למר י. מזל, מנטשסטר.    🔗

אודיסא, 9 מאי 98.

ספר אחיקר (לא אחיקור, כמו שאתה כותב) כבר נודע בין החיים זה זמן רב, וכבר נמצאה ממנו גם העתקה אשכנזית, ובקרוב יצא באנגליא קובץ אחד אשר יכיל כל ההעתקות העתיקות שנמצאו ממנו בלשונות שונות…. לפי זה, אם נחפוץ לתת בעברית העתקה נאמנה, יותר ראוי היה לחכות עד שיֵצא אותו הקובץ. ובכל זאת, מאחר שההעתקה העברית לא נועדה למלומדים, אפשר לעשותה גם על פי העתקת ד“ר דיללון לבדו, שבאה במכ”ע Contemp. Review…. והנני נכון לתת ההעתקה ב“השלח” ע“פ התנאים האלה: א) הקדמת דיללון והערותיו נועדו לקהל אחר, ולעברים צריך לשנותן הרבה. במקום ההקדמה הארוכה די יהיה אם יתן המעתיק העברי מצדו הקדמה קצרה, על דבר ערך הספר ויחוסו לספר טוביה, ויזכיר את המקור שעל פיו נעשתה העתקתו העברית. ומן ההערות צריך לבחור רק באלה שיש להן ערך ושיובנו בנקל לקוראים עברים. ב) בשלחך את ההעתקה, תשלח לי גם את החוברת של מכה”ע Cont. Rev. שבה בא מאמרו של דיללון, כדי שאוכל להשוות את העתקתך עם האנגלית במקומות שאמצא איזה קושי. כי מכה“ע הנ”ל אינו לפנַי וקשה להשיגו פה.

אם מסכים אתה לכך, תוכל לגמור את ההעתקה ולשלחה אלי….

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 12 מאי 98.

מכתביכם האחרונים קיבלתי, ומפני טרדותי בשבוע הזה נתאחרה תשובתי מעט.

בשנה שעברה דרשתי שיקָרא שם העורך על ה“לוח”, מפני שבשנה שלפני זו יצא הלוח בשֵם “אחיאסף” סתם, והכל ידעו, שאני ערכתיו. ע"כ חפצתי להפטר מן האחריות של הלוח השני. אבל עתה, שכבר נתפרסם בקהל, כי לא אני עורך את הלוח, אינני מקפיד עוד על זה. נ. לא דבר עוד עם ליליענבלום. ובכן תוכלו לעשות כחפצכם.

בדבר ספרים חדשים ל“אחיאסף” אין לי מה להוסיף על דברַי במכתב הקודם. רואה אני בדאבון לב, כי נבואתי עתידה להתקיים, ו“אחיאסף” יתהפך בעיקרו לבית חרושת של מחברות בעלות חמש פרוטות. אפשר שגם באלה יש תועלת, כדבריכם, ואפשר באמת, שאין קהלנו דורש ספרים חשובים ואין לו צורך בהם. אבל בכל זה לא תתישב השאלה הגדולה: אם כן, “אחיאסף” למה הוא? מחברות “מזמן לזמן” וכדומה יוכלו להוציא גם מו“לים יחידים…. על חשבונם הפרטי, ובשביל דברים כאלו לא היה כדאי כלל ליסד חברה שלמה שישתתפו בה חמשים איש מאוהבי הספרות…. לא תוכלו לצייר לכם, כמה גדול דאבון לבי למראה כל אלה, ולא אכחד מכם, כי ערכו של “אחיאסף” נפל בעיני מאד. הנכם רואים, כי “השלח”, אשר, לצערי, הנני נהנה ממנו הנאה חמרית, הולך בדרכו, מבלי נטות ימין ושמאל בשביל התועלת החמרית, והנני אומר לנפשי: אם יוכל להתקים כמו שהוא, מוטב, ואם לאו, אין תועלת בו ונוח לו שלא יתקים, ואני אמצא לי פרנסתי ממקום אחר. ואיך תחפצו איפוא, שבנוגע ל”אחיאסף" אהיה יותר ותרן על דעותי והשקפותי ביחס לחובותיו הספרותיות?

…. בנוגע להצעתכם לחדול מהדפסת מַספירו, הנה אם באמת יגיע הדבר למצב כזה, יהיה בעיני כאות על ה“בַנקרוט” המוסרי של “אחיאסף”. אבל כמדומה לי, שאין עוד סבה מספקת לזה. המחברת הראשונה היא רק הקדמה, והפרקים שאחריה מלאים ענינים יותר מושכים את הלב, וע“כ אין ראיה עוד ממה שלע”ע לא ירבו הדורשים. אלו הוצאתם עוד שתים שלש חוברות אחר הראשונה, אפשר שהיו מרבים לדרוש גם את זו. והנבואה שמנבאים לכם הסופרים והמו"ס אינה חשובה בעיני ביותר. זכורני, כי כבר היו נבואות על ספרים אחרים, שירבו הדורשים אותם, ולבסוף מונחים גם הספרים האלה בקרן זוית.

בקשתכם לתת איזה דבר בשביל ה“לוח” – לא אוכל למלאות. כי באמתחתי אין מאומה, ובקושי גדול הנני כותב לפעמים בשביל “השלח”. בעת האחרונה קשה עלי הכתיבה מאד, ומי יודע עם לעתיד אוכל לכתוב אפילו במדה מצומצמת כאשר עד כה….

להצעת ב. אינני מתנגד. אמנם יודע אני את חסרונותיו ואינני מאמין שיוציא בזה מתחת ידו דבר מתוקן בתכלית. אבל סוף סוף טוב בעיני אפילו ספר כזה מידי ב. ממחברת סנסציונית אפילו של נורדו… ואולם השאלה הגדולה, שצריכים אתם לשים לב לה, – היא: אם יעמוד ב. בדיבורו. כפי שידעתי את תכונותיו, אפשר לחשוב, כי יותר ממחברת אחת לא יתן לכם, ואחרי כן תתחיל פרשת ההבטחות וההתנצליות והאמתלאות – עד אין קץ.

שאלת התמונות¹ אינה נכבדה בעיני כל כך. תנו מה שתתנו. גם הקבוצות שהזכרתם אינן רעות בעיני. זולתי במקום הפרופ' ש. – שאין כל סבה להקים לו זכר בישראל, כי כמהו יש פרופיסורים עברים לעשרות ולמאות, ומאי חזית? - טוב בעיני מאיר איש שלום או הפרופ' דוד קויפמן. ואולי תעשו קבוצה מן המורים הראשונים או המנהיגים בבתי המדרש לחכמת ישראל בברלין, ברסלא, בודאפסט, ווינא? – זה יהיה מעין דבר בעתו, אחר כי מרבים לדבר עתה בארצנו ע"ד בית מדרש כזה….

 

לד"ר י. ברנשטין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 מאי 98.

בחפצי לקבל מושג ברור מכל מה שנעשה בווינא, בטרם אכתוב לך, דחיתי תשובתי על מכתבך עד שאקבל מכתבך השני, שהבטחת לשלוח לי. ואולם לצערי המכתב הזה עוד גם עתה לא נתקבל, וכנראה גם לא נשלח, והזמן הלא אינו מחכה…

הנני פונה איפוא אליך בבקשה להודיעני – אם תחשוב לאפשר – את הידיעות הנכונות שעליהן אתה מרמז במכתבך. למותר אחשוב להגיד לך, שעם כל היות תוכן מכתבך מלא ענין (ועל זה אני מודה לך מאד), הוא לא יכול להספיק לי, אחר שהעיקר חסר בו: על אדות הפרוגרמא של עבודת הקונגרס, הגיעו לקבלת הסעיפים השונים, ביחוד אלו שאפשר לחשבם כנצחון מצדנו ושבודאי עלו בהתאמצות יתרה ומלחמה כבדה. “איך” זה מענין אותי בשביל כך, שמתוכו אני רוצה להוציא משפט, אם בתום-לב הסכימו הווינאים לההנחות שעשו לנו. מודה אני, שאופן הרצאת הפרוגרמא ב“וועלט” מביאני לידי מחשבה, שההנחות נעשו רק למראית עין, מטעמים שיסודם באופורטוניסמוס, והם, הווינאים, אינם חושבים כלל וכלל לעזוב באמת את הדיפלומטיא התמידית שלהם ולהרשות בקונגרס משא ומתן גלוי בתום לב על דבר השאלות שאנו חלוקים בהן. באופן אחר אינני יכול לבאר לעצמי את ההתאמצות הגלויה לעין לפרוש ערפל עד כמה שאפשר על סעיפים ידועים (ביחוד הסעיף החמישי).

ובנוגע להודעותיו של הרצל על דבר קבלת הבטחות ברורות מצד דיפלומטים טורקים ובנקירים שונים, כמדומה לי, שצריך להתיחס לזה בזהירות יתירה. ממקור נאמן נודע לי, כי הרצל, בהיותו בפריז, הודיע באופן מוחלט להברון רוטשילד, כי פוזננסקי מלודז נותן בשביל הבנק מליון רובל. ההודעה הזאת עשתה רושם עמוק על הברון, ועל יסוד זה היה נכון כבר לשנות את יחוסו לתנועה זו, שיש בכחה לעורר את הלבבות עד כדי להביא קרבנות כאלה. ואולם אחר חקירה ודרישה נודע, שההודעה הזאת ע“ד הבטחת פוזננסקי מוגזמת היא לפחות עשרים פעם… . מזה תראה עד כמה אפשר לסמוך על הודעות כאלה, אפילו כשהן מזכירות בדיוק את השמות והמספרים. ובכל זאת הייתי חפץ מאד לדעת, אם אמת היא – כמו שהודיעני ב. – שגם בווינא אינם מדברים עוד עתה על מדינה אבטונומית, כי אם על הבטחות יותר מצומצמות מצד טורקיא. לפי דעתי (שכבר פרסמתיה גם בדפוס) כשיעסוק הקונגרס במו”מ ע"ד הבנק, צריך יהיה להציג את השאלה הזאת באופן גלוי וברור ולהשתדל להשיג תשובה קַטיגורית עליה מצד המנהיגים.

ובסוף דברַי אחשוב לא למותר להודיעך, שמכ"ע Jew. Chr. היוצא בלונדון מקבל בעת האחרונה מווינא מכתבים מפליאים. שם מודיעים דברים כאלו מאחורי הפרגוד, אשר יכריחוני לחשוב, כי כותבם (או זה שמסרם לו) הוא איש המשתתף בישיבות הועד הפועל ויודע היטב כל הזרמים ואף כל האינטריגות. בגליון האחרון באה משם טלגרמא שתכנה הוא זה:

“אחר משא ומתן, שארך שלשת ימים וחצי, הקונפרנציא המכינה נסגרה. ביום הששי מצאה מקום מועצה קטנה, - ביחס להקונפרנציא שהיתה עתידה להתאסף, - ובה ד”ר מינץ, חבר הועד, התנפל בחזקה על ד“ר נורדו. הרצל הגין על ידידו. – איזו צירים מרוסיה ורומניא, וביניהם פרופ' מנדלשטַם וד”ר ברנשטין-כהן, השתתפו בקונפרנציא. הציונים הגליציים נפקד מקומם בדרך דימונסטרטיבית. הציונים הרוסים בקרו בדברים קשים את מהלך המעשים עד כה והנהגתו של הועד, ועל פי דרישתם נתקבלו איזו החלטות חשובות, שפירושן הוא: עזיבת הטקטיקא שאחזו בה עד כה. ד“ר ברנשטין היה מנהיגה של המפלגה הרוסית … ד”ר הרצל קרא באירוניא לד“ר ברנשטין: “דער רייכספיינד דעס ציונסטישען שטאאטסגעדאנקענס”. הצירים כבר שבו למקומותיהם”.

התוכל לבאר לי, מה היתה ההתנפלות על נורדו?

את מכתבך אלי קרא רק ש., כי חשבתי לדבר בלתי נכון לתתו למקרא לאחרים או למסור להם את תכנו….

פה נולד הרעיון, שצריך היה להגביל שנותיהם של הצירים לקונגרס הבא, שיהיו לא פחות מעשרים וחמש. טעם ההגבלה הזאת אינו דורש ביאור. כמובן,יודע אתה, שבפרלמנטים הגבלה כזו נוהגת במדה עוד יותר גדולה (על הרוב-הגדול הוא לא פחות משלשים שנה). אולי תוכל לקבל על עצמך את האיניציאטיבא להוציא דבר זה אל הפועל?

 

למר א. קפלַן, וורשא    🔗

אודיסא, 18 מאי 98.

…… הידעתם את האגיטַציה שהתחיל עתה ד“ר ק. נגד הרצל והועד הווינאי? מלבד המאמרים שהדפיס ב”המגיד" ובמכה“ע אנגלי Jew. Chr., הוא שולח ג”כ מכתבים פרטיים לאנשים שונים. פה קיבלנו אני ולל“ב מכתבים מאתו, ואחשוב שכתב בודאי גם לשפ”ר. צר לי מאד על הדרך המגונה שבחר לו, וצר לי עוד יותר על כי במאמרו ב“המגיד” הזכיר את שמי ונותן הסכמה על דברַי, ומזה יוציאו אולי אחדים משפט, כי בהסכמתי הוא עושה מה שעושה. ואולם לכם איניצריך להגיד, כי בכל היותי מתנגד להאנשים ההם ודרכיהם הזרים, מתעב אני תכסיסי מלחמה כאלו²…..

 

להרב א. לולי, פדובא.    🔗

אודיסא, 19 מאי 98.

שמחתי מאד על מכתבו הנכבד, בראותי שכ“ת מחזיק במדה של ת”ח אמתיים, שדרשו עליהם קדמונינו: “ואת והב בסופה”. אני מצדי איני צריך להגיד לכ“ת, כמה אני מוקיר ומכבד דברים היוצאים מלב טהור, אף אם מתנגדים הם לדעותי: על זה יעיד מנהגי עם מתנגדַי ב”השלח“. ועל כן הנני מקוה, כי כ”ת יוסיף עוד להשתתף עמנו בעבודתנו הספרותית. ידע נא כ“ת, כי מאמרו ע”ד הקבלה מצא חן מאד בעיני החכמים בארצנו, בהיותו מועט המחזיק את המרובה. ומאמרים כאלה מביאים תועלת הרבה. אחשוב, כי לא קשה לכ"ת למצוא נושא חדש למאמר ממין זה….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, ברלין    🔗

אודיסא, 19 מאי 98.

כל מה ששלחת בעת האחרונה קיבלתי, ותודה לך. מאמרך “זקנה ובחרות” לא מסרתי עוד לבעליו, כי עוד לא מצאתי לי שעה פנויה לקראו. לכשאקראהו אמסור אותו ל“בנות ציון”.

כל השאר קראתי. ולא אכחד ממך, כי אתה מגרה בי תאוה לעסוק מעט בהלכות “הסייף” ולדרוש מבעלי הלכות אלו דין וחשבון על מערכי לבם: שיאמרו לנו בשפה ברורה, מה פירושם של הסודות והרמזים הללו. הנני קורא עתה למטרה זו איזו מספרי “הברית החדשה” שלכם, כלומר, מספרי ניטשה, וכאשר אגיע לסדר בלבי מחשבותי על דבר כל זה, אחליט אז, אם לטפל בזה או לחדול.

ק. התיצב על דרך לא טוב. מלבד מאמרו ב“המגיד”, כתב כזאת גם במכה“ע האנגלי “דשואיש קרוניקל” וגם מכתבים פרטיים הוא שולח לאנשים שונים בסגנון כזה. צר לי מאד על מעשיו, כי עי”ז הוא חוסם את הדרך בפני אחרים, הרוצים להלחם בכלי זיין יותר נאים ומהוגנים ³

 

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 22 מאי 98.

קראתי היום מאמרך “זקנה ובחרות” והנני מרגיש צורך לכתוב לך ולהודיעך, כי מתרעם אני עליך מאד: לא על שהנך מתנגד לדעותי – דבר זה ידעתי מכבר, ובאמת לא הוספת במאמר זה כמעט דבר על מה שכבר הגדת ושנית ושלשת במאמרים אחרים – אלא על זה אני מתרעם: שאתה מהפך את דברַי ומוסר אותם שלא כהלכה. ככה, למשל, אתה אומר עלי, שאני נותן היתרון למרובה צדדים “ואיני חפץ לדעץ, כי דוקא רבוי צדדים היא תוצאת התשת הכח והפגת הרוח המקורי” וכו‘. בעוד שבאמת כל עיקרו של המאמר ההוא (“כהן ונביא”) בא להוכיח, כי הנביא הוא “בעל צד אחד”, ועל כן – “כח מקורי”, בעוד “שהגמדים מרובי צדדים אינם אלא קרקע עולם שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו”. ואם היית קורא את המאמר בשים לב, אי אפשר היה שתיחס לי ממש ההפך ממה שאמרתי בו. כן אתה אומר, שיעצתי לחבר “אוצר היהדות” בתור תרופה לאותה המחלה שדיברתי עליה ב“תורה שבלב”: “כדי להשיב לנו אנושיותנו” וכו’, בעוד שבאמת, בעת שדברתי על “אוצר היהדות”, לא נגעתי כלל בשאלה זו ובקשתי רק אמצעי להפיץ בעמנו “ידיעת היהדות” ולא יותר. וכדומה עוד.

איני חושדך, כי בכונה שנית את דברַי, כדי שתוכל להשיב עליהם. אבל בדברים כאלה גם השגגה עולה זדון, כי לא כל קורא מאמרך קרא גם את דברַי במקורם, ונמצאת נותן מכשול לפני עור.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 22 מאי 98.

…. ברדיטשבסקי כותב מאמריו כמקודם ומדפיסם ב“הפסגה”, “השקפה” וכו‘. כי עלי יש לו תרעומת בעד הערתי ל“מכתב אל העורך” שלו בחוברת ג’. ואע"פ שבתור אנשים פרטיים נשאר יחוסנו כמאז, אבל בתור סופר לא יחפוץ עוד לעבוד עמי, כי נדמה לו כאלו רמזתי בהערתי, שאני מתקן ומשנה דבריו, מה שבאמת לא אמרתי שם כלל.

“דור תהפוכות” קבלתי וקראתי בעונג רב. ביחוד שמחתי על שהפכת בזכות הר"ש מיימון. לפני הרבה שנים קראתי את האבטוביאוגרפיא שלו, ועשתה עלי רושם עמוק, ומעי המו לו להאומלל הזה, אשר אבד דרך שלא באשמתו. וכשקראתי אחר זמן רב את דברי גרֶץ על אודותיו, העירו בי אותם הרעיונות וההרגשות שמצאתי עכשיו בספרך. רק על אחת אעירך: אתה מספר (ע' 56) כי בחפצו להמיר דתו, בא אל הכהן, ורק מפני שהכהן הכיר בו, כי הוא פלוסוף, לא בא הדבר לידי מעשה; בעוד שכפי הרשום בזכרוני, מספר מיימון את המקרה באופן אחר: כי הוא עצמו, בבואו אל הכהן, חשב לו לחובה לבאר לו תחלה את השקפותיו על עיקרי הדת הנוצרית, ומפני זה לא חפץ הכהן לקבלו. באופן הזה, כמובן, יקל בעינינו הרבה ערך העון הזה, וכל הספור עושה רושם של אנקדוטא זרה, המתאימה לדרכיו המוזרים של האיש הזה בכלל. – אבל אפשר שזכרוני מטעני, כי גוף הספר אינו בידי כעת….

עוד לא החלטתי, אם טוב לפנַי ללכת לבזיליא בפעם הזאת⁴. כי לישב ולשתוק ולקבל הכל באהבה – לא יתכן עוד עתה. ולהלחם בגלוי בעד דעותי – ירא אני, שלא תהיה אפשרות, אחר הצעד שעשה ד“ר ק. (בודאי קראת דבריו ב“המגיד”), שעי”ז נתן הרב בידי הרצל וסיעתו להתיצב לפני הקונגרס כ“נעלבים”. וכל מי שיֵצא נגדם יתנוהו לבעל-בריתו של ק.⁵

 

לד"ר א. ק. עֶסג    🔗

אודיסא, 24 מאי 98.

מכתבך קיבלתי בעתו וחכיתי למכתב מעהרנפרייז, אשר לפי דבריך דברת אתו פא“פ על מצב הענינים. והנה עתה קבלתי מכתב מאתו ובו אין דבר מכל מה שדברתם, אך בכלל אינו שבע רצון מדרך הוכוח שבחרת לך. וצר לי להגיד לך, כי גם אני מוצא, שמאמריך יזיקו יותר משיועילו. חבל כי לא יכלת לעצור ברוחך, ותחת להלחם בשיטה הנלוזה לבדה, דברת דברים קשים ביותר ביחס לאיש פרטי, ועי”ז עשית אותו ל“נרדף” ועלוב ועוררת חמת כל מכבדיו, וממילא גרמת, שיעצמו עיניהם מראות כל מגרעת במעשיו. מתחלה היתה תקוה בלבי, כי בקונגרס הזה אפשר יהיה לדבר בשפה ברורה ולבקר בלי חמלה כל השיטה ההיא. אבל עתה ירא אני, כי ע“י התרגשות הלבבות בסבת מאמריך, נבוא עוד הפעם לאותו המצב שהיינו בו בשנה שעברה, כלומר, שכל מי שלא יתקע בשופרו של “משיח” יהיה נחשב כאויב הרוצה “לפוצץ את הקונגרס” (“דען קאָנגרעס שפרענגען”), וע”כ מסופק אני אם אלך לבזיליא, כי מה תועלת יש בדבר, לראות הכל ולשתוק?

ובנוגע להצעתך, לא אוכל להסכים לה. חלילה לנו מלהרחיב בידנו את הפרץ. יותר טוב, לדעתי, לחכות עד אחר הקונגרס. ואם נראה באמת, כי אין שום שינוי לטוב, אז תהיה החובה על כל הרואים נכוחה להתאסף בשביל לבקש עצה.

 

למר ר. בריינין, ברלין    🔗

אודיסא, 25 מאי 98.

בתשובה למכתבך מן 23 הנני להודיעך, כי לחוברת הששית שלחתי כבר לפני שבוע מאמר קטן על אודות פרופ' שפירא מאת ה' ליליענבלום, אשר היה אחד מרעיו הקרובים כל ימי שבתו באודיסא. ה' לל“ב מדבר במאמרו רק על אודות הימים ההם, מבלי לנגוע בחיי שפירא בחו”ל. ומפני שאחשוב, כי אתה תשים לבך, להפך, רק למעשיו בחו“ל, לכן כמדומה לי, שאפשר יהיה לתת גם מאמרך בחוברת השביעית, בתור מלואים למאמרו של לל”ב. אם תסכים לזה, הודיעני, ואכתוב להמדפיס, שיתן לך מאמרו של לל“ב תיכף אחר הדפסתו, כדי שתדע איך לקשר דבריך בדבריו. לל”ב אינו נושא פנים להמת, אף כי, כמובן, זהיר הוא בלשונו, כראוי ברגע כזה….

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 26 מאי 98.

אגרתך קיבלתי. אקוה כי תעמוד בדבורך ותכתוב לי “בארוכה” באלו הימים ע"ד מצב הדברים בווינא. נחוץ לי מאד לדעת זאת, למען אדע איך להתנהג.

דרכי ק., כמובן, אינם מוצאים חן בעיני כלל, וכן כתבתי גם לו לעצמו, כי קיבלתי מאתו מכתב פרטי. כנראה, הוא אינו אומר להסתפק במאמריו בכה"ע, ושולח מכתבים פרטיים לכל אלה שהוא חושבם לבעלי כח ברב או במעט. כך אני דן מזה, שגם ליליענבלום קבל מאתו מכתב בסגנון כזה.

במכתבו אלי הוא כותב: “בלי ספק כתב לך ידידנו עהרנפרייז מה שנדברנו על דבר תעלולי הציוניים בוויען”. אם כן הלא דברת אתו וידעת מערכי לבו, ומדוע לא פקחת עיניו להבין, כי לא תהיה תפארתו על דרך כזה?

אתפלא כי לא הודעתני מה החליט, “הועד העברי” ע“ד “אגודת בה”ס”, ואיך החליט, כלומר, אם ברוב דעות או שכל החברים באו לדעה אחת. כמדומה לי, שהיתה חובתך להודיעני זאת, אחר כי באיזו דברים עיקריים היו חלוקי דעות בינינו, כמו שהעירותיך בזמנו. ולא אוכל להבין נמוס כזה: שמציעים לפני “הועד המרכזי” החלטת “הועד העברי”, בטרם ידעו איזו מן החברים עצמם את ההחלטה הזאת!

…. הרצל השיב לק. ב“דזשואיש קרוניקל”, וגם תשובתו אינה טובה ממאמרו של ק.: גם הוא מספר לשון הרע ומשתדל לבזות את מתנגדיו, ולא יותר.

 

למר מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.    🔗

אודיסא, 31 מאי 98.

“הקמיע” יבוא באיזו שנוים. “ליל אביב” לא נראה לי.

צר לי כי לא אוכל להושיע בדבר התאוננותך על איחור ההדפסה. החומר רב, ועל הסופרים להזדין בסבלנות. לא אתה היחידי בזה. באמתחתי מונחים עוד מעשי ידי סופרים שונים זה כחצי שנה ויותר, ועוד לא מצאתי להם מקום. ידעתי, כי לא נעים לסופר לחכות זמן רב כל כך, אבל מה כחי לתקן מעֻות זה, שהוא תולדה מוכרחת ממצב ספרותנו? לוּ היה “השלח” יכול לתת עשרים גליון בחדש, או לוּ נוסדו עוד שנים שלשה מכ“ע חדשיים כמותו ויכלו כלם עמוד, כי אז, כמובן, לא היו הסופרים נמצאים במצב כזה. אבל לע”ע עוד רחוקים אנו מעת מאושרת כזו.

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסבקי, ברלין.    🔗

אודיסא, 1 יוני 98.

…. על מכתבך האחרון אין לי מה להשיב. אם האֶתיקה של “שנוי הערכין” מתירה להביא מתוך מאמר שלם חצי פרזה ב“מרכאות” ולאמור: “כך וכך היא דעת בעל המאמר”, בעוד שבאותו מאמר עצמו, שורות אחדות אחר זה, נאמר ההפך ממש, – אם זה מותר, איני יודע עוד מה להגיד⁶. רק זאת היא נפלאת בעיני: מדוע כה כעסת על ברנפלד, שהשיב על מה שאמרת לא במאמר הנדון, אע"פ שבאמת זו היא דעתך שאמרת אתה מפורש במאמרים אחרים? והלא אתה אומר באצמך: “אם באותו מקום או לא באותו בקום – אחת היא לנו”. אך נניח זה, כי, כאמור, אחר תשובתך זאת, כל השאלות למותר הן… .

 

הועד הפועל הציוני, ווינא.    🔗

(תרגום מאשכנזית)

אודיסא, 5 יוני 98.

לצערי, מוכרח אני להודות, כי כל עמלי לא עמד לי להבין כונת שאלתכם. הן בודאי לא תחשבו, כי באמצעות גילוי-דעת כזה מצד חברי הועד הספרותי אפשר להוציא מתוך הועד הזה את האיש שעליו ידובר⁷? הועד הספרותי נבחר בלי אמצעי מאת הקונגרס, ואין זכות למי שיהיה להוציא מתוכו איזה חבר שהוא מאיזו סבה שתהיה. התוצאה היחידה מ“גלוי הדעת” המבוקש תהיה בודאי רק זו, שבעליו עצמם, כדי שלא לסתור את גלוי דעתם, מוכרחים יהיו לצאת מתוך הועד, וכה יבָטל הועד בפועל. ועם רצוי הדבר, שיבָטל הועד קודם זמנו מסבות שיסודן ביחוסים אישיים – מסופק אני מאד. ואולם בתור דימונסטרציא אפשר היה ליחס לגלוי-דעת זה ערך מוסרי אמתי רק אז, אלו בא מאליו, מתוך ההתמרמרות הפנימית, ולא אחר שהועד הפועל הנכבד דרש זאת בחזקה.

אבל, כמובן, איני רוצה לאמור בזה, שאני מסכים להנהגתו של ד“ר ק.. לי שנואים הם כל כלי-זין אישיים במלחמה בעד ענין כללי. ועל כן נראה לי הדבר מעציב מאד, שהועד הפועל הנכבד, בשעה קשה כזו, מוציא זמנו וכוחו במריבות אישיות. עניננו עומד עתה לפני סכנה של התפרדות, וזה לא – כמו שיש משתדלים לבאר לנו – רק מסבות אישיות קטנות, כי אם לרגלי הבדל עמוק בשאלות יסודיות. במצב מעציב כזה, הנה קודם כל מחויב הועד הפועל הנכבד לעמוד בפני הסכנה בכל כחותיו ולהשתדל לישר ההדורים בדרך שלום. עוד יש אפשרות לתקן את הקלקלה, אך לא בדרך הפוליטיקא שבחר בה הועה”פ הנכבד עד כה, פוליטיקא של דברים המשתמעים לכמה אפי ושל הסתר פנים או גלוי פנים שלא כהלכה ביחס לדעות ושאיפות השונות משלו.

 

למר ד. פרישמַן, לודז.    🔗

אודיסא, 6 יוני 98.

ביום ו' שעבר כתבתי לך ע"ד המקרה הרע שקרה לשירך והשיבותי לך גם את השיר. עתה קיבלתי את מכתבך היקר מן 20, והנני ממהר להשיבך.

לא אכסה ממך את האמת, כי דבריך על אדות מאמרַי הסבו לי עונג ושמחה רבה. כסופר, הלא תדע גם אתה, כי ינעם מאד לשמוע “קומפלימנט” מפי קורא שכמותך. אך לא זה הוא העיקר בנידון דידן. לוּ ידעת, כמה סבלתי צער ומכאובים על המאמרים ההם ומה גדל גועל-נפשי למקרא הטירַדות הנלהבות של סופרים ידועים, אשר אין בהם אף ניצוץ אחד של אהבת האמת ושאיפה אידיאלית, והכל רק לשם תגרנות, - לוּ ידעת אף מעט מכל אלה, היית מבין את הרושם שיעשו בלבי דברים הנאמרים באמת, אשר יגיעו לאזני לפעמים רחוקות.

צר לי מאד, כי מוכרח הייתי להכאיב לבך בהדפיסי את הדברים אשר דבר המבקר על אדות העתקתך. איני צריך לאמור לך, כי לא למען הרעימך נדפסו הדברים ולא למען הרעימך נאמרו מפי המבקר. כמו שראית מתוך אותם הדברים עצמם, המבקר יכבד מאד את כשרונך, ומלבד זה הוא איש תם וישר שאינו מוכשר לבקש מומים לשם איזו מטרה צדדית זולת האמת. הוא הגיד בזה מה שנראה לו אמת, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי להשמיט דברים אשר ידעתי, כי למען האמת נאמרו, משום משא פנים לך או ל“אחיאסף”…. ממילא מובן, כי אם אך אמצא מקום לדבר על אדות אחת מעבודותיך דברים שיניחו את דעתך, אחשוב לי לחובה לעשות זאת, כבקשתך, אע“פ שבאמת אינך צריך ל”מליצי יושר", וטובי הקוראים יודעים אותך ואת פעלך לספרותנו במדה מספקת.

מקַנטור נסתם כל חזון זה זמן רב. הבטחותיו ל“השלח” לא קיים וגם על מכתבַי לא ענני. סבת הדבר נעלמה ממני. שמעתי אמנם, כי הוא אומר לשוב ולהוציא את “בן-עמי”, ובאין לי במה לתלות את שתיקתו, הנני נוטה לתלותה בדבר זה. אך אם באמת זו היא הסבה, ידאב לבי עוד יותר, האמנם יחשבני למין…. שחושבים את הספרות כמונופולין שלהם ונוטרים איבה לכל הבא לפתוח “חנות” חדשה ולהתחרות עמהם?….

ברגע זה עולה רעיון בלבי: אולי תוכל לתקן השיר שנפסל ולשלחו אלי שנית? ידעתי אמנם, כי קשה לתקן שיר, אבל חס אני על השיר הזה שיש בו בתים יפים מאד. וכמדומה לי, שמלבד הבית האחרון, אשר העביר המבקר קו אדום על כלו, נפסלו רק חרוזים בודדים אחדים אשר תוכל אולי להחליפם באחרים.

ואולם בכל אופן ברי לי, שתשלח לי בקרוב איזה שיר או ספור.

 

לד"ר מ.י. ברדיטשבסקי, ברלין    🔗

אודיסא, 16 יוני 98.

קבלתי מכתביך האחרונים, והנני מצטער מאד על מה ש“אחיאסף” מתרשל בדבר גמר ענין “המחלקה”⁸ עליך לדעת זאת וגם עלי לדעת זאת בעוד מועד. כבר כתבתי להם דברי זירוז. אבל היועילו דברַי?

בודאי תודיעני מה שיעשה ה' עמך אחר הסגר המחלקה, ואיך תסדר חייך. כי ריבנו הספרותי, כמובן, אינו מונעני מלבקש שלומך והצלחתך ומלהשתתף בצערך.

כבר התחלתי לכתוב מאמרי נגד ה“ניטשיאנים” העברים, כלומר נגדך. הוא יבוא בחוברת אוגוסט. את שמך איני מזכיר בפירוש, כי כמו שידעת, איני אוהב להלחם באנשים פרטיים בשמם המפרש. אבל המשכילים יבינו…

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 17 יוני 98.

יקרתך מן 12 קבלתי אתמול, על “דור תהפוכות” השני ידבר אולי מבקרי התמידי, אשר מסרתי לו הספר למטרה זו. אני בעצמי לא אמצא לנכון לעשות זאת, שמא יאמרו קטני-הנפש וצרי-עין שבין חברינו הסופרים (ואתה ידעת, כי אין צורך בעששית דיוגינס בשביל למצוא כאלה), כי לא לשם הספר, כי אם לשם המחבר הנני חוזר ומדבר עליו שנית.

 

למר א. קפלַן, וורשא    🔗

אודיסא, 21 יוני 98.

….“לשאלות היום”⁹ יבוא רק בחוברת אוגוסט. אינך רוצה להבין, שאם יש איזה ערך למאמרַי, זהו רק מפני שאינם נכתבים כלאחר יד. כל מאמר עולה לי בזמן וכח הרבה יותר ממה שעולים לאחרים אולי עשרה מאמרים. וע“כ לא אוכל להיות “קבלן”, “להעמיד” מאמר לכל חוברת. גם המאמרים הקטנים שאני נותן ב”ילקוט" לא בשעה שאינה לא יום ולא לילה נכתבים….

כנראה לא היטבת לקרוא את הערתי ע“ד הספרות (ילקוט, ל"א). כי אלמלא כן, היית מבין, ששני המשלים שהבאתי, הם רק אילוסטרציא ל”העניות הרוחנית של הסופרים והעניות החמרית של הקוראים“, שהזכרתי בראשית דברי. הביבליותיקא לא תוכל לצאת, מפני שאין סופרים ראוים לזה, וביאור המקרא – מפני שייקר מחירו ואין קונים לו. ועל המו”לים התלוננתי רק שהם עושים ריקלמא ומרעישים עולם על דברים של מה בכך ולא יחפצו לראות את דלותנו…..

 

לד"ר מ. עהרנפרייז, דיאקובר    🔗

אודיסא, 22 יוני 98.

…. אם השתתפותי בקונגרס הבא יש לה איזה ערך בעיניך, לא טוב תעשה כי תמנע ממני את הידיעות הפרטיות ע“ד המצב בווינא. הנני מגשש כעור באפלה ועלי לעשות לי ציור שלם ע”פ ידיעות מקוטעות שמגיעות אלי במקרה, בצירוף עם מה שאני קורא ב“וועלט”. הנני שומע מפיך כי התנגדו לה“שולפֿעריין” מטעמים מדיניים (?) וכי בייחוד התנגדו הרוסים, - ואיני מבין בזה כלום. כן שמעתי מצד אחר, כי שאלתי, (בחוברת ב') “הן או לאו”? עלתה לפני הקונפרנציא, והראש ענה: “לאו”! – ואיני יודע מפני מה מעלימים הדבר¹⁰. בעת האחרונה החלפתי מכתבים עם ד"ר ברנשטֵין-כהן, אך גם הוא נוהג כמוך: מקיפני בשאלות מצידו, ועל שאלותי אני אינו משיב. כנראה, אי אפשר להיות ציוני מדיני מבלי היות “דיפלומט” במקצת.

מדוע אתה אומר, כי מכל הועד העברי נשארנו רק שנינו? האחרים איפה הם? בודאי ידעת דבר המכתב ששלח “הועד הפועל” לחברי הועד העברי, שבו הוא שואל כל אחד, אם מוצא הוא לאפשר עתה לעבוד יחד עם ק.? אני עניתי להם כראוי להם. ומה ענית אתה?

אך בודאי ישארו גם שאלותי אלה בלי תשובה.

 

למר מ. קליינמַן, ברדיטשוב    🔗

אודיסא, 22 יוני 98.

מכתבך מן כ"ב סיון הגיעני במועדו, ומפני טרדותי הרבות לא עניתיך עד כה, ואתה תסלח….

האגיטַציא אשר אמרת לא מאתי יצאה. אינני אגיטַטור מטבעי, וכל מה שיש לי להגיד אני מגיד גלוי באזני כל הקהל. אם אהיה בבזיליא, אשתדל בודאי, שיתבררו כל הדברים הצריכים בירור (כי “דיפלומטיא” כזו שהצעת לפני רחוקה מלבי ואינני מקוה ממנה שום תועלת), אבל לא אנסה למשוך את הלבבות לדעותַי על ידי “שלוחים” ודרכים דומים לזה. את אלה אני מניח ל“אחרים”… .

 

הרב ש. מינור, ווילנא.    🔗

אודיסא, 22 יוני 98.

מוורשא שלחו לי את מאמרו וגם את מכתבו. והנני מתכבד להודיע בזה לכבודו הרם, כי לדאבון לבי, לא אוכל לתת מקום למאמרו, וזה מכמה טעמים: א) " השלח" בוחר בכלל ב“דרכי נועם”, ולא ובואו בו וכוחים בסגנון כזה. ב) " השלח" הוא מכ"ע לאומי וציוני, אם כי לא במובנם של הרצל וסיעתו, ואף כי לא ינעל דלת גם למתנגדים, זה רק אם באו להציע איזו טענות חדשות ובסגנון רצוי. ואולם כבודו הרם בא בטענות שכבר נשמעו הרבה פעמים, וגם אי אפשר להשיב עליהן בדפוס, כמו שיבין מדעתו. ג) הרבה מדבריו לא תרשה הצנזורא להדפיס

 

לד"ר ברנשטֵין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 22 יוני 98.

חכיתי עד היום למכתבך שהבטחתני, וצר לי כי איננו. ומפני שלא קבלתי מושג ברור ממה שהיה בווינא וממצב הענינים בכלל, הנני מוכרח להשלים את החסר על ידי קומבינציות שאני עושה בעצמי על יסוד הידיעות המקוטעות ובלתי ברורות של כתבי העת. תוצאות הקומבינציות האלה הצעתי בהערה שתבוא בחוברת יולי של “השלח”.¹¹

ובזה הנני רוצה רק להודיעך, כי בהיות הזמן שקבעת למסירת ה“הרצאה” הולך וקרב, הנה נסיתי לכתוב מעין “עיקרי אמונתי”, אבל לא עלה הדבר בידי באופן הרצוי. ובאמת, איך יכול אדם למסור בדרך קצרה וברורה כל מה שהגה וכתב במשך עשר שנים? יותר מוכשר לעשות זאת איש אחר על יסוד מאמרַי (ולוּ רק על יסוד מאמריִ שנדפס ב“השלח” שנה זו חוברת ראשונה^.12 אבל אני בעצמי יקרות בעיני כל כך גם כל המחשבות הפרטיות הקשורות בשאלה זו, עד שאיני יכול לקצר. ולכתוב מחברת שלמה נראה לי בלתי מתאים אל המטרה, וגם העבודה העמוסה עלי לא תרשני זאת בשום אופן.

ובכן, אינני יכול, לצערי, למלאות בקשתך. אבל בטוח אני, שאם באמת ד"ר מנדלשטַם מוצא לנחוץ ללמוד לדעת את השקפותי, נקל לו מאד לעשות זאת, בהשתמשו בתור חומר לזה במאמרי הנדפסים. מתרגמים ימָצאו למדי גם בקיוב¹³.

 

למר י. עפשטין, מתולה.    🔗

אודיסא, 22 יוני 98.

מאמרך קיבלתי והוטב בעיני בכללו. אבל לדאבון לבי לא אוכל לעמוד בתנאך: “לשמור בו את הכתיב ואת הטעמים”. בנוגע להכתיב יש ל“השלח” פרינציפיון ידוע אשר לא יוכל לעבור עליו, אף כי במדה רחבה הוא נותן לסופרים רשות לעשות כרצונם. למשל, מלת “דוקא” לא אוכל להדפיס בה“א בסופה, מפני שרוב הקוראים לא יכירוה ולא ידעו פירושה. ובנוגע לנקודות, אי אפשר לעשות בקשתך, מפני שהאותיות שבהן נדפס “השלח” אין להן נקודות בביהד”פ, ורק בקושי ינקדו בו לפעמים איזו אות. וע"כ עלי למעט בנקוד ככל האפשר.

מלבד זאת מוצא אני לנחוץ לעשות איזו שינוים גם בגוף המאמר ולהשמיט במקומות שונים איזו מליצות שנראו לי יתרות ומקלקלות את הסגנון. אך זאת אוכל להבטיחך, כי כל השנוים האלה לא יגעו בגוף סגנונך ולא ישנו צורתו העיקרית.

אחיך אמנם נתן לי רשות מצדו לעשות כן ומקבל עליו את האחריות. אבל לבי מהסס אם יש רשות לסמוך על זה, אחר כי מפורש התנית עמי לשמור אף את “הכתיב”, וכל שכן את הכתוב. ובכן הנני מחכה לתשובתך.

 

למר י. קלוזנר, היידלברג.    🔗

אודיסא, 22 יוני 98.

ב. כדרכו, לא עמד בדבורו ועוד לא שלח את המאמר. עתה הייתי יכול אמנם לקבל את מאמרך, כי נקי אנכי מהבטחתי לב.. אבל בינתיים הגיעה אלי הצעת אחד מסופרינו המפורסמים והחשובים, שיכתוב ע"ד שפירא, אשר היה ידידו מנוער, ודחיתי את ההצעה מפני הבטחתי לב.; ועתה אם פתאם יבוא מאמר על שפירא מאתך, הלא אהיה בעיניו כמתעתע. כנראה, יהיה סוף הדבר, כי גם אחד מכל המאמרים האלה לא יבוא. זה הוא גורל עורך עברי.

 

למר ד. יֶלין, ירושלים    🔗

אודיסא, 28 יוני 98.

מכתבך בצירוף המשך “חיי היהודים” (פרק ו – ח) קבלתי, ותודה לך. עוד לא קראתיו,אבל הנני מעמידו על חזקתו, שלא גרוע הוא מן הפרקים הראשונים. בחוברת יולי נתתי רק פרק א – ד, ואת החמישי הנחתי להמשך הבא. כי ארבעת הפרקים לבדם מחזיקים שלשה עשר עמודים, ויותר מזה אי אפשר לי לתת בחוברת אחת….

בדבר השכר, כך הוא: כשנתחדש “השלח” וראינו, שהחשבון שעשינו בשנה שעברה לא עלה יפה, הוכרחנו לקמץ בכל ענפי ההוצאה, וביניהם גם בשכר סופרים, והחסרנו ממנו 20% וקבענוהו מעתה 1,50 רו’כ בעד העמוד, שהוא 4 פרנק. בזמנו הודעתי הדבר לכל הסופרים העובדים עמי, והסכימו לזה. וכשבאתי לשלוח לך שכר “קהלת אזמיר”, היה הדבר פשוט בעיני, כי גם לך ידוע הדבר, וע"כ לא חשבתי למחוץ לבאר לך טעם החסרון. אך עתה, בקבלי מכתבך, הפכתי “בספר ההעתק” שלי ולא מצאתי באמת הודעה כזאת במכתבַי אליך. כנראה, לא הודעתיך בראשית השנה, מפני שאז לא ידעתי עוד, שתרבה לעבוד עמי בשנה זו, ואחרי כן שכחתי. עתה הנה אני מוסר הדבר ללבבך: אם יודע אתה בעצמך, שאלו הודעתיך תנאי זה מראש, היית גם אתה מסכים לו, אין מן הראוי שתחפוץ להוציא תועלת משכחתי. ואולם, אם תוכל להבטיחני, כי אלו ידעת זאת מראש, לא היית מקבל עליך לעבוד בשכר כזה, הרי אני אשם בדבר, שלא הודעתיך, ואשלם לך כמאז. הנני מחכה איפוא לתשובתך. – אגב אשאלך: איך אתה רוצה לקבל שכרך, אם לאחר שיודפס כל המאמר או בסוף כל רבע שנה (כמנהגי עם שאר סופרי התמידים) או אחר צאת כל חוברת….

 

למרת מַלכינזון, (יפו?).    🔗

(תרגום מרוסית).

אודיסא, 28 יוני 98.

צר לי מאד, כי מוכרח אני להכזיב תוחלתך, בקונגרס הראשון אמנם נבחר ועד שיעסוק בשאלות הספרות העברית והחנוך העברי. אבל, ככל,המעשים הגדולים' של הקונגרס, גם הועד הזה לא היה אלא בדותא. מחמשת חברי הועד רק שנים (עהרנפרייז ואני) הראו, שהעניין קרוב אל לבם, לפחות באו במו“מ זה עם זה ע”ד הצעות שונות. וסוף סוף באנו לידי הכרה, כי בתנאים הנוכחיים יש רק דבר אחד שיוכל למצוא הד בלבבות ואפשר שיצליח - והוא אגודת בתי הספר (שולפעריין). במובן הזה נתחברה הצעה של ספר תקנות ונשלחה לועד הפועל הווינאי. אבל באלו הימים קיבלתי ידיעה מאת עהרנפרייז, כי בקונפרנציא של המנהיגים הציוניים עם הרצל בראשם, שנתאספה בימים האחרונים, מצאו את הצעתנו ‘בלתי נאותה’ מטעמים מדיניים. מה ענין “שולפעריין” ל“פוליטיקא” - ה' יודע.

מאמרי אשר תדברי עליו מכתב בשנת ¹⁴1893 ¹⁾, בעת שבאמת נראה שנוי לטובה בהנהגת בתי הספר של חכי“ח. בדבר הזה נוכחתי אז ע”פ דוקומנטים שונים וגם על פי שיחתי הפרטית עם ביגַר¹⁵. לצערי יודע אני, שזה היה רק חזיון זמני, ושאחרי כן הכל נשתנה עוד הפעם לרע. באחת מהערותי ב ‘השלח’ הראיתי על זה¹⁶, ולפי מה שנודע לי, עשתה הערה זו איזה רושם. הנני חושב על כן, כי טוב תעשי, אם תשלחי לי את הרצאתך ע“ד בה”ס בשביל להדפיסה, כולה או חלקים ממנה, עם הביאורים הדרושים¹⁷ דרך אחרת איני רואה. מן הקונגרס אינני מקוה הרבה.

 

לד"ר ש. ברנפלד, ברלין.    🔗

אודיסא, 3 יולי 98.

מכבתבך וגם המאמרים קבלתי, ותודה לך…. למאמרך הקטן אתן מקום באחת החוברות. אבל אני מתקשה מעט בדבר המשל שהבאת מתולדות שי“ר. כי בהיות “תולדות שי”ר” שלך עתיד לצאת בקרוב, יש לחוש, שמא יראו בכל המאמר הזה מעין ריקלמה pro domo. אולי תסכים להשמיט זאת או אולי להחליף שי“ר בשד”ל או תמצא איזו עצה אחרת?

ה' קפלַן הוא בעל בטחון גדול. אבל כשאני לעצמי עודני מסופק בדבר, אם יוכל “השלח” להתקיים במצבו עתה.

יחוסי אל הציונים הולך ורע. יודע אני אמנם, כי במצב הענין עתה, כל דבריַ הם לבטלה. ואלו הייתי איש פרטי, כמקודם, הייתי מקיים בעצמי את המצווה, לבלתי לאמור דבר שלא נשמע. אבל בתור עומד בראש מכ“ע הלא חובתי היא לגלות דעתי, ומכיון שלא אוכל לשתוק ולא אחפוץ לדבר שקר, הלא בהכרח עלי להגיד מה שנראה לי אמת, ועי”ז הנני מעלה עלי קצף גדול מכל עברים. וע“כ הנני חושב באמת, כי אם אלך לבזיליא, אוסיף רק עצים על המדורה ואעורר רק אֶנרגיה יתרה בין עזי פנים הרבים במחנה, והועיל לא אועיל במאומה. אך לע”ע לא באתי עוד לידי החלטה גמורה בזה.

 

ל“אחיאסף”, וורשא.    🔗

אודיסא, 3 יולי 98.

…. ברדיטשבסקי מודיעני, כי קפלן היה בברלין וגמר שם עם ד"ר מַלטר, שימלא את מקומו של ברדוטשבסקי בכל עניני “השלח”. קפלַן לא כתב לי מאומה. אולי תדעו אתם פרטי הדבר-הודיעוני נא….

מחר אשיב לכם כל כתבי היד ששלחתם לי. ספרו של כ“ץ דורש תקונים שונים בסגנון, אבל גם כמו שהוא יש בו תועלת. “דעת אלהים” קראתי בסירוגין, ואיני יודע למה שלחתם אותו. הלא כבר כתבתי לכם…. כי אם תחפצו שאתקן אולי באיזה מקומות, תשלחו לי עלי הגהה. כי לקרוא בכת”י איני יכול. די לי כת“י “השלח” - השיר של יהל”ל היה לנגד עיני עוד לפני שנתים בוורשא, וקפלַן יודע את דעתי עליו, ואיני יודע לאיזה צורך שלחתם אותו שנית, אם לא שתוכלו לתלות את הקולאר בצוארי, שאני איני מסכים? אבל אני מסכים. מוטב שיוציא “אחיאסף” שירים גרועים שיש בהם איזה רעיון, מאשר ידפיס דברי בדחנות לרקחות ולטבחות…. בכלל איני מבין, למה לכם לשלוח לי ספרים שונים ולשאול דעתי עליהם? אם מדפיסים אתם סמרטוטים כאלה מבלי לשאול הסכמתי, אין עוד ספר בעולם שתהיו יכולים לפקפק בו, אם ראוי ח“אחיאסף” להוציאהו. שבוע שעבר הראני אחד הסופרים פה מכתב מאתכם, שבו תכתבו לו, כי עליו לפנות בהצעתו אלי, מפני שאני הרידקטור שלכם. והנני מבקשכם, שלא תוסיפו עוד לתת לי את שם הכבוד הזה, שאין לי רשות להקָרא בו, אחר כי “אחיאסף” מדפיס דברים רבים גם בלי רשותי, ואיני רוצה בשום אופן לשאת עלי האחריות בעד מעשיו. אם יוָדע לי, כי כתבתם עוד מכתב כזה, אהיה מוכרח להדפיס מודעה ב“השלח”, כי “אחיאסף” לא תמיד ישאל את פי במעשיו הספרותיים, ועל כן אין אחריותו עלי.. …

 

למר מ. קליינמן, ברדיטשוב.    🔗

אודיסא, 4 יולי 98.

הנני חושב לי לחובה להודיעך, כי לחנם אתה מצטדק על החשד שחשדתני ¹⁸. גם אני יודע, כי דרכי האגיטציא מקובלים בכל “המדינות הנאורות”, אלא שספרתי לך דברים כהויתם. היו ימים שגם אני האמנתי בתמימות, כי אפשר להיות אגיטַטור ישר דרך. אך הנסיון הורני, כי אגיטציה ישרה אינה עושה פרי וכי צדקו אלה החוקרים האומרים, שה“פוליטיקא” יש לה מוסר מיוחד, העומד עוד הרבה מדרגות למטה מן המוסר הפרטי. ומשבאתי לידי הכרה זו, נואשתי מלהשיג איזה מטרה על ידי אגיטציא, כי לא חפצתי להשפיל את עצמי עד למדרגה השפלה של “המוסר המדיני”. וזהו שאמרתי לך, כי אינני אגיטטור מטבעי.

שמא תאמר: אם כן, מדוע אני נלחם עם אחרים העוסקים בפוליטיקא ודורש מהם מה שאין היכלתם לעשות: לבחור באמת? התשובה היא: צריך לחסום הדרך בפני הרע, שלא יפרוץ את גבול המוכרח. ואם לא ימצא הרע על דרכו שום מכשול והתנגדות, לא יסתפק במועט ההכרחי. לפי מצב הדברים עתה, אינני מקוה אמנם, שיביאו דברי תועלת במובן זה, אבל חובתי היא ואעשנה.

 

למר בֶרי (Bery,).    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 4 יולי 98.

רק באלו הימים נודעה לי כתובתך ע“י שֶנקין, והנני ממהר להודות לך על מכתבך מקיוב. בודאי ידעת על נסיעת שנקין לקיוב ושיחתו עם מנדלשטם. כל הסימנים מראים, שאין שום תקוה לבירור הענין. המושגים הולכים ומתבלבלים יותר ויותר, ההתרגשות מתגברת באופן מלאכותי, ו”המים העכורים" הולכים ורבים. יעזרנו ה', שכל זה לא יביא לתוצאות מעציבות ביותר.

באלו הימים קבלתי מכתב מקליינמַן, ומתוכו נראה, ששם חושבים אותך לשלוחי, ההולך ונוסע ע“פ איניציאטיבא שלי למטרת אגיטציא. אני הבטחטיו, שאין הדבר כך, אבל אני חושב, שה”דיפלומטים" האלה לא יאמינו לי.

 

למר מ. עהרנפרייז, דיאקובר.    🔗

אודיסא, 5 יולי 98.

הנני חושב לי לחובה להודיעך, כי קיבלתי לפני ימים אחדים את הקורקטורא מן ה“השקפה” שבחוברת א', מצאתי לנחוץ להשמיט מתוכה שני דברים: א) ע“ד הקונפרנציא של חברות הישוב, שאמרת, כי נכונה היא להתאסף בסוף יולי ע”פ קריאת הועד הפועל. וזה מפני שבגליון ה“וועלט” בשבוע שעבר נאמר, כי הקונפרנציא תתאסף בבזיליא ביום 26 אוגוסט. קונפרנציא כזו, שני ימים לפני הקונגרס, בעת שכל חברי הקונגרס יהיו כבר בבזיליא, אני חושב לקומידיא ריקה. וכדי שלא אצטרך להוסיף מצדי הערה במובן זה, בחרתי יותר להשמיט הדברים. ב) בסוף גבריך הצעת, שההנהגה תהיה מעורבת מבני מזרח ומערב, כדי שהמתנגדים עתה יכנסו לפנים ויעבדו. ואם תזכור, כי הציונים סגלו להם מנג מכוער מאד, ליחס כל התנגדות מתנגדיהם - יהיו מי שיהיו - לבקשת תועלת עצמית ורדיפה אחר כבוד, אז תבין, כי דברים כאלה ב“השלח” יהיו מתפרשים במחנה הציונים באפן כזה, אשר זכרו בלבד יעורר בי גועל נפש. ובכן השמטתי הדברים והוספתי רק איזו מלים לסיום הענין….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקָאוו.    🔗

אודיסא, 6 יולי 98.

אגרותיך האחרונות קבלתי במועדן, ואתמול הגיעתני גם אגרתך ממקומך החדש עם האדריסא שלך עתה.

על כל הטוב שהודעתני בנוגע למצבך שמחתי מאד. הלואי שיתקימו תקוותיך….

לחנם תשתדל להפיג את “פחדי”, בהבטיחך אותי, כי לא תענה על מאמרי¹⁹. כבר הורגלתי כל כך בתשובות על מאמריַ עד שאין תשובה אחת פחות או יותר יכולה לעשות רושם בלבי וכל שכן להביאני לידי “יראה”. ובכן הנני לעשות בקשתך ואכתוב להמדפיס שישלח לך הגליון בצאתו. כמובן, יהיה רק לך לבדך ולא תמסרנו לאחר עד צאת החוברת. לע"ע לא קיבלתי עוד גם את הקורקטורא ממנו.

המאמר יצא “חריף” מעט, ויש בו דברים קשים, כי רואה אני, שהשעה צריכה לכך. בודאי לא תתרעם על זה.

 

לד"ר י. ברנשטיין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 12 יולי 98

אע"פ שלא עניתני על מכתבי האחרון, הנני חושב לי לחובה לפנות אליך בזה בשאלה אופיציאלית:

האם חושב אתה, שהשתתפותי באספת וורשא הקרובה^{20 1)} תביא תועלת להענין? ואם כך תחשוב, התוכל להזמינני בדרך אופיציאלית בתור איש פרטי?

הדבר הוא כך: אע"פ שאפשר לראות מראש, מה יהיה הזרם העיקרי באספה, הנה בכל זאת, בחשבי לי לחובה לעשות כל מה שבכחי בשביל להעמיד על האמת (לפי דעתי, כמובן) את המסורים לעניננו בלב שלם, - רצוני להשתתף באספה ולהגן לפניה על דעותי. ואם זה לא נעלם ממני, ששם אהיה מוכרח להפגש לא רק עם מתנגדים מהוגנים וישרים, כי אם גם עם “עסקנים” ציוניים כאלה אשר אחשוב לפחיתות- כבודי להלחם בהם. אך לתועלת הענין, הנני מוכן להביא גם את הקרבן הזה, הקשה עלי מאד. ואולם, לבוא אל האסיפה בתור ציר של איזו אגודה – אני חושב, מסבות מובנות, לגבר בלתי נאות לעצמי ובלתי רצוי לטובת הענין.

 

למר ר. בריינין, שרלוטנברג.    🔗

אודיסא, 12 יולי 98.

קבלתי מאמרך בצירוף מכתבך…. בכללו אמנם טוב המאמר בעיני, וגם לא יעלה על לבי “לסתום את פיך ולמנעך מלהגיד האמת”. אבל האמת אינה דורשת כלל לספר דברים שבינו לבינך בנוגע למכתב פרטי אחד, דברים שלא יוסיפו מאומה על האמת, רק יעשו רושם רע בלב אניני הדעת, כאלו רצה הסופר להתהדר לפני הקוראים… את העמוד ההוא, המספר דבר ה“מכתב מאת העורך” אמצא לנחוץ להשמיט, ועוד איזו פרזות בודדות במקומות שונים. אקוה, כי לא תדקדק בזה….

תודה לך על ששלחת לי מאמרך הנדפס “הגאון מווילנא”. הכרקטריסטיקא יפה ואמיתית, רק חסיון אחד חשוב בחיי הגאון, הנראה בחירה סתומה, הנחת בלי ביאור ולא נכעת בו כמעט: – מלחמתו האכזריה נגד ראשי החסידות. ודבר זה יפלא בעיני עוד יותר, בזכרי כי אוהב אתה לטפל בענינים פסיכולוגיים כאלה. בנוגע לסגנונך, הלא ידעת מכבר, כי דרכך, להרבות בציטַטין ובהזכרת שמות מפורסמים, אינה מוצאה חן בעיני. במאמר קטן כזה, המחזיק שמונה עמודים, נזכרים תשעה שמות של חכמים ודיפלומטים, ורובם בלי צורך אמתי. גם בלשונך לא דקדקת הרבה ויש בה שגיאות (“להתלות א”ע", “גאוניותו התגלה”, “נחנקה תחת עול תנאי חיינו”). ואגב אעירך, כי מדבריך בעמוד 6: “אלו הורשה לנו לדבר בסגנון של שבירת האוזן ע”ד כח הזכרון, הייתי אומר: מוחו של הגאון נמשל לארגז מלא קופסות" וכו', - מדבריך אלה נראה, כי נעלם ממך, שמשל כזה ע“ד כח הזכרון נמצא כבר בתלמוד (גטין, ס"ז): רבי עקיבא אוצר בלום, ריב”נ קופת הרוכלים, ראב“ע קופה של בשמים”, וכפירוש רש"י שם….

 

למר א. קפלַן, ריינֶרץ.    🔗

אודיסא, 12 יולי 98.

מכתבך קבלתי בזמנו, אבל זה כשבוע ויותר שעניני הצבור פה הטרידוני והפריעוני מעבוד עבודתי בסדרים, כמנהגי. וע"כ נתאחרה תשובתי.

מאת ד"ר מַלטר קבלתי כבר מכתב, ואקוה, כי הוא ינהל את הענין כראוי, כי דיקן הוא במעשיו, כאשר אהבתי….

ע“ד זכ”ס, אחשוב, כי ברנפלד מוכשר לעבודה זו. מחברתו לא תהיה אמנם “מלומדת” כל כך, כמו שהיה שפ“ר עושה אותה, אבל תחת זה תהיה יותר נוחה למקרא. ואולם, אם לא יטעני זכרוני, כבר דברתם עם שפ”ר על אדות כתיבת תולדות זכ"ס, והוא יראה בזה השגת גבולו.

“מגדל המאה” הוא בודאי שם נאה²¹, ואתה בודאי כבר תצייר לך במחשבתך, איך יעמוד “אחיאסף” על ראש ה“מגדל” ויקרא בקול: עושו, חושו, גושו וכו'. אבל ירא אני, כי ה“מגדל” עצמו יהיה רעוע ביותר, והעומד על ראשו יכָשל ויפול. מלבד ברנפלד (ואולי גם בריינין, אם יכתב ספרו באמת), איני יודע, מי יהיה עוד בין בוני ה“מגדל”, ואולם אמת אגיד לך, כי מתבייש אני לדקדק עם “אחיאסף” דקדוקים כאלה, אחר מעשיו בשנה זו. חברה ספרותית שאינה בושה להוציא מחברות זרגוניות ריקות מכל רעיון ומכל מעלה ספרותית (ביחוד החוברת האחרונה),- האם לא שחוק הוא לדקדק עמה כל כך? - עשו איפוא בזה כחפצכם.

בנוגע לחלוקת הספרים הגדולים למחברות נפרדות, הנה, כמובן, אין דעתי נוחה מהתחכמות מלאכותית כזאת. אבל מטעם האמור אינני מתנגד גם לזה.

… אחשוב, כי עתה תבין גם אתה, מה היא ה“פובליציסטיקא” שלנו ומי הם ה“פובליציסטים” שלנו. זה יותר מחצי שנה שהתחלתם להוציא “מזמן לזמן”, – ומה עלה בידכם?….

עול גדול אתם עושים לי במה שתאחרו במשלוח הכסף…. בכל חודש יש לכם “תירוצים” אחרים, ומראשית השנה ועד עתה לא שלחתם עוד אף פעם אחת במועדו…. ה' יודע, כי כל אלה הדברים ישניאו עלי את כל הענין, עד כי יש אשר אקוץ בעבודתי ואבקש רחמים מלפני רבון העולמים לפטרני מכל זה וליתן לי יכולת להתרחק מעולם ספרותנו, שאף יום אחד לא ראיתי עוד בו חיים של נחת רוח, זולתי כעס ומכאובים. ביחוד רע עלי הדבר, שאתם מביאים אותי לדבר ולחזור ולדבר על עניני כספים, בעוד שידעתם היטב, כמה קשה עלי לדבר על ענינים כאלה. “לא, אחים! לא כך עושים גֶ’נטלמנים”, כאשר חשבתיכם תמיד.

“זקנה ובחרות” של ברדיטשבסקי קראתי, כי שלח גם לי אֶכסמפלר. וכבר הוכחתיו על פניו על כי בהרבה פרטים הפך את דברי והגיד בשמי את ההפך ממה שאמרתי, והוא הודה לי, כי בשגגה עשה זאת. בחוברת אוגוסט נתתי מאמר ע“ד “התורה החדשה” של ברדיטשבסקי וחבריו, אע”פ שלא הזכרתי שמו מפורש. המאמר, כמדומה לי, עלה יפה. אך לא הכל יבינוהו….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקָאוו.    🔗

אודיסה, 13 יולי 98.

“האירוניא שלי” היתה מובנת לך היטב, אלו זכרת לשונך במכתבך: “ואתה אל תירא מאומה, כי הלא תדע כי נעשיתי מן הנצעקים (?) ואינם עונים”²².

אלמלי הייתי עתה עמך בעיר אחת, הייתי מזמינך לדין לפני בית- דין של סופרים מומחים בכל לשון שתרצה, שיחרצו משפטם, אם האומר לחברו: “דבריך סתומים ומלאים ערפל, עד שמסופק אני אם גם אתה בעצמך תוכל לפרש לנו היטב את מובנם”, – אם האומר כך הרי הוא שופך “קיתון של שופכין” על פני חברו. ומאחר שברי בעיני, כי שום סופר שבעולם לא ימצא בדברים כאלו אפילו טפה אחת של “שופכין”, הייתי דורש שיגזרו עליך נזיפה על כי זה פעמים אחדות השתמשת במבטא זה, שבו בעצמו יש אמנם באמת ריח של שופכין.

ובנוגע לעצם המאמר, הנה בודאי קבלת אותו כבר וראית, שלא באיש אני נלחם, כי אם בדעות שאני חושבן לנפסדות. אבל טענתך גם כשהיא לעצמה נפלאה מאד. זה שנים אחדות שאתה משתמש בכל מקרה הבא לידך להשיב על דברַי ולבטל דעתי מפני דעתך. אם עלה זה בידך באמת, - זו היא שאלה שאין אנו שנינו מוכשרים לשפוט עליה בלי משא פנים לעצמנו. אבל בכל אופן אתה עשית את שלך, ואני, כל זמן שלא ראיתי צורך להשיב, החרשתי. ועתה, כשנראה לי צורך בדבר לצאת נגד דעותיך ודעות חבריך, אתה אומר, כי לא נאה להשיב על דברי איש שידיו אסורות. אבל איש שידיו אסורות אינו עושה כלום, ואתה, עם היות, לפי דבריך, ידיך אסורות, אתה הולך ומדפיס מאמרים שונים ב“הפסגה”, “השקפה”, “ממזרח וממערב” וכו'! אכן איש נפלא אתה ונפלאות השקפותיך.

 

למר א. קַפלַן, ריינערץ.    🔗

אודיסא, 15 יולי 98

…. כנראה, יודע אתה ע“פ הנסיון, שבוכוחים ידי על התחתונה, כי סוף סוף אקוץ בוכוחים ריקים – ואשתוק. אבל הפעם אין את נפשי גם להתחיל בוכוח, כי אם אשוב ואומר לך בדברים ברורים: הרבה דברים עשה “אחיאסף” בשנה זו, שלא היה עושה אותם בשום אופן, אלו היתה ההנהגה באמת בידי. אבל בהיותי רחוק ממקום המעשה, יש שהנני מוכרח לבטל דעתי…. מפני שאתם מאימים עלי, כי קיום “אחיאסף” תלוי בזה, ויש שאתם עושים נגד רצוני…. ועוד יש ויש. ובכל זאת לא אוכל, כמובן, להסיר מעלי לגמרי את האחריות, אחר שהכל יודעים, כי הנני חבר לההנהגה, ובעל כרחי הנני מרגיש על שכמי חלק מן המשא, הכבד עלי מנשוא. ועל דא, כידוע לך, קא בכינא, וכבר הודעתיך עוד לפני זמן מה, כי אלו ידעתי שלא יזיק הדבר למצב “אחיאסף”, הייתי מבקש מאת האספה לפטרני ממשמרתי ולמנות אחר תחתי. אבל אתם, שיודעים אתם היטב, כי הנני עתה רק “האופן החמישי” בעגלת “אחיאסף”, מחוייבים הייתם לכאורה, לפי מדת היושר, להמעיט את אחריותי ככל האפשר. והנה אתם עושים ההפך: מטילים עלי עוד אחריות מיוחדת, בתור “רידקטור שלנו” (כמו שכתבו לאותו סופר)²³ או בתור “ראש ההנהגה” (כמו שצוית אתה לכתוב, כדבריך). ודבר זה לא אוכל לסבול בשום אופן. והנני חוזר ואומר, כי אם כה תעשו גם לעתיד, אהיה מוכרח להדפיס מודעה בנוסח שהודעתיכם. אתה אומר אמנם כי אין לי רשות על זה, וכי זה “נגד האמת”, אבל אם יבוא הדבר לידי כך, אקוה להראות, שיש לי רשות על זה וכי לא נתרחקתי מן האמת. אך לע”ע אחשוב זאת למותר, בתקותי כי לא נצטרך לזה.

בדבר ההצעה הווינאית²⁴ שכחתם, כנראה, שני דברים: א) כל כה“ע הז’רגוניים, בלי הבדל, היוצאים בחו”ל אסורים לבוא לארצנו, ולפי הנראה, אין שום תקוה, שיוציאו איזה מהם מן הכלל. ב) מכ“ע היוצא בחו”ל מגיע לידי הקוראים (כנסיון “השלח”) לאחר שנים או שלשה שבועות מיום צאתו, ואין לזה שום עצה, לפי דבריכם עצמכם, ואם דבר כזה עוד יתכן במכ“ע חדשי, הנה מכ”ע שבועי המאחר לבוא כל כך אי אפשר שיצליח ואין לו שום ערך. כי החדשות שיביא יהיו בעיני הקוראים “כשלג משנה שעברה”.

ואולם אם שני הדברים האלה אינם מעכבים בעיניכם, לא אעמוד על דעתי, אחר כי שניהם אינם אלא שאלות חיצוניות הנוגעות לההצלחה החמרית של הענין, והנני סומך בזה עליכם. אך לא כל כך הוא בנוגע אל ה“עריכה”. אם בדבר ספרים ומחברות עוד אוכל להשגיח מעט או הרבה, ובכל זאת ידפיס “אחיאסף” מחברות שאני בוש להביט עליהן, ואתה אומר אח“כ, כי הכל נעשה ברשותי – מה יהיה בצאת מכ”ע ז’רגוני ע“י “אחיאסף”, שאני לא אוכל להשגיח עליו במאומה, ובכ”ז תהיה אחריותו גם עלי, אחר כי נוסד “ברשותי”? לכן לא אוכל “לחוות דעתי על הענין בכלל”, כבקשתך, כי ה“כלל” תלוי קודם כל בה“פרט” הזה: שיהיה הרידקטור איש אשר אוכל לסמוך על ישרת לבו ועל טוב טעמו…. מלבד זאת, יש עוד שאלה אחת: אתה אומר, כי הועד הפועל יתן תמיכה שנתית, אבל אין אתה אומר (מה שמובן אמנם מאליו), כי בעד התמיכה הזאת ידרוש הועד, שיהיה מכ“ע זה כלי מבטאו וידבר כל מה שיצוו עליו “משם”. וכשאני זוכר את האורגן של הועד עצמו ואת דרכיו הנלוזים, אשר כל ישר לבב יקוץ בהם, הנני מצייר לי היטב, מה תהיה תכונת מכה”ע הז’רגוני שהועד ידבר מתוך גרונו. אינני מאמין, שאיזה איש ישר ימכור נשמתו להיות רידקטור לאורגן כזה. ובכל אופן, אני לא אסכים בשום אופן (אלא אם כן ימחה “אחיאסף” ראשונה את שמי מבין חברי ההנהגה), שיהיה שם “אחיאסף” נקרא על אורגן כזה. – ואולם אם אפשר לסדר הדבר כך: שגם העריכה וגם ההוצאה יהיו נקראות על שם הועד או אחד מחבריו, ו“אחיאסף” יעסוק רק באדמינסטראציא, אז אראה בזה רק עסק של ממון, כשאר עניני בית-המסחר של “אחיאסף”, ולא אתנגד לזה…..

תודה לך על הודעתך הקצרה בדבר עניני ווינא. לבזיליא, כנראה, לא אלך, מסיבות פרטיות וכלליות, והעיקרית היא, כי למרות הבטחתך, שישמעו לדברַי, יודע אני ע"פ נסיון השנה שעברה, שאין האנשים האלה מוכשרים להטות אוזן לדברי מי שאינו מהם ואינו כמהם….

תחת זאת רוצה אני ללכת לוורשא בשביל להשתתף בהאספה שתהיה שם לפני הקונגרס, ולהציע לפניה את השקפותי על מצב הענינים. יודע אני אמנם, כי גם שם ישחקו הנערים לפנינו, אבל שם אקוה, כי ימָצאו גם אנשים אשר יקשיבו לדברַי ואולי גם יכָנסו אל לבם. ואולם השאלה היא: באיזה אופן אוכל להשיג חפצי זה? להיות “ציר” לאחת האגודות (לוּ גם נניח, שתמָצא אגודה ציונית אשר תסכים לבחור בי, “האויב הנורא”), לא אחשוב לאפשר. כי דבר זה יטיל עלי חובות שונות ביחס לבוחרַי, ולא אהיה חפשי לדבר ככל אשר עם לבבי. ועל כן פניתי שבוע זה במכתב לד"ר ברנשטֵין- כהן והצעתי לפניו, שאם יחשוב, כי יש תועלת בהשתתפותי באספה, ישלחו לי הזמנה אופיציאלית, שאבוא אל האספה בתור איש פרטי. אבל איני יודע, אם החוקים הפרלמנטריים (הלא הכל נעשה אצלנו עתה בדרך הפרלמנטים הגדולים) ירשו לעשות זאת.

 

למר י. קלוזנר, הידלברג    🔗

אודיסא, 20 יולי 98.

בשבוע שעבר שלחו לי מוורשא את מאמרך “מלחמה בשלום”. אבל לדאבון לבי איני מוצא לאפשר לתת לו מקום. כי לפי דעתי גזרת בו “גזרות” שונות, מבלי הביא ראיות מוכיחות באמת. בדבר יחס המשכילים אל ההשכלה ואל האמונה הפרזת מאד על המדה ולא הבאת ראיות מספיקות לדבריך. ותורת ההתפתחות מה ענין היא לתרומות ומעשרות? כנראה, נתחלף לך קרבן- השכל בקרבן- מעשה. אמנם אין איש משכיל אמתי מסכים להביא קרבן את השקפותיו, אבל מזה אין ראיה, כי אי אפשר לו לותר על יחוסו השלילי לקיום מצוות שונות. כמה אנו “מוַתרים” בחיינו בנוגע למנהגי הבל שהמוֹדָא דורשת, ומדוע דוקא למנהגי הדת מחויבים אנו להתנגד, אע"פ שמזה תצא תקלה להתפתחות רעיון תחית העם?….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקאוו.    🔗

אודיסא, 21 יולי 98.

מכתביך האחרונים קבלתי….

על דבר מאמרִי - מה אוסיף ואומר? על מבטאים כלליים, כמו: “אופק צר”, “נסוג אחור” וכו' - אין צורך להשיב. ויותר מזה לא הגדת מאומה לגוף הענין. כי מה שאתה מראה מקום למאמרים אשר אתך בכתובים, כמובן, אינו מספיק למי שלא קרא אותם….

על אודות השקפת ניטשה על “הגאוניות המוסרית” של ישראל צינתי “ציטַט” מפורש בספרו הראשי ואמרתי עם זה, כי עוד בהרבה מקומות הוא מודה בזה, - ומה תחפוץ עוד?

על “מנוחתך”, בריאותך ותקותך - אשמח בלב שלם. והנני מקוה, כי הכתיבה משמאל לימין תַראה פעולה לטובה גם על כתיבתך מימין לשמאל, כלומר, שתתרגל יותר להגביל המושגים ולצאת מתוך הערפל.

על מאמרך הנדפס תודה לך. ולפי ששלחת אותו יחד עם מכתבך זה, האמנתי, כי אמצא בו איזו רמזים לאותם הסתרים אשר, לפי דבריך, עודם מונחים באמתחתך, ך לא מצאתי בו כי אם אותם הדברים שכבר שמענו מפיך הרבה פעמים. (אגב אעירך, כי לא טוב אתה עושה במה שאתה חוזר ושונה כמעט בכל מאמר מבטאים ופרזות ידיועות. כי דבר זה עושה רושם על הקורא כאלו אין לך עוד להגיד מאומה, ואתה חוזר על הראשונות). ובמקום שנראה לי, כי פה, פה יורם המסך, הנה כשהגעתי לסוף הפרַזא, לא מצאתי כי אם - שלש נקודות. כבר באה העת, שתגיד לנו בשפה ברורה פירושם של כל אותם הרמזים המנוקדים. הנה אני בראשית מאמרִי, נסיתי לתת ל“תורתכם” צורת רעיון מוגבל, ובאיזו שורות עלה הדבר בידי, כפי שאני מבינו. ואם אתה מוצא, שלא קלעתי אל האמת, תן לנו אתה את רעיונך היסודי גם כן בשפה ברורה ובאיזו שורות, כדי שנדע, מה חפצך באמת, ולא נצטרך לחכות עד שיצאו לאור מאמריך “אבות” ו“חידות” וכל שאר חבריהם. כלל זה יש בידי: מי שיש לו באמת איזה רעיון ברור בלבו יכול הוא לברר את תמציתו ויסודו גם לאחרים בדברים אחדים ולאמור: “זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא - זיל גמור”. אבל אם אומר אדם לחברו, אחר המון דברים ורמזים, כי כל זה אינו אלא הקדמה וכי נוף התורה טמיר ונעלם באמתחתו, - איני יכול להמלט מן הספק המתעורר בלבי, אם בכלל יש לו מה להוסיף.

הנה חפצתי בראשית מכתבי לעבור בשתיקה על כל הענין, ומבלי משים נסתבכתי בו שנית. אך הנה תם הנייר, ואסיים בשלום.

לבזיליא, כנראה, לא אלך בשנה זו.

 

למר י. גרזובסקי, יפו.    🔗

אודיסא, 21 יולי 98.

סלח נא, כי הנני ממעט לכתוב לך בעת האחרונה, מפני טרדותי הרבות. אבל את מכתביך הנני קורא בשים לב. ואבקשך מאד להודיעני מזמן לזמן גם לעתיד מן הנעשה בארץ, כי אתה האחד עתה בארץ ישראל שכותב לי לפעמים.

על דבר מצב “מקוה ישראל” ושאר בתי הספר שהזכרת, אוכל לעזור לך רק – באנחה. בבזיליא, כנראה, לא אהיה הפעם. כי רואה אני מראש שתרבינה שם המליצות הריקות וגם האינטריגות, ואיני רוצה לתת מזון להאחרונות.

שמחתי לשמוע, כי “השלח” מוצא חן בעיני קוראי ארץ ישראל. מצבו החמרי אינו טוב ביותר, ועתידותיו עוד טרם נתבררו….

 

למר ר. בריינין, שרלוטנבורג.    🔗

אודיסא, 22 יולי 98.

מכתבך מן 14 קבלתי במועדו….

על דבריך הטובים תודה לך. אבל איני יודע על מה סמכת באמרך, כי “הנני חושד בך תמיד, כי רוצה אתה להתהדר לפני הקוראים”. במכתבי²⁵ אמרתי רק זאת, כי דברים כאלה יעשו רושם כזה בלב אניני הדעת שבין הקוראים. והנני מוסר לך בחשאי, כי לא אתה האחד בין הסופרים שהרשיתי לי להעירו על דבר כזה. חובתי בתור עורך היא, לדעתי, לשמור על כבוד הסופרים העוזרים על ידי ולבלתי תת להם לדבר ב“השלח” דברים שיוכלו להשפילם בעיני הקוראים. וכל מקום שאני מוצא דברים כאלה הנני מסירם, אם על דעת עצמי, או – כשהדברים חשובים מאיזה צד – בהסכמת אומרם. כמעט בעת אחת עם מכתבי אליך כתבתי מעין זה גם לסופר אחר מעוזרַי הראשיים, והוא הסכים לדעתי, אף נתן לי תודתו על ששמתי לבי לזה. והנני מבקשך, שלעתיד לא תחשדני במה שאין בי: כאלו רוצה אני להקל בכבודך. חלילה לי מזאת!…

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצקי.    🔗

אדיסא, 22 יולי 98.

שירך הקטו טוב בעיני (זולת הבית האחרון, בהיותו אחרון, צריך היה להיות יותר חד). אבל אני מתקשה קצת בדבר, אם אפשר לצאת בו ידי חובת “שיר” בחוברת. כי אחת החלטתי, לבלתי תת יותר משיר אחד בחוברת, כדי להנצל מלהקת המשוררים המקיפים אותנו ואינם נותנים מנוח לעורך מכ"ע. אולי תוכל לשלוח לי עוד שיר קטן מעין שה, באופן שאוכל לתת שניהם תחת שם אחד, בתור שני חלקים מענין אחד?

ע"ד ביאתך לפה, לא אוכל, כמובן, לחוות לך דעתי, באין לי מושג נכון ממצבך. רק אחת אגיד לך, כי בכל עת שתבוא תמצא פה אנשים המוקירים כשרונך והנכונים לעשות למענך כל מה שיהיה ביכלתם.

את ה“תמונה” הקטנה אשר אמרת שלח נא, ואראה מה טיבה

 

למר א. קפלַן, וורשא.    🔗

אודיסא, 24 יולי 98.

מכתביך האחרונים מריינערץ קבלתי.

מחברתו של ע. שטחית היא מאד מאד. כל הערותיך עליה נכונות, אך יש להוסיף עליה כהנה וכהנה. ובכל זאת כתבתי לאיטצקובסקי ¹⁾, שאינני מתנגד להדפסתה. שום תקון לא עשיתי בה וגם לא הוספתי שום הערה. כי אם אומַר להעיר על מה שיש להעיר, לא אשאיר בה אבן על אבן, ומה תועלת יש איפוא בהוצאת שטר ושוברו עמו? לכתחילה אולי לא היה כדאי לטפל במאמר שטחי כזה, אבל בדיעבד תצא תועלת מזה, שיראו הציונים, כי גם בן בריתם הנאמן בעל כרחו עונה אמן על דברים רבים. לעשות בה שנוים ותקונים לא חשבתי לראוי, כי אם שולח ע. מאמר ל“השלח”, על דעת כן הוא שולח, שאעשה בו השנוים והתקונים הנחוצים לדעתי. אבל אם “אחיאסף” לוקח ממנו מחברת להדפיסה בפני עצמה, הרי כל האחריות עליו, על המחבר, ואין רשות לעשות בה שנוים בלי ידיעתו והסכמתו. איני יודע אם גם בהכת“י ששלחת לאיטצקובסקי מחקת את שמי במקום שהזכירני ועשית יתר השינוים שהזכרת. אם עשית כן, הייתי מיעצך לכתוב לאיטצקובסקי, שידפיס הדברים כמו שיצאו מידי המחבר. כי הוא יתרעם על זה, ובצדק. וכי אסור לאדם להזכיר שמי, כשהוא חולק עלי? אדרבא, גם מצדי אמצא ליותר טוב שיזָכר שָם שמי מפורש. כי באמת לא הבין את דעתי ותלה בי בוקי סריקי. ואם יזכיר שמי על הדברים, ימָצאו אולי בין הקוראים מביני דבר שיראו את משונתו. אבל אם יהיה אמור סתם, כי יש אומרים כך וכך, מי יוכל לאמור לו, ש”אומרים" כאלה לא היו?…..

¹על דבר ה“וכוח” כבר כתבתי לך, שאין בדעתי עתה להשתקע בוכוחים. הרבה מדבריך אינם מכוונים אל המעשים שהיו. אבל נניח זה. לעתיד אשתדל לבלי תת מקום לוכוים כאלה, כי רואה אני שהוַתרנות היתרה מצדי מזיקה הרבה. אגב אודיעך, שלפני איזו ימים היה פה ד“ר ברנשטין-כהן מקשינוב והביע לי תמהונו, כי לא בושנו להוציא מחברת חסרת טעם ומלאה דברי הבאי כזו של.. .. “בשם האידיאה” עובדים אנו כולנו, אבל בדרכים שונים. ומדוע לא תוכל לצייר לך, כי עם כל הכונה הרצויה, אפשר שהמעשים יהיו נראים בלתי רצוים בעיני איש אחר שיש לו השקפות אחרות? גם הועד הציוני אולי כונתו רצויה. ובכל זאת גם אתם מסכימים, שמעשיו אינם רצוים, אע”פ שבודאי אינו עושה זאת בשביל “להתעשר”.

בדבר ה“ביבליותיקא”, לי איפכא מסתברא. מתחלה נדע מי ומי העובדים, ואח"כ נחבר פרוגרמא, אם נמצא צורך בזה. כי מה בצע בפרוגרמא רחבה, אם אין סופרים ראוים לה? הנה בהוסד “השלח” הייתי נזהר מאד בדבר הפרוגרמא, וכידוע לכם, לא חברתי פרוגרמא מפורטת, כי אם צינתי בקוים כלליים את מהותו של “השלח” כפי שנצטיירה לי במוחי. ובכל זאת, בקראי עתה שוב את הדברים שכתבתי אז, ידאב לבי מאד, בזכרי מה שחפצתי לעשות ומה שעלה בידי באמת.

בהצלחת עתון ז’רגוני חדשי אינני מאמין. ההמון, שבשבילו יוסד מכ“ע זה, אין לו צורך במכ”ע חדשי, כי אם רק במכ“ע יומי, או לפחות שבועי, ולשלם 4 רו”כ בעד 12 חוברות כאלה - כלומר יותר משלשים קופ' החוברת – לא יחפצו שלשת אלפים איש מבני ההמון, כתקותכם. אך כבר הגדתי לכם, כי בנוגע להצד המסחרי לא אתעקש, ואבטל דעתי מפני דעתכם. ואולם בדבר העורך לא אוַתר על דעתי הפעם, אף אם תבטיחוני, כי יביא העתון הזה ל“אחיאסף” אוצרות קרח. לא אוכל להפקיר את שמי ולא אחפוץ לשאת עלי אחריות גדולה כזו, אלא אם כן אדע, כי מסור הדבר בידי איש כלבבי, היודע את רוחי, וטעמו כטעמי ברוב הענינים הנכבדים….

ד“ר ברנשטין-כהן אמר לי, כי כתב בדבר בקשתי למנדלשטם וליַסינובסקי ומקוה, כי גם הם יסכימו לדעתו, שביאתי לוורשא נחוצה²⁶ . ואם כה יהיה, הלא נתראה בקרוב ונדבר על כל זה פא”פ….

 

למר א. שולמַן, קיוב    🔗

אודיסא, 27 יולי 98.

מכתבו היקר מן 22 קבלתי לפני איזו ימים, והנני נותן לו בזה תודתי מקרב לבי על דבריו הטובים.

כדי לתת לו מושג ממצב שפת עבר עתה – אחר כל השאון ע“ד “התחיה” וכו' – די יהיה להודיעהו מה שהודיעוני חברינו ב”אחיאסף“: כי משתי החוברות שהוציאו ע”ד הקונגרס הציוני, האחת בעברית מאת הרצל עצמו, והשנית בז’רגון מאת שלום-עליכם, - נמכרה הראשונה רק במספר 3000 אֶכסמפלרים, בעוד שהאחרונה נתפשטה במספר 27,000 אֶכסמפלרים! ומה יש להתפלא איפוא, אם “השלח”, שאינו כלי תשמישה של איזו כתה, כי אם של האמת בלבד, (כמובן לפי השגת עורכו), אינו מצליח הרבה?

בגשתי היום לסדור חוב' ספטמבר, אמרתי לעבור שנית על ה“סוף” ממאמרו שאני חפץ לתת בחוברת זו. והנה נתקשיתי תיכף בראשיתו בדבר אחד, ולא אוכל לשלוח המאמר לביהד“פ עד שיבורר לי הדבר. כבודו מספר שם כי בשנת 1709 הוציא אחד מתלמידי התיאולוגיא בפפד”מ גליון גדול, אשר לפי עדותו של שודט, הורה בו למוד שפת יהודית-אשכנזית באופן טוב. ואחרי כן יוסיף לאמר, כי “גם הוא גם שודט” דברו על השפה הזאת רק הוללות וסכלות, והולך ומביא משלים לדבר. והנה לפי פשט הדברים נראה, כי כל זה מוסב על אותו תלמיד בעל הגליון, אבל מתוך המשלים שהביא נראה יותר, כי לקוחים הם משודט (ספרו של זה אינו ת"י), וצריך לבאר הדבר להקורא, שידע במי אנו עסוקים….

 

לד"ר מ. י. ברדיטשבסקי, בוקאוו.    🔗

אודיסא, 27 יולי 98.

השתוממתי על דבריך, כי כבר שלחת תשובה על מאמרי. כשנרציתי לבקשתך לשלוח לך המאמר בטרם צאת החוברת, התניתי עמך, שלא תמסור הגליון לאיש, אבל לא עלה על דעתי, שצריך אני להתנות אתך גם כן, שלא תדבר עליו בדפוס עד שתהא החוברת בידי הקוראים, כי דבר זה הלא מובן מאליו. רע עלי מעשיך זה מאד, והנני מבקש ממך, שתמהר לכתוב (או גם לשלוח טלגרמא) אל הרידקציא של “הפסגה”, שלא ידפיס דבריך עד שתודיעהו, כלומר עד שתצא החוברת ותשולח להקוראים. אקוה שתמלא חובתך זו. הערתי על שאתה חוזר ושונה דבריך לא הבנת כהוגן. לא על השנות הרעיונות עוררתיך, כי אם על השנות פרזות שלמות בלי שנוי. למשל, כמעט אין מאמר שלא תמָצא בו הפרזא: “אנו עומדים על פרשת דרכים”, וכדומה עוד הרבה.

על דבר שאלת בזיליא הדברים ארוכים. כנראה, אינך בקי במצב העניין, ביחוד בארצנו. ולו ידעת יחוסם של “הציונים” אלי עתה, היית מבין כי נסיעתי תוכל עוד להביא נזק לאותם הענינים שאני לוחם בעדם.

 

למר י. קלוזנר, הידלברג.    🔗

אודיסא, 27 יולי 98.

…. מאמרך הקטן על זולא טוב בעיני בכללו, והייתי נותן לו מקום באיזו שנוים. אבל הודעתך, כי מקצת ממנו כבר נדפס ב“המגיד”, מביעה אותי לבקשך, שתשלח לי תחלה את הנדפס, ואראה את ההבדל שבינו ובין הכתוב. לפי דבריך, אמנם, אוכל להדפיסו בלי פקפוק. אבל דברים כאלה תלוים בטעמו והשקפותיו “הנמוסיות” של אדם, ואי אפשר לי לסמוך בזה אלא על מראית עיני.. ..

 

לד"ר ד. ניימרק, רַקוניץ.    🔗

אודיסא, 1 אוגוסט 98.

…. בבזיליא, כמדומה לי, לא אהיה הפעם. היחס ביני ובין הציונים פה בארצנו (הם חושבים אותי לאויב מסוכן מאד) גורם, שאינני יכול לקבל עלי להיות “ציר” של איזו אגודה, וללכת שמה רק בתור עורך, כלומר לראות ולשמוע ולשתוק, אין הדבר כדאי להוציא עליו זמן וכסף.

אבל אתה וכל חברינו בגליציא המבינים הדבר לאשורו – צריכים אתם ללכת: אולי תועילו ברב או במעט.

 

למר י. פרידלֶנדר, ברלין.    🔗

אודיסא, 3 אוגוסט 98.

תודתי לך על כל מה שהודעתני. תשובת “הוֶולט” לא העירה בי לא תמהון ולא רוגז. כי, כמו שידעת, חשבתי כן גם מראש, כי לא יתנו מקום למאמר ששמי נקרא עליו.

בנוגע להעתקת שאר המאמרים אשר אמרת, עשה כחפצך. ואם יודפס איזה מהם באיזה מכ"ע, בודאי לא תמנע מלשלוח לי אֶכסמפלר אחד.

 

לחבריו של מ. ז. פייערברג, נובוגרד-וולינסק.    🔗

חמשה עשר באב תרנ"ח.

איני צריך להגיד לכם, עד כמה אני משתתף בצערכם על מצבו הרע של ה' פייערברג. הוא בלי ספק בעל כשרון ספרותי, אשר אלו התפתח כראוי, היה מביא ברכה לספרותנו. אבל, לדאבון לבי, קצרה ידי מהושיע. לפי כמות “השלח” ומספר הסופרים העובדים בו, אין ביכלתי בשום אופן לתת לה' פ“ב עבודה מידית. הנה מונח באמתחתי זה איזו חדשים ספור קטן ממנו ועדיין לא נדפס, מפני שאחרים קדמוהו, ואין משא פנים בדבר. ומלבד “השלח” (כאשר ידעתם גם אתם), אין תקוה לו למצוא עוד עבודה בשכר במכ”ע אחרים. אם היה יודע איזו שפה אירופית על בוריה (אשכנזית או אנגלית), הייתי יכול אולי למצוא לו עבודה של תרגום אצל “אחיאסף”. אבל מאחר שגם זה אי אפשר, מה אוכל לעשות לו? בעיר גדולה כאודיסא ההוצאות מרובות, והכנסתו מאין תמָצא? באופן היותר טוב ימצא פרנסתו בדוחק מהוראות שעה, וגם זה רק אם יודע הוא ללַמד עברית בשפת המדינה, כי פה אין נזקקים לז’רגון, ורוב הילדים אינם יודעים אותו. אבל הלא כל עיקר השאלה היא, איך לשחררו מעבודה ההוראה. ולזה אינני מוצא שום עצה.

ממילא מובן, כי אם תמצאו איזה דרך לחלצו מן המצר, ואני אוכל להיות לכם לעזר בזה, אעשה זאת בחפץ לב.

 

למרת מ. מלכינזון ומרת ח. בידרמן²⁷    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 3 אוגוסט 98.

מפני שאינני בטוח, שהמכתב הזה עוד ימצא אתכן במקומכן, אינני חושב לנכון לדבר בארוכה ע“ד תוכן מכתביכן. רק זאת אומר, כי קראתי הכל ברוב ענין והחלטתי להשתמש בהודעתכן. לע”ע מסרתיה למתרגם, ואח"כ אראה באיזו צורה ובאיזו מדה ראוי יהיה לפרסמה. זה יהיה בלי ספק צעד חשוב, שאת תוצאותיו אי אפשר לראות מראש. אבל אני תמיד מחזיק בהשקפה זו, ששום טעמים “דיפלומטיים” אינם צריכים למנוע אותנו מלצאת נגד השקר והתרמית.

 

למר א. שולמַן, קיוב.    🔗

אודיסא, 5 אוגוסט 98.

מכתביו האחרונים קבלתי. והנה בדבר השנוים שעשיתי במאמרו, יאמין לי כ‘, כי לעשות רצונו חפצתי ובכל כחי עמלתי למעט בשנוים אף במקום שנראה לי, כי יותר טוב היה לשנות עוד. אבל חובתי בתור עורך, כפי שאני מבינה, לא נתנתני להניח את הדברים בלי כ ל שנוי. ובכלל היו שתי סבות לדבר: א) במקומות שונים נראו לי הדברים קשי- הבנה מעט או הרבה לרוב הקןראים, וכ’ הלא יודע, כי בזה הקורא יותר מוכשר לשפוט מן המחבר. ב) ידידי אינו מקפיד לחזור על מלה אחת כמה פעמים בזו אחר זו, ביחוד מלות החבור: כי, גם, אף וכו', שבאה מהן לפעמים מלה חת ארבע וחמש פעמים בשורה אחת. ודבר זה קשה מאד לאוזן. וכדי למנוע זאת. מבלי לשנות עצם הרעיון, הוכרחתי לפעמים לתת תחת המלות האלה אחרות, או גם לשנות סגנון כל המשפט. איך שהוא, כמדומה לי, שלא שניתי בשום מקום את הרעיון וגם לא נתתי לסגנונו בכללו צורה זרה לו, - ושני הדברים האלה הלא הם העיקר. –

ובדבר המבטא “מאמינים למצוא”, הצדק אתו, וגם אני נזהר בזה תמיד, ולא אדא איך היה הדבר, כי אין הכת"י לפני. אך בדיעבד אין האסון גדול כל כך. כי סוף סוף אין ביכלתנו לכתוב מאמרים שיש להם תוכן בסגנונו של ישעיה, וכל עמלנו לא יועיל לנו להמלט מבַרבַריסמים שנשתרשו בשפה (כי גם סגנון המשנה והמדרשים וזה של ימי הבינים, שאנו משתמשים בהם כלנו פחות או יותר, לא היו מתחלתם אלא ברבריסמים, אבל נשתרשו ונתאזרחו), וגם המבטא הזה כבר נשתרתש, והקוראים לא ירגישו עוד בזרותו….

 

לד"ר י. טהון, קראקא.    🔗

אודיסא, 5 אוגוסט 98.

אע“פ שיש לי סבה להתרעם עליך, כי לא עמדת בדבורך, לא אוכל בכל זאת להתאפק מלהביע לך תודתי על מאמרך היפה ב”האשכול“, שקראתי באלו הימים. שמח אני, כי נמצא לנו חבר בגליציא, שאינו ירא גם הוא מ”לשחות נגד הזרם".

חפץ הייתי לדעת, אם תהיה בבזיליא. אני לא אהיה שם בשנה זו, מסבות שונות.

 

למר א. לובֶצקי, פריז.    🔗

אודיסא, 7 אוגוסט 98.

…. מאמרך ע“ד האומנות העברית טוב בעיני בכללו (בפרטיו הוא צריך תקון), ונכון אני לתת מקום לקבוצת מאמרים כאלו, אבל רק כשתהיה בידי כל הקבוצה, או לפחות רובה, ואראה, איך הגעת למשפט כללי ע”ד האומנות העברית, כמו שאתה מבטיח בסוף מאמרך זה…..

ובנוגע למכתבך אל נורדו, הנה עיקר הרעיון כבר נאמר ב“השלח” בדרך קצרה תיכף אחר הקונגרס הראשון, אבל מפני שהוספת לבארו בדברים של טעם, הייתי מסכים לתת מקום לדבריך, אלו באו לידי איזו שבועות לפני זה. ואולם עתה עלי לדחות הדבר עד לאחר הקונגרס, כי החוברת שאני עוסק עתה בסדורה (ספטמבר) תבוא לידי הקןראים אחר הקונגרס. ומי יודע מה יביא לנו הקונגרס, ואולי צריך יהיה אז לדבר דברים אחרים לגמרי…. בכל אופן אצטרך לשנותו הרבה. וגם עצם צורתו – מכתב גלוי לנורדו – עושה רושם לא טוב. מכתבים בנוסח כזה יתָכנו רק בין אנשים שוים זה לזה בחכמתם ובפרסומם. אבל איש צעיר שעדיין לא יצאו לו מוניטין בעולם, בכתבו לחכם מפורסם בכל העולם, מדת דרך ארץ היא, שיהיה יותר צנוע בהצעת דבריו²⁸…

 

למר ב. סולֶר, מינסק.    🔗

אודיסא, 7 אוגוסט 98.

צדקת אמנם, כי יש ויש להעיר על דרשת נורדו האחרונה. אבל מפני שבכללה מסוגלת היא לעשות רושם על “רחוקים שנתקרבו”, לא חפצתי להחליש את הרושם הזה, וע“כ החלטתי לעבור עליה בשתיקה. באמתחתי מונח אמנם עתה מאמר מאת סופר צעיר ע”ד הדרשה הזאת, ובו יש דברים של טעם, אבל החלטתי לבלתי הדפיסו עד שאראה מה יביא לנו הקונגרס הקרוב²⁹….

 

לד"ר י. ברנשטֵין-כהן, קישינוב.    🔗

(תרגום מרוסית)

אודיסא, 11 אוגוסט 98.

אתמול קבלתי את מכתבך. שמח אני מאד, שעלתה בידנו לסדר את הענין באופן כזה³⁰. חושב אני לנחוץ להודיעך לשם ידיעה בעלמא, כי באלו הימים פנתה אלי אגודת אורהיוב בבקשה להיות צירה בהאספה, אבל, כמובן, דחיתי את הדבר³¹.

הודעתך ע"ד אופן המשא ומתן על השאלות השונות שמתי אל לבי. מודה אני, שאופן כזה לא לטובתי הוא כלל. אין לי כשרון של נואם ואינני מקוה לקנות לבבות בפטפוטים יפים, ובשביל להציע את הוכחותי בדרך הגיונית, משא ומתן מפורד כזה בסדר קבוע מראש יהיה למכשול גדול. לפחות, אבקשך לשלוח לי בהקדם האפשרי נוסח הפרוגרמא שלכם. באלו הימים ראיתי המכתב החוזר שלך נומ' 14 . אם זו היא הפרוגרמא האחרונה שלכם, הנני חושב, שזקוקה היא לתקונים. כך, למשל, שאלת הבנק עומדת שם לפני שאלת הקולוניזציא, בעוד שהצורך והתועלת ביסוד הבנק, וכן תקנותיו היסודיות, תלוים באמת בהשקפתנו על הקולוניזאציא. איך שהוא, הנני חוזר ומבקשך לשלוח לי העתק הפרוגרמא, כדי שאוכל באיזה אופן שהוא לצייר לעצמי מראש, באיזה סדר אצטרך להציע את מחשבותי. ובכן, להתראות בקרוב!

 

לראשי אגודת הציונים, אורהיוב.    🔗

אודיסא, כ“ז אב תרנ”ח.

קבלתי אתמול מכתבכם מן י“ט דנא ששלחתם ע”י הועד, ובתתי לכם בזה תודתי מקרב לבי על דבריכם הטובים, אשר שמחוני מאד ביחוד בעת הזאת, שרוב אנשי שלומנו הוכו בסנורים מרוב התלהבות, - הנני מוכרח בכל זאת לבקש סליחתכם על כי לא אוכל לקבל את המשרה הכבודה אשר אמרתם לתת על שכמי. הנני הולך אמנם לוורשא ואקח חלק באספה, אבל רק בתור איש פרטי. כי מסבות שונות אשר לא אוכל לפרטן בזה, באתי לידי החלטה, כי יחוסי אל הציונות בצורתה הנוכחית דורש ממני להיות חפשי במעשַי ולבלתי התחבר אל האורגניזַציא הכללית עד שאראה, מה יביא לנו הקונגרס הקרוב. ועל כן, בחפצי עם זה להשתתף באספה ולהרצות דברַי לפניה, פניתי בבקשה לראשי הציונים בארצנו, שירשוני לעשות זאת בתור איש פרטי, ולא כציר אחת האגודות, והם נרצו לבקשתי.

 

למר ח. נ. ביאליק, סוסנוביצקי.    🔗

אודיסא, 11 אוגוסט 98.

את ציורך קראתי וגם נתתיו למקרא לרבניצקי, ושנינו נתכוננו לדעה אחת: כי יש בו גרעין טוב, המעיד על כשרונך לצייר יפה. ביחוד התפלאנו על עושר סגנונך הפרוזי. אבל בצורתו הנוכחית אי אפשר להדפיסו. כי, כמו שהבנת מדעתך, צריך להשמיט מתוכו הרבה, ואלו ההשמטות יגרמו, שהנשאר יהיה רק קבוץ קרעים שאין ביניהם קשר פנימי. לכן החלטתי לעבור עליו שנית ולציין לך את הדברים שאני אומר להשמיט, כדי שתשוב ותמלא את החסר ותאחה את הקרעים. אבל עתה אין לי פנאי לזה. כי בעוד ימים אחדים יוצא אני לוורשא ואתמהמה שם כשלשה שבועות. בשובי, אעשה כמו שאמרתי ואשלח לך הכת"י.

את השיר הקטן ששלחת לא אוכל להדפיס כמו שהוא, כי למרות התנגדותי לדרכי הציונים, איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל. אבל נראה נא, מה יביא הקונגרס הקרוב. לעת עתה אין צורך עוד להחליט דבר בזה, כי בכל אופן יעברו עוד איזו ירחים עד שאוכל להדפיס השירים האלה.

 

לד"ר ט. הינדס, וורשא.    🔗

אודיסא, 14 אוגוסט 98.

היום קבלתי מכתבך והנני מודה לך קודם כל על דבריך, אשר ידעתי כי יצאו מלבך, ודברים היוצאים באמת מן הלב יקרים לי תמיד.

והנה אין מגמתי בזה להשיב על עצם דבריך, אחרי כי באמת השבת עליהם בעצמך, באמרך, כי רשות בידי להציע דעתי לפני הקהל, ויותר מזה הן לא עשיתי, וגם אין בכחי לעשות, לפי מצב הדברים עתה. אבל באתי בזה רק להודיעך, כי לחנם הצטערת, כדבריך, על “שלא נמצאה אף עיר אחת אשר תבחר בי להאספה”, ולחנם שמחת אחרי כן על שבחרו בי בני אורהיוב. הרבה ערים רצו לבחור בי, אך אני לא נרציתי לזה, וגם בקבלי לפני ימים אחדים מכתב בני אורהיוב ע“ד בחירתי, מהרתי להשיב להם, כי לא אוכל לקבל עלי את המשרה הזאת. טעמי ונמוקי איני צריך לבאר לך, כי מבואר הוא היטב במכתבך: הנבחר לאספה כזו הוא חלק מן האורגניזציא הכללית, ועליו לבטל דעתו מפני דעת הרוב ולקבל על עצמו מראש להתנהג ע”פ החלטות האספה. ואני עבדך, בהיות דעותי שונות מדעת הרוב עתה ובהיותי עם זה עומד בראש מכ"ע ומחויב להגיד לקהלנו את אשר בלבי על מצב הענינים, אינני מוצא לאפשר לקבל עלי התחיבות כזו, וממילא לא אוכל להיות חבר האספה בתור “ציר” אחת האגודות.

ואולם בחפצי עם זה להשתתף באספה, אולי אוכל להועיל ברב או במעט, פניתי לפני שבועות אחדים לד“ר ברנשטֵין-כהן בקישינוב בבקשה, שאם אפשר הדבר, יזמינוני להאספה בתור איש פרטי, שרשות בידו לחוות דעתו בה, אך לא להמנות בין החברים. הוא ענני, כי אין לו רשות להחליט דבר עד שימָלך בחבריו, ד”ר מנדלשטם בקיוב וה' יַסינובסקי בוורשא. והנה לפני ימים אחדים קבלתי מאתו מכתב שני, שבו הודיעני, כי חבריו הסכימו להצעתי, וע“כ הוא מבקשני לבוא לוורשא. על סמך זה הנני מכין עצמי עתה לדרך. אך בקבלי עתה את מכתבך, נפלאתי מאד על דבריך בשם ה' יַסינובסקי, כי לפי דעתו אין להם רשות להזמינני להאספה. הנני חושב אמנם, כי הדברים האלה נאמרו מתחלה ואח”כ חזר בו ה' יסינובסקי מההוא והסכים להצעת חברו. אך אם אולי יצאה פה שגיאה, ובבואי לוורשא לא אזכה לבוא בקהל ה“ציונים”, הלא אאבד זמן וכח לבטלה. לכן אבקשך מאד, כי תואיל נא בטובך לקחת דברים עם ה' יַסינובסקי על זה, ואם באמת יש לחוש, כי אטרח לחנם, תאבה נא להודיעני ע"י טלגרמא….

 

למר י. ח. רבניצקי, אודיסא.    🔗

וורשא, 26 אוגוסט 98.

לא באתי בזה אלא לקיים מה שהבטחתי לך ולכתוב ע“ד האספה ³². אבל באמת איני יודע, במה אתחיל ובמה אסיים. לספר הכל בפרטות אי אפשר במכתב, וגם אין צורך בזה, אחר כי ביחד עם מכתבי יבוא אליכם גם עד-ראיה³³, שיספר לכם בע”פ כל מה שעבר פה. ולצאת ידי חובתי בפלפול “על דבַר” (כדברי רבי מנדלי) – גם כן אי אפשר, כי ה“דבר” מצד עצמו עוד לא הוברר, כל זמן שלא נדע, מה יאמרו על החלטותינו “שם”, בספירות העליונות בבזיליא. לכן הנני מרשה לי להגיד לכם רק בדרך כלל, כי בין שיתקבלו שם החלטותינו או לא, אינני מתחרט על השתתפותי באספה. כי פה ראיתי עין בעין…. שרבים מן הנקראים “ציונים” אינם באמת אלא מיודעינו החובבים שידענו מכבר, וכלבם אז לבם עתה, ורק ממורך-לב לא העיזו לעמוד בפני הזרם. עתה, כמדומה לי, חיתה רוחם, ויודעים ומבינים הם מה שעליהם לעשות לעתיד. והנני שמח מאד, כי עזרתי מעט לדבר זה. אלמלא ראיתם איך הקיפוני פה רבים מן החובבים הישנים, וגם רבים מן הציונים הצעירים, ואיך ניכר היה בפניהם, כי שבעי רצון הם, שנמצא אדם המגיד אל הציונים המדיניים כל האמת בפניהם ואינו זע מפני שאונם והמונם, – הייתם מרגישים כמוני, כי האנשים האלה מכירים לי טובה על שהחזרתי להם אבֵדתם, את “חבת ציון” הטובה, הישנה, ומעתה נכונים הם גם המה להגן עליה בכל כחם. איני יודע אמנם, אם יעמוד בהם הרוח הזה לאורך ימים, ואם לא יתבטלו שנית מפני הדר גאונם של המנהיגים המערביים בבזיליא. אבל עכ"פ טוב לנו לדעת, כי ההתבטלות הזאת אינה אלא חיצונית, וכי די להם לראות לפניהם אדם פשוט כמוני עומד ודורש ברוח חבת-ציון, בשביל שיתעורר הניצוץ הטמון בעמקי לבם.– מזה רואים אתם, כי אינני מקוה הרבה מן ההחלטות החיוביות שנתקבלו פה. קרוב בעיני, שבבזיליא ישובו ויהפכו את הקערה על פיה. ועל כן רואה אני כל תועלת האספה רק בצד הרוחני, בפעולתה על רוח רוב הנאספים….

 

למר י. י. וָואהל וחבריו, נובוגרד-וָולינסק.    🔗

אודיסא, 8 ספטמבר 98.

לא הייתי בבית איזו שבועות ורק אתמול שבתי, וע"כ נתאחרה תשובתי על מכתבכם.

יודע אני, אדונַי, להוקיר את רגשות לבכם אשר שמו דברים בפיכם, והנני מקבל את תוכחתכם באהבה. אבל בגוף הדבר צר לי מאד, כי עצתכם אינה יכולה להעָשות.שכר הציורים של ה' פייערברג שבידי נכון אני לשלוח לו תיכף כשיודיעני ששב ביתו, וכן בקשתי את חברי ההנהגה של “אחיאסף”, שמיד בצאת ה“לוח” ישלחו לו המגיע לו בעד עבודתו. יותר לא אוכל לעשות למענו, בנוגע לעבודה ספרותית. גם שאר סופרי ישראל אינם על הרוב משלוי-עולם, ותמימות יתרה יש בבקשתכם לדחות את השאר מפני ציוריו של ה' פייערברג. סדור כל חוברת הוא דבר התלוי בכמה תנאים, ואי אפשר למלאות החוברות במעשי ידיו של סופר אחד. בודאי כתב לכם חברכם בן עירכם שראיתי בוורשא (שכחתי שמו), כי יש לי איזו תקוה, שתהא ביכלתי למצוא משען לא גדול לה' פ“ב מצד אחר…. אבל איך שיהיה, אי אפשר בשום אופן להחזיק את ה' פ”ב באודיסא. כי מלבד שכל הכספים האלה יחד, אף אם תבוא תקותי, לא יצטרפו עוד לעשרים רו"ב לחודש, הנה גם בסך כזה לא יוכל לחיות פה אלא אם כן יתגלגל באיזו פנת-גג ויסתפק בקב חרובין. החיים עולים פה ביוקר מאד. והנני מזהיר בכם שלא תשלחוהו הלום, כי בנפשו הוא….

עם העורכים והמו“לים אינני בא בדברים ואין לי שום מגע ומשא עמהם. וגם אם הייתי מעביר על מדותי הפעם והייתי “ממליץ” לפניהם על ה' פ”ב, היו אולי נענים לי לקבל מאמריו ולהדפיסם, אבל לשלם שכר סופרים – מי יוכל לדרוש זאת מידם, כשיש להם “מאמרים” מרוצים לקהלנו שאינם עולים להם אף בפרוטה?

בקצרה, אדוניַ, מה שיש באמת ביכלתי לעשות לטובת ה' פ"ב אעשה. אבל אם חושבים אתם, שיכלתי בלתי מגבלת, ואין הדבר תלוי אלא ברצוני, – טועים אתם.

 

למר א. קפלן, וורשא.    🔗

אודיסא, 13 ספטמבר 99.

מכתבך קבלתי אתמול, ותודה לך על כל אשר הודעתני. אני לא כתבתי לכם עד כה, מפני רוב העבודה אשר עלי עתה. כי צריך אני להשלים מה שהחסרתי לרגלי מסעי. ולא די לי בזה, והנה הוכרחתי להקדיש שני ימים לכתיבת מאמר קצר ע“ד הקונגרס. כי בראותי ביום ו', ששפ”ר לא עמד בדבורו ולא שלח את המאמר, שנסתי את מתני והחלטתי לכתוב בעצמי איזו דברים, במדה שיש לי רשות לזה, על פי הידיעות שהגיעו לידי עד כה. כי ראיתי ונוכחתי, שאם תצא חוברת ספטמבר בלי כל זכר להקונגרס, יראו בזה הציונים דימונסטרציא מצדי. אבל ביום א', כשהייתי נכון כבר להשיב הקורקטורא ביחד עם מאמרי, הגיעני מאמרו של שפ“ר. המאמר נכתב, כדרכו של שפ”ר, בערבוביא ובמליצות יתרות, והוצרכתי לקצרו ולנקותו הרבה, ואחר כל זאת לא יצא יפה ביותר. אעפ"כ שלחתי אותו לחוברת זו, ואת שלי הנחתי לעת עתה באמתחתי עד שאוסיף דעת והכרה בפרטי הענין. ואולי אתנהו בחוברת אוקטובר.

בבית הנתיבות בוורשא מצאתי את ט. ונסענו יחד עד קַזַטין. הוא ספר לי הרבה, אבל מכל ספוריו לא חכמתי ביותר. כי, כמו שידעת, צף הוא על פני המקרים, נוגע ואינו נוגע, על דרך “מצד אחד צריך להודות, ומצד אחר אין להכחיש”. גם ש. כבר בא ומסר לי מה שידע, והנני מחכה עוד לשיבת ב. ובר., אך כמדומה לי, שכולם יחד לא יוכלו לתת לי את אשר אני מבקש: מבט חודר אל פנימיות הענין……