רקע
מנחם מבש"ן
עוֹלֵלוֹת

 

א. בית משה    🔗


הלא יפלא הדבר, כי בדה“י א', בפרקים הראשונים, פֹּרַש יחס כל השבטים ומשפחותיהם ובתיהם לגברים עד שִׁלֵשים ועד רִבֵּעים ולפעמים גם עד ימי דוד או עד גלות הארץ, – ובהגיע הכותב אל בני עמרם בן קהת בן לוי (דהי"א ה‘, 29; ו’, 35) הוא מתעלם מבית משה איש האלהים, האדם הגדול ליהודים מאין כמהו, ועובר עליו בשתיקה! ואם לא יכול בעל דה”י למחות כל זֵכר לבית הגדול הזה, הנה עשה עמו כאשר יעשה בעה“ב עם אורח לא רצוי אשר יבוש לשאת את ראשו בתוך יתר הנועדים – ודחה אותו הצדה אל אחת הפנות: יחס בית משה נמצא בספר הזה פרק כ”ג, 17־15, כ“ד, 21־20 וכ”ו, 25־24. אבל גם שם סדר היחס איננו שלם והמתבונן בעין פקוחה יכיר, כי הכותב מכחיד תחת לשונו אַחַד ענָק משרשרת־היחס הזאת וכי אכן יש דברים בגו… וגם אמנם בהזכירו את שני בני משה, גרשם ואליעזר, יוסיף: “בני גרשם שבואל הראש. בני אליעזר רחביה הראש, ולא היו לאליעזר בנים אחרים.” זה רמז ברור, כי לגרשם היו בנים אחרים או בן אחר – ואַיו? למה זה לא קראוֹ בשם?

התשובה על כל הפליאות האלה היא, כי הבן השני, אשר בעל דה"י פרש עליו צעיף־עלטה, היה “יהונתן בן גרשם בן מ­נשה”, אשר “הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני” – לפסל מיכה אשר הקימו להם (שופטים י"ח, 30). בני משה, אשר לא היו ענוים מאד כאביהם, אכן לא יכלו לראות את בית אהרן מתנוסס לכבוד ולתפארת בעטרת הכהונה אשר היתה לו “ברית כהונת עולם”, ולהבליג על המראה, – ויתמרמרו וַיִלֹנו ויבקשו להם גם המה נס להתנוסס. ואולי, לכפר פני המתאוננים, שמו את שבואל בן גרשם לנגיד על האוצרות (דהי“א כ”ו, 24), אך אחיו לא התרצה בכבוד עובר כזה – וילך וימצא לו גם הוא “כתר כהונה” לו ולזרעו אחריו…

אגדת חז“ל, האומרת כי מנשה זה אשר נכתב ב”נ" תלויה הוא משה1, איננה אפוא חזון־לב כי אם דבר־אמת אשר יסודתו במסורת קדומים והמתברר גם מסמיכות הפרשיות; כי בפרקים הסמוכים, י"ט וכ‘, שהם כנראה המשך הקודם (“ויהי בימים ההם”), מסֻפּר על פנחס בן אלעזר בן אהרן שעמד אז לפני ארון ה’ (שופטים כ', 28).

ויען אשר יהונתן זה העטה חרפה על בית אביו בהנזרו לבֹשת, על־כן לא יֵחד שמו עם שם אבי אביו הגדול, ובהזָכר שם יהונתן כסה הכותב על שם משה (שופטים) ובהזכר שם משה – הכחידו את שם נכדו (דה"י). ובגלל המעשה הרע הזה כאלו נגזר מטעם ההיסטוריה על כל משפחת בית אביו: רדי מכבוד ושבי בחשך, “ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי” (דהי“א כ”ג, 14): לא הקימו מזרעו משוררים לבית ה' – אלה היו מבני קרח בן יצהר (שם ו', 16, 23), ולא שופטים ושוטרים – אלה היו גם הם מבני יצהר אחי עמרם (שם כ"ו, 29); ואף פקודת נגיד האוצרות לא נשארה ביד בני גרשם כי אם נָסַבָּה לבני אליעזר (שם כ"ו, 26־24)2.

ואולם האגדה הטובה והנעימה, אשר עמה תנחומות־אל, שִלמה נחומים למשפחת בית משה תחת החרפה אשר הביא עליה הבן המביש, ובנדבות פיה הרבתה את זרעו “למעלה מששים רבוא” ותשם את “בני משה” לגוי גדול ועצום אשר לא עלה עליו עֹל גלות גוים ואשר לו ממלכה ושלטון וממשל רב בארץ רחבת ידים לפנים מנהר סמבטיון מהלאה להרי חשך. ולעתיד לבא הקב"ה משיבם אל עמם והם מתכנסים ובאים לירושלם (ברכות ז', ע“א; במדבר רבה פרשה ט”ז; תרגום יהונתן שמות ל"ד, 10, ואלדד הדני בספורי מסעיו).


 

ב. “אוצר בית ה'”    🔗


המשכן נעשה במדבר לצֹרך השעה בהיות בני ישראל נוסעים אל המקום אשר אמר ה' לתת להם. ואולם יריעות וקרשי־עץ לא יעמדו ימים רבים ולא יהיו למחסה ולמסתור, לארון וליתר כלי הקדש, מזרם וממטר המצויים בארץ נושבת. ובבוא העם אל המנוחה ואל הנחלה הלא תהיה ראשית דאגתו לבנות בית לה' ולשום בו את הארון ואת הכלים. ובכן נוכל לתאר לנו, כי אחרי עברם את הירדן היה דבר יהושע והנשיאים להקדיש את שלל הערים, אשר ילכדו במלחמה, להיות "חרם לה' – לבנין בית המקדש, כאשר עשו אחרי כן שמואל הנביא ושאול ושריו ודוד ושריו (ש“ב ח', 11; דהי”א כ"ו, 28־26). וזה היה “אוצר בית ה'” (יהושע ו', 24). אחרי המעל אשר מעל עכן בחרם ואחרי אשר נִגפו לפני העי, בטלה התקנה הזאת (שם ח', 2), אך אין זאת אומרת כי נעזבה גם המחשבה על בנין בית ה' – הכסף הדרוש יכול להמָצא ממקורות אחרים, מסים או תרומות מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ויוכל היות, כי אמנם בנה יהושע מקדש לה' בשכם או בשילה (יהושע כ“ד, 26. נוסח השבעים כ”ד, 1 ושם 25 – “שילה” במקום שכם). גם מן הכתוב שמואל א' ג‘, 3, 15, נראה כי היה שם בית ולא משכן יריעות3, ומאז החריבו אותו הפלשתים היה ארון ה’ “יושב בתוך היריעה” עד אשר בנה שלמה את בית ה'.

לעמת זה הננו רואים, נתן הנביא אמר אל דוד בשם ה': “כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ואהיה מתהלך באהל ובמשכן” (ש"ב ז', 6).


 

ג. בתי הכנסת    🔗

במקומות אחדים בתלמוד (ברכות ב' ע“א תוס' ד”ה מברך, שם ו' ע“א תוס' ד”ה המתפלל; ב“מ כ”ד ע“א, רש”י ד"ה דיתנו בהו) נראה כי היו בתי תפלתם בשדה. גם ממקורות אחרים אנו יודעים, כי בכלל היו נוהגים בתפוצות ישראל לפנים לבנות את בתי הכנסת בקצה העיר או גם מחוצה לה על פני השדה. ביאסי, עיר מולדתי, יש בית־כנסת גדול ועתיק־ימים, אשר עברו עליו מאות שנים, ועוד היום הוא עומד בקצה העיר. ואני שאלתי את פי אנשים זקנים ילידי רו"פ ואוסטריה, אשר היו עמי בנעורי בעיר ההיא, ויגידו לי כי בכל קהלות ישראל העתיקות, אשר עברו בתוכן, נמצאים בתי הכנסת בשִׁפלה – בקצה העיר.

המנהג הזה יסודתו בסבות חיצוניות ופנימיות. הסבות החיצוניות היו, כי השלטונות לא נתנו את היהודים לבנות להם בתי כנסת בתוך העיר (הפרסים בבבל באחרית ימי שלטונם) או כי, גם אחרי הימים ההם, לא יכלו ברוב ארצות הגולה, מפני עקת איוב, לבנות אותם במעלה העיר בנינים רמים ונִשָׂאים כפי הוראת התלמוד (“כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרֵבה”, שבת י"א), כמו שהיו עושים “בראשונה” (תנחומא פרשה בחקותי) וכמעשה כל העמים העתיקים והחדשים עם מקדשיהם ובתי תפלתם. ובבלי היות לאל ידם לבנות את בית הכנסת “בגבהה של עיר”, ככתוב בשו“ע או”ח (סי' ק"נ) בשם התוספתא, וגם לא לרומם אותו למעלה מכל יתר הבתים, כמצות התלמוד, מצאו תחבולה לבנותם מחוץ לעיר ואז, אם גם לא יעלה הבית בגבהו על כל בתי העיר, הנה הוא נבדל מהם ונצב לבדו, ובזאת יכירו הכל כי בית אלהים הוא.

ואולם עוד היו, לדעתי, גם סבות פנימיות למנהג הזה. הלא נודע, כי בנוגע לטכס הקבורה ויתר דברי המתים היתה “הקדושה בטומאה נוגעת” גם בעמים הקדמונים, האליליים, גם בעמים החדשים. עד אחרית ימי הבינים היו הגוים קוברים את מתיהם ליד בתי תפלתם (על־כן נקרא בית הקברות churchyard, Kirchhof) ובעת החדשה, מהחל לקבור את המתים מחוץ לעיר, כוננו בתי תפלה מיוחדים (Kapelle) בשדה הקברות ושם היו מטהרים את המתים ומכינים אותם לדרך עולם, עם ועם לפי חקי ה“מעבר יבוק” שלו. בית האלהים היה שער השמים לנשמה, בו תעלה במישרים “אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה”. מהם למדו היהודים לקשור את הטפול במת עם בית התפלה. ואם אמנם לא היה זה לפי רוח התורה לשקוד הרבה על דברי המתים ולעטות אותם מיטה קדושה4 אך הלא בדברים רבים למדו היהודים לעשות “כמשפטי הגוים אשר סביבותיהם”. וככה היה מימי קדם בישראל תפקיד מיוחד לבית הכנסת בטכס הקבורה וההספד: היו עושים “מעמדות ומושבות” (ב"ב ק':) עם המת בהובילם אותו אל קבר ועם האבל בשובם, והש“ץ היה מברך ברכת מנחם אבלים בביהכ”נ ולפעמים היו עורכים שם גם את ההספד (הרמב“ן, תורת האדם, שער ההספד ושער ההתחלה. ראה גם מס' סופרים פרק י”ט ופרקי דרבי אליעזר פרק י“ז: “משחרב ביהמ”ק התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואים… את האבל ויושבים עמו על הארץ”). “ועד זמננו זה מכניסין הרבנים את המתים בכל עיר בבתי כנסיות שלהם ואומרים עליהם צדוק הדין” (ר' דוד בן אברהם הקראי, בן דורו של רס“ג, באגרון שלו, מובא ב”לקוטי קדמוניות" לר' שמחה פינסקר. וויען תר“ך, ע' קכ”ג – קכ"ד). בפנקס הח“ק מעיר טירגול־פרומאס (רומניה) משנת תקל”ד, אות כ', כתוב: “כלי החפירה, השמשים ישמרום בשמירה בבית־הכנסת ולא בבית דירה.” ואפרים דיינארד מספר ב“זכרונות בת עמי” ח“א: “באיזו ערים קטנות ראיתי ארון־המתים עומד על “ספסל הטהרה” בבית הכנסת.” מנהגים אלה, ככל מנהגי ישראל, יסודתם במסורת עתיקה, ואם אין ראיה לדבר – זכר לדבר יש גם בתלמוד: “בשעת הדבר אל תבא יחידי לבית הכנסת מפני שמאלך המות מפקיד שם כליו” (ב"ק ס.). גם זאת הגידו לי הזקנים אשר הזכרתי למעלה: כי בתי הכנסת הישנים אשר ראו בערים רבות יש להם בחצר או מאחרי הבית שדה־קברות או שארית שדה־קברות מימים קדמונים. וגם בבית הכנסת הגדול עתיק הימים אשר ביאסי בחצר הקרובה לו מאחריו נמצא קבר אשר מצבותיו טבעו בארץ ורק שתי מצבות נשארו על פני האדמה, האחת משנת תקמ”ח והשניה ישנה מאד, מרוב ימים לא תקָרא הכתובת אשר עליה. וכן מספר ד“ר יוליוס (יהודה) בַּרַש במסעוֹתיו (“Wanderungen”) אשר פרסם בעתון allg. Ztg. des Judentums בשנות 1846־1842, כי בקרקוי ראה בחצר בית הכנסת את קבר רמ”א עם עוד קברים אחרים, וכי בקהלות רבות בגליציה, כמו ברודי, למברג, טיסמניץ, ועוד, יש קברים ליד בתי הכנסת.

ובכן היו בונים את בתי הכנסת בקצה העיר או מחוצה לה למען יהיו קרובים לשדה הקברות או למען יוכלו לקבור את המתים על ידם, כי היהודים לא קברו מעולם את מתיהם בתוך העיר כמעשה הגוים בימי הבינים (ולפעמים גם בעת החדשה עד ימינו אלה), אשר מוריהם לא הורו אותם “מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמשים אמה” (ב"ב פרק ב' הלכה י').

ומזה באה, כנראה, אמונת בני העם, שהמתים מבקרים בבית הכנסת בלילות (ראה, למשל, ספר חסידים סי' תשי“א ומחזור ויטרי, נירנברג תרפ”ג, ע' 83). הגדות כאלה יש גם בעמים והן נשקפות בשירי משורריהם, אך בעוד שמתי היהודים באים אל בית הכנסת להתפלל או לקרא בתורה, עולי מתי הגוים מקבריהם לשחק ולהתהולל – עם ועם כמשפטו5.

אחר כתבי, מצאתי ב“המגיד” שנת תרכ“ז גליון 40 במאמר “תשובה למשיגי” מאת יעקב רייפמאן, שהוא מביא את דבריו אשר כתב ב”בכּוּרים" שנה ב': “שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב”, או: “רחוק מן הישוב היו” או: חוץ לעיר היו", והוא מוסיף: “ועוד יותר יתברר ויתלבן זה במקום אשר אדבר על טעם היותם מחוץ לעיר ורחוקים מן הישוב”. אם דבר על זה אחרי כן ומה דבר ובאיזה מקום – אינני יודע. אך עוד כארבע שנים לפני כתבו את הדברים האלה הביע דעתו (“מועדי ערב”, וילנא תרכ"ג, ע' 90), כי על כן הרחיקו היהודים את בתי הכנסת מן הישוב, כדי שלא יהיו ללעג ולקלס לגוים שכניהם.


 

ד. קול צופינו    🔗

והנך להם כשיר עגבים יפה־קול ומיטיב נגן (יחזקאל ל"ג, 32).

לשירה בפה היה תפקיד גדול ומרֻבּה בימי קדם: א) בעבודת האלהים בבית המקדש לישראל, שעוד לפני הבּנותו כבר הוכנו לו “משוררים” (דהי“א ט”ו ועוד) ו“שָׁרים” (מ"א י', 12)6; ואף במקדשי העמים הקדמונים אשר קדמו לישראל7. ב) בקריאה ולמוד (“הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים”, מגלה ל"ב. גם הקוראן, פרק 73 פסוק 4, מצוה לקרא בקול נעימה). ג) בנאומים ובהרצאות לפני הקהל, למען יעירו ויעוררו את לב שומעיהם. המתורגמנים היו מגביהים קולם בשיר (מדרש רבה קהלת, פסוק “טוב לשמוע”). זקני הדור עוד יזכרו, כי ה“מגידים” לפנים היו עוברים בארצות מזרח אירופה ודורשים דרשותיהם באזני הקהל בקול זמרה. ובדעתנו שהמנהגים בעם משתמרים תקופות ודורות רבים, נוכל להניח שהיה זה מנהג קדמוני אשר עבר מדור לדור. ואנו יודעים, כי גם בגוים היו הנואמים בקהל “מנעימי מלל”, למען תפוש את השומעים בלבם, ולא רק בימי קדם כי אם גם בעת החדשה: יונתן סוִיפט בספרו A Tale of a Tub (נכתב 1697בפרק הראשון, אומר, שהנואמים בקהל מדברים בקול שיר.

ממוצא דבר נשכיל ונדע, כי הנביאים היו מדברים באזני העם בקול נעימה וזמרה, ולא רק דברי מליצה הנאמרים במשקל ובחרוזים, שהתֹכן דורש להביעם בקול שיר, כי אם גם בדַבּרם “פרוזה”, כמו שהם רוב דברי יחזקאל. ועל כן היו חניכי הנביאים לומדים שיר (ש"א י'), להכשירם למלאכתם העתידה. וזֵכר לדבר: קול (כל) צופיך נשאו קול יחדו ירננו (ישעיה נ"ב, 8).


 

ד. “שבעת ימים תוחיל”.    🔗

שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה (ש"א י', 8). ויוחל שבעת ימים למועד אשר [שָׂם] שמואל (שם י"ג, 8).

מאימתי מתחילים שבעת הימים האלה? והלא בינתים היו כמה מאורעות שנעשו בודאי במשך זמן רב? פשר הדבר נראה לי כך:

אנשים מן העם היו נוהגים ללכת אל הנביאים מזמן לזמן, ביחוד בימי מועד ושבת (מ"ב ד', 23), לשמוע מפיהם דבר ה' או לשאול בעצתם על עניניהם הפרטיים. וכן הלך שאול, לפני מָלכוֹ, אל הנביא לשאול על דבר האתונות שאבדו לאביו. אבל אחר שמלך לא היה עוד לפי כבודו שילך הוא אל הנביא לבקש עצה מפיו, על כן אמר לו שמואל, כי מעתה יבא הוא, הנביא, אליו אחת לשבעה ימים להודיעו את דבר ה' ולהורותו את הדרך ילך בה. ו“שבעת ימים תוחיל” – הכונה: מעתה תחכה לי בכל שבוע שאבא אליך ביום השביעי להודיעך את אשר תעשה.


  1. בבא בתרא ק“ט, ע”ב; ירוש‘ סנהדרין פ’ הנחנקין; תוספתא סנהדרין פרק י“ד; שיה”ש רבה, פסוק סמכוני באשישות.  ↩

  2. הרב החכם שמואל אלכסנדרוב ב“מכתבי מחקר ובקרת” (ירושלם, תרצ"ב) מכתב י“א, באר גם את דברי הכתוב (במדבר ג', 2־1) על פי הדרך הזה: שהכתוב פרש צעיף עלטה על בני משה, יען כי ”ביום דבר ה' את משה בהר סיני“ נשארו במדין אצל יתרו ולא היו במעמד הר סיני בתוך כל עם ישראל (לפי דברי האומר “יתרו לאחר מתן תורה בא”) ומזה נמשך ”שלא פסקה זוהמתם" האלילית ושהיו מבניהם עובדי עבודה זרה.  ↩

  3. בירוש‘ מגלה פרק א’ עמדו על הסתירה אשר בכתובים בנוגע לשילה, ויישבו אותה בדרך פשרה: בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה“, וכן מפורש במשנה זבחים פ' י”ד, הלכה ו'.  ↩

  4. כי על כן אסרה התורה על הכהנים לטפל במתים, בנגוד לחקות מצרים.  ↩

  5. ראה, למשל, את השיר של גתה: der Totentanz או את השיר Himmelsbräute של הינה בקובץ שיריו Romanzero, וכאלה.  ↩

  6. וחז"ל מצאו לשירה במקדש מקור מן התורה (ערכין י"א).  ↩

  7. הפרופיסור לנגדון (Langdon) מצא את סדר העבודה במקדש השומירים, עם שֵׁמִי קדמוני שקדם לעם בבל (מאות שנים לפני המורבי בן דורו של אברהם אבינו), וכבר היו להם קרבנות, קטרת, כריעות והשתחויות, תפלות ושירות – כל סדרי עבודת־אלהים שהיו נהוגים אחרי־כן ונהוגים עד היום הזה בכל העמים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!