כשתיגמר המלחמה הזאת שעדיין לא התחילה, אנחנו נברך על שנגמרה ונברך גם על שהתחילה.

אבל בינתיים אנחנו מחכים. יושבים ומחכים. זה קשה. העצבים רוטטים והדאגה מכרסמת. העצבים רוטטים מפני שקשה לשבת במתיחות כזאת. הדאגה מכרסמת מפני שנאצר אמנם מחכה לרבין, אבל הוא איננו יושב ומחכה. הוא משתולל. כל יום משהו חדש, ונותנים לו.

בשביל רוב האוכלוסיה הבלתי מגוייסת, מה שקוראים עורף, החיים מתנהלים כסדרם. לכאורה, כתמול־שלשום. הילדים הולכים לבית־הספר, הנשים הולכות למספרה, ובבוקר השטיחים תלויים במרפסות. אבל, כמובן, הכל אחרת ולא כתמול־שלשום. הכל אחרת מפני שהגברים אינם בבית, מפני שבחוצות העיר ערמות־ערמות של גרוטאות שפונו מהמקלטים, מפני שאנשים מתקהלים סביב טרנזיסטורים בכל מקום ובכל מהדורת חדשות כדי לשמוע את הנבואות האחרונות של פרשנים ואת ההצהרות האחרונות של מדינאים. עובדים כרגיל ואוכלים כרגיל. ובכל זאת הכל אחרת.

כי אנחנו מחכים.

תפקידן של המעצמות לייעץ לנו מתינות ולהזהיר אותנו מפני תוצאה אפשרית של פעולה צבאית. תפקידנו ־־־ להאזין ולנהוג כפי שהיו נוהגות אותן המעצמות המייעצות והמזהירות, אילו הן מצאו עצמן מול איום מוחשי על שלומן ועל בטחונן ועל זכויותיהן.

נכון, המצב שנותר באיזור הזה, עם יוזמת־האיום המצרית בשלביה ההולכים ומחריפים, טומן בחובו סכנה ממשית לא רק לאינטרסים הישראליים. אבל הסכנה הטמונה בחובו בשבילנו היא חמורה לעין־ערוך מבחינותיה הגלובאליות, כי,השוליים" של בטחון ישראל צרים עד כדי להחריד.

עוד לא חלפו שבועיים מאז התחיל נאצר לרכז את כוחותיו בסיני. צאו וראו מה הוא הרשה לעצמו בשבועיים אלה: לזרוק את החיל הבין־לאומי משטח מצרים ומרצועת עזה; להכריז על ביטול חופש השיט במצָרי טיראן, לדרוש דיון במועצת הבטחון בשאלת ריבונותה של ישראל על אילת ולתגבר את כוחותיו בסיני בהתמדה.

הוא מעז לתגבר את כוחותיו בסיני מפני שניתן לו לבצע את השלב הראשון של ריכוז הכוחות באין מפריע. הוא העז להעלות את שאלת הריבונות הישראלית באילת, מפני שנחנו לו להכריז על איסור שיט ישראלי במצרי טיראן. הוא העז להכריז על סגירת המצָרים מפני שניתן לו לגרש את כוח או"ם מעזה ומשארם־אל־שייח'.

כי אין דבר המצליח כמו הצלחה. ולכן אפשר להתנבא בלי להסתכן בנבואה, כי שחצנותו של נאצר תגבר עם כל צעד שחצני שלו עצמו, העובר בלי תגובה. תחושת־הסיכון שלו פוחתת והתאבון המדיני גובר. פני נאצר מופנים עכשיו לכל אותן הבירות במרחב הזה השומרות על האינטרסים של ארצותיהן ואינן סרות למשמעת קאהיר ומפחדות מפני השתלטות מצרית. עתה הוא יכול להוכיח להן, כי מוטב שיחפשו חסותו בעוד מועד, מפני שאין מי שיקום נגדו: המעצמות אמנם מצהירות אך אינן מגשימות, וגם ישראל החזקה מתגלה כנמר של נייר מול איומיו.

את התהליך המסוכן הזה של אסקלציה בשחצנות אפשר לעצור רק בהוכחה חד־משמעית וגלויה לעין כל, כי נאצר איננו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא איננו בעל־בית במזרח התיכון.

כבר היו דברים מעולם, וההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה. כבר היתה מדינה שמנהיגה התפתה לשחצנות חדשה עם כל צעד שחצני קודם שהצליח. האנלוגיה מתאימה להחריד. עשרות מיליונים של קורבנות־אדם מן הוולגה עד לריין ניתן היה למנעם, אילו הובן דבר זה באירופה של שנות השלושים. האם נהיה אנחנו, האם יהיה העולם, כבני שושלת הבורבונים שכלום לא שכחו וכלום לא למדו?

היה מוצדק לשבת ולחכות כל עוד אפשר יהיה להניח, כי הסטאטוס־קווֹ, בכל השטחים שבהם הופר עתה, יוחזר על כנו בהשפעה מדינית של גורמים עולמיים אשר למלה התקיפה שלהם יש כיסוי של כוח, ומספיקה הידיעה כי אמנם עלול כוח זה להיות מופעל. אילו הוחזר הסטטוּס־קוֹו על כנו בכל פריט שבו הופר, היתה משמעותו המעשית של דבר זה לא פחות מהכנעתו של נאצר, ודי היה בו כדי לנטרל את הסכנות שבמצב החדש.

אולם הסיכויים כי דבר זה ייעשה אינם גוברים עם חלוף הזמן; הם פוחתים עם הזמן. בתנאים אלה אסור לישראל לקבל עצות למתינות. הכלל שקבע הנשיא ג’ונסון, כי “השלמה עם תוקפנות היא עידוד של תוקפנות” חל לא רק על ארצות־הברית ותקפו יפה לא רק בדרום־מזרח אסיה. הוא חל גם על ישראל ותקפו יפה גם במזרח התיכון. אני מרשה לעצמי ל’קבוע, כי הנשיא האמריקני מבין זאת היטב.

אפילו היתה הברירה שלפנינו, להיות תוקפן מגונה או קורבן אהוד – גם אז לא היינו צריכים לבחור באהדה לקורבן. אבל לא זאת הברירה. הברירה היא למנוע תהליך שסופו חמוּר מאין־כמוהו, או לא למנוע אותו. לדעתי, למניעתו נזכה במידה הדרושה של הבנה.

מי שאינו מוכן לעשות למען עצמו, גם אלוהים אינו עושה למענו ; לא כל שכן אחרים. הסיכוי כי מישהו יפעיל את כובד משקלו למעננו מותנה במידת נכונותנו לסמוך על עצמנו. לא על אחרים, ובוודאי לא על הזמן החולף. כי הזמן החולף עושה את שלו, אבל אינו עושה את שלנו. (28.5.67)