הקדמה: תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים

על התרגום היוני לתנ"ך המכונה “תרגום השבעים”, נכתבה מימים קדמונים ועד היום הזה ספרות רחבה מני ים; גם אנשים מחכמי ישראל, אשר חיו בדורות האחרונים ואשר עודם חיים עמנו היום, כתבו על הנושא הזה אם מעט ואם הרבה, על הרוב בלשונות העמים, אך בעברית אין עוד חבור מקיף על תרגום השבעים כאשר יש כבר על כל שאר התרגומים העתיקים לכתבי הקדש. ובכן נתתי לבי לחקור ולדרוש את התרגום הזה לדעת דרכיו ומה הוא לנו. ואחרי אשר בינותי בספרים ועברתי על הנוסחא היונית בהוצאות שונות עָבוֹר והַקְּבֵּל אותה אל המקור העברי, אמרתי אשימה נא בזה את תוצאות חקירתי – או את קצה – לפני הקהל, אולי יתעוררו אנשים המקֹרָאים לעבודה כזאת יותר ממני וימלאו את אשר החסרתי אני.

א    🔗

בימי הבית השני אחרי אשר עבר שלטון פרס לידי היונים, תרגמו כתבי הקדש במצרים ליונית, שהיא היתה אז הלשון השוררת במערכות העליונות בארם־נהרים, בסוריה ובמצרים, והיהודים, אשר ישבו אז במצרים קהל גדול מאד, החזיקו בה גם הם ואת לשון עמם הזניחו, ורבי תורתם כמו זר נחשבו להם; אך בדתי אבותיהם דבקו מאד ויהיו להם בתי כנסת רבים אשר קראו להם πϱοϭενχή ובבית הכנסת הגדול באלכסנדריה היו מניפין בסודרין בעת התפלה בסוף כל ברכה וברכה, לתת אות לקהל הרב לענות אחרי שליח הצבור “אמן” (או: γένοιτο) התרגום היוני היה להם אפוא “דבר בעתו” וגם נקדש ונערץ בעיני היהודים במצרים ובכל הארצות אשר פשטה בהן הלשון היונית ויהי להם תחת המקור העברי, אשר יש לשער כי לא נראה ולא נמצא בכל תפוצות ישראל מחוץ לארץ ישראל¹. כי הנה בתקופת פרס החלה תורת ישראל להתפתח ולהכות שרשיה בארץ ובעם בכח עבודת אנשי הכנסת הגדולה ושלוחותיה נטשו עברו גם אל קהלות היהודים אשר במדינות פרס מהדו ועד כוש, באין תרבות אחרת מפֻתּחה אשר תהיה לה לשטן. המסורה “להיות כל איש… מדבר כלשון עמו” ולכתוב אל “מדינה ומדינה ככתבה ואל היהודים ככתבם וכלשונם”, השתמרה כל ימי מלכות פרס אשר לכח ולא לרוח גברה בארץ והיחס שלה לתרבות עם ועם היה כיחס הטורקים, למשל, לתרבות העמים חוסי צִלָם עד הדור האחרון. ואולם היונים, עַם התרבות הגבוהה, התאמצו לשפוך את רוחם על העמים והמדינות מאז פשטו על ארץ רבה, מימי אלכסנדר מקדון והלאה, בראשונה בדרכי נֹעם ובתחבולות מדיניות, ואחרי כן ביד חזקה. כאשר נסו אנשי אנטיוכס אפיפנס לבער אחרי התרבות העברית בארץ ישראל, בשרפם את כתבי הקדש באש, כבר עברו כמאה שנה אחרי מות שמעון הצדיק, שהיה “משירי הכנסת הגדולה”, ולא היה עוד מגן ומחזיק לתורת ישראל. ואם בארץ־ישראל עוד היתה לה תקומה בגבורת ישע יהודה המכבי ועדתו אשר אספו, אחרי הנצחון הראשון, את שרידי כתבי הקדש ויחנו להם שארית בארץ, הנה בארצות אשר מסביב לארץ ישראל, ארצות ממשלת היונים, דָעך וכבה הזיק העברי מפני התרבות ההילנית באפס יד ולא במלחמה: “בתקופת תמוז מי יכול לעמוד נגד השמש?”² והיהודים בחו“ל דברו וכתבו יונית, חברו ספרים, חזיונות ושירים בלשון הזאת, בשמם או בהעלם שם, וגם את הכתבות על מצבות קבריהם כתבו יונית; אך לא נשמע ולא נודע מאיזה מקור שהוא, כי יצא אף ספר אחד או מגלה אחת בעברית מתפוצות ישראל בחו”ל כל הימים הרבים ההם עד זמן רב אחרי חרבן הבית השני. ואף גם בא"י היתה היונית “אחות לצרור” לעברית וכמעט כבשה את המלכה בביתה: הכתבות על המטבעות של מלכי החשמונאים האחרונים היו ביונית, או גם ביונית, השערים והלשכות ובנינים שונים בהר הבית ובמקדש וגם במקומות אחדים מסביב להר הבית נקראו בשמות יוניים, על קופות השקלים היה כתוב יונית³, גדולי ישראל, כהניהם, ונשיאיהם, ואף גם אחדים מן החכמים תופשי התורה, נקראו גם הם בשמות יוניים, ועוד כמאה שנה אחרי החרבן, בימי ר' יהודה הנשיא, היתה הלשון היונית מתהלכת בארץ־ישראל.

ולא רק המון היהודים בתפוצות הגולה, כי אם גם חכמיהם וגדוליהם חשבו את התרגום היוני כתורה שנתּנה מאת האלהים. הגדול בחכמי ישראל בגולה בימים ההם, ידידיה הוא פילון האלכסנדרוני, שהיה בסוף ימי הבית השני, בנה בספריו תלי תלים של דרשות ומחקרים על יסוד התרגום הזה, אשר עושיו היו בעיניו כ“נביאים וחוזים”, אשר נחת עליהם רוח אלהים לכוון אל כל מחשבות משה רבנו בדיוק גמור. גם יוסף בן־מתתיהו, אשר חבר את ספריו ברומי בסוף ימיו, כחצי יובל שנים אחרי החרבן, מביא פסוקים מכתבי הקדש מתוך תרגום השבעים לפי הנוסח שלהם, אף כי, ברשיון טיטוס ידידו, לקח לו בעת חרבן ירושלם משלל העיר והמקדש כתבי הקׂדש כתובים עברית⁴. הוא היה טפוס של יהודי מתבולל, הנלחם עם שוטנים לזכיות בני אמונתו ודורש בקדמוניות היהודים “להראות העמים והשרים”, אך לשון עמו לא נחשבה לו, כי “אין קדושה בלשון” – חוץ מקדושה לאומית. והתנ“ך היוני אולי היה קדוש בעיניו יותר מן העברי, הירושלמי, אשר קִצרו אותו החכמים בימיו והפילו ממנו רב; כי הלא גם בעיניו היו המתרגמים אנשים אשר רוח ה' דִבּר בם וגם הוא מספר, בעקבות אריסטיאס, על תרגום התורה שנעשה ע”י שבעים ושנים זקנים יודעי דעת אלהים, אשר נשלחו מירושלם מאת אלעזר הכהן הגדול אל תלמי מלך מצרים ובידם ספר התורה הכתוב על קלף באותיות זהב (!) וכו‘, וכו’ (קדמוניות ספר י"ב, פרק ב').

לו היו כתבי הקדש במקורם העברי נמצאים בקהלות היהודים בארצות הגולה, כי אז לא יכלו חכמי ישראל לאסוף מארבע רוחות השמים ו“לגנוז” את כל הספרים והמגלות אשר היו בתוך קבוצת כתבי הקדש עד הימים ההם, כי מי יאסוף רוח בחפניו ויבער אותו מן הארץ? ואז היו הכתובים האחרונים או ה“גנוזים” נשארים לנו לפליטה בכתבם ובלשונם. לעמת זה השאירו לנו, אחרי העבודה הגדולה אשר עבדו לזרות ולהבר, את מבחר כתבי הקש כסֹלת נקיה “וכמסמרות נטועים (דברי) בעלי אסופות”; והתנ“ך היוני, אשר קבלו אותו הנוצרים הראשונים מידי היהודים בני חו”ל כאשר הוא, תבן ובר יחדו, הוא “בליל חמיץ” עד היום הזה.

לפי מצב הדברים בימים ההם עָזר התרגום היוני עזר רב לתקומת היהדות בארצות הגוים, ולולא הוא שהיה להם כי עתה היו היהודים מתבוללים ואובדים בגויים במצרים ובמדינות אסיה ימים רבים קודם שבא ונהיה הדבר הזה בהיות חצי היהדות – היהדות בלבוש נכרי – למחזיק ולמעוז להם. אך הוא גם היה נסִבּה להפריע בין “הבנות”, קהלות חו“ל, ובין “האֵם”, היהדות אשר בארץ־ישראל, ולהחליש עוד יותר את השפעתה עליהן, אשר הפליאה לעשות לפנים בימי הכנסת הגדולה. והיום ההוא, יום אשר תֻרגמה התורה יונית והיהודים קבלו אותה ויחזיקו בה ויאמרו: זאת תורתך, ישראל, ואין חֵפץ עוד בתורה היוצאת מציון, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל⁵ ויאמרו: אלה אלהיך, ישראל, או כיום שאמר ירבעם בן־נבט לעם: רב לכם מעלות ירושלם – הנה אלהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים, ואז “היה חשך בעולם שלשה ימים”, לפי מליצת חז”ל⁶.

אם היה מוֹצָא התרגום הזה מקריאת התורה בבתי הכנסת באזני העם “מפֹרש ושום שכל”, כדברי הרב זכריה פרנקל בספרו “פארשטודיען וכו' “, או מקריאת התורה במקדש חוני לפי דעת אברהם גיגר, או אם נעשה בדבר אחד ממלכי מצרים לבית תלמי, כדעת גרץ, בכל אופן לא היו המתרגמים שבעים (או שבעים ושנים) זקנים ולא נעשתה המלאכה הגדולה הזאת פעם אחת, אבל היֹה היו מתרגמים רבים אשר עבדו את העבודה הזאת בזמנים שונים, בדורות שונים. התורה תֻרגמה בימי ממשלת בית תלמי, כשלש מאות שנה לפני חרבן הבית השני⁷, והנביאים והכתובים, או רוב הכתובים, תֻרגמו במשך מאת השנים הבאות, ונכדו של ישוע בן־סירא, אשר בא מצרימה בשנת 132 לפני ספה”נ (כמאתים שנה לפני חרבן בית שני) ואשר תרגם את משלי אביו־זקנו מעברית ליונית, מזכיר בהקדמה את תרגום הנביאים “ושאר כתבי הקדש”. התרגומים נעשו רֻבם או כלם (מלבד תרגום אסתר, שהובא מא"י) במצרים ע”י יהודים יושבי הארץ הזאת, אשר לא היו בארץ־ישראל ולא ידעו ולא הכירו אותו. כי על כן במקום שנזכרו ערי מצרים, למשל, יחזקאל ל', וכן במקומות אחרים, הם נותנים את השמות כראוי וכנכון – כפי שנקראו הערים בימים ההם – בעוד אשר בשמות המקומות שבא"י ועל גבולותיה סביב אינם מוצאים ידיהם ורגליהם⁸ ורוב השמות האלה משובשים ומקולקלים עד בלי הַכֵּר.

אם אמנם היו המתרגמים מושפעים במלאכתם כה וכה ע"י המדרשים והאגדות, שהיו מרחפים באהלי יעקב ליד התורה הכתובה מימי קדמתה ונתגבשו באחרית הימים בספרי המדרש והאגדה הכתובים (כמו שררו רז"פ בספרו הנז', אברהם גיגר בספרו “אורשריפט” ועתה מקרוב החכמים חיים הליר וא. קמינקא בספריהם), – בכל זאת תרגומם בכלל מדויק מאד וגם מדויק יותר מדי, בבחינת “המתרגם פסוק כצורתו וכו”. הם שמו לב רק אל המלים ולא אל הענין, ובמקומות רבים היו יכולים להמנע על נקלה משגיאות לוּּ הביטו גם אל המשך הדברים. ככה, למשל: שלחתי את ידי (שמות ט', 15) הם מתרגמים: αποστέλα τήν χειϱα; איש איש מבני ישראל (ויקרא י"ז, 3) – ανϑϱωποϛ ανϑϱωποϛ; כל נפש מכם לא תאכל דם (ויקרא י"ז, 12), לנפש לא יטמא בעמיו (שם כ"א, 1) ואיש כי יכה כל נפש אדם (שם כ"ד, 17), והכהו נפש (דברים י"ט, 6) – בכל אלה הם מתרגמים: χην Ψ(כי יראתם) מפני האש (דברים ה', 5): από πϱοϭώπόϛ τον πνϱόϛ; כאשר דבר בידי (ש“א כ”ח, 17) – έλάληϭε εν χειϱί μον; לפי דברי (מלכים א', י"ז, 1): διά ϭτόματος λόγου μου; ביד מלאכיך (מ“ב י”ט, 23): έν χειϱί άγγέλων ϭου.

וככה מוסר לנו התרגום היוני “כמים הפנים לפנים” את הנוסח העברי⁹ שהיה אז לפני המתרגמים – כמובן, עד כמה שלא שגו מחסרון ידיעה והבנה במקור, או עד כמה שלא קלקלו המעתיקים בטופס התרגום ברוב הימים והדורות.

והמקור העברי בימים ההם לא היה כמו שאנו רואים אותו היום: הנקוד עדֶן לא היה; סמני הפסק בין המשפטים (הפסוקים) וריוח בין מלה למלה לא היו עוד או לא נזהרו עוד בהם¹⁰; גם השמוש באותיות הנחות (אהו"י) לא נפרץ עוד, כמו שנראה במצבות מישע מלך מואב, השלׂח, ועוד, וכן בשרידי הכתיב העתיק שנשארו כה וכה בתנ“ך, והיו כותבים, למשל: רכש, אלי, האל, בעבר, שבע, את, הנער, מצתי, יצתי, ישב, וידבר, קבל, ידעת, שו, בגד, אשדת, מזה, מלכם, ישימות, אשתונן – וקוראים: רכֻש (בראשית י"ד, 11), אֻלי (שם כ"ד, 39) האלֶ (שם כ"ו, 3, 4) בעבֻר (שם כ"ז, 10) שבֻע (שם כ"ט, 27), אתָּ (במדבר י"א 15; תהלים ו', 4), הנערָ (ברוב המקומות בתורה), מצָתי (במדבר י"א, 11), יצָתי (איוב א', 21) יֹשְבֵ (שופטים א', 27) וידברֻ (מ“א י”ב, 7) קבלֻ (אסתר ט', 27), ידעתִּ (תהלים ק"מ, 13), שָו (איוב ט"ו, 31), בא גד (בראשית ל', 11), מה זה (שמות ד', 2), אש דת (דברים ל"ג, 2), מה לכם (ישעיה ג', 15), ישיא מות (תהלים נ"ה, 16), אש תונן (שם ע“ג, 21, לפי תרגום יונתן ומס' סופרים פ”ז), וכאלה. והיו כותבים סימן הרבים והרבות (־ים, ־וֹת) בלא י' ובלא ו', כמו שיש עוד היום לרוב מאד במקומות שונים בתנ”ך. ואף אחרי אשר החל לשום את האותיות הנחות כתקון לשם הקלת הקריאה, לפני היות הנקוד, ולהפריד בין מלה למלה ולחלק את הפסוקים, עוד לא היתה קביעות באלה, וגם מאות שנים אחרי הימים ההם עוד לא היה הסכם כללי בחסרות ויתרות ולא בחלוקת הפסוקים, כמו שנראה במקומות שונים בתלמוד¹¹.

על פי הדברים האלה נקל להבין, כי הקריאה בספר בימים ההם היתה קשה מאד לאשר לא ידע היטב את הלשון העברית, וגם המכיר את הכתב העברי יכול לאמר: “לא ידעתי ספר”, או “לא אוכל כי חתום הוא”. בני ארץ־ישראל, אשר העברית היתה שׂוּמה בפיהם והתורה וכתבי הקדש היו שעשועיהם יום יום ויהיו אצלם אמונים, יכלו לקרא נכונה גם באין האותיות הנחות ובין ריוח בין הדבקים; ואולם בני חו"ל, שהעברית כבר נכרתה מפיהם, אם לא גם מלבם, ולשון המדינה היתה להם תחתיה ללשון החיים והספר, הלא יכשלו וישגו על כל צעד בגשתם לתרגם את הכתב הסתום והחתום הזה, שהיה רק כעין סימן לזכירה. וגם נכשלו וגם שגו, תעו ותעתעו, כאשר נראה עוד מעט; וביחוד בדברי מליצה ושיר, ששם הרבו שגיאות גם בהבנת המלים וגם בחלוקת הפסוקים אשר מִששו בם במקומות רבים כאשר ימשש העור באפלה וקראו מעין “הים ראה וינס הירדן” או: “עינים להם ולא יראו אזנים”…

גם זאת עלינו להביא בחשבון בגשתנו לבחון את עבודת המתרגמים ההם: עריכת כתבי הקדש עוד לא נשלמה בימים ההם והנוסח הקבוע, כמו שהוא עתה לפנינו אחרי עבודת בעלי המסורה, לא היה עוד. ממקומות שונים בתלמוד אנו שומעים, כי רק בעת חרבן הבית השני נמנו וגמרו בעלית (אלעזר בן) חנניה בן חזקיה מה לקבל ומה לדחות מכתבי הקדש, דברים רבים גנזו ורבים בקשו לגנוז, או גנזו בראשונה ואח“כ מצאו להם היתר וישובו ויתנו להם שארת באֹסף התנ”ך. כמו כן מדֻבּר במדרשים ובבריתות על “תקוני סופרים” שנעשו במקומות שונים בכתבי הקדש, ועל מקומות מסופקים שנקדו עליהם לסימן שקריאתם איננה בטוחה¹². ובכל אשר היו נזהרים ומזהירים מאד את הסופר: “הוי זהיר במלאכתך שמלאכת שמים בידך” (עירובין י"ג), היו בודאי הרבה שנויי נוסחאות שנעשו בלי כונה ע“י המעתיקים; כי הן אין להעלות על הדעת, שהספרים יצאו מתחת ידי כל המעתיקים הרבים במקומות ובזמנים שונים בלי כל שנוי קטן או גדול בכתיב ובנוסח¹³. הלא נראה, כי גם בכתבי הקדש עצמם נפלו שנויים באותם הדברים בהֵעתקם מספר אל ספר; למשל: שירת דוד בשמואל ב' (כ"ב) ובתהלים (י"ח); הספור על סנחריב ועל חזקיהו במ”ב (י"ח־כ') ובישעיה (ל“ז, ל”ט); השמות שבתורה ובנביאים ואותם השמות בדברי הימים; נוסח הספורים בשמואל ובמלכים ואותם הספורים בדה“י; נבואת “והיה באחרית הימים” בישעיה ב' ובמיכה ד'. ואף גם בדברים שאמרו ונשנו באותו ספר עצמו נפלו שנויים בהעתקה; למשל: בין בראשית מ”ו ובין במדבר כ“ו (שמות אחדים מבני יעקב); בין במדבר א‘, 14 ושם ז’, 42 (דעואל – רעואל); בין עשרת הדברות הראשונים (שמות כ') ובין האחרונים (דברים ה'); ירמיהו י' 12־16 ושם נ”א, 15־19; יחזקאל א' ושם י‘; יחז’ י“ח ושם ל”ג; תהלים י“ד ושם נ”ג, וכאלה.

וגם אחרי עבודת בעלי המסורה, אשר אִזנו וחִקרו ותִקנו כל עוֻת בתנ“ך, עוד נשארו כה וכה שרידים – שרידי נוסחאות שונות, זו ליד זו – המראים, כי באסוֹף את כה”ק לאספה השיבו המאספים את ידם על הטופס וערכו תקנו והקציעו אותו כמו שנעשה, למשל, אחרי כן למשנה ולתלמוד וכמו שנעשה ויֵעשה בהכרח מעולם ועד עולם בכל דברי ספר אשר אינם “כתובים באצבע אלהים”¹⁴. והנה דוגמאות אחדות מאלה: בראשית ח‘, 11: והנה עלה זית בפיה (או: והנה טָרָף בפיה); שם ט’ 4: אך בשר בנפשו לא תאכלו (או: אך בשר בדמו לא תאכלו); ויקרא כ“ד, 17,18 (או: 21); ש”ב ג‘, 13: לא תראה את פני כי אם [ב] הביאך את מיכל בת שאול (או: לא תראה פני לפני הביאך את מיכל); ש“ב י”ב, 21: בעבור הילד צמת ותבך (או: בעבור הילד חי צמת ותבך); מ“א י”ז, 14: עד יום תתו (במקום תתן) גשם (או: עד יום תת ה' גשם); מ“ב ט”ז, 15: ויצוהו המלך אחז לאמר (או: ויצו המלך אחז את אוריה הכהן); ירמיהו ט“ו, 8: הבאתי להם בחור שודד בצהרים)(או: הבאתי עליהם – במקום על־אֵם – בחור שודד בצהרים). וכן בראשית כ”ז, 30; 44־45; שם כ“ח 16־17; שמות י”ח, 10; שם כ“ב, 22; ויקרא כ”ג, 21; שם כ"ה 10־11; במדבר ג’, 38; דברים י“ז, 5; יהושע ב', 3; ש”א ו‘, 19; ש“ב י”ט 32; מ"א ח’, 5; מ“ב ז', 2; ירמיהו נ”ב, 34; יזקאל ו' 7־8; ועוד.

ואת דברי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון, 8): “איש לא העז להוסיף עליהם או לגרוע מהם או לשנות בהם דבר”, עלינו להבין שאיש מן העם לא העז לשנות, להוסיף או לגרוע בכונה או עלינו להניח שהדברים נאמרו דרך הפלגה, לשם נצוח¹⁵, כי הן אי אפשר שיוסף לא ידע דבר על העריכה האחרונה והמוחלטת של כתבי הקדש, שנעשתה בימיו, ועל התקונים וההשמטות שעשו בהם העורכים. ואם הנוספות הנמצאות, למשל, בדניאל, בעזרא ובאסתר בתרגום השבעים הן, לפי דעת רוב החכמים האחרונים, כעין מדרשי־אגדה שהוסיפו היהודים ההילניים ולא היו במקור מבראשונה, אך הלא הנה גם בתורה ובנביאים יש בתרגום היוני קטעי פסוקים או פסוקים שלמים שאינם במקור העברי ואלה בודאי לא נוספו ע“י המתרגמים, אשר חרדו חרדה גדולה אל הטופס העברי למסור אותו בדיוק גמור וגם נפרז, כמו שראינו למעלה. ויש גם השמטות, שהעורכים הורו עליהן באצבע בשׂוּמם להן ציונים, כמו ששמו ציונים – נקודות – על המילים שלא היו בטוחים בקריאתן: כל המקומות המסומנים ע”י עגול – 0 – ובמסורה “פיסקא באמצע פסוק”, הם השמטות שנעשו אם ע“י סופרים קדמונים עוד לפני תרגום התנ”ך ליונית או אחרי כן בעריכה האחרונה לכתבי הקדש.

האגדה על תרגום השבעים¹⁶, שהיא הד שמועה רחוקה שנתגלגלה ובאה בעד ערפלי דורות קדומים, מספרת על י“ג או י”ח שנויים, שנעשו לפי דבריה בהסכם אחד בכונה ידועה, והנה השנויים ההם לא כלם נמצאים בתרגום שלפנינו (ואף לא השנוי הראשון: “אלהים ברא בראשית”); לעמת זה נמצאים, מלבד השגיאות בקריאה מִסִבַּת חלופי אותיות דומות וחסרון הנקוד וכדומה, עשרות שנויי נוסחאות המראים ברור כי כן היתה הנוסחא הקדומה ואחרי־כן, בעריכה האחרונה לכה"ק, תקנו אותה הסופרים מפני טעמים שונים שעל אחדים מהם עוד נוכל לעמוד גם היום; או לפעמים גם עברו עליה בהעלם עין.

נוסח השבעים משתוה במקומות רבים – ביחוד בשנויים הנראים כנכונים – עם הנוסח השמרוני על התורה, שקדם לתרגום הזה, ועם התרגומים של אונקלס, יונתן ופשיטא (הוא התרגום הסורי העממי), שנעשו אחריו.¹⁷

הנוסחא הקדומה, כפי שנקבעה בתרגום השבעים, היתה לעינים לנוצרים הראשונים, בעלי האונגליון¹⁸ ו“אבות הכנסיה”, באשר התרגום הזה נחשב להם לעצם התורה שנִתנה מאת האלהים¹⁹; ולמראה התקונים והשנויים וההשמטות שנעשו בתנ“ך בעריכה האחרונה, האשימו אבות הכנסיה את חכמי ישראל בזיוף התורה. ואחרי חרבן בית שני, בהיות כבר ההבדל בין הטופס העברי ובין היוני “תהום רבה” ותרגומים חדשים נעשו בהתאם למקור העברי ע”י עקילס הגר תלמידו של ר' עקיבא²⁰ וע“י תודוס (Theodotion), אבדו התרגומים האלה ברֹב הימים, כי הכנסיה הנוצרית כבר קבלה והקדישה את תרגום השבעים, והיהודים, אשר קבלו לעמתה רק את תרגום עקילס²¹, החלו לפנות עׂרף לתרבות יון, אשר החזיקו בה זה מאות שנים, ולדָבקה ביהדות המקורית אשר יצאה מא”י ותשפוך את רוחה מעט מעט על כל הגולה.

לפי מדרגת הקדושה של הספרים השונים אשר בתנ“ך כן נזהרו המתרגמים בהם יותר למען הוציא מתחת ידם דבר מתוקן; על תרגום התורה שקדו אפוא ביותר, ואחריה במדרגה הנביאים הראשונים והאחרונים ואחריהם – הכתובים או “שאר כתבי הקדש” מלבד, אולי, ספר התהלים, אשר נקדש מראשיתו גם בעיני היהודים גם בעיני הגוים בקדושה יתרה ויחסרוהו מעט מתורת משה²², יען היות תכנו השתפכות נפש האיש או העם לפני אלהיו ובמזמוריו השתמשו מימי קדם לעבודת אלהים בשיר בבית המקדש. ואמנם תרגום התורה נאמן ומדויק, לפי הערך, מיתר כתבי הקדש, שבהם רבו הפרצים לאין מרפא וגם החכמים הרבים, אשר הוציאו את תרגום השבעים בצרוף הערות ותקונים ושנויי נוסחאות על פי כת”י עתיקים, לא הועילו הרבה בתקנתם – רִפאו את בבל ולא נרפאה.

ובתרגום התורה לבדה יש כאלף שנויי נוסחאות לעמת הנוסח המסורתי שלנו.²³

ב    🔗

תרגום השבעים איננו מחזיק בחלוקה: תורה, נביאים וכתובים, כי אם מסדר את הספרים לפי התׂכן: חקים, דברי הימים, שירה ונבואה. “הנביאים הראשונים” היו אז מסודרים בשמותם כזה: יהושע, שופטים, רות, מלכים א‘, מלכים ב’, מלכים ג‘, מלכים ד’, – ובצדק; כי הנה מעשה רות היה “בימי שפוט השופטים”, ואשר לשמואל – איזה קשר יש בין הספר הנקרא אצלנו שמואל ב' ובין השם הזה? – אחרי אלה סדרו דברי הימים א' וב' ועזרא עם נחמיה, ואחרי כן – אסתר, איוב, תהלים, משלי, קהלת ושיר השירים – שתי המגלות שנקראו על שם שלמה או בן דוד – (ובהוצאות אחדות – איוב ואסתר אחרי אלה) ואחריהם באו הנביאים האחרונים. גם באלה היה אז הסדר שונה מאשר הוא אצלנו היום וגם מן הסדר הנזכר בבריתא בבא־בתרא, י“ד ע”ב: לירמיהו צרפו מגלת איכה; אחרי יחזקאל שמו את דניאל; בתרי־עשר שמו יואל, עובדיה ויונה אחרי הושע, עמוס ומיכה, ואת תרי־עשר הקדימו לישעיה ולירמיה. ויש אשר גם בתוך הספר – בירמיה – היו להם הפרקים מסודרים באופן אחר.

גם בספרים האלה, ועוד יותר מאשר בתורה, היה חסרון הנקוד וההפסק בין מלה למלה – וחסרון אותיות אהו"י במקומות רבים – למוקש למתרגמים בגלל מעוט ידיעתם בעברית, עד אשר ראו את הכל כרואה בעד ערפל; ועל־כן גם פה, כמו שם, הפרוץ מרובה על העומד, ז. א. השגיאות והסרוסים אשר בתרגום היוני עולה בהרבה על הקריאות הנכונות הנמצאות לפעמים בתרגום הזה לעמת הקריאה המשובשת אשר בנוסח העברי; ביחוד במקומות קשי־ההבנה, הנמצאים לרוב בספרים כמו ישעיה ותרי־עשר, שרובם דברי מליצה ושיר, שם המתרגמים מסתבכים ומגששים כעורים קיר, מבלי שום לב לא אל המובן ולא אל המשקל ולא אל הדקדוק. בישעיה, שבו רבו דברי מליצה קשים וסתומים מאשר ביתר הנביאים, גם התרגום גרוע יותר; איננו שומר על הדיוק, כמו ביתר הספרים, כי אם לרוב הוא “חפשי” יותר מדי, לכסות על אי־הידיעה או על אי־ההבנה, עד כי אין להכיר בו בין תרגום ובין באור, אבל אוי לבאור כזה שהוא מרבה המבוכה ובסתום לא יודיע מאומה. על מבטאים קשים נותן המתרגם לפעמים שני פתרונים שונים זה אחר זה, או הוא פוסח עליהם לגמרי.

מלבד השגיאות שמוקרן בחסרון ידיעה של המתרגמים או בשגגת המעתיקים (לרוב מפני הדמיון אשר בצורת מלים ידועות ביונית; כמו: לשכמיהם תחת לחמוריהם. יהושע ט‘, 4; ויאכלו ויאמרו, תחת ויאכלו וישתו, שופטים ט’ 27; השֶבר תחת הקֶשר, ש“ב ט”ו, 12, וכאלה). חסרים בספרים האלה בתרגום היוני במקומות רבים פסוקים או קטעי פסוקים – ולפעמים גם קטעי פרקים – אשר מקצתם נִתָּנים, בהוצאות המדעיות, בהערות בשולי העמוד על פי כת“י אחר. כי הנה תרגום השבעים לא השתמר בגוים בנוסח אחד כאשר השתמרו כה”ק במקורם העברי בכל תפוצות ישראל (מלבד שנוים קלי־ערך ל“מדינחאי” ול“מערבאי”) מימי עריכתם האחרונה ועד היום הזה. עוד בימי אוריגנס (חי ופעל בתחלת המאה השלישית לסה"נ) כבר היו שנוים וחלופים רבים בכתבי היד של השבעים בין כת“י לכת”י, ובמאה הרביעית למספרם היו בעולם הנצרות שלש נוסחאות שונות של התרגום הזה, הנוסחא האחת היתה מקובלת באלכסנדריה ובמצרים, השניה באנטוכיה ובקונסטנטינופל והשלישית בארץ־ישראל (היא נוסדה על המשושה, Hexapla, של אוריגנס). מאלה השתמרו כת“י שונים, והחשובים בהם: כתב־היד של הוַתּיקן, אשר מוצאו מן המאה הרביעית, וכה”י האלכסנדרוני, אשר מוצאו מן המאה החמישית. אבל גם שניהם אינם שלמים, כי יש בהם מקומות מטושטשים או גם דפים קרועים וחסרים; על־כן השלימו בהוצאות המדעיות את החסר בתתם את של זה בזה; הטופס, למעלה מן הקו, נִתּן על פי רוב לפי כתב־היד הוטיקני – הוא נוסחא B – וההערות והמלואים בשולי העמוד עפ“י כה”י האלכסנדרוני – נוסחא A – וגם על פי כת"י אחרים.

לעמת זה יש לפעמים בנוסח היוני קטעי פסוקים או פסוקים שלמים שאינם בנוסח העברי שלנו; כי אכן מחקו אותם חכמי ישראל בעריכה האחרונה מאותו הטעם ש“גנזו” ספרים שלמים אשר נשארו בטופס היוני – “מפני שלא נאמרו ברוח הקדש”, לאמר: שאין להם ערך היסטורי או ספרותי או שהם חסרי־טעם.

בשמות האנשים והמקומות (אשר אמנם אחדים מהם משובשים בנוסח העברי וכתובים אצלם כנכון) רבה העזובה מאד, רובם משובשים ומסורסים עד בלי הַכֵּר; גם מחליפים הם את השמות הקרובים בצורתם זה בזה: איש־בשת במפיבשת, אלימלך או אחימלך באבימלך, יזרעאל בישראל, בת־שבע בבאר־שבע, הר צלמון בהר חרמון, וכאלה, ונראה ברור שלא היתה להם כל ידיעה בגיאוגרפיה של א"י וסביבותיה. הם מעתיקים, בלי לתרגם, מלים או שמות כלליים שלא ידעו באורם; כמו אולם (מ"א ז', 19), מכונות (שם 27 ובמקומות אחרים), אין נקי (מ“א ט”ו 22), נוקד (מ"ב ג', 4) בית־עקד (שם י', 12), הכרי והרצים (שם י"א, 4), השדרות (שם שם, 8), בדק (שם י"ב, 6 והלאה), בית החפשית (שם ט"ו, 5); קבל עם (שם שם, 10) נְכֹתוֹ (שם כ', 13), בשדמות (שם כ"ג, 4), קדֵשים (שם שם, 7), פרוָרים (שם שם, 9), ועוד²⁴.

מחסרון ידיעה בעברית מחליפים הם את השרשים הקרובים או הדומים זה לזה: יָסֹף־הִסָּפֵה; מועד־עדות; פקֹד־הִפָּקֵד (חָסֹר), וכאלה.

ג    🔗

מן הספרים אשר לסדר ה“כתובים” נבדל ספר תהלים לטוב, בהיות תרגומו נאמן ומדויק, וגם מדויק מאד – מעין הדיקנות שהראיתי בדוגמאות למעלה (ע' 166). ככה, למשל, בפסוק “למען שמך ה' וסלחת לעוני” (כ"ה, 11), הם מתרגמים גם את ה“ו” של וסלחת; “אתה הוא מלכי אלהים” (מ"ד, 5), הם מתרגמים גם מלת “הוא”; “מיד שאול” (מ"ט, 16) הם מתרגמים פסוק בצורתו έϰ χειϱόϛ άδου, וכאלה. בכלל, בכל מקום שדברי הכתוב ברורים ומובנים, מלאכת התרגום היא מלאכה כשרה וישרה²⁵, ורק במקומות שהם קשי־ההבנה ומליצה חידות, או באשר טעו בקריאה הנכונה מפני הסבות הנזכרות למעלה – שם יש ויש שגיאות, ואף גם שגיאות גסות, אך לא יותר בערך מאשר בספרי הנביאים.

ואולם ביתר ספרי הכתובים נמצאים בתרגום השבעים שנויים גדולים, חסרות ויתרות, ולא רק הוספת קטעים קטנים – פסוקים או חלקי פסוקים – כמו במשלי ובאיוב, כי אם גם פרשיות שלמות, ביחוד באסתר (אשר תרגומה בכלל “חפשי” יותר מדי), בדניאל ובעזרא, אשר נוספו, כנראה, בתור אגדות ומדרשים שהיו מרחפים מסביב לספרים האלה מימים קדמונים, אם נספחו עליהם בכתב או לא.

המספרים שעל מזמורי תהלים (ושעל פרקי תנ"ך בכלל) מסומנים אצלם באותיות האלפא־ביתא; למשל: פרק ז' – Z‘; ל"ב – AB’; נ“ד – NΔ', וכן הלאה. גם בתורה, שתרגומה קדם בהרבה, הם נותנים אותיות האלפא־ביתא תחת מספרים: עשרים קרש (שמות כ"ו, 18) Κ΄ στύλουϛ; שבעת ימים (ויקרא כ"ג 39) – ζ΄ ήμέϱαϛ; שנים עשר בקר (במדבר ז' 87) ־ ιβ΄ μοσχοι, וכן במקומות אחרים בכה”ק. כי כן היו היונים והרומים בימי קדם משתמשים באותיות האלפא־ביתא למספרים; וגם בישראל היה המנהג הזה נוהג בימי הבית השני – לדברי חֹל²⁶, אך לא לכתבי הקדש: באלה נכתבו המספרים תמיד מלאים – במלים – כאשר בכלל נזהרו מלחדש בהם חדושים “לרוח היום”, מלבד שנוי הכתב, שנעשה לפי הקבלה ע“י עזרא, ואותיות הכפל מנצפ”ך, אשר “צופים אמרום”.

מעל למזמור כ“ד כתוב: “ליום ראשון בשבת”; מעל למזמור מ”ח – “ליום שני בשבת”; צ“ד – “ליום רביעי בשבת”; צ”ג – “ליום ערב שבת” (מעל למזמור פ"ב נשמט, כנראה בטעות, “ליום שלישי בשבת”). כל זה בהתאם למשנה תמיד פ"ז הלכה ד‘: "השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש, וכו’ “. סדרי שירות הלוים במקדש היו קימים, אפוא, כבר מאות שנים בפני הבית, אעפ”י שעוד לא נגמר ספר תהלים עד זמן מאוחר בימי הבית השני, בתקופה של “אין עוד נביא” (תהלים ע"ד, 9)²⁷.

על פרקים רבים יש להם כתבות שונות שאינן אצלנו; ככה, למשל, מעל לפרק כ“ט: “צאת האהל”; מעל לפרק ע”א: “לדוד, לבני יונדב ולגולים הראשונים”; פרק ע“ו: “על אשור”; פרק קמ”ו: “הללויה, חגי וזכריה”, וכן קמ“ז וקמ”ח²⁸.

בחלוקת הפרקים יש להם שנויים אלה: פרק י' (“למה ה' תעמוד מרחוק”) מחֻבּר עם הקודם לו לפרק אחד; הפרקים קי“ד וקט”ו מחֻבּרים לפרק אחד; פרק קט“ז נחלק לשנים (הפרק השני: “האמנתי כי אדבר”); פרק קמ”ז נחלק לשנים (הפרק השני: "הללויה, חגי וזכריה. שבחי ירושלים את ה' "). אבל מספר ק“נ בתור מספר כולל לפרקי תהלים היה להם, כנראה כיתד תקועה, בבחינת “לא תוסיפו ולא תגרעו”, כי על־כן נזהרו לכתוב מעל לפרק קנ”א, אשר נתנו, שהוא “מחוץ למספר הפרקים”. ובכל זאת הנה גם ימים רבים אחרי כן לא היה עוד בישראל הסכם כללי לא רק בנוגע לפרקים ידועים (א' וב‘, ט’ וי', קל“ד וקל”ה), אם לחשוב אותם לאחד או לשנים²⁹, כי אם גם על מספר הפרקים בכלל, ובתלמוד ירוש' מסכת שבת (פרק ט"ז) ובמס' סופרים (פרק ט“ז הלכה י”א) דברו על “מאה וארבעים ושבעה מזמורים שבספר תהלים”.

בספר “משלי שלמה” שונה התרגום ברוב המקומות עד מאד מן הטופס שלנו, אם מבלתי יכֹלת המתרגמים למצוא את הנכונה, ואם מאשר היו לפניהם נוסחאות אחרות (במקומות אחדים נראה ברור כי כן), וכן יש בו במקומות אחדים פסוקים שלמים נוספים והפרקים האחרונים – מסורסים. הספר הזה היה ימים רבים בעיני החכמים והעם כאחד ספרי חֹל, וגם נחשב בין הספרים ה“גנוזים”, “מפני שהיו אומרים משלות הם ואינם מן הכתובים”, ורק בזמן מאוחר התעשתו לו לאספו אל הקֹדש פנימה (אבות דר“נ, פ”א). ובגלל הדבר הזה אכן לא נזהרו בו ה“סופרים” (המעתיקים) והחכמים שומרי משמרת כתבי הקדש לשומו שפה אחת ודברים אחדים, ונוסחאות שונות נפוצו בעם בימים אשר תֻרגם יונית³⁰; כאשר היו נוסחאות שונות לספר בן־סירא.

כידוע, חֻבּר הספר הזה מֵאָספי־משלים נפרדים (“משלי שלמה” א‘, 1; “משלי שלמה” י’, 1; “גם אלה לחכמים” כ“ד, 22; “גם אלה משלי שלמה” כ”ה, 1, ועוד), ועל־כן יש בו פסוקים כפולים, או דומים, אשר המסדרים האחרונים עברו עליהם בדעת או בלי שׂוּם לב; הלא המה: ו' 10־11 וכ“ד 33־34; י”ב 11 וכ“ח 19; י”ד 12 וט“ז 25; ט”ז 2 וכ“א 2; י”ט 1 וכ“ח 6; י”ט 24 וכ“ו 15; כ”א 9 וכ“ה 24; כ”ב 3 וכ"ז 12. ולפלא, כי כל הכפולים האלה, או כמעט כלם היו גם־כן בנוסחא שהיתה לפני המתרגמים וגם תֻרגמו כל אחד מהם בשני המקומות.

גם באיוב עשו המתרגמים כאדם העושה בשלו, וביחוד “שלחו רסן מפניהם” בכל המקומות הקשים: שִנו, קִצרו והשמיטו, אך גם פה נִכּר במקומות אחדים כי אמנם היו לפניהם נוסחאות אחרות. וכן יש בספר הזה פסוקים נוספים, למשל: הדברים אשר שמו בפי אשת איוב, ב' 9 והלאה, או יחס איוב ורעיו לתולדותם לבית אבותם בסוף הספר (על פי “ספר סורי”); ופסוקים או קטעי פסוקים – חסרים.

על מלים או מבטאים קשים נותנים המתרגמים לפעמים שני פתרונים שונים זה בצד זה, או מעתיקים את המלה כאשר היא בלי לתרגם אותה, או קוראים אותה ללא נכונה, או פוסחים עליה לגמרי – הכל כמעשיהם בספרי הנביאים. ככה, למשל: תחת “ליום הכסא” (משלי ז', 12) נתנו “לימים רחוקים”; על “בכלח” (איוב ה', 26) ועל “פחדיו” (שם מ', 17) פסחו; תחת “תפל” (שם ו' 6) נתנו “לחם”; תחת “בריר חלמות” (שם שם) – “בדברים ריקים”; “עוִיל” (שם ט"ז, 11), “עוִילים” (שם י"ט, 18), “עוִיליהם” (שם כ"א, 11), נהפכו תחת ידם ל“עַוָל”, ל“מעולם” ול“עולם”; “מזרות” (שם ל"ח, 32) העתיקו בלי לתרגם; “כביר”, “יכביר” – קראו בד' תחת ר', וכאלה.

בתרגום איוב חלו, כנראה, ידים רבות (אך ידים אמונות לא היו בכל אלה); כי “שדי” מתֻרגם פעם παντοϰϱατωϱ (=כֹל יכול), פעם ίϰαυόϛ (=שֶׁדַי); “שחקים” מתרגמים לפעמים כראוי ולפעמים παλαιοματα (=בלָאות!); “כביר”, “יכביר” מתֻרגם לרוב כאלו כתוב ד' במקום ר' ופעם (ל"ו, 5) מתֻרגם לנכון.

אבל גם מתוך הענן והערפל הפרושים על פני תרגום משלי ואיוב נגלים נצוצי־אור מעטים – נוסחאות ישרות.

מחמש המגלות נבדל לטוב תרגום קהלת, שהוא בכלל נאמן ומדויק, וכנראה נעשה בזמן מאוחר מאד: א) הוא מתחשב כבר עם ה“קרי” בעוד אשר תרגום שאר כה“ק יודע רק את ה”כתיב"; ב) הוא נותן תחת “את” – σύν, כמו שהיה עושה עקילס תלמידו של ר' עקיבא (שהיה דורש כל “את”ין שבתורה) בתרגומו האבוד; ואולי עקילס הוא הוא בעל התרגום הזה.

ועתה אשימה נא בזה אחדים מן השנויים (לפרוט את כלם אי אפשר, מרובם) אשר בנוסח העברי ובנוסח היוני, זה לעמת זה.