רקע
מנחם מבש"ן
כְּתִיב וּקְרִי בתנ"ךְ

 

א    🔗

כאשר נגשו חכמי ישראל, בימי חרבן הבית השני, “בעלית אלעזר בן חנניה בן חזקיה”, לחתימת כתבי הקדש, היתה פעולתם העקרית, אשר עבדו בה, כללית ולא פרטית – להבדיל בין הקדש ובין החֹל: “לגנוז” פרקים או ספרים שלמים אשר לא היו לפי דעתם כי אם דברי חֹל, מעשי ידי אדם, ולהשאיר במסגרת כתבי הקדש כל הדברים שנכתבו ברוח הקדש. אך אל הפרטים שבתוך המסגרת הזאת לא שמו לבם: לצרוף ולזקק את הדבר הכתוב בנוגע ליֹשר הכתיבה, חסר ומלא, חלוקת הפסוקים וכו' – זאת היתה עבודת ה“סופרים” או המעתיקים, אשר עשו מלאכתם באמונה והיו “סופרים כל אותיות שבתורה” (קדושין ל'), ומגיהי ספרים שבירושלם על פי ספר עזרה (ס"ת שהיה מונח בעזָרה) או ספר עזרא (ס"ת שנכתב על ידי עזרא הסופר), שהיו מקבלים שכרם מקפת הלשכה (ירו' שקלים פ“ד; בבלי כתובות ק”ו). ובכל זאת עוד נשארו אחריהם שגיאות, חסרות ויתרות ושנויי נוסחאות, כאשר נראה בתרגומים הקדמונים, השבעים, הוולגאטה, פשיטא הסורית, הנוסח השמרוני לתורת משה, וגם בתרגומי אונקלס ויונתן.

כחמש מאות שנה אחרי חתימת התנ“ך, בימי הסבוראים, התעוררו בא”י ובבבל, שני המרכזים הגדולים ביותר שהיו אז ליהודים וליהדות, אנשים אשר לא נודעו לנו בשמותם וישימו פניהם להעלות על ספר את כל הפרטים הנוגעים ליֹשר הכתיבה אשר למלים ולאותיות בכל כתבי הקדש – היא המסורה, אשר אמנם היתה נודעה בעיקרה עוד ימים רבים לפניהם, עד שבעלי התלמוד יחסו אותה לעזרא וחבריו (מגלה ג'.; נדרים ל"ו:), אבל עד אז היה הכל כחֹמר נמוג והם שמוהו למוצק אחד וקבעו אותו לדורות.

עבודת בעלי המסורה לא היתה, בעיקרה, לתקן כל מעֻות וכל משגה אשר נפלו בכתבי הקדש, כי אם, להפך, לקבוע, לשום למשמרת את השגיאות ואת הזרות ואת כל נושן בדרכי הכתיבה ולהעבירם כאשר הם לדורות הבאים; וכאשר נסו לפעמים לתקן – השאירו את השגיאה בכתוב והעירו בשולי הגליון איך לקרא תחתיה. הם היו משמרים, לא מחדשים.

אם שכחו המעתיקים הראשונים לתת את מספר שני חיי שאול במלכו (ש“א י”ג, 1); אם נשמטה או נמחקה רגל הה' במלת מִלִּבֹּה – מלבו (מ“א י”ב, 33), אם נפלה או נכפלה מלה במקרה או בשגגה (ירמיהו נ', 29; נ"א, 3); אם טעו המנקדים וינקדו תִּשְׁכַּח תחת תִּשָׁכַח (תהלים קל"ז, 5) או וַיֵחָלְקַם תחת וַיְחַלְּקֵם (דהי“א כ”ג, 6), או שמו קמץ במקום פתח ופתח במקום קמץ – בכל אלה וכאלה השאירו בעלי המסורה את הכתוב כאשר הוא ורק העירו “מלבו קרי”. “קרי ולא כתיב”, “כתיב ולא קרי”, “קמץ בז”ק“, “פתח בס”פ”, וכאלה; או גם לא העירו מאומה. התקונים אשר רשמו לפעמים רחוקות ("כתיב – “קרי”) לא נעשו ברוח בקרת כי אם על פי הקבלה והמסורת, ועל רֹב השגיאות, גם על השגיאות הבולטות עד לנקר עינים, עברו והתעלמו מהן בדעת או בלי דעת. ככה, למשל, העירו על “וארומים” (מ“ב ט”ז, 6) – ואדומים קרי“, אך מן המלה המשובשת שבאותו הפסוק, “לַאֲרָם” (לֶאֱדֹם), העלימו עיניהם. כי, כאמור, עקר תעודתם לא היתה לזרות ולהבר, כי אם לקים, להקפיא את הכל – אות זעירא, רבתי, קטיעא, חסר, יתיר וכו' – בהתאם לנמסר, למקֻבָּל, לסֵבל הירושה של הדורות. ולפי האמונה שהיתה שוררת בימים ההם היה כל החמר אשר בכה”ק, יערו עם דבשו, “קריין ולא כתיבן, כתיבן ולא קריין, וכו' וכו' – הלכה למשה מסיני” (נדרים ל"ז:).

ה“כתיב” הוא ברֻבו דרך כתיבה ישנה־נושנה, שנשתמרה בהדרת־קדש גם אחר שכבר עבר זמנה, ומעוטו – שגיאות פשוטות שנעשו ע“י המעתיקים ואח”כ ע“י המנקדים1. ככה, למשל, היו המלים נכתבות בראשונה רצופות בלי רֶוח בין מלה למלה: בָּגָד – בא גד (בראשית ל', 11), מַזֶּה – מה זה (שמות ד', 4), יַשִׁימָוֶת – ישיא מות (תהלים נ"ה, 16), וכאלה; והיו כותבים בלי האותיות הנחות: נערָ ( במקומות רבים בתורה), מצָתי (במדבר י"א, 11), אַתָּ (תהלים ו', 4), ידעתִּ (שם ק"מ, 13), אמרֻ (ש“א י”ג, 13), רִב (שמות כ“ג, 1; איוב ל”א, 13)2. וסמן הרבים לא היה אז ־ים כי אם ־ם, ולפי זה כתבו גם ילדָו, עבדָו, דרכָו וכאלה, בלי י' לפני הו‘. ואחרי אשר הוחל לכתוב את האותיות הנחות היו מחליפים אותן האחת ברעוּתה: דויֵג – דואג (ש“א כ”ב, 18), ושִׁנָּא – ושִׁנה (מ“ב כ”ה, 29), בסֻכֹּה – בסכו (תהלים כ"ז, 5), רישון – ראשון (איוב ח', 8). – הו’ היתה מבֻטאה כ”אתא קלילא" (כמו ביונית, ברומית3 ובערבית) לא רק בקשר עם חולם או עם שורק, כי אם גם עם כל יתר ההברות: הִוא – היא (ברֹב המקומות בתורה ובמקצת גם בנ"כ), נִוב – ניב (ישעיה נ"ז, 19), ידֵו – ידי (יחזקאל א', 8), הֹברֵו – הברי (ישעיה מ"ז, 13), אוַשֵׁר – איַשר (ישעיה מ"ה, 2), מטעַו – מטעַי (שם ס', 21), עוָרים – עירים (שם ל', 6), דוָגים – דיגים (ירמיהו ט"ז, 16), שִׁקֻּוַּי (תהל' ק"ב, 10) – שִׁקּוּיַי (הושע ב', 7), מדוָנים – מדינים (פעמים רבות במשלי), ישמָור, לגאָול, לאכָול, אכתָוב, גדָול־חסד, טהָור־לב, ועוד, ועוד (במקומות רבים בתנ"ך). ובגלל ההברה הקלה הזאת היו מחליפים את הו' בא' ואת הא' בו‘: תאֹסיפון – תוסיפון (שמות ה', 7), ויֹאסף – ויוסף (ש“א י”ח, 29), יוֹכלו – יאכלו (יחזקאל מ"ב, 5), ראֵה – רוֵה (איוב י’, 15. גֵוָה – גֵאָה (שם כ"ב, 29), נאוֹת (תהלים כ"ג, 2) – נוֹת (צפניה ב', 6), אַרד (אחד מבני בנימן, בראשית מ"ו, 21) – וַרד (ראה סוטה ל"ו), ופֻוָה (בראשית מ"ו, 13) – ופוּאָה (דהי"א ז', 1), מוֻזָנים (ירמיהו ה', 8) – מאֻזנים (לא “מיוזנים”, כי השרש “יזן” לא נמצא בתנ“ך, ואולם השרש “אזן נמצא בצורות שונות: דברים כ”ג, 14; קהלת י”ב, 9; דהי"א ז', 24).

וכן היו כותבים מקדם את הפעל בעבר גוף שני לנקבה (ולפעמים גם לזכר) בי' סופית, כמו בערבית: קָרָאתי, דִבַּרְתְּי (ירמיהו ג', 4, 5), שָׁמַעַתְּי (שם ד', 19), ישַׁבְתְּי, מֻקננתְּי (שם כ"ב, 23) זכרתְּי, עָשִׂיתי, הָיִיתי (יחזקאל ט"ז, 31,22), עָשִׂיתָי (ש“ב י”ד, 21), קָנִיתָי (רות ד', 4), ושכנתְּי בשדה (מיכה ד‘, 10 – לפי תנחומא פ’ נ"ח4); וגם מלות הגוף: אַתְּי (שופטים י“ז, 2; מ”א י“ד, 2; מ”ב ד', 16, 23, ועוד).

שרידי הצורות הנושנות האלה נמצאים בתנ"ך במקומות רבים, ובעלי המסורה לא הרגישו בהם ולא העירו עליהם – וישאירו מכשול לפנינו; למשל: שַׁקַמְתִּי (שופטים ה', 7, פעמַים); יָדַעְתִּי (ש“א כ”ט, 9); דָּמִיתִי (ירמיהו ו', 2); רָאִיתִי (יחזקאל ט"ז, 50).

גם המבטא השפיע על הכתיב. ה“סופרים”, שאולי היו בהם מבני הגליל ש“לא הקפידו על לשונם” (ערובין נ"ג), כתבו לפעמים (ביחוד כשהיו מעתיקים לא למראה עינים אלא למשמע אזנים – מפי איש שהיה קורא אליהם את הדברים5) את המלה לפי המבטא החסר של ההמון, המבליע את ההברות הרכות; למשל: נָשָׂא – נשאה (בראשית י“ג, 6. ואין צריך להוסיף “מרעה”, רש”י שם), שֵׁלָתך – שְׁאֵלתך (ש"א א', 17), לָלַת־לָלַדְתְּ־לָלֶדֶת6 (שם ד', 19), ויאבֵוּ – ויאבֵהוּ (שם י"ח, 1), ויֵרָפו – ויֵרפאו (מ"ב ב' 22), לַגִיד – להגיד (שם ט', 15), לַהשות – לְהַשאות (שם י"ט, 25), לַחליק – לְהַחליק (ירמיהו ל"ז, 12), כִּי־עֲבֹר – כי יַעבֹר (ישעיה כ"ח 15) ויבא סגנים – ויבֹס סגנים (ישעיה מ"א, 25), וממֵי – וממעי (שם מ"ח, 1), קול – כל (שם נ"ב, 8), שֵׁרִיתיך – שְׁאֵרִיתְךָ (ירמיהו ט"ו, 11), ונִשקה – ונשקעה (עמוס ח', 8), שיוֹצָא – שיוצאָה (קהלת י', 5); וכן כל מקום שחסרה ה' הידיעה (ש“א י”ד, 32; מ“א ד', 7; מ”ב י"א, 20; ירמיהו י‘, 13; איכה א’, 18, ועוד).

גם אלה יש אשר נגלו לבעלי המסורה והעירו עליהם ויש אשר נעלמו מהם ולא ידעו ולא הודיעו.

לעמת זה יש מקומות רבים, שבהם הכתיב הוא הנכון ובעלי המסורה טעו בתקונם, כמו שכבר העירו על זה ד“ר ש. ברנפלד (“מבוא לכתבי הקדש”, חלק ו') ואחרים; למשל: “לדבר על לבה להשיבוֹ” (שופטים י"ט, 3) – להשיב את לבה אליו; “יִנָתן לנו” (ש“ב כ”א, 6); “תָּלוּם” (שם כ"א, 12); “ותגעש ותרעש הארץ” (שם כ"ב, 8); “אשר לא נשא לשוא נפשו” (תהלים כ"ד, 4); אלהי חסדו יקדמני” (שם נ"ט, 11), שהקריאה הנכונה היא (כקריאת השבעים): אלהַי, חַסְדו יקדמני. וכן בפסוק “ויבו בה” (מ"ב ג', 24) הכתיב הוא הנכון ולא הקרי (כי מה טעם במלים “ויכו בה והכות את מואב”? ומה זה “בה”?), ורק אות א' חסרה במלה: וַיָבֹאוּ בה (כקריאת השבעים), כלו', אחר שהכו את מואב במערכה בשדה באו בארץ מואב ויכו אותם גם שם. – היטיבו אפוא אשר עשו בעלי המסורה או ה“סופרים” שהיו לפניהם בדורותם, כי השאירו את הכתיב יחד עם הקרי ונתנו מקום לבקר אחריהם.


 

ב    🔗

ועל השגיאות הרבות שיצאו תחת ידי המעתיקים, אשר לא עמדו עליהן בעלי המסורה או אשר לא שעו אליהן באשר המה היו במלאכתם זאת אך באי־כח הקבלה והמסורת, – עמדו ברוח משפט ובקֹרת אנשים אחרים ימים רבים, דורות רבים לפני עושי המלאכה האלה והמה, יחד עם היוצאים בעקבותם בדורות האחרונים, יצרו “כתיב” ו“קרי” מקיף וכולל הרבה יתר מאד. כי אמנם לא רס“ג בפירושיו או מנחם בן סרוג ב”מחברת“ו ור' יונה אבן גאנח בספר הרקמה היו הראשונים להעיר על השגיאות הנמצאות בכתבי הקדש ולהציע “קרי” תחת ה”כתיב“, כי אם בעלי התלמוד עצמם, נושאי כלי הקבלה, אף כי עשׂה עשו זאת בזהירות לרוח הימים ההם; למשל: תחת “קרבם” (תהלים מ"ט, 12) תקנו: קברם (מועד קטן ט':) תחת “והעליה” (ש"א ט', 24) – והאַליה (ע“ז כ”ה; ירוש' מגלה פ"א), תחת “קבורים”, “וישתכחו” (קהלת ח', 10) – קבוצים, וישתבחו (גיטין נ"ו), תחת “עיר ההרס” (ישעיה י"ט, 18) – עיר החרס7 (מנחות ק"ח), ועוד. וכן תקנו פעמים רבות את סדר המלים בתוך הפסוקים או את סדר הפסוקים, באמרם: “אין מוקדם ומאוחר בתורה” או: סרס המקרא ודרשהו”.

אך הראשון לראשונים, אשר נוכל לראותו כסולל המסלה או כפותח שער ל“בקרת כתבי הקדש” (לא “הבקרת הגבוהה”, אשר משפטיה תהום רבה, כי אם “הבקרת התחתונה”), היה ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי, אשר יסד שיטה שלמה בבריתא שלו שלשים ושתים מדות, ואחדות מן המדות האלה היו היסוד לכל החקירות במקצוע זה; הלא הן: מדה ט' (על מלים שנשמטו בכתוב), מדה י“א (על פסוקים שנלקחו ללא נכונה), מדה כ' (על שמות שבאו במקום שמות אחרים), ומדה ל”א (מוקדם שהוא מאוחר בענין, ולהיפך). בשער הזה, אשר פתח ר' אליעזר ב“ר יוסי הגלילי, באו החכמים אשר היו אחריו וידרשו ויבקשו וימצאו מאה שערים. ביחוד הרבו חכמי ישראל וחכמי הגוים אשר עסקו בבקרת המקרא בדורות האחרונים האלה, שד”ל, ריפמן, פינסקר, גיגר, גרץ, קרוכמל, י. ה. שור, יוסף הלוי; רינן, ולהויזן, איבלד, קיטל, סטדה, מרטי, ועוד, להציע תקונים במקומות הסתומים בתנ“ך. את רוב התקונים האלה אסף איש נעמי בשני ספריו, “עט שקר סופרים” (תרס"ח) ו”הגו סיגים" (תרס"ט) ועוד הוסיף עליהם תקונים רבים, גם טובים וגם מסופקים, משלו. ואף משנת תרס"ט והלאה עד היום הזה לא חדלו “אנשי מקרא” משלנו ומשלהם לעבוד את העבודה הזאת והשכילו או הסכילו לעשות בה איש לפי כשרונו ולפי רוח המשפט והבקרת אשר נוססה בו.

והנה בזה דוגמאות אחדות מסוגי התקונים השונים על יסוד ל"ב מדות הנז'8:


א. חסר ויתר במלים או באותיות

(מדה ט' מל"ב מדות)

ובני דן חושים – ובן דן חושים (בראשית מ“ו, 23. וכן היה כתוב בתורתו של ר' מאיר. בראשית רבה, פרשה צ”ד).

ואשר [לא] יגאל מן הלוים (ויקרא כ"ה, 33).

לי[ום] נקם ושלם (דברים ל"ב, 35).

[ויֻגד] לעזתים לאמר (שופטים ט"ז, 2).

ישראל לעמי – עמי (ש"א ב', 299

בן [עשרים, או: שלשים] שנה שאול במלכו (שם י"ג, 1).

אשר [שָׂם] שמואל (שם, שם, 8).

[ויך את אדום] בגיא מלח (ש“ב ח', 13, וראה דהי”א י"ח 12).

ואני… ואני… – אני… אני… (שם ט"ו, 34).

[כי] ספר את העם (שם, כ"ד, 10).

בביתו – בבית (מ"א ה‘, 28. הו’ נכפלה מן המלה שלאחריה9).

והפות[ח]ות (מ“א ז‘, 50, וכן תקן ר’ סימאי, במדבר רבה פרשה י”ג).

[ויהי דבר יי אלי] לאמר (ירמיהו ג', 1).

קחם על זרועותיו – זרועותי (הושע י"א, 3. הו' נכפלה מן המלה שלאחריה).

הנע[ד]ר לא יבקש (זכריה י"א, 16).

[ואין] פורק ואין מציל (תהלים ז', 12).

וכסילים מר[ב]ים קלון (משלי ג', 35).

[אשת] חכמות בנתה ביתה (משלי ט', 1. מקביל אל “אשת כסילות”, שם 13).

מוקש אדם י[ב]לע קדש (שם כ', 25).

שרידיו במות [לא] יקברו (איוב כ"ז, 15).


ב. פסוקים שנחלקו או שסודרו ללא נכונה

(מדה י"א)

כתיב קרי
אלה בני עשו ואלה אלופיהם הוא אדום (בראשית ל"ו, 19) אלה בני עשו הוא אדום ואלה אלופיהם.
שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון... מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י"ב, 15) שבעת ימים מצות תאכלו מיום הראשון עד יום השביעי. אך ביום הראשון...

ושמע אישה ביום שמעו

והחריש לה (במדבר ל', 8)

ושמע אישה והחריש לה ביום שמעו.
ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' (ש"א ג', 3) ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב1
ויקונן דוד את הקינה הזאת... ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. (ש"ב א', 17) ויקונן דוד את הקינה הזאת... הנה כתובה על ספר הישר. ויאמר ללמד...
ולא יוסיפו... כאשר בראשונה: (ש"ב ז', 11־10) שתי הנקודות – אחר "ישראל", לא אחר "בראשונה" (וכן פירשו רש"י ורד"ק).
אשר החטיא את ישראל כל ימיו. בא פול... (מ"ב ט"ו, 19־18) אשר החטיא את ישראל. בימיו בא פול...
עיני ה' אל צדיקים... פני ה' בעושי רע... צעקו וה' שמע... (תהלים ל"ד, 18־16) עיני ה'... צעקו וה' שמע... פני ה' בעושי רע...

  1. כן תקנו חז"ל במס' קדושין ע"ח:, ואולם לפי הנראה מפסוק 15 שם, היה שמואל שוכב באמת בהיכל ה'.↩︎

(לפני ר“א בר' יוסי הגלילי היה סדר הפסוקים האלה באמת: עיני… צעקו… פני… והוא חשב אותו ללא נכון מפני קדימת האות צ' לאות פ‘. אבל לפי תֹכן הדברים זהו הסדר הנכון; ואשר לאותיות האלפא־ביתא, הנה נראה הדבר שבימים קדמונים עוד לא נקבע בהחלט סדר הקדימה באותיות האחרונות מן ע’ והלאה; ראה איכה ב‘, 17־15, ג’, 50־43 וד' 18־15. גם בפרשת אשת חיל, משלי ל”א, פ' קודמת לעין בנוסח השבעים. – וכשהשיבו אח“כ את הפ' אל מקומה, בין ע' ובין צ‘, שמו, כנראה, את הפסוק "פודה ה’ נפש עבדיו” במקום “פני ה'”, ואח“כ באו אחרים והשיבו את “פני ה'” למקומו ו”פודה ה' נפש עבדיו" העתיקו לסוף הפרק10


ג. חלופי שמות

(מדה כ')

וזאת ליהודה – וזאת לשמעון11 (דברים ל"ג, 6)

חמשת בני מיכל בת שאול – בני מירב (ש“ב כ”א, 8)

ואחרי אבשלום לא נטה – ואחרי שלמה לא נטה (מ"א ב', 28)

איה אלהי אליהו אף הוא – אלהי אלישע (מ"ב ב' 14. האתנח תחת “הוא”)

גם זרע יעקב ודוד עבדי – גם זרע אהרן (ירמיהו ל"ג, 26)

מהעמונים – מהאדומים (דהי"ב כ', 1)

וענוים – וצדיקים (תהלים ל"ז, 11)

צדיקים – ענוים (שם, שם, 29)

(פרק זה מיוסד על פי א"ב, שכל אות מקיפה, לרוב, שני פסוקים; אבל המעתיקים, שלא הרגישו בזה, טעו וכתבו בפסוק 11 “וענוים” במקום “וצדיקים” ובכן שמו בפסוק 29 “צדיקים” לשם שנוי – וקלקלו את סדר האלפא־ביתא; גם בפסוק 39, שהוא אות ת', כתבו מבלי דעת “ותשועת” תחת “תשועת”.)


ד. חלופי אותיות או מלים

וּנְחַלְתָּנוּ – וְנִהַלְתָּנוּ (שמות ל"ד, 9)

אשר לא חומה – אשר לה חומה (ויקרא כ"ה, 30)

ובניהם יהיו רועים – תועים (במדבר י"ד, 33)

על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים – על אגג והמשנים (השרים השניים למלך) ועל מיטב הצאן והבקר (ש“א ט”ו, 9).

אני ואתה את רוכבים צמדים – עת אני ואתה רוכבים צמדים (מ"ב ט' 25)

בדן – ברק (ש“א י”ב, 11)

נהגו לפי המקנה – המחנה (ש"א ל', 20)

אחד שבטי ישראל – אחד שופטי ישראל (ש“ב ז', 7, וכן בדהי”א י"ז, 6)

נאצת את אויבי ה' – את אוהבי ה' (ש“ב י”א, 14)

מדרך אחריו – מדרך אפרים (שם י"ג, 34; ראה למעלה 23)

בגבעת שאול בחיר ה' – בהר ה' (שם כ"א, 6; ראה הלאה 9)

הכי נכבד – הנו נכבד (שם כ“ג, 19; וכן הוא בדה”י)

והזנות רחצו – והאֲזֵנות (מ“א כ”ב, 38; ראה דברים כ"ג, 14)

ומקניכם ובהמתכם – ומחניכם ובהמתכם (מ"ב ג', 17)

ערבה כל שמחה – עברה… (ישעיה כ"ד, 11)

מאס ערים – מאס רֵעים (שם ל"ג, 8)

ושמטת ובך – ושמטת ידך (ירמיהו י"ז, 4)

את מה משא – אתם המשא (שם כ"ג, 33)

ואת האח – ואֵש האח (שם ל"ו, 22)

יען השפך נחשתך – חָשְׂפֵך את שֵתך (יחזקאל ט"ז, 36)

ואת כל מברחיו – מבחריו (שם י“ז, 21; ראה דניאל י”א, 15)

מכל מושבותיהם – משובותיהם (שם ל"ז, 23).

וכלתה בדיו – בתיו (הושע י"א, 6)

יתן להם לאיש – יתן לחם לאיש (זכריה י', 1)

יענו כי אין רועה – ינועו (שם, שם, 2)

כי אדם הקנני מנעורי – כי אדָמה קִנְיָני מנעורי (שם י"ג, 5)

יבש כחרש כחי –… חכי (תהלים כ"ב, 16)

אכלו וישתחוו כל דשני ארץ – אך לו ישתחוו כל ישֵׁני ארץ (שם שם, 30)

חנם טמנו לי שחת רשתם – חנם טמנו לי רשתם, חנם חפרו שחת לנפשי (שם ל"ה, 7).

כיקר כרים – כירַק כרים (שם ל"ז, 20)

ואויבי חיים עצמו – ואויבי חנם (שם ל"ח, 20)

קדוש משכני עליון – משכני קדוש עליון (שם מ"ו, 5)

נתת ירֻשת יראי שמך – נתת אֲרֶשת… (שם ס"א, 6)

לפני שמש ינון שמו – יכּון שמו12 (שם ע"ב, 17)

נרדם ורכב וסוס – נרדם רוֹכב וסוס (שם ע"ו, 7)

ידין בגוים מלא גויות – ידיו בגוים מְלֹא גֵאָיוֹת (שם ק"י, 6)

משפטיך שויתי – אִוִיתי (שם קי"ט, 30)

על הררי ציון – על הררי שיאון (שם קל"ג, 3; ראה דברים ד', 48).

ועריצים יתמכו עשר – וחרוצים… (משלי י"א, 16)

ומרוה גם הוא יורא –… יִרוה (שם שם, 25)

והון אדם יקר חרוץ – והון יקר אדם חרוץ (שם י"ב, 27)

באין אלפים אבוס בר – באין אלפים אפס בר (שם י"ד, 4)

ומעליו איש טוב – וממעלליו איש טוב (שם שם, 14)

ונחלת אמרו מאל – ונחלת איש רע מאל (איוב כ' 29)

הכפישני באפר – הרפישני (איכה ג', 15; גם במקומות אחרים בכתוב נמצאות מלים הנגזרות מן השם “רפש”, ובב“ר פרשה ע”ז: “והרפיש עצמו לפניו”).

ואשר נתן כתר מלכות בראשו – כאשר (= ביום אשר)… (אסתר ו', 8)

נפרצה – נחרצה (דהי“א י”ג, 2)

אין עמך לעזר – הן עמך לעזר (דהי“ב י”ד, 10).


ה. שגיאות בנקוד

והוא אחריו – וְהִוא = והיא (בראשית י"ח, 10)

כי הָאדם עץ השדה – הֶאדם (ה' השאלה. דברים כ', 19)

ובחֶרב – ובחֹרב (שם כ"ח, 22)

החלום ואת שִׁבְרוֹ – שִׂבְרוֹ (שֵׂבֶר = סברא = פתרון. שופטים ז', 15)

וּנְתַקְּנוהו – וְנִתַּקְנּהוּ (שם כ', 32)

והציל עינינו – והֵצַל עינינו (ש"ב כ', 6)

ובחֲבֻרתו נרפא לנו – ובחַבֻּרָתו… (ישעיה נ"ג, 5)

בַּעֲשׂוֹת – בְּעַשֹּׂות (יחזקאל כ"ג, 21)

וַיָמָת תחתיו – וְיָמֹת תחתיו (ירמיהו ל"ח, 9)

ועברתו שְׁמָרָה נצח – שְׁמָרָהּ (עמוס א', 11)

ותשָׂא הארץ מפניו – וַתִּשָׁא = וַתִּשָׁאה (נחום א‘, 5; ראה ישעיה ו’, 12).

אסַפר כל עצמותי – אֶסְפֹּר (תהלים כ"ב, 18)

באמִתּך הצמיתם – באֵ[י]מָתך (שם נ"ד, 7; גם באיוב ט‘, 34, יש “אֵמָתוֹ” בלי י’).

יגְאלהו חשך וצלמות – יְגָאֲלֻהוּ (איוב ג', 5)


  1. ר‘ יעקב בן מאיר, הוא ר“ת, כותב בספר ה”הכרעות" (הוצאת “מעוררי ישנים”, לונדון תרט"ו) ע’ 11: “ובדבר הזה טעו המנקדים”.  ↩

  2. ואולי גם במשלי כ"ו, 10, יש לקרא: רִב מחולל כל.  ↩

  3. ברומית העתיקה וביונית אות אחת משמשת ו ו־אֻ.  ↩

  4. הדוגמא הזאת מוכיחה, כי לפני הִגָלות מלאכת הדפוס היתה הצורה העתיקה הזאת מצויה הרבה יותר בכה"ק.  ↩

  5. כי כן נעשתה מלאכת העתקת הספרים בימי קדם לפני היות הדפוס: האחד קרא מפיו לסופרים רבים והם ישבו וכתבו; ורק בדרך הזה יכלו להרבות את מספר ההעתקות של כל ספר וספר.  ↩

  6. לפנים היו ממעיטים את התנועות בעברית, כמו בערבית.  ↩

  7. וכן בוולגאטה. ו“יונתן” בפסוק זה מתנודד בין שתי הקריאות ובתרגומו הוא כורך את שתיהן יחד.  ↩

  8. 8  ↩

  9. בדוגמאות־צלומים של תוצרת הדפוסים הראשונים, שנתפרסמו בזמננו (וכן בספרים שנדפסו עד לפני מאתים שנה לערך), אנו רואים כי המדפיסים היו נוהגים – אף בכתבי הקדש – למלא את השורה בסופה, אם נשאר ניר חלק, באות אחת או באותיות אחדות מן המלה אשר בראש השורה הקרובה, והאות או האותיות נשנו אח"כ במקומן. ויש להניח כדבר ברור, כי המדפיסים לא חדשו את המנהג הזה וכי כך נהגו בודאי גם הסופרים־המעתיקים בדורות שלפני הדפוס (ידוע, שאף בכתבות־מצבות עתיקות מימי האלף החמישי נהגו כך) – וזה המקור לשגיאות אחדות שיצאו מתחת יד המעתיקים.  ↩

  10. השבעים הוסיפו אחרי מלת “צעקו” – צדיקים.  ↩

  11. כלומר אותה הברכה שאמר לראובן אמר גם לשמעון.  ↩

  12. לפי הכתיב יהיה תשרש שלש נונין!…  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!