אנשים בלתי מנומסים יש בכל מקום. בארץ אחת פחות, בארץ אחת יותר. אצלנו יש יותר. הישראלים, ובעיקר הישראלים האמיתיים, הם לא סתם בלתי־מנומסים. הם בלתי מנומסים מתוך אידיאולוגיה, כעקרון.
בדיון משודר ברדיו הישראלי שמעתי מחנך ידוע, מורה ומשורר, מגדיר נימוסים כמסכת צביעות. למה אפשר לצפות מן החניכים? אנחנו שוללים שיעבוד לגינוני התנהגות מלאכותיים ושוללים כפיתוּת למוסכמות שאבד עליהן הכלח. אנחנו מחנכים ילדינו לחירות ושוויון ונהנים מחוצפתם החמודה בגיל הרך. כאשר החוצפה חדלה להיות חמודה שוב איננו נהנים ממנה כל כך, כבר מאוחר לשנות את הדבר. צריך להסתגל אליו.
מחקר שנערך באוניברסיטת תל־אביב על דמות הצבר בעיני עצמו ועל דמות היהודי “הגלותי” בעיני הצבר העלה יחס של הסתייגות עקרונית לנימוס. אינני אחראית לתוצאות מחקריו של ד"ר טמרין, אבל נראה לי די סביר שהצברים הנשאלים הגדירו עצמם כחפשיים וכנים, חסרי נימוס ואף חצופים, וכן כיהירים ושחצנים. זה מזכיר את ההגדרה השנונה של וינסטון צ’רצ’יל המנוח: הארי הזקן אמר על עמיתו קלמנט אטלי, כי הוא “אדם צנוע ועניו, ויש לו כל הסיבות לכך”. על הצברים ניתן לומר שהם יהירים ושחצנים, ויש להם כל הסיבות לכך…
בכל זאת יש מן הגישה המסולפת בראיית תכונות אלה כחיוב. בוודאי שיש מן הסילוף בתכונות היהודי הגלותי כפי שהגדירו אותו הצברים באותו מחקר, כניגוד לכנות וליוהרה של עצמם: פחד וחוסר בטחון־עצמי, צניעות ושפלות־רוח, נימוס וצייתנות, רחמנא ליצלן. גם זו תוצאה של חינוך. אינך יכול להקנות בעת ובעונה אחת גם שלילת הגולה וגם כיבוד היהודי בגולה.
לא אגיד שנימוסים טובים הם תמיד כנים. בדרך־כלל הם לגמרי אוטומטיים. קורה לי שאני יוצאת מבית ריק מאדם ואומרת לו שלום או שאני נתקלת בשולחן ואומרת לו “סליחה”, כאילו היה בן־אדם. זוהי תגובה רפלקסיבית של הרגל ההופך טבע שני. אפשר לראות בזה דוגמה והוכחה לטענה, כי הנימוס לרוב איננו דבר היוצא מן הלב. ובכן, מה בכך? אילו אמרתי לאותו שולחן “חמור” במקום לומר “סליחה”, קרוב לוודאי שכך הייתי אומרת גם לבן־אדם. וקרוב לוודאי שזה היה הרבה יותר כן… זה היה מבטא את רגשותי נאמנה ומשרת את רעיון האמת ביחסים האנושיים. אבל איזה יחסים היו אז בין הבריות? הם היו אוכלים זה את זה בכנות גמורה.
מעניין כי מקורה של המלה העברית נימוס הוא במלה היוונית נומוס שפירושה חוק. הביטוי מורה על קבלת היסוד המחייב שבהתנהגות רצויה, ואכן אין קודקס הנימוסים סתם צירוף של גינונים חסרי־משמעות. רוב הגינונים, מקורם במחווה של התחשבות ומותר לזנוח את אלה שהפכו חסרי־טעם. אבל הקשר בין נימוס והתחשבות נשאר בעינו, ואינך יכול לנטוש את האחד בלי לנטוש את האחר.
אצלנו, מרוב כנות אל הזולת זונחים את ההתחשבות. זה המצב במקובל באוטובוס, בתור, באשנב־הדואר, במרכזיית טלפונים, ברחוב, במשרדי ממשלה. ערב מלחמת־ששת־הימים יכולת לחוש את האווירה יוצאת הדופן גם על־פי ההתנהגות הבלתי־רגילה של הבריות. אנשים היו מאופקים, לא דחפו זה את זה ולא צעקו זה על זה, גילו התחשבות ואדיבות ונימוסים טובים. זה כשלעצמו היה מדאיג מאוד; היה ברור שאנחנו נתונים במצב חירום.
לגבי ימים רגילים צריך ללמוד להתחצף בנימוס. זה אפשרי. למשל, קיללו אותי פעם בפולנית “חוד פאַני דוֹ כולרי יאַסנה”. המקבילה העברית תישמע בערך כך: “תלך נא גברתי לעזאזל”. לא יכולתי להבין מדוע שולחים אותי לעזאזל באדיבות כזאת, אבל הניגוד בין התוכן והסגנון שעשע אותי. ומכיוון שהייתי משועשעת לא התרתחתי ולא הגבתי בחריפות, ונמנעה היווצרות השרשרת על עלבון־תגובה תגובה־שכנגד־ומריבה. מסתבר איפוא, כי בלית ברירה יש להעדיף גסות אדיבה על גסות גסה.
במיוחד חשובה הסוואת העלבון כאשר אין מנוס מאמירת דברים חריפים בפוליטיקה, למשל, אינך יכול להסכים ליריבך מרוב אדיבות. אתה חייב להילחם בדעותיו, להראות שהן מופרכות, ולעתים גם מגוחכות או כוזבות. אבל אינך צריך לקרוא לו טיפש ושקרן, כי הדוגמה מדבקת וסגנון המנהיגים יתקבל בציבור. סמי גרונימן המנוח ביקר פעם בכנסת ובשנינה האופיינית לו העיר: “יש כאן אקוסטיקה רעה – שומעים כל מלה”.
הבריטים פיתחו את הסגנון הפרלמנטרי של עלבון אלגנטי לדרגת אמנות. אצלנו, חברי־הכנסת עושים מלאכתם מתוך שיתוף־פעולה בין סיעתי ראוי לשבח, אבל דווקא בוויכוחים הפומביים הם מתפרצים בסגנון וולגארי. הגיע הזמן שיסגלו לעצמם מילון של עלבון מסוגנן. למשל, במקום להגיד “אתה מדבר שטויות” צריך לומר “אדוני בוודאי עושה מאמץ להיות הגיוני, אך למרבה הצער איננו מסוגל לכך”. צ’רצ’יל האשים פעם יריב פרלמנטרי שהוא “מפיץ אי־דיוקים טרמינולוגיים”. יכול היה להאשימו גם בשקר, זה אותו דבר. אך האם זה באמת אותו הדבר?
כמובן, אפשר להתייחס לזולת לפי כל כללי הנימוס ולתקוע לו סכין בגב. באיזור הזה הדבר יתכן. אבל מי רוצה ללמוד מן האיזור הזה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.