מאברהם אבינו שהיה נביא התרבות המונותיאיסטית ועד יונה סאלק ואלברט סייבין שהדבירו את שיתוק־הילדים, היהודים הטביעו את חותמם על הציוויליזציה האנושית. האסטרונאוטים לא היו נוחתים על הירח בלי תורת איינשטיין, וברית־המועצות לא היתה מעצמה בלי תורת מארקס.
תרומתם של היהודים להגוּת ולמדע היתה מחוץ לכל יחס למשקלם הכמותי. בשום זמן מן הזמנים לא חיו בעולם יותר משמונה־עשר מיליון יהודים, ואם נעיין ברשימת העמים של סדר־גודל זה לא נמצא אף עם אחד שתרם לאנושות תרומה מדעית־תרבותית המתקרבת לזו של היהודים. בשעה שהיהודים היוו חצי אחוז מאוכלוסיית העולם, הם היוו כשלושים אחוזים ממקבלי פרס נובל.
הסופר־המדען הבריטי צ’ארלס פרסי סנאו בחר לו את התופעה הזאת כנושא להרצאה בניו־יורק. הוא התייחס בעיקר לדורות האחרונים והצביע על “הישגים מדהימים” של היהודים בכל תחומי המדע, הספרות, המוסיקה והחברה. הצטיינותם של היהודים בכל אלה הפכה את ההגיון הסטאטיסטי לחוכא ואיטלולא, ואין על כך כל ויכוח.
הוויכוח מתחיל כאשר מנסים להסביר את התופעה, ואחד מן ההסברים של לורד סנאו מוכרח לעורר מחלוקת. הוא נוטה למסקנה, כי במאגר הגאֶנים של היהודים יש איזה גורם המעלה את הכשרונות שלהם לרמה גבוהה בהרבה משל אחרים.
ההסבר הזה חייב להיתקל בהתנגדות דווקא אצל יהודים. לא קיבלנו את תורת־הגזע של היטלר שראתה אותנו כנחותים, לא נקבל גם תורת־גזע של מחמיאה המכתירה אותנו כעליונים.
יותר מתקבל על הדעת הסבר אחר שהעלה לורד סנאו באותה הרצאה ושאפשר להגדירו כשכר הסבל או כיתרון האפלייה; היהודי באשר הוא יהודי מוצא עצמו מול קשיים מיוחדים שעורמת בפניו סביבה עויינת או מסתייגת. הוא נאלץ להיאבק, להתאמץ ולפתח כשרים מיוחדים כדי להתגבר על הקשיים שאחרים פטורים מהם. מטען הכשרים הצבורים “מתפוצץ” והופך להישגים כל־אימת שניתנת ליהודי אפשרות להתחרות עם אחרים בסביבתו.
אכן, מה שמשותף ליהודים מלבד מורשת אבות, היא איבת הסביבה שאילצה אותם לפתח מאמצים וכשרונות אשר העלו אותם מבחינה איכותית על פני סביבתם. זה היה נכון בגולה, בכל גולה ובכל זמן, במידה זו או אחרת. זה נכון גם היום.
זה נכון גם בישראל. אמנם לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו אם הנכסים האינטלקטואליים של הקיום הגלותי לא נתקפחו בקיום הלאומי הריבוני של היהודים בישראל. נדמה לנו שאיננו מצליחים בתחומי ההצלחה המובהקים של היהודים, בשעה שאנו מצטיינים בשטחים שבהם לא יצאו ליהודי מוניטין. הישראלים הם סוחרים גרועים וחקלאים מעולים. יש לנו צבא מצויין, אבל רק חתן אחד של חצי־פרס־נובל. אולי מצא לו הגאון היהודי אפיקים חדשים בישראל, ושוב אין הוא זורם באפיקי ההצטיינות הקודמים?
תנוח דעתנו, לא קיבלנו פרסי נובל, אבל ההישגים המדעיים של הישראלים חורגים גם הם מכל הגיון סטאטיסטי מקובל. חישבו ומצאו כי יש בדרך־כלל מיתאם בין ההכנסה הלאומית הגלמית לבין מספר עבודות המחקר המתבצעות בארץ מסויימת. לפי קריטריון זה ארצות־הברית והודו נמצאות ברמה מדעית יחסית שווה, גם אם ההפרש האבסולוטי ביניהן הוא עצום. כלומר בארצות־הברית מתבצעות הרבה יותר עבודות מחקר מאשר בהודו, אבל גם ההכנסה הלאומית לנפש הרבה יותר גבוהה. ואילו לגבי ישראל מורה קריטריון זה על רמה מדעית יחסית גבוהה פי ששה מן המקובל.
זהו המשכה של תופעת ההישגים המדהימים, בתוספת אפיקים חדישים. יתכן שההסבר נעוץ גם כאן באותה סיבה שגרמה להצטיינות היהודים בגולה: באיבת הסביבה.
עכשיו אנחנו רוב בארצנו, אבל נשארנו מיעוט בסביבתנו הגיאוגרפית, והיא עויינת לנו. היא מאלצת אותנו לפתח מאמצים מיוחדים וכשרונות מיוחדים כדי להתגבר על הקשיים המיוחדים שהיא עורמת לפנינו.
מי יודע, אולי אנחנו חייבים תודה לערבים על שסירבו לחיות אתנו בשלום והכריחו אותנו להיות עליונים באיכות.
רבים כעסו עלי כשאמרתי זאת בפומבי. רבים כתבו לי כדי להוכיח אותי על ראיית חיוב במצב שלילי. אופייני היה מכתבה של מלכה זוננשיין מקריית טבעון שהקשתה: “האם אַת מודה לערבים על ההזדמנות שהם נותנים לבנינו להרוג וליהרג כגיבורים? האומנם יתכן שלזאת כוונתך?”
בוודאי שלא לזאת כוונתי. וכי אני אינני רוצה שלום? וכי יכולה אני לרצות שנהרוג וניהרג? אילו היו הערבים מוכנים לשלום, הייתי קופצת גם אני על המציאה. הייתי נוסעת ברכבת לדמשק ושותה לחיים כוס עראק זחלוי, ולא היה איכפת לי שאסתקלל תנצח בבלומפילד ושפריד ־אל־אטרש ישיר לנו. הייתי אומרת שאם זו הברירה ואם זה המחיר, מוטב שתרפה גם הדריכות החיובית, ושתהיה אפילו לבנטיניזציה, ובלבד שיהיה שלום.
אבל לא זאת הברירה, כי הערבים אינם מוכנים לשלום. זה רע, אך אין רע בלי טוב. כשם שהאיבה האנטי־יהודית שמרה על היהודים מפני התבוללות בגויים, כך האיבה האנטי־ישראלית שמרה עלינו מפני התבוללות בסביבה, שבה התבוללות היא נסיגה – ודווקא בשנים הראשונות והפורמאטיביות של המדינה, בשנות העליה ההמונית וראשית מיזוג העדות.
בגלל האיבה הערבית סבלנו ושיכלנו בנים ונאלצנו להפנות משאבים אנושיים וכלכליים למאמץ מלחמתי. אבל בזכות האיבה הזאת גם התחשלנו, הגברנו תושיה, פיתחנו כושר והרבינו מאמץ. התוצאות מתבטאות בכל תחומי החיים, ולא רק בצבא. סוף סוף התעשיה הצבאית שלנו מייצרת גם את סירי־הבישול המשובחים ביותר בארץ…
לא רבים המדינאים בעולם השואפים לשלום כפי ששאף אליו מי שהיה שר־חוץ וראש ממשלה בישראל, משה שרת ז"ל. ובכל זאת, ודווקא בנאום בכנסת, הוא עמד על הבחינות החיוביות של איבת הערבים בתהליך התגבשותנו הלאומית.
אם נצליח לשכנע את הערבים כי האיבה שלהם מביאה לנו תועלת, יתכן שיחדלו להפעילה. כמו אותו סדיסט שמרוב סדיזם סירב להכאיב למזוכיסט פן ייהנה.
צריך לשכנע את הערבים שהם יכולים להזיק לנו דווקא בידידותם, ואז יעשו שלום.
בלומפילד מחכה לאיסתקלל.
צבאות ערב מתקדמים בכל החזיתיות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.