לועד המושבה “קוסטיניא”. 🔗
גדרה, אור ליום ט“ו שבט תר”ס.
קראתי את מכתבכם ואת הפרוטוקול של האספה מליל אתמול והנני מאמין בכם, כי מלב תמים יצאו דבריכם וכי לימים הבאים לא תהיה עוד המושבה הזאת, אשר טפחנו ורבינו ברב עמל, למשל ולשנינה במנהגיה ויחס אנשיה אלו לאלו וכלם יחד לעניני המושבה הכלליים. ובתקותי זאת הני מאשר בשם הועד, אשר שלחני אליכם, את בחירת ועדכם החדש, בתנאי שכל שבעת חבריו יהיו שוים בעיניכם טובה וכולם יחד יעבדו כחברים נאמנים להביא סדרים נכונים בהמושבה ולדאוג לצרכיה החמרים והרוחנים.
ואם יהיה הדבר כזה, ופני המושבה ישתנו לטובה, אז אקוה, כי עוד אבוא אליכם בטרם אצא מן הארץ, ונשלים את הדברים אשר הננו אומרים להציע לפני הועד לגמר שכלול המושבה.
למר י. ל. גולדברג, ווילנא. 🔗
יפו? 30 ינואר 900.
אתמול קבלתי מכתבך, ובתתי לך בזה תודתי מקרב לבי על ברכתך הטובה, הנני להשיבך על שאלתך בדבר הסך עשרת אלפים רו"כ, “המוקדש מבעלי הכרמל לטובת הישוב”.
ה“כרמל” נולד על ברכי “רחובות, ולכן ראוי שישים לב קודם כל לצרכי המושבה הזאת. והנה הייתי ברחובות לפני שבועים וישבתי שם ששת ימים, כי על כן ידעתי את מחסורי המושבה ויושביה. המחסורים האלה רבים ועצומים הם, ולא בעשרת אלפים רו”כ תוָשע. אבל דבר אחד יש בין צרכי רחובות שהסך הזה מספיק למלאותו ויוכל להביא תועלת רבה לא רק לרחובות, כי אם גם לשתי המושבות שבצדה: ואדי‑חנין וגדרה. וזה הדבר: העוני והדחק במושבות הכרמים גדול עתה עד מאד, והאכרים רובם ככולם כיסם ריק ואין ביכלתם לקנות צרכי ביתם ועבודתם בכסף מזומן יש שכבר משכנו למלוים את הבציר של תרס“א וגם של תרס”ב. ובזה משתמשים בעלי החנויות, כן אלה שבמושבות וכן אלה שביפו, ובתתם להאכרים כל צרכיהם בהקפה, הם מעלים את השער על כל דבר במדה נוראה, באופן שהוצאות האכר עולות כמעט כפלים ממה שהיה צריך להוציא, אלו היה יכול להמלט מידי “בעלי טובות” הללו, האוכלים יתר הפליטה הנשארת לו מידי המלוים ברבית. עצתי היא, איפוא, שתיסדו בסך הזה ברחובות חנות של צבור, שתספיק כל צרכי האכרי ברחובות ובשתי המושבות הסמוכות לה, שהזכרתי למעלה. אחשוב למותר להכנס לפרטי הדברים, אחר שחנויות כאלה נמצאות בארצנו, ואופן יסודן וסדריהן ידוע. ואולם אגיד לכם, שאל יהיה הדבר קל בעיניכם, כי השאלה הזאת היא אחת היותר חשובות בחיי בני המושבות.
רחובות צריכה גם לבית ספר, כי הבית שמלמדים בו עתה הוא חורבה ישנה של קרשים. אבל אמרו לי, שכבר החליטו בעלי “מנוחה ונחלה” להקדיש לזה את הבית הגדול אשר להם במושבה, ובזה ימלא הצורך הזה על צד היותר טוב.
למר י. ח. רבניצקי, אודיסא. 🔗
יפו, 2 פברואר 900.
קבלתי מכתבך מן 23/12 ואודך עליו מקרב לבי. בפתחי אותו קויתי אמנם שאמצא בו לפחות איזו ידיעות ע"ד “מהלך הענינים” בקהלנו הקטן, כי מאז יצאתי מאודיסא לא נמצא איש אשר יודיעני דבר או חצי דבר מכל אשר אתכם, כאלו גורש גורשתי מתוך הקהל ודבר אין עוד לי ולו…. והנה גם אתה עשית כן, כמו קשרתם עלי כלכם קשר…
איך שיהיה, שמח אני כי זכרתני לפחות לפקדני לשלום וגם הזכרתני ע“י דבריך, כי יש לי איזו “שייכות” לעולם הספרות. אל נא תחשוב זאת לגוזמא: באמת אומַר לך, כי כה צללתי בכל נפשי בתהום “הישוב” עד ששכחתי לגמרי כי יש עוד בעולם גם דברים חשובים אחרים. שבועות שלמים יעברו ואני לא אראה שום מכ”ע, לא עברי ולא כללי, וגם לא ארגיש צורך בזה. את “היהודי” החדש ראיתי רק בשבוע זה, בשובי מן המושבות שביהודה, ולא הספיקה לי העת לקרוא יותר מגליון אחד, וכמובן, לא אוכל לשפוט על תכונתו ע"פ קריאה ארעית כזו.
גם את “השלח”, אשר כבר קבלתי שתי החוברות (נובמבר ודצמבר) עוד לפני שבועַים ויותר, לא קראתי עוד כ"א זעיר שם זעיר שם. – וכל כך למה? על זה אי אפשר לענות בדברים קצאים, ולכתוב הרבה אין לי לא זמן ולא רצון….
אם אומַר למלאות משלחתי באמונה, כאשר חשבתי מראש, לא יספיק לי הזמן לשוב לביתי עד אפריל (כלומר, לחג הפסח). אבל אחר אשר “חכמי הועד” שלנו המציאו המצאה שלא נשמעה כמוה עד כה בכל הארצות ובכל הגוים: לשלוח שני מבקרים1 שיבקרו ענין אחד בעת אחת איש איש לבדו, באופן שתהיה תוצאת ה“בקורת”: שתי דעות שנולדו בשני מחות בדרכים שונים זה שלא בפני זה, והועד אשר שלחם יוכל לאמור אח“כ: “דא שטעה איך נון איך ארמערטהאָר אונד בין זא קלוג אלס וויא צופאָר” – אחר ההמצאה המחוכמת הזאת היתה עלי משלחתי למשא, ואשתדל לגמרה בהקדם האפשרי, ובודאי גם הועד ישמח על זה, כי אחר אשר ישוב המבקר השני לאודיסא (בעוש שבועים או שלשה), הלא יהיה שבתי פה אך למותר בעיני הועד, כי מה אוכל עוד להוסיף על הידיעות שיביא הוא? – ובכן הנני מקוה כי לחג הפסח אשוב לביתי ונדבר על הכל פא”א. לע"ע אודיעך רק, כי ביום הראשון שבוע זה שבתי ממושבות יהודה וביום ראשון הבא אנכי אצא אל הגליל.
למר ק. ז. וויסוצקי, מוסקווא. 🔗
יפו, 22 מרס 900.
בשובי לפני ימים מספר ממסעי בגליל, מצאתי את מכתבך עם כל הנספח אליו. והנני נותן לך תודתי בזה על ההעתקות ששלחת לי, ועם זה אבקש סליחתך על כי לא אוכל למלאות בקשתך בדבר בית הספר פה, עד אשר אשוב לאודיסא. מצב כל הענינים פה רע מאד. הכל סבוך ומסובך, וקשה מאד לאיש היושב עתה בארץ להשתחרר מכל הרשמים המעציבים בפועלים עליו ולהוציא משפט אמת לאמתו. ולפי שידעתי את האחריות הגדותה הקשורה בהוצאת משפט שלא כהלכה, ביחוד בעת כזאת, לכן שמתי לי לחוק לבלתי כתוב מפה דבר על השאלות העומדות על הפרק, פן יתמלטו מקולמוסי דברים שאצטרך להתחרט עליהם אחרי כן. ואף להועד באודיסא אינני כותב מאומה, – עד שאשוב שמה ואמסור הכל בעל פי. אקוה לבוא לאודיסא כשבוע אחר הפסח.
למר יהושע אייזנשטָדט, יפו. 🔗
אוסידא, 20 מאי 900 (כ“א אייר תר”ס)
מכתבך מן 2 ומן 10 אייר קבלתי, ואודך מאד על שאתה משתדל שלא אשכח תלמודי, שקניתי לי בא"י בזעה ודם, בהודיעך אותי מעת לעת את ההלכות שנתחדשו אחרי צאתי. אנא עשה כן גם לימים הבאים.
על דבר מצב בריאותי, וכן ע“ד מעשי, כבר תשמע מאת אחינו גלוסקין עוד קודם שתקבל את מכתבי זה. רק בקצרה אודיעך, כי אך בשובי הביתה הרגשתי, מה עשתה לי עבודתי הקשה בא”י. אי אפשר לי עתה לעבוד אפילו שתי שעות ביום, ומעשה היה בשבוע שעבר, שהוכרחתי לעבוד בבוקר שתי שעות, ונפלה עלי תרדמה עזה וישנתי מן הבקר עד הערב. אך לבי לא יפול, והנני מקוה, כי לאחר שאנוח שנים שלשה ירחים, תשוב נפשי לאיתנה. בעוד כשבועַים הנני יוצא לנוח ביערו של אחינו ר' מרדכי בן הלל הכהן סמוך לעיר ריעטשיצא (אך אתה כתוב לי לפה על שמי, ומביתי ישלחו לי מכתביך).
ממילא תבין, כי במצב כזה אין לי שום אפשרות לחבר בשביל הועד הרצאה בכתב. והדבר הזה מעציבני מאד. כי כאשר נוכחתי כבר, דברים שבעל פה ארוכים יותרומועילים פחות…. רק שתי ישיבות היו לנו (כי בינתים יצא גרינברג את העיר והתמהמה כשבוע). בראשונה דברתי יותר משלש שעות בלי הפסק ע“ד המצב הכללי בא”י, ובשניה דברתי ג“כ כשתי שעות וחצי ע”ד קוסטיניא ועדיין לא גמרתי. הלואי שתגמר שאלת קוסטיניא לבדה בישיבה הקרובה. ועתה הגע בעצמך, כמה ישיבות צריכות להיות עוד וכמה שעות עלי לגבר עוד עד שאגמור את הכל. כבר התחננתי לפני הועד, שימהרו לקרוא ישיבה אחר ישיבה, בשביל לשחרר אותי מן העבודה, כי בנפשי היא. אבל לע"ע עוד לא אראה קץ לדבר. ואחר כל אלה בודאי עוד ידרשו מאתי גם מאמר בכתב, לכשייטב מצב בריאותי.
קבלתי מכתב מאת ועד הפועלים אשר העציב אוחי מאד. אינני משיב להם לע"ע, כי כל זמן שלא הספקתי להציע שאלת הפועלים לפני הועד, ולא בא זה לידי החלטה, אינני יודע מה אכתוב להם. ואולם אותך אבקש להגיד להם, כי כל מה שיש בכחי לעשות לטובתם בודאי אעשה, ולולא בריאותי שנתמוטטה, הייתי יכול אולי לעשות יותר. אבל אקוה, כי יצליח לי לעורר הלבבות פה, שיעזרו להם עזר חמרי ומוסרי עד מקום שהיכולת מגעת.
ואתה, ידידי, הרשני נא להגיד לך קודם שיפָטר ממך, כי ימי עבודתנו המותפת בא“י הועילו הרבה להראותני את “היצר הטוב” שלך ולהשכיחני הרב הדברים הנובעים מן “היצה”ר” שלך, אשר בשנים האחרונות הרחיקו מעט או הרבה את לבבי מעמך, כאשר לא כסיתי ממך. עתה שבתי לאהבה אותך כקדם, והנני מקוה (וגם מבקש ממך בתחנונים!), שלא תהי עוד לעתיד שום סבה להרגיז לב ידידך הנאמנים, וביניהם גם אני.
למר א. ז. רבינוביטש, פולטַבא. 🔗
אודיסא, 20 מאי 900.
מרוב עבודה ורוב צער החליתי בשובי מא"י ואין בי כח לעבוד, אינני קורא ואינני כותב מאומה ובקרוב אצא מפה לנוח איזה זמן. לכן תסלח לי על כי עד עתה לא הספקתי לקרוא את ציורך, ואת מאמרך “מכת מאהבינו” אשר שלחת לברנפלד עוד לא ראיתי, כי מונח הוא בודאי בין שאר הדברים שהשיב ברנפלד ושעדיין לא שמתי עיני עליהם. הנני מקוה בכל זאת, כי קודם שאצא מפה עוד אוכל להקדיש איזו שעות לסדור עיני “השלח” ואז אשים עין גם על מאמרך.
“השלח” יחל לצאת שנית רק מראש השנה, שלנו או שלהם, הכל לפי מצב בריאותי אז.
למר ק. ז. ויסוצקי, מוסקווא. 🔗
אודיסא, 31 מאי 900.
בודאי קבלת בעתו את מכתבי מיפו2, ואינני מסופק, שהבנת מדעתך, כי אלו הייתי יכול להשמיעך אז בשורות טובות, לא הייתי מונען ממך. אבל מצב הענינים בא“י בכלל ובבתי הספר בפרט הכריחני לשתוק עד עתה, כי יראתי, פן לא אוכל לשים מעצור לעטי ואדבר דברים מרים ביותר, בהיות נפשי מרה עלי מאד. עתה הנה עברו כבר שבועות אחדים מאז שבתי לביתי, וכבר שכך מעט או הרבה הכאב הגדול אשר הסב לי אל מראה עיני בא”י. ועל כן אחשוב, כי באה העת לקיים הבטחתי לך ולהויעך מצב ביה"ס ביפו.
כמו בכל עניני א“י, כן גם בבתי הספר שביפו, הפרוץ מרובה על העומד. אין סדר נכון בלמודים, אין פרוגרמא קבועה, אין מורים טובים(מלבד אחד או שנים), והתלמידים אינם רואים ברכה מרובה בלמודם. בביה”ס לבנים המצב רע עוד יותר מאשר בביה“ס לבנות. המחלקה העליונה ירדה, בנוגע לתוכן הלמודים, מן המדרגה שעמדה עליה לפני איזו שנים, בעת שנפתחה ונקרא שמך עליה. וזה מפני שאז היו בביה”ס שתי מכינות, ועתה יש רק אחת. הרבה סבות גרמו לירידת בה“ס, מהן שאין יכולת בידנו לשנותן, ומהן שאנו בעצמנו אשמי במציאותן. הגדולה שבין אלו האחרונות היא – מה שאין אדון לביה”ס אשר ישא עליו אחריותו וישלוט בכל ענינו. חכי“ח משלמת שכר הדירקטור, ובזה יוצאת ידי חובתה; הועד שלנו ג”כ נותן התמיכה שהתחייב לתת, ובזה יוצא ידי חובתו, באופן ששני אלה המוסדים חושבים עצמם רק לתומכים, אך לא לבעלים לביה“ס, ועי”ז יוצאים מכשולים הרבה. לפנים היה ביפו “יעד בתי הספר”, אשר נחשב לעומד בראשם והיה אחראי בעד הכל. ועתה, מפני המריבות שפרצו שם בשנים האחרונות, בטל הועד ואי אפשר להחיותו עוד.
ובהציעי בשבוע זה פרטי המצב לפני הועד שלנו פה, החליט למסור הנהגת בתי הספר לגמרי לידי חכי“ח, באופן שתשא היא עליה כל אחריותם, והוא, הועד שלנו, יתן לה את התמיכה שלו (4000 פרנק) ע”פ התנאים האלו: א) שתקָבע פרוגרמא מפורטת בהסכם הועד; ב) שלא תמנה חכי“ח מורים ללמודים העברים בלי הסכמת הועד; ג) שהמורה הראשי ללמודים העברים יהיה נחשב כסגן המנהל, והאחרון יהיה מחויב להועץ אתו על כל עניני בה”ס.
והנה אני מסופק מאד, אם תסכים חכח"ח לתנאים כאלה בשביל סך מצער כזה שיציע הועד לפניה. ולכן אחשוב, כי טוב יהיה, אם גם אתה, ידידי, תכתוב להם, שגם מצדך אתה מתנה את התנאים האלה, בתתך להם סך כזה שנה שנה.
ובנוגע להנהגת בתי הספר עד כלות שנה זו, החליט הועד לתת להם את כל הסך הדרוש לזה, כדי שלא יסָגרו באמצע השנה. כמובן, הכניסו בחשבון גם הסך 3000 פרנק שלך והאלף של משפחתך. ולפי שהסכומים האלה הולכים לבה|ס לבנים לבד, הנה תמיכת הועד תהיה כולה לביה“ס לבנות בלבד. ומפני זה ראוי היה שתמהר לשלוח את תמיכתך לביה”ס לבנים, כמנהגך שנה שנה, כדי שיוכל לכלכל הוצאותיו עד סוף השנה.
למר א. קפלַן ורשא. 🔗
ריעטשיצא, 20 יוני 900.
כמו שרואה אתה למעלה, הנני פה ריעטשעצא, בצל יערו של ר' מרדכי הכהן. זה כשבוע באתי הלום (ביחד עם בתי הבכירה), ואקוה כיישיבתי פה תויעל הרבה להשיב לי את מנוחת נפשי. השלוה השוררת פה, ההתרחקות מכל עסקי כרכים ועבודת הצבוו פועלות עלי פעולה טוב מאד.
את מכתבך מן 31 מאי קבלתי באודיסא ימים אחדים לפני צאתי משם, ולמרות חפצי להשיב לך דבר תיכף, כבקשתך, לא יכלתי לעשות כן. השאלות שהצעת לפנַי צריכות עיון, ואני הייתי טרוד מאד, כן בהכנות לנסיעתי וכן בגמר הצעותי לפני הועד בעניני א“י. שמונה או תשע ישיבות היו לנו, ובכל אחת הוכרחתי לדבר שלים שלש שעות רצופות בלי הפסק, ואחר כל אלה לא הספקתי למסור כל הדברים שהיה לי למסור, וגם מה שמסרתי לא עלתה בידי למסור כהוגן בכל הפרטים ולהביא את הועד לידי החלטות ברורות. ראיש הצעותי נדחו עד לאחר הקיץ, שאז ישוב הועד לעיין בהן. והדבר הזה ישבית מנוחתי פה, כי לבי יכני על שלא יכלתי לסדר דברַיבכתב באופן רצוי, למען יפעלו יותר, והיצר הטוב (או שהיצה"ר?) ישיאני למלאות עוד את החסרון הזה במשך ירחי הקיץ פה, עף כי עי”ז לא תהיה מנוחתי שלמה. לע"ע לא ארגיש עוד כח בנפשי לגשת אל המלאכה ולא אדע אם יעלה בידי לעשותה.
ועתה אשוב לנושא מכתבך, ואשיבך על כל הדברים כסדרם.
ההערכה של ה' פישר עולה באמת בזול הרבה יותר ממה שלוקח איטצקובסקי3…. ואחר כי לפי דבריך, גם בהוצאות ההובלה וכו' יש הבדל גדול, הנה אין לי רשות להתנגד להעברת הוצאת “השלח” לקרַקא, אף כי לבי נוקפני וירא אני שיאבד לו הרבה מהדורו החיצוני. רק על דבר אחד אעירך ואבקשך לבררו כהוגן קודם שנחליט החלטה גמורה. זכורני, כי בהיותי בקרקא בעת הוסד “השלח”, היתה אחת הסבות שלא נשארתי שם – מה שע“פ חוקי אוסטריא, הרידקטור מחויב להיות מיושבי המקום ומנתיני אוסטריא. הרבה נתקשינו אז בשאלה זו, וגם הייתי בעצמי אצל הפקיד הממונה על הענינים האלה, ולא יכלנו למצוא פורמולא הגונה, איך להדפיס על השער את שם הרידקטור האמתי, כי בתור “פעראנטוואָרטל‑ליכט רעדאקטואר” צריך לרשום את פישר או אחד מתושבי המקום. כמדומה לי, שעל שער ה”יוד" לא נרשם כלל שם הרידקטור (פה אין לי גליון ממנו), ואולי זאת היא הסבה. הודיעני נא איפוא בדברים ברורים, אחר שתבואו על זה בדברים עם פישר, איך יהיה רשום על השער….
ועל דבר השאלה היסודית: אם נוציא את “השלח” פעם בחודש או פעם בשביע, אתפלא כי אתה מטיל פתרונה עלי ולא תודיעני מה דעת חברינו בוורשא. גלוסקין אמר לי בשפה אפה, שרובם אין דעתם נוחה לשנותו לשבועי, אבל מסגנון דבריך נראה, שלא החלטתם כלום ומניחים אתם לי לעשות בזה כחפצי. ואולם קשה עלי מאד לששאת לבדי אחריות הדבר. יודע עתה את הטעמים שהצעתי לפניך לטובת השנוי, וגם יודע אתה, אולי יותר ממני, מה יש להגיד לזכותו ולחובתו מן הצד המסחרי וההוצאה והמשלח, ועליכם איפוא להחליט דבר. אני מצדי אוכל רק להוסיף, כי אחר שדברתי על זה עם אשים שונים מטובי הקוראים והסופרים, נוכחתי, כי לא נקל יהיה להביא את קהלנו להבין תכונת מב“ע כזה, שלא היה עוד כמהו בעברית, וגם ברוסית איננו – מכ”ע כזה, שעם היותו יוצא לשבועות, אין בו מן השטחיות והפטפטנות של כה“ע השבועיים, וקרוב הוא יותר לכה”ע החדשיים גם בתכונתו הפנימית וגם בצורתו החיצונית. ובכן עלה על דעתי, אולי יהיה יותר טוב לבלתי עשות צעד גדול כזה בקפיצה אחת, כי אם להוציא את “השלח” לע“ע פעמַיִם בחודש בחוברת של ארבעה בוגן. הטופס הזה מצוי הרבה בלשוונת המערב, ויש בו כמה מעלות טובות. בנוגע לתכנו הספרותי, הנה גם בו תקל העבודה יותר מבחדשי, בהיותו כולל על הרוב מאמרים בלתי ראוכים ביותר, וגם בו ימצאו הקוראים השקפה יותר מפורטת על המקרי החיים, עף כי בסגנון יותר ספרותי מזה של כה”ע השבועיים, ובכלל יתן מקום יותר לחיים ההוים מאשר לשאלות למודיות שאין להן ערך למעשה. ובנוגע לההוצאות, לא יהיה ההבדל גדול ביותר ממה שעולה לנו עתה, ובפרט אם נדפיס בקרקא, אז תעלינה לנו שתי החוברות של כל חודש (4 + 4 בוגן) כמעט לא יותר ממה שעולה עתה חוברת של ששה בוגן. – שימו לבכם להצעתי זאת, ואם תמצאוה נכונה, מהרו נא להודיעני, כי עלי לעשות הכנות שונות לזה. כמדומה לי, שזה הוא “שביל הזהב”, ואם נראה, כי עלה הדבר יפה, נוכל ברבות הימים לעשות גם את הצעד האחרון ולהוציא את “השלח” בכל שבוע. בכל אופן אבקשכם לבחור במה שתרצו ולהודיעני החלטתכם.
בדבר “על פרשת דרכים4, הנה לקחתי עמי הלום את הגליונות הנפרדים הנמצאים אצלי. אבל לע”ע לא אוכל עוד לגשת אל המלאכה. הנני עובד בכל יום בבוקר כארבע שעות. יותר לא אוכל ואיני רשאי. והשעות האלה הנני מקדיש עתה לגמר חשבונות “השלח” של השנה שעברה, לכתיבת מכתבים לכל המון הסופרים ואנשי אחרים, שפעו אלי בחדשי האחרוני ועדיין לא קבלו תשובה. ועוד עלי גם לקרוא כת“י שונים, שנשלחו אלי בהיותי בא”י, ומחבריהם מחכים לתשובה. אחשוב, כי עוד שנים שלשה שבועות יעברו עד שאגמור כל העבודות האלה, ואז אתחיל בסדור עפ“ד. בנוגע אל הנייר, אבקשכם שלא תקמצו בזה, שמא תקלקלו כל צורת הספפר בשביל איזו עשרות רו”כ. הקוראים כבר הורגלו לראות ספר זה בצור הנאה ונייר טוב. ומעלין בקודש ולא מורידין…. בכל אופן אבקשכם, שלא תבחרו בנייר מגוהץ, כי שנוא הוא עלי….
קבלתי מכתב מאת הפרופ' לַצַרוס בבקשה לשלוח לו חוברות “השלח” שבאר בהן בקורת של ניימרק על ספרו “עטיהיק דעס יודענטומס” כמובן, ראוי למלאות בקשתו מפני הכבוד. ומאחר שבאה הבקורת בחמש חוברות מן הכרך האחרון, נכון לדעתי לשלוח לו כל הכרך….
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
ריעטשיצא, 21 יוני 900.
זה יותר מחודש ומחצה ששבתי מארץ ישראל. מזלי הרע גרם, שבאתי לשם בשעה של קריסיס נוראה, אשר כמוה לא היתה עוד להישוב מראשית הוסדו. מפני זה רבה עבודתי שם הרבה יותר מכפי כחי, ורבו גם מכאובי הרוחנים יותר מכפי שיכלה נפשי לשאת, באופן ששבתי חולה‑הנפש, ומוחי הדל חדל מלעבוד עוד. ע"פ מצות הרופאים, הוכרחתי לעזוב שנית את ביתי (אחר ששהיתי שם כששה שבועות, בשביל למסור לועד הישוב אשר שלחני את תמצית תוצאות מסעי), והנני יושב עתה פה ריעטשיצא (עיר קטנה בפלך מינסק) מחוץ לעיר, בבית אחד מידידַי, וחי חיי מנוחה, חפשי מעבדת הצבור ומעבודת הספרות, – אולי אֵרָפא. ממילא מובן, כי במצב כזה אין ביכלתי לדעת, מתי אוכל לשוב לעבודת “השלח”. אבל תקותי חזקה, כי אחר שבתי פה שנים שלשה חדשים, ישוב אלי כחי, ואוכל עוד לשמש לאיזה דבר מועיל.
ובכן, לא על עניני ספרות באתי לדבר עמך הפעם – על אלה נדבר בגשתי שנית אל העבודה – כי אם רק לשאול לשלומך ולשלום ביתך, אחר כמה חדשים שלא פקדנו איש את רעהו בשלום, וגם להביע לך תודתי על שמלאת כל בקשותי בדבר סדור שתי החוברות האחרונות, ועישת כל הדברי התלויים בזה בדיקנות הדרושה, כדרכך….
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
ריעטשיצא, 22 יוני 900.
אתמול כתבתי לך, והיום הגיעני מכתבך מן 19, והנני להשיבך בקצרה, בשביל שלא להחציץ התשובה, כבקשתך.
על אדות חברת יק“א ומעשיה בא”י נדבר בעת אחרת, כי לע"ע קשה עדיין להוציא על זה משפט בהחלט. והדברים ארוכים.
ועל דבר בקשתך – מה אוכל לענות? להתנצל בחולשתי והצורך למנוחה? הלא כל זה ידוע לך, ואם בכל זאת תבקש ממני, שאתגבר על כל המעצורים ואכתוב מאמר בשביל “לוחך”5, – האוכל להשיב פניך? באמת אגיד לך, כי כבר פנה אלי קפלן בבקשה מעין זו, אם כי בשפה רפה, ולא נעניתי לו. אך לך לא אוכל לסרב, בדעתי, כי טענתך עלי צודקת מאד, כי באמונה עבדת אתי כל הימים אשר הוצרכתי לעזרתך הספרותית. ובכן אשתדל למלאות בקשתך. אבל אבקשך שתודיעני תיכף את הזמן היותר אחרון שבו תצטרך למאמרי. כי כמו שתבין מדעתך, לא אוכל הפעם לעבוד בשקידה יתרה, וגם עוד עבודות אחרות עלי, ועל כן עלי לדעת מראש, איך לחלק את השעות המועטות שאני מקדיש לעבודה.
אני חושב לכתוב בשביל ה“לוח” ע"ד אוזו מעניני החנוך ובתי הספר בארץ ישראל. יש בידי חומר הגון שאספתי שם על הענינים האלה, אך עודנו במצב “היולי”, ועלי לעבור עליו שנית בטרם אשתמש בו.
למר ז. עפשטיין, אודיסא. 🔗
ריעטשיצא, 22 יוני 900.
הנני מזכירך בזה את הבטחתך לכתוב לי מה שיחליט הועד ע"ד השאלות שעמדו עוד להפתר ושהנחתי בידך דברים שהיו לי על אדותן.
ומה בדבר הפרוטוקולים הכוללים את ה“רפורט” שלי? האמנם נשארה בתקפה ההחלטה לבלתי פרסם אותם בדפוס? כל מה שאני מוסיף לחשוב על זה, אני מוסיף לראות, עד כמה אין החלטה זו קולעת אל המטרה המבוקשת. בכל אופן הנני מבקשך מאד למהר לשלוח לי העתקה מהם. אם לא יודפסו, הלא כפי ההחלטה יעשו איזו עשרות העתקות בשביל “אנשים נבחרים”, ואפשר איפוא לשלוח לי תיכף אחת מהן. אך גם אם יודפסו, אבקש לשלוח לי העתקה בקרוב. כי בודאי לא במהרה תגָמר ההדפסה. ובלי העתקה מן הפרוטוקולים לא אוכל גם לחשוב ע"ד המלואים שיש בדעתי לתת, בשביל הישיבות העתידות להיות בכלות הקיץ, אם תרשני בריאותי6.
אני חי פה כאדם הראשון בגן עדן: אוכל ושותה ומתהלך בשדה וביער ואיני עושה כמעט מאומה, זולתי המכתבים שאני כותב יום יום ועוד עבודות כאלה שאינן מתישות הרבה כחו של אדם. אקוה, כי ייטב מצב בריאותי ועוכל עוד לעבוד כמקדם.
לד"ר ל. כהן, ווינא7 🔗
ריעטשיצא, 24 יוני 900 (כ"ז סיון).
מן ב' כסלו – היום הרשום על מכתבך אלי – עד כ“ז סיון, אמנם זמן רב מאד. ואתה, אנודי, בודאי תאשימני בלבך, כי לא שמתי לב לדבריך ולא חשבתיך לענותך דבר בענין הגדול אשר הצעת לפני. אבל האמת היא, כי לא מאשר נקלות בעיני, או מאשר לא נחשב בעיני הענין אשר דברת עליו, אחרתי בתשובתי עד כה, כי אם, להפך, מפני גודל ערכם של כל עניני א”י, וביחוד עניני החנוך שם, אשר בהם אני רואה יסודה ועיקרה של כל עבודתנו הלאומית (כידוע לכל אשר קראו מאמרַי בענין זה), מפני זה שמתי לי לחוק, בלכתי לא“י, לבלתי כתוב לשום אדם דבר או חצי דבר על כל מראה עיני והגות לבי עד גמרי את מסעי ועד קבצי את כל מחשבותי ועד סַדרי אותן בדעה צלולה ומיושבת. קויתי, כי בשובי לביתי אוכל להקדיש את זמני לעבודה הזאת ולעשותה בשקידה הדרושה. אבל אוב עבודתי בא”י ורוב הצער ששבעתי שם, לרגלי המצב המעציב, הם החלישו את כחי, ושבתי לביתי אין‑אנים ובלתי מסוגל אף לעבודה קלה. וע"פ מצות הרופאים הוכרחתי לעזוב שנית את ביתי, למען התרחק מכל עבודה של צבור ושל ספרות ולנוח מנוחה שלמה במשך איזו ירחים. רק בקושי גדול מלאתי את חובתי – וגם זה לא במדה הדרושה – להועד האודיסאי אשר שלחנו וָאמסור לו (בע"פ!). ראשי תוצאות מסעי והצעותי והשקפותי על כל השאלות העומדות על הפרק.
אקוה, אדוני, כי הדבר הזה דיו להצדיקני לפניך. ואמת אגיד לך, כי גם עתה לא הייתי פונה אליך במכתבי זה, אחר כי גם עתה אין לאל ידי לבאר לפניך בפרטות את דעתי על השאלה שהצעת לפני. ואולם מפני שהקונגרס הרביעי עתיד להתאסף בקרוב, וכפי שקראתי בכה“ע, נכון אתה, אדוני, לקרוא גם הפעם משא ע”ד הרמת רוח עמנו, לכן אחשוב לי לחובה להעירך, לפחות, בדרך קצרה, כי הרבה זמן הקדשתי, בהיותי בא“י, לעניני בית הספר. בכל מושבה ומושבה בקרתי את בית הספר וישבתי שם זמן הגון, הכל לפי צורך המקום, ובכלל שמתי לב מאד לשאלות החנוך. ועל יסוד מה שראיתי ובחנתי בשים לב באתי לידי הכרה, כי כל זמן שאין פרוגרמא קבועה ומושכלת בבתי הספר, אין מקום גם להוצאת ספרי למוד. אדוני יודע, כי בכל הארצות ספרי הלמוד הולכים אחר תכונת בתי הספר, ולכל מין מאלה ספרי למוד מיוחדים; בעוד אשר בבתי הספר אשר לנו בא”י הין סדר קבוע ואין תוכן למודים מקובל, כי אם כל מורה עושה מה שלבו חפץ. במצב כזה אין כל תועלת בהוצאת ספרי למוד מחוביר על ידי מורים יחידים, כפי הסדר והמדה אשר יבחרו להם. אדרבא, על ידי זה נביא אולי גם הפסד לבתי הספר. כי נעמיס עליהם על ידי ספרי הלמוד האלה פרוגרמא מקרית, לכל למוד ע“פ דעת אחד המורים שהיה במקרה למחבר, ועי”ז נגדיל עוד את הערבוביא. בקצרה, אדוני, לא ספרי למוד ייטיבו את המצב עתה, כי אם מעשים יותר גדולים ויותר עקריים. ואם יעזרני ה' ואוכל לשוב לעבודת הספרות, אציע את אשר בלבי על זה לפני הקהל בצורת מאמר מיוחד.
למר א. ז. רַבונביטש, פולטבא. 🔗
ריעטשיצא, 24 יוני 900.
כמו שרואה אתה למעלה, אינני עוד באודיסא. לפני צאתי לא הספקתי לעשות מאומה בעניני “השלח”, כי השעות המועטות שיכלתי לעבוד בכל יום – וגם זה רק בקושי גדול – מוקדשות היו לעניני א"י, שהוצרכתי למסור להועד את דעתי על כל פרטיהם. עתה, אחר נוחי פה מעט, נתתי לבי לעניני “השלח” וקראתי את מאמרך “מכת מאהבינו”. על פרטיו לא אדון עתה. יש בו דברים שצריכים תקון, אבל אלו אפשר לתקן תמיד לפני ההדפסה. ואולם בכלל הדבר, לחנם תחשוב, כי “אפיקורסות” גדולה הגדת הפעם לפני הקהל, אשר לא תמצא אזנים קשובות ואיש לא יסכים לה. זה ימים ושנים שאני דורש בכל עת מצוא בגנותו של “נתן החכם” ורגיל אני לאמור, שזו היא “שירת העבדות” שלנו, וכי מה שהתענגו אבותינו כל כך על הצורה הזאת שצייר לפניהם לֶסינג – הוא הסימן היותר מובהק על שפלות רוחם. ובכן שמח אני על מאמרך ואתן לו מקום בחפץ לב. ועתה הנני משיבו לך, כבקשתך, בשביל שתתקנו ותשלימו….
לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין. 🔗
ריעטשיצא, 6 יולי 900.
לפני צאתי מא“י קבלתי אגרתך הקטנה, אך ישיבתי בא”י היתה מלאה עבודה וצער מרבה להכיל, ולא היה לי לא פנאי ולא רצון לבוא בדברים עם מי שהוא. ובשובי לביתי הָחליתי מרוב עבודה והוצרכתי לעזוב שנית את ביתי ולבקש לי מנוחה לאיזו ירחים הרחק משאון כרכים ומכל עבודה. ופה זכרתיך ואמרתי לכתוב לך, אך לא ידעתי את כתובתך עד אתמול, שבא לפה מיודענו הסופר ה. ד. הורוויץ והודיעני מקום מושבך עתה. ובכן הנני דורש לשלומך ואבקשך להודיעני מכל אשר אתך.
את ספוריך “מחנים” ו“מבית ומחוץ” קבלתי, אבל את קבוצת מאמריך “על אם הדרך” לא קבלתי עד היום. “מחנים” קראתי, וכמדומה לי שהמחנה האחת, המזרחית אינה בולטת כל צרכה.
מארץ ישראל לא אודיעך מאומה, כי אי אפשר להודיע דברים מקוטעים בענין זה ולפי מצבו עתה, המסוכסך מאד.
לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ. 🔗
ריעטשיצא, 6 יולי 900.
קבלתי אגרתך, ותודה לך. מארץ ישראל הבאתי עמי כאב‑לב וכאב‑ראש ועוד שאר מיני כאבים, רוחניים וגשמיים. את הרוחניים אחפיץ אמנם למסור גם לכל הקהל באמצעות מאמר מיוחד, אבל לע"ע אין לי רשות לעושת זאת. כי, כידוע לך, הייתי הפעם “שליח צבור”, וכל זמן שועד חברתנו אשר שלחני לא פרסם עוד מאומה מכל הודעותי והצעותי שמסרתי לו בשובי, לא מן הנימוס הוא שאפרסם אני את הדברים.
“השלח” יחל לצאת שנית בראשית שנת תרס“א, אך את החודש לא אוכל עוד לקבוע, כי הדבר תלוי במצב בריאותי. דרושה לי עוד מונחה שנים שלשה חדשים, ואח”כ דרוש עוד איזה זמן להכנות, באופן שאחשוב, כי לא יספיק לי הזמן להוציאהו קודם אוקטובר או נובמבר. בשובי לעבודתי עוד נבוא בדברים על אדות פרטים שונים. ולע"ע אבקשך לזכור, כי בקרוב אקראך שנית אל “המחנה”. ואם אולי יש בלבך איזו מחשבה טובה לעבודה זו, הואילה נא להודיעני.
אל הקונגרס הלונדוני לא אלך, כי המנוחה יקרה לי עתה מכל.
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
ריעטשיצא, 15 יולי 900.
….“כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. השגיאה שיצאה מאתך, בשלחך הלום על שם ר“מ הכהן את מכתבך לברנפלד, הביאה לי ברכה. כי רבי מרדכי, בהשיבו את המכתב לברנפלד, מצא לנחוץ להודיעהו מצב בריאותי כמו שהוא, ולהציע לפניו (כמובן, בלי ידיעתי…), שישחררני מן ההבטחה לכתוב מאמר בשביל הלוח. והנה עתה קבלתי מכתב מברנפלד, שבו הוא אומר: “אם קשה עליך הכתיבה ביותר, נקי אתה מהבטחתך. ועל כיוצא בזה כבר אמרו: “מוטב שיחלל שבת אחת ויקיים אח”כ שבתות הרבה”. חסד גדול עשה עמי ברנפלד בזה, כי באמת היה הדבר למעלה מכחי בימים האלה…. והנני ממהר להודיעך זאת, כדי שלא תפרסמו שמי בין סופרי הלוח, בהדפיסכם מודעה על אודותיו. יכול להיות אמנם, כי אם בשבוע הבּא יהיה מצבי בטוב, אכתוב איזו עמודים בתמונת “מכתב”, כעין הקדמה לאמת מא”י, העתידה לבוא בהתחדש “השלח” (לכתוב מאמר גדול ע“ד בתי הספר בא”י, כמו שהיה בדעתי, לא אוכל בשום אופן, כי הדבר דורש עבודה רבה, לסדר את החומר שבידי, המפוזר ומפורד מאד), אבל גם זה לא אוכל להבטיח בהחלט, ועל כן לא אחפוץ שיבוא שמי בההועדה, אלא אם כן יהיה המאמר כבר כתוב בידי. אך גם בשביל הספק הזה אבקשך להודיעני תיכף, אם יקָרא שם ברנפלד על שער הלוח בתור עורך, או לא יהיה אלא עורך נסתר, כפרידברג לפנים. צריך אני לדעת זאת, בשבי שאדע, איזו תמונה אתן לה“מכתב”, אם אכתבהו8.
אתמול בא מכתבך לרבי מרדכי, שאינו בביתו עתה, ואשתו פתחה את המכתב, ובראותה כי הדברים נוגעי אלי, מסרתו לידי. לחסם, יקירי, אתה מתרגש כל כך למראה הפטפטנות הרַבָה בכה“ע נגדי. אם אומר להשיב לכל פטפטן גס רוח ועז פנים, יכלה להבל כחי. אבל מה שיפָלא בעיני מאד הוא זה, כי גם טובי חו”צ – וגם אתה נותן צדק להם! – מתרעמים על “שתיקתי הארוכה”. אלי! האמנם חסרי נימוס אנחנו כל לך, עד שלא נבין דבר פשוט כזה, שבהיותי בפעם הזאת “שליח אופיציאלי” מטעם הועד, אין לי רשות לפרסם דבר ברהל ע“ד מסעי כל עוד לא פרסם הועד את המו”מ שהיה בינו וביני אחר שובי מא“י? העלה על דעת שום אדם להתרעם, למשל, על מאירסון על שאינו מפרסם את השקפותיו אשר מסר לחברת יק”א בשובו מא“י? אם יש מקום לחו”צ להתלונן – על הועד תלונתם, שאינו מפרסם את הדברים שמסרת לו, ולא עלי. ה' מירקין, כנראה, הבין זאת, וע“כ פנה במכתבו ב”המליץ" אל הועד, ולא אלי. ואולם קבלתי אתמול מכתב מר“ז עפשטיין, ובו מודיעני, כי החליט הועד להדפיס תיכף את הפרוטוקולים ע”ד תוצאות מסעי…. ובכן לא יארכו הימים וידעו חו"צ מה שחפצים הם לדעת, ועד אז אלי יועיל מאמרו של ליליענבלום להרגיע מעט את הלבבות, אף כי באו בו הדברים מקוטעים ובדרך דפלומטית ביותר.
בסוף מכתבך לר“מ כהן הנני קורא, כי נסיעתך לחו”ל “נדחתה או התבטלה לגמרי”. מדוע? לא טוב אתה עושה. זכר נא מה עלתה לי – וקחה מוסר. אנשים כמונו, המעבידים את מוחם יתר על המדה, צריכים למנוחה חודש או שנים בשנה, לא פחות ממה שצריכים ללחם בכל ימות השנה.
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
ריעטשעצא, 15 יולי 900.
הגדלת חסדך עמדי היום, בתתך לי חופשה מעבודת הלוח, אשר הבטחתיך להשתתף בה, ואודך על זה מקרב לבי. באמת היה הדבר קשה עלי כקריעת ים סוף. לא תוכל לצייר לך, עד כמה עבודה כל שהיא מתשת כחי עתה. ואם לא עכשו אשתדל לקומם הריסות בריאותי – אימתי? הלא בשובי לאודיסא (בסוף אוגוסט) יהיה עלי להעביד כל כחותי במדה מרובה מאד, והלואי שאוכל למלאות חובתי אז גם אחר שאנוח פה מנוחה שלמה.
ואולם גם אחר שמחלת על הבטחתי, אני איני מוחל לי עוד לגמרי, ואם אך יהיה מצבי בטוב, אשתדל לכתוב בשבוע הבא בשביל הלוח איזו עמודים של שיחה קלה אשר לא תיגעני ביותר. כי מתביש אני מאד, שאיני יכול לעזור לך לפחות עזר מעט, בעוד שאתה עומד תמיד לימיני, ובכל עת שאקרא אליך – תענה. אבל להבטיחך זאת בבירור לא אוכל, כי יש שאחר עבודה קלה (אפילו כתיבת מכתבים), אני חש בראשי ימים שלמים, ולא אצלח לכל מלאכה.
הקראת ב“המליץ” את הצעקות והתלונות עלי אני עבדך? אך כמדומה לי, שאינך קורא את “המליץ”. אשריך!
למר א. לוברסקי, אודיסא. 🔗
ריעטשיצא, 18 יולי 900.
קבלתי את מכתבך לפני ימים אחדים, אבל רק היום הגעתי לקרוא את המאמר המצורף אליו, וע“כ לא עניתיך עד כה. יש במאמר זה דברים של טעם ויש בו גם דברים בלי טעם, כמו ברוב יתר המאמרים ממין זה. ובגן מצד תכנו ראוי הוא לבוא ב”השלח", אבל סגנונו רַבָּני הוא וצריך תקון הרבה. כמובן לך, לא אוכל הפעם להראות למחברו את כל המקומות הצריכים תקון, וגם אין בזה כל צורך, כי את כל התקונים הדרושים יכול אני לעשות בעצמי, במסרי את המאמר לדפוס. ואולם לזה צריך שיהיה המאמר כתוב בשורות רחוקות זו מזו, וגליונות רחבים צריך להניח בכל עמוד. וזו היא הסבה שאני משיב לך את המאמר יחד עם מכתבי זה, כדי שישוב המחבר לכתבו באופן האמור. כי בהעתק זה ששלחת השורות תכופות זו לזו כל כך עד שאין מקום פנוי לעשות תקונים….
מבריאותי אין לי כל חדש להודיעך. הבטלה מביאה אותי לידי מרה שחורה, וכשתקוץ נפשי בזה, אני מתיר לי לעבוד עבודה קלה (כתיבת מכתבים, קריאת כת"י וכדומה) איזו שעות ביום. וכעבור ימים אחדים במנהג כזה, יבוא לי כאב ראש חזק ויענה אותי שנים שלשת ימים רצופים. אז אכנע מפני ההכרח ואשוב אל הבטלה, עד שאקוץ בה שנית – וחוזר חלילה. עוד כחודש ימים אשב פה, ואח"כ אשוב לביתי ולעבודתי – ויהי מה.
על ה“רעש” ב“המליץ” לא אשיב כלום. אלו היו “אנשי שלומנו” בעלי טַקט, היו מבינים, כי בתור שליח הועד, אין לי רשות לדבר דבר כל זמן שהועד שותק, ולא אלי איפוא עליהם לפנות בשאלות, כי אם אל הועד. אבל מי זה יוכל לדרוש טַקט מבטלנינו?
אמור שלום בשמי לכל “בני החבורה”. ולרבניצקי תאמר, כי על מכתבו אענה לו בעוד ימים אחדים, כי יש לי דברים אליו בנוגע לעבודתו ב“השלוח” לעתיד, אבל אל אוכל לדעת עוד בבירור מה להציע לפניו עד שיגָמר המו“מ ביני ובין “אחיאסף” על דבר צורת “כשלח” לעתיד. המו”מ הזה הולך ונמשך זה איזו שבועות. הצעות שונות עם וכוחים בפלפול עצום עפים מהתם להכא ומהכא להתם, ועדיין איני רואה סוף לדבר, וע“כ דחיתי גם תשובתי לרבניצקי עד שאוכל לדבר עמו ע”ד “השלח”. שמא יאמר: אפשר לכתוב שתי פעמים? אך המכתבים שעלי לכתוב יום יום רבו כל כך, עד שבעל כרחי עלי לקמץ במקום שאפשר. אתמול עשיתי לי רשימה מן המכתבים המחכים באמתחתי לתשובה, ומצאתי, שמספרם עולה לעשרים ושבעה.
למר י. אייזנשטדט, יפו. 🔗
איעטשיצא, 19 יולי 900.
שני מכתביך (מן ט' וכ"ד סיון) נשלחו לי מביתי הלום….
אודך מאד על ידיעותיך ממצב הדברים בא“י, אף כי, כמובן, לא שמחוני הרבה. הצעקות ע”ד בתי הספר הגיעו גם אלי, כן ע“י כה”ע וכן ע“י מכתבים פרטיים. אבל הלא ידעתי מראש, כי כן יהיה, ולכן לא אתרגש הרבה. רק על זה יצר לי, כי מצב בריאותי לא יתנני לבאר הדבר כראוי לפני הקהל, ועלי להסתפק לע”ע במה שליליענבלום הוא המליץ ביני ובין הקהל (במאמרו בכה"ע ובפרוטוקולים של הועד). אך עוד אקוה, כי אוכל גם אני לדבר דבר בענין זה בעוד זמן מה. כנראה מדבריך, לא הודיעכם הועד במכתבו פרטי הצעתי ואת אשר החליט הוא. אני הצעתי הכל כמו שהגדתי לכם לפני צאתי, אבל הועד אחז החבל בשני ראשיו: דחה את הצעתי לתת כל התמיכה לביה“ס לבנות, וקבל עם זה את התנאים אשר בקשתי שיציעו לפני חכי”ח, ועי“ז המית גם את ביה”ס לבנות. כמו שהודיעוני מאודיסא, ידפיס הועד בקרוב את הפרוטוקולים ע“ד הודעותי והצעותי. הפרטוקולים האלה, שנכתבו ע”י ליליענבלום, יצאו קטועים ומבולעים ולא יתנו מושג נאמן מדברי והצעותי….
ותקותי תאמצני כי אוכל עוד למלא בעצמי את החסר….
ואתה כתוב נא לי גם לעתיד מכל אשר אתכם (ע"פ כתובתי לביתי ). כי, כאשר תבין מדעתך, אם היו גם לפני זה עניני א"י קרובים אל לבי, הנה עתה היו לחלק מנפשי וכל פרטיהם הם נכבדים ויקרים בעיני….
למר ז. עפשטֵין, אודיסא. 🔗
ריעטשיצא, 19 יולי 900.
תודתי לך על מכתביך, הגלוי והחתום, שקבלתי באלו הימים. גם את העתק הפרוטוקולים קבלתי שלשום וכבר הספקתי לקראם עד תומם. הקריאה הזאת גרמה לי צער הרבה. כשקרא לפנַי ליליענבלום את כל הפרוטוקולים (מלבד שנים הראשונים) בנשימה אחת, שמתי לבי רק אל המעשים והמספרים והעירותיו על השגיאות שיצאו מלפניו, אבל אל הסגנון לא יכלתי לשים לב. ואולם עתה, בקראי אותם בעצמי במתינות, נבהלתי מאד, בראותי איך ובאיזה סגנון נכתבו. הרבה דברים עיקריים נרשמו בדברים מקוטעים ומבולעים, בלי קשר הגיוני ובלי הטעמה במקום שצריך להטעים, באופן שרוב הקוראים לא יבינום, או – מה שגרוע עוד מזה – יפרשום שלא כהלכה. ולא די בזה, והנה גם הסגנון מצד עצמו קשה ומגומגם מאד, ובהרבה מקומות הוא “קורא מלחמה” על הדקדוק והלכות הסגנון הרוסי, עד שבאמת צריכים נהיה להתביש מאד, אם יודפסו הדברים בצור הכזו. מלבד זאת יש בהרבה מקומות שגיאות המעתיק, המשחיתות הכונה לגמרי, או הנותנות להענין כולו כַונה זרה ומתנגדת למה שרציתי לאמור….
והנה בנוגע למה שנשמט או נכתב לא באותה השלימות שהייתי רוצה בה, – כמובן, לא נוכל להועיל עתה מאומה, וכל נחמתי היא, שבשובי לאיתני רוכל לשוב ולכתוב עיקרי הדברים בעצמי ועל פי דרכי ולפרסמם בדפוס בתמונת מאמרים ספרותיים. אבל בנוגע לדקדוק ולדרישת הסגנון הספרותי, אפשר ואפשר לתקן, ועליכם החובה לתת את הפרוטוקולים לידי איש בקי באלה, שיתקנם קודם ההדפסה (או אולי תעשה זאת בעצמך), כדי להסיר חרפה מעל הועד. והשגיאות שיצאו מיד המעתיק – אם נמצאות בן בגוף הפרוטוקולים – ירא אני שאיש אחר מבלעדי לא יראה את כולן ויניח מהן בטופס הנדפס. ועל כן אבקשך לשלוח לי קורקטורות בשעת ההדפסה, ואני (למרות היות הדבר קשה עלי עתה מאד) אשתדל לעבור עליהן, לתקנן ולהשיבן בהקדם האפשרי. אקוה, כי תמלאו בקשתי זאת, אף כי עי"ז תתעכב אולי ההדפסה זמן מועט.
ההתרגשות ע“ד בתי הספר באה, כמדומה לי, ע”י אגיטציא מלאכותית היוצאת מיפו. תשובת ליליענבלום “דיפלומטית” היא ביותר, והעיקר חסר בה. איני מבין, מדוע לא יודיע הועד בדרך אופיציאלית, כי בעוד זמן מה יפרסם תוצאות ה“רביזיא”. הבטלנים שלנו מתנפלים עלי ודורשים ממני ידיעות ותשובות על שאלותיהם, כי לא יבינו, שלא מן הנימוס הוא, שיפרסם השליח תוצרות מעשיו כל זמן ששולחיו שותקים. אבל ביחס אל הועד הלא באמת צדקו חו“צ, בדרשם, שיודיעו להם מה הביאה ה”רביזיא", ועליו להניח דעתם….
ממצבי ומעשי פה אין לי דבר להודיעך. לע“ע עוד הבודה קשה עלי מאד. התרתי לי פעמים אחדות לעבוד איזו שעות ביום עבודות קלות, והייתי חש בראשי אח”כ במשך שנים שלשת ימים. מה יהיה בסופי – איני יודע. אך לע"ע אקוה, כי יעבור המצב הזה, ועוד אשוב להיות כאחד האדם.
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
ריעטשיצא, 22 יולי 900.
…..כבר התחלתי לכתוב בשביל “הלוח” את המאמר הקטן אשר אמרתי לך, בשם: “מכתב אל אחיאסף (כעין הקדמה לאמת מארץ ישראל)”. כבר כתבתי כשני עמודים, ואם אך לא אחלה בינתים, אקוה לכתבו עד תומו במשך ימים אחדים.
כנראה מדבריך, חושב אתה, שהועד התנה עמי תנאי מפורש, שלא אפרסם דבר על אדות מסעי קודם שיפרסם הוא. ואתפלא עליך, איך יכלת להעלות על דעתך דבר כזה. שום תנאי לא התנה הועד עמי וגם לא הוצרכך להתנות. כי מי שמקבל עליו שליחות מאחרים, מותנה ועומד הוא ע“פ חוקי הנימוס ומנהגו של עולם, לבל יקדים לדבר על הענין קודם שידבר שולחו. ובכן, בזה עצמו שקבלתי עלי שליחות הועד, קבלתי עלי ממילא גם את התנאי הקשור בה. על כל הדברים האלה וכיוצא בהם אעיר דרך אגב ב”מכתב לאחיאסף" הנזכר, אחרי ראותי, כי צריכים הדברים להֵאָמר…..
למר מ. סמילַנסקי, רחובות. 🔗
ריעטשיצא, 31 יולי 900.
גיסך בודאי הודיעך בזמנו, כמו שבקשתיו, את מצב בריאותי ואת דבר צאתי מאודיסא לנוח במשך הקיץ, וע“כ אקוה, שתסלח לי על כי לא השיבותיך עד כה על מכתבך מן י”ד אייר. מאז כבר עברו קרוב לשלשה חדשים, ובודאי הגיעו אליך לפחות ראשי פרקים מכל מה שהודעתי והצעתי לפני הועד, וידעת איפוא, כי אמנם הקימותי את מחשבתי והצעתי לפני הועד לעסוק בחיוד בעניני החנוך במושבות, וכי הועד עדיין לא החליט בזה דבר, כי דחה רובי הצעותי עד לימי האסיף, שאז ישוב ויעיין בהן.
והנה אמנם נוטה אני להאמין, כי לא יקבל הועד את הצעתי, אבל כל זמן שלא החליט כן מפורש, לא מן הנימוס הוא, שאעשה בזה דבר בלעדו. בשובי לעבודתי הספרותית, יש בדעתי לעורר דעת הקהל על מצב החנוך בא“י בסגנון הראוי. עוד לא אדע מה להגיד לך ע”ד הצעתך. כי לא אכחד, שאמונתי בחברה פרטית רופפת מאד. ידעתי ע“פ הנסיון, כי חברות כאלה, אף אם מתחילות עבודתן בלב שלם ובאֶנרגיא יתרה, לא יהיו ימים מועטים ותרפינה ידיהן, ומעשיהן הולכים ודלים. וזה מפני שאין לנו אנשים שיהיו מוכשרים לעובדה לאומית גדולה, כן מצד עצמם וכן מצד מצבם החמרי והחברתי. אבל עוד אשוב ואתבונן על כל זאת בשובי לביתי ולעבודתי בעניני הספרות ובעיני הישוב. לע”ע אבקשך מאד להודיעני, מה הם השנוים שנעשו בעניני הארץ בכלל ובענינ החנוך בפרט מאז יצאתי את הארץ ועד עתה. הנה היה גלוסקין ברחובות, ומה החלטתם שם בכל השאלות שעמדו על הפרק?
אקוה, כי תבין גם אתה, שבענינים כאלה אין טוב לעשות דבר בחפזון, ובודאי לא כתבת עוד בדבר הצעתך לאנשים שנקבת בשמותיהם במכתבך, עד שיתברר הענין.
למר א. ז. לווין-עפשטֵין, רחובות. 🔗
ריעטשיצא, 31 יולי 900.
כמו שרואה אתה למעלה, הנני יושב עתה לא באודיסא, כי אם באחת מערי ליטא הקטנות, בבית הקיץ אשר לידידנו ר' מרדכי בן הלל הכהן. שבתי מא“י עיף וחלש מאד, ובקושי גדול מסרתי בע”פ להועד מה שהיה לי למסור, וברחתי לפה, אולי אחליף כח. מסבה זו לא יכלתי ג“כ להשיב על המכתבים הרבים שקבלתי בירחים האחרונים. וגם אתה, יקירי, הלא תסלח לי כי לא עניתיך עד כה על מכתבך, שקבלתי זה כשלשה חדשים. דבריך על אדות הנהגת הועד, בנוגע לבקשת קולוניסטים שונים, באו לי בזמן שהיה לי חפץ בהם. כי, כידוע לך, החלטתי להציע לפני הועד, שלעתיד לא יקבל שום בקשה מאנשים פרטיים, זולתי מן העומדים בראש הקולוניות, כלומר מן הועד של כל מושבה. ובכן היו לי גם דבריך לראיה לחזק את הצעתי. אבל לדאבון לבי, נבהל הועד מפני החדשות שאני מציע לפניו ודחה את החלטותיו ע”ד רוב הצעותי עד ימי האסיף הבע"ל. עוד יהיה עלי להלחם הרבה, וקרוב הדבר, שאצא מנוצח.
ואתה, יקירי, מה עמך? הנה גם גלוסקין היה בא“י (בודאי לא ימצאנו עוד שם מכתבי), וכבר החלטתם ע”ד אמריקא ועוד. אנר, הודיעני הא הכל, וגם שאר הדברים הנכבדים, אשר נקרו בא“י מיום צאתי. בעוד שלשה או ארבעה שבועות אשוב לביתי ולעבודתי (אקוה, כי מצב בריאותי יוטב עד אז). “השלח” ישוב לצאת שנית בנובמבר הבא, וכמו שתבין מדעתך, עלי יהיה לכתוב מאמר או מאמרים ע”ד עניני א“י, כדי לשכך דעת הקהל המקפת אותי מכל עברים וצועקת: הב, הב! כידוע לך מכה”ע, ולכן אחפוץ לדעת את השנויים שנעשו בא"י מאז עזבתיה.
ובית הספר ביפו מצא לו מקנאים גדולים אצלכם, אשר התנפלו עלי בכתבי‑העת בהסתר‑שמם! איפה היו בעת שִבתי בארץ ומדוע לא דברו אלי דביר כאלה פה אל פה? אכן, גבורים הם להשליך אבנים מן המארב!
לועד הפועלים בארץ ישראל. 🔗
ריעטשיצא, 1 אוגוסט 900.
מפי ה' אייזנשטדט ידעתם בודאי, כי מצב בריאותי, שנתרופף בא"י, הכריחני לעזוב את אודיסא, אחרי איזו שבועות לשבתי שם, ולבקש לי מנוחה במקום רחוק מכל עסקי הצבור והספרות. זו היא הסבה שלא עניתיכם עד כה על מכתביכם. אך בנוגע אל הועד, מלאתי בכל זאת את הבטחתי לכם, ובטרם יצאתי מאודיסא בררתי לפניו את חובתו לעמוד לימינכם בכל אשר לאל ידו.
בין כה הנני שומע קול דברים בכתבי-עת, ומצדדים שונים באים לעורר את העם, שיֵצא לעזרת הפועלים. כשאני לעצמי, איני מוצא נחת בכל אלה. יודעים אתם היטב, כי באופן היותר טוב לא יתקבץ בדרך הזה, כי אם סכום קטן בערך, אשר לא יספיק גם לשכלול עשר משפחות, ומה בצע איפוא בכל הקולות האלה? בעלי לשון ירחיבו פה בפרַזות רמות ויחשבו עצמם למושיעים, והעם אשר יביא פרוטותיו בודאי יחשוב שעשה חובתו בשלימות, וסוף סוף ההר יוליד עכבר.
הנני עומד איפוא בדעתי אשר בארתי לפניכם בישיבתנו האחרונה קודם שיצאתי מא“י! התקנה האחת לשאלת הפועלים היא – שהנדיב יכיר וידע, כי עָול גדול הוא מצדו מה שדאג, במסרו את הקולוניות ליק”א, רק לעתידות הקולוניסטים, ולא לעתידות הפועלים, אשר בכל אופן גדול חלקם בעבודת הישוב מזה של הקולוניסטים במושבות הנדיב. ואם יצלח לקבוע בלבו הכרה זו, ועל ידו גם בלב חברי יק“א, אז תשתנה בהכרח כל השיטה. הקצוץ בנוגע למחיר העבודה יחדל לע”ע, כמו שאין מקמצים במחיר הענבים להקולוניסטים, אע“פ שמשלמים להם יותר מכדי שוים לפי מחיר היין בשוק. ובכן ישאר רוב הפועלים לע”ע על מקומם ויוכלו להיות בטוחים, כי סוף סוף ישכללו גם אותם כדי להפטר מן ההוצאה היתרה שנה שנה. בקצרה, צריך רק שיק“א תדע, כי עתידות הפועלים היא אחת מן הדאגות שקבלה עליה, בקבלה מאת הבַרון את מושבותיו, ואז תפתר שאלהת הפועלים לאט לאט. כפי היכולת, כשאלת המושבות ויושביהן בכלל. דרך אחרת אין, וכל הצעקות בכה”ע הינן אלא לבטלה.
במובן הזה דברתי גם לפני הועד ועוררתיו, שבבוא העת לזה, ישלח איש מקרבו, שילך ביחד עם שנים או שלשה מנכבדי הפועלים לפַריז, בשביל להשתדל שם לפני הנדיב ויק“א. הועד הסכים לזה בעיקר הדבר, אבל הוחלט, ע|פ עצתי, לחכות עד שיקבל ועד הפועלים תשובת ה' מאירסון מפַריז. והנה עתה בודאי כבר נתקבלה תשובתו (אני פה רחוק עתה מכל העולם ואיני יודע מאומה), ובאוקטובר הבא תהיה ישיבת יק”א שבה יוחלט דבר על כל שאלות א“י. ולכן אחשוב שאם תשובת ה' מאירסון אינה מספקת, לא נשאר לכם כי אם לשלוח לפחות איש אחד מכם לאודיסא, ושם יתחבר אליו אחד מאנשי הועד (אני בטוח, כי הועד יעשה זאת) ללכת יחד לפַריז לעת ישיבת יק”א.
ובדבר היוצאים את הארץ, אמנם לצורך זה אפשר אולי לאסוף איזה סכום גם בארצנו, אבל כמומה לי, שיזיק הדבר לכל מהלך הענין. יק“א אינה אוהבת, שידברו הרבה בכה”ע על אדות מעשיה, ובכלל – שיתערבו סופרים ועסקנים אחרים בעסקיה. ולכן כל זמן שלא אבדה עוד כל תקוה להשיג המטרה ע“י יק”א עצמה, כל אלו המליצות הקירות בכה“ע שלנו, העברים והאוסים, גורמות רק רעה. הנני כותב לכם דעתי זו, מפני שחושד אני בכם, כי ע”פ השתדלותכם יצאו כל אותם הכובתים להרעים הארץ, ולפי אמונתי, הבאתם בזה על הפועלים רעה תחת טובה, ועליכם להשָמר מזה לעתיד עד שיתבררו הדברים.
למר י. גרזובסקי, פַריז. 🔗
ריעטשיצא, 2 אוגוסט 900.
בודאי שמעת עוד ביפו, כי מצב בריאותי הכריחני לעזוב את ביתי ועבודתי וללכת לאחד המקומות השקטים שבצפון הארץ בשביל להחליף כח. כמדומה לי, שמצבי הולך וטוב, אך זאת אדע רק אחרי איזו שבועות, בשובי לאודיסא ואשוב לעבוד כמקדם. איך שיהיה, הנני לע“ע “חפשי מן המצות”, וע”כ לא יפלא בעיניך, כי לא עניתיך על מכתבך הראשון, שקבלתי עוד באודיסא, וזה כשבועים שקבלתי דרך אודיסא גם את מכתבך השני. תודה לך על כל אשר הודעתני. גם באייזנשטַדט קבלתי שני מכתבים ויודע אני מה שנעשה כעת בא"י. ואתה תבין מדעתך, מה הוא הרושם שעודים עלי כל המעשים האלה.
ומה שמעת בפריז? מה אומרת יק“א לעשות< אנא, הודיעני נא הכל, הכל, אל תסתיר ממני דבר. ובהיותך בלונדון, אל נא תמנע ממני את השקפתך על הקונגרס9 ועל כל מה שתראה ותשמע שם. אם תמצא חומר הגון, אולי תכתוב מאמר ע”ד הקונגרס והציונות בארצות המערב ע“פ השקפת בן א"י? הן עד כה לא שמע עוד הקהל דעת סופר מבני א”י על כל אלה, אשר ישפוט ע"פ מראה עיניו פה ושם.
והבטלנים שלנו כבר החלו להרעיש עלי שמים וארץ. אין להם סבלנות לחכות עד שאומר מה שאומר, והם מתנפלים עלי עוד קודם ששמעו מה בפי! אם יודע אתה, מי הם הללו שכתבו את המאמר מיפו ע“ד בתי הספר שם ב”המליץ" ו“הצפירה”, הודיעני נא.
להועד מסרתי כבר מה שהיה לי למסור בדברים שבע“פ (כי בריאותי לא תתנני לכתוב על זה בספר). אבל אקוה שעוד יהיה בכחי לכתוב “אמת מא”י” בחוברות הראשונות של “השלח”, אשר כנראה יחל לצאת שנית אחר החגים. לע“ע שלחתי מאמר קטן ללוח “אחיאסף” בתור הקדמה לאמת מא”י, כעין תשובה על צעקות כה“ע בדבר בה”ס ועוד.
הנני חוזר על מה שאמרתי למעלה: טוב שתרשום בספר כל מה שתראה בפריז ולונדון, בנוגע לעניני הלאומיות, הציוניות וישוב א“י, ותסדר אח”כ את כל אלה במאמרים ספרותיים, בתור השקפת בן ארץ ישראל על הנעשה בחו"ל. ואם תחליט לעשות כן, תודיעני בהקדם, ואפנה לך מקום בחוברות הראשונות.
למר י. עפשטין, ראש-פנה. 🔗
ריעטשיצא, 2 אוגוסט 900.
…. חסד גדול תעשה עמי, אם תודיעני, מה שלום המושבות הגליליות עתה, מה חדש ה' מאירסון בהיותו אצלכם, וביחוד מה המב בה“ס. שמעתי, כי נמנית משגיח כללי על כל בתי הספר של יק”א והנדיב. מצד אחד שמח אני על זה מאד. אבל מצד אחר, יראתי שיצא מזה הפסד לעבודתך ביה“ס שלך, בעוד שה”השגחה" תא תוכל לתקן הרבה. אנא הודיעני מצב הדברים לאמתו.
למרת ר. יפה, יפו. 🔗
(תרגום מרוסית)
ריעטשיצא, 3 אוגוסט 900.
מכתבך מן 16 יולי שלחו לי מאודיסא לפה….
כנראה, לא הודיע הועד ליפו באופן מדויק את החלטותיו בדבר בתי הספר, וזה הוא שגרם לשגיאות שונות. מצדי הצעתי לפני הועד מה שלך ולאחרים ידוע היה היטב עוד בטרם יצאתי מא“י, כלומר לתת תמיכה רק לביה”ס לבנות, בתנאי שחכי“ח תקבל על עצמה אחריות בעד הנהלה טובה ותסכים לתנאים ידועים בנוגע לפרוגרמא ועוד, כמו שהצעתי כל זה לפניך לפני צאתי. לצערי, הנה הועד, אע”פ שהסכים לטעמַי מדרך כלל, לא מצא די עוז בנפשו לעשות שנוים יסודיים, וכמו תמיד, נטה יותר לפשרה וקבל את הצעתי לא ביחס לביה“ס לבנות בלבד, כי אם לשני בתי הספר יחד. ובזה, כמדומה לי קלקל לגמרי את כל הענין, לפי שחכי”ח לעולם לא תסכים לתנאים כאלה, ביחס לביה“ס לבנים, בשביל תמיכה דלה של אלפַּיִם פרנק לשנה. אך בכל אופן, הנה הענין, כמו שרואה אַת, נמצא עדיין במצב של “שיחות דיפלומטיות” ואין עוד מקום ליאוש. הוחלט אז לכתוב תיכף לחכי”ח ולהשתדל לסדר את הדבר עד סוף הקיץ. כלומר עד התחלת שנת הלמודים החדשה. איני יודע אם הוציאו לפועל החלטה זו (מאודיסא אין מודיעים אותי כמעט כלום). אבל כמדומה לי, שבתי הספר מפחדים לחנם. אם חכי"ח תדחה את התנאים שהוצעו לפניה, מסופק אני מאד אם יעשה הועד את הדרוש, ואתם תמשיכו את עבודתכם, באופן שעישתם עד כה.
סלחי נא שאני כותב כה מעט ובנוסח יבש כזה ע"ד שאלה חשובה כל כך ומרגיזה אותך כל כך. פה משגיחים עלי מאד ואינם נותנים לי לעבוד יותר משעה או שתים ביום, בעוד שהרבה מכתבים עלי לכתוב, ומוכרח אני לכתוב לכל אחד מעט מאד, ככל האפשר.
למר י.ח. רבניצקי, אודיסא. 🔗
ריעטשיצא, 9 אוגוסט 900.
זה יותר מחודש ימים עבר מאז קבלתי מכתבך, ואם אחרתי בתשובתי עד כה, לא בי האשם, כי אם במה שנתאחר המו“מ ע”ד “השלח”, בנוגע לצורתו לעתיד, ואני חפצתי להודיעך החלטתנו בזה ולהציע לפניך מה שיש לי להציע, וכה דחיתי תשובתי לך מיום ליום, בחשבי, כי בעוד יום או יומים אקבל התשובה האחרונה מ“אחיאסף”, וכשנתקבלה התשובה, ראיתי, שעדיין אינה האחרונה, וצריך לכתוב עוד הפעם, – וכה נמשך הדבר עד לפני ימים אחדים. עתה אמנם כבר נגמר המו“מ בעיקרו של דבר, והחלטתנו היא לשוב ולהוציא את “השלח” פעם אחת בחודש, כאשר עד הה, בחוברות בעלות ששה גליונות, ג”כ האשר עד כה. אך בשני דברים ישתנה: א) תכנו יהיה יותר קרוב לחיי ההוה. ב) בתור הוספה נספח לו את “אוצר לשון התלמוד והמדרשים” של לוי בתרגומו של ד“ר לֶווין10…. בנוגע להשנוי הראשון, כבר רשמתי לי בדרך כלל את הפרוגרמא החדשה שעל פיה אני אומר לשנות את צורת “השלח” מבלי שיאבד את תכונתו, ואחד מן השנוים העקריים הוא: הרחבת “ההשקפה הכללית”, שתהיה באמת ראויה לשם זה. רוצה אני שתהיה מסודרת פרקים פרקים ותכלול התמצית העיקרית מכל מעשי החודש לכל ענפיהם: החיים החמריים והמדיניים, החיים הרוחניים בכל ארצות הגולה, עניני החנוך והלמוד, התנועה הלאומית וישוב א”י, חיי הספרות. ואחשוב להקדיש לה בכל חוברת כשלשה רבעי גליון (12 עמודים) בקירוב, או, אם יהיה צורך בדבר, גם גליון שלם. אבל התנאי הראשי, בשביל שתצא כהוגן, הוא שבעל “ההשקפה” ישב עמי במחיצתי ויחד נועץ תמיד על הדברים שצריך לכלול בה, ולא אהיה תלוי בכל חודש בדעת סופר היושב בעיר אחרת וכותב שם על מה שלבו חפץ, או לפעמים אינו כותב כלום. ובכן הנני פונה אליך, ידידי, בשאלה, אם תוכל ותחפוץ לקבל עליך העבודה הזאת. אילו היה לי באודיסא עוד סופר כמוך, שיש לסמוך עליו, היה יותר נכון לחלק את ההשקפה לשתים: אחת על החיים המעשיים, ואחת על החיים הספרותיים, ולמסור כל חלק לסופר מיוחד. אבל מה נעשה ועניים אנו בדעת ובאנשים, ואתה יודע כמוני, שאין בעירנו מבלעדיך איש ראוי לעבודה כזו, ועל כן עליך יהיה לכלול בהשקפתך את הכל. על הפרטים עוד נדבר, כמובן, בע"פ בשובי הביתה, אבל בעיקר הדבר צריך אני לדעת תיכף, אם נוטה אתה לקבל עליך את העבודה11….
כן אודיעך, כי בשביל לחוס על בריאותי, החלטנו להוציא סך ידוע על עזרה בעבודת הרידקציא. ויש עם לבבי להציע לפניך, שתקבל עליך גם חלק ידוע מעבודת האידקציא (הקריאה הראשונה של כתבי היד, לדעת אם ראויים לטפל בהם, וחלק מן הקורספונדנציא והקורקטורא) אשר ידרוש ממך כשתים או שלש שעות ביום, לא יותר. גם על זה עוד נדבר פא"פ, אבל חפץ אני לדעת תיכף את דעתך בעיקרו של דבר.
רוצה אני גם כן לתת בכל חוברת “ביבליאוגרפיא” שלמה, כלומר רשימה שלמה מן הספרים שיצאו בעברית ובשאר לשונות בעניני היהדות, עם ביאור ומשפט קצר לכל ספר. הספרים שלא יבואו אלינו נביאם ע"פ מה שידובר על אדותם בכתבי‑עת אחרים. עבודה זו אינה קשה ביותר, ובאודיסא, בהשגחתי, יוכל לעשותה גם סופר מתחיל, אם אך יודע הוא לקרוא בלשונות הנחוצות. אולי ראוי לזה ב.? או אולי תוכל להציע לפנַי איש אחר? הודיעני נא.
ואתה, יקירי, מה שלומך? האמנם לא עלה בידך עד עתה להשתמש בימי החופש ולעזוב את העיר לפחות לחודש ימים? לא טוב הדבר! אנשים שכמותנו, המעבידים את מוחם עבודה קשה, צריכים למנוחה בקיץ כמו שצריכים למזון כל ימות השנה. ואני הגבר יודע זאת עתה ע"פ הנסיון. מנוחתי פה פעלה פעולה טובה מאד על גופי, וממילא גם על נפשי, עד כמה שהנפש תלויה בגוף….
“אזרתי כגבר חלצי” וכתבתי בשביל “הלוח” מאמר קטן בשם “מכתב אל אחיאסף (כעין הקדמה לאמת מארץ ישראל)”. מתוך השם הלא תבין בודאי מדעתך, כי אין כאן חכמה יתרה, זולתי תשובה על הטענות והתביעות שבאו עלי בעת האחרונה בכה"ע. כונתי היתה להפטר בזה מן הפולימיקא, כדי שאוכל אחרי כן, בגשתי לכתוב את “האמת” עצמה, לעסוק במנוחה בעצם הדברים, מבלי שאצטרך להכנית בה וכוחים עם אנשים שונים.
ועפשטיין יקירנו מתנהג עמי… כסופר הועד. פעם אחת ענני על מכתבי, וכשכתבתי לו שנית דברים נחוצים הנוגעים למלאכותי בארץ ישראל, לא זכיתי עוד לתשובה. ושכחים הם אנשי הועד וסופריו, כי יש לי עתה הזכות לדעת כל הנוגע לזה הרב היותר מכולם. הם יושבים איש איש על “דוכנו” – ויוצאים ידי חובתם, ואני הרעותי את באירותי וקפחתי את פרנסתי ועדיין לא הונח לי מרגזי ועמלי, – ואמנם לא יאמר להם לבם, כי שי שלי חלק ונחלה בעניני א"י, לפחות, כמוהם?….
למר ז. עפשטֵין, אודיסא. 🔗
ריעטשיצא, 14 אוגוסט 900.
שלשום בערב קבלתי הטלגרמא שלך ע“ד משלוח הפרוטוקולים ללונדון. לאשרכם קרא אסון לד”ר ב. (אביו מת עליו) והוכרח לשוב מפאריז, וללונדון לא הלך. אמרתי “לאשרכם”, כי לולא כן הלא הייתם לשחוק בעיני הבריות, בבוא הפורטוקולים ביום האחרון להקונגרס. אם חפצתם שימָצאו הפרוטוקולים בידי אני הקונגרס, הלא יכלתם לעשות העתק בעוד מועד ולשלחם לאחד הדיליגטים הקרובים אליכם יותר.
ואולם מכלל הדבר אני למד, כי עד כה לא נעשה דבר אצלכם בעינן זה. הפרוטוקולים לא נדפסו וגם לא נעתקו בשביל “יחידי סגולה”, כהחלטת הועד. כתבי העת מרבים שאון, ואתם כלא שומעים! ירא אני, כי בשובי לביתי (בעוד שנים שלשה שבועות) אהיה מוכרח לריב אתכם בחזקה, והלואי שלא יבוא הדבר בינינו לידי ריב גלוי בדפוס. כי הן לא אוכל לשתוק לעולם, וסוף סוף אהיה צריך למלאות חובתי לדעת הקהל.
ועל מכתבי מן 6 לחודש זה חשבת למותר לענות. אלו הייתי “מורשה” באחת הקהלות, המביא לקופת הועד איזו עשרות או“כ לשנה, בודאי היית ממהר להשיבני על שאלותי, מדאגה מדבר פן תחסר חלילה פרוטה. אבל עכשו שאינני “מורשה”, הנך חושב, כנראה, שאין מן ההכרח להודיעני כל מה שחפץ אני לדעת. לפי דעתי אני אמנם, יש לי רשות לדרוש מאתכם, הרב היותר מכל המורשים, להודיעני כל הדברים הנוגעים למשלחתי בא”י. אבל אתם, כנראה, חושבים אחרת…
למר י. בלקינד, יפו. 🔗
ריעטשיצא, 12 אוגוסט 900.
בהיותי בא“י סברנו על אדות הצורך לתת ב”השלח" מזמן לזמן מאמרים בדבר חקירת א“י. והנני להודיעך בזה, כי “השלח” ישוב לצאת מן נובמבר הבא, ואבקשך להודיעני, אם תוכל לקבל עליך את העבודה הזאת. הלא עסוק אתה כעת בענינים האלה, לרגלי החבור הרוסי בשביל הועד. אין מן הצורך להאירך ע”ד תכונות מאמרים כאלה לרוח “השלח”, כי הלא דברנו על זה פא"פ (אגב אזכירך מה שדברנו על אדות המאמר שבא במה“ע “פאלעסט. עקספלאָריישן פאָנד” ע”ד תכונת הסוריים). הואילה נא להשיבני בהקדם דבר ברור….
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
איעטשיצא, 12 אוגוסט 900.
יקרתך מן 30 יולי קבלתי במועדה, ואיני צריך לאמור לך, עד כמה יקרו לי דבריך ועד כמה שמחתי בראותי, כי למרות השנאה וההתחרות המקיפות אותי מכל עברים, עוד אנשים שכמותך נאמנים בבריתי ועוד יש לי רעים אהובים העומדים לימיני לעת הצורך. בעיקר הדבר אוכל להבטיחך, ידידי כי כל אותה הכנופיא עם שאונה והמונה אינה עושָׂה עלי שום רושם ורק על זה לבי דוי, כי, כמו שרואה אני ע“פ סימנים מובהקים, כל טרחי ועמלי במסעַי בא”י לא יביא תועלת. לשוא השתדלתי לירד לעומקם של דברים ולאסוף מספרים ומעשים שיוכיחו אמתות המצב ומה שצריך לעשות לעתיד. כבר עתה הולכת ומתחזקת האגיטציא נגדי ונגד מה שעתיד אני לאמור, באופן שדעת הקהל כבר עומדת מוכנת ומזומנת להשליך אחור את דעותי והצעותי, וגם הועד שלנו באודיסא, כאשר כבר נוכחתי, אינו נוטה למה שהצעתי לפניו. אבל, כמובן, אני אעשה את שלי, וכאשר יחל “השלח” לצאת שנית, אציע את תוצאות מסעַי לפני הקהל, אע"פ שאין לי תקוה למצוא אזנים קשובות.
ועתה אבשרך, ידידי, כי מן נובמבר הבא ישוב “השלח” לצאת ובעוד שני שבועות אני יוצא מפה לביתי (או אולי אסור תחלה לוורשא) לשוב לעובדתי. כי עוד רבה ההכנה הדרושה, באשר אמתחתי כמעט ריקה. ממילא מובן, כי חפץ אני מאד לדעת השקפתך על דבר “חלק הפובליציסטיקא”, במה הוא צריך שנוי לפי דעתך, ואבקשך לבאר לי דבריך, כהבטחתך…. גם דעתי היא, כי צריך “השלח” לשנוים שונים בפרוגרמא שלו, בשביל לקרבו לצרכי החיים ההוים, וכבר רשמתי לי איזו דברים בנוגע לזה. אבל, כמובן, יקרה לי דעת חכם ובעל נסיון כמוך, ואחפוץ לשמוע מה בפיך בטרם אחליט דבר.
ומה תתל לי לחוברות הראשונות? האמן לי, כי ידאב לבי מאד, בהיותי מוכרח לפנות אליך בשאלה זו בעת מנוחתך, ואני הלא ידעתי נפש הסופר הדורשת מנוחה, ומה גם סופר כמוך, העובד כל השנה עבודה מרובה ביותר. אבל מה אעשה, ואתה ידעת, כי לא יצויר “השלח” בלי עזרתך….
אם אולי תראה במקרה את איטצקובסקי, אל נא תגיד לו לע“ע ע”ד התחדשות “השלח”, כי ב“אחיאסף” נוטים להדפיסו להבא בקרַקא, מפני שגם בלא זה יש להם מו“מ עם המדפיס שם (ע“ד ה”יוד"). וגם שלחו לי הערכה, שעל פיה נראה באמת, כי בקרַקא תעלה ההדפסה בזול יותר הרבה. כשאני לעצמי אמנם אין דעתי נוחה מזה, כי יראתי פן יאבד עי”ז ההדור החיצוני. אבל לא אוכל לעמוד על דעתי בדבר כזה שיש בו דררא דממונא, ומה דם כי לעתיד יהיו הם (געלי “אחיאסף”) הנושאים ונותנים עם המדפיס, ולא אני (כך החלטנו, כדי להקל מעלי העבודה). לע"ע עוד לא הוברר הדבר כראוי, ובימים האלה יהיה אחד מהם בקרַקא, ואז נבוא לידי החלטה….
לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין. 🔗
ריעטשיצא, 13 אוגוסט 900.
אגרתך קבלתי, ותודה לך על ברכתך.
מבן אביגדור לא קבלתי שום ספר מספריך. רק ה' ח. ד. הורוויץ, בהיותו פה לפני איזו שבועות, נתן לי ארבעה ספרים (על אם הדרך, ערכין, על הפרק, נמושות). רבים מן המאמרים ידועים לי אמנם מכבר, ובכל זאת יכול להיות, שאדבר עליהם בעצמי ב“השלח”.
בהיותי בברלין, שאלתי ממך את מחברתו של מוצקין ע“ד מסעו לא”י. אל נא תתמה על כי לא השיבותיה לך עד כה. הן לא גמרתי עוד את חשבונותי עם הענין הזה ועתיד אני לכתוב ב“השלח” “אמת מארץ ישראל”. ועל כן הנני מוצא לנחוץ להשאיר עוד המחברת בידי איזה זמן, אולי יהיה לי צורך בה, בגתי אל המלאכה לכתוב ע“ד שאלות א”י. וכאשר אגמור מאמרי על ענין זה אחזיר לך את שלך….
למר ל. סַקֶר, אודיסא. 🔗
(תרגום מרוסית)
ריעטשיצא, 31 אוגוסט 900.
מודה אני, שהצעתך נראית לי מאד. צריך הייתי באמת להציע, לפחות, פעם אחת בלשון רוסית את השקפותי על שאלת היהודים בדרך קצרה וברורה. אבל האסון הוא, שבעד מנוחתי עתה יהיה עלי לשלם בעבודה כפלים במהרה בקרוב. “השלח” שלי עתיד להתחדש בנובמבר, ואמתחתי עודנה ריקה כמעט. מלבד זה עוד יהיה לי עמל רב בעניני ארץ ישראל. ועל כן אינני מוצא לאפשר לתת לך הבטחה מוחלטת, שאשלח לך מאמר לאיזה זמן קבוע, אם כי, כאמור, הצעתך, כשהיא לעצמה, נראית בעיני, ואם אך תהיה יכולת בידי, אוציאנה אל הפועל.
מאת רבי שמעון12 תקבל, כמדומה לי, תשובה דומה לזו בקירוב. מלבד זה היינו אנחנו שנינו חפצים להכיר יותר את התכונה היסודית של מאספך ואת רשימת המשתתפים בו, כמו שהיו נוהגים “יקירי ירושלים”, שלא היו משתתפים בסעודה עד שידעו “מי מיסב עמהם” (כך מעיד התלמוד). ואולם, מאחר שאינני מקבל עדיין את ה“הזמנה” בהחלט, איני חושב לנחוץ לבקש ממך, שתשלח לי את הידיעות האלה כבר עתה בכתב. עוד יהיה לנו זמן לדבר על זה באודיסא, לכשאשוב שמה בעוד שנים שלשה שבועות.
למר ה. רייזין, נויורק. 🔗
ריעטשיצא, 14 אוגוסט 900.
….. הודעת “העולם” ע“ד הוצאת “השלח” אחת בשבוע – בדותא היא. אמנם היתה אצלנו מחשבה להוציאו מעתה פעמַים בחדש, אך גם זו נדחתה לע”ע, ו“השלח” ישאר כמקודם מכ"ע חדשי.
תודה לך על מה שהודעתני בדבר האֶנציקלופידיא. הענין הזה קרוב מאד אל לבי. כי לפני איזו שנים הייתי עסוק בהכנות להוצאת אנציקלופידיא יהודית בלשון עברית ( אם גם בצורה אחרת), ולולא הקנאה והשנאה השולטות בספרותנו, היה הדבר קרוב לצאת לפעולה. אם אוצה אתה לדעת פרטי הדבר, תמצאם ב“על פרשת דרכים”, במאמרים: “על דבר אוצר היהדות בלשון עברית”. – אנכי לא נקראתי "לעבוד בהאנציקלופידיא, אך לוּ גם נקראתי, לא הייתי יכול עתה לעשות זאת. כי הבטלה שאני שקוע בה עתה תחייבני לעבוד בחורף הבא כפלים בעניני “השלח” וצרכי הכלל שאני משתתף בהם, ולא תהיה לי שעה פנויה לעבודות צדדיות…
זכורני, כי כתבת לי פעם אחת ע"ד סופר צעיר באמריקא, הראוי להשתתף בעבודת “השלח”. איני זוכר עתה את שמו. אם יש את לבבו לנסות ידו בזה, אשמח מאד. סוף סוף אמריקא היא מרכז היהדות לעתיד לבוא, ונעים לראות בהתעורר שם כחות עלומים לעבוד עמנו עבודת ספרותנו.
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
ריעטשעשיצא, 26 אוגוסט 900.
יקרתך מן 11 קבלתי לפני איזו ימים ואודך מאד על כל אשר השמעתני ועל הבטחתך לשלוח לי מאמר לחוברת הראשונה….
דבריך על אדות “השלח” צדקו בעיקרם. אבל מי כמוך יודע, כי לא בי האשם שאין “השלח” שלם ביחס אל החיים ההוים. כמה פעמים דברנו על זה, וכמה נסיונות עשיתי כבר, במסרי לסופרים שונים גם את “ההשקפה הכללית” וגם שאר דברים המתיחסים לזה, – ומה אעשה אם אין אנשים שימלאו את החסרון הזה כדבעי? בעת האחרונה באה מחשבה בלבי לכתוב בעצמי את “ההשקפה”. אבל איני יכול להחליט זאת, מפני שעל פי מנהגי ותכונת נפשי, ידעתי מראש, שהעבודה הזאת תגזול מאתי על עתיתי הפנויות, ולא ישאר לי זמן לכתוב על ענינים אחרים. ואולם בכל זאת יש לי תקוה, כי מעתה יתוקן המעוות הזה במדה נכונה. אגב אזכירך כמו כן, כי מאמריך “קהלות יעקב” ו“מן המערב” מתיחסים לחלק זה, והנני מקוה, שלא תשכח לשלוח לי איזו מאמרים משני המינים במשך השנה….
לד"ר ד. ניימרק, רקוניטץ. 🔗
ריעטשעצא, 26 אוגוסט 900.
הוספתך הקטנה למכתבו של ד“ו מַלטר ע”ד “החקירה בהלכה” אינה מובנת לי כל צרכה. אך לא אמצא לנכון “לפלפל בהלכה” על יסוד דברים סתומים שלא ידעתי מהותם. תחת זה אשאלך להודיעני נא, אם ומתי יש בדעתך לשלוח לי את המאמר “על דבר ערך החקירה בההלכה”, ואם ומתיי תאמר לשלוח החקירה עצמה, למרות הספק שבלבך. רוצה הייתי כמו כן: שתשוב לעבודתך ע“ד “שאלת הבחירה”. כי לא לכבוד הוא לא לך ולא ל”השלח" שתשאר העבודה החשובה הזאת בלי “סוף”. אם יש בדעתך לעשות זאת, הודיעני נא, מתי אקבל את ה“המשך” הראשון.
ובנוגע לההצעה אשר אמרתי במכתבי הקודם, לא אוכל עוד אמנם להודיעך דברים באורים, כי עדיין לא נפתרו כל שאלות “השלח”, שבהן תלוים פרטים רבים. אבל בכלל חפץ הייתי לדעת, אם יש לך פנאי ורצון לעבוד עמי בתמידות במחלקת הפובליציסטיקא. אם קורא אתה בקביעות כה“ע לישראל בלשון אשכנז, צרפת ואנגליא הייתי מציע לפניך לכתוב אחת בחודש או אחת לשני חדשים השקפה כללית על החיים המערביים כפי שהם מתגלים בפרי הספרות. ואם יוצא אתה ידי חובתך רק בקריאת כה”ע האשכנזים בלבד, אולי תסכים לכתוב לעתים בלתי קבועות מאמרים פובליציסטיים ע“ד “היהודים והיהדות בארצות אוסטריא”, שבהם תתאר חיי הקהלות, החמריים והרוחניים, דרכי החנוך, התנועה הלאומית וכו', כעין אותם המאמרים שאני מדפיס לפעמים ע”ד “היהודים והיהדות באמריקא”. מלבד זאת אקבל בחפץ לב גם מאמרים אחרים ע"ד שאלות כלליות שונות ( לאו דוקא כיוניות) מחיי עמנו, כי החלטתי להרחיב מעתה את החלק הפובליציסטי.
מנוגע למאמרי ברואת, עלי להודיעך, כי החלטתי לתת “ביבליוגאפיא” יותר מפורטת ושלמה, ובשביל ה צריך יהיה לקצר כל רצנזיא ככל האפשר (עד עמוד אחר או שנים), כדי שיהיה מקום בכל חוברת למשפט ספרים שונים. זולתי במקום שהספר מצד עצמו ראוי לפרסום גדול ולהיות נושא למאמר מיוחד, – אז אין לדבר שיעור, המאמר על אדותיו לא ב“ביבליוגרפיא”, כי אם כעינן בפני עצמו. ממילא מובן, שאינני מדבר בספרים עברים בלבד, כי אם בכל ספר הנוגע ליהדות בכל לשון…
לד"ר ה. מַלטר, רקוניטץ. 🔗
ריעטשיצא, 26 אוגוסט 900.
יקרתך מן 15 קבלתי לפני ימים אחדים ואודך מאד על דבריך הטובים ועל הבטחתך לעבוד עמי כפי יכלתך. הנני חושב את הבטחתך בדבר ההשקפה על “חכמת ישראל” אחת לשלשה חדשים כודאי גמור, ואינני מסופק, שתמלא דבריך, אף אם יהיה קשה עליך מעט. אל נא תשכח, מה מעטים הם הסופרים שיוכל “השלח” להבנות מהם. ואם כל אחד מהם יתנצל בזה, שטרוד הוא בעבודות אחרות, לא יוכל “השלח” להתקיים אפילו שנה אחת, אם לא שאעשנו “עסק” של פטפוטים, כשאר בה"ע שלנו. אבל אני אבחר לו מיתה יפה מחיים ש לבושה כאלה. – ומה טוב היה אלו יכלת לשלוח ההשקפה הראשונה בהקדם.
גם מאמרי בקורת בודאי תשלח מעת לעת, ביחוד על ספרים אנגליים, שאינם שכיחים בארצותינו ולא יבוקרו ע"י סופרים רוסיים או אשכנזיים….
אקוה כי סוף סוף תתרגל במקומך החדש ותהיה לברכה בקרב אחינו בארץ החדשה, אשר סוף סוף שם יהיה מרכז גדול לַיהודים וגם לַיהדות בזמן קרוב13.
מאחר שעובד אתה ברידקציא של האֶנציקלופידיא לַיהדות, אבקשך להודיעני מה דעתך עליה: היש לה איזה ערך מדעי קיים, או אינה אלא “מלאכה אמריקנית” שנעשית בשאון וריקלַמא יותר מכפי שויה, ואם באמת יש תקוה שתצא כולה עד גמירא.
למר י. קלוזנר, וורשא. 🔗
ריעטשיצא, 27 אוגוסט 900.
אתמול קבלתי מכתבך מן כ"ט אב ואודך מקרב לבי על דבריך הטובים, וגם על ההפלגות היתרות שבהם, בדעתי כי גם אלה נאמרו בכונה רצויה: לחזק את לבי בעת שרבים קמים עלי. אך אל נא תדאג לי, ידידי! כל השאון הזה אינו בעיני אלא כשאון הזבובים הללו הסובבים אותי ברגע זה ועוקצים את ידי האוחזת בעט. לפרקים אמנם מוכרח אני להניף ידי ולגרשם, אבל את עבודתי איני מפסיק בשביל זה, ובלבי אחשוב: הנח להם וכלו מאליהם כעבור “חום הקיץ”…
תודה לך על מחברתך הרוסית ששלחת לי. עברתי עליה בסקירה כוללת (פה ק"ק ריעטשעצא אין אנו נוהגים לקרוא ספרים בעיון) ומצאתיה טובה מאד להפצת דעת ספרותנו בין עמי‑הארץ שלנו הנקראים “אינטליגֶנציא”. אך עוד יותר טובה היתה, אלו לא השתדלת לעשות “מלאכה שלמה " והיית ממעט ב”הזכרת נשמות“, שאינן מוסיפות הרבה על התמונה הכללית. זו היא גם דעת מר דובנאוו, היושב אתנו פה. ואולם הוא מוצא, כי מאמרך ב”ווּאָסחאָד" (ע"ד הציונות הרוחנית) יפה הימנה, כן בסגנון וכן בקשא ההגיוני. ומה שאני מוצא, בנוגע למאמרך זה, אגיד לך בקרוב פא“פ. כי מחר או למחרתו הנני יוצא מפה לוורשא ואתמהמה שם עד ליום א' או ב' שבוע הבא. אקוה, כי תבוא העירה ליום אחד מן הימים ההם, בשביל להתראות אתי ולדבר “על הכל”, וביחוד ע”ד עבודתך ב“השלח”, אשר באמת תהיה נחוצה לי מאד. כמובן, לא אדרוש ממך, ש“תעזוב את גמר למודך” (איך בא בלבך רעיון זר כזה?) בשביל “השלח”, אבל התאמצות ידועה להיות לי לעזר אדרוש ואדרוש גם ממך וגם מעוד סופרים יחידים שנתתי עיני בהם. וזה מפני שלעתיד אני אומר לשנות דרכי ביחס אל “הסופרים החדשים” הנוצצים ונובלים. עד כה הייתי נוהג, שכשבא לידי מאמר מאיש בלתי נודע, אם אך מצאתי בו איזה רעיון ראוי להשמע, אף אם בצורה פחותה ובהעדר טעם וכשרון, הייתי מתיגע הרבה לשנות צורתו ולשכללו עד שיהיה ראוי לבוא בדפוס. חשבתי, כי בזה אבא תועלת לספרותנו, אבל הנסיון הורני, כי שגיתי, בדרך הזה נתתי “תעודת מסע” ספרותית לאנשים שונים חסרי דעה או טעם, המתהלכים עתיה בספרותנו ברחבה, כ“בעלי בתים”, ומולי“ם שונים מדפיסים מעשי ידיהם של אלו, מבלי לעמול בתקונם, על סמם מה שנדפס שמם ב”השלח“, ואינם יודעים, כמה יגיעות יגעתי עד שעשיתי ממאמריהם איזה דבר של צורה. לעתיד לא אעשה כן, ועי”ז יחסר לי אותו החומר המקרי, שהיה “השלח” נזון ממנו במדה הגונה, ואצטרך איפוא יותר מאשר עד כה לעזר תמידי של חבר סופרים מומחים. סופרים כאלו יש לנו, אם גם לא במספר רב, ורק ברצונם הטוב תלוי הדבר, שיוכל “השלח” להתקיים ולהתפתח בדרך הרצויה, מבלי שאצטרך לאבד כחי בביראתיש מאין. כבר באתי בדברים עם אחדים מהם, ולעת עתה הכל מבטיחים. אך כבר למדני הנסיון, שאין לסמוך הרבה על הבטחות סופרי ישראל. נחיה ונראה.
ובכן הלא נתראה בעוד ימים אחדים, וע"כ אחשוב למותר להרבות עוד דברים.
למר מרדכי בן הלל הכהן, ריעטשיצא. 🔗
אודיסא, 6 ספטמבר 900.
מתוך ארגותי הקצרות לבתי ידעת בודאי, איך עברו עלי שלשת הימים אשר ישבתי בוורשא, וכי ברחתי משך ביום ג', למען הפטר מן השאון והמהומה אשר סבוני…
בוורשא התיעצנו הרבה ע"ד “השלח” וסוף סוף החלטנו…. להוציא את השלח לא מנובמבר, כי אם מינואר. ההחלטה הזאת סבתה במה שראיתי בוורשא, כי הרבה הכנות חסרות עוד, ואי אפשר לגמור הכל בזמן קצר….
בוורשא ראיתי את ד“ר לֶווין והבטיח לי לכתוב את המאמר על דבר סולוביוב וגם מאמר קצר ע”ד הקונגרס. עתה, בהיות לו עוד זמן רב, אקוה שיעמוד בדבורו.
גם הוא וגם שאר אנשי הקונגרס שראיתי בוורשא אינם שבעי רצון מן הקונגרס הזה, ורובם חושבים אותו כמעט למפלה של ה“הרצליסמוס”.
בדבר עניני א“י לא הספקתי עוד לחקור ולדרוש כל הפרטים, אבל בכלל כבר ידעתי, כי סגירת בה”ס סבתה היא זו שראינו מרחוק: הועד לא כתב לחכי“ח, וזאת האחרונה, בהודע לה מתוך מכתבי המורים ביפו, כי הועד החליט לסגור בה”ס ולה לא הודיע, חשבה לה זאת לעלבון וצותה לסגור. עתה בא הועד עוד הפעם בדברים עם חכי“ח ומשתדל לתקן הדבר. לע”ע לא נודע עוד מה אחרית המשא ומתן….
למר ש. דובנאוו, ריעטשיצא. 🔗
אודיסא, 6 ספטמבר 900.
אחר שלשת ימי המהומה בוורשא שבתי לביתי ביום ה' שעבר, ואת העונג אשר חכה לי פה הלא תדע…. ותבין איפוא מדעתך, כמה רחוק אני עוד מן המנוחה אשר קויתי לה. לע“ע עוד לא נגשתי לשום עבודה, כי לבי בל עמי. ארוה, כי בעוד ימים אחדים אתגבר על הכל ואתחיל לעבוד. יש לי אמנם עתה זמן יותר מאשר חשבתי מראש, כי החלטנו בוורשא (מסבות שונות) להוצא את “השלח” רק מינואר. אבל גם לזה עלי להתחיל בעבודה בקרוב, כדי שלא אצטרך לעבוד אח”כ יתר על המדה. הנסיון הראשון בוורשא הורני, כי העבודה מתשת כחי מאד, ועלי להזהר, שלא להוציא בבת אחת כל מה שהבאתי אתי מריעטשעצא.
ממיודעינו פה ראיתי לע"ע רק אחד: את רבניצקי. רבי מנדלי עודנו שואף רוח במסבות פרטרבורג….
ועתה, ידידי, בקשה אחת קטנה יש לי אליך: בוורשא החזרתי לאנשי “אחיאסף” את התרגום הרוסי ממאמרַי ובארתי להם את הדבר כמו. והנה נודע לי, כי המעתיק כבר קבל סך הגון, וגם אדם קשה הוא מאד ולא בנקל אפשר לפרטרו. הוא חושב עצמו למומחה גדול ואינו רוצה להאמין, שתרגומו לא עלה יפה, כי מי כמהו “מבין” בסגנון הרוסי…. רק אתה לבדך נחשבת בעיניו כמומחה בנוגע אל הסגנון הרוסי, ואם יוכח, כי גם אתה לא תאמר לפעלו טוב – יאמין. ובכן הנני מבקשך, שתאבה בטובך לכתוב לי (או עוד יותר טוב – בתמונת מכתב אל אחיאסף ) את דעתך ע"ד התרגום הזה, למען נוכל להראות לו להמעתיק, וישתדל, לפחות, לתקן בעצמו או על ידי אחרים. כי בלעדי מכתב כזה לא יאמין לדברינו. ואקוה שלא תמנע מלמלאות בקשתי זאת.
ופה החום עודנו גדול…. שבה איפוא בסתר היער כמה שתוכל עוד.
למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל. 🔗
אודיסא, 19 ספטמבר 900.
מכתבך ע“י בתי קבלתי, ותודתי לך על דבריך הנעימים. בימים האחרונים הייתי טרוד מאד, כן בדבר אחותי (ת"ל מצבה הוטב הרבה) וכן בהבאת סדרים בחדר עבודתי, כי לרגלי הטלטול מדירה לדירה באה ערבוביא בספרי ובכל הכתבים, באופן שלא יכלתי לגשת לשום עבודה עד השיבי את הסדרים. ולא די בזה, והנה גם הדפסת הפרוטוקולים ע”ד מסעי לא“י אוכלת הרבה משעותי בכל יום. כי, כמו שידעת, אי אפשר בשום אופן להוציאם כמו שהם, והננו עמלים בתקונם כפי היכולת. כל אלה כאחד הפריעוני מעבודתי, ולא עשיתי מאומה בדבר “השלח” וגם לא נגשתי עוד לכתוב את מאמרַי ע”ד א“י. אבל עתה הנני שב לעבודת ואקוה להתחיל גם בכתיבת מאמרַי (כלומר בסדור החומר לזה) תיכף אחר ר”ה.
את סוף “דירונדא” אבקשך לשלוח לי תיכף, כי יותר טוב שאקראהו במתינות בעוד מועד, ואולי יהיה לי מה להעיר ונצטרך לבוא במו"מ על זה. ובדבר “בתוך עמי” (האמנם כבר גמרת בהחלט להשאיר שם זה?14), הנה יש לך עוד זמן הרבה. המאמר הראשון צריך שיהיה בידי בסוף נובמבר, ועד אז הלא תוכל עוד לחשב דרכך ולהוציא מתחת ידך דבר מתוקן כראוי.
כידוע לך, יכתבו ב“השלח” על הקונגרס שני סופרים: ד"ר לווין וגיסך. אחשוב, כי גם לווינסקי יגע בזה בפוליטון הראשון שלו (הוא אינו עתה פה, ועדיין לא דברתי אתו). לכן יותר טוב, כמדומה לי, שאתה תא תרבה דברים על עצם הקונגרס, ותחת זה תתבונן על הרושם שעשה “בתוך עמך”….
למר א. לוברסקי, קרלסבד. 🔗
אודיסא, 21 ספטמבר 900.
…. מפה אין כל חדש להודיעך. כבר הבאתי צוארי בעול העבודות השונות המוטלות עלי, ויהי לי היום למלאכת “השלח” והלילה לעבודת הצבור, וכמעט לא עבר עלי עוד לילה בלי “ישיבה” מיום בואי הלום ועד עתה. אם יספיק כחי לכל זה – לא אדע עוד.
…. אשתי כמעט בריאה, ומעט ה“עצבים” המציקים לה לפעמים – מי ישים לב לכמו אלה בדור הזה?
למר נ. מ. מ. קיוב. 🔗
אודיסא, 21 ספטמבר 900.
“גדולי אוה”ע" רבים הם בכל מקצוע, ועל הרוב חפשים הם מדאגות פרטיות ועובדים עבודה רק לפי מדת כחם, ועל כן יש להם יכולת להקדיש לפעמים שעה פנויה לצרכי יחידים. מה שאין כן בישראל. אצלנו מי שמכניס עצמו בצרכי הכלל מטילים עליו משא לעיפה – באין אנשים די צרכינו – והוא רובץ תחת משאו. אין לי יכולת אפילו להשגיח כראוי על חנוך בני, ומכתבים לעשרות מונחים תמיד לפני ומחכים לתשובה, ועבודתי בכלל רבה מכפי כחי. לכן לא אוכל “להשתעשע” בדברים עם אנשים צעירים הפונים אלי רק בשביל להחליף מכתבים בלי תוכן מוגבל. זמני יקר יותר מדי, ולא אוכל לבזבזו על דברים כאלה. ובכן אבקשך לבל תטרידני בדברים שאין בהם צורך. אם יש לך איזו בקשה ברורה שאוכל לעשותה, הודיעני, ואם לא, אין מן הראוי שתגזול את זמני, ואל תחכה לתשובה.
למר א. ז. רבינוביטש, פולטבא. 🔗
אודיסא, 21 ספטמבר 900.
צר לי כי לא אוכל להשתמש בספורך “אקוסטה”, והנני משיבו לך היום בתכריך מיוחד. נושא כזה, הנוקב ויורד עד עמקי החיים וההיסטוריא, אי אפשר לפטרו באיזו טירַדות כלליות ושטחיות, שאין בהן לא נתוח הרעיונות ולא ציור ההרגשות במדה הדרושה. מלבד זאת, הרשית לך לשנות את המציאות ההיסטורית באופן בלתי ראוי. למשל, בבוא אקוסטה לאמשטרדם, קרוב לשנת ש“פ, לא היה עוד ר' שאול מוטרה הרב הראשון. אקוסטה מת לכל הדעות לפני שנת ת”ח, ור' מנשה בן ישראל הלך לאנגליא רק בשנת תט“ו. לפי זה לא יכול ר' מנשה לדבר לפני אקוסטה ע”ד רדיפות הקוזקים ונסיעתו לאנגליא, ואקוסטה לא יכול לחזור בתשובה בסבת דרשת ר' מנשה לפניו על הרדיפות האלה. גם היה אקוסטה בחרם שתי פעמים וחזר בתשובה שתי פעמים. ועוד כאלה.
תודה לך על דרשך לשלומי. שבתי הביתה באמונה שלמה, כי מעתה אוכל לעבוד עבודה כמקדם. אך כמדומה לי, שהנני מתחיל להרגיש עוד הפעם סימני ליאות. נחיה ונראה. – הפרעות לא הגיעו אל ביתי.
למר יהושע אייזנשטדט, יפו. 🔗
אודיסא, 26 ספטמבר 900.
בשובי הלום מריעטשעצא לפני שלושה שבועות, מצאתי את מכתבך (כי בעת האחרונה לשבתי שם קשרו עלי קשר ביתי ולא שלחו לי המכתבים שהגיעו לפה על שמי, שלא להטרידני), ואח“כ הגיעני גם מכתבך האחרון הן י”ג אלול, תודתי לך על טרחתך להודיעני מכל אשר אתכם. אך אל נא תבקש ממני, שאשלם לך כגמולך ואכתוב לך על הכל בפרטות. בריאותי אמנם הוטבה הרבה, ויש עתה בכחי לעבוד איזו שעות בכל יום. אך לעומת זאת רבה עלי העבודה מאד, כן עבודת “השלח” (אשר יתחיל לצאת מראשית 1901) וכן עבודתי הספרותית (נגשתי כבר לסדור החומר אשר אספתי בא“י, ובדעתי לכתוב איזו מאמרים על עניני א”י בשביל “השלח”, שבהם אמלא מה שחסרתי בההרצאה לפני הועד בע"פ), וגם עבודת הועד תטרידני עתה הרבה. ובכן אשיבך רק בקצרה על הענינים היותר חשובים:
א. בטרם יגיעך מכתבי כבר תדע מה שהוחלו בדבר בתי הספר ביפו. ההר הוליד עכבר מכוער מאד. ולולא היה הדבר מעציב כל כך, הייתי ממלא שחוק פי על הקומידיא הזאת. מה יאמרו עתה הצעקנים שלכם? הלא בגללם ובסבת צעקתם המרה (שהטילה אימה על הועד שלנו, שאינו מצטיין באומץ לב) יצא העגל הזה. כי החליט הועד לפתוח בתי הספר ויהי מה, ולא היתה לו דרך אחרת לפתיחתם, זולתי למסרם לחכי"ח לעשות בהם (בשניהם!) כרצונה, והוא, הועד, ישא אחריות ההוצאות עליו!
קרוב לזה יצא גם בדבר הפועלים, שמסר הועד לה' ברבש להשתדל בפריז, בהיותו שם ממילא על דרכו מלונדון, מבלי שים לב, כי אז לא היתה העת מוכשרת לזה, בהיות גם הנדיב וגם שאר חברי יק“א זה בכה וזה בכה, ובפריז אין איש. והנה עתה באו שמה צירי הפועלים על פי מכתבי (כי נסמכתי על מה שהסכים הועד להצעתי זאת בשובי מא"י ולא ידעתי כלל את מעשהו במסירת הענין לה' ברבש), והועד חכה עד הימים האחרונים לשיבת ה' ברב”ש, ועתה בשובו, החליט אמנם הועד, שצריך לשלוח ציר שנית, אך בין כה נודע הדבר, כי ישיבת יק"א תהיה ביום א' הבא, ולא תספיק עוד השעה לשלוח את הציר שיבוא בזמן הדרוש!
כך הם מעשי הועד בכל: חפזון ושטחיות! באופן שאי אפשר לדעת היום מה יעשה פתאום מחר. כבר קצתי בכל זאת ורואה אני, שאין ביכלתי להביא תועלת (כנראה, גם כל העבודה שעבדתי בא"י היתה לשוא ולא תביא כל תועלת), והנני חושב הרבה ע"ד התפטרותי.
ב. שמע נא, יקירי! רואה אני, כי מעט מעט הנך שב לשיטה הישנה: מחבר פרויֶיקטים גדולים וחולם חלומות שסופם להפתר לרעה, כאלו בכדי בלינו יחד כל אותם הימים. לא טוב הדבר. אלו הייתי פה בעת שנתקבל הפרויֶיקט שלך ע"ד “ארטוף”, הייתי מתנגד לו בכל כחי (הלא ידעת השקפתי על “שכלולים” כאלה!), ואתה עוד מבקש ממני שאסייע לך להוציא מידי הועד גם איזו אלפים פרנק “מלואים”! – גם “אגודת החנוך” – מה שם אקרא לה? האמנם עוד לא יספיק לך כל הנסיון ולא די לך בכל החורבות הרבות, שארית המגדלים הפורחים באויר שבנינו לפנים, – כי תבוא עוד להוסיף עליהם?
ג. הספור אשר אמרת שלח ואקראהו. כי על פי דבריך המעטים לא אוכל לשפוט לא על טיבו הספרותי ולא על יחוסו להמעשים והאנשים…
הידעת מפני מה נסגרו בתי הספר ע“י חכי”ח? הועד שלנו שכח להודיע לחכי“ח מה שהחליט ע”ד בה“ס. וכשקבלה חכי”ח הידיעה מיפו, חרה לה מאד על העדר הנימוס, שהועד שולח פקודותיו לבה“ס מבלי להודיע לה, ומפני זה החליטה לסגור בה”ס וגם כתבה לועדנו מכתב מלא מרירות על הנהגתו זאת. האין כל זה חומר לקומידיא?
לצירי ועד הפועלים שבארץ ישראל, פריז (על שם מר א. חרלפ) 🔗
אודיסא, 26 ספטמבר 900.
את מכתבכם מן כ"ד אלול וגם העתק הטלגרמות ששלחתם על שם הועד קבלתי וגם עשיתי כל מה שהיה בכחי לעורר את הועד, שיעשה לטובתכם דבר ממשי. אבל, לצערי הגדול, נסתבכו הדברים, וכמו שתדעו מתוך מכתב הועד עצמו, לא הושגה המטרה. והנני להודיעכם בזה דברים כהויתם:
בשבתי כל ימי הקיץ הרחק מזה, לא ידעתי כמעט מאומה ממעשי הועד פה, כי לא הודיעוני. אך בשובי לפני זמן מועט לביתי, נודע לי, כי תחת לחכות עד זמן הישיבה של יק“א ולשלוח אז ציר לפריז ביחד עם צירי הפועלים – כמו שהצעתי לפני הועד בשובי מא”י והסכים לי – תחת זאת מלא הועד את ידי אחד מחבריו, ה' ברב“ש, שעל דרכו מלונדון יסור לפריז וישתדל שם לטובת הפועלים בתור מורשה מטעם הועד. מסבה זו, בקבלנו את הידיעה, כי שלחו הפועלים צירים לפריז, היה הועד במבוכה ולא ידע מה לעשות הפעם, אחר כי ה' ברב”ש התמהמה בערים שונות ולא היה עוד אז באודיסא, וכמובן, כל זמן שלא שמענו מפיו, מה היו מעשיו בפריז, לא יכלנו להחליט דבר, אם לשוב ולשלוח ציר אחר או לחדול. אז שלח לכם הועד טלגרמא לאמור: “מחכים אנו לברב”ש. תשובה מוחלות ביום הראשון“. ואמנם בא ה' ברב”ש הלום ערב שבת ועבר, ובמוצ“ש היתה ישיבת הועד, ושמענו מפי ה' ברב”ש מה שעלתה בידו לעשות בפריז, ולא נחה דעתנו בזה, כי הוא ראה שם רק את ה' מאירסון ועוד אחד מחביר ועד יק“א. ה' מאירסון אמנם הבטיחהו לדאג להפועלים עד מקום שידו מגעת, לתת להם עבודה כפי היכולת וכו', אבל אחדים מאתנו מצאו, כי כל ההבטחות האלה אינן מספיקות וכי העיקר הוא לקבוע גם בלב הנדיב וגם בלב חברי יק”א את ההכרה, כי הפועלים יש להם זכות מוסרית, שידאגו לעתידותיהם לא פחות משדואגים להאכרים, וכי כל מה שיעָשה לטובתם אינו רשות אלא חובה. ועל כן, אחרי שה' ברב“ש לא ראה לא את הנדיב ולא שאר חברי יק”א, דרשנו מאת הועד, שישוב וישלח עתה ציר אחר, אשר יעמול להשיג את המטרה הנזכרת ביחד עם צירי הפועלים. ואחר וכוחים ארוכים, הצלחנו להטות לב הועד לדעתנו, והוחלט לשלוח עתה ציר שני ולהודיעכם זאת ע“י טלגרמא, ויחד עם זה לשאול אתכם, מתי תהיה ישיבת יק”א, למען ידע הציר, מתי עליו לצאת לדרכו. והנה קבלנו ביום הראשון לר“ה את תשובתכם, כי הישיבה תהיה ביום 30 ספטמבר, כלומר ביום א' הבא. הידיעה הזאת בטלה את כל החלטותינו ומחשבותינו, כי אין שום יכולת עוד להשיג תעודת מסע ולבוא לפריז ליום המיועד. ואף אם אפשר היה לבוא בו ביום, אין בזה כל תועלת. כי הציר אשר יבוא צריך היה לראות לפני הישיבה את פני הנדיב וגם את פני חברי הועד כל אחד לבדו, ואיך ישיג זאת איש זר ביום אחד? לכן התיעצתי עם אחדים מחברינו פה והחלטנו לבקש את ראש ועדנו, ה' גרינברג, ילך הוא עצמו היום לפריז. כי לו יש תעודת מסע שנתית לחו”ל, וגם בהיותו ידוע להנדיב ולכל חברי יק“א, אשר בקר את כולם פעמים רבות, הנה הוא האחד אשר יוכל אולי להשיג המטרה, למרות קצר הזמן. למטרה זו הלכנו אתמול לה' גרינברג והעתנו עליו דברים בכל לשון של בקשה, עד שלבסוף נרצה לנו בעיקר הדבר, אלא שלפי דבריו יש לו איזה עסק מסוכסך…. ורק היום יוכל לדעת, אם יש לו יכולת לעזוב את העסק הזה עתה ולדחותו לאיזה זמן. ובערב היתה ישיבת הועד והוחלט, שאם יוכל ה' גרינברג ללכת היום לפריז, מוטב, ואם לא, ישלחו טלגרמא להרב רבי צדוק הכהן בבקשה, שהוא, בתור רב ועסקן בצרכי עמנו, יהיה לכם לפה וישתדל לפני הנדיב וחברי יק”א במובן הנזכר. – והנה עתה, בשעה שכותב אני דברים אלו, עדיין לא נודע מה החליט ה' גרינברג. אבל כפי שיכלתי לשפוט אתמול בערב, מסופק אני מאד אם ילך לפריז, ולא נשאר איפוא מכל עמלנו זולתי אותה הבקשה לרבי צדוק הכהן, אשר אמנם לא אאמין הרבה בתוצאותיה.
זה הוא מצב הדברים. מי אשם? – קשה להגיד. הכל עשו מה שחשבו לטוב ומועיל, ומתוך כל “הטוב והמועיל” יחד יצא המצב המסוכסך הזה. כך הם כל מעשינו15.
ואלהי ציון יהיה עם פיכם ותביאו לאחיכם האומללים בשורות טובות לשנה החדשה.
למר י. גרזובסקי, מקוה-ישראל. 🔗
אודיסא, 28 ספטמבר 900.
עוד בריעטשיצא קבלתי מכתבך הגלוי מלונדון, ולפני ימים אחדים קבלתי גם כן את מכתבך מ“בין הדרדנלים ואזמיר”, ואודך על כל אשר הודעתני.
נעים לי לשמוע, כי באת גם אתה לידי החלטה, כי “העסקנים בפריז יראים את דעת הקהל ואת דעת הספרות”. הלא זה הוא יסוד הצעתי לפני הועד שלנו: שלעתיד ישים לב יותר לכל הנעשה בארץ ישראל וישתדל לפעול על העושים בדרך מוסרית. לא כמו שעשו חו“צ עד כה, שהעלימו עיניהם מכל מה שנעשה במושבות הבַרון, כדי שלא להכעיס את הנדיב ומשרתיו. ואולם התולדה שאתה מוצא מזה, שעלי לקבל על עצמי משרת מורשה הועד, – אינה נכונה. וזה מטעם אחר לגמרי: אי אפשר לאיש שיש רגש כבוד בלבו ושאינו רוצה לבלות זמנו וכחו לבטלה‑להיות תלוי בדעת הועד שלנו, המוכשר תמיד להחליט החלטות פתאומיות, המתנגדות לתועלת הענין, ולבטל בתעופת יד אחת פרי עמלו של איש הנותן נפשו על הדבר; וכל זה לא בכונה, חלילה, כי אם פשוט מקלות דעת ומבלי שימת לב לכל הפרטים וגם מחסרון טַקט. הרבה דברים כאלה נעשו לי מאז קבלתי עלי השליחות לא”י עד סגירת בתי הספר ביפו (הידעת, כי הדבר האחרון הזה עשתה חכי"ח רק בשביל להכעיס את הועד על ששלח פקודותיו ליפו ולה לא הודיע? ), ועוד יֵעשו כאלה בודאי. ואין בכחי לעמוד בפני כל זה, עד שלפעמים הנני חושב להפטר באבוד זמן לבטלה ולצאת מתוך הועד לגמרי.
ומה שהשגתם ע“י האגיטציא בכה”ע בדבר בה“ס – הלא ידעת כבר בודאי. תחת אשר לפני זה, לרגלי הצעתי, החליט הועד למסור בתי הספר לחכי”ח רק כשתסכים לתנאים האלה: שלא להעמיד דירקטור ומורים עברים בלי הסכמתנו, שהמורה העברי הראשי יהיה נחשב כסגן הדירקטור, והאחרון יתיעץ עמו בכל הדבירם, ושהפרוגרמא תעָרך בהשתתפותנו, – תחת זאת הסכים הועד עתה (בפחדו הגדול מפני “דעת הקהל”, הדורשת בתי ספר ביפו – ויהי מה!) לכל דרישות חכי“ח: שתהיה היא לבדה המושלת בכל, ואנו לא נתערב במנוי מורים ומנהלים והנהגת הבתים, ושהפרוגרמא בשלש המחלקות העליונות תהא זו השלטת בכל בה”ס של חכי“ח. ולנו הניחו רק פריבילגיא אחת: שאם יהיה דיפיציט, נמלאהו אנחנו. לשוא נלחמתי בכל כחי נגד כל זה, לשוא הוכחתי לועדנו, כי מוטב שישאנו בה”ס סגורים בשנה הזאת עד שנראה מה אפשר לעשות בהם, ולא נביאם בידנו למצב כזה – הכל לשוא! כי נפל פחדכם על הועד. שישו ושמחו איפוא בכחכם הרב! רק על זה בלבד מצא הועד עוז בלבו למחות: ע“ד הדיפיציט. לפי דעתו, דורש היושר, שאם יהיה דיפיציט, תשתתף בו גם חכי”ח. ועדיין לא נודע, אם תסכים האחרונה אפילו לזה. באמת אומַר לך, כי עם כל הכעס אשר בלבי למראה כל אלה, לא אוכל להתאפק משחוק, בזכרי את הפרַזות הגדולות של המורים ע“ד “סמל דמות העברים הקדמונים”, ואת אשר השיגו על ידיהן בפועל. כך נאה להם, יען אשר ישתמשו באמצעים בלתי הגונים, להלהיב את קהלנו בציורים דמיוניים, שאינם במציאות, וינחוהו ע”י זה בתר לא דרך.
אגב נזכרתי, שבאגרתך מלונדון תפסתני על שאמרתי במאמרי בלוח אחיאסף, כי איש מבני א“י לא התנגד שם לדעתי ע”ד בה“ס, ואתה טוען כנגדי, שבאחד הלילות אמרת לי אתה בעצמך, שאין ראוי לסגור בה”ס, כל זמן שאין טובים מהם ביפו. כנראה, לא היטבת לקרוא את דברַי. לא אמרתי, שהכל הסכימו לסגור בה“ס (ואיך יכלתי לאמור כזאת, אם אני בעצמי לא חשבתי כלל שיסָגרו, ולולא אותו הסכסוך שיצא בין הועד וחכי"ח, שהזכרתי למעלה, באמת לא היו נסגרים כלל?), אלא שלא הכחישוני בנוגע למצב בה”ס והתולדות המעשיות היוצאות מזה ולא דברו באזנַי ע“ד “עברים קדמונים” וכדומה מן הגדולות שספרו אח”כ בכה"ע. עם זה עלי להודיעך, כי ההעתק ממאמרי שראית בלונדון נעשה עוד לפהי ההגהה. כי בעלי “אחיאסף”, מבלי ליטול תחלה רשות ממני, מצאו לנצחץ, שיהיה העתק המאמר לפני חברי הקונגרס, ושלחוהו עוד קודם שעברתי עליו שנית לפני הדפסתו, באופן שאחרי כן עוד שניתי הרבה, וגם אותם הדברים שתפסת עליהם נשתנו במקצת…
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 18 אוקטובר 900.
…… ע"ד העתון השבועי16 הלא ידעת דעתי מתוך מכתבי אליך לקרקא, אך, כאשר אמרתי שם, איני מוצא לנכון לעמוד על דעתי בזה, אחר כי אחריותי בעד מעשי “אחאסף” תכלה בקרוב. מטעם זה לא אגיד דבר גם בנוגע להעורך, אף כי לא יפה עשיתם. ידעתם היטב את השקפתי על השאלה הזאת, ולא היתה לכם רשות לעושת מעשה אשר בפה מלא התנגדתי לו בהיותי בוורשא. בשאלה כזו אין הולכים אחר הרוב, כי אין הרוב יכול לכוף את היחיד, שישא עליו אחירות בעד מעשה המתנגד להשקפתו המוסרית…. כמדומה לי, שיודעים אתם, כי מכבד אני את כשרונו של פרישמַן, ולא עוד אלא שבתור אדם פרטי אוהב אני אותו מיום שהכרתיו בברלין. אבל האמנם לא תרגישו, כמה מן הכיעור יש בזה, שהוא מבטיח לאחוז בעניני הלאומיות בשיטת “השלח”. אף כי לבו בל עמו? ועל יסוד הבטחה כזאת אתם חושבי לאפשר למסור בידו כלי זיין מסוכן כזה! אל אלהים, האם באמת היתה הספרות לשוק שמוכרים וקונים בו דעות ושיטות: אם לאומיות היא סחורה דרושה, – הרי לאומיות, ואם מחר תעלה שיטה אחרת, – יחליפוה באחרת? תמה אני, כי לא תרגישו כל זה גם אתם. “אחיאסף” לא למקח וממכר נוסד, ואתם לא להנאתכם תעבדוהו, ולמה איפוא תמשכו אחרי הזרם עד למעשים כאלה?
לד"ר ש. לֶווין, יקטרינוסלב. 🔗
אודיסא, 18 אוקטובר 900 (כ"ה תשרי תרס"א).
…. כעסך על ה“ווסכאָד” בדבר משפטו על הקונגרס תמוה בעיני. כפי הרשום בזכרוני ממה שדברנו בוורשא, לא רחוק אתה ממנו הרבה מענין הזה, ומדוע תדרוש, שיכסה על האמת? אין זאת כי אם ידידנו הטוב מר א_ן אצל מרוחו עליך והטיל עליך אימה יתרה. אבל אני, כמאז כן עתה, הנני מאמין באמונה שלמה, שהאמת צריכה ויכולה להאמר בפשה ברורה, בלי כל התחכמות, ואין בזה שום נזק. ואולם הדבר מובן, כי לא אפריעך מלהגיד במאמרך מה שלבך חפץ, ואם אראה צורך בדבר, אוסיף מצדי הערה על דבריך…
למר מ. זילברמן, קישינוב. 🔗
אודיסא, 19 אוקטובר 900 (כ"ו תשרי תרס"א).
…. הרעיון להתאחד בשביל להפיץ בעם ידיעת שפת עבר ולהיטיב חנוך הדור הבא ברוח עברי‑ הולך ומתפשט עתה, לשמחת לבבי, בהרבה ערים. אבל לע"ע אין ההתעוררות הזאת מביאה עוד פרי רב, מפני חסרון אורגניזציא כללית, שתתוה את הדרך לפני כל האגודות ותנהלן בעצותיה. איש פרטי, יחיד, יהיה מי שיהיה, אין בכחו לשאת לבדו את כל הטורח הזה. הנה אתם שואלים ממני את מחשבותי בדבר “מערכת הלמודים וסדרי החדר”. ואני, מלבד שאינני פדגוג מעשי, הנה גם אם הייתי בעל נסיון כזה, לא הייתי מרשה לי לחוות דעתי מרחוק בדברים שעדיין לא נתבררו כל צרכם ולא יצאו עוד מכלל נסיונות. צריך שבכל מקום ומקום ישתדלו העומדים בראש הענין למשוך אליהם לבות אנשי מעשה המומחים לדברים כאלו, שישתתפו עמהם במעשיהם, ומעט מעט ימצאו מאליהם את הדרך הישרה, לפי תנאי המקום. ורק כאשר תרבינה אגודות כאלה במקומות רבים, ומעשיהן יעידו עליהן, כי בלב שלם וברצון אציץ הן עובדות עבודתן, אז ימצאו בתוכן אנשים – כן אקוה – שיקחו עליהם העבודה הגדולה והקשה לחבר יחד את כל האברים המפוזרים האלה ולעשותם לגוף אחד חי ומתפתח, לטובת העם כולו.
ובכן, אדונַי הנכבדים, אם באמת יש עם לבבכם לעבוד במקצוע זה עבודה תמה, אל נא תשאלו עצות מרחוק, כי אם התחברו ומשכו עליכם כל הכחות הטובים שבמקומכם, ועשה תעשו יחד מה שנראה לכם טוב ומועיל, לפי תנאי מקומכם. ואם לפעמים תצא שגיאה מאתכם, אין בכך כלום. השגיאה היא המורה היותר טוב.
לחברת “פועלי ציון” במינסק. 🔗
אודיסא, 19 אוקטובר 900.
בשובי לביתי לפני איזה זמן מן המקום שבליתי בו ירחי הקיץ, בשביל להחליף כח, – נמסר לי מאת הועד מכתבם היקר מחודש אב שעבר. והנני נותן להם, אדונַי, את תודתי מקרב לבי על כל הדברים הטובים והנעימים אשר חשבתם לנכון לדבר באזני בעת רעה זאת, אע"פ שאיני כדאי. יחד עמכם הנני מקוה, כי עוד לא תמה עבודתי לעמי, וכל זמן שהנשמה בקרבי לא אחדל מלעשות את אשר אוכל ואת אשר אחשוב לטוב ומועיל לעתידות ישראל. אבל, אם כה או כה, – עבודת היחיד אין לה אחרית ותקוה, אם לא ימָצאו רבים אשר ילכו בעקבותיו ויקחו את הדגל מידו, כאשר תרפינה ידיו, בשביל לשאתו הלאה ביד רמה וחזקה. כי על כן רחב לבי, אדוני, בראותי כי, למרות כל האיבה המקפת אותי מכל עברים, עוד ישנם כה וכה גם אנשים עומדים לימיני ומחזיקים בכל היקר והקדוש לי. והדבר הזה ינחמני על כל עמלי, בתתו תקוה בלבי, כי לא הבל פעלי וכי גם בבוא עתי לעזוב את המערכה, לא תרפינה ידי אנשי החיל המעטים אשר עמי, והרעיון אשר עליו נלחם יוסיף לחיות ולכבוש לו דרך אל לב העם.
ואלהי ציון יהיה בעזרכם ויברך פעלכם.
לד"ר מ. עראנפרייז, סופיא. 🔗
אודיסא, 21 אוקטובר 900.
במשך העת שלא באנו בדברים חָיינו הרבה גם שנינו: אתה באת אל המנוחה ונתמנית פרנס על מדינה שלמה, ואני שבעתי נדודים, כעס ומכאובים בארץ ובחוץ לארץ. הצד השוה שבינינו, ששנינו היינו רחוקים כל העת הזאת מספרותנו. עתה הנני שב לעבודתי הספרותית (“השלח” ישוב לצאת מן ינואר הבא), ואתה, כפיי שכותב לי ד"ר ניימרק, רצונך גם כן להחזיר גרושתך זו. אם כן, נחדש איפוא את בריתנו ותשוב לעבוד עמי את עבודתנו הסיזיפית! – אינני חושב לנחוץ להציע לפניך עבודה מוגבלת בנושא ובצורה, כי רוצה אני לדעת תחלה, מה מחשבתך אתה על עצם הדבר ועל פרטיו. ואגב אזכירך, כי עודני נושה בך “הבטחות” שונות שלא קיימת עד היום….
לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ. 🔗
אודיסא, 12 אוקטובר 900.
…. בכל לבי הייתי חפץ, שתבוא תקותך בברלין. וזה לא רק לטובתך, כי אם גם לטובת ספרותנו בכלל ולטובת “השלח” בפרט. זו היא הקללה הרובצת על ספרותנו העניה, שהכחות המעטים המסורים לה מפוזרים במקומות בלתי מוכשרים לעבודה ספרותית ומדעית ועמוסים בטרדות פרטיות, שאינן מסוגלות לטהר את המחשבות ולהניח את הדעת. ובאין זפרים ושעה פנויה ומנוחת הנפש – אין פרי לעבודתנו. לוּ תבוא תקותך וישבת בברלין – ואעבידך בפרך.
לד"ר ל. קַנטור, ליבוי. 🔗
אודיסא, 21 אוקטובר 900.
אחר שנה שלמה של מסעות ונדודים, חליי הגוף והנפש וצרות רבות וקשות, הנני שב עתה לעבודתי ב"השלח, אשר יחל לצאת שנית מן ינואר הבא. ובהודיעי לך זאת, הנני מקוה, שתתעורר סוף סוף למצוא שעה פנויה לעבודה ספרותית ותשתדל לעזרני במאמרים הגונים, שאני נצרך להם עתה מאד.
ואתה סלח נא, כי אסתפק בדברים מעטים. עבודתי רבה, ובריאותי עודנה רופפת, ומוכרח אני לקצץ בדברים ככל האפשר.
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 25 אוקטובר 900 (ה' חשון תרס"א).
…. בדבר “הדור” לא נוסיף להתוכח, כי מה תועלת יש בזה? בודאי תאמין לי, אם אומר לך, כי בכל לבי חפץ אני שתצדק אתה, ו“הדור” יהיה לברכה ולתפארת ל“אחיאסף”. אך כל זמן שלא הראני הנסיון כי כן הוא הלא תרשני להטיל ספק בדבר. אגב אודיעך – למען תדע ערכם של “סודותיכם” –– כי עוד לפני קבלי את מכתבך ולא ידעתי איפוא לא שֵם נכה“ע ולא דבר גמרכם עם פרישמַן, – נודע לי כל זה על פי מכתבו של בן‑אביגדור לקלוזנר, אשר הראני זה האחרון, ובו נאמר מפורש, כי גמרתם עם פ., שיהיה עורך מכ”ע שבועי שלכם בשם “הדור”!….
מאת פ. לא קבלתי לע“ע שום מכתב, וע”כ לא אדע מה לענותך בדבר המכתב אשר בקשת בשביל “הדור”. כי אמנם, כשאני לעצמי, הלא ידעת, כי אין השקפתי מתאימה לשלך בדבר התועלת המקוה מזה, ואם כן הלא אין ביכלתי לברך את הילד החדש במז"ט ולהביע את שמחתי על צאתו לאויר העולם (כי בודאי לא תדרוש ממני גם אתה, שאגיד דבר ולא מלבי). ואתה הן לא הודעתני את הפרוגרמא בפרטות, ואף לא אדע מה בדעתכם לאמור לעם, בבואכם להצדיק פעלכם ולהראות נחיצותו – ומה איפוא אגיד אני? אחכה איפוא עד שאקבל מכתבו של פ., אולי אמצא בו חומר מספיק לעשות תשובתי לו ראויה להתפרסם ולענותו בתמונת “מכתב אל העורך”, אם אך אוכל לעשות זאת, מבלי שתהיה בדברַי כעין הסכמה מצדי על “הדור” ועורכו….
…. באמת שלח הועד לפני איזו שבועות ידיעה קצרה ל“המליץ” ול“הצפירה” ע“ד פתיחת בתי הספר ביפו, אבל בה לא נזכר מאומה ע”ד התנאים שעל פיהם נגמר הדבר בין הועד וחכי“ח. רק אחר איזה זמן באו ב”המליץ" (כפי הרשום בזכרוני) התנאים שהודיע ה' ברבש בוורשא, כמו שבאו לפני זה ב“היום”. ובנוגע לעצם התנאים האלה, אגלה לך בלחישה, כי באמת גרועים הם עוד הרבה יותר. בהצעת ה' ברבש נזכר לפחות, שהפרוגרמא תחובר בהשתתפות איש מאתנו, בעוד שבתנאים האופיציאליים, ששלחה חכי“ח לועדנו, זה אינו, כי אם נאמר מפורש, שהפרוגרמא של בתי הזפר בשלש המחלקות העליונות היא זו של חכי”ח השולטת בכל בתי ספריה, רק עם ההבדל הזה, כי ללמודי שפת עבר יוקדשו שלש שעות ביום, ורק אם יַראה הנסיון, כי די ללמודים העברים בשתי שעות, אז ילַמדו בשעה השלישית איזה מדע כללי בשפת עבר. מה שמענין, כי כל המדעים ילַמדו בצרפתית ולא יחכו כלל, “שיַראה הנסיון, שאי אפשר ללמדם בעברית”, כמו שנאמר בהצעת ברבש. ואת התנאים האלה קבל הועד, כי נפל פחד הקהל עליו, הדורש בי“ס ביפו – ויהי מה! לשוא הרביתי דברים להוכיח לגבורינו, כי אם רק בשביל הקהל הם עושים זאת, הלא ירגיזוהו בזה עוד יותר, וכי הקהל יסכים בודאי, שישארו בה”ס סגורים עוד חצי שנה, עד שיחליט הועד מה לעשות בהם, ולא יתרצה בשום אופן לתמוך בכספו ובכסף הועד בתי ספר כאלה, המסורים לגמרי בידי חכי"ח, – שומע לא היה לי, ועתה אי אפשר עוד לשנות….
הנני שולח לך בזה נוסח מודעה על התחדשות “השלח”, כאשר בקשת. בזעת אפי עמלתי לכתוב “ריקלמא” יפה, וכאשר עיניך רואות, העיליתי חרס בידי. מה אוכל לעשות? אין עטי מסוגל לכך. ואולם אם תחפצו דוקא להרבות בריקלמא, כתבו כטוב בעיניכם, אחר כי המודעה תודפס בשם “אחיאסף”. רק אל תבטיחו, בנוגע לשנוי התוכן, יותר ממה שכתבתי במודעתי….
סלח נו גם אתה אם אזכירך, כי בדברנו ע“ד בחירת עורך למכה”ע השבועי, ואתה הזכרת את פ., התנגדתי באמת “בפה מלא”, לא מפני שאחרים “לא יהיו שבעי רצון מזה”, כי אם מפני שאני בעצמי…. מצאתי רעיון כזה זר מאד ואמרתי לכם, כי לא אוכל להסכים לזה, מפני שפ., בכל כשרונו, אינו האיש הראוי לעמוד בראש מע“ע לאומי וציוני (במובן ידוע). אף אמרתי לך, כי אם יסכים פ. לנהל מכ”ע כזה לפי רוחנו, יהיה זה מצדו מעשה בלתי הגון, אשר יעיד עליו, כי אין לו דעות קבועות, ובזה עצמו יראה איפוא, כי לא הוא האיש הדרוש. עתה לא אכחד ממך, כי אחר שכבר נעשה מעשה, י לי רק נחמה אחת: כי למרות הבטחותיו לכם ולמרות השגחתכם עליו, ינהל פ. את העתון לפי רוחו, ולא לפי רוח אחרים, ואז, אף אם אתנגד להרבה מדעותיו ומנהגיו, אוכל, לפחות, לכבדו, אותו ואת מכה"ע שלו. לא כן אם ימלא באמת את אשר הבטיחכם, אז יהיה לי “הדור” לגועל נפש, בדעתי כי אין פיו ולבו שוים….
המכתב נתעכב בידי עד למחרת יום כתיבתו, ובינתים קבלתי מכתבו של פ.. חכם הוא האיש ובעל כשרון – בזה אין ספק. אבל…. הלואי שיהיה פחדי לשוא. לע"ע לא החלטתי עוד מה לענותו בדבר המכתב הגלוי. בימים האלה אבקש לי שעה להתבונן בדבר, ואז אודיעך גם אותך את החלטתי.
למר ד. פרישמָן, וורשא. 🔗
אודיסא, 31 אטקאטבר 900.
אם לא מהרתי לענותך על מכתבך מן 8 לח“ז אין זה אלא מפני שלא ידעתי מה לענותך. כי כמו שתבין מדעתך, הדב אשר בקשת לא נקל היה לי לעשותו, ועד שגמרתי את ה”מכתב" לא ידעתי אם יעלה בידי לכתבו בצורה שתוכל במדה ידועה להפיק את רצונכם. עתה הנה כתבתי מה שכתבתי, ולפי דעתי תוכל לתת את מכתבי ב“הדור” ולהשיב עליו מה שתשיב. אבל חלילה לי מהתרעם עליך, אם תמצאהו בלתי נאות להתפרסם. רק זאת אבקשך, שאם תדפיסהו, לא תעשה בו שום שנוי או השמטה, כי הרבה התבוננתי בכל מלה ומלה, והרבה השתדלתי להמנע ממבטאים שלא יהיו לרצון לך או למנהיגי “אחיאסף” ואם בכ“ז תמצאו כאלה, ההכרח הביאני לדך, ולא יכלתי לעשות באופן אחר. ואולם אם לא תמצא לנכון להדפיס מכתבי, הואילה נא להשיב לי הכת”י, כי אין בידי העתק מדויק.
אך אם כה ואם כה, הנה אני השתדלתי למלאות בקשתך, ע"כ אקוה, שתקים גם אתה את הבטחתך ותשלח לי בקרוב איזה דבר הגון בשביל “השלח”….
למר ק. קפלַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 31 אוקטובר 900 (ד' חשון, תרס"א).
…. עשיתי בקשתכם וכתבתי “מכתב אל העורך” בשביל “הדור”. הנה הוא לפניך בזה. קראוהו ושפטוהו, אתם ועורך “הדור”, ובידעם נתון הדבר, להדפיסהו או לא. אם תדפיסוהו – תדפיסוהו כלו כמו שהוא, בלי כל שנוי או השמטה, אפילו מלה אחת. ידעתי אמנם, שיש בו דברים אשר לא ינעמו לאזנכם או לאוזן העורך. אבל בסגנון אחר לא יכלתיי לכתוב, והרבה מאד עמלתי במכתב הקון הזה (הוא פרי עבודת שני ימים ), שלא יהיה לכם למורת רוח ושלא יכלול עם זה דברים שאינם לפי רוחי. וע“כ לא אוכל להסכים לשום שנוי, כי דקדקתי בכל מלה ומלה, ומה שכתבתי הייתי מוכרח לכתוב. ואולם הרשות נתונה לכם לבלי הדפיסו, אם לא ימצא סגנונו חן בעיניכם, והאמינו לי שלא אתרעם ע”ז אפילו כל שהוא. רק אבקשכם להשיב לי כתב‑ידי, כי אין בידי העתק נכון….
לד"ר ש. לֶווין, יקַטרינוסלַב. 🔗
אודיסא, 9 נובמבר 900.
….. עורכו של “הדור” יהיה באמת פרישמַן. איני מוצא לאפשר לכחד ממך, כי נעשה הדבר נגד רצוני, לפי שאם הייתי אומר לך ההפך בודאי לא היית מאמין לי…. אבל שמע נא מה שקרני אחרי כן! אחר שכתבתי לחברינו בוורשא את מחאתי על שעשו דבר כזה נגד דעתי, קבלתי מכתב מאתם ומכתב מפ., וכולם יחד ידרשו מאתי, כמעט ביד חזקה, שאכתוב מעין “מכתב אל העורך” בשביל הגליון הראשון. חשבתי שידעוני חברינו ולא ישגו בי כל כך, לדרוש ממני, שאכתוב מכתב סתם, מבלי לגעת בשאלה על דבר עריכת “הדור” ומבלי לרמז, שאין לבי סמוך ובטוח, כי הכל יהיה “על הכון”. אבל הם, כנראה, טעו. וכשמלאתי בקשתם מכתבתי מ השכתבתי, קבלתי אתמול תשובה מקפלַן מלאה תלונות, שהכאיבו את לבי מאד. כי באמת צר לי על חברינו הטובים ועל צערם. אבל מה יכלתי לעשות? לע"ע איני יודע עוד אם יודפסו דברַי או לא. במקום אחד עשיתי בקשתם ושניתי את הסגנון מעט, והשאר אינני יכול לשנות. אבל נתתי להם רשות לבלי הדפיס את דברַי, אם קשים הם בעיניהם ביותר.
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 9 נובמבר 900.
אתמול קבלתי מכתבך, והנני ממה להשיב לך על “קושיותיך” בדבר “המכתב אל העורך”, אף כי לבי יכאב מאד על שאינך חפץ (כן, אינך חפץ, כי איש נבון כמוך, אילו היה חפץ, היה מבין מדעתו כל הכתוב למטה) להבין, כמה קשה היה לי לכתוב דברים אשר ידעתי מראש שלא יפיקו רצון מכם, וכמה נצטערתי על שמוכרח אני לצער אתכם, את אוהבי המסורים לי בכל נפשם. וכי חושב אתה, שנעלם ממני, מה רבו צרי ומה מעטו אוהבי? או חושב אתה אותי לקל‑דעת כזה, שאינו יודע להוקיר אהבת אוהביו המעטים? אבל מה אעשה וההכרח המוחלט הביאני לכתוב מה שכתבתי. ולא אכחד ממך, שאני מכיר טובה לעצמי על שנתגברתי על רגשות לבי ועשיתי חובתי כפי הכרתי הפנימית, מבלי לשאת פנים לאיש. אמור אמרתי אמנם שתבינו בעצמכם מה שהביאני לכך, אבל מאחר שאני רואה כי אינכם חפצים להבין זאת, הרי לך פירושו של דבר:
אילו היה בן‑אביגדור, או איזה איש אחר שאינו אחראי בעד מעשין, פונה אלי בבקשה, לכתוב איזו דברים בשביל הגליון הראשון של מכ“ע שהוא אומר להוציא, הייתי משיב לו: אישי המו”ל! סופרי הגליון הראשון הם החלוץ היוצא לפני המחנה, וכל זמן שאינני יודע, מה תכונת “הממלכה” החדשה שאתה מיסד, אינני יכול לעבוד בצבאך, וכל שכן שאינני יכול לצאת לפני המחנה לישר הדרך לפניו. רק בה“פרדס” עשיתי זאת מפני שידתי מה תהיה תכונתו…. וכשעבר “המליץ” לידי “איש יהודי”, הלא ידעתם כי לא דברתי במכתבי אליו דברי חוסף ולא סמכתי ידי עליו, כי אם להפך, העירותי על המגרעות שבפרוגרמא החדשה, ובתור עוזר ל“המליץ” מכבר, דרשתי מאת העורך החדש בירור דברים, למען נדע אנחנו עוזריו אם נוכל גם לעתיד לעבוד עמו. ואם כך הוא בנוגע לזרים, שאין עלי אחיות מעשיהם, כל שכן בנוגע ל“אחיאסף”. איני צריך להגיד לך, כי אילו הייתי יושב עמכם בוורשא, לא היה אפשר הדבר כלל, שיוציא “אחיאסף” מע“ע חדש וימסור עריכתו לסופר ידוע בלי הסכמתי; כי למרות החלטות הרוב, הייתי בדברים כאלו מעמיד על דעתי, מפני שבשאלות הספרותיות אחריותי גדולה משלכם, והקהל היה מטיל עלי כל אשמות “אחיאסף”. אבל בהיותי רחוק מכם, איני יכול לעשות כן, והנני מתנחם בזה, כי למרות היותי אחראי בעד כל אלה לפי שורת הדין, הנה הכל יודיעם, שאיני משתתף בפועל במעשה “אחיאסף” ואינני אחראי בעדם לפי היושר. ומפני זה איני חושב לנחוץ “להודיע לכל קהל הגולה, כי “אחיאסף” עושה מעשים בלי הסכמתי ובלי ידיעתי”, ובכן איני חושב לנחוץ לעשות זאת בנוגע אל “הדור”, כל זמן שאני עומד מרחוק ואיני מדבר דבר. אבל אם בא אנכי לדבר אל הקהל על אודות “הדור” בגליון הראשון, הרי זו בהזכרה, שהנני גם אני במנהיגי “אחיאסף”, וכל מה שהוא עושה על דעתי הוא עושה, וגם “הדור”, נוסד בהסכמתי וע”פ השקפותי. וע“כ לא יכולתי לעשות זאת בשום אופן מבלי להעיר תחלה, כי לא כן הדבר, כדי שלא להתעות את הקהל, בנוגע אל “הדור”. ומכיון שהעירותי על זה לא ברצוני כי אם בהכרח, לכן השתדלתי לתת להערה זו תמונה כללית, שלא תהיה כמזכרת עון ל"אחיאסף”, ולתפוש את הרע במעוטו, כלומר להגיד רק בכלל, שמפני ריחוק המקום איני יכול תמיד להשתתף במעשיו בשעת עשייתם, ולא להגיד ברור ומפורש, בנוגע אל “הדור”, כי הוא עצמו נוסד למרות דעתי, וגם העורך נתמנה בניגוד לחפצי. חשבתי, כי תמונה כזו יותר נוחה היא; אבל מדבריך נראה כאילו מתרעם אתה על זה ביחוד…. אם תקרא דברי בעיון, תמצא, כי אף אם יש בהם ברמת מקום לטעות לאנשים שאינם בריאים בדבר, אבל אין בהם אף מלה אחת המתנגדת אל האמת. ובכל זאת הנני מודה לפניך, כי סגנון “דיפלומַטי” כזה אינו לפי רוחי, ואהבתי אליכם ואל “אחיאסף” העבירתני מעט על מדותי בפרט הזה. ועל החטא הזה שקלתי למטרפסי במה שאתה בעצמך, שבשבילך ובשביל חברינו האחרים עשיתי זאת, באת לעוררני על “הדפלומַטיה” שבדברי…. הנני מקבל איפוא את העונש הזה באהבה, ולכפרת עון הנני שולח לך בזה נוסח חדש, אשר אחשוב כי לא תוכל למצוא בו עוד “קושיא” מצד זה, ואם תחליטו להדפיס המכתב, תשימו את הנוסח החדש במקום הישן.
ובנוגע לקושיתך השניה: כי כתבתי אל העורך, עם היותי יודע (כי אמנם הודעתני זאת, ואני לא שכחתי), שלא יקרא שמו על “הדור”, – זו היא תשובתי: גם אתה בעצמך בבקשתך שאכתוב בשביל “הדור”, בקשת מאתי מכתב, ופ. במכתבו אלי כתב מפורש, שמבקש הוא מכתב, “כאשר נתת לבעל “המליץ” בהכנסו לרשות בעלים חדשים”. ומוסיף ואומר: “בענותך אותי על מכתבי זה התכוון מעט שתהא היכולת בידי למסור את תשובתך גם לרבים”. ע“פ כל זה חשבתי כי יש בידי רשות לכתוב באותו הסגנון שכתבתי. כי הלא הכל מבינים, שמכ”ע שבועי א“א לו בלי עורך קבוע, ואם לא נזכר שמו מפורש, אין זה אלא מפני שהוא והמו”ל אינם רוצים לע“ע שיחשב הקשר שביניהם כדבר קים. אבל לא יעלה על דעת שום אדם לחשוב, כי אין עורך כלל למכ”ע זה, וע“כ אפשר לדבר אל העורך המסתתר…. מלבד זאת אך תמימות יתירה היא לחשוב, כי באמת לא ידע הקהל שיש עורך ל”הדור" ומי הוא. פה בעירנו כל החובבים את שפתנו ושמים לב לענינה יודעים כבר, כי פ. והא עורך “הדור”, וכן הוא בודאי בשאר הערים…. אל תשכחו, כי הקהל העברי אינו זה של ה“יוד”. הקוראים הפשוטים והתמימים של ה“יוד” לא יתמהו ולא ישאלו מי הוא הרֶדַקטור שאין מזכירים שמו, אבל הקהל העביר לא ינוח ולא ישקוט עד שידע הכל, וע“כ טוב לדבר אליו מיד בראשית הענין דברים ברורים ומפורשים, ולא לתת מקום ל”הגדות" שונות…. ולחשדכם, כי אתם בעצמכם מתביישים לקרוא את העורך בשמו.
קצורו של דבר, עשיתי מה שהייתי מוכרח לעשות לפי הכרת לבי, ובכל חפצי לבלתי דבר דברי שיגרמו לכם צער, לא אוכל לשנות מכתבי יותר מן הדברים המעטים שהנני שולח לך בזה, ואתם עשו כחפצכם: הדפיסו דברי או השיבו לי כתב ידי17….
למר מרדכי בן הלל הכהן, הומיל. 🔗
אודיסא, 12 נובמבר 900.
…. לעת עתה אין לי עוד סופר לההשקפה על כה“ע המערביים. רבניצקי חזר בו ואונו רוצה (לפי דבריו אינו יכול) לעסוק בזה. פניתי לבריינין – ואין מענה, לעהרנפרייז – ואין לו פנאי, לניימרק – ואין לו יכולת…. ועתה צא והוציא בעברית עתון מתוקן כהלכה! גם בחלק הבלטריסטיקה עדיין ריקות נוראה. שום דבר הגון לא בא לע”ע לידי, ור' מנדלי גם הוא עוסק לע“ע בעבודה אחרת, ומסופק אני אם יוכל לגמור איזו פרקים מ”בעמק הבכא" להחוברת הראשונה. העניות הרוחנית הזאת ממאסת עלי את עבודתי, וכמדומה לי, שבעוד זמן מה אהיה מוכרח לעזבה, לפי שכל סופר שיש בו ניצוץ של כשרון ידרוש דוקא, שיכרעו ברך לפניו ויבקשוהו בדמועת, שיחוס על העורך האומלל וישלח דבר מה, כי שבעה עורכים יחזיקו בו וימשכוהו זה לצד זה וזה לצד אחר. ביחוד מעורר שחוק מנהגו של “אחיאסף”, העושה קונקורנציה לעצמו. כי, כידוע לך בודאי, הפסיק ר' מנדלי את עבודתו ב“השלח” מפני שמשכוהו אל ה“יוד” ושלמו לו שם כמעט שכר כפול, ועתה בגשתו לעבודתו שנית, לא יתן לו פ. מנוחה ומבקש בכל הלשונות של בקשה, שיכתוב בשביל “הדור”…
ומשלומי מה אכתוב לך? בריאותי במצב בינוני. הנני עובד הרב, אבל איני רואה סימן ברכה בעבודתי, וכל מה שאני מרבה לעבוד, כן תרבה דאגתי שלא תספיק לי השעה לעשות הכל עד ינואר. סבת הדבר איני יודע אל נכון, אך נראה לי, שמוחי יָגֵעַ, והמכונה עוֹשָׂה מעשיה במתינות יתרה….
למר א. א. ליובושיצקי, וורשא. 🔗
אודיסא, 13 נובמבר 900.
הנני משיב לך בזה את שירך “הרי גלבוע”, לא מפני שהשיר מצד עצמו רע בעיני, אך מפני התנאים שהתנית. להחוברת הראשונה, כבר נועד שיר אחר. ובכלל אינני מקבל שירים או מאמרים בתנאי שאדפיסם בזמן ידוע, ושכר השירים קצוב לכל המשוררים בלי הבדל – 8 קופיקות השורה. אם תסכים אפוא לתנאים כאלה, תוכל לשוב ולשלוח לי את השיר ויודפס במשך השנה באיזו חוברת.
“השלח” נותן רק שיר אחד בכל חוברת, וע"כ מובן מאליו, שאין מקום למשורר אחד בכל “חודש”.
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
אודיסא, 13 נובמבר 900.
אל נא תאשימני ביותר, ידידי, על איחור תשובת הפעם ואל תחשדני במה שאין בי, כי “כועס אני עליך על שהטרחתני בענין בלתי נעים” (כדבריך באגרתך האחרונה). באמת הענין הבלתי נעים אשם בזה במקצת, אבל מצד אחר. בשבועות האחרונים התחלתי להרגיש כאב בעיני ונבהלתי מאד, כי מה כחו של עורך וסופר בלי עינים? לכן החלטתי למעט בכתיבה ככל האפשר, וכל מכתב שיכלתי לדחות תשובתו עליו מאיזו סבה – דחיתי. בין אלו היה גם מכתבך, מפני שמיד בקבלי אותו כתבתי לוורשא ופרטתי לפני בעלי “אחיאסף” כל טענותיך עליהם וחכיתי לתשובתם, כדי שאדע מה לכתוב לך בזה. אבל תשובתם לא מהרה לבוא, ורק בימים האחרונים, קאוב לזמן קבלי את אגרתך האחרונה, קבלתי מהם תשובה, שבו הרגיעו את רוחי, שכבר שלחו לך חשבון, וכי אינם חיבי עוד לך אלא סך מועט, וכי בודאי כבר שככה חמתך. עתה תוכל לצייר לך, כמה נצטערתי בשמעי מפיך, כל לא כן הדבר, וכי החשבון אינו צידק. והנה, ידידי, אל תאמר “נניח זה”. אם אתה רוצה להניח, אני איני יכול, כי סוף סוף, אע“פ שאיני משתתף במעשי “אחיאסף”, חלק מן האחריות גם עלי לע”ע…. וע"כ אבקשך מאד לשלח לי העתק מן החשבון ששלחו לך עם הערותיך עליו, ואפנה אליהם שנית…
בעד מאמרך תודה לך, אף כי –הלא תסלח לי אם אומר לך גלוי מה שבלבי – נראו בו עקבות חפזון. אקוה לקבל ממך בקרוב גם פרק “מן המערב”, כמו שהבטחתני.
בדבר “האשכול” קשה עלי מאד “לחוות לך דעתי”, כבקשתך, וגם איני רואה צורך בחות דעתי18. משנעשה אדם סופר ועסן בצרכי הכלל, הרי הוא “הפקר” לכל הקהל, וכל מי שרוצה לדבר עליו טובות או רעות – הרשות בידו, כזוכה מן ההפקר. בשנה האחרונה דברו עלי כמעט בכל יום בכה"ע העברים, ועל הרוב דברו רע, ולא נטלו רשות ממני, ומדוע אין אדם כמוך רשאי לדבר עלי כל מה שבלבו (אחת היא, אם רוצה אתה לדבר אך טוב, או אם יש בדעתך גם לפרוט חסרונותי, כפי דעתך) בלי הסכמתי?….
“בלי ספק – אתה אומר – הסכמת גם אתה לעריכת “הדור” ע”י פרושמן“, ובלי ספק לא אתה האחד החושב כן. אבל האמת היא, שכל עיקרו של “הדור” נוסד למרות חפצי, ועריכתו ע”י פ. נתקבלה בניגוד לדעתי. מה אוכל לעשות, ורוב המנהיגים יושבים הרחק ממני ועושים מה שלבם חפץ. ע"פ בקשתם הנמרצה כתבת מכתב גלוי בשביל הגליון הראשון, אם ידפיסוהו (אי נתתי להם רשות לבלתי הדפיסו, אם קשה עליהם הדבר), תראה מבין שורותיו עד כמה אין דעתי נוחה מכל הענין הזה.
למר ר. בריינין, ברלין. 🔗
אודיסא, 20 נובמבר 900.
אגרתך מן 12 קבלתי באלו הימים.
צר לי, כי דחית את הצעתי ע“ד השקפה כללית על הספרות העתית שבמערב, ועוד יותר צר לי, כי מוכרח אני לדחות את הצעותיך אתה, מפני שכבר קדמוך אחרים. את “חלק הבקורת” (כלומר השקפה חדשית על הספרים החדשים בעברית ) כבר מסרתי לסופר אחר. אבל אין זה מעכבני לתת גם מאמרי בקורת מיוחדים, ארוכים או קצרים, ובכן יכל הייתי לקבל בקורתך על ספרי ברדיטשבסקי, לולא פנה אלי לפני איזו שבועות סופר אחר בשאלה, אם אקבל ברואת כזו, ועניתי “הן”. מוכרח אנכי איפוא להמתין עד שאקבל את המאמר, ואם לא ימצא חן בעיני ואשיבהו לבעליו, אודיעך. ובנוגע להצעתך השלישית ע”ד “הספרות והחיים”, לא בארת יפה מה כוונתך בזה. אם תאמר לכתוב ע“ד הספרות העתית העברית ויחוסה אל החיים, כבר קדמך אחר גם בזה. כי בחפצי לתת השקפה על הספרות העתית, לא היה בדעתי לטפל רק בבקורת “המאמרים” וכו'. כי אם לתת מושב מחזיונות החיים, כפי שהם נראים באספקלריה של כה”ע. ולפי שקשה עבודה זו, חלקתיה לשנים… את החלק העברי והרוסי מסרתי לסופר אחד, ואת החלק המערבי הצעתי לפניך, והנך ממאן לקבלו, וירא אנכי כי יחסר לע"ע, מפני שכבר פניתי גם לשאר הסופרים הראויים לאצטלא זו פחות או יותר, ואין איש רוצה לקבל עליו את העבודה. – ואם כוונתך לכתוב על חזיונות החיים לבד ועל חזיונות הספרות לבד, הודיעני נא, אים אתה מצייר לך עבודתך, מה יהיה תכנם וסגנונם של מאמריך, למען אדע אם אוכל לתת מאמרים כאלה בקביעות, בתור מחלקה תמידית. מצדי אני הייתי מציע לפניך עבודה תמידית מעין זו. חפץ הייתי מאד לתת בכל חודש שיחה קלה על איזו מן השאלות המתעוררות מתקופה לתקופה בספרות האירופית ושיש להן יחס גם לחיי בני עמנו בתור אנשים או שיש להן דוגמא בספרותנו החדשה. במאמרים כאלה אפשר היה להראות באופן בולט, כמה דלים מעשינו וכמה “נפוחה” ספרותנו בשאלותיה השאולות מאחרים וכו'. איני צריך להאריך לאיש כמוך ואקוה, כי תבין מחשבתי, אם אומר לך, שהנני מצייר לי מאמרים כאלה בתור “פַּרַלילים”, והשם הנאה להם לדעתי הוא: “מבית ומחוץ”. חשוב בדבר והודיעני נא תשובתך בהקדם. חומר יסודי לכל מאמר יוכל להיות איזה ספר או ספור חדש באחת הלשונות…
למר ר. בריינין, ברלין. 🔗
אודיסא, 28 נובמבר 900.
כמלואים למכתבי הקודם 20, הנני ממהר להודיעך בזה כי מאמר הבקורת על ספר ברדיטשבסקי, אשר הודעתיך עליו שם, לא יבוא ב“השלח”. ובכן הנני מחכה למאמרך ואבקשך מאד להודיעני תיכף, מתי יגיע לידי בדיוק. איני צריך להוסיף, כי חפשי אתה לברר השקפתך על הספרים ההם כפי הכרתך הפנימית, אך בסגנון שלא יהיה בו חלול כבודו של המחבר בתור אדם וסופר.
לד"ר ש. ברנפלד, ברלין. 🔗
אודיסא, 28 נובמבר 900.
קבלתי מכתבך מן 21. “את רוגזך ואת כעסך” אני מבין היטב, כי על כן הנני גם אני סופר בישראל ושרוי אני גם כן תמיד בצער וברוגז, ביחוד בעת האחרונה. עבודתי קשה עלי מאד, קשה משני צדדים: מצד בריאות גופי, שעדין, כנראה, אינה יכולה לשאת עבודת החוח במדה מרובה, ועוד יותר – מצד בריאות נפשי, שאינה מוצאה קורת רוח בעבודה זו, מפני שנתמוטטה אמונתי בתועלתה, אחרי רואי, מה מצב ספרותנו ומה קהל קוראיה ומה תקותה לעתיד. במצב גופני ונפשי כזה צריך הייתי לעזוב הכל ולצאת מעולם הספרות לפחות לזמן ידוע, – צריך הייתי ואיני יכול….
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 9 דצמבר 900.
סוף סוף קבלתי ממך איזו דברים, אחר שתיקה של חודש ימים או יותר, והנני להשיבך על הסדר…
בעת האחרונה קבלתי מכתבים מסופרים שונים, שמתוכם ראיתי, כי רבים חושבים אותי גם לעורך “הדור” (אף כתב יד אחד כבר הגיע לידי בבקשה שאתנהו ב“השלח” או ב“הדור”), ומאחר שעל “הדור” לא יקָרא שם עורכו מפורש, הלא יוכלו כל הטועים להשאר בטעותם. דבר זה גרם לי צער הרבה, כי ראיתי שמוכרח אהיה להדפיס מודעה, אם ב“השלח” או ב“הדור” עצמו, שאין לי שום יחס למערכת “הדור”, ומודעה כזו היתה בודאי קשה לכם. אבל עתה שיודפס ב“הדור” מכתב אל העורך מאתי, ידעו הכל את האמת ולא אצטרך עוד למודעה כזו. אגב תוכל לראות מזה, עד כמה אוכל לחשוב עצמי כמשוחרר מאחריות בעד מעשי “אחיאסף” ועד כמה איפוא יש לכם רשות לעשות מעשים ולא רוחי…
…. בדאבון לב רואה אני, כי לא ככחי אז כחי עתה ואין מוחי עובד עבודתו כמלפנים. זה שני חדשים ויותר שנגשתי לסדר את החומר שבידי בעניני א“י, בשביל לכתוב איזו מאמרים בזה ולמלאות מה שהחסרתי בהצעתי לפני הועד. אך כל עמלי לא עמד לי לכתוב לפחות מאמר אחד עד 1 נובמבר בשביל חוברת ינואר, כמו שחשבתי מראש. ובראותי זאת, הפסקתי בתחלת נובמבר כל עבודתי בעריכה וכתיבת מכתבים, ולא עסקתי אלא בזה, ורק בסוף שבוע שעבר גמרתי את אשר היה לי לכתוב בשביל החוברת הראשונה…. מאמרי ע”ד עניני א“י ישאו עליהם שם כללי: “שאלות ארץ ישראל”. כל מאמר יהיה ענין נפרד לעצמו. המאמר הראשון הוא ע”ד “בתי הספר ביפו”, אך החומר רב כל כך, עד שלא הצלחתי לגמרו בחמשה עשר העמודים שיבואו בחוברת הראשונה, והלואי שיגמר בחוברת השניה….
עקר שכחתי, לפני שבוע ויותר קבלתי מכתב משפ“ר, שבו ישאלני: איך יוכל להוסיף ולכתוב “ההשקפה” בשביל “השלח”, כמו שבקשתיו, מבלי להכפיל מה שיאמר לפני זה ב”הדור“, אשר גם בו נתמנה ל”כרוניקור“? כמובן אין שום תשובה לשאלה חמורה זו, והנני כותב לו היום, שבאמת איני רואה אפשות למסור לו מעתה ה”השקפה“, אחר כי בשום אופן לא יוכל להמלט מהכפלת דברים, אלא אם כן יאמר ב”השלח" “הן” על מה שאמר ב“הדור” “לאו”. ובכן “הצלחתם” לרכוש לכם בשביל “הדור” את הכרוניקור של “השלוח”, ולא עלה כל דעתכם לשרול בעצמכם, מה יעשה “השלח” ואם יש לכם רשות לעשות זאת בלי הסכמתי! אמנם, קוקורנציא כזו בין היד הימנית והשמאלית הוא חזיון זר מעט שאי אפשר לראותו בלי שחוק. בכלל אוכל להודיעך, כי כפי הידיעות הבאות אלי מצדדים שונים, יש לכם תקוה גדולה להטות ל“הדור” את לב כל הסופרים שעבדו עמי עד כה ולבתי השאיר ל“השלח” אי אם איזו מן היותר קרובים אלי, אשר למרות כל הכריעות וההשתחויות של אחרים, לא יעבו את “השלח” בשביל “הדור”. אני לא אכרע ולא אשתחוה לפני כל נער או גם לפני “טובי הסופרים”, ואם יבוא יום, שלא יאבה שום סופר לבוא בברית עמי, מפני שאיני מתרפס לפניו ככל הדרוש, – אסיר את העטרה מעלי, ואתם תמסרוה לטוב ממני.
למר ש. פ. רבינוביטש (שפ"ר), וורשא. 🔗
אודיסא, 9 דצמבר 900.
מכתבך הראושן מן ג' כסלו קבלתי במועדו, והוא הביאני במבוכה רבה. שאלתני, איך לכתוב הכרוניקא בשביל “השלח” באופן שלא יהיה בה גבוב דברים מזו שאתה כותב בכל שבוע ב“הדור”, ועל שאלה חמורה זו לא מצאתי תשובה. כי אף אם הכרוניקא ב“השלח” צריכה להכתב בסגעון אחר, הנה התוכן הלא אחד יהיה, ובכל חפצך לעשות הכרוניקא של “השלח” יותר שלמה וסדורה, לא תוכל להמלט מכפל דברים, ונמצא “השלח” חוזר ואומר מה שכבר נאמר לפני זה ב“הדור”. לדבר כזה לא אוכל להסכים, וע“כ לא מהרתי לענותך, כי חפצתי לחתה להתישב היטב בדבר. אך בקבלי אתמול את מכתבך הגלוי וראיתי מתוכו שכבר נגשת לסדור ההשקפה הראשונה, מבלי לחכות לתשובתי על מכתבך הקודם, – הנני ממהר להודיעך בזה, כי אחר כל ההתבוננות, באתי לידי החלטה, שאי אפשר לסופר אחד להיות כרוניקור בשני מכ”ע. ולכן מאחר שקבלת עליך כבר הכרוניקא של “הדור”, הנני פוטרך מזו של “השלח”. בודאי תחפוץ לדעת, מה בדעתי לעושת בזה, והנני מודיעך, כי לע"ע מסרתי כתיבת ההשקפה, באין ברירה, לאחד הסופרים הצעירים פה. אם יעלה הדבר בידו – מוטב, ואם לא, נוח לי שתחסר המחלקה הזאת לגמרי, עד שאמצא סופר הגון לכך, משאעשיר את “השלח” מפסלתו של “הדור”.
ממילא מובן, כי בזה איני פוטרך לגמרי מלעזור לי עזרת‑סופר באיזה מקצוע אחר, וביחוד, אם תוכל לשלו לי איזה מאמר הגון בעניני תולדות ישראל (כמובן, על איזה נושא כללי, שאין בו דקדוקי עניות של “געלאֶהרטען”), – אודך מאד.
את דאגתך ע"ד צורתו הרוחנית של “השלח” לעתיד – תוכל להסיח מלבך. כל זמן שאני עומד באשו לא יהיה “למרמס נערים” ולא ישנה את “תכונתו העצמית”.
על שאלתך, אם מאתי “יצאה הגזירה” למנות את פ. לעורך “הדור”, – אשיבך: לאו, ולא רק “גזירה” זו אלא גם כל גופה של “גזירת הדור” לא מאתי יצאה ולא על דעתי, אלא שבתור איש אוהב סדר ומשמעת, נכנעתי מפני גזירת רוב החברים המנהיגים, ודעתי בטלה מפני דעתם.
את מחברת הועד ע“ד הבקורת הלא קבלת כבר בודאי. ב”השלח" יבואו על כל השאלות מאמרים ארוכים, שבהם אתן ידיעות יותר מפורטות ואשתדל לברר השקפותי במדה מספקת.
תודה לך על דרשך בשלומי. בריא אני בגופי, אבל נפשי עיפה, והעבודה קשה לי עד מאד….
לד"ר ל. קנטור, ליבוי 🔗
אודיסא, 10 דצמבר 900.
לפני זמן מה קבלתי מוורשא את ספורך “לכו והתפרנסו זה מזה”, ובעלי “אחיאסף” הודיעני, כי כתבת להם, שהנך שולח הספור להם, מפני שלא קבלת מאתי שום ידיעה ואינך יודע את כתובתי. הדבר הזה יפלא בעיני מאד, כי באמת כתבתי לך גם על דבר הספור וגם על דבר זכרונותיך על אודות סולוביוב, אשר שאלתני אם אקבלם ב“השלח”. האמנם לא הגיע לידך מכתבי ההוא? אם בן הוא, הודיעני ואשלח לך העתק ממנו.
את ספורך אתן בחוברת א' או ב'. כי בינתים הגיעו לידי עוד ספורים, קודם שקבלתי את שלך, ואיני יודע עוד, מה אבחר לחוברת הראשונה. כ“מי שהיה עורך” הלא תדע, כמה טעמים ונמוקים יש להעורך לשקול בדעתו עד שיחליט דבר בשאלה “חמורה” זו. אקוה שאתה לא תהיה מן הקפדנים (שרבו בעונותינו הרבים בין סופרינו) על קטנות כאלו.
בסוף ספורך אתה מעתיק נוסח המודעה שהדפיסו מנהיגי הישיבה. ואם לא יטעני זכרוני, כמדומה לי, שבאמת נדפסה בכה“ע מודעה כזו מלה במלה מאת אחת הישיבות. והנה ידעת, כי חק הוא ל”השלח" לבלתי פגוע בכבוד אנשים פרטים, ולכן אבקשך מאד להודיעני תיכף, אם באמת לקחת את המודעה בלשונה מכה"ע, ובאופן הזה תרשני להשמיטה או לשנות סגנונה.
לד"ר נ. סירקין, שרלוטנבורג. 🔗
(תרגום מרוסית)
אודיסא, 10 דצמבר 900.
בבקשה – מעט סבלנות. ספורך קבלתי רק לפני זמן מה מוורשא, ועוד לא הספיקה לי השעה לקראו: העבודה מרובה על כך! כשאקראהו, תקבל תשובה מיד, או – אם הספור לא יתאים לחפצי – את הכת"י.
ההשקפות של “על פרשת דרכים” אינן חובה על סופרי “השלח”, וע"כ תוכל לשלוח את מאמרך, ואם רק מצד עצמו יכשר בשביל “השלח”, יודפס. לכל היותר אפשר שאמצא צורך להוסיף הערת העורך.
לד"ר ש. לוין, יקטרינוסלב. 🔗
אודיסא, 10 דצמבר 900 (י"ח כסלו).
מכתבך בצרוף המאמר קבלתי, ותודה לך. סגנונך ברור ויפה (חבל שאתה ממעט בכתיבה), ומצד זה לא יגרום לי מאמרך “טורח הרבה”, ואף לא טורח מעט. אבל פעמים שהוא “פוליטוני” מעט ולא יתאים עם חשיבות הענין. ובמקומות כאלה אהיה מוכרח לשנות או גם להשמיט איזו דברים. לא כל השקפותיך מתאימות לדעתי. אבל בזה אין רע, כי איני כופה את סופרי “השלח”, שיענו אמן אחר כל דעותיו של עורכו. ואולם בעיקר הדבר, כמדומה לי, שלא יצאת ידי חובתך ולא השתדלת לברר כל שאלה כדי צרכה, באופן שכל המאמר עושה רושם של שיחה “פרַגמנטרית”. אולי אני אשם בזה, כי, לפי דבריך במרתבך, קצרת אותו “לשליש או לרביע”, כדי לעשות רצוני, שלא יעלה יותר משמונה עמודים. ואם באמת כן הוא, הייתי בוחר יותר להשיבו לך, שתמלא מה שהחסרת ותתן לו צורה שלמה. ואם בשביל זה יאחר לבוא חודש אחד, מה בכך? לפי תכונתו הוא מאמר פובליציסטי בפני עצמו, שאין הקונגרס תופס מקום בו אלא כפי הדרוש לבאור השאלות הכלליות של הציוניות, וע"כ כל חודש זמנו הוא. גם בלעדי זה אפשר שאניחהו לחוברת השניה, מפני שהחומר הולך ורב, וכל אחד מהסופרים דורש דוקא, שיבואו דבריו בחוברת הראשונה. ואילו הייתי עושה רצון כולם, הייתי צריך לעשות חוברת זו גדולה פי שנים או שלושה מכפי המדה הקצובה. מה אעשה? אמלא רצון הרחוקים שקפדנותם תוכל להביא רוח רעה ביני וביניהם, ואת הקרובים אדחה לחוברות הבאות, בדעתי כי יסלחו לי, ואם לא יסלחו, אשחק לכעסם.
ובכן, מהרה נא והודיעני, אם יש את נפשך לשוב ולהשלים את המאמר או תבחר להניחהו כמו שהוא.
למר פ. מרדל, פילאדֶלפיא. 🔗
אודיסא, 12 דצמבר 900.
…. קראתי שני מאמריך ששלחת בשביל “השלח” ומסכים אני לתת להם מקום וגם אשמח עליהם מאד. אינני עוסק אמנם בקביעות בהלכות הפילולוגיא, אבל עם הידיעות הכלליות שהספקתי לאסוף בענינים אלו, זעיר שם זעיר שם, באתי זה שנים רבות לידי הכרה, כי כל הדקדוק העברי נבנה על פלפולים של הבל, ואך לשוא נכביד על התלמידים המון כללים שאין להם יסוד בפוניטיקא ולא שרש בלינגוויסטיקא ההיסטורית, ותמיד הייתי מהרהר בלבי: מי יתן ובא מדקדק, היודע פרק גם בחכמת הלשון החדשה, והרוס את כל המגדלים האלו הפורחים באויר ולשחרר את לומדי שפת עבר וסופריה מכל המשא הזה. עתה הנה מאת, אדוני, להוציא מחשבה זו לפעולה. ברוך תהיה! ובשביל זה הנני נותן מקום לדבריך ב“השלח”, אף כי לא נועד “השלח” לחקירות פילולוגיות, כי רואה אני במאמריך תועלת מעשית. רק על זה צר לי, כי אוהב אתה להאריך במקום שאפשר לקצר, להכפיל דבר אחד כמה פעמים, וגם אינם עמל לכתוב בסגנון יפה וספרותי, ומפני זה עלי לעמול הרבה בשביל לתקן מאמריך עד שיוכלו לבוא בדפוס בצורה ספרותית הגונה. לעתיד הייתי מבקשך, שתקל מעלי עבודה זו כפי יכלתך. כן אבקשך, כי בהביאך דברים מתוך ספר לועזי תביאם בגוף המאמר בתרגום עברי, ורק בשולי העמוד בהערה תוכל להביא גם את הדברים בלשונם, אם תמצא צורך בזה. לא כמו שעשית במאמריך אלה, שהבאת דברים בלשון אשכנזית בגוף המאמר, ועי"ז תגרום לי טרחה יתרה לתרגמם לעברית ולשוב ולכתבם גם באשכנזית בשולי העמוד.
ועוד זאת. במאמרך ע“ד השורק החסרת את העיקר והנחת אותו ל”מאמר אחר“, והוא – השאלה ע”ד האותיות העבריות, אם בן כולם קונסונַנתים" או שיש בהן גם “ווקַלים”. כל זמן שלא נתבררה שאלה זו, הגדולה בערכה יותר מן השאלה הפרטית ע“ד השורק, לא תוכל גם זו האחרונה להתברר כל צרכה. והנה רואה אני במאמרך, שמקודם חשבת לדבר בו גם על השאלה הכללית הזאת (כי כן היה כתוב מתחלה, שתדבר ע“ז “במרוצת הדברים”, ורק אח”כ מחקת זאת וכתבת תחת המלות האלה: “במאמר אחר”), ובאמת ראוי היה לך לעשות כן, וע”כ הייתי מבקשך, שתשוב לכתוב את המאמר הזה באופן שרצית בתחלה, כלומר לעשות בו אותה השאלה הכללית לעיקר, ושאלת השורק – כאחד הפרטים היוצאים ממילא מתוך הכלל העקרי. אם תסכים לזה, הודיעני, ואשיב לך המאמר בשביל לתקנו. או אולי תכתוב מאמר מיוחד על השאלה הכללית, ואתן לו מקום לפני המאמר על השורק. כי כל המאמרים האלו יחד אני חושב להדפיס בשם הכללי שנקרא בו מאמרך הראשון, כלומר: “לתקון הנקוד והקריאה”, מאמר שני, שלישי וכו', כדי שיהיו ביחד לדבר אחד שלם וימשכו אליהם יותר עיני הקוראים המבינים. בכל אופן יש לך זמן לכתוב את המאמר באחד משני הדרכים שהזכרתי, כי עד שיודפס המאמר שלפני זה (עד הדגש) ועד שאוכל לתת מקום שנית למאמר ממין זה (כי הן תבין, שא"א לתת מאמרים כאלה, שקוראיהם מעטים, בכל חודש) – יעברו עוד איזו חדשים.
אם תסכים להרחיב מאמרך ע“ד השורק ולתת לו צורה חדשה, תוכל להכניס בו גם השגותיך על דברי מה ילין בספרו ע”ד עברית בעברית, אשר הזכרת במכתבך האחרון. באמת ראוי ונכון לבלט דברים כאלה, הדורשים מאת המורים להמציא הבדלים במבטא במקום שבאמת אינם, ולקלקל עי"ז טהרת המבטא ולהכביד על התלמידים שלא לצורך.
למר י. קלויזנר, וורשא. 🔗
אודיסא, 13 דצמבר 900.
שמחתי על אגרתך שקבלתי אתמול, כי כבר היה הדבר לפלא בעיני, שנסתם כל חזון ממך. עתה הנני מחכה לקבלת ההשקפה, ואבקשך מאד להקדים ולשלחה ככל אשר תוכל, כדי שאדע איך לחלק את החומר בחוברת הראשונה, שכבר הנני עוסק בסדורה וגם שלחתי כבר איזו כת“י לביהד”פ. ע"ד השם אשר נקרא לה עוד אתישב לאחר שאקרא אותה19.
מאמרַיע“ד עניני א”י, כנראה, יתרחבו מאד. כידוע לך, אמרתי לתת בחוברת הראשונה מאמר מיוחד ע“ד ביה”ס ביפו. והנה כתבתי כבר 11–10 עמודים ע“ד שאלה זו (וביחד עם ההקדמה, אשר מקצתה קראת, יהיה בחוברת א' כחמשה עשה עמודים), ועדיין לא הגעתי גם להפרוגרמא של ביה”ס לבנים, וע“ד ביה”ס לבנות לא כתבתי עוד מאומה, באופן שמסופק אני אם אוכל לגמור את המאמר הזה אף בחוברת ב'. ועתה צא וחשוב, כמה נשאר לי עוד חומר למאמרים אחרים: “ע”ד בתי הספר במושבות, ע“ד המצב האקונומי של המושבות הנמצאות, ע”ד חברות הישוב, ע“ד שיטת הברון ויק”א, ע“ד הפועלים, ע”ד האפשרות והאופנים ליסוד מושבות חדשות, ועוד ועוד20. כמדומה לי, שאצטרך לעסוק בזה כל השנה. מפני זה הנחתי לע“ע את השם “שאלות א”י”, כי קשה לי לכלול סֶריא שלמה של מאמרים ארוכים תחת השם “אמת מא”י", שכבר הורגלו הקוראים לקשר בו מושג של מאמר קצר וכללי. אך עוד אתישב בדבר כשאקבל הקורקטורא…
למר ד. פרישמַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 14 דצמבר 900.
תודתי לך על שקיימת הבטחתך ושלחת לי דבר מה, אע“פ שבאמת, כמו שהבנת מדעתך, קויתי לקבל ממך לא שיר – שירים יש באמתחתי כמעט שלנה שלמה – כי אם איזה ספור, שבזה לא שמן חלקי עתה. אבל קובל אני עליך, אדוני, שגם אחר שהחלטת לשלוח לי שיר, בחרת בזה, שיכלת לראות מראש, כי לא אוכל בשום אופן לתתו ב”השלח" כמו שהוא. כמה שפל ובזוי הוא משה (ואין צריך לאמור יהושע) בתמונה זו שנתת לו! האמנם לא תרגיש את ה“בְלַסְפֶמיא” שבדברים כאלה, בהיותם יוצאים מפי נביא הנביאים לפני מותו ובתור צוָאה לממלא מקומו? גם “ליצֶנציא פואיטיקא” יש לה גבול, ופה עוברת היא, כמדומה לי, את הגבול הנכון.
ואולם מפני שהרעיון מצד עצמו יפה וגם החרוזים יפים, חפץ הייתי לתת מקום לשירך, אם תסכים להשמיט את הפרק השלישי כולו ולשנות גם בשני הפרקים הראשונים את החרוזים שסמנתי בקו אדום. ולתכלית זו הנני משיבו לך בזה, ואבקשך להודיעני החלטתך21.
דבריך האחרונים במכתבך הכאיבו לבי מאד. איני יודע, מה מצאת בסגנוני ואיפה “לעגתי לבעלי הדור”, עד שהוצאת מזה תולדה, כי “אין לבי שלם עמך”. בודאי איני נקי ממגרעות ומומים, ככל אדם. אך אם יאמר לך אדם עלי, שאין פי ולבי שוים, אל תאמין! מום זה אין בי. מה שאני חושב על “הדור” ועליך בתור עורך – הן לא כסיתי לא ממך ולא מבעלי “אחיאסף” ואף לא מכל הקהל העברי (אם יודפס מכתבי אל העורך), אך להוציא מזה תולדה, כי “אין לבי שלם עמך”, אין לך רשות. בין אוהבַי היותר נאמנים ישנם אחדים שאין רוחם נוחה מ“השלח”, ויש שאמרו לי בפה מלא, כי מפיץ הוא דעות נפסדות, ונוח היה לו שלא נברא, ובכל זאת לא עלה על דעתי לחשדם, שאין לבם שלם עמי. עד מתי, אדוני, לא נבדיל בין היחס הפרטי של איש לאיש ובין יחס האחד למעשי רענו על דשה הספרות ועסקי הצבור?
למר א. קפלַן, וורשא. 🔗
אודיסא, 20 דצמבר 900.
מכתבי מיום א' בודאי קבלת, ובינתים קבלתי את “הדור” וגם את מכתבך האחרון מן 16.
ומה אומר לך ע“ד “הדור”? המאמר הראשי נכתב בכשרון, או ביתר דיוק – בכשרונו של פרישמַן… הכל יפה ומסולסל ונקרא בעונג, אבל דברים ברורים אין, ועדיין אין אנו יודעים, לאן פני “הדור” מועדות, ואין המאמר הזה מחיב את העורך ללכת דוקא בדרך זו או זו, ואין אנו יכולים למצא סתירה ממאמר זה למה שיבוא אחריו בגליונות הבאים, בין שיהיה “הדור” אח”כ ציוני או מתנגד להיוניות. לאומי או בלתי לאומי, – בקצרה: אין מבע מיוחד להפרוגרמא. מאמרו של ברנרד לַזַר הוא לע"ע רק גבוב דברים ידועים מכבר, והתרגום קשה מאד. נראה מה יאמר בפרקים הבאים. מה שבריינין רוצה – איני יודע. הטוב שבמאמרים הוא זה של ברו
נפלד. שירו של ביאליק הוא יפה, ו“מיתותיו” של פרץ – ג“כ, אך הצואה האחרונה ארוכה ביותר ומקלקלת הרושם. הבקורת והפוליטון כתובים בטוב טעם, ופה ניכר, שהמחבר חי “באמירו” ועוסק במה שלכך נוצר. סך הכל: קבוץ של ענינים ספרותיים שונים, הכתובים על הרוב בטעם ובכשרון, אך רוח אחת אין לאחד את כולם לבריה אחת בעלת צורה מוגבלת. אם כך יהיה “הדור” גם לעתיד, יוכל אולי לקנות לו לבות הקוראים הבינונים, שאינם מבקשים אלא דברים נוחים ויפים למקרא, אבל ירחיק מעליו לבות טובי העם, הדורשים מאת מכ”ע, שתהיה דרכו מוגבלת ומטרתו ברורה, מבלי לפסוח על כל הסעיפים.
…. מאחר שהחלטתם לבלתי הוציא ספרים בשנה זו, מה מחשבתכם עתה ע"ד הוצאת “על פרשת דרכים”? אולי אין את נפשכם עוד להוציא את הספר, אל נא תתביש להגיד לי זאת בפה מלא…. חלילה לי להעמיס עליכם הוצאת ספרי נגד רצונכם….
למר י. גרזובסקי, יפו. 🔗
אודיסא, 23 דצמבר 900.
זה כשני חדשים שלא כתבתי דבר לשום אדם בא“י, וזה לא רק מפני טרדותי, שבאמת רבו מכחותי, כ”א גם מפני שמצב הדבירם בא“י מדכא נפשי כ”כ, עד שבשעות המנוחה מעבודתי התמידית (שרק אז יש ביכלתי לכתוב מכתבים שאין להם יחס ל“השלח”) לא יתנני לבי למרר את מנוחתי בענינים האלה. וכך הנניי דוחה זה מיום ליום. ואולם מכתבך האחרון (הקובלנא על “אחד העם”) מחיבני להשיבך דבר, ומכיון שכבר פניתי אל תכריך המכתבים מא"י שקבלתי בחדשים האחרונים, לא אניחהו עוד שנית בקרן זוית, ומעט מעט אשיב לכל אחד (לאיזנשטדט, ד"ר יפה וכו').
הקובלנא הזאת, יקירי, היא כרקטיריסטיקא על בלבול הדעת וצרות הלב שגורם לכם אוירא דא“י. בן הדברים שאתה קובל עליהם עתה קראת כבר בהיותך בלונדון (כי בדברים האלה לא שיניתי אח"כ מאומה), ושם, באוירא דאנגליא, הבנת אותם כראוי ולא מצאת כל סבה להתלונן על כותבם. הן תזכור בודאי, כי כתבת לי מלונדון על אודות המאמר הזה22, ולא עלה שם על דעתך לחשדני בכמו אלה. אבל מכיון ששבת לא”י, כבר נתבלבלה דעתך, ורוח החשד נחה עליך, כמנהג א“י, והכנסת בדברי כונות שלא עלו על לבי. באמת אגיד לך, כי לולא ידעתי את הרוח השורר בא”י בכלל, הייתי חושב את החשד הזה לדבר מכוער כ"כ, שאינו כדאי להשיב עיו. ובל מצבכם שם הוא צד הזכות לכם. והנני מתגבר על הרגש המא שבלבי ואשיבך על טענותיך בקצרה.
שכחת, כנראה, כי בשעה שכתבתי מאמרי לא ידעתי כלל, מי הם הצעקנים מיפו, ובמכתבי אליך אז התאוננתי לפניך על הצעקנים האלה ולא עלה על לבי, שאתה אחד מהם, ורק אתה בעצמך הודעתני זאת במכתבך מלונדון, אחר שהיה כבר המאמר מסודר בדפוס. ומכיון שלא ידעתי זאת, לא יכולתי ממילא לרמז רמזים על פניות עצמיות שבלבם, כי האמנם תוכל לחשדני שארמז כזאת גם מבלי לדעת על מי? אבל אם תקרא את הדברים שני כקורא בחו"ל, תראה, שבאמת אין בהם רמז כזה. הכונה שם היא פשוטה וברורה. הצעקה יצאה מאנשים הקרובים לביה“ס (כמו שאמרתי במאמרי), כלומר שקיום בית הספר יקר להם אפילו כמו שהוא. ואני מתאונן עליהם, כי הרימו קול צעקה לפני כל העם רק בשעה שנראתה להם סכנה פן יחדל העם מלהביא נדבותיו, וביה"ס לא יוכל להתקים, אבל כל זמן שלא היתה סכנה כזאת, לא חשבו להם לחובה לפקוח עיני העם על טעותו בדבר מצב בתי הספר, אעפ”י שידעו היטב, כי במצבו זה אינו משיג מטרתו. לפי זה אין מקום ל“קושיתך”, כי אתה בעצמך הודעת לי בדבר סגירת המחלקה הרביעית בשנת תרנ“ו. כי לא על מכתבים פרטים אנו דנים, כ”א כל הצעקה בפומבי, באזני כל העם…. איני יכול ואיני חושב לנחוץ להרבות דברים בזה, כי באמת אומר לך, שצריך הייתי להתגבר על גועל נפשי (סלח נא לי על המבטא הזה), בשביל להסיר מעלי חשד כזה, כאילו מרמז אני על פניות עצמיות, פניות של ממון, שבלב אנשים אשר לא ידעתי מי הם. מעולם לא עשיתי כזאת ולעולם לא אעשה, ורק בא"י יכלו לחשדני בכזה….
ע“ד עניני א”י לא אכתוב לך מאומה. כי אי אפשר להגיד בדברים אחדים מה שאני חושב על המצב עתה, ולהאריך אין לי פנאי. ב“השלח” אתן קבוצה של מאמרים ע“ד עניני א”י. המאמר הראשון הוא ע"ד בתי הספר ביפו….
-
המבקר השני היה האגרונום מר זוסמן. ↩
-
עי' מכתבי אליו מן 22 מרס (מיפו). ↩
-
איטצקובסקי היה מדפיס “השלח” בברלין, – ופישר בעל בית דפוס גדול בקרקא. ↩
-
גמרתי אז עם “אחיאסף, שיוציא הוצאה שניה של ”על פרשת דרכים“ חלק א' (שיצא ראשונה איזו שנים קודם לזה ע"י רבניצקי באודיסא) ביחד עם חלק שני ושלישי, שעלי היה ללקטם מתוך כה”ע בפעם הראשונה. ↩
-
לוח “אחיאסף” לשנת תרס“א (שנה שמינית) נערך ע”י הד"ר ברנפלד. ועי' להלן מכתבי לקפלן מן 15 יולי. ↩
-
הפרוטוקולים האלה נדפסו אח“כ, לפי הרשום בזכרוני, בחוברת מיוחדת, בעברית וברוסית, וגם, כמדומני, במכה”ע “המליץ”. ↩
-
חבר הועה"פ הציוני בווינא. ↩
-
המכתב נדפס בלוח “אחיאסף” תרס“א בשם מכתב אל ”אחיאסף". עי' שם עמוד 243 ואילך. ↩
-
הקונגרס היוני הרביעי, שהיה באותו הזמן בלונדון. ↩
-
הדבר האחרון לא יצא אח"כ לפעולה, מסבות שונות. ↩
-
גם זה לא יצא לפועל, וההשקפה נשארה כמו שהיתה, כתובה בידי “עברי”, כבכרכים הקודמים. ↩
-
הסופר המפורסם ר"ש דובנאוו, שהיה גר אז גם הוא בריעטשיצא. ↩
-
ד"ר מלטר היה אז יושב ישיבת קבע באמריקא, ובא לאירופא רק לזמן קצר. ↩
-
הוא קבל עליו אז לכתוב ב“השלח” השקפות חדשיות על חיי היהודים ברוסיא ורצה לקרוא להן “בתוך עמי”, אך אח“כ החלטנו לקרוא להן ”רועים ועדריהם“, ונדפסו ב”השלח" מכרך ז' ואילך, ועל החתום: מ. חשמונאי. ↩
-
ע“ד המשלחת הזאת של הפועלים לפריז עי' מאמרי ”גואל חדש" (ילקוט קטן ל“ז, עפ”ד 3). ↩
-
זהו העתון שחשב “אחיאסף אז ליסד ושבאמת נוסד אח”כ בשם “הדור”. ↩
-
“המכתב אל העורך”, שעליו מוסבים הדברים פה, נדפס בגליון הראשון של “הדור” ונמצא גם כן בספרי “על פרשת דרכים” חלק ג' בשם “בעלי תשובה”. ↩
-
הוא רצה אז לפרסם מאמר במאסף “האשכול” (גם פרסמהו אח"כ), שהיו בו דברים קשים נגדי, ושאלני אם לא אתרעם על זה. ↩
-
היא ההשקפה על הספרות שבאה בשם “ספרותנו” מכרך ז' והלאה. ↩
-
הפרוגרמה הרחבה הזאת לא יצאה לפועל.עי' ראשית מאמרי “הישוב ואפיטרופסיו” (עפ"ד 2 ע' 201 והלאה) ↩
-
עי' להלן מכתבי אליו מן 14 ינואר 901. ↩
-
הוא “מכתב אל אחיאסף”, שנדפס בלוח “אחיאסף” לשנת תרס"א (לא הכנסתיו אח"כ לקובץ מאמרי). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.