אילו היה זה שידור טלוויזיה, הייתי מציגה לפניכם את שלישיית האוגרים החמודה שאני מחזיקה בבית, בתוך אקוואריום סגור ויבש שבתחתיתו שכבת נסורת. כדי להבטיח לאוגרים מידה של פרטיות בכלוב הזכוכית הזה, הכנסנו בו ביתן עץ קטן; סולמות צבעוניים, נדנדות וקרוסלה־מיני, מן הסוג שרואים בכלוב של תוכים, מנעימים להם את שעות המשחק.
הם שני אחים ואחות שנולדו אצלי בשבי, ואחרי שהמסכנים התייתמו מאב ומאם2, הם נתונים בטיפול שלי ושל בתי ושל כל ילדי הכתה של בתי, ושל כל ילדי השכנים וחבריהם. אם אגבה דמי־כניסה צנועים מכל הילדים הבאים לחזות בשלישיה העליזה, אוכל לקנות טנק בשביל צה"ל.
הם מתפתחים יפה מאוד, האוגרים שלנו ממשפחת Cricetus. כשנולדו לפני חצי שנה, היו כזית, ערומים מפרווה וחסרי־אונים. היום הם אוגרים ראויים להתכבד בהם, גאים בפרוותם הסמיכה, ערניים ופעילים. ביום הם לרוב ישנים, אך בערב הם יוצאים מביתן העץ, מטפסים על סולמות, מסובבים את הקרוסלה, מתנדנדים בנדנדה ומשחקים בשטח זרוע הנסורת.
כל מזון שיתנו להם, מיד יחטפו אותו בזריזות ויסחבוהו בחריצות לביתן העץ להחביאו בו, כאילו מישהו אמר לקחתו מהם. כמויות גדולות ממנו, גדולות מלהאמין, ינגסו וילעסו ויאכסנו בצווארם המתנפח, כי על כן נקראו אוגרים.
תאמרו כי משהו השתבש אצלי בראש. כל הארץ מגוייסת, נאצר סגר את מצָרי טיראן, 5 דיוויזיות שלו נערכות במדבר סיני, המלחמה מתדפקת בשער, ואני מספרת לכם על גן־החיות הפרטי שלי.
זה לא בדיוק כך, גבירותי ורבותי, כי יש קשר בין מצב־החירום לבין שלישיית האוגרים שלי. לא יכולתי שלא להיזכר בהם כאשר ראיתי השבוע את חנויות המכולת והסופרמרקט, ונוכחתי כי לפעמים בני־אדם נבונים מתנהגים בדיוק כמו אוגרים קטנים הצוברים מזון כאילו מישהו עמד לקחתו מהם.
אמרו לנו הרשויות המוסמכות, פעם ופעמיים, שאין כל צורך באגירת מזון. יש מלאי גדול במחסנים, והמלחמה תהיה קצרה. יש לנו די והותר מטבע־זר, אניות הולכות ובאות, אין כל צידוק לבהלת אגירה. סוף־סוף, גורלו של איש מאתנו לא יושפע מכך אם יהיו או לא יהיו לו במחסן חמישה קילו סוכר ועשרות קופסאות שימורים. המלחמה תיגמר והאוגרים־המהלכים־על־שתיים יצטרכו לאכול לפתן אגסים משומר שלוש פעמים ביום, לפתן אגסים עם כל דבר.
אינני יודעת, מי רוקן את הצרכניות והסופרמרקטים וחנויות המכולת וסניפי השק"ם. כל השכנים והקרובים והמכּרים שלי מצהירים בחגיגיות שלא קנו כל מלאי שהוא. וכל שכניהם וקרוביהם ומכריהם מצהירים בחגיגיות אותו דבר עצמו…
אבל אפשר ללמוד משהו מתופעת האגירה, ואצלנו גם צריך ללמוד ממנה, כי מצבי־חירום יהיו לנו גם בעתיד. אחרי הכל, אנחנו חיים במזרח התיכון. לדעתי צריך ללמוד מתופעת האגירה שיש לומר לציבור לא רק מה לא לעשות אלא גם מה כן לעשות. כוונתי להציע שיאמרו לו מה לאגור ואיך לאגור בעוד מועד.
כאשר באתי לגור בוושינגטון, ב־1959, ארה"ב לא היתה נתונה במלחמה. זה היה כמה שנים אחרי גמר מלחמת קוריאה ושנתיים לפני ההתחלות הצנועות של מלחמת ויאֶטנם אשר אחר־כך גברה בהדרגה. בכל זאת, כאשר נכנסתי לדירה קיבלתי כמו כל דייר חדש, חוברת הדרכה מאגף ההגנה האזרחית של הפנטאגון. בחוברת הזאת נתבקשתי להחזיק מוכן בכל עת ארגז של עזרה ראשונה מצוייד בכל הפריטים שצויינו ברשימה מצורפת. נתבקשתי להכין גם מלאי מזון לשעת חירום, אף אותו לפי רשימה מפורטת שצורפה, וכן חמרי חיטוי ואמצעי־תאורה רזרביים.
משרד ההגנה האמריקני ראה צורך לדרוש זאת מתושבי ארה“ב בימי שלום מובהקים. מדוע הג”א שלנו אינו עושה כך בימים של שקט יחסי? אם יהיה בכל בית מלאי מתאים לשעת חירום, לפי רשימה הגיונית, הוא ישרה על הציבור בעורף שקט נפשי מסויים לפחות בשטח אחד וימנע בהלת אגירה דווקא בשעה שכל בהלה אינה בריאה. כאשר יהיה לכל משפחה מינימום סביר של מלאי, והאספקה תהיה סדירה פחות־או־יותר, כמו עכשיו, לא ירוצו להוסיף עליו. ככלות הכל, יש הבדל בין בני־אדם לבין אוגרים ממשפחת Cricetus. (25.5.67)
נ. ב. בפברואר 1969 פרסמה המועצה הישראלית הישראלית לצרכנות רשימת מצרכים שרצוי להחזיק בבית כמז“ל, כמזון לשעת חירום. הרשימה עובדה בשיתוף עם משרדים ממשלתיים ובהשראת הג”א. אף שחלפו כמעט שנתיים עד שהגורמים הנוגעים בדבר הסיקו את הלקחים של מאי 1967 בתחום זה, התוצאה איננה מספקת. הרשימה לוקה בחסר גם ביחס למזון עצמו, ואין בה כל דבר הדרוש לימי חירום מלבד מזון, כגון חמרי רפואה וחיטוי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.