¹

אילו היה זה שידור טלוויזיה, הייתי מציגה לפניכם את שלישיית האוגרים החמודה שאני מחזיקה בבית, בתוך אקוואריום סגור ויבש שבתחתיתו שכבת נסורת. כדי להבטיח לאוגרים מידה של פרטיות בכלוב הזכוכית הזה, הכנסנו בו ביתן עץ קטן; סולמות צבעוניים, נדנדות וקרוסלה־מיני, מן הסוג שרואים בכלוב של תוכים, מנעימים להם את שעות המשחק.

הם שני אחים ואחות שנולדו אצלי בשבי, ואחרי שהמסכנים התייתמו מאב ומאם², הם נתונים בטיפול שלי ושל בתי ושל כל ילדי הכתה של בתי, ושל כל ילדי השכנים וחבריהם. אם אגבה דמי־כניסה צנועים מכל הילדים הבאים לחזות בשלישיה העליזה, אוכל לקנות טנק בשביל צה"ל.

הם מתפתחים יפה מאוד, האוגרים שלנו ממשפחת Cricetus. כשנולדו לפני חצי שנה, היו כזית, ערומים מפרווה וחסרי־אונים. היום הם אוגרים ראויים להתכבד בהם, גאים בפרוותם הסמיכה, ערניים ופעילים. ביום הם לרוב ישנים, אך בערב הם יוצאים מביתן העץ, מטפסים על סולמות, מסובבים את הקרוסלה, מתנדנדים בנדנדה ומשחקים בשטח זרוע הנסורת.

כל מזון שיתנו להם, מיד יחטפו אותו בזריזות ויסחבוהו בחריצות לביתן העץ להחביאו בו, כאילו מישהו אמר לקחתו מהם. כמויות גדולות ממנו, גדולות מלהאמין, ינגסו וילעסו ויאכסנו בצווארם המתנפח, כי על כן נקראו אוגרים.

תאמרו כי משהו השתבש אצלי בראש. כל הארץ מגוייסת, נאצר סגר את מצָרי טיראן, 5 דיוויזיות שלו נערכות במדבר סיני, המלחמה מתדפקת בשער, ואני מספרת לכם על גן־החיות הפרטי שלי.

זה לא בדיוק כך, גבירותי ורבותי, כי יש קשר בין מצב־החירום לבין שלישיית האוגרים שלי. לא יכולתי שלא להיזכר בהם כאשר ראיתי השבוע את חנויות המכולת והסופרמרקט, ונוכחתי כי לפעמים בני־אדם נבונים מתנהגים בדיוק כמו אוגרים קטנים הצוברים מזון כאילו מישהו עמד לקחתו מהם.

אמרו לנו הרשויות המוסמכות, פעם ופעמיים, שאין כל צורך באגירת מזון. יש מלאי גדול במחסנים, והמלחמה תהיה קצרה. יש לנו די והותר מטבע־זר, אניות הולכות ובאות, אין כל צידוק לבהלת אגירה. סוף־סוף, גורלו של איש מאתנו לא יושפע מכך אם יהיו או לא יהיו לו במחסן חמישה קילו סוכר ועשרות קופסאות שימורים. המלחמה תיגמר והאוגרים־המהלכים־על־שתיים יצטרכו לאכול לפתן אגסים משומר שלוש פעמים ביום, לפתן אגסים עם כל דבר.

אינני יודעת, מי רוקן את הצרכניות והסופרמרקטים וחנויות המכולת וסניפי השק"ם. כל השכנים והקרובים והמכּרים שלי מצהירים בחגיגיות שלא קנו כל מלאי שהוא. וכל שכניהם וקרוביהם ומכריהם מצהירים בחגיגיות אותו דבר עצמו…

אבל אפשר ללמוד משהו מתופעת האגירה, ואצלנו גם צריך ללמוד ממנה, כי מצבי־חירום יהיו לנו גם בעתיד. אחרי הכל, אנחנו חיים במזרח התיכון. לדעתי צריך ללמוד מתופעת האגירה שיש לומר לציבור לא רק מה לא לעשות אלא גם מה כן לעשות. כוונתי להציע שיאמרו לו מה לאגור ואיך לאגור בעוד מועד.

כאשר באתי לגור בוושינגטון, ב־1959, ארה"ב לא היתה נתונה במלחמה. זה היה כמה שנים אחרי גמר מלחמת קוריאה ושנתיים לפני ההתחלות הצנועות של מלחמת ויאֶטנם אשר אחר־כך גברה בהדרגה. בכל זאת, כאשר נכנסתי לדירה קיבלתי כמו כל דייר חדש, חוברת הדרכה מאגף ההגנה האזרחית של הפנטאגון. בחוברת הזאת נתבקשתי להחזיק מוכן בכל עת ארגז של עזרה ראשונה מצוייד בכל הפריטים שצויינו ברשימה מצורפת. נתבקשתי להכין גם מלאי מזון לשעת חירום, אף אותו לפי רשימה מפורטת שצורפה, וכן חמרי חיטוי ואמצעי־תאורה רזרביים.

משרד ההגנה האמריקני ראה צורך לדרוש זאת מתושבי ארה“ב בימי שלום מובהקים. מדוע הג”א שלנו אינו עושה כך בימים של שקט יחסי? אם יהיה בכל בית מלאי מתאים לשעת חירום, לפי רשימה הגיונית, הוא ישרה על הציבור בעורף שקט נפשי מסויים לפחות בשטח אחד וימנע בהלת אגירה דווקא בשעה שכל בהלה אינה בריאה. כאשר יהיה לכל משפחה מינימום סביר של מלאי, והאספקה תהיה סדירה פחות־או־יותר, כמו עכשיו, לא ירוצו להוסיף עליו. ככלות הכל, יש הבדל בין בני־אדם לבין אוגרים ממשפחת Cricetus. (25.5.67)

נ. ב. בפברואר 1969 פרסמה המועצה הישראלית הישראלית לצרכנות רשימת מצרכים שרצוי להחזיק בבית כמז“ל, כמזון לשעת חירום. הרשימה עובדה בשיתוף עם משרדים ממשלתיים ובהשראת הג”א. אף שחלפו כמעט שנתיים עד שהגורמים הנוגעים בדבר הסיקו את הלקחים של מאי 1967 בתחום זה, התוצאה איננה מספקת. הרשימה לוקה בחסר גם ביחס למזון עצמו, ואין בה כל דבר הדרוש לימי חירום מלבד מזון, כגון חמרי רפואה וחיטוי.

כשתיגמר המלחמה הזאת שעדיין לא התחילה, אנחנו נברך על שנגמרה ונברך גם על שהתחילה.

אבל בינתיים אנחנו מחכים. יושבים ומחכים. זה קשה. העצבים רוטטים והדאגה מכרסמת. העצבים רוטטים מפני שקשה לשבת במתיחות כזאת. הדאגה מכרסמת מפני שנאצר אמנם מחכה לרבין, אבל הוא איננו יושב ומחכה. הוא משתולל. כל יום משהו חדש, ונותנים לו.

בשביל רוב האוכלוסיה הבלתי מגוייסת, מה שקוראים עורף, החיים מתנהלים כסדרם. לכאורה, כתמול־שלשום. הילדים הולכים לבית־הספר, הנשים הולכות למספרה, ובבוקר השטיחים תלויים במרפסות. אבל, כמובן, הכל אחרת ולא כתמול־שלשום. הכל אחרת מפני שהגברים אינם בבית, מפני שבחוצות העיר ערמות־ערמות של גרוטאות שפונו מהמקלטים, מפני שאנשים מתקהלים סביב טרנזיסטורים בכל מקום ובכל מהדורת חדשות כדי לשמוע את הנבואות האחרונות של פרשנים ואת ההצהרות האחרונות של מדינאים. עובדים כרגיל ואוכלים כרגיל. ובכל זאת הכל אחרת.

כי אנחנו מחכים.

תפקידן של המעצמות לייעץ לנו מתינות ולהזהיר אותנו מפני תוצאה אפשרית של פעולה צבאית. תפקידנו ־־־ להאזין ולנהוג כפי שהיו נוהגות אותן המעצמות המייעצות והמזהירות, אילו הן מצאו עצמן מול איום מוחשי על שלומן ועל בטחונן ועל זכויותיהן.

נכון, המצב שנותר באיזור הזה, עם יוזמת־האיום המצרית בשלביה ההולכים ומחריפים, טומן בחובו סכנה ממשית לא רק לאינטרסים הישראליים. אבל הסכנה הטמונה בחובו בשבילנו היא חמורה לעין־ערוך מבחינותיה הגלובאליות, כי,השוליים" של בטחון ישראל צרים עד כדי להחריד.

עוד לא חלפו שבועיים מאז התחיל נאצר לרכז את כוחותיו בסיני. צאו וראו מה הוא הרשה לעצמו בשבועיים אלה: לזרוק את החיל הבין־לאומי משטח מצרים ומרצועת עזה; להכריז על ביטול חופש השיט במצָרי טיראן, לדרוש דיון במועצת הבטחון בשאלת ריבונותה של ישראל על אילת ולתגבר את כוחותיו בסיני בהתמדה.

הוא מעז לתגבר את כוחותיו בסיני מפני שניתן לו לבצע את השלב הראשון של ריכוז הכוחות באין מפריע. הוא העז להעלות את שאלת הריבונות הישראלית באילת, מפני שנחנו לו להכריז על איסור שיט ישראלי במצרי טיראן. הוא העז להכריז על סגירת המצָרים מפני שניתן לו לגרש את כוח או"ם מעזה ומשארם־אל־שייח'.

כי אין דבר המצליח כמו הצלחה. ולכן אפשר להתנבא בלי להסתכן בנבואה, כי שחצנותו של נאצר תגבר עם כל צעד שחצני שלו עצמו, העובר בלי תגובה. תחושת־הסיכון שלו פוחתת והתאבון המדיני גובר. פני נאצר מופנים עכשיו לכל אותן הבירות במרחב הזה השומרות על האינטרסים של ארצותיהן ואינן סרות למשמעת קאהיר ומפחדות מפני השתלטות מצרית. עתה הוא יכול להוכיח להן, כי מוטב שיחפשו חסותו בעוד מועד, מפני שאין מי שיקום נגדו: המעצמות אמנם מצהירות אך אינן מגשימות, וגם ישראל החזקה מתגלה כנמר של נייר מול איומיו.

את התהליך המסוכן הזה של אסקלציה בשחצנות אפשר לעצור רק בהוכחה חד־משמעית וגלויה לעין כל, כי נאצר איננו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא איננו בעל־בית במזרח התיכון.

כבר היו דברים מעולם, וההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה. כבר היתה מדינה שמנהיגה התפתה לשחצנות חדשה עם כל צעד שחצני קודם שהצליח. האנלוגיה מתאימה להחריד. עשרות מיליונים של קורבנות־אדם מן הוולגה עד לריין ניתן היה למנעם, אילו הובן דבר זה באירופה של שנות השלושים. האם נהיה אנחנו, האם יהיה העולם, כבני שושלת הבורבונים שכלום לא שכחו וכלום לא למדו?

היה מוצדק לשבת ולחכות כל עוד אפשר יהיה להניח, כי הסטאטוס־קווֹ, בכל השטחים שבהם הופר עתה, יוחזר על כנו בהשפעה מדינית של גורמים עולמיים אשר למלה התקיפה שלהם יש כיסוי של כוח, ומספיקה הידיעה כי אמנם עלול כוח זה להיות מופעל. אילו הוחזר הסטטוּס־קוֹו על כנו בכל פריט שבו הופר, היתה משמעותו המעשית של דבר זה לא פחות מהכנעתו של נאצר, ודי היה בו כדי לנטרל את הסכנות שבמצב החדש.

אולם הסיכויים כי דבר זה ייעשה אינם גוברים עם חלוף הזמן; הם פוחתים עם הזמן. בתנאים אלה אסור לישראל לקבל עצות למתינות. הכלל שקבע הנשיא ג’ונסון, כי “השלמה עם תוקפנות היא עידוד של תוקפנות” חל לא רק על ארצות־הברית ותקפו יפה לא רק בדרום־מזרח אסיה. הוא חל גם על ישראל ותקפו יפה גם במזרח התיכון. אני מרשה לעצמי ל’קבוע, כי הנשיא האמריקני מבין זאת היטב.

אפילו היתה הברירה שלפנינו, להיות תוקפן מגונה או קורבן אהוד – גם אז לא היינו צריכים לבחור באהדה לקורבן. אבל לא זאת הברירה. הברירה היא למנוע תהליך שסופו חמוּר מאין־כמוהו, או לא למנוע אותו. לדעתי, למניעתו נזכה במידה הדרושה של הבנה.

מי שאינו מוכן לעשות למען עצמו, גם אלוהים אינו עושה למענו ; לא כל שכן אחרים. הסיכוי כי מישהו יפעיל את כובד משקלו למעננו מותנה במידת נכונותנו לסמוך על עצמנו. לא על אחרים, ובוודאי לא על הזמן החולף. כי הזמן החולף עושה את שלו, אבל אינו עושה את שלנו. (28.5.67)

"… המוות לכם, תושבי ישראל. המוות לכם בוקר וערב, ואם יבוא הלילה אז נלביש אותכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק המוות אליכם מכל מקום… "

תודה רבה לך, רדיו קאהיר. תודה רבה לך, קול הרע"ם, קול השידור של הרפובליקה־הערבית־המאוחדת שמזמן התפלגה. באמת, תודה על שטרחת להודיע לנו ממש במישרין, בעברית מובנת, מה גורל הועדתם לנו. תודה על שחיזקת אותנו באמונתנו שאין לנו ברירה אלא להילחם על נפשנו או להמתין עד שתלבישו אותנו בשמלה שחורה של הלילה.

נכון, הצעת לנו עוד אפשרות אחת:

"… עצתנו היתה לכם תמיד שתעזבו את הגיהינום הציוני, את הבסיס האימבריאליסטי, ישראל. רבבות מכם קיבלו את עצתנו ועזבו את ישראל, ועתה גם עליכם ללכת בעקבותיהם… "

שוב תודה רבה. תודה על רוחב־הלב שבו אתם מוכנים לוותר על חיסולנו הפיסי־פרטי ולשתף אותנו בחיסול המדיני־קולקטיבי של ישראל. תודה גם על העצה הנדיבה. באמת, אנחנו מעריכים את דאגתך. אבל מה לעשות, אנחנו אוהבים את הגיהינום הציוני. אנחנו מזוכיסטים.

אנחנו מזוכיסטים עם חוש הומור, ולכן אנו מאזינים לשידוריך בעברית ומבסוטים לשמוע את קרייניך מרעימים באיומים ומבשרים בשמחה בשורות איוב ל“בושעים אימפריאליסטים” שכמונו.

אנחנו מזוכיסטים, אבל לא מטומטמים. ולכן לא האמנו לך גם בשעות שהיית מקור־האינפורמציה היחיד על מהלך הקרבות אשר בהם התקדמו הערבית בכל החזיתיות.

זה היה רק שלשום, ביום ב', החמישה ביוני 1967. הצופרים השמיעו קול אזעקה בשעה 7.40 בבוקר, וכעבור רגעים מעטים ידענו כולנו שזה על־באמת. הבאנו את הילדים לבית־הספר, עם תוויות־זיהוי על צווארם, והלכנו איש־איש לעבודתו. כאילו היה זה רק תרגיל.

אם מעניין אותך הדבר, קול הרע"ם, הרי אספר שאני הלכתי אז לבית־סוקולוב, בית העתונאים בתל־אביב, אשר – יחד עם בניין לשכת העתונות הממשלתית הסמוך לו ומחובר עמו – היה מרכז התקשורת בין המלחמה והציבור.

כאן הקימו את אולפני החירום של שירות השידור, כאן סידרו מקומות־עבודה מאולתרים לכתבי־החוץ שבאו לעשרות ולמאות כדי ל“כסות” את המלחמה. כאן ריכזו את לשכות דובר צה“ל ויחידת־הקשר של צה”ל, כאן קיימו את מסיבות העתונאים ההיסטוריות – ובאותם הימים כל מסיבות העתונאים היו היסטוריות.

הגעתי לשם בעשר בבוקר, והאדם הראשון שנקרה בדרכי היה סא“ל יחיאל בן־צבי, אז ראש יחידת הקשר של צה”ל לעתונות, ואיש חיל־האוויר. “ובכן, זה התחיל” – אמרתי לו, ואמרתי זאת באותה הרגשה מעורבת ששלטה אז בכולנו: הרגשה של הקלה עצומה ושל חרדה איומה. הקלה, משום שנסתיימה התקופה של המתנה מורטת־עצבים שבה כל יום עשיתם צעד תוקפני חדש. וחרדה, משום שהתחילה המלחמה – ומלחמה, גם כאשר היא הכרחית, גם כאשר היא רע במיעוטו, היא מלחמה; היא דם ודמעות. אצלנו זה חשוב, קול הרע"ם.

“ובכן, זה התחיל” – אמרתי לבן־צבי. הוא הביט בי בהתרגשות גדולה והשיב: “התחיל? מבחינה מסויימת זה כבר נגמר”.

מבחינה מסויימת הוא צדק, – קול הרע“ם. כי ברגע שחיל־האוויר שלכם הוצא מכלל פעולה כפי שהוצא ממנה, ההכרעה העקרונית כבר נפלה, הסכנות צומצמו והיה ברור שהכל יתנהל פחות־או־יותר לפי החיזוי במטה הכללי של צה”ל.

אבל הציבור שלנו לא ידע זאת. אפילו בשעה מאוחרת יותר, כאשר גם לסוריה וגם לירדן לא היו עוד חילות־אוויר, האנשים במקלטים אצלנו לא ידעו זאת. כי מדיניות הפרסום הישראלית היתה לעכב את הידיעות על נצחונות ולהסתפק בהודעות סתמיות. מי שרצה לשמוע דברים מפורשים פנה אליך, קול קאהיר. ואתה לא הכזבת את המאזין העברי:

"חילות־האוויר הערביים נהנים משליטה מוחלטת באוויר. אוי ואבוי לבושעים. איך נפלו שליטיכם בשגיאה הזאת? מה חשבו הדיפשים? בוודאי מצטערים כעת, אך זה כבר מאוחר… "

כל משפט בול. קליעה מדוייקת, רק בכיוון הפוך. מי שלט באוויר שליטה מוחלטת? שליטיו של מי נפלו בשגיאה? מי הצטער באיחור?

תאמר, זו לוחמה פסיכולוגית. צריך לבלבל את האויב. אלא שזאת היתה לוחמה פסיכולוגית שלכם נגד עצמכם, ואתם בולבלתם והתבלבלתם. אילו חוסיין ידע את האמת על גורל חיל האוויר המצרי, אולי לא היה פותח בהתקפה כלל.

בעצם, מה זה איכפת לך? שימותו עוד כמה אלפי ערבים־אחים, העיקר הבלוף. וכך אמרת:

“קול הרע”ם מקאהיר. זוהי שעת החשבון של הציבור הערבי מ־19 שנים. כוחותינו דוחפים עתה את שערי־תל־אביב. לא יועילו דברי משה דיין לבועלים המובטלים, ולא תושיע מועצת־הבטחון כי הערבים גמרו אומר לשחרר את הבסיס האימבריאליסטי. שליטיכם ביקשו צרות, והם מקבלים את מבוקשם… "

שוב בול בכיוון הפוך. כנראה, גם נאצר שלך האמין לחלק נכבד משקרי נאמניו, שהאמינו לשקרי נאמניהם, שהאמינו וג'. ממש שיעורים לדוגמה בהבקעת שער עצמי.

"… קרבות עזים מתנהלים כעת בכל החזיתות, בדרום, ובמזרח ובצפון. כוחותיו של משה דיין הסוגים בבהלה תחת לחץ כוחות המחץ הערביים. תבוסת דיין ביום הראשון של הקרבות היתה מחפירה. הוא הטיל חטיבת רגליים בחזית כונתילה ואיבד את כל החטיבה.

"תושבי ישראל, אתם משלמים היום בעד מעשי שליטיכם ובעד דברי הרהב של אשכול, דיין ורבין.

"המוות לכם בוקר וערב. ואם יבוא הלילה, אז נלביש אותכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק אליכם המוות מכל מקום… "

הוי, קול הרע“ם המסכן – דובר צה”ל התחיל למסור את העובדות המפורשות על מהלך הקרבות, וכתבים צבאיים צמודים ליחידות משדרים את דיווחיהם המרעידים. אנחנו יודעים את המצב ויכולנו להפוך את שידוריך לערבי בידור.

אתם מספרים לנו צ’יזבאטים ומשלים עצמכם שזה ישנה את המצב. אתם מפריחים בדותות מפני שאינכם מסוגלים לראות את האמת, להביט בפניה. אתם משקרים לנו ולעצמכם ולעולם שמחוץ לאיזור, לכולם. משקרים, משקרים, משקרים.

אבל איננו מסוגלים להתבדר בשקרים המשעשעים שלכם, כי הם מלמדים על האופי שלכם שאיננו משתנה. בשבילנו זה טוב ורע בעת ובעונה אחת. זה טוב בשבילנו, כי כל עוד אתם כאלה – אנחנו תמיד ננצח אתכם. כי אנחנו עומדים על קרקע המציאות ואיננו מפחדים מפני האמת. אנחנו מתמודדים אתה, כל טוראי וכל מש"ק וכל קצין וכל אזרח שבעורף, וגם כל קריין המשדר אליכם. ואילו אתם תמיד תשימו לעצמכם מלכודת־כזבים ותפלו בהן.

אבל זה גם רע בשבילנו, כי כל עוד אתם שוגים באשליות וניזונים מכזב והופכים את הדמיון למדיניות, לא תכירו בקיומנו כי לא תכירו במציאות. זהו מעגל־קסמים המוליך אתכם למלחמות ואנחנו לנצחונות, סחור־סחור.

ואנחנו איננו אוהבים לנצח. אנחנו יודעים, כי תמיד מישהו משלם בעד הנצחון, ויהיו מודעות־אבל בעתונות ומאחורי כל מודעה כזאת יסתתר סיפור אנושי עצוב ומכאיב.

אלא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לא להילחם, כי אתם תבואו עלינו להלבישנו בשמלות השחורות של הלילה. לכן אנחנו מוכרחים לנצח.

אבל תוכל להיות בטוח, שכאשר ננצח לא יזנק אליכם המוות בוקר וערב, ואם יבוא הלילה, אז לא נלביש אתכם בשמלה השחורה שלו.

אנחנו לא, קול הרע"ם. (7.6.67).

אמש היינו במסיבת עתונאים עם הרמטכ"ל, פלוגה של כתבים ישראליים ובריגדה של כתבי־חוץ. רבין דיבר אנגלית מהוססת־קמעה, שהלמה להפליא את סגנונו המאופק: כאילו ביקש לאזן בו את הרושם הכביר של תוכן הדברים, פן יתגנב בהם שמץ של “שוויץ”, קורטוב של יוהרה או שכרון־נצחון. הוא מסר על תוצאות המערכה בדרום ובמזרח, בתמציתיות קמצנית, העיף מבט בשעונו וסיכם: “כל זאת עשינו, גבירותי ורבותי, בחמישים־ושש שעות”. באולם הגדול והצפוף היתה דומיה, עד כי נפילת סיכה יכלה להישמע בו כפיצוץ־זוטא.

גם רבין שתק שניה ואחר־כך הוסיף: “עשינו כל זאת, אנחנו לבדנו, בכוחנו שלנו ובכוחנו שלנו בלבד”. לכאורה מוזר הדבר שהרמטכ"ל ראה עצמו חייב להדגיש זאת. אבל רק לכאורה. הוא חייב היה לעשות זאת לא רק מפני שנאצר המציא איזו בדותה מטורפת להצדקת מפלתו, אלא מפני שקשה להאמין את האמת. האמת הזאת היא מופלאה, היא אגדית, היא חלום – אבל היא מציאות.

ללוח אין כושר ביקורת ולשעון אין תחושה היסטורית. הם מודדים את הזמן ביחידות אחידות, אם ארוכות הן בעינינו ואם קצרות, שלוות או סוערות, אם אין מתרחש בהן דבר או אם מתחוללת בהן מהפכת־דורות.

לפי החוקיות השוויונית הזאת של השעון והלוח עוד לא חלפו אלא שלושה ימים מאז היינו מוכנים להציב את כל הכוח שלנו לשירות ה“סטאטוס־קווֹ”. גם עתה זאת צריכה להיות מטרתנו. אלא שזהו “סטאטוס־קווֹ” אחר, חדש…

לפי החוקיות האוטומטית של מדידת הזמן חלפו רק שלושה ימים מאז פרצה המלחמה הזאת שאפילו כינוי לא הספיקו למצוא לה. אבל הספיקו, הספקנו, לחולל בה תמורות מובהקות בסיכויי עתידנו.

שלושה ימים, שבהם דהרו הבחורים שלנו באוויר וביבשה, כפי שלא דהרו אף פעם וכפי שלא דהר, כמדומה, שום צבא מעולם; שלושה ימים שבהם למדנו כמה חטאנו לנוער הזה של הדיסקוטקים ושל כיכר דיזנגוף ושל פריקת־העול־כביכול; שלושה ימים של חרדה ושל תדהמה ושל שכרון.

הם חלפו כשעה וכנצח. ומה שנקבע בהם, בשדה־הקרב, הוא שעת־כושר היסטורית למדיניות.

שלושה ימים, שבהם הובסו חילות־האוויר של מצרים ושל סוריה ושל ירדן וטייסות של עיראק; שבהם הונחתה מהלומה אדירה על הצבא המצרי ונשבר כוחו של הלגיון יחד עם חטיבה עיראקית שלחמה בצדו, שבהם השתלטנו על חצי־האי סיני, פתחנו את מיצר טיראן וכבשנו את הגדה המערבית (בשעת כתיבה זו עדיין לא ברור אם לא תלמד את סוריה לקח מעבר לאבדן חיל־האוויר שלה).

בשלושה ימים אלה הסרנו את האיום על בטחוננו. אולי לא לנצח. וכי מי יודע מה טמון בנצח? אבל הסרנו את האיום המוחשי, המידי, שהתקרב אלינו צעד אחר צעד מאז ה־14 במאי, במהירות מסחררת ובממשות מחרידה.

בשלושה ימים אלה כבשנו מחדש את העיר העתיקה של ירושלים. מה אפשר להוסיף על פסוק זה? בשביל יהודים לא נחוץ להוסיף עליו, ולזרים קשה להסביר. זר לא יבין מה פירוש הדבר בשבילנו. מי שאין בדמו אלפיים שנות כיסופים, מי שלא ינק אותם עם חלב אמו ולא ירש אותם מדורי־דורות, לא ישיג זאת.

אלפיים שנה, 80 דורות, בכל פזורות הגלות בין שבעים אומה ולשון, פנו היהודים למזרח, שחרית, מנחה וערבית. אלפיים שנה לא טשטשו את הזכרון הלאומי הקיבוצי ואת הזכרון האישי שיהודי נולד אתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח אבריו. אלפיים שנה קראנו פסוקים ומלמלנו תפילות על אודות ירושלים עיר־הקודש, בירת־הנצח, משֹושֹ כל הארץ. ולפתע כל הפסוקים האלה קמו לתחיה לעינינו, קרמו עור של ממשות וגידים של מציאות, הם חיים.

אנחנו נלך אל הכותל המערבי שהיה חסום ונעול בפנינו בשרירות, ושוחרר בידי גיבורים בוכים. נלך אל הכותל ברטט של קדושה, המוני יהודים, גם דתיים וגם כאלה שמעולם לא החזיקו סידור־תפילה בידם. נלך אל הכותל ונדע, כי הוא הרבה יותר מאתר היסטורי והרבה יותר ממקום קדוש וגם הרבה יותר מגשר אל העבר הרחוק שלנו.

קיר האבנים האפור הזה הוא הרבה יותר מזכר בית־המקדש שבו זבחו אבותינו זבחים והעלו עולות לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. הוא היה חלק מחייהם של היהודים בכל מקום ובכל דור לפני אלפיים שנה, ולפני חמש מאות שנה ולפני חמישים שנה; יהודים שנשאו את ירושלים בלבם ונשאו אליה עיניהם, וסיכנו חייהם כדי לבוא בשעריה, בדרכים־לא־דרכים ובתנאים לא־תנאים; יהודים שהספיגו את האבנים האלה בדמם ובדמעותיהם. הקדושה האמיתית של הכותל היא בדם הזה ובדמעות האלה של הרציפות היהודית.

ירושלים בשבילנו אינה איזו שארם־אל־שיח' שחזרנו אליה שנית. לא שהיינו בה ונאלצנו לעזבה וחזרנו אליה. גם אחרים היו בה, גם אחרים קידשו אותה. היו בה וקידשו אותה גם הערבים והצלבנים. היו בה גם הסלג’וקים והממלוקים והתורכים. אבל אנחנו, רק אנחנו, לא יכולנו לנטוש אותה אף פעם ולא נפרדנו ממנה מעולם לעולם. ועכשיו הבטחנו אותה לעמנו לנצח ולעד.

ירושלים בשבילנו, זה לא בטחון. זה משהו שלמענו מקריבים גם בטחון. זרים לא יבינו זאת וקשה להסביר להם, כשם שקשה להבין ואי־אפשר להסביר אותו משהו בלתי־מוגדר שלא נתן לעם היהודי להתבולל ולחדול, להתכחש לעברו ולעצמיותו בכל התלאות והרדיפות והפיתויים.

קיר האבנים האפור הזה בירושלים של זהב הוא הסמל של הדבקות היהודית בקיום היהודי, והוא סמל הכוח המיסתורי שהבטיח רציפותו. (8.6.67).

יוצאים באוטובוס של “אגד”, באוטובוס האזרחי הראשון מזה עשרים שנה, הנוסע מתל־אביב לירושלים דרך לטרון ורמאללה.

חולפים על פני אָמאוּס, בית־נובא, בית סירא, בית חורון וביתוניה. מבעד לשדות המוריקים מציצה ההיסטוריה הקרובה והרחוקה אל תוך חלונות הרכב שלנו.

התאריך: יום א', 11 ביוני, בסיוון – ששה ימים בלבד אחרי פרוץ הקרבות, שתוצאותיהם עדיין כפלא בעינינו ובעיני העולם.

הדרך סלולה לפנינו. רק פה ושם נראים עוד סימנים של המלחמה שהתנהלה כאן אך לפני ימים ספורים: מוצב מחוסל, טנק הפוך, תושבים נודדים.

מיטלטליהם העלובים עמוסים על גבי חמורים, ובצדם משתרכות משפחות – מן הבית, וגם אליו. התנועה היא דו־סטרית ואיננה המונית. בהרבה בתים אפשר להבחין באותו של חיים כסדרם ובכבסים תלויים על חבלים. יש משהו מרגיע בתחתונים ובגופיות המתנופפים ברוּח.

הרי יהודה כתמול־שלשום. רק הדגלים הלבנים שהותקנו בחפזון מעידים, כי אין הדברים כתמול־שלשום.

רמאללה מקבלת את פנינו בשקט הכבד של עיר נטושה. אבל היא אינה נטושה; עיניים סקרניות מציצות בנו מבעד לחלונות של חווילות־אבן מוקפות בוסתנים. בתים יפים המשתלבים בנוף ומקרינים אווירה של אמידוּת וייחושֹ. הרחובות שטופי שמש ונקיים להפליא. בקושי אתה רואה בהם חייל.

קלנדיה, שייך ג’ראח, שעפט. כאן אתה רואה עדיין את שרידי המערך הצבאי שפוצח: תעלות וגדרות, חפירות וביצורים. חייל ישראלי ממשש בגדיו של ערבי עובר־ושב; אין עמו נשק, דרכו פנויה ללכת.

במעלה הר־הצופים פוגשים באוטובוס של חברי הממשלה היורדים מן ההר. נפנופי־יד, חיוכים, טעם החידוש. עוד כמה מטרים – והנה המשוריין; המשוריין הטוב שהעלה את “שוטרי” ישראל בשיירה הדו־שבועית המפורסמת. שלום לך, משוריין; מילאת חובתך נאמנה, ובזו שוב לא תצטרך לעסוק…

החבר’ה רוקדים הורה על הפיסגה. הרובים מורמים במאוזן, מתחברים במעגל משלים מעל לראשים שבמעגל. “דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים”;– האוזן קולטת והלב כמעט מאמין.

שהרי היא לפניך, לרגליך, עיר דוד. כל כולה, ביפיה האגדי. והפעם אתה משקיף עליה “מן הכיוון ההפוך”. הלב מלא על גדותיו ושֹם מחנק בגרון. אתה חש עצמך עילג ודל־לשון מלבטא את החד־פעמי, ואינך מוצא אלא מלה אחת, את מלת התיאור הכל־מקיפה של הצברים בשנת 1967: לא־נורמלי.

הם יגידו לך, שהיה לנו נצחון לא־נורמלי, כמו שאמרו כי אירית חתיכה לא־נורמלית. ויספרו לך, כי הטייסים שלנו עשו מבצעים לא־נורמליים ושנתגלה לעיניהם מחזה לא־נורמלי, ואתה מוצא את עצמך מדבר בשפתם הלא־נורמלית, כי ממילא שום שפה נורמלית לא תבטא את עצמת הרגש שלך.

ליד החומה רועות עזים שחורות, וזר פרחים אדומים תלוי על טנק שרוף. מישהו כאן שפך את דמו כדי שתוכל לגשת אל הכותל.

אתה ניגש אליו, והוא שוב שלך – ובאמת שלך, בפעם הראשונה זה אלפיים שנה. לא חלמת, כי תתחיל עכשיו סידרה שלמה של דברים חדשים, שאתה עושה אותם בראשונה אחרי אלפיים שנה.

מנין הם באו, כל היהודים והיהודיות האלה הבוכים ליד הכותל? הרי עדיין נעולים השערים ועדיין חסומות הדרכים ועדיין הכניסה אסורה. לא תדע ולא תחקור איך הגיעו, דרך שדות זרועי מוקשים ותוך סיכון החיים, כדי למשש את האבנים האפורות האלה שעה אחת קודם.

יד אבשלום, נחל קדרון, גוש עציון. כל רבדי ההיסטוריה שלך מתמזגים לעיניך לשכרון אחד גדול. לא הייתה כאן מעולם, ונדמה לך שהיית כאן תמיד. ואתה יודע שלא תעזוב לעולם. לא כל עוד אתה חי.

קבר רחל אשר מיאנה להתנחם. הוא נראה במצב תקין. הערבים שמרו עליו יפה – רק לגשת לא נתנו… ואתה מרגיש עליונות מצפונית ומוסרית, כי אתה יודע שכל מקום קדוש שאתה תחזיק בו, יהיה פתוח וחפשי לגישה לבני כל הדתות וכל הלאומים שירצו לבוא אליו.

כמו שאתה מרגיש עכשיו חפשי לרדת למערת המכפלה, שזה דורות נאסרה על היהודים הכניסה אליה. אתה עובר את מחסום שמונה המדרגות, כי בתוך שלך אתה – אבל ידעת שתעשה שמיניות באויר כדי שגם הם ירגישו עצמם בתוך שלהם.

חברון, עיר הפרעות, שלושה ימים אחרי כיבושה מתנהלים בה החיים במסלולם התקין. החנויות פתוחות, הסחורה בשפע, בבית־הקפה משחקים שש־בש. אנשי המקום מציעים סיגריות למכירה – פילטר וירג’יניה, בחצי לירה החפיסה של עשר, בלירה החפיסה של עשרים.

הם כבר מוכנים לקחת לירות ישראליות, תושבי חברון. נראה שיש להם לא רק חוש מסחרי מפותח אלא גם הערכה פוליטית בריאה.

(12.6.67).

הם לחמו כאריות וניצחו כבני־אדם. הם היו אמיצים מאוד ואנושיים מאוד. הם לא שאלו שאלות ולא חיכו לפקודות, ועשו את הבלתי־אפשרי ואת הלא־יאומן כמובן מאליו. ההקרבה לא היתה אצלם גבורה; היא היתה להם שיגרה. הם היו קולקטיב שייכנס להיסטוריה, מורכב מפרטים שיהיו לאגדה.

הם היו נערי הדיסקוטק ונערי החארקה. הם היו הנוער המושמץ והמבוכה, הריקני ונטול־אידיאלים. הקרייריסטים וגונבי המכוניות, החמרנים המפוכחים והעבריינים המתפרעים. הם היו הדור האבוד שהחברה התייאשה מהם, שהמחנכים הטיפו להם ורק הצבא האמין בהם.

הם היו הקורבן של האכזבות שלנו מעצמנו בעוד דור הפלמ“ח היה האנדרטה לשביעות הרצון שלנו מעצמנו. ועכשיו התברר כי דור החארקה כדור הפלמ”ח.

מה לא אמרנו עליהם על נערי דיזנגוף ושכונת התקווה? הרשו לי לרענן את זכרונכם, בטיפ־טיפה של סיפוק עצמי על שהייתי בין סניגוריהם. בעיצומו של הדיון הציבורי על הידרדרות הנוער הישראלי – וזה היה רק בשנה שעברה! – העליתי את הנושא בשידור והקדשתי שידור נוסף לתגובות ציבור באותו עניין. הדברים נקראים עכשיו אחרת משנקראו בשעתם, בינואר 1966, אך מבחינה מסויימת הם מעניינים יותר משהיו אז. יתר־על־כן, בקריאתם עתה יש משום בקשת מחילה וסליחה מן הנוער הזה שחטאנו לו:

" הכל מדברים עכשיו על התפרעות הנוער. הממשלה והכנסת, העתונות והרדיו, המרצים באסיפות המומחים בראיונות. כולם שואלים מה מריץ את הנוער להתפרע, וכולם גם עונים. לכל אחד יש תשובה, ולכל אחד יש תשובה אחרת".

בדיון הפרלמנטרי אמרו הדתיים, כי הנוער מתנהג באלימות מפני שנטש את ערכי המסורת ואינו שומר עוד את קדושת השבת. אולי זה נכון. לעומת זאת סברו החילונים כי דווקא שמירת השבת תורמת להתפרעות, כי מקומות הבידור סגורים ואין לנוער לאן ללכת. גם זה נכון. הוותיקים ראו את מקור הרע בדרכי הבילוי המודרניות והצעירים ראו אותו בתפיסה המיושנת של הוותיקים. אלה טענו כי שורש הבעיה בקיפוח, ואלה טענו כי שרשיה בפינוק. גם כאן כנראה שני הצדדים צודקים. בכל ההסברים האלה, השונים זה מזה ולעתים מנוגדים זה לזה, יש גרעין של אמת. בדרך כלל זהו המצב בשאלות מורכבות.

גם המומחים אינם מאוחדים בהערכת גורמי התופעה. יש אסכולה המדגישה את היסוד הפסיכולוגי ויש אסכולה המדגישה את היסוד הסוציולוגי. חסידי התפיסה הפסיכולוגית אינם רואים בקבוצות המתפרעות צירוף של פרטים מופרעים כל־שהוא, אשר חברו יחד בגלל נטיותיהם המשותפות. חסידי התפיסה הסוציולוגית שוללים גירסה זאת וטוענים כי כל פרט שבחבורות המתפרעות יכול להיות צעיר נורמלי וחביב בהחלט כשהוא לעצמו, ורק בהיותו בחבורה נפגמת התנהגותו.

מכיוון שאי־אפשר לאתר סיבות מוסכמות לתופעה, קשה לטפל בה ביעילות. אומרים, כי היה רק נסיון אחד בעולם של טיפול מוצלח להפליא בחבורות־רחוב.במסגרת ניסוי עבדה בארה"ב קבוצה נבחרת של מומחים עם חבורה של 200 נערים, במשך שנתיים, ובהוצאה של חמישה מיליון דולר. אינני צריכה להסביר מדוע זה לא מעשי אצלנו. לכן, איננו עושים דבר, אלא מדברים על הבעיה. הדיבור הוא התראפיה הלאומית שלנו.

אך הייתי מציעה שלא נגזים בהצגת הבעיה. סוף־סוף, הכל מסכימים שהיא פחות חריפה אצלנו מאשר בארצות אחרות. יש אומרים שאין זו נחמה. לדעתי, זו בהחלט נחמה. יתר־על־כן, אני מעיזה לומר כי המצב אצלנו איננו שחור כל כך אפילו בהשוואה לעבר הוורוד תמיד.

אותו נוער חלוצי מהולל של דור הפלמ"ח שעשה כל מה שנדרש ממנו למען הכלל – האם לא גנב את התרנגולת מלול הקיבוץ שבו שהה במחנה־עבודה? הם שחטו את התרנגולות בסיטונות וזללו אותן בקומזיץ, ולא בגלל רעב שהציק להם. אינני רוצה לומר, חס וחלילה, שהם היו נוער לא טוב. אבל גם הם התפרעו.

עלינו לשאול את עצמנו אם ביחסנו ובהערכתנו איננו מפלים לרעה את הנוער של היום לעומת הנוער הקדוש של אתמול. אני יודעת אלו תגובות צפויות לי עכשיו. עשיתי מעשה שלא ייעשה כי הנוער של אתמול הוא חלק מן המיתוס הלאומי ובמיתוס אסור לפגוע". – – –

– – "אשר יגורתי בא. הציפו אותי בגל של תגובות מחאה וביקורת ותוכחה. על הדברים

שאמרתי ביחס לנוער של היום ולנוער של אתמול.

ראשית כל, האשימו אותי בהקלת־ראש בבעיה, אבל זו מסקנה מוטעית. אמנם הדגשתי כי המצב אצלנו טוב בהרבה מבארצות אחרות. וכי זה איננו נכון? מראשית ינואר השנה אסור לצעירים מתחת לגיל 18 להימצא ברחובות מוסקווה בלי ליווי מבוגרים. איסור זה, שאינו נראה לי פרוגרסיבי ביותר, הוא תוצאה של התפרעויות נוער בבירת ברית־המועצות. לפנינו תופעה אוניברסלית שאינה יודעת גבולות גיאוגרפיים או פוליטיים, ומטרידה חברות קפיטאליסטיות וקומוניסטיות כאחת. ואם המצב אצלנו פחות חמור מבמקומות אחרים, אינני מוכנה לזלזל בהבדל הזה לטובתנו.

אך רוב המוחים ערערו על טענותי, כי אפילו בהשוואה לעבר הוורוד ההווה אינו נראה שחור כל־כך, וכי הנוער של אתמול שקושרים לו את כל זרי התהילה, גם הוא התפרע, וכי אנו מפלים לרעה את צעירי היום לעומת דור הפלמ"ח.

המערערים הזועמים על הדעה האפיקורסים הזאת אמרו כי אי־אפשר להשוות את שתי התופעות. לדעתם, התפרעות הנוער של אז היתה התפרקות מתוך מתח חיובי ובונה, בעוד עכשיו זאת התפרקות מתוך חלל ריק. הסבירו לי כי לגנוב תרנגולות בשביל קומזיץ היה ספורט מקובל במוסכמות הישוב ואילו גניבת מכוניות בשביל החארקה אינה בקוֹד המוסכמות שלנו כיום. ועוד הוסיפו כי תופעות ההתפרעות בימי הזוהר החלוצי לא היוו מחאה נגד החברה, שעה שעכשיו הן מחאה נגדה.

אינני מקבלת את הטענות האלה. גם לי ברור שאי־אפשר ללמוד גזרה שווה בין שתי התקופות. אבל אולי אפשר וצריך ללמוד קל־וחומר? כלומר, אם בימים ההם כאשר הנוער חי בחברה שוויונית ובמציאות של אתגרים מוחשיים ומושכים – אם באותם ימים הוא התפרע, למה מותר לצפות מן הנוער בחברת הפער החברתי והמבוכה הרעיונית?

ואולי אין כאן אלא שכחה. אמנם לא הייתי בארץ כאשר החבר’ה הנפלאים מתנועות הנוער גנבו תרנגולות מהלול, אבל סיפרו לי. ועכשיו, כשהזכרתי זאת בשידור שמעתי לא רק הדי־ביקורת, אלא גם הדי־חיזוק. “רק תרנגולות? וכי את היונים בשובך לא חיסלנו ולכרם לא התפלחנו?” – כך הגיבה מאזינה פלמ"חניקית ־לשעבר. ומאזין מבוגרי “השומר הצעיר” כתב לי על מעשה־הגבורה של הגרעין שלו אשר חיסל שפנייה שלמה בקיבוץ דן בקומזיץ אחד – ועוד שפנייה נסיונית להשבחת גזע!;מישהו הזכיר לי את הטור השביעי המפורסם של נתן אלתרמן מלפני שני עשורים על המקרה הפעוט בבנים כחולי־החולצות. אולי אתם זוכרים את השיר הזה על קבוצת נערים־חלוצים שנסעו לכינוס לפקוד את זכר המורה, וכשהגיעה הרכבת לטול־כרם נגלתה לעיניהם חלקת אבטיחים – וחיסלו אותה.

הרשו לי לצטט קטע מתוך השיר הזה:

היה שם נער ערבי – צעק, הטיח

אבל קטן היה נער, זאטוט

הוא לא עצר את הילולת האבטיח

כי מה כוחו, סוף־סוף, מול נוער בן־תרבות?

עת כי זזה הרכבת, רבותי

אבטיחים היא כבר הובילה עד בלי די

וגם הובילה חבר נוער בעל דגל

אשר חמד קצת שוד, בעלותו לרגל.

אולי־אולי מותר לראות גם בזה סנגוריה כלשהי על הנוער של היום".

ועכשיו הוא איננו זקוק עוד לסנגוריה, הנוער הזה של היום שדהר בטנקים כמו בחארקה. הסנגורים שלו הם כלי־ההשמד שהושמדו וצבאות־האויב שהובסו ובסיסי־התוקפנות שנכבשו והמקומות הקדושים ששוחררו בשישה ימי בראשית. הסנגורים שלו הם מיליון סיפורים קטנים על מעשי־גבורה גדולים, מסכת של אומץ־לב ואצילות־נפש

עכשיו הזקנים זקוקים לסנגוריה. נביאי הזעם שהוכיחו את הנוער הזה על ריקנותו. אבל מי יאשים אותם? סוף־סוף הם גידלו אותו.

(16.6.67).

הוד מעלתך, ראש ממשלת ברה"מ.

אתה מקיים עכשיו חליפת איגרות ענפה למדי, וארשה לעצמי להוסיף את תרומתי החד־סטרית לקורספונדנציה המזרח־תיכונית הזאת.

אולי אינך רוצה בעצות – ומי אני, הקטנה בישראל, שאבוב להשיא לך כאלה. אבל עובדה היא, אדוני ראש הממשלה, כי אתם ניסיתם לחרוש את החריש המדיני שלכם על גבינו וזה נותן לנו זכות לומר לכם את דעתנו. אולי כדאי לך להקשיב הפעם, אדוני. כי גם זו עובדה, שאינם מוצאים את עצמכם במצב מדיני לא נוח, מפני שטעיתם ושגיתם, ואתם מנסים להיחלץ מן המצב בדרכים שגם הן מבוססות על טעות ומשגה.

הרשה לי לסטות כאן במקצת מן הנושא ולהעלות זכרון של חוויה אישית קשה, השייכת לעניין:

הנציג הראשון של ברית־המועצות שפגשתי מימי היה קצין בצבא האדום. פגשתיו בגרמניה הכבושה, ימים ספורים אחרי תום מלחמת־העולם השניה. הייתי אז נערה צעירה ופרובינציאלית. העולם התחלק בעיני ליהודים ולגויים, והגויים התחלקו לנאצים ולאנטי־נאצים. הנאצים היו אלה שהרסו את ילדותי וטבחו את קרובי ושללו ממני את חירותי ואת דמותי האנושית. האנטי־נאצים היו אלה שלחמו בהם. זה פשטני, אך אולי פחות מצחיק משנראה הדבר במבט ראשון.

בכל אופן, בתפיסה הפשטנית הזאת פגשתי את קצין הצבא האדום הגיבור והמשחרר, במרחק כמה קילומטרים ממחנה־הריכוז ששעריו נפתחו. לא ראיתי לנכון לשאול אותו אלא מה שנתבקש מתפיסתי הפשטנית, ושאלתיו: היש אצלכם יהודים בצבא האדום?

לעולם לא אשכח את המבט הארוך, המשועשע כלשהו, שזרק בי. אחר־כך אמר באיטיות מודגשת: “יש, בתי, יש. יש בבתי־החולים, יש בשק”ם. יש".

אז עוד לא ידעתי שזה שקר גס. אבל לא יכולתי שלא להרגיש שזו אנטישמיות גסה – ועד סוף ימי אכיר טובה לאותו קצין שלכם על הזעזוע שגרם לי ועל שלימד אותי בפסוק אחד, כי שחרור בידי זרים – את היהודי לא ישחרר.

לא קפצתי מכאן למסקנה, חו"ח, כי כל הרוסים אנטישמיים. ואני רחוקה מאוד מלהניח כי המדיניות המזרח־תיכונית שלכם מושפעת על־ידי רגשות אלה או אחרים, לטוב או לרע. אין לי ספק, כי אתם פועלים לפי שיקולים קרים של אינטרסים מדיניים. הזכרתי את האפיזודה הזאת רק מפני שאין להוציא מכלל חשבון, כי בחישובים הקרים המוטעים שלכם במהלך ההתפתחויות עד לחמישה ביוני השתרבבה גם הערכה בלתי־נכונה על היהודים, מתוך דעה קדומה. טעות, אדוני, לעולם חוזרת.

אתם עזרתם לאויבינו להניח חרב על צווארנו; סיפקתם את החרב ולא מנעתם שליפתה. וכשהיתה מונחת על צווארנו, אמרתם לנו לא לזוז פן ניפגע… והזהרתם אותנו שלא להרחיקה מעל צווארנו. קיוויתם כי נפחד מפני החרב כי חדה היא ומפני האזהרה כי עצומים בעליה, ואנחנו לבדנו. וכשלא יכולנו לנשום עם החרב הצמודה לצוואר ולא פחדנו להסירה, צעקתם בראש חוצות שאנחנו תוקפנים.

ואנחנו גם מן הצעקה הזאת איננו מפחדים, כי גם היא שקר גס. אדרבא, ראש־הממשלה הנכבד, דווקא מלחמה זו הוכיחה כמה אנחנו שוחרי שלום.

הרי נוכחת לשעת שיש לנו צבא טוב. המומחים שלך ודאי יאשרו לך, כי מבחינה צבאית טהורה יכולנו לעשות הרבה יותר משעשינו. אבל גם מה שעשינו, די בו להעיד על כושר צבאי עצום. והנה לא העלינו על דעתנו להפעיל את הכושר הצבאי הזה כדי לכבוש שטחים או להתמודד עם הערבים במלחמת־מנע ולהסיר את האיום שהם איימו עלינו כל הזמן. הצבא שלנו לא היה פחות חזק בחמישה באפריל ובחמישה במאי משהיה בחמישה ביוני, אבל איש לא חשב להזיזו עד שבא נאצר וריכז את כוחותיו בסיני, תגבר אותם אל מול גבולנו, גרש את חיל או"ם, סגר את מצָרי טיראן והכניס את גדודיו לירדן.

ובחמישה־עשר במאי, אדוני, שהיה יום העצמאות שלנו, אנחנו ערכנו מצעד־מיני של הצבא האדיר הזה. לא מטעמי תקציב עשינו זאת, לא בגלל סיבות טכניות, אלא מתוך שיקול מדיני. הממשלה החליטה לאכזב את תושבי ישראל במצעדון סמלי ובלבד לא לעצבן את הערבים ולא להרגיז את העולם. ובאותו יום עצמו שבו קדנו קידה עמוקה זו להסכם שביתת־הנשק, באותו יום עצמו כבר נערך הצבא של בעל בריתך מול גבולנו. ולכן, לפי ההגיון שלכם, אנחנו תוקפנים. ולכן, לפי הצדק שלכם, עלינו לסגת.

גם אתה יודע, מר קוסיגין הנכבד, שזה לא הגיוני וזה לא צודק, אלא שזה נראה לכם נוח מן הבחינה המדינית שלכם. אני מבינה שאתם במצוקה מסויימת. נתתם לנאצר להסתבך ועכשיו יצא שם רע לנשק המשוכלל שלכם, בעלי בריתכם נחלו תבוסה, עתידם הפוליטי נתון בסכנה. אולי יש לזה השלכות דיפלומטיות גם בחלקי־עולם אחרים, וגם בידי הסינים האוהבים אתכם כל־כך נפלה מציאה תעמולתית כשרה.

כל זה לא־נעים למעצמה הנתונה בהתמודדות מדינית גלובאלית, אבל לא אנחנו אשמים בדבר. אשמה טעותכם ואשם מחדלכם לעצור את התוקפנות של בעלי־בריתכם בעוד מועד. ועכשיו אתם רוצים להחזיר את מחוגי השעון אחורנית ולהזהיר אותנו למחנק בטחוני. אבל אנחנו, אדוני, עם קטן מדי וארץ קטנה מכדי שנוכל לפתור את הבעיות המדיניות שלכם ושל בעלי־בריתכם. איננו יכולים להרשות לעצמנו להקריב קורבנות למען הנוחוּת שלכם. אבל אנחנו מוכנים לנדב לכם עצות.

כי שוב אתם טועים, הפעם בהערכת כושר עמידתנו. אם תרצו לצאת מן הסבך, עליך ועל עמיתיך לומר לנאצר, בפשטות, כי ברית־המועצות לא רק דוגלת בשלום אלא בעצמה מקיימת יחסי שלום עם יריבותיה שלה, והיא דורשת אותו דבר מבעלי־בריתה. מצרים תצא נשכרת מזה ואתם תצאו נשכרים מזה – כי בדרך זאת היא תשיג ואתם תשיגו הרבה ממה שלא תשיגו בלחץ מדיני עלינו.

אל תחשוב שנשב בשק"ם.

(23.7.67).

נוף עוצר־נשימה נגלה לעיני ממרומי הגבעות החולשות על הכנרת. תכלת הים הרוגע ותכלת־השמים־הטהורים־מענן התמזגו באופק, כעין רקע מתרומת הטבע ליופי המרהיב שברא כאן האדם: שדות מוריקים בירוק שֹבע כזה של טכניקולור, מטעים עמוסי פרי בשל, בריכות דגים כראי מצוחצח.

למרגלותי משתרעות עין־גב והאון; במרחק־מה נשקפות תל־קציר ומעגן, הכל כאילו על כף היד. לפתע עוברת צמרמורת בגבי. נזכרתי כי המקום הזה שאני עומדת בו היה אך לפני שבועיים מוצב סורי. כמה נוח היה להפגיז מכאן למעלה, וכמה מסוכן היה לחיות שם למטה בצל התותחים.

ידענו זאת גם לפני שלושה שבועות ולפני שלוש שנים. ידענו זאת היטב כל העת, גם מכוח ההגיון הטופוגרפי וגם מכוח הנסיון המר. אבל רק מראה־עיניים מן הצד הזה, ממקום המוצבים, ממחיש במלוא האכזריות את הגבורה העילאית שהיתה דרושה כדי לקיים חיים נורמליים, חיי יצירה וחיי משפחה וחיי תרבות, מתחת לענני האיום שהתפרצו לפרקים במטרות פגזים.

ברגע זה גברה בי החלחלה מסכנות־העבר על ההתפעלות מן הנוף שסביבי, וסיפרתי לבני לווייתי מעין־גב על הפחד הרטרואקטיבי שתקף אותי. הם לא התפלאו. אותה חווית מועקה של פחד רטרואקטיבי עברה גם עליהם ועל שכניהם. רק בעלותם למעלה הם הבינו כמה פגיעים היו שם למטה.

נזכרתי בהגדרה נפלאה המסווגת את הבריות לשלושה סוגים על־פי תגובות הפחד שלהם. הרי כל אדם מפחד לפעמים. מי שאינו יודע פחד כלל, יש בו פגם; משהו לקוי אצלו במנגנון ההגבה. במציאות של סכנה רואה אותה הגדרה שלושה מיני פחד: זה שלפני המעשה, זה שבשעת המעשה, וזה שלאחר מעשה. מי שמפחד לפני המעשה הוא נבון; מי שמפחד בשעת מעשה הוא מוג־לב; מי שמפחד לאחר מעשה הוא גיבור.

רק עכשיו, אחרי שהוקל להם, אחרי שהוסר האיום מעליהם, תקף הפחד בדיעבד את הגיבורים האלה. ואם יועיד להם האתגר של מחר גורל דומה לזה שבעבר, הם שוב לא יהיו מוגי־לב, וגם לא יהיו נבונים. הם יהיו שוב גיבורים. זה גזע כזה.

בעוד שנה־שנתיים תתחיל לפרוח גם הרמה כפי שפורח העמק מתחתיו. בינתיים רואים רק שֹרידי כפרים עלובים, חקלאות מפגרת, סימנים של עוני ונחשלות. וכאשר אתה רואה את תנאי החיים הפרימיטיביים ששררו כאן בצד הביצורים המבוצרים, בצד המבוך הסבוך הזה של בונקרים ומנהרות ותעלות ועמדות, אתה מתחיל להבין, מדוע המערך האדיר הזה התמוטט מהר כל כך. בני־אדם אינם מגינים על מערך הגנה, הם מגינים על מערך חיים. מבחינה זו לא היה על מה להגן כאן.

ודאי שזה הסבר חלקי מאוד. אך נדמה לי שאילו השקיעו הסורים יותר בקידום הכפרים ופחות בביצור העמדות, היה קשה יותר להביס אותם. כי אז הם אחרים משהם. לכן גם קשה להניח שילמדו את הלקח הנכון, וחבל על עמים שכזאת היא שכבת הנהגתם.

כי אחרי ככלות הכל, אינך יכול שלא לרחם על האדם הפשוט שבצד האויב. אתה יודע שהוא היה טובח אותך, אילו ניצח. אתה יודע שהוא לא היה מרחם עליך. אבל אם לבך איננו מאבן, אתה כואב את מראה הבתים ההרוסים ואת מראה הבתים העזובים מאדם. על כורחך אתה מהרהר, איך מסתדרים עכשיו תושביהם שהיו לפליטים, בלי אותו רכוש עלוב שהשאירו מאחוריהם.

היית רוצה לעזור להם, היית מוכן לעזור להם. אבל אינך יכול לעזור אלא בעצה שידרשו מאת ממשלתם כי תסכים לשלום, וייטב להם. אבל הם לא יעזו לשמוע, ולא יעזו לדרוש. הם ימשיכו ללכת אחרי קריאת הנקם של מנהיגיהם וימשיכו לשלם את המחיר. חבל.

(22.7.67).

מרחוק בוקעים קולות השופר של בעל־תקיעה מתאמן. ברחובות העיר צצים דוכנים של “שנות טובות”. תיקי הדוורים עמוסים ברכות. תשכ"ז פונים ללכת.

בבואי להיפרד ממנה, אני מנסה להיזכר, מה בעצם קרה בה; מה היא הביאה לנו? כמובן, היתה מלחמת ששת הימים, היה הנצחון, המהפכה בחיינו הלאומיים. אבל זה היה רק לפני ארבעה חדשים, אפילו פחות מזה – ולתשכ"ז היו לא רק 12 חדשים, היו לה אפילו 13 חדשים (היא היתה מעוברת, ואיזה ולד הביאה לעולם!).

מה קרה ב־36 השבועות הראשונים של השנה, לפני המלחמה? במה עסקנו, מה הטריד אותנו, מה תפס את הכותרות? קשה להיזכר. אפשר לבדוק, כמובן. יש ארכיונים. אבל אם צריך לבדוק, סימן שהדברים לא הטביעו בנו את רישומם; יותר נכון, רישומם טושטש או נמחק ברושם האדיר של המאורע האחד. אי־שם במגירת האלטה־זאכן של הזכרון מבצבץ משהו על צרות מיתון, על ויכוח בדבר הנהגת טלוויזיה, על מאבק סטודנטים בעניין שכר־לימוד, על סערה רועשת וגועשת סביב פרשת “בול”. אבל כל זה רחוק כל־כך! כאילו לא בתשכ"ז היו הדברים, אלא לפני שנים, בתקופה טרום־היסטורית.

אכן, בלתי־נמנע הוא שתשכ"ז לעולם תיחרת בזכרוננו – ובגורלנו – כשנה של מלחמת־ששת־הימים. ומשום כך אני נפרדת ממנה כמו מידיד טוב. כולנו, קולקטיבית, כך ניפרד ממנה. איש לא יוכל לומר, כי השנה הזאת בלוח העברי והעם הזה במדינת ישראל לא שירתוּ נאמנה זו את זה.

מגיע לתשכ“ז יישר־כוח, על שזימנה לנו שעת סכנה גדולה שיכולנו להתמודד עמה, להתעלות עליה, להיחלץ ממנה. ומכיוון שהתמודדנו והתעלינו ונחלצנו, הרי מגיע לנו יישר־כוח ממנה, משנת תשכ”ז, כי בזכות הזאת שלנו יהיה לה מקום כבוד בהיסטוריה של העם היהודי.

בעוד כמה ימים היא תיכנס לעולם־העבר; וכאשר תבוא לשם, יקיפוה קודמותיה בהערצה ויחלקו לה כבוד כיאה וכנאה למי שעטור תהילה. וכל אחת משמונה־עשרה השנים האחרונות תזוז קצת הצידה כדי לפַנות מקום ליד תש“ח ולהושיב בו את תשכ”ז.

וכמו שישבו שם שלובי־זרוע המלך תש“ח והמלכה תשכ”ז יעברו על פניהם שנות השוֹאה ויברכו אותם בברכת נחמו עמי. ואז יקומו על רגליהם תש“ח ותשכ”ז וישתחוו אפיים ארצה, ויאמרו לשנות השוֹאה: ילדיכם אנחנו – וצבא המרום יעמוד דום.

ואלוהים יישב על כסאו הרם והנישא ויפתח את ספר תשכ“ח לרשום בו את דרכה של השנה החדשה וכל השנים יישבו מסביב, בזכות דעה מייעצת, נרעשות ונפחדות. ואילו תשכ”ז תסתכל בפנקס הפתוח וביד הנטויה לרשום, ותקום ותאמר: רגע אחד!;בעניין זה, יש לי זכות הצבעה. אני, תשכ"ז, שותפה לאלוהי־ישראל בקביעת גורלה של השנה הבאה והשנים שאחריה.

ואלוהים יגביה את משקפיו, יבחן את תשכ"ז במבט ארוך, ויאמר: צדקת.

(ערב רה“ש תשכ”ח).

בעשרה ביוני 1967 חשבנו כי בנצחון קנינו את השלום. שילמנו מחיר לא גבוה במושגים צבאיים עולמיים אך יקר במושגים הלאומיים שלנו. קיווינו כי השלום יבוא כתמורתו.

היום אנחנו חכמים יותר. היום אנחנו יודעים, כי המלחמה נמשכת ויתכן שגם תתחדש במלוא עוזה. טעינו בהערכה ואנשים אינם אוהבים להודות בטעות. לכן מתכחשים לה, אומרים שלא אמרו. אבל אמרו. במו אזני שמעתי אלופי נצחון מכריזים;למחרת המלחמה: “הדור הזה כבר לא יילחם”.

אין להתבייש בהערכה המוטעית הזאת. היא היתה מסקנה הגיונית, אלא שלערבים אין הגיון. הם אינם מכירים במציאות ואינם לומדים מן הנסיון. הם רודפים אחרי אשליה במרכבה של תבוסות. הם רודפים אחרי האשליה וככל שהיא מתרחקת מהם, הם מגבירים את הרדיפה אחריה ברתימת תבוסה נוספת למרכבה.

;הם לא קיבלו את גבולות החלוקה, אבל התחילו לשאוף אליהם אחרי שהפסידו את המלחמה שפתחו בה ואחרי שנוצרו גבולות שביתת־הנשק של 1948. הם לא הכירו בגבולות שביתת־הנשק, אבל התחילו לשאוף אליהם אחרי שהפסידו עוד מלחמה שפתחו בה ואחרי שנוצרו גבולות הפסקת־האש של 1967. הם לא רצו לשמוע על גבולות חדשים שמוכנים היינו להציע להם. אולי יתחילו לשאוף אליהם לאחר שיפסידו עוד מלחמה.

הם ספגו תבוסה נוראה במלחמת־ששת־הימים, אבל הם ממשיכים להיות תוקפניים. הם גם ממשיכים לשלם את המחיר. אנשים נורמליים מתקשים להבין את המזוכיזם המדיני של הערבים. הם מצליחים להרוג אנשים משלנו ולפצוע אנשים משלנו, אבל הם משלמים ביוקר רב. אולי התבוסה עבורם היא הנאה לאומית, אחרת לא היו מוכנים לשלם את המחיר היקר הזה.

מצרים סירבה לנהל מו"מ לשינוי תוצאות המלחמה. במקום זאת המשיכה בפעולות איבה, במסגרת יכולתה, וזה היבול שהיא קצרה: תעלת סואץ שלה חסומה, בתי הזיקוק שלה סגורים, מפעליה המשקיים לאורך התעלה משותקים, הערים שבטווח תותחינו היו לערי רפאים, שלושת רבעי מיליון פליטים מסתובבים בחוצות קאהיר, מפעם לפעם היא סופגת מכות באוויר וגם על הקרקע, הצבא שלה מתוסכל, המשטר שלה מעורער, הכלכלה שלה הרוסה. מצבה של ירדן אינו טוב מזה בהרבה.

אבל לנו זה אינו נותן סיפוק. אנחנו כואבים את כאב הקורבנות וזה מובן ומוצדק. אבל אנחנו גם מדוכאים בגלל הקפאון וגם זה מובן, אלא שאנחנו מגזימים. זוהי תוצאת האופי הקולקטיבי שלנו הנוטה להערכות קיצוניות, מהתלהבות מרקיעת־שחקים לדכאון חובק־שאול.

דרושה לנו פרספקטיבה. עלינו לראות את העניינים כפי שהיה רואה אותם איזה חוני־מעגל מודרני שנרדם באפריל 1967 כאשר המצאנו את סיסמת התיירות האכזרית “בקר בישראל כל עוד היא קיימת”, וסיפרנו את הבדיחה על האחרון המכבה את החשמל בלוד. זה היה מצב הרוח שלנו אז, כשנרדם חוני־המעגל הדמיוני שלנו.

אם יתעורר עכשיו, לא יאמין לעיניו. הוא יראה את בני ישראל יושבים בגבולם מן החרמון עד לסואץ, מגבירים כוח, איתנים מול מעצמות, קולטים עליה ובונים את ירושלים השלמה. הוא יחשוב כי נס התרחש.

הוא יראה את הישראלים מספקים שירותים ותעסוקה לאוכלוסיה כבושה, ומרחיבים את חינוך החובה במצב של כוננות בטחונית. הוא יראה עם במילואים מפתח מפעלים משקיים, מקיים בחירות ומתכנן הנהגת פנסיה כוללת. ואז יבין שזה בכל זאת לא היה נס, וכי מחר אם נידרש שוב, שוב נחולל דברים שייראו כנס. (24.7.69).