רקע
אחד העם
אגרות: שנת 1900

למר ש. פ. רביניביטש, וורשא.

אודיסא, 16 יוני 901.

את ה“השקפה” קבלתי בזמנה…. וברובה טובה היא בעיני. רק הדברים על אדות אספת הציונים בברלין (שכבר הזכרת אותה בהשקפה הקודמת), נראים לי ריקים מתוכן. בכלל, כמדומה לי, שהפעם לא אשמיט הרבה. אמרתי “כמדומה לי”, מפני שקשה לי לדעת מראש, בטרם אעבור שנית על המאמר בעיון, בשביל להכינו לדפוס, ויש לפעמים שמוכרח אני אח"כ להשמיט דברים לא מפני שיתרים הם מצד עצמם, כי אם מפני שנכתבו בסגנון בלתי מתוקן כל כך, עד שאם הייתי חפץ להשאירם, הייתי צריך למחוק הכל ולכתוב הכל מחדש. ובזה הלא אתה בעצמך אשם. אתה מבקש אותי לחוס על עמלך, ואתה בעצמך אינך חס עליו, ולמרות כל בקשותי, לא תחפוץ להקדיש לעבודתך זו איזו רגעים יתרים בשביל לקרוא מה שכתבת, ואלו קראת, היית רואה בעצמך מה שצריך תקון והיית מתקן בעצמך, מבלי תת לי סבה להשמיט.


לד"ר ב. סולֶר, ברלין.

אודיסא, 16 יוני 901.

אמת כי הייתי בברלין על דרך שובי מפַריז, אבל שרוי הייתי בצער כל כך, עד שלא הלך לבי לבקש חברת אנשים, ולא ראיתי שם כי אם את אלה שצריך הייתי לראותם לרגלי עבודתי. ולוּ יכלתי אז להתרחק למדבר, במקום שאין איש, הייתי עושה כן בחפץ לב… בחוברת יוני אני נותן מאמר קטן ע"ד מלאכותנו לפריז.

בגשתי לסדור חוברת יוני, שבה חפצתי לתת את שירך “אהבתיך עמי”, קראתי את השיר שנית, וצר לי להודיעך, כי, למרות השנוים שעשית בהבית האחרון, איני מוצא לאפשר לתתו כמו שהוא. כבר כתבתי לך, כמדומה לי, ששיריך חשובים בעיני מפני העוקץ הסַטירי שבהם, שבזה הוא כחך. אבל בשיר הזה בטל העוקץ בהשתפכות סנטימנטלית, שאינה ממלאכתך ולא תצליח בזה…..


למר מ. פרידמַן (“איש שלום”), ווינא.

אודיסא, 18 יוני 901 (א' תמוז תרס"א).

מתוך כה“ע נודע לי, ביום ד' תמוז הבא ימלאו לך שבעים שנה, וכי תלמידיך ומכבדיך הרבים מכינים עצמם לחוג את היום הזה כחג לתורתנו וספרותנו. גם אני אדוני, יש לי רשות להחָשב בין תלמידיך. כי בהיותי נער נהניתי מאורך, בלמדי בעיון רב את ה”ספרי" עם הערותיך, אשר באמת האירו עיני בכמה דברים, ביחוד המבוא שנתת בראש הספר, שהיה לי אז כתורה חדשה, ומתוכו למדתי כמעט ראשונה את ראשי דרכי הבקורת המדעית. הואילה נא, איפוא, רבי ומורי, לקבל ביום זה גם את ברכתי מלב עמוק, כי יגדל כחך לעבוד עוד ימים רבים את עבודך הפוריה על שדה חכמת ישראל ולהאיר עינינו בתורתך, כאשר עשית מנוער ועד זקנה.

ועם זה לא אוכל להתאפק מלהביע לך תודה וברכה גם בתור עורך “השלח”, בשמי ובשם כל קוראי מכה"ע הזה, על שלא נמנעת מלהעניק לו מחכמתך פעמים אחדות, ובזה הראית לדעת, שמכיר אתה את חובתך לעמך בכלל, וכי השכלתו יקרה ללבבך, שלא כדרך רוב חכמי ישראל, הפורשים מן הצבור וחושבים כעין פגם בכתר חכמתם, אם יֵרדו אל העם לדבר עמו כלשונו וכלבבו.

תחזקנה ידיך, אדוני הנעלה, ועיניך תראינה בהרמת קרן התורה אשר אהבת.


למר י. אייזנשטַדט, יפו.

אודיסא, 26 יוני 901.

עבודת הצבור מעברת את האדם על דעתו. הנה הבטחתיך לענותך על מכתביך, ועתה עוד הפעם עברו כשלשה חדשים, אתה כותב וכותב, ואני איני משיב. מה אעשה, והנסיעה לפַריז ערבבה את סדַרי, ועתה עלי למלאות בעבודת “השלח” מה שהחסרתי בימי המסע, באופן שרבה עלי העבודה כפלים מן הרגיל, ואין לי פנאי לכתיבת מכתבים שאינם מענין עבודתי.

ועתה מה אכתוב לך? מה שהיה בפַריז הלא ידעת, ואת משפטי על המצב תדע ממאמרי ב“השלח” (בחוברת יוני. כי בחוברת מאי נתתי, לבקשת חברי הדיליגציא, את “הודעת המלאכות”, ולא חשבתי מן הנימוס לבוא אחריהם באותה חוברת עצמה ולדבר קשות כמו שראוי להם). ואולם זאת אודיעך, כי “המלאכות” היתה הטפה האחרונה ב“כוס היגונים” שלי, ועוד בפַריז הרגשתי בנפשי, כי כלתה סבלנותי ולא אוכל עוד ללכת הלאה בדרך זו. החלטתי על כן לפרוש מן הצבור, לפחות לשנה אחת, ולהקדיש הזמן הזה לחשבוני עם נפשי. הנני מרגיש, כי זקוק אני עתה לחשבון הנפש, לבקר כל שיש בנפשי ולבחון שנית כל ה“אמונות” וכל ה“ערכין”. בהסכם עם זה נפטרתי גם מן הועד, כלומר, לא נתתי לו אמנם “גט פטורין”, כדי שלא תהא זאת כדימונסטרציא, אבל לקחתי “חופשה” לזמן בלתי מוגבל 1 .

ובכן הנני כותב לך עתה בתור “איש פרטי”, וגם אתה הן לא תמנע מלהודיעני מזמן לזמן את הנעשה בארץ, ג"כ בתור איש פרטי….

עתה – בדבר ספורך. קראתי מה ששלחת בעונג רב. הרבה פרטים מחיינו באותם הימים והרבה אנשים שהיינו נפגשים עמהם אז – עמדו שוב כחיים לעיני, אחר שכבר יצאו מלבי ונשכחו לגמרי. הנני משתומם על זכרונך הטוב (או אולי כתבת כל זה לזכרון כבר אז?), וחפץ הייתי מאד שישאר כל זה זכרון לדורות. אבל בתור “ספור בדוי”, לא עלה לך יפה. התמונות הן פוטוגרפיות מדויקות, לא יותר. כל האנשים העוברים לפנינו הם כמו שהם בחיים, ואי אפשר שלא יכירם אפילו תינוק דלא חכים ודלא טפש. מלבד זה יש בו אריכות יתרה ושיחות תפלות, שאינן נהוגות ב“רומַן” הראוי לשם זה. בכל אופן לא היטבת לעשות ששמת את עצמך במרכז הספור, וכל יודעיך יכירוך ויאמרו, שקשטת את עצמך במדה בלתי ראויה לפי הנימוס (אגב אעירך, שגם הפילוסופיא שיחסת לעצמך בפרק ה' מבולבלת היא מעט). ממילא מובן, כי לא אוכל להדפיס הספור ב“השלח”, כן מפני חסרונותיו ה“אומנותיים” וכן מפני ציור האנשים הפרטיים, החיים עוד, באופן גלוי וניכר לכל…. ואלם לו לעצתי שמעת, היית עוזב צורת הספור הבדוי וכותב הכל בצורת זכרונות מעורבים ב“שירה” (“וואהרהייט אונד דיכטונג”). בזכרונות כאלה, שבהם המחבר מדבר בעדו, יוכל “קמחי” המחבר לספר גם את הגיונות לבו וסערת רגשותיו, והקורא לא ירגיש שום העדר הנימוס, כמו שירגיש עתה, בהיות המחבר מסתתר בלבוש ה“גבור” ומדבר על עצמו כמו על אחרים. גם שאר התמונות היו אז נאות בצורתן של עכשו, בהיות ה“זכרונות” צריכים באמת להתאים להמציאות….


למר מ. קריטשבסקי, ירושלים.

אודיסא, יוני 901 (י“ג תמוז תרס”א).

מתבייש אני מעט, שבאתי בזה להשיבך על מכתבך שקבלתי זה כשלשה חדשים. אבל אולי ידעת את הטרדות והנדודים שהקיפוני בחדשים האחרונים – ומקצתם בודאי ידעת, אם קורא אתה כה"ע שלנו – לא היית מתפלא על איחור תשובותי.

בינתים, אחשוב, בודאי קראת את מאמרי ע“ד בה”ס ביפו וראית משם, כי מסכים אני לך בעיקר הדבר, שבית ספר למורים יותר ראוי היה ליסד בירושלים. אבל באמת אגיד לך, כי נכרתה מלבי כל אמונה בכשרון “אנשי מעשה” שלנו לעשות דבר מתוקן. כמדומה לי, שאין לנו אלא “בעלי מליצה” בלבד. ולהוסיף עוד “חורבה” חדשה על אלו הנמצאות מכבר – מסופקני אם יש בזה תועלת… .


לד"ר ח. ווייצמַן, ג’יניבא.

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 1 יולי 901.

אקוה, שהבנת מדעתך, כי אֵחור תשובתי בא רק בסבת העבודה המרובה ביותר, שחכתה לי בשובי לביתי. ומאותה הסבה עצמה מוכרח אני, לצערי, גם עתה לקצר ככל האפשר.

המכתב החוזר השני, שאתה מדבר עליו במכתבך, לא קבלתי, ובכן איני יודע ע“ד מצב הענין אלא מה שהודעתני במכתבך2 . איני צריך לאמור לך, שאני מחכה בכליון עינים לתוצאות הנסיון החדש הזה, לתת לתנועתנו תוכן אמתי. היצלח הנסיון? באמת ובתמים אני אומר לך, כי בכל נפשי הייתי חפץ להשתתף עמך באמונתך, אלא שרובם של “טובי אנשי שלומנו” שהיו בפַריז (המאורעות היותר חשובים אירעו שם אחר שאתה כבר יצאת) נטלו ממני את הזיק האחרון של אמונה, שעוד נשאר בלבי, ביחס לכשרוננו לברוא איזה דבר יותר ממשי ממליצות יפות ומצלצלות. שבתי הביתה עיף ואין-אונים, לא רק במובן הגופני, כי אם עוד יותר – במובן המוסרי. כל מפלותינו עד עכשו לא פעלו עלי כל כך כמו חרפת המנוסה הזאת של טובי אנשינו באותה שעה של קריסיס. על מכשולים חיצוניים אפשר להתגבר לאט לאט על ידי עבודה מתמדת של אנשים בעלי מרץ, המסורים לדבר. אבל הרפיון הפנימי, חסרון אנשים המוכנים לקיים בפועל, בלי פשרות, מה שהם נאה דורשים, – הרעה הזאת קשה להלחם בה. ובכן, אחר התבוננות מרובה וארוכה במצב הדברים, באתי לידי החלטה גמורה להתרחק לזמן מן העולם החיצוני ולהתרכז בתוך עולמי הפנימי. הנני מרגיש, שהכל דורש תקון והתחדשות, ושעל כן קודם כל נחוצה “בקורת כוללת” בנפש פנימה…. מפני זה יצאתי גם כן מתוך הועד לישוב א”י.

הנני מקוה, חבר נכבד, שתבין לרוחי גם בלי ביאורים פרטיים, שאיני יכול לתת לך עתה מפני עבודתי המרובה. רק זאת אוסיף, כי יש שאני חושב, שלא הייתם צריכים כלל לבקש השתתפות בפועל מצד “הזקנים” במפעל שאתם נגשים אליו. מהם אין עוד כל תקוה. אותם אכלה הפרזַא, וספק גדול הוא, אם עודם מוכשרים לאיזה דבר גדול באמת, הדורש גבורה יתרה. עליכם לברוא לנו אנשים חדשים, לגמרי חדשים, שעוד כחם חדש עמהם ושעדיין לא הגיעו לאותה חכמת-החיים הגדולה, שעל פיה אפשר להיות גבור בפה ופחדן בפועל. רק בהמצא בתוכנו אנשים כאלה, תוכל הציונות להיות באמת לתנועת עם, ובלעדם, כל הפרינציפים המצלצלים יפה יפה וכל התכניות של הסתדרות ישארו אותיות מתות.

ובכן, חבר יקר, הנני חוזר ואומר, כי בתשומת-לב מיוחדת אהיה מסתכל בעבודתכם, אך להשתתף בה בפועל איני יכול במצבי עתה.


למר פ. וֶוטשטיין, קרקא.

אודיסא, 4 יולי 901.

הנני מחזיר לך בזה מאמרך “לתולדות שי”ר", כי לפי דעתי, לא תפסיד ההיסטוריא כלום, אם ישתקעו הדברים המכוערים שהטיחו חכמי ישראל זה נגד זה. בנדון זה שכחת גם אתה להודיע, כי אם התמרמר גייגר על “נחלת יהודה” והוציא מפיו דברים שאינם מהוגנים, אין לתפשו על זה, אחר כי שי"ר בספרו זה גנה את גייגר בדברים גסים מאד. שניהם איפוא עשו שלא כהוגן, ומוטב שלא נחטט במה שדברו בשעת כעסם….


לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 9 יולי 901.

קבלתי מכתבך הגלוי מן 2 ח"ז וגם את החתום (בצרוף “סניגוריא”, ב'.) מן 3, ותודה לך,

במכתבי הקודם3 לא אמרתי, שאמחוק מתוך מאמרך כל הדברים הנוגעים לבקורת הספרים מצד חיצוניותם, אלא העירותיך רק על זה, שהארכת בשאלות האלה יתר על המדה הראויה במאמר הזה, “שעם כל חשיבותן לעצמן, אינן פה אלא טפלות לעיקר הענין”. והנה אתה מוצא פה “שנאת מדעים” מצדי, ואני חשבתי תמיד להפך, כי ממדת אוהב מדעים הוא להכניס גם את הסדר הנכון בעניני מדע. האם מדע והגיון הם דברים מתנגדים זה לזה? ביחוד השתוממתי על שאלתך: “מה הייתי עושה אלו כתבת מאמר מיוחד ע”ד ספרי האפולוגיא כשהם לעצמם? בודאי הייתי נותן לו מקום, מפני שאז היו החקירות האלה מענין המאמר, ולא הייתי מוצא אותן מפני זה ארוכות ביותר, אף אם היית מטפל בהן הרבה יותר ממה שעשית הפעם. הנה למשל, בפרק השני ממאמרך, ששלחת עתה, הקדשת הרבה עמודים לתיאור היחס בין ישראל לעמים אז, ואע“פ שאין בכל הדברים מענין הסניגוריא עצמה, לא אחשוב אותם למיותרים או ארוכים ביותר, מפני שראוים היו לבוא במקום הזה, בתור הקדמה לענין הסניגוריא, שלא יובן היטב בלי הקדמת הקטיגוריא שקדמה לו. וזו הלא היתה כל עיקר טענתי על ההערות ההן, שבאו שלא במקומן, בהיותן בלתי מוכרחות להבנת נושא המאמר. – ואלו הייתי חפץ לדבר בלשונך, ידידי, הייתי יכול לאמור ג”כ, כי “מצבי בספרות רעוע מאד” בדור הזה של גרויי עצבים. אם אינני מסכים לדיפלומטיא של הרצל – הנני שונא ציון; אם אינני חושב ל“קונסט” את החקוים של סופרינו – הריני שונא היופי; אם אינני מודה ב“גאוניותו” של ברדיטשבסקי – הריני שונא החיים; ואם אינני מוצא לנחוץ להכניס הערות מדעיות שלא במקומן – הריני שונא מדעים"! ומה נשאר לי עוד?

אבל כל זה איני אומר אלא לשיטתך, ואני, כשאני לעצמי, עוד לא הגעתי למדרגה זו של גרוי עצבים, להתקצף ולהעמיד כללים על יסוד איזו פרטים קטני ערך. לכן האמינה לי, שלא מתוך תרעומות כתבתי את הדברים האלה, כי אם בדרך הלצה בלבד. אבל נניח דברים בטלים אלו ונשוב להענינים העומדים על הפרק.

כבר עברתי על הפרק הראשון ממאמרך והיום הנני שולחו לביהד"פ. כמדומה לי, שלא תמצא סבה להתאונן. כי השתדלתי למעט במחקים ככל האפשר ולא הסירותי את החקירות שנראו לי מיותרות כאן. גם את ההמשך מן המאמר, ששלחת עתה, כבר קראתי, ואעירך בזה על שני דברים קטנים:

א) צריך היית להוסיף איזו דברים בהגבלת המושג “מיסופוטמיא”, שאתה מדבר על היהודים שם בהבדל מיהודי בבל, בעוד שעל פי המושגים הרגילים, בבל ומיסופוטמיא מעורבות יחד, והקוראים יהיו תוהים בדבר.

ב) נראה לי יותר נכון לחבר לפרק ב' כל הדברים על פילון ולהתחיל פרק ג' מיוסף. באופן הזה יהיה כל פרק מוקדש לאחד משני הסניגורים שהזכרת בסוף פרק א‘, בעוד שלפי חלוקתך אין בפרק ב’ אלא הקדמה בלבד.

תודתי לך על שהזכרתני בדבר “אללג. צייטונג דעס יודענטהומס”. אך האמת אגיד לך כי במשך ששת החדשים שהייתי קוראו נוכחתי, כי לא אפסיד מאומה אם לא אקראהו עוד.


למר ש. פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא.

אודיסא, 10 יולי 901.

קבלתי את ה“השקפה” לפני יומַים ורק היום קראתיה, מפני הטרדות. את הפרק הראשון (ע"ד חברת “עזרה”) צריך לקצר הרבה, כי ברובו הוא הכפלת מה שכבר אמרת בהשקפה הקודמת, ואיני מוצא בו חדוש הראוי להאמר אלא הערתך ע“ד חכי”ח, כי משלמים לה מדה כנגד מדה. הפרק ע“ד ועד הרבנים באשכנז מיותר הוא, כי כבר היו לזרא, גם לי וגם לקוראים, כל אלה הרבנים והפרנסים האשכנזים, שאתה מטפל בהם בחבה יתרה, כאלו באמת היתה השפעתם על היהדות מרובה ביותר. לעומת זה פטרת את החשבון השנתי של יק”א באיזו פרַזות כלליות וערבבת אותו עם תשובה להחברה “עזרה” ופולימיקא עם הפרופסור וַורבורג, באופן שהוא, החשבון, בטל ברוב דברים בטלים, ולא יוכלו הקוראים לעשות להם מושג נכון ממהותו. גם טפלת אשמות על יק“א, בנוגע לא”י, אשר לא כולן נכונות. החשבון הזה ראוי הוא ליחד לו פרק ולנתחו כראוי, בישוב הדעת ובנחת, על יסוד דבריו ומספריו. כי הן לא למכ“ע יומי נועדה השקפתך. – והפרק ע”ד מאיר איש-שלום איני מוצא צורך בו. כי בחוברת יוני נתתי (בהודעות ספרותיות) הערה על חג היובל הזה, ורוב דבריך כבר נמצאו שם. ובשביל איזו פרטים קטנים שהוספת אין כדאי לשוב ולהגיד מה שנאמר כבר. אגב אעירך, שטעית באמרך, כי הוא (מאיר איש-שלום) הוציא ה“ספרי” עם פירוש הראב"ד. ב“ספרי” של איש-שלום אין שום פירוש אחר זולתי הערותיו עצמו (“מאיר עין”), ופירוש הראב"ד הוא לא על “ספרי”, כי אם על “ספרא”, ולא איש-שלום הוציאהו, כי אם רא"ה ווייס.

והיוצא מכל האמור, כי אין ביכלתוי להדפיס הפעם את ה“השקפה”, עד שתשוב ותתקנה כפי האמור. לקצר אמנם הייתי יכול בעצמי, כמו שאני עושה בעל כרחי בכל חודש, אבל הפרק ע“ד חשבון יק”א אי אפשר לי לתקן, כי צריך לכתבו מחדש, ומאחר שצריך אני להשיב את זה, הנני משיב לך גם כל השאר, שתקצר ותתקן בעצמך….


למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 10 יולי 901.

…. קראתי מאמרך ב“הצפירה”. לפי דעתי, יותר טוב היה אלו לא הדפסת אותו בעת הזאת. וכי אינך רואה, שכל ה“נצחון” 4 לא יביא פרי ממשי והקונגרס החמישי יהיה דל ממעש, כהקודמים לו? ולמה זה תבוא להכעיס את הבריות עתה, בשעת שכרונם, בעוד שאחר איזו חדשים יראו מעצמם, שלא השיגו כלום?


לד"ר ד. ניימרק, ( –? ).

אודיסא, 11 יולי 901.

קבלתי אגרתך מן 3 דנא והנני להשיבך על הסדר:

על דברי ה“מלאכות” לא באו עוד בכה“ע דברים המתאימים באמת למצב הענין. מה שבלבי על זה כתבתי ב”ילקוט", בחוברת יוני, שכבר נגמרה בדפוס ותצא באלו הימים.

שבתי ועינתי בשאלת מאמרי הבקורת ששלחת לי, וזאת אשר החלטתי: המאמר ע“ד התרגום הצרפתי של כתבי הקודש יוכל לבוא בדוחק בלי השמטות רבות. אבל המאמר ע”ד התרגום האשכנזי של יוסף אי אפשר לי לתת אלא אם כן אשמיט את רובו, ולא ישאר ממנו כמעט אלא פתיחתו. ולפי שלא אחפוץ לחבל מעשי ידיך, בחרתי יותר להחזירו לך, והנה הוא מונח בזה לפניך, ובודאי תמצא לו איזה מקום אחר יותר נאות. אתה מוצא, שאין טעם מספיק לזה, ושואלני, מה הייתי עושה, אלו שלחת לי את ע“ד ה”הלכה“5 , שהיו באות בו הערות “מלומדות” עוד יותר. אבל, כנראה, לא שמת לבך לדברַי במכתב הקודם6 : כי אינני מוצא את המאמרים האלה לפי תכונת “השלח, מפני שרבו בהם הערות על פרטים קטנים, כלומר, מפני שבאמת אינם אלא קבוצה של הערות נפרדות על פרטים “מלומדים” שונים בלי שום קשר ביניהן. ואתה זוכר עוד את הפרוגרמא של “השלח”, שאני משתדל עד היום, כפי יכלתי, לבלתי סור ממנה: “השלח” הוא “לא בית ועד לחכמים”, כי אם נועד לכלל הקוראים המשכילים. הוא אינו נמנע מלתת מאמרי מדע, אבל רק אם כתובים הם בסגנון ספרותי נוח למקרא. ואם במאמר כזה יבואו לפעמים הערות “מלומדות” שאין לרוב הקוראים חפץ בהן, אין בכך כלום: מי שלא ירצה לקראן ידלג עליהן. אבל מאמר שאין בו דבר למקרא הרוב, שתכנו אינו אלא לספציאליסטים, וסגנונו הערות נפרדות בלבד, – מאמר כזה אינו יכול לבוא ב”השלח”, ומקומו הוא במכ"ע מיוחד למלומדים.

בדבריך במכתבך הקודם ע“ד הפובליציסטיקא ב”השלח" נגעת ב“עקב אכילֶס” שלי. מה אעשה, ועניים אנו מכל צד! ואם בעניני מדע (ובמדה ידועה גם בספרות היפה) עוד יש לפעמים מי שמוכשר לכתוב דבר הגון, הנה פובליציסטים הגונים אין לנו כלל. ואם לא אשגה, נשתרשה בקרבנו גם השקפה מוטעה, שהפובליציסטיקא אינה לא חכמה ולא מלאכה, אלא “סברות הכרס” בלבד. ועל כן, מצד אחד, כל מי שאוחז בעט חושב עצמו מוכשר לכתוב “מאמרים” בלי שום הכנה קודמת, ומצד אחר, אלו שיש להם ההכנה הדרושה חושבים להם כמעט לפחיתות הכבוד לכתוב “פובליציסטיקא”. ועורך עברי היודע חובתו אי אפשר שלא ירגיש על כל צעד את המצב המוזר שהוא נמצא בו: “תבן לא ניתן לנו, ולבנים אומרים לנו עשו”….

על דבר “הדיפלומטיא של הרצל” קשה לשפוט עתה. אבל זה נראה ברור, שהוא טעה וחשב, כי הכבוד שנחל בקושטא ימשוך אליו לבות העשירים, וכל אוצרותיהם יפָתחו לפניו. ומאחר שאין ספק בדבר, כי טעות היא בידו, ירא אני, כי תהיה “אחרית שמחה תוגה”. כי בודאי הבטיח גדולות בקושטא, על סמך תקותו זו, וכשלא יוכל לעמוד בדבורו, יתקצפו שם ויצרו צעדינו עוד יותר.


לד"ר ש. קרויס, בודאפשט.

אודיסא, 11 יולי 901.

זה איזו חדשים מונח באמתחת “השלח” מאמר על “חוקי יחזקאל ביחוסם לתורת משה”, אשר שמך, אדוני, נקרא עליו. את המאמר הזה שלח אלינו הסופר א. כ. מעיר ז. בבקשה להדפיסו ב“השלח”, וגם היה לנו מו“מ עם הסופר הנזכר על איזו פרטים המתיחסים לזה. לפי דבריו עשה זאת בידיעתך, ופיו כפיך בכל הנוגע לזה. ואע”פ שאין אנו מטילים ספק באמתות דבריו, בכל זאת, בהגיע עתה זמן המאמר לראות אור, חשבנו לנו לחובה להודיעך זאת.


לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 17 יולי 901.

במכתבי הקודם 7 לא שאלתיך: “מה בין מיסופוטמיא ובבל?” אלא העירותיך על ערבוב המושגים השולט בזה ודורש על כן ביאור. למשל, בעל “סדר הדורות” אומר בפשיטות, שר' יהודה בן בתירא היה מבבל, ואפילו ר' א“ה ווייס (“דור דור ודורשיו”, I. 156) אינו מבחין הרבה בין בבל ובין “ארם הסמוכה לה”. ובאומות העולם מעיר הח' נילדיקה (שֶנקל’ס ביבללכסיקון, ערך “ארם”), כי “אונגענויע אָקצידענטאלישע שריפטשטעללער אלטער אונד נייער צייט” חושבים את בבל למיסופוטמיא. לפי זה, בבואך להבדיל בין יהודי בבל וארם, צריך היית להוסיף הערה קטנה בשולי העמוד, כי בטעות מערבבים רבים זו בזו וכי באמת אין מיסופוטמיא כוללת את בבל, שהיא בדרומה, ואבקשך עוד הפעם לשלוח לי הערה כזו, ואסיף אותה במקומה. כי אע”פ שאני מרשה לעצמי לגרוע ולשנות בדברי הסופרים, איני נוטל רשות לעצמי להוסיף משלי הערות שלמות וליחסן לאחרים….


למר י. קלוזנר, היידלברג.

ריעטשיצא, 31 יולי 901.

מכתביך האחרונים בצירוף מאמרך הגיעוני בימים האחרונים לפני צאתי מאודיסא. טרוד הייתי אז מאד, וגם באה לי פתאום צרה חדשה (לחץ החזה, הבא פתאום והולך פתאום פעמים אחדות ביום, והרופאים אינם יודעים בבירור מה טיבו), ומפני זה לא עניתיך משם. לא שניתי במאמרך כלום, כי מפני מחלתי אסרו על הרופאים את העבודה, והוכרחתי למסור הכל בידי ר,. ואני אקרא רק את הקורקטורא….

הנני משיב לך בזה “ברוך ממגנצא”. אשר קבלתיו אתמול בחזרה מאת הצנזור בהוספת משפט כזה: “השיר לא יוכשר לדפוס בשום אופן”. והנני מבקשך למסרו לבעליו….

הנני פה זה כשבוע. לע“ע טוב לי, אך לעבוד לא אוכל, ורק בקושי אני מתיר לי עבודת שתי שעות ביום, שבהן עלי לכתוב מכתבים הרבה, לקרוא קורקטורות של “השלח” ושל “על פרשת דרכים” (ההולך ונדפס עתה בברלין) וגם לקרוא כת”י הבאים מחדש, ועוד כאלה. לכן מסופק אני אם אוכל לעבור פה על “הציונות הרוחנית” 8 , אך לקחתי אתי את המחברת לפה, ואם אך תהיה יכולת בידי, אעבור עליה.


למר א. קפלַן, וורשא.

ריעטשיצא, 26 אוגוסט 901.

בודאי תבין מדעתך את הרושם שעשו עלי דבריך במכתבך מן VII/19, ואם לא עניתיך עד כה דבר, אין זה אלא מפני שחכיתי לבואך הלום, כמו שהבטחתני כמעט. חפץ הייתי מאד להמנע מלדבר על כל זה בכתב, כי סוף סוף קשה למצוא פתרון לשאלה “ארורה” כזו ע“י מו”מ מרחוק. אבל עתה, אחר שאבדה תקותי לראותך פה, וגם מסופק אני, אם מצב בריאותי ירשני ללכת מפה לוורשא (כמו שהיתה מחשבה בלבי), מוכרח אני להציע לפניך לפחות, בקצרה מה שבלבי.

על שאלת “הדור”, שבה פתחת – לא אדבר. בטוח אני, שאין איש מן הקרובים אל “אחיאסף” אשר “ימצא את עונך” בדבר זה. הכל יודעים, כי לטובה נתכונת, וכזה וכזה יקרה לאיש העומד על דעתו, גם בעניניו הפרטיים. אבל להגיד לך דעתי על שאלתך: “מה לעשות?” – לא אוכל. ידוע לך שאני מראש לא היתה דעתי נוחה מכל הענין, וביחוד מאופן הוצאתו לפעולה; ידוע לך גם כן, מפני מה לא חשבתי לאפשר להגן על דעתי בחזקה, כמו שהייתי צריך לעשות בתור חבר ההנהגה: כי עורך “השלח” עמד לשטן לזה… ומפני אותו הטעם עצמו אחשוב, כי לא מן הנימוס הוא גם עתה שאתערב בשאלה זו, כשהגיע “הדור” עד משבר, עד שאלת “להיות או לחדול מהיות”. חברינו מר כהן ומר גולדברג (שהיו פה לפני עשרה ימים) גלו דעתם בשלילה, כמו שכתבו לך. ואם כך היא גם דעתם של רוב החברים הקרובים לעניני “אחיאסף”, גם אתה, כמובן, לא תוכל לעשות אחרת. בכל אופן אבקשך מאד להודיעני את החלטתך האחרונה. ובודאי תאמין לי, שהדבר נוגע אל לבי לא רק מצד היותי חבר ל“אחיאסף”, כי אם גם מצד היותי מוקיר את ספרותנו, ואתעצב מאד, אם יחדל לצאת מכ“ע כזה, שיש בו טעם ספרותי. לכתחלה חשבתי אמנם, שלא היה צריך להבָרא, אבל עכשו שנברא, ראוי היה שיתקיים, כלומר, ראוי היה, ש”קהלנו" ירגיש, מה בינו ובין שאר כה"ע שלנו, ויתן לו יכולת להתקיים. הודיעני נא איפוא, מה החלטתם.

ועתה אפנה אל השאלה העיקרית – שאלת “אחיאסף” בכלל.

מכתלי מכתבך ניכר, שהמצב רע כל כך, עד שקשה לו ל“אחיאסף” לעמוד אפילו עד סוף השנה. אם הדבר באמת כן, אין לי מה להגיד כלל. במצב כזה נוהגים לקרוא אספה כללית, והיא מחליטה להפסיק את פעולת החברה ולגמור חשבונותיה עם העולם. כך נוהגים גם בעסקי חול, וכל שכן בעסק כזה שנוצר למטרה כללית. כי באמת, מה בצע בקיום מלאכתי של “אחיאסף”, שאינו אלא כסות עינים ולא יוכל להשיג מטרתו? הנה אתה שואל – וזו היא שאלתך האחרונה: – איזו היא הדרך שילך בה “אחיאסף” לעתיד, אם יצליח להתגבר על המכשולים בהוה? באמת שאלה זו היא העיקרית, ובלעדי פתרון נכון לה, הכל הבל, ואין “אחיאסף” שוה לטפל בו כל כך. על השאלה הזאת יש לי להשיב הרבה, אבל כל זה אפשר יהיה רק בהיות ל“אחיאסף” האמצעים החמריים הדרושים, שיוכל לתקן גם את הנהגתו וגם את עבודתו כפי הדרוש למטרתו. עד כה היה “אחיאסף” מאבד הרבה מכחותיו לבטלה, בדברים קלי ערך, בחפצו לחקות מעשי בן-אביגדור (הלא עלינו להודות על האמת! ), וזה גרם לו לנטות מדרכו הראויה לו. עתה עליו להיות מה שהוא צריך להיות. ולפי דעתי יש ויש לו מה לעשות ולתקן בספרותנו גם בהניחו לגמרי לב"א את הרדיפה אחר הסנסַציא והריקלמא. אבל לזה צריך שיהיו לו אמצעים חמריים במדה מספקת. ואם לא, – מוטב שיחדל מהיות לגמרי.

מפני זה מניח אני לע“ע את השאלות הספרותיות ורוצה אני לדעת קודם כל, אם יש תקוה להמציא לחברתנו את האמצעים הנחוצים. לזה נחוץ היה לדעת את המצב האמתי בהוה, וחבל שלא הודעתני מספרים ברורים, כי אם דברים כלליים בלבד. כל האמצעים הפַליאטיביים שהצעת במכתבך אמנם טובים הם, אבל מהם לא יוָשע “אחיאסף” תשועה מוחלטת. וההצעה לעשות את “אחיאסף” לחברה של אקציות היא בעינַי רחוקה מאד. בדבר הרשיון לא אדבר; אפשר שנוכל להשיגו. אבל קשה לי להאמין, כי בעת הזאת אפשר יהיה לאסוף אלפי מאות רו"כ למטרות ספרותיות. וגם אמנם, לדעתי, אין כל צורך במאות אלפים. אלו שמעתם לעצתי בראשית הוסד “אחיאסף” ולא הייתם נגשים לפעולה עד שיתאסף בקופת החברה סכום הגון (ואפילו פחות מזה שנכנס עד כה לקופת החברה מאת חבריה), היה אולי כל הענין מקבל צורה אחרת. עיקר האסון היה, שהקופה היתה תמיד עניה ולא יכלה לגשת לאיזה מפעל גדול, והסכומים שנכנסו לה לא בבת אחת נכנסו, אלא קימעא קימעא, ועי”ז לא השיג האחד את רעהו, והחברה נשארה עניה כשהיתה. עתה צריך היה למצוא לחברתנו צורה חדשה כזו, שלא תתפוס מרובה, ודי היה אלו יכלנו להיות בטוחים, כי במשך שנתים יבוא אל הקופה סכום של שלשים או ארבעים אלף רו"כ. אז היה יכול “אחיאסף” לשנות דרכו עד היסוד ולהיות באמת לברכה לספרותנו.

כללו של דבר: לפי דעתי, צריך היה לקרוא בהקדם אספה כללית ולהשתדל בכל עוז, שיבואו אליה טובי חברינו, אולי נמצא דרךְ לפתרון השאלה החמרית, ואז – האמינה לי – תִפָּתר בנקל השאלה הספרותית, אם אך נסב עינינו מבן-אביגדור ודרכיו וניתן לחברתנו את הצורה הראויה לה.

הנני מחכה בכליון עינים לתשובתך על כל זה. כנראה, אצא מפה לביתי ביום א' 9 ספטמבר. אם ביאתי לוורשא נחוצה מאד, הודיעוני, ואעשה דרכי דרך וורשא, אע"פ שקשה עלי הדבר. כי אמנם הוטב מצב בריאותי הרבה, אבל מרגיש אני בי, שאיזו מחלה מסתתרת בקרבי, ודי לי להרגיזה ממנוחתה, בשביל שתתפרץ עוד הפעם בזעף.

בכל אשר כתבתי עד כה השתדלתי לשכוח, שבקיום “אחיאסף” תלוי גם קיום “השלח”, וממילא גם חיי הפרטיים בהוה. אבל סוף סוף מוכרח אני לזכור זאת. ואבקשך איפוא להודיעני, אם בטוח אתה שיוכל “השלח” להתקיים גם בשנה הבאה בדרך כבוד, כבשנה זו. ואם מסופק אתה בזה, חובתך להודיעני תיכף, למען אבקש לי איזו עבודה בעוד מועד. כי, כמו שידעת, חי אני רק מעבודתי, וביום שתפסק עבודתי תפסק גם מחיתי….


למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 17 ספטמבר 901.

….“תעודת ישראל” קראתי ואיני צריך לאמור לך, כי מסכים אני להרבה מן ההשקפות שבו, מאחר שהשקפות דומות לאלו פרסמתי בעצמי באיזו ממאמרי (ע“ד הבדל בין “תעודה” ו”מטרה" – ב“עבדות בתוך חירות”; ע“ד “נצחיותה” של התעודה הנבואית – ב”כהן ונביא", ועוד). ואולם בנוגע להצעת הדברים וסדורם, באמת נמצאים במאמרך, כמו שהודית בעצמך, דברים יתרים שאינם מן הענין, ולא בכל מקום עלה הקשר ההגיוני יפה. בכל זאת החלטתי להדפיסו, אך לא אדע עוד באיזו חוברת….

אגב אעירך, כי לפי דעתי ראוי היה, שתעיר בסוף, “תעודת ישראל” על היות המסקנא שלך ע“ד “נצחיות” התעודה מתאימה להשקפתי ב”כהן ונביא“. בודאי הכרת כבר, שאני לעצמי איני מקפיד על דברים כאלה, וכמה פעמים הדפסתי ב”השלח" מאמרים שונים שהיו כמעט כפל מחשבותי במלים שונות (למשל, “הלאומיות העברית” מאת ב. בכרך ה'), ולא מצאתי לנחוץ להעיר על זה. אבל הפעם נראה לי צורך בזה בשבילך. כי הרעיון הזה, שיש תעודה לישראל אשר לא תמלא לעולם, “אוריגינלי” הוא, ובודאי ימָצאו רבים אשר יזכרו, כי אני הייתי הראשון שהגעתי למסקנא זו, ובראותם עתה אותך מסיים מאמרך בהשקפה זו מבלי להזכיר שם אומרה הראשון, יאשימוך בפלַגיאט. ואולם כותב אני לך זאת רק בתור עצה טובה בלבד, ואם אינך מוצא צורך בזה, לא תעשהו.

ובנוגע ל“ברוך”, אעשה בקשתך למחצה. באלו הימים אעבור עליו בעיון, ואם אמצא צורך לשנות בו איזו דברים, אשנה, אבל אודעך טעמי ונמוקי, ואת הקורקטורא אצוה לשלוח לך. ואם תמצא, שאין טעמי מספיק, רשות בידך לשוב ולתקן בקורקטורא כפי הנוסח הראשון.

בקשתך על דבר “הרעיון המשיחי” בתלמוד לא אוכל למלאות ברגע זה. אמנם זוכר אני בבירור, שהיו לנגד עיני מאמרים או ספרים מוקדשים לענין זה, אך לע"ע איני זוכר שמם ושם מחברם. זולתי הפרק החשוב שהקדיש לזה שירֶר בספרו הגדול. אקוה, שעוד יעלה על זכרוני דבר מה, ואודיעך.

מצב בריאותי הוטב הרבה, אך עדיין לא אוכל לאמור, כי שבתי לאיתני לגמרי. בחורף הזה יהיה עלי לעבוד הרבה, והלואי שיספיק כחי לזה.


לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, וורשא.

אודיסא, 17 ספטמבר 901.

בעת שקבלתי מה ששלחת לי לא הייתי שלם בגופי ולא יכלתי לקרוא כת“י, ואחרי כן לא ידעתי איה מקומך, וע”כ נתאחרה תשובתי. עתה אודיעך, כי “הכיור” אינו נראה לי, לפי שאיני מוצא בו כל חדש, ו“המעשה” מצד עצמו אינו מלמד כלום וגם יוצא הוא מגדר הרגיל במציאות. ואולם “לשאלת העבר” מסכים אני להדפיס, אם תסכים גם אתה למה שאציע לפניך בזה. הנה בודאי תבין מדעתך, כי לא אסור גם עתה מדרכי, הידועה לך מאז נוסד “השלח”, ולא אתן לפני הקוראים דברים שהם לפי דעתי מתנגדים אל הטעם הספרותי ולפי זה צריך אני לנהוג גם במאמרך זה אותו מנהג שנהגתי תמיד בכל מה שהדפסתי משֶלָך, כלומר להשמיט דברים ולשנות את הסגנון, כפי הצורך. אבל הפעם רוצה אני, שתראה בעצמך מה ששניתי, עוד קודם שאדפיס המאמר, ותתן הסכמתך על השנוים. וטעמי הוא זה: ידוע לך, שבחורף הזה אחשוב לכתוב איזו דברים על “הוצאת צעירים”. ורואה אני, שיהיה לי צורך להביא דברים גם מתוך המאמר “לשאלת העבר”, וממילא מובן, שאיני יכול לשנות דבריך כפי ראות עיני ולהביא אח“כ את הדברים בשמך, אלא אם כן תראה אותם לפני הדפסתם ותסכים על השנוי. הנה,למשל, יהיה לי להביא דברים מתוך המכתב הגלוי שכתבת לי בחוברת ב' מ”השלח" וכן משאר מאמריך שנדפסו ב“השלח” אשר בכולם נמצאו הרבה דברים מתוקנים על ידי, אבל מאחר שחזרת והדפסת אותם הדברים ב“הוצאת צעירים, באותו הנוסח שבאו ב”השלח", הרי הסכמת על השנוים, ורשאי אני ליחס את הדברים לך. ולכן אחפוץ שתתן הסכמתך גם על השנוים שיבואו במאמר זה. ואם רצונך בכך, הודיעני 9 .


למר י. מ. קַלמנסון, כפר פַפֶרניא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 18 ספטמבר 901

קבלתי בריעטשיצא, ימים אחדים לפני צאתי משם, את מכתבך בצירוף של מר חותנך המנוח 10 , ומוכרח הייתי לדחות תשובתי עד שובי לאודיסא. וזה מפני שאני בעצמי, מפני רפיון בריאותי ומפני עבודתי המרובה, אין לי יכולת בשום אופן לקחת על עצמי כל העבודה בסדורם ועריכתם של כתבי המנוח. ובחפצי בכל זאת לעשות רצונו של המנוח, החלטתי לפנות קודם כל לאיזו מן הסופרים פה בשאלה, אם יחפצו לחלק ביניהם עבודת ההכנות, באופן שאנני לא אצטרך אלא להשגיח על הענין בכללו. ורק באופן כזה אקבל עלי את ההשתתפות בענין הקשה הזה.

והנה בשובי לביתי דברתי על זה עם חברים אחדים ובאתי לידי הכרה, כי עוזרים לא יחסרו לי, ובכן הנני מתכבד להודיעך, שמקבל אני עלי להוציא לפעולה את רצונו של המנוח, ובתנאי שלא יאיצו בי לגמור המלאכה בזמן קצר, אלא יתנוני לעבוד במתינות, לפי כחי. נתחיל בעבודה תיכף כשנקבל את כתב-היד, אבל נראה לי, שהעבודה תמָשך זמן רב. אם תסכים לכך, תואיל נא לשלוח שטר התחיבות כדת על שם ועד החברה לישוב א"י פה (אשר לה הקדיש המנוח את ההכנסה מן הספר), ולהכניס לקופת החברה, תיכף כשתדרש זאת, את הסכום הדרוש להוצאות. הנני מקוה, שתבין מדעתך, כי הדרישה הזאת צודקת. אם אנשים טרודים בעבודתם מסכימים להקדיש זמנם וכחם לענין כזה, הנה רוצים הם להיות בטוחים מראש, שעמלם לא יהיה לריק.

על שאלתך, אם כתבי-יד צריכים לעבור דרך הצנזורא, קשה לענות בהחלט. זה תלוי בהשקפתם הפרטית של הפקידים, שלפעמים מתיחסים לזה באופן רצוי ולפעמים הם מראים קפדנות יתרה. יותר טוב היה אלו יכלת לסדר את הדבר כך, שישלחו את כתבי היד על ידי אחד הבאים משם לכאן. בכל אופן הייתי מיעצך לחכות אפילו עד דצמבר, שאז יתאסף הקונגרס הציוני בבזיליא. ובודאי ימצא בין הצירים מי שיסכים לקחת אתו כתבי-היד האלה לרוסיא. ואולם אם תשלח אותם על שמי, הנה, כמובן, לא אוכל לקבל עלי שום אחריות ביחד להצנזורא, ואפשר מאד שזו תעכב בידה חלק מן השירים או תקלקל אותם עד שלא יצלחו לראות אור.


למר מ. רייזין, נויורק.

אודיסא 19 ספטמבר 901.

קבלתי מכתבך מן 12 אוגוסט בהיותי יושב בנאות שדה להחליף כח מעט (כי חולה הייתי כל הקיץ), ועל כן עניתיך עד כה. אך גם עתה קשה עלי מאד לענות על שאלותיך, כי לא נסיתי בכך לדבר עלי בעצמי ולטפל במאורעות חיי, ומפני זה אקצר, ואתה תסלח.

נולדתי ביום י“ז לאב תרט”ז בעיר סקווירא פלך קיוב. אבי היה חסיד-למדן ממשפחה מיוחסת, ומובן כי חונכתי על ברכי התורה והחסידות. בבית ספר לא למדתי וגם מורים פרטיים ללמודי חול לא היו לי, אף כי אבי היה עשיר ויכול היה בנקל לשכור לי מורים, אך הפַנטיסמוס, ששרר בעת ההיא בעיר מולדתי וסביבותיה, לא נתנו לעשות זאת. בהיותי בן י“ב עקר אבי דירתו לכפר אחד אשר חכר, ושם, בהיותי בודד לנפשי, בלי מורים וחברים, נתעוררה בי התשוקה לדעת, בעצמי, בלי כל עוזר, למדתי שפת עבר, תנ”ך (כי התורה שלמדוני לא היתה אלא תלמוד ופסוקים), הפלוסופיא העברית, הספרות החדשה, ואחרי-כן גם לשונות שונות ומדעים כללים. בהיותי בן עשרים, יכלתי לקנות ספרים כאות נפשי, והם מלאו לי חסרון מורים. בשנת 1885 עקרתי דירתי לפה אודיסא, וכעבור זמן קצר התחלתי לקחת חלק בעניני ישוב ארץ ישראל, שהיה פה המרכז להם תחת המנוח ד“ר פינסקר, והייתי אחד מחברי הועד שפינסקר עמד בראשו, ומני אז הייתי לעוסק בצרכי צבור עד היום. עבודת הספרותית החלה בשנת תרמ”ט. אני לא חשבתי מעודי להיות סופר. אל המנוח צֶדרבוים, בהיותו בשנה ההיא באודיסא ונודע לו מפי ידַידי פה, כי יש בי התנאים הדרושים לסופר, ורק הרצון יחסר לי, – בא אלי בחברת אחדים ממכירינו ולא הרפה ממני עד שהבטחתיו לכתוב מאמר בשביל “המליץ”. אז כתבתי מאמרי הראשון “לא זה הדרך”, ומעט מעט נמשך לבי אחר הספרות והייתי לסופר בשעת הפנאי, כי סוחר הייתי ועוסק במו"מ, ורק שעות אחדות יכולתי לעסוק בתורה וספרות. בשנת 1895 אבד הוני בענין רע (אך ת"ל לא בלעתי חיל זרים), ומני אז הייתי לסופר בדרך קבע, והספרות היא אומנותי. בשנה שאחר זו החלותי לערוך את “השלח”….

כמדומה לי, שזה יספיק למטרתך, ואם עוד שאלות לך, שאל ואענך….


למיסדי “אגודת החלוצים” 11

אודיסא, 24 ספטמבר 901.

אדונַי הנכבדים! לא נתכבדתי אמנם לדעת אתכם ולא אוכל מפני זה להגיע לידי משפט ברור על פעולתכם, אחר כי סוף סוף “כח הפועל בנפעל”. אבל רוצה אני להאמין, אחי הצעירים, כי דבריכם היפים יצאו מעומק הלב וכי תמצאו די און בנפשכם ללכת הלאה בלי מעצור בדרך אשר בחרתם לכם לחנוך העם ברוח לאומנו. כי על כן אודכם בזה מקרב לבי על אשר הודעתם אותי ממעשיכם ואבקשכם, שלא תמנעו גם לימים הבאים להודיעני מעת לעת מה אגודתכם ומה מעשיכם. תקות עמנו היא – הדור הצעיר. אנחנו, הדור ההולך, כבר הראנו למדי, כי קצרי יד אנחנו לעשות מעשים גדולים בשיטה קבועה ובסבלנות הדרושה. יהיו נא איפוא בנינו טובים ממנו!


לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.

אודיסא, 26 ספטמבר 901.

מכתבך קבלתי אתמול….

בכל כחי הנני עונה “אמן” על ברכתך, שיזמין לי ה' פרנסה אחרת, ולא אצטרך לעשות את הספרות אומנותי. ה“אומנות” הזאת אוכלת לא רק את גופי, כי אם גם את נפשי. אם אהיה עורך עוד איזו שנים, אשכח תלמודי ואהיה ל“עם-הארץ”. מיום שעמדתי על דעתי לא הייתי רחוק כל כך מן החכמה ולא מעטתי כל כך לקרוא בספרים כמו בשנים האחרונות. הגע בעצמך, אחר כמה שעות של עבודה תכופה בתקון מאמרים וקריאת קורקטורות וכו' בכל יום, – האוכל עוד להגות אח“כ בדעה צלולה בחכמות האהובות עלי? – אבל לע”ע איני רואה דרך להנצל מן הסכנה הזאת…..


למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 26 ספטמבר 901.

קבלתי שני מכתביך, החתום והגלוי, ואשיבך בזה בקצרה, כי עבודתי מרובה וכחי דל.

“ברוך” כבר מוכן לדפוס ואשלחו לביהד"פ היום או מחר. אצוה לשלוח לך קורקטורא תיכף אחר שיסודר המאמר….

כמו שתראה מתוך הקורקטורא, תקנתי גם בגוף התרגום, ועל הרוב מפני שבחפצך לתרגם “מתלה במלה”, נטית פעמים רבות מדרך שמוש הלשון העברית, בעוד שהיה לך לעשות תמיד במקרים כאלה כמו שעשית לפרקים, כלומר לתרגם כהלכתה ולהעיר (במקום הדרוש) בשולי העמוד, כי בכושית היא כך וכך. למשל, תרגמת פעמים אחדות: “אבקשך אלהי”. מאמין אני לך, שכך הוא בכושית, אבל העברי אינו אומר כן, אלא: אנא, אלהי". והכונה הלא אחת היא. או: “איזה חטא עשה העם”. וכי אומרים בעברית: עשה חטא? או, אף אם החלטת (ובצדק), שבתרגום כזה אפשר להשתמש במלות שכבר הורגלו בהן בסוף בית שני ואחריו, עדיין איני רואה צורך להשתמש במלת “אלא” במקום שכל מה שלפניה ולאחריה הוא בסגנון המקרא, והמלה “אך” לא תשנה את הכונה במאומה ואינה “קורעת את האוזן”, ואין צריך לאמור, שלא הותר להשתמש בתרגום ספר קדום בסגנון של ימי הבינים (“בנוגע”, “ביחוד”, “אמתי”). מן המין הזה הם כמעט כל השנוים שעשיתי. ואם תחפוץ באיזו מהם להחזיר עטרה ליושנה, תואיל נא לבאר לי טעמך, מה המריצך לזה.

ואגב אעירך, כי גורם אתה לי עבודה יתרה תמיד במה שהורגלת להרבות בנקודות במקום שאין בהן צורך כלל וגם לחבר כל סמוך אל המלה שאחריה בקו קטן. בודאי ראית כבר, שאני מסיר כל אלה תמיד ואיני מניחם אלא במקום שיש בהם תועלת להבנת הענין. אבל המחקים האלה המרובים מאד, מרגיזים את עצבי. ואבקשך לבל תעשה כן לימים הבאים….


למר א. ז. רבינוביטש, פולטַֹבא.

אודיסא, 27 ספטמבר 901.

את כל מכתביך וגם את ספורך, ששלחת ע"י מר ט., קבלתי. והספור גרם שלא עניתי עד עתה, כי חפצתי לקראו תחלה ולא מצאתי שעה פנויה לזה עד היום. עתה הנה קראתיו ואשיבך בזה על הכל.

הספור בכלל אינו “מן המבחר”, אבל אפשר לי להדפיסו באיזו שנוים ותקונים. ואולם לזה צריך שאדע תחלה, אם באמת אינו אלא ציור דמיוני, או יש בו “מעשה שהיה”. כי מתוך איזו פרטים נדמה לי, שלקוח הוא מן המציאות, ובאופן הזה עלי לדעת את המעשה ואת האנשים, למען אדע אם יש לי רשות להדפיסו….

הצעתך ע"ד חבור היסטוריא טובה היא בעיקרה, ובלחישה אגיד לך, כי היו ימים שאני בעצמי חשבתי לגשת אל המלאכה לחבר ספר-היסטוריא קצר, לא בשביל המון “בעלי-הבתים”, כי אם בשביל המון התורניים והמשכילים שבקוראי עברית. אבל עבודותי השונות לא נתנוני להעמיס עלי עבודה כזו, ובעת האחרונה גם רפיון בריאותי גורם שאינני יכול לעבוד הרבה, ולכן לא אוכל לדאבון לבי לקבל עלי גם ההשגחה על הספר שאתה אומר לחבר….


למר י. אייזנשטדט, יפו.

אודיסא, 11 אוקטובר 901.

מונחים לפני עתה כל מכתביך מן י“ח תמוז עד ערב יוה”כ, ואני מתבייש, כי לא קיימתי הבטחתי שהבטחתיך, לענות על מכתביך במועדם. אמנם הקיץ הזה היה לי רע ביותר, כי הָחליתי בשובי מפַריז (“לחץ החזה”) ועדיין לא שבתי לאיתני לגמרי. אבל לא זו בלבד היתה הסבה. כי הן למרות מחלתי, הלא עבדתי כל הימים האלה וכתבתי המון מכתבים. האמת היא, כי בזכרי את המצב בארץ ישראל, יגדל כאבי מאד, וע“כ קשה עלי לכתוב ביחוד לך ולשאר חברינו בא”י.

אך סוף סוף הנה החלטתי להתגבר על כאבי ולכתוב לך, ולא אכחד ממך, כי לא מכתביך הביאוני לזה, כי אם הטלגרמא שנתקבלה ממך בועד, כי הנך מתפטר ממשמרתך. מתוך כך אני למד, כי קרה בעת האחרונה איזה מקרה נורא יוצא מן הכלל עד שגם אתה כשל כח סבלך! ולא תוכל לשער, כמה גדול כליון עיני, בחכותי לביאור הדבר. הפכתי והפכתי במכתביך האחרונים, ואינני מוצא דבר שיתן לי יכולת להוציא ממנו איזו השערה בנוגע לזה. אנא, הודיעני הכל באר היטב, ואל תחוס עלי, כמו שאני איני חס על אחרים, כשאני בא לספר לקהל מצב הענינים.

ע“ד פרטי עניני הישוב לא אדבר עתה. כידוע לך התרחקתי לזמן ידוע מעולם זה, וגם ישיבות הועד לא אבקר זולתי לעיתים רחוקות, וע”כ לא אחפוץ לפלפל עמך באיזו דברים שבמכתביך. ואולם מכתביך אלי אני קורא כמאז בחפץ לב. רק אבקשך לבל תשלחני לעיין במכתביך להועד, אחר כי אינני בא לבית הועד לעתים תכופות…..


לד"ר י. פרדלֶנדר, שטרַסבורג12 .

אודיסא, 14 אוקטובר 901.

מכתבך מן 4 ח"ז קבלתי, והנני להשיבך על הסדר, אך בקצרה, כי רבו טרדותי מאד.

קראתי תרגום “חקוי והתבוללות” ב“וועלט” ותודה לך על עשותך מלאכתך בדיוק נמרץ. לא השויתי אמנם עתה את התרגום עם המקור, אבל כפי שאוכל לשפוט ע"פ הזכרון, מדויק התרגום מאד, ועם זה לא אבד גם טעם הסגנון האשכנזי.

מאמרי ע“ד ניטשה נדפס ב”השלח" בחוב' אוגוסט שנת 1898 (בכרך VI). צר לי כי אין בידי אֶכסמפלר מיותר שאוכל לשלחו לך, אבל אכתוב לוורשא ל“אחיאסף” ואקוה, שישלחו לך. כי אמנם חפץ הייתי שיתורגם המאמר הזה, מטעמים שונים.

ובנוגע לשאר המאמרים אשר בחפצך לתרגם, אבקשך לחכות מעט, כי בקרוב יֵצא “על פרשת דרכים” בהוצאה שניה, ואשלח לך אֶכסמפלר, שתתרגם ע"פ ההוצאה החדשה. הן אמנם לא שניתי את הדברים בעיקרם, אבל זעיר שם זעיר שם תקנתי את הלשון וגם הוספתי הערות שונות בשולי העמודים….

גם אנכי הייתי חפץ ללכת הפעם לבַזיליא, כי כפי הנראה יהיה הקונגרס הזה חשוב יותר מן הקודמים מצד ידוע. אבל מפני ההפסק שבא בעבודתי בקיץ שעבר, לרגלי מסעי, מסופק אני אם אוכל להפסיק עוד הפעם את העבודה, ולוּ גם לזמן קצר.

בתרגומיך העתידים הייתי מבקשך לציין בכל מאמר את השנה שבו נכתב ונדפס בפעם הראשונה, ואם אפשר לך, עשה זאת גם ל“כהן ונביא”, שכבר שלחת. כי במאמרים כאלה, הקשורים בחזיונות החיים ההוים, לא יובן גם התוכן כראוי, אם לא ידע הקורא, מתי נאמרו הדברים ראשונה.


לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, וורשא.

אודיסא, 18 אוקטובר 901.

קשה לי לעת זקנה ללמוד “אלפא-ביתא” חדשה, ועל פי א"ב שלי, כמו שכבר הודעתיך, אחריות הצורה על העורך, ואינו רשאי ליתן לקוראיו דברים הכתובים בצורה שאינה מתאימה, לפי דעתו, עם חוקי ההגיון והאֶסתיטיקא של הסגנון הספרותי, וגם הערה מצדו, שמספקת היא ביחס אל התוכן (ואינה צריכה כלל ל“רשיון” מצד המחבר), אינה מספיקה ביחס אל הצורה.

ובכן, מכיון שאתה “יותר לא תוכל”, ואני פחות לא אוכל, לא נשאר לי כי אם להשיב לך גם המאמר ביחד עם “הכיור”. והנני שולחם לך היום יחד בתכריך מיוחד באחריות.


למר נ. פינס, בֶרן,

אודיסא, 24 אוקטובר 901.

זכור אזכרך היטב מעת שראיתיך בוורשא, וגם את מחברתך “שירי הגיון” ידעתי. הצעתך רצויה בעיני מאד. בעת שנוסד “השלח” חשבתי לפנות בו מקום חשוב לשאלות החנוך והלמוד, ובשנתו הראשונה באו בו באמת הרבה מאמרים במקצוע זה מאת הסופר המנוח דַוידוביטש, אשר עוררתיו לזה. אך מעת שמת דוידוביטש אין לי איש אחר שיהיה ראוי למלא מקומו במקצוע נכבד כזה. כי הן לא אמלא את “השלח” פטפוטי מלים, שאין להם תוכן, על דבר החנוך, כנהוג בשנים האחרונות. ובכן, אדוני, אם אתה האיש – אשמח מאד.

בודאי יודע אתה תכונת “השלח” בכלל, וע"כ לא אחשוב לנחוץ לכתוב לך “פרוגרמא”. כתוב כמו שתוכל ועל מה שתחפוץ, ובלבד שיהיה הענין מצד עצמו דבר חפץ לפי רוח “השלח” ושיהיה הסגנון ספרותי ומתאים אל הענין, בלי “מליצות” הנהוגות בספרותנו.


למר ר' בריינין, שרלוטנבורג.

אודיסא, 24 אוקטובר 901.

קשה עלי מאד לפלפל עמך בדבר ההשמטות שאני עושה בספורך13 , כי בדברים של “טעם” הלא אין “מחלוקת”. ובכל זאת אעשה בקשתך הפעם ואודיעך טעמי בקצור:

את “תמר” הלבשתי, לא רק מפני הצניעות, אלא מפני שנראה לי הדבר בלתי טבעי, כי הבחור הזה, אשר לפי עדותו בעצמו, לא הסתכל מעודו בפני אשה כראוי, וכל שכן שלא ראה מעודו אשה ערומה, – יצייר את תמר דוקא ערומה… איני מתוכח עמך, אם צריך “להסיר מלב היהודי רגשי הצניעות המזויפת”, אבל כל זמן שלא הוסרו הרגשות האלה, אין להצייר והסופר אלא היהודי כמו שהוא עתה, ואם הוא מצייר אותו בלי הרגשות האלה, הרי הוא חוטא להאמת.

את ה“סימנים” שמסרת בלבנת הפנים של רחל מחקתי ג"כ, וזה, כמובן, לא משום “פורנוגרפיא”, אלא משום שרוח הסגנון הדיקדנטי נודף מהם: איני יודע מה הוא “לבן מוצק”, “לבן שיש לו צבע ואינו קר” ועוד… .

תודתי לך על דרשך לשלומי. מצב בריאותי הוטב הרבה, והנני עובד עבודתי בלי פגע. אבל מרגיש אני בי, שבמעמקים מקננת איזו מחלה, מעין חולשת העצבים, אשר סוף סוף תתפרץ שנית. צריך הייתי למנוחה מוחלטת במשך איזו חדשים, אבל לע"ע איני רואה שום אפשרות לזה.


למר א. קפלַן, וורשא.

אודיסא, 24 אוקטובר 901.

קבלתי בשבוע שעבר את מכתביך….

דבריך על מצב “אחיאסף” וסדריו, כמובן, לא הרווני נחת. מה יהיה סופו של דבר? האמנם אין כל עצה להביא סדרים נכונים? אם אתה, הקרוב אל הענין מכולנו, מוצא אתה, שצריך “להחליף את כל העוזרים”, מדוע לא תעשו כן? הלא עסק של צבור הוא שנמסרה הנהגתו לנו, ואיך אפשר לראות בירדו פלאים בשביל שאין העוזרים מוכשרים – ולשתוק? הן “אחיאסף” לא נברא בשביל העוזרים. ביחוד מתפלא אני עליך. הלא ידעתי כמה גדולה אהבתך למוסד זה וכמה כח וזמן תקדיש לו, בחפצך מלהרימו למדרגה נאותה, ואיך תוכל לראות בכלות כל עמלך לשוא, משום כבודו של פלוני ופלוני?….

הערתך ע“ד הנחיצות שאכתוב בעצמי ב”השלח" הכאיבה את לבי מאד, כי נגעת בזה בפצע אנוש. צדקת מאד, כי נותן אני לזרים חילי ומיטב זמני וכחי אני מאבד בתקון מעשי ידי אחרים. על זה לבי דוי, ומרגיש אני כי העבודה הזאת משחיתה את רוחי, וסוף סוף תמיתני מיתה רוחנית, ואולי גם גופנית. אבל למעֻות הזה יש רק תקון אחד: שאחדול מהיות עורך “השלח”. כל זמן ששמי נקרא על “השלח” איני יכול לעשות אחרת. לולא העבודה הקשה שאני עובד כמעט בכל מאמר וספור הבא ב“השלח”, היו פניו דומים לפני שאר כה“ע שלנו והייתי חוטא לספרותנו, בעזרי גם מצדי למלאותה דברי הבל ולהשחית את הטעם של קוראיה המעטים. ראה, הנך אומר, כי קוראי “שלח” אינם מוצאים בו חדש, זולתי מאמרַי אני, אחר שכל שאר סופריו הם פוגשים גם בשאר כה”ע. לא אדון עמך, אם באמת כל סופרי “השלח”, מלבד ניימרק, כותבים גם בשאר כה“ע. קח נא את שתי החוברות האחרונות, למשל, וקראת את “תוכן הענינים”, ותראה בעצמך, כמה מן ההגזמה יש בדבריך אלה. אבל לוּ יהי כדבריך, – האמנם לא יראו הקוראים הנבונים את ההבדל שבין הסופרים האלה בכתבם ב”השלח" ובכתבם בשאר כה“ע? קשה לי להאמין כזאת. אך לוּ גם לא יכירו הקוראים בהבדל הזה הכרה ברורה,– אני מחויב לעשות את חובתי, ואני מקוה, כי הקוראים התמידיים של “השלח” אי אפשר שלא תשפיע עבודתי על טוב טעמם והתפתחות רוחם, אע”פ שאינם מכירים בה הם עצמם.

איך שיהיה, ועבודתי זאת תאכל זמני וכחי ולא תשאיר לי לעבודה אוריגינלית זולתי שירַים בלתי מספיקים. זה כשבוע ויותר שבכל ערב הנני יושב ומעין בהמון החומר שהבאתי עמי מא“י, ועדיין איני יודע, איך אוכל לעשותו כלי. לדבר הזה צריך הייתי להיות חפשי לגמרי משאר עבודות לפחות כשני חדשים. אבל במצבי עתה איני יודע מתי אספיק לסדר הכל כראוי, כדי לגשת אח”כ לכתיבת המאמרים שהחילותי בהם בראשית השנה. אז לא קשה היה לי לכתוב את המאמר הגדול ע“ד בתי הספר ביפו, מפני שכל ספטמבר ואוקטובר הייתי כמעט חפשי מעבודת הרידקציא (זולתי הקורספונדנציא), ןע”כ הספקתי עד נובמבר לסדר את החומר וגם לכתוב ראשית המאמר. אבל עתה מסופק אני אם תספיק לי השעה לכתוב אף מאמר אחד עד חוברת ינואר (שאתחיל בסדורה בדצמבר), ונמצא שבכרך הזה לא יבוא משֶלי כלום, זולתי אולי פרק אחד ב“ילקוט קטן”. ומה אוכל לעשות?….

בנוגע לרבי מנדלי, טעית בשני דברים:

א) “ספר הקבצנים” מתורגם אמנם ע“י ביאליק, אבל בהשגחת המחבר, כלומר, כמעט כל התרגום חוזר ונעשה ע”י המחבר עצמו, והוא, כדרכו, יושב על כל טפת דיו שבעה נקיים, באופן שהעבודה הזאת העסיקה אותו כל הקיץ, ואך בעבודה דחה את המשך "בעמק הבכא" ולא יכול לכתבו בירחי הקיץ.

ב) הפרק של ה“קליאטשא” שנתן בשביל ה“יוד” נכתב עתה מחדש מראש ועד סוף, כי הטופס הישן שהיה מונח אצלו – אבד. וגם בזה עסק כמה שבועות. ושני אלה גרמו בדבר, שנפסק “בעמק הבכא”, ומי יודע אם יבוא עוד. כי אחר שהעירותיו על זה פעמים אחדות במשך הקיץ, והוא לא השגיח בי והוסיף לעסוק בעבודות אחרות, החלטתי לבלתי דבר עמו על זה עוד. ועתה איני יודע, אם יתעורר מעצמו לשוב ולכתוב או לא. ואם ימתין ל“כבוד”, שאשוב לבקשהו, לא יכתוב עוד לעולם. כי גם אני יש בי “רגש הכבוד”, ולא אתרפס לפני איש שאינו משגיח בבקשתי.

ומה אומַר על דבר הערתך, כי “נחוץ שישוב לעווינסקי לתת ב”השלח" את הפוליטון שלו לפני קץ השנה“? יקירי, הערות כאלה הייתי יכול לכתוב לך לעשרות: נחוץ שיהיו ל”השלח“, לפחות, שלשת אלפים חותמים; נחוץ שסופרי “השלח” ידקדקו יותר במה שכותבים ולא יאכלו את חלבי ודמי; נחוץ ונחוץ עוד כמה דברים. אבל מה אעשה, ולעווינסקי לא עמד בדבורו, ואחר כל הבטחותיו לפני נסיעתו לכתוב ולכתוב ע”ד “סיביר” ועוד, לא קבלתי מאתו בכל העת אפילו מכתב אחד?….

לבסוף לא אוכל להתאפק מלהודיעך, כי ע"ד חוברות יולי ואוגוסט קבלתי מכתבים שונים מחכמים וסופרים המהללים אותן מאד, כי “מלאות וגדושות” הם דברים טובים. הנך רואה, כי לא כל הטעמים שוים.


למר י. קלוזנר, היידלברג.

אדיסא, 8 נובמבר 901.

קבלתי מכתבך וגם “ספרותנו” ע“ד ה”לוח" 14 , ולא אכחד ממך, כי המאמר אינו מוצא חן בעיני הרבה.

על דבר מאמרו של ברנפלד לא אדע עוד אמנם מה להגיד בעצם הדבר, כי לא קראתי עוד את המאמר. אבל ע“פ הדברים שהבאת, כמדומה לי, שהפרזת מעט על מדת ה”כעס“, יותר מהראוי לפי מדת ה”חטא“. וכי אפשר להכחיש, כי באלכסנדריא היו היהודים יותר “משכילים” מבארץ ישראל? הנה, למשל, גם אני אמרתי (ב“חקוי והתבוללות”), כי אלמלי היו היהודים בא”י אז מתרגמים את אפלטון לעברית (כלומר, מכניסים השכלת יון בהשכלת ישראל), כמו שתרגמו האלכסנדרונים את התורה ליונית, היו תולדותינו מקבלות צורה יותר נאותה. ואם לא אשגה, הבאת אתה בעצמך את דברַי אלה באיזה ממאמריך והסכמת להם, ומה מצאת אופוא בדברי ברנפלד יותר מזה עד שאמרת, כי היא “דעה כוזבת ומשובשת” וכו'? אך מניח אני את עצם הענין עד שאקרא גוף מאמרו של בר“פ בה”לוח“. ואולם בכל אופן יהיה עלי לשנות הרבה בסגנון. כי אף אם באמת יוצאה הדברי בר”פ “אפיקורסות” נוראה, אין כאן מקום לכעס, כי לא קנאים אנחנו, והסבלנות בדעות מצַוה לסתור “דעות כוזבות” במנוחה ומבלי לנגוע בכבוד בעליהן…

בנוגע לפרישמַן, כמדומה לי, שהפרזת על מדת השבח. המאמר עושה רושם רע, וברובו הוא אך דברים בלבד, בלי קשר ובלי טעם.

“חזון הרוחות” של ליליענבלום הוא, לדעתי, למטה מכל בקורת. התמונה לעצמה (סמאל ולילית עוסקים בשאלת הקולטורא של הציונות! ) היא מעשה-“מלמדות” חסר-טעם, ואתפלא, כי לא הרגשת בזה.

ספורו של ברשדסקי (“לא יצא לפועל”) היה בכת“י והחזרתיו לו, מפני שאינו טבעי, ולע”ע אין בישראל מאבדים עצמם לדעת מעין זה שמתואר פה. כתבתי אז להמחבר, כי צריך רק למחוק השם היהודי של “הגבור” ולכתוב במקומו “איבַן”, ואז יהיה באמת לקוח מן החיים, אך לא מן החיים שלנו.

גם ספורו של ברדיטשבסקי (“שתי שנים ומחצה”), לדעתי (וכן לדעת רבים מסופרינו פה), אינו ראוי לשבח. כי אין בו שום חדש, רק כפל הדברים שכבר נמצאו הרבה פעמים בספוריו.

הנך רואה איפוא, כי בחלק גדול מבקרתך אין דעתי מסכמת לך, ועל כן לא אוכל להגיד לך לע"ע אם ובאיזו צורה אדפיס מאמרך. בכל אופן יהיה עלי לעשות בו שנוים הרבה. אך את הפרטים אוכל לדעת רק כאשר אעבור עליו שנית בעיון בשביל להכינו לדפוס. ואולם אם אינך מסכים לזה, אהיה מוכרח להשיבו לך, כי בצורתו עתה לא אוכל להדפיסו……

לדאבון לבי לא אוכל אני ללכת לבזיליא, מפני טעמים שונים, פרטיים וכלליים. חפצתי אמנם מאד לראות את הקונגרס הזה (בתור עורך “השלח”), מבלי להשתתף בו בתור מורשה של איזו אגודה. כי כמדומה לי, שהפעם יביא הקונגרס איזה דבר, אם תועלת או הפסד, – אך לפטרו בלא כלום אי אפשר יהיה עוד למנהיגים. אבל מצבי ומצב עבודתי לא יתנוני בשום אופן לפנות לבי לענינים כאלה עתה….


לד"ר י. פרידלנדר, שטרסבורג.

אודיסא, 8 נובמבר 901.

תודתי לך על הגליון “איזר. רונדשוי” ששלחת לי.

גם אני לא אדע, מי הוא “שיללער” הכותב ב“וועלט”. מכתלי דבריו ניכר באמת, כי הוא איש בעל טעם ובעל דעה.

בימים האלה קבלתי גם אני ידיעה מאמריקא ע“ד האֶנציקלופדיא15), וכנראה, יודע המספר את המצב האמתי. לדבריו, מצב הענין באמת רע מאד, אבל המו”ל החליטו להוציא עוד גם כרך ב' ואולי גם כרך ג', ואם עד אז לא יוטב המצב, יחדלו מלהוציא עוד.


למר י. קלוזנר, היידלברג 16 .

אודיסא, 26 נובמבר 901.

מכתבך קבלתי בעתו. אחשוב למותר להרבות דברים על אדות מאמרו של ברנפלד. די לי להגיד לך, כי מאמרך ע“ד טשרניחובסקי דרש מצדי סבלנות הרבה יותר ממאמרו של ברנפלד. אם ברנפלד מטיל ספק במקורות הקולטורא של היהודים בימי בית שני, הרי זה כקיסם קטן נגד הדעות המסוכנות שמפיץ טשרניחובסקי בשיריו. ואם אתה כבשו רחמיך את כעסך ומצאת היתר לו, מפני שהוא כותב כל זאת בחרוזים, אני חושב להפך, כי רוח השירה הנסוכה על דעות כאלה מוסיפה עוד על סכנתן והפסדן, כמיני מתיקה שמערבים בסם-המות לזבובים. ובכל זאת הייתי סבלן ונתתי לך להגיד מה שהגדת, לפי שבכלל אינני כועס על דעות, כי אם על מעשים. בדעות יכול כל אחד להחזיק במה שהוא מאמין לאמת, ואם טועה הוא, נַראה לו את טעותו במתינות ובדעה צלולה. והאמנם תחשוב, כי הדפסתי דברי ברנפלד ע”ד חורבן הבית מבלי לקרוא אותם תחלה, או כי יראתי לשלוח יד בדבריו? באמת הנני עושה במאמריו תמיד מה שאני מוצא לנחוץ (כי יש לי ממנו רשיון כללי על זה). אבל במקום הזה מצאתי, אחר ההתבוננות, שיש לו רשות לגלות דעתו זו לקהל. ואף שאפשר להשיב על זה מה שהשבת במכתבך, אין הדבר מוכרע בהחלט, כי יש לאמור גם להפך, שאלמלא נחרב הבית אז, הרי היה בודאי חרב בימי אדריינוס, מבלי שהיה העם מוכן לכך ע"י עבודת החכמים בזמן שעבר בין טיטוס לאדריינוס. ואין להאריך בזה.

ואולם כל זה אינו אלא להלכה, ולמעשה אין נ“מ בזה. כי אלו לא הייתי מוצא במאמרך אלא זה…. לא הייתי צריך לבוא במו”מ עמך, בהיות פה רק דברים שבסגנון, שאפשר לשנותם בנקל, כמו שאני עושה תמיד במקרים כאלה. אבל יתר הדברים שהעירותיך עליהם במכתב הקודם מכריחים אותי להשיב לך את המאמר, כי באותם הדברים לא הסגנון הוא העיקר, כי אם עצם התוכן, ומעולם לא הרשיתי לעצמי ליחס לאיזה מסופרי “השלח” דעות שאינן שלו. איני יכול בשום אופן להדפיס דברי שבח ותהלה על “הסַטירא” של ליליענבלום ועל הספורים של ברֹשַדסקי וברדיטשבסקי, אחר שקראתים והנני מוצא אותם בלתי ראוים לזה. איני יודע, אם יש לך יכולת לשנות דעתך (אפשר שתגיע לידי כך, אם תקרא שנית את המאמר והספורים), אבל בצורה הנוכחית איני יכול להדפיס את המאמר, ו"כ הנני משיבו לך היום, ואם תמצא איזו עצה לשנות את המאמר באופן שאוכל להדפיסו, אשמח מאד.

את המראה מקום ל“כהן ונביא” אוסיף, כחפצך, אף כי מסופק אני אם ישמרך זה מטענת “פלַגיאט”17 . כי מי שירצה לטעון יאמר, כי מאחר שהרבה מדבריך ומסקנותיך מתאימים למה שנאמר כבר ע"י סופר אחר, אין די במראה מקום כזה, שאין הקורא יודע מתוכו, אם נאמרו שם דברים המתאימים לדבריך או הפוכם. איך שיהיה, ואני בסוף המאמר מצאתי לנחוץ, כמו שהודעתיך, להעיר עליו, כי לא בַכל מתאים הוא לדעתי בזה. צר לי, כי לא אוכל למסור לך בזה מה שכתבתי בהערתי, אך בכלל העירותי, כי יותר מדי אתה מגביל את “התעודה”, בעוד שלדעתי אין אנו יכולים עוד לדעת, איזו צורה תלבוש בעתיד18 ….

יחד עם מאמרך הנני משיב שיר אחד (“מתוך עב הענן”) של טשרניחובסקי, שנשלח לי באלו הימים מהיידלברג (לא ידעתי, אם ע"י המחבר עצמו או על ידך, כי בא בלי מכתב). חציו השני של השיר טוב ויפה הוא, אבל את חציו הראשון איני יכול להלום. בלבד הרבה חרוזים שאיני מבין פירושם, גם הקשר שבין שני החצאים נראה לי רק “מתוך עב הענן”.

ע"כ איני יכול להדפיסו ואבקשך להשיבו לבעליו19


לראשי אגודות הציונים בהומיל.

אודיסא, 5 דצמבר 901 (כ“ד כסלו תרס”ב).

מקרב לבי אודכם על הכבוד אשר חלקתם לי, אתם וחבריכם, בבחרכם בי להיות צירכם בקונגרס הקרוב. גם את מכתבכם לידידי הסופר בן-עמי ראיתי, ומתוכו הבנתי עוד יותר, כי בכל לבכם רציתם לתת לי היכולת להשתתף הקונגרס הזה, בחשבכם את השתתפותי מועלת לגוף הענין. אבל לדאבון נפשי אין בכחי להשתמש בחפצכם הטוב. מצב בריאותי הרופף וגם רוב העבודה העמוסה עלי לא ירשו לי בשום אופן ללכת עתה לחו"ל ולקחת חלק באספה כזו, הדורשת קודם כל גוף בריא ונפש בריאה. עד היום לא הגעתי עוד לרַפא כליל את ההרס אשר הסב לבריאותי מסעי לפַריז בקיץ שעבר ואת הבלבול שבא על ידו בסדר עבודתי.

גם מקניגסבורג אשר בפרוסיא פנו אלי הציונים בימים האלה בהצעה כזו, וגם להם עניתי בשלילה, מפני הטעמים האמורים.


למר י. קלוזנר, הידלברג 20 .

אודיסא, 5 דצמבר 901.

תמה אני שאינך מבחין בין דעות ובין דברים שבטעם. בדעות חובת העורך היא ליתן לקוראיו היכולת שישפטו בעצמם, ואם אינו מסכים לדעות סופרו, יכול הוא להוסיף הערה מצדו במובן זה (כמו שעשיתי במאמרך על טשרניחובסקי), אבל היתכן להוסיף “הערת העורך” על מאמר בקרת ולאמור בה, שפוליטון פלוני או ספור פלוני, שהמבקר מספר בשבחו, אינו נראה לו ראוי לשבח? הראית מימיך הערות כאלה? הלא בצדק ישאלו הקוראים: האמנם פוליטון פלוני חשוב כל כך, עד שאנו צריכים לדעת כל הדעות עליו? הלא יותר טוב היה לבלתי הדפיס את השבח ולא שוברו שבצדו!

ובדבר עצם הענין שאנו דנים עליו, מסכים אני להדפיס את המאמר, אם תוסיף עליו מה שאמרת……


למר ש. אש, וורשא.

אודיסא, 6 דצמבר 901.

צר לי כי לא אוכל להדפיס ב“השלח” את ציורך “השקרן”. בכלל איני יכול להלום סגנון כזה, שהחיטוט הפסיכולוגי מרובה בו על חזיונות החיים הממשיים, ואין תחלה ואין סוף לענין המצויר, וגם בין חלקי הציור אין קשר טבעי, אפילו מצד ההסתכלות הפסיכולוגית.

ואולם מודה אני, שיש בציורך עמודים יפים, ואם אפשר היה לבור אותם ולעשות מהם דבר שלם לעצמו, הייתי נותן להם מקום. אבל איני רואה אפשרות לעשות כן.


לד"ר י. טשלינוב, מוסקווא.

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 9 דצמבר 901.

תשובתך לכהן תודפס בחוברת הקרובה, כלומר זו של דצמבר (זו של נובמבר כבר נסדרה כולה) 21 .

לחנם תחשוב, שלא מחקתי במכתבו של כהן אותם הדברים שהראית עליהם, כדי שלא להרגיזו. אין דרכי להתחשב עם דברים כאלה במקרים מעין זה, וכל עוזרַי יודעים כבר, שצריכים הם להשלים עם הדיו האדומה שלי, אשר לעתים קרובות היא מכַלה עמודים שלמים. ואולם במקרה שלפנינו חשבתי, שאין לי רשות למחוק דברי תוכחה, אשר לפי הכרתי הפנימית, יש להם איזה יסוד. אך באמת התוכחה העיקרית, בנוגע ל“קלות הדעת” שנראה במשא ומתן על דבר עבודת החנוך בארץ ישראל, אינה מתיחסת כלל אליך, בתור יושב ראש באספה הכללית, כי אם אל האספה בכלל……

“נפשי” עודנה מכוסה אופל, כמקדם. חפצתי מאד להתרחק לגמרי מן הענינים המעשיים, אבל למרות כל התאמצותי, אין הדבר עולה בידי. הנה זה כבר לקחתי “חופשה” מן הועד, ובכל זאת הנני מוסיף להשתתף כמעט בכל ישיבותיו ולעתים קרובות אקח חלק גם בפועל בפתרון השאלות. לא נקל כל כך להתרחק מענין שהקדשת לו מיטב שנות חייך. אבל משעשע אני את נפשי בתקוה, שבאספה הכללית שתהיה בחודש מאי שנה הבאה אסיר את הקַנדידטורא שלי, ובאופן זה אכריח עצמי לעזוב את הענינים האלה. ואולם גם זאת לא תהיה ערובה בטוחה, כי בהיותי “חבר נכבד” של החברה, אוכל גם לקחת חלק בעניניו.

הנך רואה, שנמצאים אנו שנינו במצב אחד: רוצים היינו להתרחק, אבל “החיים אינם מרשים”, כמו שאתה אומר, – דבר שבאמת פירושו הוא: חיי עצמנו אינם מרשים; יותר מדי קשורים הם בענין זה, בשביל שנוכל להתרחק ממנו אפילו לזמן.

ובכן שלום לך, יקירי, והוסיפה נא לעבוד בשקידה כאשר עד כה….


למר י. קלוזנר, היידלברג.

אודיסא, 13 דצמבר 901.

הנני שולח לך בזה הרשאה חדשה להקונגרס, כחפצך.

את הבקורת על “אחיאסף” קבלתי, אבל לא הספקתי עוד לעבור עליה שנית. בכל אופן לא נשא וניתן עוד בזה…. כי אין הדבר שוה לפלפל בו כל כך 22 ….

אתמול בערב היתה בבית הועד שלנו ישיבה של פומבי לזכר פינסקר ז“ל. הרבה דרשות דרשו לכבודו, וגם אני דרשתי “ע”ד פינסקר בתור מיסד תורת הציונות המדינית23 . השתדלתי להראות, כי לא הרצל ולא שאר ראשי הציונות המדינית לא הוסיפו כלום על תורת פינסקר, וכי על כן הוא המיסד האמתי של הציונות המדינית, ולא עוד אלא שתורתו עולה על תורת האחרונים בעמקה וברוח האידיאליסמוס הטהור. כמדומה לי, שדברַי עשו רושם על הציונים המדיניים שהיו באותו מעמד, אשר, כנראה, לא קראו מימיהם מחברתו של פינסקר.


ל"אחיאסף,, וורשא 24 .

אודיסא, 28 דצמבר 901.

באתי לביתי בשלום ביום ה' בערב…..

הנני מודיעכם בבושת פנים, כי מיום שעמדתי על דעתי לא החלטתי דבר בקלות דעת כבפעם הזאת. אני בעצמי הקדשתי ב“ילקוט קטן” פרק שלם לביאור תכונת ההחלטות המקובלות ב“אספות” וידעתי היטב, כי עשרה נבונים יגיעו לפעמים לידי החלטה זרה, שכל אחד מהם לבדו לא היה מגיע אליה לעולם, – ובכל זאת, כשבאתי לידי נסיון, נכשלתי בזה בעצמי. כבר בהיותי בדרך יחידי ראיתי ונוכחתי, שקבלתי עלי דבר שלמעלה מכחי, והדבר נתברר לי עוד יותר, כשדברתי אתמול עם סופרים שונים היודעים את הענין ע“פ הנסיון (למשל, דובנוב), וגם בחנתי היטב את כחותי ואת הנושאים שאוכל לדבר עליהם. לא אעתיר עליכם פה דברים הרבה בפרטי הענין, כי אין בזה תועלת, רק בכלל אומר לכם, כי אחר ההתבוננות בכל הפרטים, באתי לידי הכרה, שגם אם אקדיש כל זמני וכחי לקריאה וכתיבה, לא אוכל בשום אופן לכתוב יותר מגליון אחד בחודש, וגם מזה יש לנכות שני חדשים בקיץ, שאצטרך לנוח בהם מן העבודה הקשה שעִבדתי את מוחי במשך השנה, ובכן לא אוכל לקבל עלי יותר מעשרה גליונות לשנה. לרמ”כ ולל. (שהם הם הביאוני להסכים להצעה) נקל אמנם לכתוב כזה וכזה. אבל אופן כתיבתי אחר הוא, ותכונות נפשי גם כן אחרות, ואין לי לקחת אותם לי למופת. – ומכיון שבאתי לידי הכרה זו, לא אוכל בשום אופן לקבל מאתכם כסף יותר ממה שיש תקוה להשתכר בעבודתי, ואתם הלא ידעתם, כי גם השכר הגדול אשר נקבתם לי בעד עבודתי לא יספיק לי למחיתי לפי מספר הגליונות אשר אוכל באמת לכתוב במשך השנה. ובכן אם תחפצו להחזיק בהחלטתנו למסור עריכת “השלח” לאחר או אחרים, יהיה עלי לבקש לי עבודה אחרת, ואם אמצאנה, לא אוכל עוד, לדעת, אם, וכמה שעות ביום, אהיה פנוי לעבודה ספרותית.

ואולם אם תבואו לידי הכרה, כי הדברים שהרציתי לפניכם פה מספיקים לבטל את החלטתנו הקודמת ולבקש איזו דרך אחרת יותר ישרה, אז יש לי להציע לפניכם הצעה חדשה:

כמו שהודעתיכם פא“פ, עיקר הסבה שאיני יכול לכתוב בעצמי היא מה ששעות הבוקר (עד שעה 2 אחר חצות) אני עסוק בעבודת העריכה, ובזמן הנותר לי אח”כ (מלבד שלא תמיד הוא פנוי) הנני עיף תמיד מעבודת הבוקר – ושמעתתא בעי צלותא. לפי זה, אם הייתי יכול לסדר עריכת “השלח” באופן שאהיה חפשי בשעות הבוקר לקרוא ולכתוב, יש תקוה, שאוכל מעתה לכתוב יותר הרבה מאשר עד כה, אף אם אעסוק בשעות הצהרים והערב בעבודת העריכה. והנה, לפי הסדרים החדשים, הלא עבודת ההגהה לא תהיה עוד עלי, ולר. אוכל למסור רוב הקורספונדנציא וגם קריאה ותקון של החלק הבלטריסטי. גם מן החלק הפובליציסטי אוכל למסור לו מעתה (אחר שתכונת “השלח”, בצאתו פעמַים בחודש, תהיה יותר קלה) תקון הרבה מאמרים, אחר שאקראם תחלה וארשום את המקומות הצריכים תקון. וישאר לי, איפוא, רק תקון המאמרים המדעיים וחלק מן הפובליציסטיקא ומן הקורספונדנציה, וכל זה, ביחד עם ההשגחה הכללית על כל הענין אוכל לעשות בשלש או ארבע שעות בכל יום, בצהרים או בערב, באופן שעיקר הזמן שבו הדעה צלולה, כלומר עד שעה 1 – 2, אוכל להקדיש לעבודה ספרותית. ואחשוב שיהיה בכחי במצב כזה לכתוב כשמונה גליונות בשנה. ואם נחשב לכל חוברת 6 – 8 עמודים, יצא לנו איפוא, כי יבואו דברַי בשש עשרה עד עשרים חוברות מן העשרים וארבע שנוציא במשך השנה. כמובן, לא אוכל להתחייב מראש, כי כן יהיה בדיוק, אבל עד כמה שאפשר להגביל דברים כאלה מראש, בעיני שכן יהיה. – באופן הזה ישאר איפוא “השלח” ברשותי, כאשר עד כה, ולא נצטרך להסיר מעליו את שמי (שגם זה בודאי לא יביא תועלת), והוצאותיו החמריות לא תהיינה גם כן גדולות כל כך…

כמדומה לי, שהצעה זו טובה היא לא רק מן הצד החמרי (שתתמעטנה ההוצאות במדה הגונה), כי אם גם מן הצד הרוחני. כי למה נרמה את עצמנו? מצד אחד אין ספק בעיני, כי למרות כל ההתאוננות על “השלח”, שהוא יבש ביותר, העברת העריכה מידי לידי אחרים לא תגדיל חשיבותו בעיני הקהל, ומצד אחר, אם נניח, כדבריכם, שהקוראים צמאים לדברַי, אין מן הצורך שארבה לכתוב ואבוא בהכרח לידי דברים בטלים. לרוות את הצמאון הזה, די והותר שאתן במשך השנה כשמונה גליונות משֶלי…..

ומאחר שתתאספו לדון על הענין הזה, ראוי היה, שתתבוננו עוד הפעם גם בדבר הריפורמא של פעמַיִם בחדש. אין אני מתנגד לזה בהחלט, אבל הדבר צריך עיון יותר, ואפשר לחשוב, שאם היינו מוסיפים על חוברת החודש גליון אחד והיינו מקדישים את הגליון הזה לענינים קלים, היתה הריפורמא לטובה ניכרת יותר מאשר אם נחלק את החוברת לשתים, וכל אחת תהיה קלה ודלה, בעלת 56 עמודים. “השלח” הוא עתה בעל צורה קבועה, ובשביל זה הוא חשוב בעיני רבים, ואני ירא, שהריפורמא הזאת תשחית צורתו, ויאבד הרבה מאוהביו הישנים, יותר משירכוש אוהבים חדשים. בכל אופן ראוי להתבונן בדבר הרבה, ולא לעשות מעשה חפזון אשר או אפשר יהיה לתקן אחרי כן…. על ידי הוספת גליון שלם לענינים קלים היו גם הקוראים “הקלים” מוצאים די ספוקם, מבלי להזיק על ידי זה לאותם הקוראים המבקשים ב“השלח” דוקא מאמרים “כבדים”, וקוראים כאלה, אבטיחכם נאמנה, לא מעטים הם וגם לא גרועים הם באיכותם מן השאר. בינו נא דבר שנית….

ל“אחיאסף”, וורשא25 .

אודיסא, 29 דצמבר 901.

עבירה גוררת עבירה. בוורשא התיצבתי בפעם הראשונה בחיי על דרךְ הפשרות, והדבר הזה גרם לי, שגם אתמול, במכתבי ששלחתי לכם, עדיין לא נקיתי לגמרי מכֶתם זה ועשיתי הנחות שלא הניחו לי לישן כל הלילה. עתה שמח אני, שהצלחתי להתגבר על יצרי והנני עוד הפעם מה שהייתי כל חיי. לא אוכל לעשות אחרת, ןאתם בטובכם תסלחו לי על הטורח שגרמתי לכם עד כה לחנם.

וזאת היא איפוא החלטתי האחרונה:

“השלח” יקר לי כמו שהוא, ולא אוכל לשנותו למכ“ע קל ונוח למקרא לפני השֵנה. אם מוצאים אתם, שמכ”ע כזה אין לו קוראים, מוטב שיחדל “השלח” מלצאת, ותוסיפו להוציא את “הדור”, שהוא הוא אותו מכ"ע הדרוש לפי דעתכם לקהל העברי. אל נא תחשדוני, שהנני כותב זאת “לחדודי”. בחיי נשבעתי, כי כך היא דעתי באמת. “השלח” צריך להשאר בצורתו שנקבעה לו בראשית יצירתו, או – לחדול לגמרי מלצאת. לעשות פשרות, לשנות את תכנו וצורתו, בקצרה: להוציא את “הדור” בשם “השלח” – לדבר כזה לא אוכל להסכים. אמנם יכולים אתם להחליט כן גם בלי הסכמתי, אבל אני לא אשתתף במעשה זה, לא בתור עורך ולא בתור סופר. מוטב לי לסבול רעב אני וביתי מלסייע בידי לחלול הדגל אשר היה קדוש לי עד כה.

ובכן הרשות בידכם לעשות ב“השלח” כטוב בעיניכם, אבל אם תחפצו שיקָרא שמי עליו ושאהיה אני עורכו גם להבא (ע"פ ההצעה שבמכתבי מאתמול), אז צריך שישָאר כמו שהוא, שיֵצא רק פעם אחת לחודש, אם בכמות של ששה גליונות, כאשר עד כה, או תוסיפו גליון שביעי, אשר אשתדל למלאותו ספורים ומאמרים פובליציסטיים טובים (אם יהיה לי די חומר לזה). ובנוגע להשתתפותי בו בתור סופר, אם תקבלו את הצעתי מאתמול אוכל להבטיחכם, שאקדיש מיטב זמני לקריאה וכתיבה, ואקוה שיעלה בידי לכתוב 7 – 8 גליונות במשך השנה, אך להתחייב על הכמות לא אוכל, ואם תחפצו, אסכים גם כן, שישאר הכל כמקודם. אך אם תשארו בדעתכם להוציא את “השלח” שתי פעמים בחודש, בשביל לעשותו נוח וקל, ולתת בו, תחת מאמרים מדעיים, מאמרי ר-ן וחבריו, – עשו כחפצכם, ואני לא יהיה לי עוד דבר עם האורגן הזה, אשר יזכירני תמיד את חטאי, כי סרתי מן הדרך הישרה בעיני, בשביל להתחבב על הקהל.

גם בדבר ההגהה עדיין לבי מהסס. היום הגהתי גליון אחד, וכשאני רואה, איזו שבושים היה עלי לתקן, לא אוכל להאמין, כי אפשר יהיה להוציא דבר מתוקן בלי קריאת ההגהה פה. אך שאלה זו אפשר להניח לע"ע עד שנשאל את המדפיס עצמו, אם יוכל לקבל עליו, שתעָשה ההגהה שם באופן יותר טוב.

ועוד הפעם אבקש סליחתכם על שגרמתי לכם טורח ובטול זמן לחנם. בכל אופן, האמינו לי, שהיסורים הפנימיים, שסבלתי בכל אלו הימים על שנכשלתי בקלות דעת, גדולים הרבה יותר מאלו שגרמתי אולי לכם במכתבַי אלה.

דברתי היום עם לֶווינסקי…. גם הוא מסכים, שאם לא ארגיש בנפשי היכולת לכתוב 16 – 18 גליונות בשנה מבלי להיות לפטפטן, מוטב שלא אקבל עלי. וגם לזאת הוא מסכים, שאם ישאר “השלח” בידי, לא טוב להוציאהו פעמים בחודש.


ל“אחיאסף”, וורשא.

אודיסא, 30 דצמבר 901.

אל תשחקו על הטלגרמות והמכתבים שאני שולח לכם עתה יום יום. הענין חשוב כל כך, והשאלות התלויות בו מסובכות כל כך, עד שבאמת ראוי היה לנו לגשת לפתרון כל השאלות לפחות שני חדשים לפני כלות השנה. עתה הנה הזמן קצר, וע“כ קבלנו בוורשא החלטות בחפזון, אשר אחר ההתבוננות הראויה לא יוכלו להתקים. ומפני זה הנני חושב וחושב עתה בלי הרף, כדי למצוא הדרך היותר ישרה קודם שעשינו מעשה. והנה, בהיותי אתמול מלא מאותן המחשבות שהצעתי לפניכם במכתבי מאתמול, בא אלי הרב טש., ובדברי עמו על כל אלה, נזרקה מפיו הצעה אחת אשר לקחה את לבי מאד, ואחר שנסיתי להשלימה ולשכללה לפרטיה, נראה לי, כי ראויה היא לשים לה לב. לכן שלחתי לכם היום טלגרמא ע”ד הצעה שיש בכחה לקיים גם את “הדור”. ובזה אציע לפניכם פרטי הדבר:

לדאבון לבי, הפריעני השאון בוורשא מלרדת לעומק החזיון של מיעוט החותמים עתה על “הדור” ו“השלח”. אבל, עד כמה שאוכל לשפוט בלי מספרים מפורטים, נראה לי, שסבת הדבר היא זו, שקהל הקוראים של “השלח” היה מורכב משתי מפלגות: – משכילים המבקשים מזון מדעי וספרותי, מעין זה שנותן “השלח”, ו“בעלי בתים” נבונים, שאמנם היה קשה להם מעט לעכל את ה“שלח”, אבל גם הם הבינו, שאי אפשר להתפרנס מ“המליץ” בלבד, ולכן בחרו ב“השלח”, אע“פ שהוכרחו לקמט מעט את מצחם בקראם בו. ואולם משנוסד “הדור”, נתפרד הקהל הזה לשלש כתות. האמידים לא חשבו הרבה לבחור וחתמו על שניהם כאחד. אבל הבלתי אמידים, שקשה היה להם לשלם עשרה רו”כ לשנה הוכרחו לבחור בזה או בזה. ובכן עברו הרבה מן הבע“ב אל “הדור” שיותר נוח לעכלו, והמשכילים האמתים, שהורגלו לקרוא ספרים ומאמרים בעיון נשארו נאמנים ל”השלח“. וכה נתמעטו חותמי “השלח” בסבת יסוד “הדור”, ו”הדור" עצמו לא יכול להגיע למספר הגון של חותמים, ונמצאו ששניהם במצב רעוע, – גם מן הצד הספרותי, כמו שהרציתי לפניכם דעתי בוורשא, גרם “הדור” נזק ל“השלח”, בהיות הגבול ביניהם בלתי ברור, והרבה דברים שבאים ב“השלח”, יכולים לבוא גם ב“הדור”, באופן שראשי הסופרים משתתפים בזה ובזה, ונבראה מעין “קונקורנציא” בין שניהם, המורגשת לי מאד בעבודתי, אע"פ שאתם אינכם מודים בה.

איני יודע אם יפה עשינו ביסדנו את “הדור”. ואולם עתה, שכבר נוסד, מסופק אני אם הפסקתו תשיב ל“השלח” את החותמים שלקח ממנו “הדור” ושכבר הורגלו למצוא בו מזונם, ו“השלח, לא יוכל עוד להשביעם רצון. מלבד זאת, עצם דבר הפסקת “הדור” הוא דבר בלתי נעים לכולנו, כמו שבכלל לא ינעם לשום אדם (או חברה) לראות מעשי ידיו נהרסים ועמלו עולה בתהו. לכן מה טוב היה, אלו מצאנו דרך לקיים את שני האורגנים, מבלי שיגרמו לקופת החברה נזק גדול כל כך ומבלי שיבואו איש בגבול חברו בענינים הספרותיים. והדבר הזה, כמדומה לי, אפשר לעשותו ע”פ אותה הצעה שהזכרתי, – והיא זו: להקדיש את “השלח” כולו לענינים מדעיים וספרותיים שאין להם מקום ב“הדור, ולהוציא מתוכו את הבלטריסטיקה והפוליטונים הקלים, שיוכלו לבוא ב”הדור“, ולעשותו באמת למקדש ספרותי, הכולל מאמרי מדע, בקורת והשקפוֹת על השאלות המתעוררות בחיים. באופן הזה אפשר יהיה להקטין כמותו, אך לא שכל חוברת תהא קטנה משהיא עתה – אורגן כזה יכלול בהכרח מאמרים גדולי הכמות אשר לא יתכן לתתם קטעים קטעים קטנים – כי אם להפך, שכל חוברת תהיה גדולה הרבה מעתה, אלא שבמקום חוברת לחודש, תצא חוברת לתקופה: ארבע חוברות בשנה. מחיר החתימה על “השלח” לבדו יהיה 4 רו”כ לשנה, וביחד עם “הדור” – 8 רו"כ 26 .

בדרך הזה יקָבע גבול ברור בין שני האורגנים ויהיו באמת משלימים זה את זה. אוהבי “השלח” עד כה יחבבוהו עוד יותר באין בו עוד תערובת דברים שמקומם יותר במכ“ע שבועי, וגם “בעלי בתים” בינונים, חותמי “הדור, כמדומה לי, יוסיפו על חתימתם שני רו”כ לשנה בנפש חפצה, בשביל לקבל במשך השנה ארבעה ספרים מלאים מאמרים יותר שלמים על עניני מדע וספרות ופובליציסטיקא. אורגנים כאלה, היוצאים לתקופות, מצוים ביחוד באנגליא, ושם רכשו להם כבוד וחבה מצד כל המשכילים. גם בספרות היהדות יש אורגן כזה בצרפתית וגם באנגלית, אך אלה מוקדשים כמעט כליל רק לחקרי קדמוניות, בעוד ש”השלח" יהיה עוסק ברובו, כאשר עד כה, בשאלות שיש להן ערך כללי וקשורות בחזיונות חיינו.

וגם ל“הדור”, כמדומה לי, ייטיב בגלל זה. כי רבים מן החותמים, שעתה ללא יוכלו לחתום על שני האורגנים ובוחרים יותר ב,השלח“, יחתמו אז על שניהם כַאחד, בהיות המחיר בשני רו”כ פחות ובהיות “השלח” לא מכ“ע חדשי, שאפשר לצאת בו בשעת הדחק ידי חובת מכ”ע עברי בכלל.

כאמור, מוצאה הצעה זו חן בעיני מאד, וע"כ חשבתי לי לחובה להציעה גם לפניכם קודם גמר הדבר. ואתם שפטו נא על כל אלה ההצעות יחדו ואת אשר תחליטו תודיעוני נא תיכף בטלגרמא…. כי כבר בא מועד לשים קץ לכל השאלות והספקות.


  1. עי' למעלה מכתבי אל הועד מן 2 יוני  ↩

  2. הדברים מוסבים, כנראה, על “הפרקציא הדימוקרטית” שנוסדה אז בתוך ההסתדרות הציונית ע“י חבר צעירים וד”ר ווייצמן בראשם.  ↩

  3. מן 30 יוני. המכתב לא נכנס לקובץ זה, מפני עניות תכנו, ורק הדברים המעטים המתיחסים למכתב הבא אעתיק בזה:

    “כמדומה לי שהארכת יותר מדי בנוגע לשאלות החיצוניות של הבקרת ההיסטורית (מתי וע"י מי נכתב ספר זה או זה, וכדומה), שעם כל חשיבותן לעצמן, אינן פה אלא ”טפלות לעיקר הענין".  ↩

  4. כנראה, רמז לראיונו של הרצל עם השולטן.  ↩

  5. הוא חפץ לפני זה לשלוח לי מאמר על נושא זה.  ↩

  6. המכתב הזה אין בידי העתק ממנו.  ↩

  7. עי' למעלה מכתבי אליו מן 9 יולי.  ↩

  8. מחברת ידועה של קלוזנר בלשון רוסית, שיצאה באותו הזמן.  ↩

  9. מסבות שונות נחמתי אח“כ ולא כתבתי את המאמר ע”ד “הוצאת צעירים”.  ↩

  10. הוא המשורר הידוע בדור שעבר, ד"ר יצחק קַמינר. הוא מת באותו הזמן בשוויץ והשאיר מכתב אלי, שבו בקשני לברור מתוך שיריו את היותר טובים ולהוציאם לאור על חשבון יורשיו. ואני עשיתי את בקשתו, בעזרת חברי הסופרים באודיסא, ובשנת 1905 הוצאנו שם קובץ שירי קמינר עם הקדמה מאתי.  ↩

  11. לצערי יצא שֵם המקום מטושטש מאד בספר–ההעתק שלי, עד שאי אפשר לקראו ולדעת, איפה נוסדה אגודה בשם זה לפני שתים ועשרים שנה.  ↩

  12. ד“ר פרידלֶנדר ע”ה היה אז מתרגם איזו ממאמרי לאשכנזית ומדפיסם מזמן לזמן בעתונים שונים. הם המה המאמרים שיצאו אח“כ בקובץ מיוחד ע”י “יודישער פערלאג” בברלין.  ↩

  13. “רשימות אמן עברי”, “השלח” VIII.  ↩

  14. לוח “אחיאסף” לשנת תרס"ב.  ↩

  15. “Jewish Encyclopedia”.  ↩

  16. עי' למעלה מכתבי אליו מן 8 נובמבר.  ↩

  17. עי' למעלה מכתבי אליו מן 17 ספטמבר  ↩

  18. עי‘ “השלח”, VIII, ע’ 396.  ↩

  19. השיר הזה נתפרסם אח“כ בספר ”שירים" של טשרניחובסקי, ע' 33.  ↩

  20. עי' למעלה מכתבי אליו מן 26 נובמבר.  ↩

  21. עי‘ “מכתבים אל העורך”, “השלח”, VIII, ע’ 188 וע' 571.  ↩

  22. עי' למעלה מכתבי אליו מן 8, 26 נובמבר ומן 5 דצמבר.  ↩

  23. עי' מאמרי “התורה והעבודה” (עפ"ד. II, ע' 91 והלאה).  ↩

  24. איזו ימים לפני זה קראוני מנהלי “אחיאסף” לבוא לוורשא בשביל להועץ על מה שצריך לעשות להטבת מצב “השלח”. באספתנו שם קבלנו החלטות שונות, והעיקריות שבהן היו: א) להוציא מעתה את “השלח” פעמַים בחודש בחוברות יותר קטנות; ב) למסור עריכת “השלח” לידי אחרים (שני סופרים ידועים),באופן שאהיה אני חפשי לעבודה ספרותית ואוכל לכתוב הרבה. כי לפי דעת המנהיגים, דבר זה יַרבה מספר חותמי “השלח”. ההחלטות האלה נתבטלו אחרי כן, והכל נשאר כשהיה.  ↩

  25. עי' מכתב שלפני זה.  ↩

  26. פה באו פרטים בנוגע אל חשבון ההכנסה וההוצאה, לפי המצב בימים ההם. ולפי שאין לזה ערך עתה, נשמטו הדברים כאן.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!