א.    🔗

בהחל כתבי הקדש ולשון הקדש להשתכח מפי העם, מפני העבודה הרבה אשר עבדו שוני הלכות וכל היושבים לפני ה' בהיכל התורה שבעל פה, ובהגיע הבנין הגדול, בנין התלמוד, עד קצו המֹחות נלאו ברב עבודתם ויבקשו להם ענינים אחרים משיבי נפש, וצוק העתים ולחץ אויב הסבו את לב העם גם הם מאחרי ההלכה אל האגדה וממדרש התורה אל מקרא הנביאים והכתובים, – הוחל לנקד את כתבי הקדש על פי דרך סופרי הלשונות הקרובות לעברית ולשום חקים קבועים למקרא ולמכתב. הנני אומר הוחל לנקד; כי קרוב הדבר מאד כי לא נקדו את התנ“ך נקוד שלם בתחלה, כאשר גם שיטת הנקוד בכלל לא נולדה כלה לכל תכניתה ומשפטה יום אחד וכאשר גם כל תקון חדש לא יֵעשה כלו פעם אחת. המשפט הזה יֵצא לנו גם מכתבי הקדש עצמם בשומנו לב אל השנוים בקרי ובכתיב אשר השאירו לנו בעלי המסורה כשרידי קריאות ישנות מתקופות הראשונות. על פי האותות האלה נכיר ונדע, כי בראשונה נקדו את האותיות שיש מקום לטעות בקריאתן הנכונה, וביחוד הציבו ציוני הנקוד להברות שבסוף המלים, אשר תהיינה להבדיל בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים; כי אותיות א' ה' ו' י' בתור נח נסתר בתוך המלים ובאחריתן טרם תבאנה בעברית הקדומה בעת כתוֹב המלים רק לפי מבטאן, וגם אחרי אשר הוחל לכתוב אותן עוד היו משמשות בערבוביה כל אות מאותיות האלה אחרי כל תנועה שתהיה, עד אשר הושם להן חק ומשפט, ועוד היו הסופרים פוסחים על שתי הסעיפים בין הנקוד החלקי ובין השמוש באותיות הנחות ימים רבים. כמעשה הסופרים והמדפיסים בימינו, אשר יש בהם המנקדים אותיות ידועות, למען הקל את הקריאה, ויש המוסיפים, לדבר הזה, אותיות ו' י' במקומות אשר אין משפטן לבא, כן, נדַמה בנפשנו, נעשה בימים ההם, מאז הוחל לבקש תחבולות להקל מעל העם את הקריאה בכתבי הקדש וכל ימי תקופת המעבר אל המסורה ואל הנקוד הכללי. לעמת החדשה אשר עשו בעלי הנקוד ואשר לא נטו אחריה רבים בתחלה, שמו להם האחרים ציונים את האותיות א' ה' ו' י', אשר שבו הוּסרו אחרי כן במקומות רבים בהתקבל תקון הנקוד בישראל. אז ישימו להם הסופרים שנים דרכים; יש אשר יכתבו את הפֹעל בעבר לנֹכח: ־תה, ויש אשר כתבו: ־ת; אלה יכתבו: בְּכָה, יָדְכָה, כָּמוֹכָה, אוֹתכה (שמות ז', 29; י“ג, 19; ט”ז, 11; כ"ט, 35), שִׁמְכָה (ירמיהו כ"ט, 25), מְלָאכִים (ש“ב י”א, 1), רָאשׁ (שם י"ב, 1, 4), קָאם (הושע ו', 10) פָּארוּר (יואל ב', 6), שֹׁאסִים (ירמיהו ל', 16), רִאישוֹן (איוב ט"ו, 7), רֵאשִׁית; ואלה כתבו: בךָ, ידךָ, מלָכים, רָש, קָם, פָרור, שֹׁסים, רִשׁוֹן (איוב ה', 8) רֵשית (דברים י"א, 12), יצָתי (איוב א', 24), בָנו (ש“א כ”ה, 8), מָלֵתי (איוב ל"ב, 18), תֹמרו (ש“ב י”ט, 14), מַ(זה) (שמות ד', 2), מַ(לכם) (ישעיה ג', 15), בַ(גד) (בראשית ל', 11), נערָ (במקומות רבים בתורה) אתָּ (תהלים ו‘, 4; איוב א’, 10 ועוד), המָ, שמָ (ש“ב כ”א, 9, 12), עתָּ יזנֻ (יחזקאל י"ח, 14), אמרֻ, יאמרֻ (ש“א י”ב, 5, 10; י"ג 19), ידעתִּ (תהלים ק“מ, 13; איוב מ”ב, 2), יושבֵ, ידֵ, אלהֵ (שופטים א', 27; מ“ב י”ב, 12; י"ז, 31), צויתִ(ך), ירשיעֻ(ו) (שמות כ“ב, 8; כ”ג 15), ארבעָ, חמשָׁ (יחזקאל מ"ה, 3; משלי ל', 15), וכאלה. העתיד והעבר לרבים נסתרים עם הכנוי “הוּ”, נכתב כמעט בכל התנ”ך חבר: יאכלֻ־הוּ, סבבֻ־הוּ, ולפעמים גם עם כנוי אחר: יעזרֻ־כם (דברים ל"ב, 38), ישליכֻ־ם (יהושע י', 27); גם סמן הרבוי בשמות יבא פעמים רבות חסר: –ִם תחת “יִם, –ֹת תחת ־וֹת. ויש אשר נמצא שם או פעל יחיד תחת רבים או זכר תחת נקבה, כי נפלה מסוף המלה התנועה המושכת אחריה את האות הראויה. באופן כזה נדע כי עלינו לקרא ד”מ: שאלָ (ש"א ב', 20), אתָּ (במדבר י“א, 15; יחזקאל כ”ח, 14), ויבֹאֻ (במדבר י"ג, 22), וימארֻ (ש“א י”ב, 5), האלֶ (בראשית י"ט, 25), נמצאֻ (איוב מ"ב, 15), הביאָ (ש“א כ”ה, 27), וכאלה. ולפעמים עלינו להפריד בין הדבקים (אחרי דעתנו כי בעברית הקדומה לא הושם רֶוַח בין מלה למלה) ולקרא ד“מ: וּמִ(י) סָפר את רֹבע ישראל (במדבר כ”ג, 10; ה' בָּ(א) מִסיני בקדש (תהלים ס"ח, 18); לכהנים המקֻדָשִׁם בני צדוק (יחזקאל מ"ח, 11); בָּ(א) כלב אפרתה (דה"י א' ב‘, 24. בזה האחרון כבר הרגיש ריש לקיש, שמות רבה פ’ מ').

אין ספק כי לא על נקלה ולא בלי עמל והתנגדות התערו התקונים החדשים – הנקוד ושנוי דרכי הכתב בחסר ומלא – בישראל, עם משַׁמר חקות קדומים מאין כמהו. חכמי התלמוד האחרונים – אשר יש לשער כי כבר ראה הנקוד ראשית לו בימיהם – ותופשי התורה אשר היו אחרי התלמוד חשבו את הנקוד כמולדת חוץ ולא שמו אליו לב ולא הזכירוהו ולא נתנו אותו לבא אל הקדש. ועד היום הזה נשארו ספרי תורה בלי נקוד על פי תשובת רב נטרונאי גאון שהשיב לשואליו לאמר: “ספר תורה שנִתּן למשה בסיני לא שמענו בו נקוד ולא נִתּן נקוד בסיני, כי החכמים צינוהו לסימן, ואסור לנו להוסיף מדעתנו פן נעבור על בל תוסיף, לפיכך אין נוקדין ספר תורה” (כרם חמד ח“ג ודברי ימי ישראל גרץ־שפ”ר, ח“ג, ציון כ”ג). אף אמנם התקון הזה היה דבר בעתו, כי כבר היו גם בין התנאים אשר לא ידעו את הקריאה הנכונה באיזו מלים בתנ“ך, והתרגומים שנעשו לכה”ק בישראל ובעמים מלאו קריאות מוטעות¹, וגם המנקדים לא הלכו עוד לבטח דרכם בכל התנ“ך, כי תעו או נבוכו גם הם באיזה מקומות בדבר הנקוד הנכון; עד כי נוכל להוציא משפט כי לוּ אֵחַר הנקוד עוד כימי דור אחד, כי אז נשתכחה התורה והלשון העברית מישראל וגם בדרכי הכתב היו צלמות ולא סדרים, כי אך הנקוד הוא היסוד לעבודת בעלי המסורה; ואם גם אחרי היותו לא היו כל חקות הכתב העברי כמסמרות נטועים עד היום הזה, ואם היו קריאות שונות בכתבי הקדש לא רק לפני בעלי התלמוד כי אם גם לפני רש”י והראב"ע, – אף כי בלעדיו!

וכפרוץ הנקוד הן פרש אורו גם על כל אגפי ספרותנו, מתפלות וברכות ופיוטים ועד ספרי אגדה ומדרש ועד ספרי הלכה וקבלה; וברֹב הימים הבאים הלך הנקוד לעֻמת שבא, לאמר: כאשר היה בראשיתו חלקי, כן היה בהֵעָלוֹתו הלוך ושוב מעט מעט מתוך הספרים ויהי לנקוד חלקי לפני הָסֵר אותו כֻלו, כי כל דבר לא יצמח מתחתיו בפתע ולא יסור פתאום באפס יד. כה“י אשר מצא ד”ר גסטר בשנת תרנ“ה, הוא ספר אגדות אשר נכתב כאלף שנה לפנים ומוצאו לדעת החכם הזה מהימים שלפני חבור התלמוד והמדרשים, מנֻקד במקומות שונים; והמטמונים אשר נגלו בשנים האחרונות ב”גניזה" במצרים ובפרס ע“י החכם הנז' וע”י חכמים אחרים, מראים לדעת כי גם שאר הספרים העברים אשר נכתבו במאות השנים הראשונות שאחרי חתימת התלמוד מנֻקדים במקומות רבים², ומן המאה החמישית או הששית שאחר חתום התלמוד היה הנקוד הלוך וחסור, הלוך וחדל³. בכל זאת עוד יצאו ספרי משניות וזֹהר בנקוד, אחרי עבור מאות שנים, בימי הדפוס הראשונים.

אחרי אשר שֹרַש הנקוד, מעשה ידי “חכמים” (כדביר הגאון), ויתערה כאזרח רענן בספרותנו, שבו העבירו אותו אנשים לא חכמים כי אם בעלי מלאכה פשוטים – ויאַבּדו טובה רבה מישראל. המעתיקים והמדפיסים אשר הסירו את הנקוד – את נשמת האותיות המתות – למען הקל מעליהם את העבודה ולמען הַמְעֵט בהוצאות, המעיטו את מספר הקוראים עברית ויכריתו את שפתנו מפי העם ומלבבו. ולוּ שתו עתה מוציאי הספרים והמדפיסים יד אחת להשיב עטרה לישנה, כי עתה הועילו מאד לעשות נפשות חדשות רבות לשפתנו ולספרותנו והשבח של הממכר הרב היה מרֻבּה הרבה יתר מאד על הוצאות הנקוד היתרות.

כותב הטורים האלה כבר הביע משא נפשו זה באחד מאמריו ב“המליץ” שנת תרנ“ב; וגם אחרי כן דבר סופר אחד ב”המליץ" דברים של טעם בעד הנקוד הכללי; ולוּ היה פתחון־פה לעם לחוות דעתם בקהל, כי עתה בטוח אני כי ידרשו גם הם להשיב להם ולבניהם את המפתח אל חדרי התורה והשפה, שהן מורשה קהלת יעקב ולא מורשת הסופרים והמדפיסים.

על הסופרים ועל מוציאי הספרים המצוה הזאת, לדעתי, להשיב את הנקוד לקדמתו – למצער בכל הספרים הנחשבים על הספרות היפה – ולהסיר את הקיר המבדיל בין שפתנו ובין אחינו הרחוקים המתאוים לשוב אליה, ולא נוסיף לחכות עד אשר יקראו בנינו בספרים הכתובים עברית בעד ערפל כקרֹא בעל תרגום משלי בספר הזה, או כקרא רבי אלעזר בן ערך בתורה אחרי שובו ממקומות תענוגיו אל כתלי ביה"מ (קהלת רבה פ"ז) וכקרא כמה “רבי” בארצות המערב בימינו עברית בלי נקודות, או עד היות שפתנו לשפה חיה בפי העם כימי עולם וכשנים קדמוניות לפני לדת שיטת הנקוד בישראל; כי מי יודע מתי יבא הדבר הגדול הזה אם לא נפַנה אנחנו דרך לפניו בתחבולות שונות, שאחת הטובות שבהן הלא הוא הנקוד הכללי.

ואם לא יכול הדבר להֵעשות עד כה, בעוד היות הסופרים והמוציאים והמדפיסים בונים איש איש במה לעצמו ומקריבים עליה איש ככל הישר בעיניו או כאשר תשיג ידו, הנה עתה יש מקוה לישראל על זאת אחרי אשר התכנסה ספרותנו העברית ברֻבּה אל תחת דגל האגודות להוצאת ספרים, ואנשי לבב משכילי עם, אנשים הקרואים להרים קרן לשפתנו ולספרותנו, עומדים בראשן; בשגם התקון הזה מתן שכרו בצדו או בעקֵבו, כאשר אמרתי, והוצאה יתרה כזאת הכנסה יקָרא לה.

והיה כשוב הנקוד על כנו, והרויחו הסופרים והמדפיסים את האותיות הנחות, שיוכלו אז להסירן במקומות רבים, ולא רק את האותיות היתרות שהמסדרים מוסיפים גם במקומות שאינן ראויות לבא; כי יכול נוכל להסיר את האותיות הנחות מעט מעט במקומות אחרים בצאתנו בעקבות סופרי כתבי הקדש: נסיר את הי' של הפעיל, ואת הי' השניה בנחי פ"י בעתיד לרבים נסתרים, ושַׂמנו אות תנועה גדולה (מתג) תחת הראשונה; ואת הי' ואת הו' בסוף השמות לרבים זכרים ונקבות; והסירונו את הה' מעתיד לנקבות רבות, וכתבנו אפוא: הקִמו, השלִכֻם, מאֹרֹת, בנָו, יִרְשוּ, ותאמרןָ, ותאכלו, וכאלה; ואולי נוסיף עוד לקצר ולגרוע את האותיות הבאות רק למראה עינים ולא למבטא שפתים, וכתבנו: חֵט, שָׁו, נָבִי, לָבִי, צַוָּר, נערָ, לילָ, תחתָּו, אמרתִּ, אמרנֻ, המוצִי, המבִי (ככל אשר נמצא כאלה לרֹב בתנ"ך), אם יסכימו האנשים אשר להם המשפט, כי נוכל לפרוץ גדרות המסורה כזאת וכזאת, לא בכתבי הקדש, כי אם בספרי חֹל הכתובים עברית.

ב.    🔗

בעת הוחל להעלות את דברי הנביאים והכתובים על ספר לתתם לפני העם ואחרי כן עד חתום כתבי הקדש, חדלה הלשון העברית זה כמה להיות חיה בפי כל העם, ועל כן לא יכלו עוד העורכים והמעתיקים אותם להחזיק בדרך־הכתב הקדמוני, אשר לא היה בו מקום לאותיות הנחות, א' ה' ו' י'. אז החלו להוסיף בכתב את האותיות האלה, למען הקל את הקריאה; ואולם כמשפט כל חדש, שמו מקום גם לחדשה הזאת אך מעט מעט ובכבדות, ואחרי עבור מאות שנים עוד לא היה דבר האותיות הנחות נפרץ בקרב המעתיקים ועוד היו רבים נזהרים בהן לבלתי שום אותן על נקלה, בכל מקום, פן יעוו פני הכתב העברי, אשר כל יתר איננו שוה לו, עד לנכר אותו כלה. כל המתבונן בינה בכתיב ובקרי אשר בתנ"ך, יכיר וידע את הדברים והאמת האלה.

עברו ימים רבים והלשון העברית הוסיפה להשכח מפי העם וקוראי מקרא “בדיוקא” (קדושין מ"ט) היו הלוך וחסור גם בקרב החכמים תופשי התורה, ועד כה ועד כה הכירו וידעו כי התקון ההוא – הוספת האותיות – לא הועיל להפוך אל כל העם קריאה ברורה ונכונה, כי אם למרבה המבוכה בכתב. אז נגלתה שיטת הנקוד, אשר היתה צעד גדול לפנים, יען היותה קרובה ומתאימה מאד אל הכתב העברי וכמו נולדו וחֻבּרו להם שני אלה יחדו, כגוף ונשמה, מימי קדם קדמתם – והקריאה הברורה והמדויקה, אשר לא תמָצא לעולם בדרך הוספת האותיות, נָכונה מעתה בפי העברים עד עולם. וגם אמנם הנקוד העברי נגלה מראשיתו כשיטה שלמה, מתוקנה וערוכה בכל, אשר אין למצא אחריה מאומה לדיוק ולקצור עד היום הזה, ובו נוכל להתגאות לא רק לעמת הנקוד הערבי, החסר, כי אם גם לעמת דרכי־ההברה אשר ללשונות עמי אירופה, המאריכים ומרחיבים את המלים פי שנים ויותר, מבלי תת בכל זאת את הדיוק בקריאה בכל המלים לאשר אין הלשון חיה בפיהם (ראה, למשל, הצרפתית והאנגלית).

בכל זאת עוד היו שתי השיטות, הישנה – הרחבת הכתב ע“י אותיות יתרות – והחדשה – הגבלתו ע”י הנקוד – משמשות בערבוביה גם בספרי תנ“ך גם בספרות המאוחרת. ואולם בכה”ק גדרו בעלי המסורה בעד שיטת הוספת האותיות בטרם תפרוץ עליה פרץ והנקוד היה בהם לחק אשר לא יעבור; אך בספרים שאחריהם, אשר לא נעשתה להם מסורה, היו שתי השיטות מתרוצצות כל הימים ואוחזות אשה בעקב אחותה, פעם תגבר האחת ופעם השנית – לפי רצון המעתיקים השונים ורוחם: החכמים והחרדים בהם היו שוקדים על מלאכתם לעשותה באמונה ובישרת לבב ויכתבו לפנים וידפיסו אחרי כן – בימי הדפוס הראשונים – את ספרי ההלכה והאגדה, המדרש והקבלה בדיוק הראוי ובנקוד כללי או חלקי⁴; והמעתיקים מבני העם, אשר לא ידעו ולא הבינו כי “מלאכת שמים” בידיהם, שמו תחת הנקוד אותיות נחות במקום הראוי ושלא במקום הראוי, למען הקל מעליהם את העבודה – כמעשה בעה"ב הפשוטים כותבי אגרות־שלומים או מכתבי־מסחר איש לרעהו. ובאחרונה גברה בכל הספרים האלה השיטה הישנה, החסרה והצולעה, על השיטה החדשה השלמה, המהוקצעה והמדויקה לכל פרטיה, לאמר: הוּסַגנו אחור לשנות מאות רבות; כי מלבד הסופרים המעטים, אשר היתה “ידם אמונה” (הם נקראו “נקדנים”), לא היו רוב המעתיקים, ואחרי כן המדפיסים, לא חכמים ולא סופרים, כי אם אנשי מלאכה פשוטים, אשר לא היו עיניהם ולבם כי אם אל הפרט ולא אל הכלל, אל תקון ענינם המה ולא אל תקון הכתיבה העברית. אך גם באלה עוד היו הסופרים והמעתיקים נזהרים בהעתקת הספרים, אשר מדרגת קדושתם וערכם גדלה יותר בעיני העם, ועל כן רַב בהם הנקוד, ובכלל הדיוק באותיות, מאשר בספרים האחרים (תלמוד ירושלמי, מדרשים, בריתות), שלא חזקה השמירה וההשגחה עליהם והמעתיקים עשו בּכתיבתם איש ככל הישר בעיניו והאותיות הנחות פרצו ורבו בהם לבלי חק.

אחר הדברים האלה הלא נתמה על החפץ, כי תחת אשר אין מתעורר מאתנו על חסרון הנקוד בספרינו, אשר הסירוהו המדפיסים ומוציאי הספרים למען המעיט את העבודה ואת מחירה וגם – את הקוראים, והמתעורר – אין שומע לו ואין ממלא אחריו, – הנה בא איש חכם ובופר לסמוך את ידו על השיטה הישנה והנושנה, שיטת הוספת האותיות הנחות, להשיבנו אליה ולחדש ימינו כקדם.

וגם אמנם ב“העולם” גליון ל“ב ש”ז (תרע"ג) מתאונן הרה“ח ר' חיים טשרנוביץ על “אופן הכתיב שהנהיגו בא”י על פי גזרה מאת ועד הלשון. הועד גזר על אותיות אהו”י הנחות, שספרות המשנה והתלמוד מרבה להשתמש בהן במקום תנועות, כדי להקל על הקריאה, והתחילו לכתוב חסר במקום שהיינו רגילים עד עד עתה לכתוב מלא; למשל, מרבה במקום מרובה, אמה במקום אומה, וכדומה." לדעת ה' טשרנוביץ, “הכתיב שהנהיג ועד הלשון (בהתאמה אל כללי הדקדוק המקובלים) אינו התקדמות בלשון, אלא, אדרבה נסיגה לאחור”, ויותר ראוי, לדעתו, להרבות השמוש באותיות הנחות במקום תנועות, כמו שעשו בעלי המשנה והתלמוד, וביחוד בעלי התלמוד הירושלמי, המדרשים וכתבי הגאונים, מבלי להשגיח בכללי הדקדוק, כי “הדקדוק כלי־שרת הוא ללשון ולא להפך”. גם בספרי הקריאה לילדים – בא“י – יותר נכון “לבלי להתחיל בנקודות כל עיקר… או להתיר את הכתיב מכבלי הדקדוק ע”י השמוש באותיות הנחות במקום תנועות, אם מתוך יצירת שיטה שלמה מסוימה, שעל פיה תבאנה האותיות לסמן את כל הנקודות, או שלפחות נשוב לאופן הכתיב המלא של בעלי המשנה והתלמוד”.

ברור הדבר, כי לפי שיטה ה' טשרנוביץ, האופן הראשון – יצירה שיטה שלמה של אותיות במקום נקודות – הוא הטוב והנכון. אם לתקן – עלינו לתקן דבר ולא חצי דבר, ולא יגששו הקוראים מבני העם באפלה מבלי לדעת היקראו דָבר, דֶבר או דִבּר, מִדבּר או מְדַבּר, סֵפר או סָפר, שַׁלָּמה, שְׁלֹמֹה, שַׂלמה או שְׁלֵמה, וכאלה. ואולם “יצירת שיטה שלמה מסוימה” הוא מעשה שכבר נעשה, ראשיתו ביד סופרי ישראל בימי הבינים, כותבי לשון עם ועם באותיות עבריות, ואחריתו – ביד הכותבים יהודית־אשכנזית מימי בן־מנחם והלאה (לפני התקופה הזאת היו כותבים אשכנזית בכתב עברי בלי האותיות הנחות). ואם, למלאות אחרי השיטה הזאת, יכתוב הכותב: דאבאר, דעבר, דיבער; מידבאר, מדאבער; סייפער, סאפאר; ה' מעלעך, ה' מאלאך; ונואח מאצא חיין; הילל מלא, כדעת ר' ופסי הכוזרי; דתהוייין, דתצבייין בשלש יודין (או בחמש, לדעת ר' יוסף עלם) לא רק בגט (הן לא רחוק הדבר היום, כי יכתוב סופר עברי דברים כאלה לרגל מלאכתו), ואם יבא אחר ויאמר: הן גם באלה עוד אין הקריאה ברורה למדי, הבה נכתוב אפוא עברית באותיות אירופיות, כאשר החלו ה“יודישיסטים” לעשות, ואז תהיה הקריאה ברורה ומדויקת כל צרכה, בשגם הכתב אף הוא אך כלי־שרת ללשון ולא להיפך, – התהיה לנו הצדקה להפר עצתו ולהניא את מחשבתו? הלא אחת היא אם אחרי פרוץ הפרץ הראשון בחומה יוסיפו לפרוץ בה פרץ על פרץ או אם יסירו אותה כלה ממקומה ושמו איזה חַיִץ חדש תחתיה?

אמנם כן, לכתוב בלי אותיות נחות ובלי נקוד, היא נסיגה לאחור; אך הגם נקוד הוא נסיגה לאחור. כמעט נראה, כי כזאת היא באמת דעת ה' טשרנוביץ: “אלמלא המצאת הנקוד היה השמוש באותיות נחות במקום תנועות מגיע לידי שלמות גמורה, אלא שעל ידי המצאת הנקוד, שנתפשטה קל מהרה, נדחק כתיב זה ולא נשאר אלא בכתבי־יד עתיקים, שלא היו ידי הנקדנים (הוי, הנקדנים!) שולטות בהם.”

אבל אם המצאת הנקוד “נתפשטה קל מהרה” והשמוש באותיות נחות לא הגיע לידי שלמות במשך מאות שנים לפני ההמצאה הזאת (לפחות מעת חתום התנ"ך והלאה) וגם לא בכל התקופה הארֻוכּה, אשר מימי בן־מנחם ועד הסופרים האידישאים שבימינו, – הלא זה אות נאמן, אם עוד דרוש אות, כי אמנם היה הנקוד דבר בעתו והתקדמות מוחלטת לעמת השיטה של האותיות הנחות שככה מתגעגע עליה החכם הנזכר, השיטה שבאמת אי אפשר לה לבא לידי “שלמות גמורה”? ואם כן, הלא באה העת להשיב את הנקוד הכללי לקדמתו ולתקן בזאת את המעֻות אשר עִותו, מרפיון ידים ומחשבון מעֻקל, המעתיקים, המדפיסים והסופרים לפנים והיום, מעֻות אשר היה סבה להרחיק את רבת־העם מלשוננו, להמעיט את הקוראים עברית מדור לדור משנה לשנה ולשום את ספרותנו כלה כגן נעול לבנינו ולבנותינו ויותר מהמה לבני הנכר.

ישימו נא זאת אל לבם כל הדורשים טוב לשפתנו ולספרותנו וחפצים בתחיתן.