רקע
תדאוש ז'לינסקי
התרבות ההליניסטית והתרבות הרומית

 

התקופה הכללית    🔗

פרשה I: העידן ההליניסטי (המזרח משנת 323 עד לשנת 30 לפסה"נ)    🔗

מבוא: דברי־ימיה החיצונים של ההליניות

§ א. המונארכיות ההליניסטיות

בשם מונארכיות הליניסטיות מכונות אותן מדינות אבטוקראטיות, בעלות חשיבות ניכרת פחות או יותר, שקמו מתוך המעצמה של אלכסנדר הגדול, אשר התפוררה לאחר מותו, ב־323 לפסה“נ. מעצמה זו כללה בעיקר את ממלכת פרס הקדומה למן חופי אסיה הקטנה עד לגבולות הודו במזרח ועד ללוב בדרום. ארצות אלו, שכמנהג המזרח התייחסו באדישות לשולטים בהן, היוו יחידה אחת בהימצאן תחת שלטון הפרסים, ומצב זה לא היה משתנה גם תחת שלטונם של יורשי אלכסנדר, אילו זכה הלה להקים שושלת שליטים. ואולם אלכסנדר מת בדמי ימיו, מבלי להשאיר אחריו בן מבוגר שיירש את כסאו. מועצת העוצרים, שהוקמה אחר מותו, נתגלתה בחולשתה, ומצביאיו האמיצים של המלך המת (ביוונית: דיאַדוֹכים, “יורשים”) חילקו ביניהם את ירושתו, ולבסוף נטלו לעצמם את התואר מלכים. במשך שתי עשרות השנים הראשונות לאחר מותו של אלכסנדר נמשכות מלחמות הדיאדוֹכים המסובכות, שבחלקן הן ניטשות בינם לבין מועצת העוצרים, ובחלקן – בינם לבין עצמם. ב־301 לפסה”נ, לאחר המערכה ליד איפּסוֹס, חלה הפוגה במלחמות. הקווים החיצונים של מעצמת אלכסנדר לשעבר מסתמנים אז כדלקמן: 1) ממלכת תלמי (פּטוֹלמַיאוֹס), שכללה בעיקר את מצרים, חלק מסוריה (ובכללה ארץ־ישראל) וחלק מאיי יוון; 2) ממלכת סלבקוֹס, הגדולה בממלכות הדיאדוֹכים, שכללה את כל קידמת אסיה עד לנהר אינדוֹס, פרט לדרומה של סוריה ולצפונה של אסיה הקטנה; 3) ממלכת ליסימאכוֹס, שכללה את תראקיה ואת צפונה של אסיה הקטנה; 4) הממלכה המאוחרת של שושלת בית אַנטיגוֹנוֹס (צאצאי הדיאַדוֹכוֹס אַנטיגוֹנוֹס, שנפל במערכה ליד איפּסוֹס), שבה נכללה מאקדוניה.

לאחר עשרים שנות שקט נתחדשו המהומות. סלבקוֹס החריב את ממלכת ליסימאכוֹס, אך לא זכה לספחה לממלכתו הוא: זמן קצר לאחר נצחונו פלש לתחומי תראקיה־פריגיה שבט הגאלים הפראי, ושוב השתרר תוהו־ובוהו. כששקטה סוף־סוף הארץ – בסביבות 240 לפסה“נ – הסתמנו גופים מדיניים חדשים כדלקמן: 1) ממלכת אַטאלוֹס (המכונה ממלכה פּרגאמית) במיסיה ובפריגיה, עם עיר הבירה פּרגאמוֹן, שחשיבות יתירה נודעת לה בתולדות התרבות; 2) ממלכת ביתיניה, לחופי הפּרופּוֹנטיס (ים השיש), שרק לאט לאט, ותוך התנגדות, נכנעה להליניזציה; 3) גאלאטיה, שכללה את השטחים שאליהם נהדפו הפולשים הגאליים לאחר שהובסו על ידי אַטאלוֹס, ושעיר בירתה היתה אַנקירה, היא אנקארה של ימינו; 4) ממלכת פּוֹנטוֹס וקאפּאדוֹקיה, בחוֹפוֹ הדרומי של הים השחור, שההליניזציה שלה היתה מועטת, ושרק במאה ה־1 לפסה”נ זכתה לפירסום עולמי – תודות למלכה המפוֹאר מיתירדאטיס השישי (על מדינת בּוֹספּוֹרוֹס השכנה – ראה להלן, § ג); 5) ממלכת פּארתיה (הזהה, פחות או יותר, עם ממלכת איראן בימינו), שנפרדה מממלכת הסלבקים, ובתורת ממלכת פרס הקדומה שקמה לתחייה התארגנה תחת שלטונה של שושלת מלכים משלה. כתוצאה מכך נשארו בתחומי ממלכת הסלבקים ארצות סוריה ומיסוֹפּוֹטאמיה בלבד; ומאחר שאַנטיוֹכיה, עיר בירתה של ממלכת הסלבקים, נמצאה בסוּריה, לפיכך נקראה כל הממלכה בשם סוּריה; 6) תראקיה, ארץ פראית למחצה.

ברם, למונארכיות הליניסטיות אלו יש להוסיף עוד שתי מדינות שמילאו תפקיד נכבד בתולדות המערב: 1) אֵיפּירוֹס, ארץ המוֹלוֹסים הפראית למחצה (ראה כרך א, ע' 33–34), ששושלת שליטיה התייחסה על אכילבס (Achilleús), ושזכתה לפירסום עולמי במאה ה־3 לפסה“נ תודות למלך שלה פּירוֹס, ההרפתקן הגאוני; 2) ממלכת סיראקוּסאי בסיקיליה, שעוד מראשית המאה ה־5 לפסה”נ שלטו בה הטיראנים; האחרון מביניהם, היאֶרוֹן השני (שלט ב־ 264–215 לפסה"נ), נטל לעצמו את התואר מלך והעניק לארצו את תקופת הזוהר האחרונה שלה.

למן המאה ה־3 לפסה“נ מתחיל עולם הליניסטי זה לחוש ביתרון כוחה של רוֹמי. הראשונה שנכנעה לה היתה ממלכת סיראקוּסאי ב־212 לפסה”נ. היתה זו אחת האפּיזוֹדוֹת של המלחמה הפּוּנית השנייה. במאה ה־2 לפסה“נ מתחילה רוֹמי לגלות התעניינות גם בארצות מהעבר השני של הים האדריאטי, ומתחילה בסיפוח הדרגי של המדינות ההליניסטיות, לפי הסדר הבא: ב־146 לפסה”נ – מאקדוניה; ב־63 לפסה“נ – פּוֹנטוֹס וסוּריה; ב־30 לפסה”נ – מצרים. מכאן ואילך – האחת והיחידה, שהצליחה לשמור על עצמאותה מבין כל שכנותיה של רומי, היתה ממלכת פּארתיה, שאף היוותה סכנה מתמדת לרוֹמי – עד לסוף תולדותיה של רוֹמי בימי קדם.


§ ב. יוון המטרופולין

כפי שראינו למעלה (כרך א, ע' 175–176) התבטאה השתלטותה של מאקדוניה על יוון בהגמוניה; תנאיה נקבעו בוועידה הקוֹרינתית, שכונסה ב־337 לפסה“נ ע”י המלך פיליפּוֹס השני, זמן קצר קודם מותו. מותו של פיליפּוֹס עורר ביוון מרד. הוא דוכא חיש מהר על ידי אלכסנדר הגדול, שהחריב את תיבאי, שהתחרתה עמו על ההגמוניה. ואולם מעולם לא הצליחה מאקדוניה, לא אז ולא לאחר זמן, לשעבד כליל את ערי יוון: אלו הוסיפו ליהנות משלטון עצמי, שבמקום אחד הוגבל פחות ובמקום שני הוגבל יותר, על־ידי השכנה הצפונית, שההגמוניה שלה בימי שושלת בית אַנטיגוֹנוֹס לא היתה לאמיתו של דבר אלא למראית עין בלבד. והרי סקירה קצרה על תולדותיהן של אתונה וספארטה, של בריתות אַייטוֹליה ואַכאיאה ושל האי רוֹדוֹס:

1. אתונה, לאחר תבוסתה ליד חיירוֹניאה, לא זו בלבד שלא נתדלדלה, אלא אף זכתה לתקופת פריחה חדשה, אם כי קצרת ימים (338–327 לפסה"נ), תחת שלטונו של ליקוּרגוֹס, שניתן להשוות אותה לתקופת הזוהר של פּריקליס. ואולם אחר מותו של אלכסנדר הגדול פקדו את אתונה זעזועים חוֹלניים, ואת מאבקה נגד ההגמוניה המאקדונית סיבך המאבק הפנימי בין הדימוקראטיה והאריסטוקראטיה. בייחוד עגומות היו תוצאות ההתקוממות ב־295 לפסה"נ: היא התישה במידה כזו את שארית כוחותיה הכספיים של המדינה, עד שהיה הכרח להתיך את כסות הזהב של פסל אַתיני הבתולה, מעשה ידיו של פידיאַס. במשך מאה שנה ומעלה לאחר התקוממות זו מתקיימת אתונה קיום עלוב, ואינה שונה במאומה משאר ערי יוון, הנטולות כל חשיבות.

שינוי מעניין מתחולל במאה ה־2 לפסה“נ: אתונה קמה לתחייה בזכות עברה המפואר. רומי שוחרת התרבות חולקת כבוד לאתונה יוצרת התרבות, לוקחת אותה תחת חסותה ומעניקה לה נחלות חדשות. גם כיבושה של יוון על ידי רומי ב־146 לפסה”נ אינו פוגע באתונה, המוסיפה לשמור גם להבא על מעמדה כעיר חופשית (civitas libera). חוקתה מעוצבת סופית ברוח המגמה האַריסטוֹקראטית, והמוסד הממשלתי הראשי הוא שוב האַריאוֹפּאגוֹס, כפי שהיה בתקופה שקדמה לסוֹלוֹן (ראה כרך א, עמ' 108). הרווחה של אתוּנה גדלה, עשירי רומי ששים לבקר בה, ובנפש חפצה הם שולחים אליה את בניהם, ברצותם שהללו ישתלמו באוניברסיטה האתונאית, שהוקמה על ידי התמזגות אסכולות פילוסופיות שונות (ראה להלן, § טו).

אכן, צעד בלתי זהיר של אתוּנה, שהתייצבה לצדו של מיתרידאטיס השישי, גורר אחריו מצור אכזרי על העיר על־ידי סוּלה, ב־86 לפסה"נ, וחורבן חדש, שלאחריו שרדו במפרץ הסארוֹני “פגרי ערים” בלבד. ואולם, גם לאחר תבוסתה זו אתונה מתאוששת, וחוזרת להיות בשביל רומי עיר בעלת עבר מפואר, בדומה לפירנצה, לוונציאה או לרוֹמי עצמה בימינו אנו.

2. את ספּארטה פקד משבר כספי חמור לאחר נצחונו של אפּאמינוֹנדאס ולאחר שמסיניאה ניתקה ממנה (ראה כרך א‘, ע’ 175), ובעטיו לא יכלה ספּארטה ליטול חלק פעיל במאבקה של יוון עם מאקדוֹניה. משבר זה פגע בשוויון חלקות־הקרקע, יסוד עצמתה הצבאית של ספּארטה, וגרם לריכוז הרכוש בידי מיעוט קטן של אוליגארכיה חקלאית. המלכים אַגיס הרביעי וקליאוֹמיניס השלישי שאפו לשנות את המצב, והציבו להם למטרה להשיב לקדמותם את חוקי ליקוּרגוֹס ואת שוויון חלקות־הקרקע, ועל־ידי כך להחזיר להמוני ספארטה את האדמות שמהן נושלו. אגיס הרביעי אמנם שילם בחייו בעד ניסיון זה, אך קליאומיניס השלישי זכה לא רק להשיג את מבוקשו, אלא אף הצליח להרים את קרנה של ספּארטה, והתבלט כאחד מאדירי המלכים בזמנו. ואולם מדיניותו הובילה להתנגשות עם הברית האַכאיאית, שהיתה כול־יכולה בפּילוֹפּוֹניסוֹס (ראה להלן, ע' 17). משקצרה ידו של אַראטוֹס, שר צבא האכאיאים, להכריע את קליאומיניס השלישי על ידי חילות הברית האכאיאית, פנה לעזרת מאקדוֹניה. בכוחות מאוחדים הצליחו הברית האַכאיאית ומאקדוֹניה להביס את ספּארטה בקרב ליד סלאסיאה ב־222 לפסה“נ, ולהשיב בה על כּנו את המשטר הקודם. לאחר מכן עברו על ספּארטה זעזועים נוספים – עד לכיבוש של יוון על־ידי רומי ב־146 לפסה”נ. ואגב, רומי גילתה כלפי ספּארטה יחס רוֹמאנטי, והרשתה לה לנהוג לפי חוקי ליקוּרגוֹס, לשמור על מסורת הפידיטיוֹנים1 ועל אירגונה הצבאי־אזרחי, שכעת, כאשר ל“אַתליטים של המלחמה”2 כבר לא נודעה כל חשיבות מול המחנות של מאות אלפי חיילים, הוא נראה מגוחך. באירגונה זה עברה ספּארטה לתקופת הקיסרות, ולאט לאט דעכה, כאחת הערים נטולות החשיבות בפּילוֹפּוֹניסוֹס המדולדל.

3. הברית האַייטוֹלית. ההשפעה על גורל יוון, שנשמטה מידי המעצמות, שמילאו תפקיד ראשון במעלה בתקופת הפריחה של יוון, עברה באופן טבעי לבריתות של מדינות שניות במעלה שכוחן לא תש עדיין. הברית הראשונה נכרתה ביוזמת השבט האַייטולי הפראי למחצה (ראה כרך א, עמ' 32). שבט זה עבר לראשונה מאוֹרח חיים כפרי לעירוני, והתארגן בברית של מדינות אייטוליות, ואחר כך סיפח אליו גם מדינות אחרות, בעיקר מיוון המרכזית, וכן מן הפּילוֹפּוֹניסוס (אֵליס, למשל). מאורע זה התרחש בסביבות 280 לפסה“נ. הסמכות המבצעת העליונה היתה בידי הסטראטיגוס, שהיה נבחר לתקופת שנה אחת, אך היה רשאי להיבחר מחדש, ואילו הסמכות המחוקקת העליונה היתה בידי האסיפה הכללית, שהיתה מתכנסת בעיר תרמוֹן שבאַייטוליה. מאחר שזכות ההצבעה באסיפה נתונה היתה לכל האַייטוֹלים, ומאחר שכל אזרחי המדינות המאוגדות בברית נחשבו לאַייטולים, לפיכך לפנינו אף כאן, מבחינה עקרונית, דימוקראטיה של “משאלי עם” (ראה כרך א, ע' 113). חשיבות מיוחדת נודעת לסיפוחה של דלפוֹי לברית, אם כי הסיפוח נעשה בניגוד לרצונה של דלפוֹי. אכן, מדולדלת מאוד היתה אז דלפוֹי – גם בחומר, כתוצאה ממעשי השוד שבוצעו בה על־ידי הפוֹקים במחצית המאה ה־4 לפסה”נ, וגם ברוח, כתוצאה מבגידתה, זו הפעם השנייה, בענייני הלאום (ראה כרך א, ע' 176) – ואולם, למרות הכוֹל, דלפוֹי נשארה תמיד דלפוֹי, וסיפוחה איפשר להם לאַייטולים לתפוס את מקומה של האַמפיקטיאוניה הקדומה, ולהאציל על הברית שלהם מן הזוהר הדתי, בייחוד לאחר שהצליחו ב־278 לפסה"נ להדוף את הסתערות הגאלים על דלפוֹי (ראה למעלה, ע' 12).

פעילות הברית האַייטולית התבטאה בדרך כלל במלחמות בלתי פוסקות במלכי בית אנטיגוֹנוֹס המאקדוניים, והן שגררו אחריהן בדרך הטבע כריתת ברית בין האַייטולים ורוֹמי. ואולם במאה ה־2 לפסה“נ ראו האייטוֹלים, ובצדק, בבעלת בריתם זו סכנה יותר מרובה מאשר באוייב עצמו, והם עברו לצדו של אנטיוֹכוֹס השלישי, “הגדול”, מלך סוּריה. כתוצאה מכך פוֹרקה הברית האַייטוֹלית על ידי רוֹמי, לאחר שזו הביסה את אנטיוֹכוֹס בקרב ליד מאגנסיה, ב־190 לפסה”נ, והאמפיקטיאוֹניה הדלפוֹיית חודשה על־פי עקרונותיה הקדומים. הברית האַייטוֹלית התקיימה איפוא כמאה שנה בקירוב.

4. הברית האַכאיאית נכרתה אף היא בקירוב ב־280 לפסה“נ, לפי דוגמת הברית האַייטולית וכמשקל נגדי לה, וחברוֹת בה היו בעיקר מדינות הפּילוֹפּוֹניסוֹס בהנהגתה של אַכאיאה, שגם היא נמצאה בפּילוֹפּוניסוֹס. ואולם לכלל חשיבות הגיעה הברית רק ב־251 לפסה”נ, כשבראשה עמד הסטראטיגוֹס אַראטוֹס איש סיקיאוֹן, שצירף לברית את מולדתו וערים אחרות, ובכללן קוֹרינתוֹס, שמכאן ואילך היתה בירתה של הברית. למרות זה נזקק אראטוֹס לעזרה מן החוץ. בראשונה נהנה מחסותה של מצרים התלמית. אחר־כך, משהחל ללחוץ עליו קליאומיניס השלישי, מלך ספּארטה, כרת אַראטוס ברית עם מאקדוניה, ולאחר מפלתה של זו – ב־197 לפסה"נ – ביקשו האַכאיאים את חסותה של רוֹמי. ואולם, מאחר שרוֹמי הכבידה ידה יותר מדי על חירות האַכאיאים, לכן הם לבסוף מרדו בה. בעטייה של מרידה זו פלשו לאַכאיאה לגיונות רוֹמי, ומוּמיאוּס שם מצור על קוֹרינתוֹס והחריבה (ב־146 לפסה"נ), ויוון כולה באה תחת שלטון רוֹמי. לברית האַכאיאית מגיעה התודה על פּוֹליבּיאוֹס (ראה להלן, ע' 69–70), גדול ההיסטוריונים היווניים אחר תוּקידידיס.

רוֹמי, שהנהיגה בכל ערי יוון משטר אַריסטוקראטי, לא פגעה באבטונומיה העירונית שלהן. ב־46 לפסה"נ הוחזר לה לקוֹרינתוֹס מעמדה כעיר־בירה, אך אופייה היה כבר בינלאומי, ובייחוד רוֹמי. היא מילאה תפקיד לא מבוטל בתהליך התפשטות הנצרות באימפריה הרוֹמית. המס, שהעלו לרומי המדינות שהיו מאוגדות בברית אַכאיאה, לא היה אמנם גבוה, אך אוצרות האמנות יקרי הערך שנמצאו בהן עוררו את תאוות הבצע של השליטים הרומיים, שהירבו במעשי שוד וביזה, והביאו עד לסף הייאוש את שומרי מורשתם של אמנים ממדריגתם של פידיאַס וזבכּסיס.

5. רוֹדוֹס. שום ישות מן הישויות המדיניות שנימנו למעלה לא ירשה מאתוּנה את חשיבותה המסחרית, שאבדה לה לזו בעטיים של המשברים המדיניים־כלכליים. יוֹרשה בתחום זה היה האי רוֹדוֹס. התעצמותו החלה עוד ב־407 לפסה“נ, שעה ששלושת היישובים העיקריים שלו – לינדוֹס, איאַליסוֹס וקאמירוֹס – התאחדו לפי צורת הסינאוֹיקיסמוֹס (ראה כרך א, ע' 113–114) למדינה אחת, רוֹדוֹס, והקימו עיר־בירה משותפת, שאף היא נקראה בשם רוֹדוֹס. במאה ה־3 לפסה”נ הגיעה רוֹדוֹס לדרגת מעצמה ימית, שהתחרתה בהצלחה במצרים התלמית, הממלכה הימית האדירה ביותר מבין הממלכות ההליניסטיות. משהחלה ירידתה של מצרים בסוף אותה מאה, גברה עוד יותר פריחתה של רוֹדוֹס: היא הרחיבה את נחלותיה על חשבון האיים השכנים, כרתה בריתות עם האיים האחרים, ובדרך זו נעשתה מעין ונציאה של העידן ההליניסטי. צי־המלחמה של רודוס הטיל חיתיתו על שודדי הים והגן על סחר רוֹדוֹס, שהשתרע על פני כל הארכיפּלאגוֹס ועד לים השחור הגיע, ביורשו אף כאן את מקומה של אתונה. חוֹסנה זה של רוֹדוֹס עורר במאה ה־2 לפסה“נ את קנאתה של רוֹמי, שעשתה כמיטב יכולתה כדי להחליש את רוֹדוֹס, ולתכלית זו, לאחר שרוֹמי הביסה את פּרסבס, מלכה האחרון של מאקדוֹניה, היא העניקה לאתונה את האי דילוֹס בנמל חופשי (ב־166 לפסה"נ). מכאן ואילך מתחילה ירידתה של רוֹדוֹס, וכתוצאה מכך גובר כוחם של שודדי הים, המוצאים להם מחסה במפרצי קיליקיה ההררית. עם זאת עדיין היתה רוֹדוֹס במאה ה־1 מרכז תרבותי חשוב, עד לחורבנה ב־43 לפסה”נ על־ידי קאסיאוס, רוצחו של יוּליאוּס קיסר. מכאן ואילך נעשתה רוֹדוֹס אחת מערי־השדה הרוֹמיוֹת הרגילות.


§ ג. ההליניות בחוֹפיו הצפוניים של הים השחוֹר

מבין שלושת מרכיביהם של חוֹפים אלה (ראה כרך א, ע' 179–180) המר הגורל ביותר לאוֹלבּיאָה בתקופה בה אנו עומדים. הרת אסונות בשבילה אותה תנועת נדודים של שבטי הצפון, שאחת מן האפיזודות שלה היתה פלישת הגאלים לממלכת ליסימאכוֹס. בעטייה של תנועה זו נעשו כעת שכנים לאוֹלבּיאה לא רק הסקיתים שוחרי השלום, אלא גם הסארמאטים הפראים, שעוד מזמן הספיקו לחצות את הנהר טאנאיס (כעת דוֹן), הסאקים, שלא נפלו מהם בפראותם, וכן אותם גאלים־גאלאטים. אוֹלבּיאה נידלדלה מן החדירות ההרסניות וגם מן המיסים הכבדים שנאלצה להעלות למלכי השבטים שמקרוב באו.

במשך זמן מה הצליחה אוֹלבּיאה לעמוד בכל הנסיונות המרים האלה, תודות לנדיבות רוחם של אזרחיה. ואולם בסופה של המאה ה־3 לפסה“נ היא נחלשה עד כדי כך, שהשתלטו עליה מלכי הסקיתים. וכך עברה עליה המאה ה־2 לפסה”נ. במאה ה־1 לפסה"נ אנו רואים אותה חופשית שוב, אך לא לאורך ימים: סמוך לאמצעיתה של מאה זו פקדה אותה שואה חדשה, שעליה ידובר להלן (ע' 168–169).

ואולם תקופה זו, שהרסה בשיטתיות את חשיבותה המדינית והכלכלית של אוֹלבּיאה, הוציאה לה מוניטין בתחום הספרות: במאה ה־3 לפסה"נ חי בה בּיאוֹן איש בּוֹריסתניס. הוא היה בן לעבד משוחרר, ממוצא סקיתי כנראה. אביו המוֹכסן פשט את הרגל ונמכר עם כל משפחתו לעבדות. כך הגיע בּיאון לביתו של ריטור עשיר, וירש מהלה את כל נכסיו. ביאון השתמש ברכושו להשתלמות בפילוסופיה באתוּנה. כאן, בהשפעת משנתו הריטורית של קראטיס, תלמידו של דיאוֹגניס, הוא נעשה קיניקן: התעטף בחמילה גסה, נטל תרמיל קבצנים והחל לנדוד “בקרב העם”. על ערכו הספרותי ידובר להלן (ע' 71).

מצב חרסוֹניסוֹס, המושבה השנייה במעלה לחוֹפי הים השחור, היה בראשונה טוב; אך במחצית המאה ה־2 לפסה“נ פקדו גם אותה ימים קשים. רבו הנגישות של הסקיתים הטאבריים. היראקליאה הפּוֹנטית, המטרופולין הנאמנה של חרסוֹניסוֹס, לא יכלה לעזור לה, מאחר שהיא עצמה, כחלק מממלכת ביתיניה, לא היתה עצמאית. במשך זמן מה הושיטו עזרה לחרסוֹניסוֹס הסארמאטים, אויביהם הטבעיים של אויביה, והאגדה ההיסטורית ציינה את צעדיה הנמרצים של אַמאגי, מלכת הסארמאטים, להגנת תושבי חרסוֹניסוֹס. אולם בסוף המאה גבר לחץ הסקיתים עד ללא נשוא, וחרסוניסוס פנתה לעזרת מיתרידאטיס השישי, המכונה Eupátor (“בן־טובים”), מלכה הגדול של פּוֹנטוֹס. מיתרידאטיס נטל עליו ברצון את התפקיד של מגן על ההלינים, והחיש לחרסוֹניסוֹס עזרה צבאית בפיקודו של דיאוֹפאנטוֹס הנמרץ. דיאוֹפאנטוֹס הדף את הסקיתים, ולשם חיזוק ההליניות בחצי־האי הטאברי (קרים) יסד צפונית־מערבית לעיר חרסוֹניסוֹס מושבה יוונית חדשה, שקרא לה אבפּאטוֹריה, על שם מלכו, ומיד אחר ייסודה הכריז, כי המלך, המגן על חרסוֹניסוס, סיפח אותה לנחלותיו. ואכן קמה חרסוניסוס לנחלה למלך מיתירידאטיס ולביתו עד לסוף העידן שבו אנו עומדים, גם לאחר שפּוֹנטוֹס נכבשה ע”י הרוֹמיים.

המרכז השלישי של ההליניות לחוֹפי הים השחור, העיר פּאנטיקאפּאיאוֹן, שעוד במאה ה־5 לפסה“נ נעשתה בירתה של ממלכת בּוספּורוֹס הקימירית, המשיכה בפריחתה תחת שלטונם החזק של המלכים משושלת ספּארטוֹקוֹס, ובמאה ה־3 לפסה”נ היא היתה מתחרה מסוכנת לשכנתה המערבית, לחרסוֹניסוֹס. אכן, מעמדה הכלכלי נתערער במקצת למן הזמן שמצרים, תחת שלטון המלכים מבית תלמי, פסקה מלהיות ארץ סגורה ומסוגרת, ויבול הברכה של הנילוּס תפס בשוק העולמי את מקומו של היבול הבּוֹספּוֹרי. ואולם גם לבּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, בדומה לחרסוֹניסוֹס, הגיעו ימים קשים במחצית השנייה של המאה ה־2 לפסה“נ, ושוב בעטיים של אותם סקיתים שהוזכרו למעלה. פּאיריסאדיס השלישי, המלך האחרון משושלת ספּארטוֹקוֹס, שלא יכול לעמוד בפני לחץ הסקיתים, מסר את השלטון למיתרידאטיס השישי, שזמן קצר לאחר מכן, כפי שכבר ראינו, סיפח את חרסוֹניסוֹס לנחלותיו, ובדרך זו איחד לראשונה את כל חצי־האי הטאברי, ואת בנו פארנאקיס מינה לנציבו בבּוספּוֹרוֹס הקימירית. ואולם משהובס מיתרידאטיס ב־65 לפסה”נ על ידי פּוֹמפּיאוּס, ומלכותו ניטלה הימנו, והוא תר לו מיקלט אצל בנו פארנאקיס, בגד בו הלה בצורה מחפירה ביותר. בבגידתו זו באביו רכש לו פארנאקיס את חסדה של רומי, ולא הוּדח מכס השלטון. אבל, משרצה פארנאקיס בזמן מלחמת האזרחים ברומי, ב־47 לפסה"נ, להשתמש בשעת הכושר, ולהחזיר לעצמו את ממלכת אביו, הוכה שוֹק על ירך על ידי יוּליאוּס קיסר בקרבת העיר זילה שבאסיה הקטנה (ניצחון זה, שהושג בקלות, הונצח באימרה הלאטינית הנודעת veni, vidi, vici – “באתי, ראיתי, ניצחתי”), וסופו היה כסוף אביו: אַסאנדרוֹס, שר־צבאו הבּוֹספּוֹרי, בגד בו והתקומם נגדו, ואף הפעם היה הגמול בעד הבגידה – כס המלוכה הבּוֹספּוֹרי. כזה היה מצב העניינים בחצי־האי הטאברי, כשכל המזרח ההליני נמצא על סף העידן הרומי שלו.


§ ד. תנועת הישבנות

בעידן ההליניסטי, ובייחוד בראשיתו, החלה תנועה חדשה של ישבנות, שפיזרה את זרעי ההליניות על פני כל השטח של ממלכת פרס הקדומה. את הדוגמה נתן אלכסנדר הגדול בכבודו ובעצמו, שבימי חייו הקצרים יסד כשבעים מושבות, שכמעט כולן נקראו על שמו. החשובה מביניהן היתה זו, שעד היום היא נושאת את שמו – אלכסנדריה של מצרים, שלאחר זמן שימשה כבירתה של ממלכת בית תלמי. עיר זו טבעה את חותמה על כל התרבות של העידן ההליניסטי, שמשום כך הוא גם מכונה תכופות בשם העידן האלכסנדרוני.

את הערים שנוסדו על ידי אלכסנדר הגדול ניתן בדרך כלל לחלק לשלושה סוגים: 1) ערי נמל; החשובות מבין אלו, בנוסף לאלכסנדריה של מצרים שהוזכרה זה עתה, הן אלכסנדריה של סוריה (בזמננו: אלכסנדרטה3), ממול לקפריסין, ואלכסנדריה שליד שפך החידקל. 2) ערי מסחר, ששימשו כתחנות מעבר לסחורות בדרך השיירות הגדולה שחצתה את כל ממלכת פרס והובילה עד לגבול הודו, ועם זאת הן גם הגנו על דרך זו. 3) ערי מבצר, שנוסדו לאורך הגבול ההוֹדי, הנמשך דרך בּאלוּצ’יסטאן ואפגאניסטאן של ימינו ומגיע עד למרב של ימינו. הערים מן הסוג האחרון מילאו תפקיד תרבותי נכבד: תודות להן בא ההליניסם במגע עם הוֹדוּ, וכתוצאה מכך קמו מדינות הלינוֹ־הוֹדיוֹת, והתפתחה אמנות הלינו־הוֹדית, ואף הוכנסו לארץ אגדית זו הנבטים של צורות ספרותיות (ובכללן, כפי הנראה, גם נבטי הדראמה). ומכיוון שלאחר מכן החלה השליחות התרבותית של הבודהיסם במזרח הרחוק, חדרו זרעי ההליניסם גם לתוכו; באיזו מידה? – הפתרונים למחקרים העתידים לבוא. פורענות גדולה התרגשה ובאה על ערים אלו כשממלכת פּארתיה נעשתה עצמאית ב־247 לפסה"נ, ועל ידי כך הן הפסידו את החסות של מלכי בית סלבקוֹס. למרות זאת עלה בידן למלא את שליחותן, והן חוללו הליניזציה חלקית של הפּארתים, עד שהן נכנעו לשיטפון הבּארבּאריות, שלא יכלו לעמוד בפניו. בצורתן הבּארבּארית ממשיכות הן להתקיים עד ימינו (קנדאהאר, היראט), וחשיבותן היחסית היא הוכחה חותכת עד מה הרחיק ראות אותו מלך־גאון שייסדן.

מבין כל הדיאדוכים סלבקוֹס הוא שירש במידה מרובה ביותר את נטיותיו הישבניות של המלך המנוח, ונטיות דומות גילו גם כל המלכים יוצאי חלציו של סלבקוֹס ויורשי ממלכתו. סלבקוֹס עצמו יסד כ־75 ערים, ובכללן בירת־ממלכתו, שעל שם אביו קראה אַנטיוֹכיה (הסוּרים תושבי הסביבה כינוה “עיר ההלינים כלילת היופי”), עם הנמל שלה סלבקיאה של פּיאריאה, ולא הרחק מהם יסד את לאוֹדיקיאה4 ואַפּאמיאה, שנקראו על שמות נשותיו. במיסוֹפּוֹטאמיה הגיעו לחשיבות יתירה הערים סלבקיאה שעל החידקל ואֶדסה. סלבקיאה על החידקל, למן ראשית ימיה, החלה לרשת את מקומה של העיר בבל הגוססת. כפאטריאוט מאקדוני וכחסיד ההליניוּת שאף סלבקוֹס לעשות את ממלכתו מעין מאקדוניה חדשה. ייתכן מאוד, כי קנאותו היתירה להליניוּת, שאותה הוריש גם ליוצאי חלציו, היא היא שהובילה לפרישת הפארתים מממלכת הסלבקים (ראה למעלה, ע' 12). ברור על כל פנים, כי בעטייה של קנאות זו באה ההתנגשות בין מלכי בית סלבקוֹס ובין היהודים בארץ־ישראל, לאחר שזו נכבשה מממלכת בית תלמי וסופחה לממלכת הסלבקים. כתוצאה מסכסוך זה ניתקה מממלכת הסלבקים, בשנת 166 לפסה"נ, גם ארץ יהודה; אולם אף היא הושפעה במידה מסוימת מן ההליניסם.

הערה: תולדות ישראל בימי קדם, בדומה לתולדות מצרים, פרס וכו', הן מחוץ לתחומיו של חיבור זה. שיבתם של גולי יהודה לארצם מבבל, וחייהם השקטים תחת שלטונם של נציבי פרס (ראשיתה של תקופת הבית השני), לא עניינו את היוונים. בחיבורו של הירוֹדוטוֹס, שסייר ברחבי הממלכה הפּרסית, אין זכר ליהודים. ביוונות נתקלו היהודים לראשונה משנכבשה ירושלים על ידי אלכסנדר הגדול. בזמן חלוקתה של ממלכת אלכסנדר נפלה ארץ יהודה בחלקם של מלכי בית תלמי, וכתוצאה מכך השתקעו באלכסנדריה של מצרים יהודים רבים, שבחלקם הגדול באו לא מיהודה אלא מחבלים אחרים של מצרים, שם הם ישבו מזה שנים רבות. מיהודי אלכסנדריה אלה נשתכחה במשך הזמן הלשון העברית, ואז הורגש הצורך לתרגם ליוונית את ספר התנ“ך, וכך נוצר, עוד במאה ה־3 לפסה”נ, תרגומו היווני, המכונה תרגום השבעים (Septuaginta). מלכי בית תלמי התייחסו בסובלנות ליהודים גם באלכסנדריה וגם ביהודה. אך המצב השתנה כשמצרים ירדה מגדולתה, עקב התנוונותו של בית תלמי, וההגמוניה עברה לממלכת הסלבקים. המלכים מבית סלבקוֹס הקיפו את ארץ יהודה – אגב, לפי דוגמת המלכים מבית תלמי – בחגורת יישובים יווניים, ואנטיוֹכוֹס הרביעי, המכונה Epiphánes (“המתגלה”), עשה ניסיון מטורף ליוון את בית־המקדש בירושלים. אם כי אנטיוֹכוֹס הרביעי חדל בעצמו מנסיון־הכשל שלו, לא ניתן כבר לבלום את ההתקוממות שפרצה נגדו, ושבראשה עמדה משפחת החשמונאים. תודות לתוהו־ובוהו שהשתרר בממלכת הסלבקים אחרי מות אנטיוֹכוֹס הרביעי, וכן תודות לגבורתם של החשמונאים, הצליחו היהודים לשמור על עצמאות יהודה ארצם, ואף לספח אליה את עבר־הירדן המזרחי, את ארץ שומרון ואת “גליל הגויים”. ואולם החשמונאים עצמם מושפעים במידה גדלה והולכת מן הערים היווניות שמסביבם. שכנותן של ערים או מולידה זרמים אופוזיציוניים ליהדות השמרנית־המסורתית לא רק בגליל ובשומרון, אלא גם ביהודה, ומזרמים אלה נוצרת מפלגת מתייוונים אדירה, שלה מתנגדת מפלגת הפּרוּשים. מיוּונים לגמרי היו השליטים שתפסו, ב־37 לפסה"נ, את כס המלוכה של החשמונאים – הלוא הם מלכי בית הוֹרדוֹס, ובייחוד הוֹרדוֹס הגדול (שלט ב־37–4 לפסה"נ).


אף לא אחת מן השושלות ההליניסטיות האחרות לא יכלה להשתוות לשושלת בית סלבקוֹס מבחינת ההיקף של פעולתה הישבנית. מלכי בית תלמי במצרים הסתפקו לאמיתו של דבר בייסודה של פטוֹלמאיס בתיבּאיס (חבל במצרים העליונה), ואילו את בעיית יישובם של יתירי נתיניהם היווניים פתרו בדרך אחרת, שעליה ידובר להלן (ע' 33). ליסימאכוֹס יסד בפריגיה את העיר ניקאיה (על שם אשתו), שברבות הימים רכשה לה פירסום עולמי. יורשי כסאו, מלכי ביתיניה, שבמשפחתם מוצאים אנו בסירוגין את השמות ניקומידיס ופּרוּסיאַס, יסדו את ניקוֹמידיאה (היא איזמיט של ימינו) ואת פּרוּסה (היא בּוּרסה של ימינו) – ערים שעד היום נודעת להן חשיבות. ליישובים שנוסדו על־ידי מלכי פּרגאמוֹן היה ערך רב. מלכי מאקדוניה הקימו בארצות שהיו נתונות לשלטונם ערים לא רבות אמנם במספרן, אך בעלות חשיבות. את הדוגמה נתן המלך פיליפּוס השני, שיסד את פיליפּוֹי, שנקראה כמובן על שמו, ושברבות הימים נתפרסמה בזכות הקרב האחרון שניטש בקרבתה להגנת הרפובליקה הרומית (ב־42 לפסה"נ). הוא גם שיסד את פיליפּוֹפּוֹליס בבקעה העילית של הנהר הבּרוֹס (הוא הנהר מאריטצה של ימינו). לאחר מכן, מרוב שמחתו לניצחון שנחלו צבאותיו על בני תסאליה, קרא לבתו שנולדה לו ב־352 לפסה"נ בשם תסאלוֹניקי. תסאלוֹניקי נישאה לקאסאנדרוֹס, שבמשך זמן קצר היה מלך מאקדוֹניה, והלה קרא על שם אשתו את העיר שיסד במפרץ התרמאיי. תסאלוניקי נהייתה ברבות הימים בירת מאקדוֹניה, וכזאת היא עד היום.

כפי שניתן לראות מסקירה זו, אפילו בשמותיהם כבר נבדלים היישובים שהוקמו בתקופה השנייה של תנועת הישבנות, מן היישובים של התקופה הראשונה: הם נקראים על שמות מייסדיהם או על שמות בני המשפחה של מייסדיהם. כמו כן נבדלים הם מיישובי התקופה הראשונה באופיים: הללו היו יישובים חקלאיים ומסחריים, ואילו היישובים מן התקופה השנייה נושאים אופי צבאי, כי ההתנחלות בהם היתה על־פי־רוב פּרס מאת המלך לחיילים שסיימו את שירותם. אך מאחר שבבחירת מקומם של יישובים אלה ובהקמתם הושקעו מחשבה מרובה וידע, נודעה להם במשך הזמן גם חשיבות מסחרית, שעל־פי־רוב נשתמרה עד ימינו אלה.


פרק א: מינהגים ונימוסים

§ ה. החיים המשפחתיים והחברתיים

משעה שהמזרח השתעבד לתרבות ההלינית נעלמת האחדות הלאומית היחסית של העם שיצר תרבות זו, ואת מקומה תופס ערב־רב שבטי וחברתי, המכביד מאוד על תפקידיו של החוקר. ניתן לחלק ערב־רב זה לארבעה סוגים: ההלינים במולדתם ובמושבותיהם הקדומות; החצרות של שושלות השליטים החדשות, והמאקדונית בכללן, וכן מרכזי התרבות שנוצרו על ידיהן; ההליניסם במושבות החדשות; עמים בּארבּאריים. עם זאת אין לשכוח, כי בכל אחד מארבעת הסוגים הנזכרים היו גוֹנים מגוֹנים שונים.

ההבדלים השבטיים ביוון המטרוֹפּוֹלין (יחד עם המושבות הקדומות) עדיין לא נעלמו, אם כי טושטשו במידה ניכרת. המעמד הנכבד שכבש לעצמו הניב האַטי בעידן הקודם לא נתערער גם בעידן שלנו; הוא נעשה בכל מקום לשונם של המשכילים, ואילו הניבים ההליניים האחרים נעשים במשך הזמן, במידה גדלה והולכת, ניביים עממיים בלבד. אכן, התפשטותו זאת של הניב האַטי גררה אחריה סטיות מסוימות מטוהרו הראשוני: על המַסכת האטית מתהווה לשון חדה משותפת (koiné), היא הלשון ההלינית. לשון הלינית זו חודרת לכל מקום, הן ביוון והן בממלכות ההליניסטיות. בהפצתה מילאו תפקיד חשוב המושבות החדשות. אם כי אופיין לא היה חקלאי, אלא צבאי – ופירושו של דבר, שהתיישבו בהן לא משפחות אלא גברים בלבד – בכל זאת, משהחיילים־המתיישבים לקחו להם נשים מבנות המקום, הם הקנו להן את הלשון ההלינית ונעשו מייסדיהם של יישובים בעלי צביון יווני מובהק. כזה היה מסע הניצחון של ההליניסם.

בדפוסי חייה של המשפחה ביוון המטרוֹפּוֹלין לא חלו תמורות ניכרות. ובאשר לממלכות ההליניסטיות, היה זמן שבו ניתן לחשוב כי יוזמתו של אלכסנדר הגדול תמוטט את אבן הפינה של המשפחה היוונית – את המונוגאמיה. ברצותו לקשר את נתיניו הוותיקים, המאקדוניים, עם נתיניו החדשים, המזרחיים, קיבל עליו אלכסנדר בכבודו ובעצמו את מרותה של הפּוֹליגאמיה, שהיתה נהוגה בפרס, ואף הטיל אותה על האריסטוקראטיה המאקדונית. אבל חידוש זה לא האריך ימים אחר אלכסנדר: עם מותו נפרדו המאקדונים מנשותיהם הזרות (הפּוֹליגאמיה לא היתה קשורה בנשים הליניות), ועקרון המוֹנוֹגאמיה שוב נשאר קו אופייני לאיים היווניים בתוך הים הבּארבּארי. לעומת זאת לא נמלטה שושלת בית תלמי המצרית מנגע מקומי אחר, הוא הנוהג המצרי של נישואי אח עם אחות. את הדוגמה לכך נתן תלמי השני, שבהיות לו כבר ילדים מאשתו הראשונה נשא לאשה את אחותו אַרסינוֹאֵי השנייה. כניעה זו לנוהג המקומי הקנתה לשניהם את הכינוי הדו־משמעי Philádelphos (“אוהב [אוֹ אוהבת] אח [אוֹ אחות]”). אמנם, מנישואי־עריות אלו לא נולדו ולדות, ואת כס המלוכה ירש תלמי השלישי, המכונה Euergétes (“המיטיב”), בנו של תלמי השני מאשתו הראשונה. אך המינהג של נישואי אח עם אחות נתקבל בקרב המלכים מבית תלמי, ונקמת הטבע על רמיסת חוקיו התבטאה בהתנוונות הדרגית של שושלת בית תלמי. התנוונות זו החלה עוד באישיותו של תלמי הרביעי, המכונה Philopátor (“אוהב האב”), ונמשכה עד לנציגתה האחרונה של השושלת, המלכה הדימונית רבת־הקסם, אך גם רבת־התהפוכות, קליאוֹפּאטרה השביעית (מתה ב־30 לפסה"נ).

ראויה לתשומת לב גם החירות היתירה – בהשוואה לתקופה הקודמת – שממנה נהנוּ הנשים. את הדוגמה נתנה המונארכיה המאקדונית, שבמשך מאות בשנים שמרה על תכונותיה של המונארכיה האכאיאית הקדומה. גם אמו של פיליפּוס השני, אֶברידיקי, וגם אשתו של פיליפּוס השני (היא אמו של אלכסנדר הגדוֹל), אוֹלימפּיאַס, שתיהן מילאו תפקיד נכבד בהיסטוריה. וכך חוזרת וכובשת המלכה למען האשה את המעמד, שזו הפסידה כאזרחית. בני־הזוג המלכותיים במצרים של בית תלמי (תלמי הראשון וברניקי הראשונה, תלמי השני ואַרסינוֹאי השנייה, תלמי החמישי וקליאוֹפּאטרה הראשונה) לא רק זכורים יחד לעיתים קרובות על המטבעות, אלא דיוֹקני שניהם גם מוטבעים עליהם. הליכות חצר המלכות השפיעו כמובן על האריסטוקראטיה, ובאמצעותה – גם על האזרחים הפשוטים.

החיים בחצר המלוכה, שבמרכזם עמדה אישיותו של המלך, שימשו בדרך כלל כדוגמה לטעם ולנימוסים. אלכסנדר הגדול, שהטבע נסך על פניו זיו אַפּוֹליני, לא אבה להסתיר את קוויהם על ידי גידול שפם וזקן. חיקוהו כך הדיאַדוֹכים, ובעקבותיהם הלכו אנשי חצר המלכות, ומהם ראתה וכן עשתה יוון כולה. מתחילה אז התקופה “המגולחת” הראשונה בתולדות האנושות – למן אלכסנדר הגדול ועד לקיסר טראיאנוס. רק הפילוסופים לבדם, מתנגדי האוֹפנה, לא חדלו sapientem pascere barbam (“לגדל זקן פילוסופי”), לפי ביטויו המבודח של הוֹראטיוּס (סאטירות, ספר ב, סאטירה 3, חרוז 35).

לעומת זאת עדיין היה לבוּשם של המלכים בהתאם למסורת ההלינית. כאותות לשלטון המלכות שימשו להם פתיל לבן סביב שערות הראש, הוא הסמל הקדום לנצחונות (diádema), ו“הארגמן המלכותי”. בבגדי חצר המלכות, הן של גברים והן של נשים, נשתמרה במלוֹאה הגיזרה ההלינית; אהבת המותרות באה על ביטויה רק בטיב האריגים. בצמר ובפשתן החלה להתחרות הכותנה האסיאטית (אֵטוּן), והאי קוֹס, שחיבה יתירה נודעה לו מתלמי השני, החל לייצר משי מקומי והחדיר לכל מקום את אריגיו “השקופים”. תודות להתפתחותם של דרכי המסחר נמצאו שוב בשוקי אירופה, למן המאה ה־2 לפסה"נ, גם אריגי המשי הסיני האמיתי (seriká). אהבת־מוֹתרוֹת דומה התגלתה גם בהתקנת הבית, בכלים ובשאר צרכיו של האדם. הגן הציבורי נעשה חלק בלתי נפרד מארמון המלך: אלכסנדריה של מצרים מתפּרסמת בפּאניאוֹן (“חורשת פּאן”) שלה, ואנטיוכיה – בדפני שלה. השכבות העליונות הלכו בעקבות המלכים, והבוסתן נעשה חלק בלתי נפרד מכל בית אמיד. בחידוש זה כשהוא לעצמו יש משום ברכה, כי הוא משפר את מצבה התברואי של כל העיר. אבל בהשתדלנו לשוות לנגד עינינו תמונה כללית מעושרה של התקופה הנדונה בהשוואה לתקופות הקודמות, עלינו להודות, כי אם אמנם הבדלי רכוש היו קיימים בחברה מאז ומתמיד, כעת הבדלים אלה מוצגים לראווה. חלפו לבלי שוב הזמנים, שבהם ביתו של פּריקליס לא נבדל במאומה מביתו של כל אזרח אחר באַתוּנה.

גם בתחום החינוך נתחדש הרבה בתקופה בה אנו עומדים. למען האריסטוקראטיה ה“מאקדונית” שלהם הקימו המלכים גדודים מיוחדים של נערי־החצר, שבהם, תוך מגע מתמיד עם בית המלוכה, קיבלו בניהם של המיוחסים, יחד עם בני המלך, הכשרה נאותה כשרי צבא וכפקידי השלטון בעתיד. גדודים אלה היו סגורים בפני מעמדות אחרים; ואולם, לפי דוגמת התקופה הקודמת, נמצא בכל עיר מיספר מספיק של גימנסיונים, שכעת היקנו לא רק חינוך גופני אלא גם ידיעות מסוימות במדע, כהמשך לידיעות שנרכשו בבית־הספר היסודי. כך נעשים הגימנסיונים, בתקופה שלנו, בתי־ספר תיכוניים. בנוסף לגימנסיונים לנערים נוסדים גם גימנסיונים לנערות, וכן גימנסיונים מעורבים, משותפים לנערים ולנערות. ולבסוף, היתה גם השכלה גבוהה: השכלה כללית היקנתה האֶפיבּיאה (ראה כרך א, ע' 184), והשתלמות במקצועות מיוחדים היקנו בתי־הספר לפילוסופיה באתונה, בית־הספר לריטוֹריקה ברוֹדוֹס, באתוּנה ובפּרגאמוֹן, בתי־הספר לרפואה בקוֹס ובאלכּסנדריה של מצרים, בתי־הספר לבלשנות באלכּסנדריה של מצרים ובפּרגאַמוֹן. ולא נימנו כאן אלא המוסדות הידועים ביותר.

כל זה טוב היה ויפה, אלא שכתוצאה מכך הוקמו בקרב החברה, בנוסף למחיצות הרכוש, מחיצות חדשות שיסודן בהבדלים שברמת השכלה: בעידן ההליניסטי מתגבשת לראשונה שיכבת המשכילים למעמד חברתי מיוחד. נוכח פיצול תרבותי זה שוב בלתי אפשרית אותה התרוממות־רוח המקיפה את כל העם, שהיתה אופיינית לחגים של תקופות קודמות, תודות לכוֹריאה המאחדת כול. הכוֹריאה עצמה אמנם לא בוטלה – היא לא נעלמה מן האופק אלא יחד עם הדת היוונית הקדומה – אך היא חדלה להיות מרכיב ראשי בחינוך. לא בוטלו גם החגים, אך אותם חגי קדם עממיים, שעליהם דובר למעלה (כרך א, ע' 254–263), דעכו מול הפאר וההדר של החגים החדשים, חגי המלך. האופייני לחגים חדשים אלה, שהעם לא נטל בהם חלק פעיל, אלא שימש כצופה סביל בלבד: התחרוּּת, גם הגימנאסטית וגם המוּזית, עוברת מן האזרחים למתגוששים מקצועיים ולאמנים מושלמים. ואילו התוצאה של מעברים מעין אלה אחת היא ויחידה בכל זמן ובכל מקום: האמנות אמנם משתכללת, אך ערכה התרבותי פוחת והולך.

מעבר זה מלוּוה היה החלשתם ואפילו היעלמם של החיים המדיניים בעדוֹת היווניות; האזרחים תרו אחר אפיק אחר לפעילותם, וההתפתחות ההיסטורית גרמה לכך, שהם מצאוהו לא במשפחה האַכאיאית אלא בחוג האַפּוֹליני. בתקופה שבה אנו עומדים מגיעים החוגים לשגשוג בלתי רגיל, ובעקבות הפיצול המקצועי של החברה מתפצלים אף הם, ואילו האלמנט של הפולחן הדתי אינו כלה, אלא מתמזג עם האלמנט המקצועי. חברי החוג מקימים או שוכרים להם מעון, שבו הם מתכנסים לשיחות רעים ולמסיבות. הבחירות להנהלת החוג גורמות סיפוק לשאפתנות החברים, ואילו הכיבודים והפרסים המוענקים על ידי החוגים מעודדים מעשי חסד ונדיבות, וכו'.

ומאחר שכתוצאה מהתפתחות המלאכה והמסחר, הפקידות והמקצועות החופשיים, פוחתת חשיבותם של החיים הכּפריים, ואילו אותה חלוקת עבודה במשק, שעליה דובר למעלה (כרך א, ע' 38–39), היתה דווקא מבוססת על החיים הכּפריים, לפיכך פוחת והולך בחלק ניכר של החברה, בתקופה בה אנו עומדים, ערכה הכלכלי של המשפחה. עם תופעה זו אולי עוד ניתן היה להשלים; אך משהוּפרה ברית הקודש עם האם־האדמה, ניתקו גם אותם קשרים פילוֹנוֹמיים קדושים (ראה כרך א, ע' 54) המחברים את הפרט עם מקורות דמו והסתעפויותיו, והפוקדים עליו לראות את הערירות כקשה שבעונשים. את מקומה של התודעה הפילוֹנוֹמית תופסת בתקופה בה אנו עומדים התודעה האוֹנטוֹנוֹמית.

הפרט רואה את עצמו כעת כיחידה בּיאוֹלוֹגית; את אמצעי המחיה מספק לו מקצועו, והחוג הוא תחום פעילותו החברתית; לשם מה, איפוא, המשפחה? את הכסף הדרוש לכלכלתה מעדיף הוא לחסוך, כדי להבטיח לעצמו את קיומו לעת זיקנה, ואת היתר יוריש לחוג שלו, שבזכות זה יסדר לו קבורה מכובדת. כך מתפתחת המגמה לערירות ולחיי רווקות, שאין להעלותה על הדעת בזמנים כתיקנם. אכן, פושה כעת הריקבון בקרב כלל האזרחים. חוסן הקדומים אמנם נשאר ועוד יישאר לאורך ימים בכפרים, אך בערים מתחיל כבר להיווצר אותו טיפוס אנושי חריף השכל וחלוש העקרונות המוסריים, שהרומיים כינוהו בשאט נפש Graeculus (“יוונוֹן”).


§ ו. החיים הכלכליים

דומה, כי נצחונות אלכסנדר הגדול חוללו את המהפכה הגדולה ביותר דווקא בתחום הכלכלה. מצד אחד נפלו בידי הכובש אוצרות מלכות בלומים, שנצברו במשך מאות בשנים, והלה חילקם ברוחב לב לקרוביו ולכל מי שסייע לו במשהו; וכך – במישרין או בעקיפין – נוצרה שיכבה חדשה של עשירים, שבהשוואה אליהם נראו גדולי עשיריה של יוון המטרוֹפּוֹלין כעניים. ומצד שני, תודות לאותם נצחונות עצמם, זכתה היוזמה היוונית רבת הפעלים ברשת מסועפת של דרכי מלך משובחות, שכיסתה את כל ממלכת פרס, עד לגבולות הודוּ ועד לימים האגדיים.

הערה: שאלת הדרכים הראשיות היוותה מאז ומתמיד ועד לזמן החדש נקודת תורפה בחיי יוון: דרכי יוון היו מועטות מאוד, צרות, ולקויות מבחינת הבטיחוּת. הסיבות: 1) דרכי הים הנוחות (היווני היה אומר “להפליג בים” בכל אותן מסיבות בהן אנו אומרים “לנסוע”); 2) נופה ההררי של יוון; 3) נטייתה של יוון לבדלנות מחוזית. לעומת זאת, אופייה היבשתי של פרס אילץ את מלכיה לסוֹל בכל מקום דרכים צבאיות, שבהן הוצבו עמודי מילין (לפי מידת האורך הפרסית פארסאנג5 ובמרחקים קבועים הוקמו תחנות ביניים (stathmoí, ángara). בדרכים אלו היו עוברים הרצים, מוליכי הדואר המלכותי. אכן, פּרס היא מולדתו של הדואר, המוסד שחיוניותו בזמננו רבה כל כך. לפי דוגמת פרס אירגנו את הדואר שלהן המדינות ההליניסטיות, בעקבותיהן הלכה רוֹמי, ואחריה – אירוֹפה החדשה.


החשובה שבכל אותן דרכים, מבחינה מסחרית, היתה זו שהחלה באפסוֹס, חצתה את כל אסיה הקטנה, את מיסוֹפּוֹטאמיה ואת איראן, והגיעה עד להוֹדוּ. אמנם חשיבותה פחתה משעה שפּארתיה פרשה מממלכת הסלבקים, אבל אז תפסו את מקומה שתי מסילות אחרות (בחלקן ימיות ובחלקן יבשתיות – בשביל אורחות־גמלים), שהובילו דרך אלכּסנדריה של מצרים לים־סוף. אריגים יקרי ערך, אבני־חן, בשמים, תבלינים (ובסוגריים יצויין נא, כי גם בהילכות האכילה חלו תמורות יסודיות בתקופה בה אנו עומדים), זרמו לארצות היווניות והגדילו עד לממדים דמיוניים את עושרם של סוחרים בעלי יוזמה. ועושר זה החיש והגביר את התפתחות חרושת המעשה, בייחוד מבחינת ההתמחות: נתרבו תביעות האופנה, ובאו לידי גילוי הנטיות השונות והמגוּונות של הטעם, שרק ערים גדולות יכלו לספקן. ואכן, קמות אז גם ערים גדולות: אם לפנים יכלה אתונה, בעלת האוכלוסייה של מאה אלף נפש, לראות את עצמה עיר גדולה, צומחות כעת ערים בעלות אוֹכלוֹסיוֹת של מחצית המיליון: אלכּסנדריה של מצרים, אַנטיוכיה שעל־יד דפני, ויורשתה של בבל – סלבקיאה על החידקל; אחריהן באות סיראקוסאי וקארתאגו, ורק לבסוף – רוֹמי.

פורחת גם החקלאות, אך בתנאים כלכליים שנשתנו בהרבה. המוני האיכרים מעוטי הנחלה, שבאמצעותם ספגה כל הממלכה את נשימתה המבריאה של האם־האדמה, כבר ניטלה מהם חשיבותם בהכוונת החברה. ואגב, שונה היה המצב בארצות השונות. האדמות מניבות־הדגן במצרים היו מאז ומתמיד נחלת המדינה: חלוקתן ל“אדמת הכוהנים” ול“אדמת המלך”, הנזקפת בתורה (בראשית מז, 20–22) לזכות פעילותו הפינאנסית והמדינית של יוסף, נשארה בתוקפה גם בימי המלכים מבית תלמי, ו“אדמת המלך” נעבדה על ידי “אנשי המלך”, שהיו עבדים למחצה. אין ספק כי לנחלת המלך נחשבה האדמה שלא הופרתה על־ידי השטפונות השנתיים של היאור (הנילוס), והניבה יבול רק תודות להשקאה מלאכותית. מלכים חסכנים מסרו ברצון אדמה זאת לחיילים שכירים, שסיימו את שירותם הצבאי, ובדרך זו הקימו יישובים צבאיים מטיפוס לא עירוני, במקום יישובים צבאיים־עירוניים (ראה למעלה, ע' 25–26). ביוון המטרוֹפּוֹליין ובמושבות הקדומות היתה האדמה טרף לספסרות. תודות לגידול העושר הצליחו בנקל בני־אדם מועטים לרכז בידיהם שטחי קרקע נרחבים. האיכר בן החורין נדד למרחקים כשכיר־יום, לאחר שמכר את נחלתו הדלה, ואילו בעל הנכסים החדש העדיף לעבד את נחלותיו על ידי עבדים. רק עתה מתחילה העבדוּת למלא תפקיד כלכלי בתולדות העולם העתיק. העבדים כעת, שלא כבזמנים עברו, אינם נחשבים עוד לבני־בית, הנוטלים חלק בעבודות ובשמחות של הבעלים. את המחנות של אלפי העבדים ראו עתה ככלי־עבודה ממש, בדומה לבהמות הבית, אלא שסכנתם מרובה יותר, בגלל מרדנותם. ומכאן גם היחס אליהם: הם חולקו בקפדנות לקבוצות של עשרה ושל מאה, בפיקוחם של שומרים מיוחדים, שקבעו מראש מיכסת עבודה מסוימת (“שיטת המטעים”) וחילקו לכל קבוצה מקומות לינה במלוּנוֹת אפלות (ergastula), שלעיתים קרובות היו תת־קרקעיות. לשיכלול יתר הגיעה שיטה זו בסיקיליה, שלמדה אותה כפי הנראה משכנתה קארתאגוֹ. סיקיליה אמנם שגשגה, אך שגשוגה לא היה אלא חיצוני בלבד, ומאחוריו הסתתרה מחלה פנימית מסוכנת, שמדי פעם בפעם פרצה החוצה בהתמרדויות ובמלחמות־דמים של העבדים. סיקיליה נעשתה במשך הזמן הארץ הקלאסית של תככים וחתרנות, וכזאת נשארה גם במאה שלנו, ועדוּת לכך – אירגון החשאים מאפיה6.

ולבסוף, באשר להנהלה המשקית של המדינה או לתקציב, אנו נסתפק בעניין זה במדינות ההליניסטיות, ונבחר את מצרים התלמית, שהיא המוכרת לנו ביותר מבין כולן. החלק העיקרי מהכנסות המדינה בא כמובן מן המיסים בעין – ביבוּל – שניגבו מן האיכרים המעבדים את אדמת המלך. מלכי בית תלמי ירשו מן הפרעונים שיטה של מיסים ישירים ועקיפים מושלמת ומורכבת במידה כזאת, ששום מדינה בימינו לא היתה מתביישת בה. אנו מוצאים כאן אַגרות בעד רשיונות לבעלי־מלאכה, אַגרות בעד הטבעת חותמות על חוֹזים מסחריים (הן הונהגו עוד על ידי פסאמתיך הראשון), מיסים בעד החזקת עופות־בית ומיבנים, מיסי ירושה, וכו', וכן תשלומי מכס ובלוֹ. אחריהם – מיסים עקיפים: על שיכר, על יין, על אריגים, על דגים, וזה בנוסף למוֹנוֹפּוֹליוֹת (על מלח, על שמן, על סוֹדה) ועוד. בימי הפרעונים והפּרסים היתה גביית מיסים אלה מופקדת בידי הנציבים; ואילו מלכי בית תלמי, ששאפו בדרך כלל להגביל את סמכויות הנציבים (ראה להלן, ע' 38), העדיפו להחכיר את גביית המיסים. וכך פשטו על פני כל הארץ גדודי מוכסנים, על פי רוב זעירים; בחוכרו את המס הכניס המוכסן לבאנק (“טראפּזה”) הסמוך את הסכום המוסכם, ואחר השתדל לגבותו בחזרה, ותוך כדי כך עורר עליו את זעם האוכלוסייה משלמת המיסים.

הוצאות האוצר בתקופה בה אנו עומדים היו מסובכות יותר. גם כעת, כמו לפנים, עמדו במקום הראשון ההקצבות להחזקת הצבא, והן אפילו גדלו בעטייה של החלפת צבא האזרחים הבלתי סדיר בצבא־קבע שכיר. את המקום השני החלו לתפוס ההקצבות להחזקת הפקידוּת בשכר, שמילאה תפקידים דומים לאלו של הפקידוּת ללא שכר ברפובליקות היווניות. אחר באו ההקצבות להחזקת הצי והתחבורה (בעיקר על הנילוס), אם כי כאן הקלו במקצת על האוצר המיסים בעין. מקום נכבד בסעיפי ההוצאות תפסו החזקת חצר המלך וההענקות המלכותיות, שבהן נכללו גם ההקצבות לאמנות ולמדע (ראה להלן § י'), אבל לא להשכלת העם הכללית, כי מימוּנה של זוֹ מוטל היה לא על המדינה אלא על הרשויות המקומיות. וכך, תודות לכושר המינהלי של מלכי בית תלמי הראשונים, שידעו למזג את המסורות של מצרים העתיקה, של פּרס ושל יוון, נוצרה במצרים ההליניסטית דוגמה של כלכלה מדינית בממדי מעצמה כבירה, ודוגמה זו השפיעה במידה מכרעת על רוֹמי, בייחוד הקיסרית, ובאמצעותה על אירופה החדשה.


§ ז. הצבא

הממלכות ההליניסטיות קמו על־ידי כיבוש צבאי של ארצות חדשות; בעזרת הצבא התגוננו ממלכות אלו זוֹ מפני זוֹ; השליטים המאקדוניים החזיקו מעמד בקרב האוכלוסייה המקומית תודות לצבאם. עלינו איפוא להתבונן מקרוב אל כוח צבאי זה.

שלטון המלך נשען על צבא־הקבע, שבתקופות קדומות יותר מצוי היה בספּארטה בלבד בדמות ההוֹפּליטים. את לוּז השידרה של צבא זה היווה חיל הפרשים של ההטאירים (hetaíroi, “רֵעים”, כלומר: האריסטוקראטיה המאקדונית) ושל ההיפּאספּיסטים (hypaspistaí, “העומדים מאחורי המגן”), ואחריו – היחידה הטאקטית “פאלאנכּס” (phálanx), אף היא מאקדונית, שהיתה מצוידת בנשק כבד ובכידון ארוך (sárisa, הנשק המאקדוני הלאומי). לניהול מלחמה גויסו בראש וראשונה השכירים, ואחריהם – הגייסות המקומיים, שהיו מצוידים בנשק קל. צבאה של ממלכה הליניסטית מורכב היה בסך הכול מעשרות אלפים אחדות של חיילים. במיספרו עלה צבא זה בהרבה על צבאות התקופה הקודמת, אם כי לא הגיע, כמובן, לממדי הצבאות של זמננו אנו.

מבחינה אסטרטיגית יש לציין את ההתקדמות ההדרגית של טכניקת המסעות הצבאיים, שהתגבשה עוד במאה ה־4 לפסה“נ. אכן, החילות שגויסו מקרב האזרחים במאה ה־5 לפסה”נ כמעט ולא ידעוה: המלחמה התבטאה אז בקרבות ובמצור ממושך. הקרבות נערכו כדי לנחול ניצחון, למען תהיה אפשרות להקים, לאות תודה לאֵלים, טרוֹפּאיאוֹן (trópaion, מצבה לציון הנסתו של האוייב). משבא על סיפוקו צורך נפשי זה, שמקוֹרוֹ באידיאה האַגוֹניסטית האופיינית ליוון, נראה למצביא כי בכך נסתיים תפקידו, ולא העלה על דעתו לרדוף אחר האוייב המוּבס; ואילו את תוצאות המלחמה קבעה אפיסת כוחותיו של אחד הצדדים הלוחמים. הטכניקה של המסעות הצבאיים התפתחה בקרב חילות השכירים. מסע־הצבא השיטתי הראשון הידוע לנו הוא של כּוֹרש הצעיר (בעצם, של שר־צבאו השכיר קליאַרכוֹס) לפרס, ב־401 לפסה“נ, המתואר על ידי כּסנוֹפוֹן. עם חיל זה עצמו, ולאותה פרס עצמה, ערך מסע־מלחמה אַגיסילאוֹס מלך ספּארטה, אך לבסוף, לאחר שורה של נצחונות מזהירים, נאלץ להפסיק את מסעו. האסטרטיג המעולה ביותר במחצית המאה ה־4 לפסה”נ היה אֶפּאמינוֹנדאס (ראה כרך א, ע' 175), מורו ורבות של פיליפּוֹס השני המאקדוני. ואילו בנו־תלמידו של פיליפּוֹס השני נעזר בתורתם של קליאַרכוֹס ושל אַגיסילאוֹס בעורכו את מסעו הצבאי המפואר, ואף הוא חינך סגל אסטרטיגים ובראשם אַנטיגוֹנוֹס, מייסדה ביש־המזל של שושלת מלכי מאקדוניה.

בנו של אַנטיגוֹנוֹס, דימיטריאוֹס הגאוני, מביא לידי שיכלול גם את אמנות המצור. הוא מקים חיל מיוחד של מהנדסים צבאיים, והללו ממציאים מיגדלים ניידים, מצוידים בגשרים מיטלטלים, המאפשרים לחיילים חמושים להעפיל ולעלות על חומות עיר נצורה; במיגדלים אלה מוצבים כלי קלע, זורקי־חיצים (katapéltai), ורומי־אבנים (ballístrai), שהיחס ביניהם ובין הקשת הוא כיחס שבין התותח והרובה. תודות לאמצאות אלו, שהיקנו לדימיטריאוֹס את הכינוי Poliorketés (“הצר על ערים”), בוטל יתרון הכוח שהיה מאז ומתמיד לנצורים על הצרים (ראה כרך א, ע' 52–53), ומכאן ואילך נוצר איזון מסוים ביחסי הכוחות של שני הצדדים. אך די היה, כמובן, שבקרב הנצורים יימצא טכנאי גאון, ומיד חזר אליהם יתרון הכוח. טכנאי כזה היה אַרכימידיס (ראה להלן, ע' 47, 53) שבמכונותיו קטל ב־214–212 לפסה"נ מיספר רב כל כך מבין הרומיים שצרו על סיראקוּסאי.


§ ח. החוק והמימשל

במשפט המדינה של הממלכות ההליניסטיות ניתן להבחין ביסודות 1) שהם מורשה ממלכי מאקדוֹניה הקדומים; 2) שנקלטו מפּרס; 3) שהתפתחו באופן עצמאי.

הממלכה המאקדוֹנית העתיקה, במידה שהיא מוכּרת לנו, לא בהרבה נבדלה מן הממלכה האכאיאית (ראה כרך א, ע' 48): שלטון המלך הוגבל בראש ובראשונה על ידי מועצת ה“רֵעים” (hetaíroi, ראה כרך א, ע' 49), שהיתה מורכבת מן האצילים רמי המעלה; שנית – על ידי אסיפת העם, שהיתה בעת ובעונה אחת גם אסיפת חיילים, מאחר שהשירות הצבאי היה חובה על כלל האזרחים. כעת, משנשתל שלטון המלך בקרקע המזרח, הוא נעשה אבטוקראטי. האפשרות, כי באסיפת העם ישותפו כל המצרים או הפרסים, אותם "עבדי המלכות מדורי דורות לא עלתה על דעת איש, ופחות מכול – על דעת אותם מצרים או פּרסים בעצמם. על קרקע המזרח נהפכה איפוא אסיפת העם לאסיפת החיילים המאקדוניים. אבל גם אסיפה כזאת כונסה אך ורק כדי להודות בסמכות שלטונו של מלך חדש, וכן – בהתאם למינהג הישן, שלאט לאט נעלם – כדי לאשר פסק דין מוות על מאקדוני. מועצת הרֵעים הוסיפה להתקיים, בייחוד ליד בית־הדין של המלך, אך החלטותיה לא חייבו את המלך.

מן היסודות המזרחיים שנקלטו על ידי הממלכות המאקדוניות, אַנטיפּאתית ביותר האלהת המלך; מאחר שתחומה היא הדת, לפיכך ידובר עליה במקום הנאות (להלן, § יד). עם זאת יצויין, כי נוהג אלילי זה לא פשט מחוץ לתחומיה של ממלכת פּרס לשעבר. המלכים המאקדוניים ראו את עצמם מאז ומתמיד כבני אדם, ומייסד השושלת החדשה, אַנטיגוֹנוֹס הראשון, טבע את האימרה הנאה, שחוזרים עליה אחר כך תכופות: שלטון המלך אינו אלא éndoxos douleía (“עבדות מפוארת”).

חידוש גאוני של ההליניות, שנכונו לו עתידות, היה המעבר משיטת הנציבויות לשיטת המחלקות המינהליות. בזמנם של המלכים הפּרסיים חולקה כל הממלכה לנציבויות (סאטראפּיות), ובידיו של כל נציב רוכזה ההנהלה של “ענייני החוץ”, של הכספים וגם של כוחותיו המזוינים של החבל שעליו הוא הופקד. ריכוז כזה של השלטון, ובייחוד נוכח העובדה שהנציבים (הסאטראפּים) שלטו למעשה במשך כל ימי חייהם, עשה אותם למעין נסיכים בלתי־תלויים, שלעיתים אף ניהלו מדיניות עצמאית ועויינת כלפי נציבים אחרים. לא כן המונארכיות המאקדוניות. אמנם נשארה בהן החלוקה הקודמת לחבלים, אך שליטיהם נעשו כעת שרי־חבל רגילים, שסמכותם הוגבלה לענייני פנים בלבד. חיל המצב בחבלים הועמד תחת פיקוחם של מפקחים מיוחדים, שסרו למשמעת “המזכיר הראשי של הכוחות המזויינים” (archigrammateús tôn dynámeon), שמעמדו הקביל למעמד שר־הביטחון בימינו. גם ענייני הכספים רוכזו בידיו של גיזבר (dioiketés) הממלכה, שלמרוּתו סרו גיזברי החבלים. הפיקוח על העבודות הציבוריות מסור היה במישרין למלך, וממנו יצאו ההוראות לממוּנים על הבנייה בחבלים. והוא הדין במערכת השיפוטית, שעליה ידובר להלן. תפקידים מסובכים אלה, שהכבידו על המלך, הולידו את הצורך למנות לו עוזר אישי, הוא המזכיר הראשי (archigrammateús). למרות זה כרע המלך תחת נטל תפקידיו; ותעיד על כך תשובתו של אחד המלכים למישהו שהפליג בתיאור אושרו של המלך: “אילו ידעת את מיספר האיגרות שאני נאלץ לכתוב, לא היית מרים את הדיאַדימה, אף אם לרגליך תונח”. את כל נושאי־המשרה הנזכרים, וכן את עושי דברו הרבים, במישרין או בעקיפין, מינה המלך; אלה היו פקידים, בהבדל מן המאגיסטראטים העירוניים, שלא היו ממונים אלא נבחרים. האחרונים, וכן מועצות עירוניות וכו', היו מצויים גם בערים היווניות העתיקות. אנו פטורים איפוא מלהרחיב כאן את הדיבור על מוסדות אלו של השלטון העצמי המקומי, לאחר מה שכבר נאמר בעניין זה למעלה (כרך א, ע' 201–205).

ולבסוף יש לציין, כי שיטה מחלקתית זו הונהגה בעקיבות במצרים בלבד, זו החשובה שבממלכות ההליניסטיות והמוּכּרת לנו ביותר. ואילו בממלכת הסלבקים התקיימו שתי השיטות (שיטת המחלקות ושיטת הנציבויות) זו בצד זו, בייחוד בחבלים המזרחיים הרחוקים. ואכן, היה בעובדה זו משום גורם נוסף לפרישתם של חבלים אלה מממלכת הסלבקים ב־247 לפסה"נ, ולהקמתה של ממלכת הפּארתים.

יש להבחין בין השירות הממלכתי שתואר למעלה, ובין השירות בחצר המלכות, שהאובייקט הישיר שלו היה המלך. כאן תפס מקום ראשון במעלה מפקד חיל־המשמר של המלך; הלה פקד גם על גדוד נערי־החצר. שניים לו במעלה היו: שר הטבחים (archimágeiros), שר המשקים (archioinochóos), שר הציד (archikynegós), מיספר רב של שרי חצר, וכו'. הם מונו, כמובן, מקרב נערי־החצר לשעבר, ועל־פי־רוב מתוך אותה קבוצה מכובדת שסיימה את חוק לימודיה יחד עם המלך (sýntrophoi). ברור, שגם לשירות המלכה עמדה חצר לא פחות מורכבת, ועל כך מעיד הכבוד הרב שחלקו ל־ sýntrophoi שלה.

למערכת השיפוט בתקופה בה אנו עומדים אופיינית הכפילות: חוקה כפולה ובית־משפט כפול. לאוכלוסיית הילידים הושארו החוקה הקודמת והשופטים הקודמים, שכונו לאוֹקריטים (laokrítai). במצרים, הארץ הקלאסית של הביורוקראטיה, התנהלו כל ההליכים המשפטיים בכתב. ואולם לאוכלוסייה המאקדונית־יוונית היו גם חוקה וגם שופטים (שכונו כרימאטיסטים, chrematistaí) יווניים, ההליכים היו בעל־פה, ולשני הצדדים המתדיינים הוּתר מינוי נציגים. לרגל דו־הקיום, זה לצד זה, של שני טיפוסי שיפוט אלה, אי אפשר היה למנוע את התחרות ביניהם, שתוצאותיה היו: ההכרה בעליונותם של המוסדות היווניים ונצחונם ההדרגי.


§ ט. התודעה המוסרית

אף אם נשאיר בצד את החלק הלא יווני של אוֹכלוֹסיית העולם ההליניסטי, שפרט ליהודים אינו אלא המון דומם בשבילנו, ונגביל את עצמנו ליוונים בלבד, גם אז יקשה להבחין בתוכם אחידות כלשהי של תודעה מוסרית. הפיצול המקצועי, שהעניק לפרט חופש מלא, יצר רבגוֹניות של תכונות והלכי־נפש, שלא היתה ידועה קודם לכן. מאקדונים המסורים למלכיהם ונאמנים לשלימות המוסרית (areté) הקדומה; שכירי־יום נואשים הדוגלים בסיסמה ubi bene ibi patria (“מקום שם ייטב, שם המולדת”); מהגרים מיוון, מחפשי רווחים, שאת אהבת החופש הרפּובליקנית המירו בנאמנות של נתינים; אוכלוסייה עירונית מגוּונת ביותר: בעלי מקצועות כפריים ועירוניים וכן משכילים – כל זה ביחד יוצר קאלידוסקופּ מנומר במידה כזו, שקשה למצוא בו קווים מדריכים.

ואולם ניתן להבחין בתחושה אחת, המשותפת אם לא לכולם, הרי לפחות לרבים מהם: חוסר ביטחון ביום המחרת. כביכול, האלים הקדומים, אשר אליהם היו מופנות התפילות על כּוֹללוּת החיים, הסתלקו מן השלטון, ומסרו את העולם לאלת המקרה הגחמנית, טיכי. ואלה זו מרוממת בני־אדם ומשפילתם מתוך שרירות לב. שמה נישא על שפתי כול: לכל אחד, בין אדם ובין יישוב, טיכי שלו. לפרסום רב זכה פסלה של טיכי האַנטיוֹכית, האלה־המגינה של הכרך הגדול אנטיוכיה. הכול תלוי בה; ובהשוואה אליה – מה ערכה של שלימוּת מוסרית (areté)?

“השלימות המוסרית תורשתית היא”, קבעה התקופה ההלינית. “השלימוּת המוסרית ניתנת ללימוד”, קבעה התקופה האַטית. “השלימוּת המוסרית היא מתת טיכי” – כך, כנראה, סבר העידן ההליניסטי. ניתקו עבותות הפילוֹנוֹמיסם. האדם מתרגל למדוד את האמת והאושר לפי הגבולות של חייו האישיים, והרגל זה מפנה את מבטו לעולם הבא. אך על זה עוד ידובר להלן (פרק ד).

עם זאת אין להכחיש, שהאנושות נעשתה רכה יותר. נוכח מלחמות־הדמים הבלתי פוסקות שניטשו, אם לא לקחת בחשבון את מצרים, בכל המזרח היווני – פלצות תאחזנו למחשבה, מה היה עולה בגורלו של העולם התרבותי באותו זמן, אילו בני־האדם שניהלו מלחמות אלו היו קשוחי־לב כמו בזמננו אנו. אך אז היה אחרת: בו בזמן שבכל מקום התנהלו מלחמות, גדלו הערים הן במיספר תושביהן והן בשטחן, המדע והאמנויות פרחו, ועקרון אחוות־האדם התפשט והעמיק חדור. כשהחריב אלכסנדר הגדול את ארמון המלכים בפּרספּוליס, הוקיעה ההיסטוריה של אותו זמן את המעשה הזה כאכזריות כסל (ואכן, כזה באמת היה); עד כדי כך היה מעשה זה יוצא דופן. לעומת זאת, היסטוריונים בני זמננו מוצאים לו הצדקה ב“טעמים מדיניים”, ובכך מעניקים הם לעצמם תעודת עניוּת. ואולם חשוב מכול הוא העדר כל רגש של איבה הדדית בלבות הצדדים הלוחמים.

דומה כי לא נטעה, אם את ההתפשטות הזאת של רכּוּת נזקוף לזכותה של הפילוסופיה, שבימי קדם, בדרך כלל, יותר מששימשה כאובייקט למחקרים היא כיוונה את החיים; שאלכסנדר הגדול היה תלמידו של אריסטו – עובדה היא וגם סמל. וכתוצאה מכך, אף התודעה המוסרית של העם תלויה היתה בפילוסופיה המוסרית. את הכיוונים הפילוסופיים, שהתגבשו בתקופה הקודמת, ניתן לחלק, מבחינה חברתית, לשני סוגים: הפילוסופיה הקינית, שנועדה להמוני העם, והכיוונים הפילוסופיים האחרים, שנועדו ליחידי־סגולה. בין שתי שכבות חברתיות אלו נוצרה כעת שיכבה שלישית, שיכבת המשכילים, אף היא המונית, אך בעלת השכלה תיכונית, ובכן יותר מדי נאורה משתוכל למצוא סיפוק במשנת ההדיוטות של האסכולה הקינית. את דרישותיה הרוחניות יכלו לספק שתי אסכולות חדשות בפילוסופיה המוסרית, שקמו באותה תקופה: האסכולה האֶפּיקוּראית והאסכולה הסטוֹאית. לשתיהן היה משהו משותף: כזו כן זו נשענו על המישנות הקדומות של פילוסופיית הטבע (ראה כרך א, ע' 126–130), ותורת־המוסר שלהן התבססה על התורה הפיסיקאלית של מישנות אלו.

היתה בכך סכנה מסוימת, מאחר שפילוסופיית הטבע הקדומה פיגרה אחר התנועה המדעית הכבירה של הזמנים בהם אנו עומדים. תנועה זו היתה מסועפת ומורכבת מכדי יכולת תפיסתו של אדם אחד. ואכן, פילוסופים־יוצרים היא דוחקת לקרן־זווית. אף־על־פי־כן נשען אֶפּיקוּרוֹס בהצלחה ניכרת על המישנה שהיתה אמנם קדומה, אך נשארה עם זאת חיונית – על האַטוֹמיסטיקה של דימוֹקריטוֹס. היא היתה דרושה לו לשם הסבר מיכאניסטי של מיבנה היקום, ולשם השתחררות מן ההשגחה האלוהית גם בתחום המוסר. חייב האדם לציית לטבעו, והלה מכוון את האדם לקראת התענוג. גם ברעיון זה לא היה משום חידוש: אנו מכירים בו את ההידוֹניסם של אַריסטיפּוֹס (ראה כרך א, ע' 215–216), אותו הידוניסם שבראשית התקופה בה אנו עומדים הגיע לקצו על־ידי ההתאבדות, שלה הטיף היגיסיאַס איש קיריני, כּרוֹזוֹ של המוות. ואולם אֶפּיקוּרוֹס ניצל אחת ולתמיד מסכנה זו על ידי כך, שבבכרו תענוגות רוחניים על תענוגות חושניים גילה תמיד במאזן הסופי של התענוגות והתלאות את יתרונם של הראשונים – מדובר, כמובן, במאזנו של אדם נאור ומזוקק על ידי הפילוסופיה. ואילו את גדול העינוגים ראה בידידות. ואכן, חוג הידידים שהתרכז באתונה ב“גן” שנוסד על ידי אֶפּיקוּרוֹס, היווה דוגמה לידידוּת פילוסופית מעין זו. כאלה היו גם חסידיה המאוחרים יותר של אסכולה זו רבת ההשפעה. בצפותם מעט מאוד מן החיים, ולא כלום מן המוות, המירו את שלימותם המוסרית (areté) בחסד רגוע, ואת החיים הקצרים הנעימו לעצמם ולסובבים אותם, ובחיוך של חמלה התבוננו למאמציהם של בני־אדם אחרים, ששאפו למשהו, שחיפשו משהו, ושחשו בחזם את רצונו השליט של מישהו…

אלה האחרים סטו מ“גן” אפּיקוּרוֹס על שלוות הנפש שלו, וחישלו את רצונם באולמות העמודים של הסטיו, הוא הסטיו המפואר שהקים בשעתו קימוֹן, ושעוטר בציורים ההירוֹאיים של פּוֹליגנוֹטוֹס (ראה כרך א, ע' 229). כאן הורה, משנת 300 לפסה"נ בקירוב, זינוֹן איש קיטיאוֹן שבקפריסין, שאת תורת־המוסר האמיצה שלו השעין על תורתו הפיסיקאלית של היראקליטוֹס, שבתקופה זו, כמובן, כבר אבד עליה כלח. אך בכך לא ראו כל פגם; ואילו לתורת המוסר הסטואית היה גוון דתי. ההשגחה האלוהית שרירה וקיימת, ומחובתו המוסרית של האדם לציית לקול האלוהי שבלבו. המתמיד בכך ללא כל סטיות חכם הוא, והחכם, בדומה לזבס, מאושר בכל המסיבות… גם כשבאים עליו ייסורים? כן. כי הסבל הגופני לא ייחשב לפגע בעיני החכם; כפגע יחשוֹב רק את החטא. ואילו מי שאיננו חכם – כסיל הוא, ואין הבדל בין הכסילים, כשם שאין הבדל בין התדרדרותו של פלוני אלי תהום, משום שבלכתו טעה כדי זרת, לבין התדרדרותו של אלמוני שטעה כדי אמה. בתנאים אלה ימעט מיספר החכמים, אך מן הדין שירבו השואפים אל החכמה. הללו, כשלנוכח עיניהם השלימות המוסרית (areté), שעדיין לא ניתן להגיע אליה, יקרבו נא לעת־עתה “דברים רצויים” (proegména), וירחיקו “דברים שאינם רצויים” (apoproegména), אגב יחס של שוויון־נפש לכל מה שאינו לא רצוי ולא בלתי רצוי.

בצורה זו פיתחה האסכולה הסטוֹאית ועיבדה לכל פרטיה, במדור שלמטה מזה של תורת השלימות המוסרית, את תורת־המוסר שלה המעשית, המלמדת כל אדם השואף לשלימות מוסרית מה חובתו המוסרית (kathêkon, officium) במסיבות חייו השונות. כדי להגדירה יש להקשיב רב קשב לקול האלוהי, או במילים אחרות – לקול הפנימי של הטבע (שבלבנו). אז ניווכח, כי ראשית כול מצוּוים אנו לבוא בין הברית, שנית – לחקור את העולם החיצוני והפנימי, שלישית – לצעוד בראש (כאן מכירים אנו את הלאס על האַגוֹניסטיקה שלה), רביעית – לפתח את אישיותנו. מארבע מטלות אלו צומחות ארבע המידות הטובות (האַפּלטוֹניוֹת) הראשיות: צדק (dikaiosýne, justitia), חכמה (sophía, sapientia), גבורה (andreía, fortitudo) ויישוב־הדעת (sophrosýne, temperantia). שלוש המידות הראשונות שואפות להשיג את היושר (tò kalón, honestum), ואילו הרביעית שואפת להשיג את ההגינות (tò prépon, decorum). אבל כולן כאחת מעוררות אותנו לפעולה, ופוקדות עלינו לראות את החיים כערך חיובי. את האושר בחיים ניתן להשיג, מאחר שהשלימות המוסרית היא בתחום הישגוֹ של האדם, והשלימות המוסרית מספקת לעצמה כדי לחיות באושר (virtus ad beate vivendum se ipsa contenta est). כזאת היא ההירוֹאיוּת של האסכולה הסטואית.

לאמיתו של דבר היתה זו המוּסריוּת האַפּלטוֹנית האבטוֹנוֹמית, הרואה בשלימות המוּסרית את בריאוּת הנפש, אלא שמוסריות זו הורחבה והותאמה למסיבות החיים השונות. היא נוסחה במאה ה־2 לפסה"נ על ידי הסטואיקן פּאנאַיטיאוֹס איש רוֹדוֹס בחיבורו “על החובה המוסרית”. הלה השתקע אחר כך ברומי, ונעשה מורה בחוגו של סקיפּיאוֹ הצעיר (“האפריקני”), אותו חוג שבו נמצאה העילית של החברה הרוֹמית באותו זמן. משנתו של פּאנאַיטיאוֹס מצאה הד חי בלבותיהם של חברי החוג, ותודות לה נעשתה הסטוֹאיוּת הפילוסופיה הלאומית של רוֹמי.


פרק ב: המדע

§ י. מאתימאטיקה ומדעי הטבע

התופעה המעודדת ביותר בחיי המדינות ההליניסטיות היא ללא ספק הפעילות המדעית, שמעולם, לא קודם לכן ולא לאחר מכן, היא לא נתגלתה בצורה נמרצת כל כך.

סייעה לה במידה ניכרת הקמתם של מרכזי מדע חדשים. כדוגמה שימשו אותם מרכזים שקמו באתונה במאה ה־4 לפסה“נ: האקאדמיה של אפּלטוֹן והליקיאוֹן של אַריסטוֹ. בסופה של אותה מאה נתווספו עליהם ה”גן" של אפּיקוּרוֹס והסטוֹאה של זינוֹן. תודות לדימיטריאוֹס איש פאלירוֹן (תלמידו של אַריסטוֹ), שבשנים 317–307 לפסה“נ שלט באַתוּנה כנציגו של קאסאנדרוֹס מלך מאקדוֹניה, הוענק לליקיאוֹן מעמד של “אישיות משפטית”, כלומר, ניתנה לו הזכות, כמוסד, להיות בעל נכסים. לאחר מכן זכו במעמד דומה גם בתי האוּלפן האחרים לפילוסופיה שנימנו למעלה. דימיטריאוֹס איש פאלירוֹן נאלץ ב־307 לפסה”נ להימלט מאַתוּנה, לאחר שזוֹ נכבשה על ידי דימיטריאוֹס פּוֹליאוֹרקיטיס (“הצר על ערים”). הוא הוזמן למצרים על־ידי תלמי הראשון “הפודה”, התארח אצל הלה באַלכּסנדריה, והלהיבוֹ ברעיון להקים בעיר מוסד מדעי, דוגמת המוסדות המדעיים באַתוּנה. כך נוסד המוּזיאון (או “מקדש המוּזות”) של אלכּסנדריה, שהכיל בקרבו את אשר יכוּנו בימינו אקאדמיה, אוניברסיטה וספרייה (אבל לא בית־נכוֹת – מובנו של מוּזיאון בימינו אנו). תודות לנדיבות לבם של שני המלכים הראשונים מבית תלמי עלה מוּזיאון זה בהרבה על מוסדות המדע האַתוּנאיים. בייחוד יצאו מוניטין לספרייתו, שעוד בימיו של תלמי השני נמצאו בה כמחצית המיליון ספרים; במאה ה־1 לפסה"נ, בימי המלכה קליאופּאטרה השביעית, הגיע מיספרם ל־700,000. בעקבות המלכים מבית תלמי הלכו גם המלכים מבית סלבקוֹס ומבית אַטאלוס: מלכי בית סלבקוֹס יסדו ספרייה באַנטיוֹכיה, ומלכי בית אַטאלוֹס – בפּרגאמוֹן, וזאת האחרונה היתה השנייה בגודלה אחר הספרייה של אַלכּסנריה, ומיספר ספריה הגיע ל־200,000.

הערה: ה“ספר” (ביוונית: biblíon; בלאטינית: liber) העתיק היה בכמותו קטן בהרבה ממתכונתו של הספר בימינו אנו. למשל, את חיבורו של הירוֹדוֹטוֹס, המורכב מ־9 ספרים, מוציאים כיום, בדרך כלל, בשני כרכים לא גדולים. במצרים, בה גדל על פני שטחים נרחבים גוֹמא הפּאפּירוּס, שימש הלה כעין נייר, שממנו היו מייצרים את הספרים. “נייר” זה היה בצורת פסים צרים, שבקצותיהם הודבקו זה לזה, ויחד היוו מגילה (בלאטינית: volumen). מגילות אחדות של אותו חיבור, או של אותו מחבר, היו מניחים במאונך בתוך כלי דמוי־דלי, שנקרא בלאטינית scrinium. בכלים כאלה היו ממלאים את המדפים של ארונות הספריות, ומשום כך נראו הספריות בימי קדם אחרת לגמרי מאשר בימינו אנו. מאחר שיבוּא גוֹמא הפּאפּירוּס ממצרים כרוך היה בקשיים, נאלצו מלכי פּרגאמוֹן לתור אחר חומר אחר לשם ייצור ספריהם. וכך הומצא בפרגאמון הקלף, נייר דק שעובד מעור בהמות. עד היום נקרא הוא בלשונות אירופה שונות על שם העיר שהמציאה אותו (בלאטינית: pergamena, “פּרגאמני”, אגב הבלעת המלה membrana, “עור”). מן הקלף ניתן לעשות מגילות כמו מגוֹמא הפּאפּירוּס, אבל לאחר קיפול יריעותיו בארבעה חלקים, או ב“רביעיות” (“רביעיה” נקראה ביוונית tetrádion ובלאטינית – quaternio), אפשר היה גם לכרוך “רביעיות” אחדות כאלו בכרך (ביוונית: tómos, “חטיבה”; בלאטינית: codex). ספר כזה דומה היה בכול לספר של ימינו. במירוץ הזמן למדו לסדר ברביעיות גם גליונות של גוֹמא הפּאפּירוס, ובדומה ל־codices membranacei (“כרכי עור”) החלו להתפשט בציבור גם codices chartacei (“כרכי נייר”) וכך התקיימו לכל אורך הזמן העתיק, זוֹ ליד זוֹ, שתי הצורות האלו, המגילה (volumen) והכרך (codex), ורק בימי הביניים נדחתה סופית המגילה מפני הכרך.


הבה נתבונן כעת, לפי הסדר, בהתפתחות המדעים בעידן בו אנו עומדים.

A. המאתימאטיקה, שנבטה באסכולת פּיתאגוֹראס ופוּתחה עוד במאה ה־4 לפסה“נ על ידי אֶבדוֹכּסוֹס איש קנידוֹס, מצאה באַלכּסנדריה של מצרים את ממיינה השיטתי הראשון באישיותו של אֶבקלידס, חבר המוּזיאוֹן עוד בימיו של תלמי הראשון, “הפודה”. חיבורו “יסודות” (Stoicheîa) ב־13 ספרים (1–6 – הנדסת המישור, 7–10 – אלגברה על בסיס גיאוֹמטרי, 11–13 –סטראוֹמטריה של גופים ישרי זווית) נתקבל על ידי כל העולם העתיק כספר עזר ליסודות המאתימאטיקה. ב”אַכּסיוֹמוֹת" וב“תאוֹֹרימות” שלו, במינוּחו ובשיטות ההוכחה שלו, נעזרים אנו עד עצם היום הזה. מאחר שכתבי קודמיו לא הגיעו אלינו, אין ביכולתנו לקבוע באיזו מידה קידם אבקלידס עצמו את המדע. על כל פנים הוא שיסד את האסכולה המאתימאטית באלכּסנדריה, שממנה יצאו אֶראטוֹסתניס, ממיינה השיטתי של תורת המיספרים, ואַרכימדס איש סיראקוּסאי, גדול המאתימטיקאנים של העולם העתיק. אַרכימדס המציא שיטת סימון, שאיפשרה לו חישוב מיספרים גדולים מאוד (psammítes, “[המחשב] של החול”, כפי שקרא לשיטתו בדרך ההלצה, בחיבורו הנקרא בשם זה). הוא גם היה ראשון, שבהגדירו את יחס המעגל אל הקוטר (המיספר π), בנה על יסודו את הסטראוֹמטריה של גופים סיבוביים. אַפּוֹלוֹניאוֹס איש פּרגי, מתחרהו הצעיר באסכולת פּרגאמוֹן, חקר את תורת חתכי החרוט. אחריהם גילה היפּארכוֹס (סמוך ל־150 לפסה"נ) את הטריגוֹנוֹמטריה של מסלולי הכוכבים והמזלות, והירוֹן איש אלכסנדריה (סמוך ל־100 לפסה"נ) – את הטריגונומטריה המישורית.

הערה: שיטת המיספרים העתיקה של היוונים, כמו שיטת הרומיים הנמצאת עד היום בשימוש, לא היתה מוצלחת. המיספרים עד 4 הובעו על ידי קווים; 5 צוין באות Π (Πέντε – חמישה), 6 – ΠΙ, וכן הלאה עד ΠΙΙΙΙ = 9. אחר כך ציינוּ Δ (Δέκα – עשרה) עשרה, ΔΔ עשרים וכן הלאה; לציון 50 השתמשו בחיבור של Δ עם Π. מאה = H (מן Ηεκατόν – מאה; האות H עוד מסמנת כאן את הנשימה החדה, ראה כרך א, עמ' 123); 1,000 = X (Χίλιοι – אלף), 10,000 = M (Μύριοι – רבבה), ואילו לציון המיספרים 500, 5,000, 50,000, היו משתמשים בחיבור H עם Π, X עם Π, M עם Π, כך שאחר 99,999 לא ניתן עוד להשתמש בשיטה מסובכת זו. בתנאים אלו נודעה חשיבות מכרעת לרעיון בדבר השימוש בכל אותיות האלף־בית לשם ציון המיספרים היחידיים, העשוריים והמאיים; ומאחר שלשם כך היו דרושים 27 סימנים (1–9, 10–90, 100–900), ואילו באלף־בית היווני, מאלפא עד אוֹמגא, נמצאו רק 24 אותיות, השלימו את החסר על ידי החזרת האות וו (לציון המיספר 6) והאות קוף (לציון המספר 90) מן האלפבּית הפיניקי (ראה כרך א, ע' 123), ועל ידי תוספת סימן בשביל המיספר 900. באופן זה ניתן כבר להביע את כל המיספרים מ־1 עד 999; בשביל מיספרים מ־1,000 עד 999,000 נלקחו אותם סימנים עצמם, אלא שהוסיפו להם תגים, שנקבעו בתחתית הסימנים בצד שמאל; בשביל מיספרים מ־1,000,000 עד 999,000,000 שוב נלקחו אותם סימנים עצמם, בתוספת שני תגים, וכן הלאה. אכן, כעת ניתן לביצוע “המחשב של החול”; ואולם חשוב מכול היה זה, שכל מיספר יחידי, עשורי, מאי וכן הלאה – כלומר, כל היחידות בכל טור מן הטורים – בוטאו בסימן אחד, כנהוג בימינו אנו. לא חסר היה אלא שיכלול אחד בלבד – המצאת סימן לאפס, והוא אמנם הומצא בימי הביניים, על־ידי הערבים, הממשיכים המאושרים של תגליות ההלינים. הללו המירו את שיטת המיספרים היוונית בשיטה ההוֹדית, ומזו התפתחה השיטה המקובלת בימינו אנו.


B. הישגיה של המאתימאטיקה השתקפו עד מהרה במקצועות מדעי הטבע, וראשית כול – בגיאוֹגראפיה המאתימאטית ובאַסטרוֹנוֹמיה. עוד דיקאיארכוֹס, תלמידו של אַריסטוֹ, עשה ניסיון, שלא עלה יפה, לחשב את היקפו של כדור הארץ. ניסיון זה חוּדש, והפעם בהצלחה בלתי מפוקפקת, על ידי אֶראַתטוסתיניס, שכבר הוזכר למעלה. הלה היה מלומד רב צדדי ביותר, ובגלל הישגיו, שהיו אמנם ניכרים, אך לא הגיעו לכלל חשיבות ממדריגה ראשונה, בתחומים שונים לא רק של המדע אלא גם של השירה, זכה בכינוי, ספק רציני ספק הלצי, “ביתא” – על שם האות השנייה באלף־בית היווני.

הערה: הוגד לו לאֶראטוֹסתניס, כי בעיר סוונה (כיום אַסוּאן, על הגדה הימנית של הנילוּס ליד אשד־המים הראשון של היאוֹר) מגיעות קרני השמש ביום מסוים בשנה, דהיינו ביום הקיצי הארוך ביותר (21 ביוּני), עד לקרקעיתן של הבארות העמוקות ביותר (זהו אותו “פלא סווני” מפורסם בעולם העתיק, שבגללו היו נוהרים תיירים לסוונה ביום הארוך ביותר, כשם שתיירים בימינו פוקדים באותו יום את נוֹרדקאפּ שבנורווגיה). חיזיון זה מוסבר בכך, שסוונה שוכנת על קו המהפך (קו הסרטן), שם השמש בצהרי היום הקיצי הארוך נמצאת בדיוק בזנית, זאת אומרת במאונך לקוטר האדמה. אֶראטוֹסתניס מדד באותו יום ובאותה שעה את נטיית־השמש מן הזנית באלכסנדריה, או במילים אחרות: את הזווית שבין הקרן הסוונית ובין הקרן האלכסנדרית (זווית α); ואילו אורך הקשת שבין אלכסנדריה וסוונה (אס) היה ידוע. בצייננו באות מ את אורך המיצהר שאנו מחפשים, נקבל את המתכונת: “מ: אס = 180: α”. בדרך זו חישב אֶראטוֹסתניס ומצא, שאורך המיצהר הוא 22,350 ק"מ, כ־10% יותר מן האורך האמיתי – אי־דיוק קטן שניתן להסבירו בכך, שאֶראטוֹסתניס עדיין לא יכול להכניס בחשבון את שטיחותו של כדור הארץ בקרבת הקטבים.


באשר לקוסמוגראפיה, כבר דובר על כך למעלה, כי הפּיתאגוֹראים נטשו את השיטה הגיאוֹצנטרית למען ההיפותזה של ה“מוקד” הדולק באמצע הקוסמוס (כרך א, ע' 129–130). אך מאחר שלהיפותזה זו לא היה יסוד מדעי, חזר אריסטו אל הגיאוֹצנטריות, כשיטה המשכנעת ביותר על פי מעמד האַסטרונומיה באותו זמן. ואולם תלמידו היראקלידיס הפּוֹנטי, שגילה בין השאר גם את הסיבוב היומי של הארץ על צירה, כבר הגיע לכלל מסקנה, על סמך תצפיות במסלולי כוכבי הלכת (ובעיקר בנסיגותיהם המדומות), כי שנים מהם, כוכב־חמה ונוֹגה, אינם מקיפים את הארץ, אלא את השמש. באמצעות חישובים מדויקים יותר, נוכח אַריסטארכוֹס איש סאמוֹס, בן זמנו של תלמי השני פילאדלפוֹס, כי גם הארץ סובבת את השמש; כלומר, אַריסטארכוֹס הוא אביה של אותה תגלית, שכעבר 1800 שנים גילה אותה מחדשה קוֹפּרניקוּס ואישר גאלילאי. ויש משום דמיון בין אַריסטארכוֹס וגאלילאי אף בכך, שגם אַריסטארכוֹס הואשם בכפירה (על ידי קליאַנתס, תלמידו של זינוֹן). ואולם אופייני להבדל שבין דורו של אַריסטארכוֹס לדורו של גאלילאי, שלהאשמתו של קליאַנתס לא היו כל תוצאות של ממש, ואַריסטארכוֹס המשיך במיצפה־הכוכבים של המוּזיאוֹן באַלכּסנדריה את מחקריו הגאוניים. באותו מוּזיאוֹן עצמו, כמאה שנה לאחר מכן, על סמך תצפיות בפאזות של הירח ובליקויי החמה, חישב היפּארכוֹס, גדול התוכנים של העולם העתיק, את מרחקה של הארץ משני גרמים שמימיים אלה, וחיבר קאטאלוג מדעי ראשון של כוכבי שבת, ובו מיין למעלה מ־800 כוכבים.

ואולם, בד בבד עם התפתחות האַסטרוֹנוֹמיה מתגלה באופק של העולם היווני גם הדמות הנעווה שלה – האַסטרוֹלוֹגיה. החדיר אותה ליוון בּירוֹסוֹס הבבלי, שהוזמן להורות את משנתו באי קוֹס, שבאותו זמן מפורסם היה כמקום מרפא ומרגוע של האַריסטוקראטיה, בדומה לניצה של ימינו. אך נוכח הישגיו הכבירים של המדע היווני, עלוב היה בתקופה זו מעמדה של האַסטרוֹלוֹגיה. רק בעידן הקיסרות האלילית היא נעשתה כוח רוחני, כתוצאה מירידת המדע. וכשנגיע לאותו עידן, ידובר גם עליה (להלן, ע' 205–207).

בתחום הגיאוגרפיה הפיסית היתה המאה ה־4 לפסה"נ פּוֹריה מאוד. תודות למסעותיו של פּיתֶאַס איש מאסאליאה הכירו היוונים את החוף הצפוני של אירופה עד לאי תוּלי (ultima Thule, “תולי הרחוקה ביותר”) עם שמשו הצפונית, ואילו על ידי מסעי המלחמה של אלכּסנדר המאקדוֹני, שהיו מלוּוים משלחות מדעיות, וכן על ידי החקירות שביצעה פלוגת המודדים המיוחדת שהלה אירגן, התוודעו אל כל אסיה הקדמית ואל ימיה האגדיים. חקירות אלו אישרו את השערתו של אַנאכּסימאנדרוֹס בדבר האוֹקיינוֹס “שמסביב לאדמה” (ראה כרך א, ע' 128); ולפיכך, כשיצא פּאטרוֹקליס, שר־צבאו של סלבקוֹס, למסע בים הכספי בפקודת מלכו, לא ניסה להגיע לחופו הצפוני, מאחר שהיה בטוח, כי ים זה אינו אלא מפרץ של אותו אוֹקיינוֹס. את תוצאות כל המחקרים האלה סיכם דיקאיארכוֹס שהוזכר למעלה, מחברו של הספר המדעי הראשון בגיאוגרפיה. אחר כך התקדם המחקר על־ידי אֶראטוֹסתניס, שאת העולם, כפי שהיה ידוע ליוונים, סגר בתוך שיטת קווי האורך והרוחב, שהומצאה על ידיו, ושהיא בשימוש עד היום הזה. השלישי בחבורת הגיאוגרפים הגדולים היה היפּארכוֹס, שכבר הזכרנוהו למעלה.

ליד הגיאוגרפיה נראים גם נבטי הגיאוֹלוֹגיה, ואף הזוֹאוֹלוגיה והבּוֹטאניקה אינן נשארות בנקודה מתה. את ההתעניינת בגיאוֹלוֹגיה עוררו תופעות ווּלקאניות. פּוֹסידוניאוֹס איש אַפאמיאה הסוּרית הסבירן כתוצאה מפעולת גאזים מכוּוצים תחת לחץ קליפת האדמה. ובאשר לזוֹאוֹלוֹגיה ולבּוֹטאניקה, מייסדים באלכּסנדריה מלכי בית תלמי את הגן הזוֹאוֹלוֹגי הראשון, ואַלכּסנדר המאקדוֹני מגלה התעניינות בצמחיית הארצות שנכבשו על ידיו, ומשגר דוגמות ממנה לליקיאוֹן, שבו מפיק מהן תועלת תאוֹפראסטוֹס. ואף ברבות הימים, עד לזמן החדש, לא אבד כלח על השיטה הזוֹאוֹלוֹגית של אַריסטוֹ והשיטה הבּוֹטאנית של תאוֹפראסטוֹס, פרט לפארמאקוֹפּיה (התקנת תרופות), הקשורה קשר הדוק לרפואה.

בהתפתחותה של הרפואה החל שלב חדש כשהוזמנו לאַלכּסנדריה גם הירוֹפילוֹס, נציגה הראשי של אסכּוֹלת קוֹס, וגם אֶראסיסטראטוֹס, נציגה הראשי של אַסכּוֹלת קנידוֹס. לשני אלה מגיעה התודה על היווצרות האַנאטוֹמיה והפיסיולוגיה, ובייחוד על הגילויים האלה: המוח כמרכז מערכת העצבים, ההבחנה בין עצבי התחושה לעצבי התנועה; הלב, העורקים והוורידים (אֶראסיסטראטוֹס כמעט גילה את מחזור הדם, אלא שעמד לו למכשול המשפט הקדום, מורשת אַסכּוֹלת קנידוֹס, כי העורקים מלאים אוויר המופרש מן הריאות); העיכול. להתקדמותם של ענפי מדע אלה, הפארמאקוֹפּיה והרפואה, עזר לא במעט העניין האישי שגילה בהם המלך תלמי פילאדלפוֹס בכבודו ובעצמו. הוא היה בעל גוף חלוש, ולפיכך שאף למצוא את “סם החיים”, ולמטרה זו סיפק לרופאיו לשם ביצוע ניתוחים, לא רק גופות של מתים, אלא אף מסר לידיהם, לצורכי ויוויסקציה, פושעים חיים שנידונו למוות. אַסכּוֹלה זו כונתה לאחר מכן דוֹגמאטית, משום שכנקודת מוצא שימשו לה כללים מוגדרים על מרכיביו ותפקידיו של האוֹרגאניסם האנושי; על כללים אלה השעינו חכמי האַסכּוֹלה את דעותיהם בדבר מוצא המחלות (“אַייטיאוֹלוֹגיה”), ומהם הסיקו את עקרונות הריפוי (“תראפּיה”).

עמדה נוֹגדת לאסכולה זו נקטה האסכולה הנסיונית, שנוסדה סמוך ל־250 לפסה"נ על ידי פילינוֹס איש קוֹס. בזלזלה באַייטיאוֹלוֹגיה הסיקה אַסכּולה זו את מסקנותיה התראבפטיות אך ורק מתוך הניסיון, אגב התבוננות באילו מקרים יש תועלת בתרופה מסוימת. ללא כל קשר עם זכויותיה הגדולות בתחום התראפּיה, נודעת לה לאותה אַסכּוֹלה גם חשיבות רבה בתחום הפילוסופיה, כי היא שעיצבה ביסודיות את השיטה הנסיונית, שבטעות סבורים כי נחקרה רק בראשית המאה ה־17, על ידי ביקוֹן.

ואולם ביחס הזלזול שלה כלפי האַייטיאוֹלוֹגיה הרפואית עוררה אף היא התנגדות. אחד בשם אַסקליפּיאַדיס מייסד ברומי, במאה ה־1 לפסה"נ, אסכולה המכונה שיטתית, במטרה לפשר בין שתי האַסכּוֹלוֹת הקודמות. אבל הרוח המדעית כבר החלה לגלות סימני חולשה, ואותו אַסקליפּיאַדיס עצמו אינו בוחל בהילה של עושה נפלאות. בני־אדם משתוקקים להתרפא בדרך נס, להאריך את החיים עד לאין־סוף, להחיות מתים. התקופה החילונית בתולדות הרפואה מתקרבת לקצה; ממשמשת ובאה תקופה של סאקראליזאציה חדשה, אשר תבלה את קיסרות רומי, ותעבור לימי הביניים.

במאתימאטיקה גובלת גם הפיסיקה במשמעות שלנו, שאת החשיבות הנודעת בה לניסוּי קבע תלמידו של תאוֹפראסטוֹס, סטראטוֹן איש לאמפּסאקוֹס, אחרון החכמים הפּריפּאטיטיים, שהקיף את כל המדעים. השטח שבו גובלת הפיסיקה במאתימאטיקה נקרא מיכאניקה. את יסודותיה הניח עוד אריסטו, שגילה את חוק מקבילית הכוחות. אבל לפריחתה היא הגיעה במחקריו של אַרכימידיס איש סיראקוּסאי, אשר גילה את מרכז הכובד של גופים מוצקים ואת שיטת המנוף (הוא היה אומר: “הבה לי נקודת משען, ואניע תבל כולה”), את החשיבות המיכאנית של המדרון (“בוֹרג אַרכימידיס”), את החוק ההידרוסטאטי ואת המשקל הסגולי (ה־ heúreka [“מצאתי!” המפורסם ועטרת הזהב של המלך היארוֹן השני).

תודות לגילוייו אלה יכול היה להדהים את הרומיים, חדשים לבקרים, במכונות חדשות. את הישגי אַרכימידיס בהידרוֹסטאטיקה שיכלל במאה שלאחר מכן קטיסיבּיאוֹס, ממציא העוגב ההידראבלי (שעל־פי דוגמתו נעשה עוגב הנשיפה שלנו), שעון המים ומשאבת היניקה. בן זמנו הירוֹן, שאף לו יצאו מוניטין כממציא אַבטוֹמאטים, גילה את לחץ האוויר והקיטור, מה שאיפשר לו להמציא את הגישתה ואת טוּרבינת הקיטור. דומה היה, כי עוד מעט ויגיעו להמצאת הקטר; ואולם עיכב השפל שהחל להסתמן במדע מראשית המאה ה־1 לפסה"נ.

מהרצאת הדברים למעלה נמצאנו למדים, כי הישגי המדע הטהור מביאים פרי הילולים גם למדע השימושי. אַרכימידיס לא הניע אמנם את הארץ, אך לעומת זאת הוריד נטל כבד מהכתפיים האנושיות העייפות. אכן, לאחר תגליותיו לא קשה היה להגיע לאותה אמצאה, שחשיבותה החברתית עולה על זו של כל השאר – אמצאת טחנת המים. לא ידוע מי ממציאה, ואולם על חשיבותה יעידו דברינו למעלה (כרך א, ע' 40) על עבודת הנשים בטחינת גרעיני התבואה, וכן גם המכתם המעניין7, המובא להלן, שבו קידם את האמצאה העולם העתיק:

הנחנה ידיכן מאבני הריחיים, אתן הטוחנות; הארכנה לישון,

גם אם קריאת השׂכווי תבשר את השחר.

הלוֹא דימיטיר הפקידה בידי הנימפות את עמלכן;

הן מדלגוֹת במרוֹם הגלגל

ומסובבות את האוֹפן, והוא בזרועותיו העגולות

מגלגל את אבני הריחיים הכבדות, הקעוּרות, אשר מניסוּרוֹס הובאו.

שוב אני יודעים טעם חיים קדומים, ללא עמל

אנו לומדים לסעוד לבנו בפירות דימיטיר.

(תרגום יונה ארואטי)


הבה נעבור כעת לענפי הפיסיקה האחרים. את יסודות האַקוּסטיקה הניח, כפי שכבר ראינו למעלה (כרך א, ע' 129), פּיתאגוֹראס. את החוק היסודי, כי מוליך הקול הוא האוויר, גילה עוד אַריסטו. בהמשך התפתחותה מתגלגלת האַקוּסטיקה בתורת המוסיקה, שבשקידה יתירה עובדה על ידי אַריסטוֹכּסנוֹס, תלמידו של אַריסטוֹ. האוֹפּטיקה, המקבילה לה, מגיעה רק כעת לרמה מדעית. את הפתרון לבעיית מוצאם של הגרויים החזותיים, לאחר הנסיונות התמימים של קודמיו (תורת “קרני מישוש בלתי נראות” ותורת ה“תמונות” הנפרדות מן העצמים, שנתקבלה על ידי אפּיקוּרוֹס), מצא אַריסטו (ב“תורת הקרניים” שלו; הכרחי שיהא מוליך, אך האוויר אינו מוליך; וכך נסללה הדרך לתורת האתר). מן המקצועות השונים של האוֹפּטיקה מצאה חן ביותר בעיני היוונים, תודות לבהירותה המאתימאטית, הקאטאוֹפּטריקה, או המדע שעניינו החזרת קרני האור. החוק הראשי שלה, שזווית הפגיעה של הקרן שווה לזווית ההחזרה, היה ידוע לאבקלידיס, ואַרכימידיס מגלה את תורת המראות הקעורות, אף אם נראה כדברי אגדה את המסורות על מראות־הענק הקעורות שלו, שבאמצעותן העלה באש את ספינות הרומיים. חבל מאוד שלמדע המקביל, הדיאוֹפּטריקה (שעניינה שבירת קרני האור), לא קם חוקר גאוני דומה. זכוכית שורפת (מגדלת) היתה ידועה עוד במאה ה־5 לפסה"נ, אבל השתמשו בה למעשי להטוטים בלבד, ואילו חקר מדעי של תופעותיה עשויה היה להוביל להמצאת המיקרוסקופּ והטלסקוֹפּ.

במצב של נביטה גרידא היו המאגנטיסם והאלקטריות (חשמל). ידועות היו תופעות היסוד לבדן, שעל שמן נקראו המדעים הנאותים: ידעו על ברזל “מאגנט” (דהיינו: מופק במאגנסיה אשר בלוד) ועל ה“אלקטרון” (ענבר).

הכימיה היתה קיימת מזמן בצורת מטאלוּרגיה, או טכניקה להפקת מתכות נקיות מתוך עפרות ונתכים, ובכן היה כיווּנה אך ורק שימושי. שמה בא לה לא מאותה טכניקה, אלא הוא גזור כנראה ממצרית (חם8 – “שחור”), ומשמעו “המדע השחור”, היא חכמת הכּשפים המצרית, שבאותו זמן חיפשה דרכים לייצר זהב. להטוטים כימיים אלה מתגלים על פני השטח רק בתקופת הקיסרות, ושם ידובר על מדע זה.


§ יא. מדעי הרוח

פילוסופים מאַסכולות שונות פעילים מאוד בפתרון בעיות מתחום הפסיכולוגיה, אך לא באותה משמעות המיוחסת כיום למונח זה. הם דנים לא בתופעות פסיכיות, אלא – לפי דוגמת אַפּלטוֹן ואַריסטוֹ – בשאלת הנפש באשר היא נפש, ומתווכחים אם היא ישות רוחנית או חומרית, פשוטה או מורכבת, ואם היא בכלל קיימת, או אולי אינה אלא ההארמוניה של אברינו הפיסיים. מובן מאליו, שבהקשר לשאלה זו נפתרה גם בעיית הישארות־הנפש, שחכמי הסטואה קיבלוה והאֶפּיקוּראים דחוה. הם אמנם דנו בחפץ לב גם בתופעות פסיכיות, אבל רק במידה שהן נגעו בתחום המוסר. תקופה זו הביאה לעולם מיספר רב של חיבורים בנושא זה, כמו, למשל, על הכעס, על הידידות, על הזיקנה, על הצער, על השלום, על האצילות, והם נקראו ברצון, וסייעו במידה רבה לשיפור המידות. קרובה להם הספרות הדנה בטיפוסי האופי של בני אדם; דוגמה מעניינת ממנה נשתמרה עד לימינו אנו: חיבורו של תאופראסטוס “אוֹפיים” (Charaktêres).

שאלת הלשון לא חדלה מלעניין את היוונים עוד מזמן התנועה הסוֹפיסטית. הם ניהלו ביניהם ויכוחים על מרכיביה ועל התהוותה. היו שטענו, כי מוצא הלשון הוא טבעי (phýsei), ולעומתם טענו אחרים כי הוא הסכמי (thései; ראה כרך א, ע' 221). חסידי הדעה הראשונה נאלצו להשלים עם כל הזרויות שבלשון (האַנוֹמאליות), ואילו האחרים שאפו לעקור אותן, מאחר שהן פוגמות בכוונתו של מחוקק חוקי הלשון. באופן כזה מתחלקים חכמי הלשון של אותו זמן לאַנוֹמאליסטים ולאַנאלוֹגיסטים. את האַנוֹמאליסטים מוצאים אנו באַסכוֹלת פּרגאמוֹן, ואת האַנאלוֹגיסטים – באסכולת אַלכסנדריה. צדקו אמנם הראשונים, אך המדע הפיק יותר תועלת מחקירותיהם של השניים. את הישגי עבודתם של האנאלוֹגיסטים סיכם דיאוֹניסיאוֹס התראקי, מחכמי אלכסנדריה במאות 2–1 לפסה"נ, מחבר הספר הראשון בדקדוק הלשון היוונית, המכיל אמנם רק את המורפולוגיה בלבד: חלקי הלשון, הטיית השם, דרכי הפועל, וכו'. חיבורו זה של דיאוֹניסיאוֹס, Téchne grammatiké, הוא אביהם של כל ספרי הדקדוק האירוֹפיים. ללא קשר עם עבודות חקירה אלו באַלכּסנדריה, בוצעו בכל שטחי הספרות מחקרים לשוניים ששוקעה בהם שקידה מרוּבה, ובתוצאותיהם השתמשו המילונים בתקופה הבאה. כך, למשל, כתב דידימוֹס איש אַלכּסנדריה (מאה 1 לפסה"נ) ספר גדול הכמות על לשונם של מחברי הקומדיות ומחברי הטראגדיות.

תולדות הדת, צורתן עדיין מיתוֹלוגית. כאן תופס מקום ראשון במעלה חיבורו גדול הממדים של אפּוֹלוֹדוֹרוֹס “על האלים” (לחיבור Bibliothéke ששרד, והמיוחס לו, נודעת אמנם חשיבות עצומה, אך הוא לקוי ביובש, ומוצאו מתקופה מאוחרת יותר).

גם ההיסטוריה המדינית לא הוזנחה. מובן מאליו, שבראש וראשונה עוררה עניין ההיסטוריה של ההווה, ובכל דור נמצאו לה גואלים. את המקום הראשון מבחינה כרונולוגית תופס תלמי “הפודה” בכבודו ובעצמו, שבצורה מפוכחת ובנאמנות תיאר את מסע המלחמה של מלכו אַלכּסנדר. בנוסף לכך עסקו גם, על סמך חומר ארכיוני ושרידי קדומים, בקורות עברן של ערים שונות. בייחוד גילו פעילות ענפה האַטתידוֹגראפים9, שחיקו את הלאניקוֹס (ראה כרך א, ע' 243). ולבסוף, אף העמים הבּארבּאריים מרגישים צורך להרצות את תולדותיהם בפני היוונים ובלשון היוונית: כותב, איפוא, את תולדות מצרים הכוהן מאנתוֹן; את תולדות בבל – בירוֹסוס, המוּכּר לנו כבר; ואת תולדות רומי – אמנם בתכלית הקיצור, אבל לעניין ובנאמנות, כותב פאבּיאוּס פּיקטוֹר. כל אלה חיו במאה ה־3 לפסה"נ. ואפילו חניבּעל הנודע ראה צורך להרצות ביוונית את תולדות מסעות־המלחמה שלו.

ואולם דומה, כי ההישגים החשובים ביותר בתחום מדעי הרוח בעידן ההליניסטי היו חיבוריהם של מלומדים בתולדות האמנויות, ובייחוד בתולדות הספרות. ספריות הענק של מלכי בית תלמי ושל מלכי בית אַטאלוֹס נוסדו בעיקר לשם מטרות ספרותיות; תפקידם הראשון של מלומדי חצר המלכות (שכינו את עצמם מדקדקים, ואנחנו היינו קוראים להם בלשנים) היה רישום הספרים. את המשימה הזו מילא באַלכסנדריה מי שהיה גם משורר, קאלימאכוֹס, בחיבורו הכביר “רשימת האישים המפורסמים וחיבוריהם בכל תחומי הלימודים”, שהכיל 120 ספר; היה זה לא קאטאלוג רגיל, אלא תיאור מדויק היסטורי־ספרותי. היה גם צורך לדאוג למהדורות ביקורתיות מכתבי הסופרים החשובים ביותר. מהדורה ביקורתית מיצירות הוֹמירוֹס ההדיר עוד במאה ה־3 לפסה“נ זינוֹדוֹטוֹס; מיצירות הדראמאטורגים והליריקנים – אַריסטוֹפאניס איש ביזאנטיאוֹן; ומהדורה ביקורתית חדשה מיצירות הוֹמירוֹס, אך הפעם בלמדנות הרבה יותר גדולה, ההדיר המדקדק הנודע אַריסטארכוֹס איש סאמוֹתראקי (לא איש סאמוֹס! ראה למעלה, ע' 50), מבקר שחי במאה ה־2 לפסה”נ, מוֹרם של דיאוֹניסיאוֹס התראקי ומלומדים רבים אחרים. את אַריסטארכוֹס יש לראות כמבקר מבחינה זו, שהוא הגיה בשקדנות יתירה את הטכּסט של יצירות הוֹמירוֹס על פי כתבי־היד העתיקים ביותר שעמדו לרשותו. ומאחר שאגב עבודתו זו, בהיותו רגיש במיוחד ליופי פיוטי, קבע מנימוקים שבטעם אסתטי, כי חרוזים אלה או אחרים אינם מהימנים, קיבל שמו, במירוץ הדורות, משמעות כללית, ונהגו לציין בו לשבח כל מבקר ספרותי שקדן ומחמיר. משמעות כללית קיבל גם שמו של אותו מבקר, אשר היה כאילו הקאריקאטורה של אַריסטארכוס, הלוא הוא זוֹאילוֹס, שזכה לפירסום עגום בגלל התקפותיו, שלעתים היו חריפות, אך על־פי־רוב חסרות שחר, על הוֹמירוֹס, אשר החירות הלא־איכפתית של סגנונו האפי סיפקה להן הזדמנויות לרוב. ללא כל קשר עם החיבורים הנזכרים, ביצעו החוקרים שנקבנו בשמותיהם, וגם אחרים, מחקרים מייגעים ורחבי־ממדים על צדדיים מצדדים שונים של יצירות ספרות שנבדקו על ידיהם. תוצאות מחקרים אלה נשתמרו בחלקן בסכוֹליוֹת (schólia) של הזמנים שלאחר מכן, הלוא הם הפירושים הקדומים לסופרים הנקראים ביותר.

סימן ההיכר הרוחני של העידן ההליניסטי היא, איפוא, הפּעילוּת הבלתי נלאית בכל תחומי המדע. העולם העתיק לא ראה תופעה דומה לא לפני כן ולא לאחר מכן. ואילו העולם החדש ראה לראשונה משהו מעין זה בתקופת התחייה של התרבות העתיקה, במאות ה־15 וה־16.


פרק ג: האמנות

§ יב. האמנויות הפלאסטיות

A. האדריכלות. היסוד החילוני, שתודות לסטווים (ראה כרך א, עמ' 229) כבש לו זכות אזרח באדריכלות היוונית עוד בתקופה האַטית, גובר והולך בעידן ההליניסטי. לראשונה לאחר התקופה האכאיאית מקדישה כעת האדריכלות את כוחותיה האמנותיים לארמון המלכותי. את המלך חיקו השוֹעים, ובעקבותיהם הלכו העירונים העשירים: בתיהם הפרטיים של בני־אדם עשירים, ובייחוד חווילותיהם, לא נבדלו במאומה מארמון המלוכה, פרט לכך שממדיהם היו צנועים יותר. ואולם הארמון בימי קדם לא דמה לא לטירות בימי־הביניים ואף לא למרבית הארמונות של ימינו אנו. מושג מה ממנו יכולים לתת ה“סראי” והביתן (קיוֹסק) המזרחיים. היה זה מיכלול של מיבנים, שהוקם באופן חפשי על רקע הגוון הירוק של הגן, או לאורך חוֹפוֹ של ים – במקום שחוף כזה נמצא – ובחלקו אפילו הוקם על פני הים עצמו, על גבי סלעים או על בסיס מלאכותי. אחד המיבנים האלה היה, כמובן, ראשי. אולם אף בנייתו של הלה היתה מכוונת בעיקרה לרוחב ולא לגובה, ביוצרה מערכת שלמה של פּריסטילים10, וסביבם חדרים, שנועדו למגורים או לקבלת אורחים. גם כאן השתדלו להחדיר לדירת בני האדם את הטבע, על ידי המרת החלקים הפנימיים של הפּריסטילים במידשאות ובגינות, שבהן הותקנו בריכות או מיזרקות מים. בשדרות העמודים שלט על־פי־רוב הסיגנון הקוֹרינתי המעוּדן (ראה כרך א, ע' 228). לקישוט הארמון נעזרו הן באמנות הפיסול והן באמנות הציור, ואם כי זו האחרונה שימשה בעיקר לייפוי קירות החדרים והפּריסטילים, נעזרו בה גם לייפוי התקרות ואף הרצפות; הרצפות היו עשויות פּסיפס (מוזאיקה; ראה להלן, ע' 64–65). בסופו של דבר נתקבלה שלימוּת נאה מאוד ועליזה.

ואולם לא רק ארמונות ובתים פרטיים – גם ערים שלמות נעשו נושא לאדריכלות. זרעי השכלתנות, שנזרעו בתחום אמנות הבנייה על־ידי התנועה הסוֹפיסטית, ובייחוד על־ידי היפּוֹדאמוֹס איש מיליטוֹס, ושעוררו בשעתם את לעגה של דעת־הקהל, הניבו רק עתה את פרי ההילולים שלהם. בדורות הקודמים גדלו הערים מעצמן, ללא תיכנון, רחובותיהן היו צרים ומעוקלים, ורק בעיבורה של עיר הם נתרחבו ונתיישרו, כי שם הם נוצרו מדרכים, שלצידיהן הוקמו בהדרגה בתים. ואילו כעת, בעידן ההליניסטי, היו מעבדים תוכנית עיר עוֹבר להקמתה. היו מסמנים רחובות ישרים ומצטלבים בזווית ישרה (לפי השיטה הקרויה בימינו אנו אמריקנית), וביניהם הצטיינו ברוחבם ובהדרם המיוחדים שני רחובות ראשיים, שאף הם הצטלבו בזווית ישרה. דוגמה ראשונה לשיטה זו נתן דינוֹקראטיס, מגאוני האדריכלות בכל הדורות, שבנה את אַלכּסנדריה של מצרים.

נוכח התפתחות מהירה זו של האדריכלות החילונית, נסוגה למקום שני במעלה האדריכלות הסאקראלית, ואולם אף היא אינה נעלמת כליל מן האופק, ולוּ גם מסיבה זו בלבד, שלערים החדשות היו דרושים מיקדשים. מבין מיקדשים אלה התבלטו במיוחד: מיקדשה החדש של אַרטמיס באפסוֹס, שהוקם במקום המיקדש הישן שהועלה באש על ידי הירוֹסטראטוֹס בליל הולדתו של אַלכּסנדר המאקדוֹני, ומיקדשו החדש של אַפּוֹלוֹן בדידימה שבקרבת מיליטוֹס. גם כאן שלט האידיאל של הוד והדר: ממדים כבירים, בהשפעת המזרח עם ענקיו הארכיטקטוניים, חורשות שלמות של עמודים גבוהים, וכן הלאה. מעניין, שאף המיזבחות נעשים נושא של האדריכלות: מקימים אותם על טרסות של שיש, מקושטות ברוב פאר. בפני משימה קוסמת עמד האמן באותם מקרים שבהם פולחן האל, שלכבודו הוקם המיקדש, היווה מזיגה של נוסח המזרח עם נוסח יוון, כגון פולחן סראפּיס היווני־מצרי (ראה להלן, ע' 76–77). למרבה הצער מעטות מאוד ידיעותינו על ביצוע משימות כאלו. ולבסוף, המשיכו להקים מיבנים בסגנונות מזרחיים טהורים, על פי הדוגמות הקדומות (למשל, המיקדשים ההליניסטיים של מצרים באי פילאי), והללו משלימים את הסגנוֹנוּת האדריכלית של תמונתנו.

B. הפּיסול. את אמנות הפּיסול של העידן ההליניסטי מאפיינת החירות המושלמת של הטכניקה: בהגיעה לכלל שלטון ללא מצרים על הטכניקה, שוב אין אמנות הפיסול ממשיכה להתפתח, אלא רק מסגלת את מלוֹא יכולתה למשימות החדשות שבפניהן היא ניצבת. אחר ליסיפּוֹס אין אנו נתקלים באמנים ראשונים במעלה; ואולם, אילו חיו אמני העידן ההליניסטי בתקופה הקודמת, היו נחשבים לאמנים ממדרגה ראשונה. והיבול האמנותי בעידן ההליניסטי, כתוצאה מן הדרישה ומן ההצע שאינו מפגר אחריה, עשיר מאוד – עשיר יותר מאשר בשתי התקופות הקודמות גם יחד.

אמנות הפיסול הסאקראלית, בדומה לאמנות הציור, נדחית למקום שני במעלה. עידן זה יצר רק דיוקן אחד בלבד הראוי לתשומת לב, אלוהי באמת, הלוא הוא דיוקנו של סראפּיס, אלה הראשי של מצרים בימי בית תלמי. היוונים ראו בו את האדס, או “זבס של שאוֹל”; לפיכך הוא עוצב על־ידי האמן, ששמו היה בּריאַכּסיס, בקווים קרובים לזבס, אך עם הבעה של עצבות נדיבה הנסוכה על הפנים, המוּצלים בשערות גולשות על המצח. היה זה דיוֹקן חדש בתכלית: לאל זה יכול היה אדם סובל לפנות ביתר קלות מאשר לשליטי אוֹלימפּוֹס הבהירים.

יתר על כן, אפילו בתחום הדתי היה לאמנות הפיסול אופי חילוני בעצם. הרוב המכריע של הדיוקנים הוא של אלים צעירים, שבפניהם ובתבניתם אפשר היה להביע את כל היופי הארצי, ואפילו החושני, שהוא בתחום ההישג של האמן. נוצרו אז יצירות רבות יפות מאוד: אַפּוֹלוֹן הבלוודרי, ונוּס המילוֹסית, ונוס הקאפּיטוֹלינית, ונוס המדיצ’ית, ניקי הסאמוֹתראקית, טיכי האַנטיוֹכית, ורבות אחרות. ואולם את כל האלים האלה אנו עוד יכולים לתאר לעצמנו כשוכנים במיקדשים, מה שאין כן לגבי פסלים וקבוצות פסלים בעלי אופי הרוֹאי או מיתולוגי. כאן יכול היה האמן להרשות לעצמו חירות גמורה, ואכן הוא ניצלה לשם הבעת הפּאתוֹס (ההתרגשות) בעוצמה העולה בהרבה על נסיונותיו של סקוֹפּאס בתקופה הקודמת (ראה כרך א, ע' 232–233). כדוגמה יכולה לשמש קבוצת הפסלים הנודעת המראה את לאוֹקוֹאוֹן ובניו.

את אמנות הפיסול במשמעותה המדויקת מאפיין באותו עידן המיספר הרב של דמויות; זהו גם הקו האוֹפייני לפאר המופרז של אותו זמן. מבחינה זו עלה על כל האחרים אַטאלוֹס הראשון מלך פּרגאמוֹן, שהקדיש לאלה אַתיני שתי מצבות לזכר נצחונו על הגאלים (ראה למעלה, ע' 12): את האחת – בעיר בירתו פּרגאמוֹן, את השנייה – באַתוּנה. נשתמרו העתקים מחלקים מסוימים של שתיהן; במצבת הזיכרון הראשונה כלול היה הפסל “הגאלי הגוסס”, הנודע לתהילה בטראגיות המאופקת, ומשום כך מזעזעת פי כמה, שבעצוב המוות המתקרב.

חידוש שהוכנס על ידי ההליניסם היו האנדרטות של טיפוסי אנוש – מוצר של הריאליסם, שהיה בימים ההם באופנה. האמנים עיצבו ברצון דמות של איזה דייג בעל פנים חרושי קמטים, של איזו כפרית לבושה ברשלנות, ואפילו דמות של איזו זקנה מתועבת, המלטפת בתאוותנות בקבוק. מובן מאליו, שמקומן של אנדרטות אלה לא היה לא בחצרות המיקדשים ולא במיגרשים הציבוריים. להיווצרותן דרושים היו גחמנוּת של אדם עשיר וצל צנוע של פּריסטיל שלו. אנדרטות דיוקנאיות והרמוֹת דיוקנאיות חדלו להיות נדירות עוד במאה ה־4 לפסה"נ, אלא שאז שאפו עדיין האמנים לאידיאליזציה. בריאליסם מושלם נתקלים אנו רק כעת, והוא מלוּוה קלות טכנית כזו, שהדיוֹקן הוא בתחום ההישג של כל אחד כמעט, ונעשה הסוג הראשי של תוצרת הפיסול.

בפיסול האנדרטות מתחרה גילוף התבליטים. אף הוא מעז להתמודד עם נושאים דתיים, ובנוסף על כך – בממדים בלתי רגילים עד כה. כזה, למשל, הוא תיאור קרב־הגיגאנטים הנודע, שקישט, בצורת כותרת, את מיזבח זבס בפּרגאמוֹן, שהוקם על־ידי המלך אבמניס השני, במאה ה־2 לפסה"נ; מבחינת הפּאתוֹס אין תבליט זה נופל מפסל לאוֹקוֹאוֹן. ואולם הרבה יותר אופיינים לעידן שבו אנו עומדים הם תבליטי הווי, וראשית כול תבליטים בעלי אופי אידילי – תמונות מחיי הכפר, שבהן נראות דמויות בני־אדם בקרבת פרות, עיזים, וכדומה. וכאן חוזר ומתגלה האלמנט הקדום של רקע הנוף, שנוּטש בתקופה הקלאסית (ראה כרך א, ע' 230); והחזרה באה בזמנה הנכון, כי נוכח שיכלולה של הטכניקה ההליניסטית היה רקע מעין זה משכנע בהחלט. טיפוסיות התבליט לא נפגמה, אם במקום נושא מן ההווי בחר לו האמן נושא מיתולוגי – את אַנדרוֹמדי המשוחררת על ידי פּרסבס לאחר קרב עם מפלצת ימית, או את סליני הפוקדת את אֶנדימיאוֹן הישן: הרקע העשיר של הנוף עשה גם מן המיתוס אידיליה.

בעידן שבו אנו עומדים נגרם לאמנות הגילוף נזק ניכר: החוק הקפדן של דימיטריאוֹס איש פאלירוֹן (ראה למעלה, ע' 45) אסר התקנת מצבות קברים מקושטות בתבליטים נאים (ראה כרך א, ע' 233). במקומן באה אמנם הגלוסקמה המגולפת, אך למרות כל הסגולות האסתיטיות של הגלוסקמות, ובייחוד הצידוניות, אי אפשר שלא להצטער על שנעלמה הלבביות האלגית האופיינית לאמנות הגילוף על גבי ציוני הקברים באתונה במאה ה־4 לפסה"נ.

C. אמנות הציור בעידן שלנו נתונה להשפעת שלישייה, המייצגת את שיא פריחתה של אמנות הציור האתונאית בכללה. חבריה היו: אַפּלס מן האסכולה הסיקיאוֹנית, מתחרהו פּרוֹטוֹגניס באי רוֹדוֹס, ואַנטיפילוֹס באַלכּסנדריה. שני הראשונים נימנו עם הכיוון האידיאליסטי. אַפּלס קנה לו שם במיוחד בתמונת אַפרוֹדיטי (של האי קוֹס), הסוחטת את שערותיה בעלותה מן הים, ופּרוֹטוֹגניס – בתמונת איאַליסוֹס (גיבור מיתי, שעל שמו נקרא אחד היישובים באי רוֹדוֹס). ברבות הימים ישלם אַבגוּסטוּס קיסר תמורת תמונתה של אַפרוֹדיטי מאה טאלנטים לתושבי האי קוֹס; ובאשר לאיאַליסוֹס: בבוא היום, ועל האי רודוס יושם מצור על־ידי דימיטריאוֹס “הצר על ערים” (ראה למעלה, ע' 36–37), יהסס הלה לכוון את מכונות המצור ההרסניות שלו מול אותו חלק של העיר איאַליסוֹס, שבו נמצאת דמות תבניתו של ההרוֹס איאַליסוֹס, ויעדיף לוותר על הניצחון. ואילו אַנטיפילוֹס ריאליסטן היה, מומחה לציורי הווי אידיליים תמונת נוף, לפיכך הלכה אמנות הציור האַלכּסנדרוֹנית בדרך אמנות הפיסול. לשתיהן אף מוּנה גורל דומה: כזו כן זו, מקומן הטבעי היה על הקירות של בתים אמידים. על שני סוגים אלה של אמנות הציור למדים אנו ממימצאי החפירות בפּוֹמפּיאי; ועוד נחזור לנושא זה להלן (ע' 211–214), כשידובר על חפירות אלו.

בנוסף על כך היה אַפּלס הדיקנאי הרשמי של אַלכּסנדר הגדול ושל הדיאַדוֹכים הראשונים. אכן, בעידן ההליניסטי מתחרה הדיוקן המצויר בדיוקן המגולף. למרבה המזל ניתן לנו להעריכו לפי טעמנו אנו: תודות למינהג המוזר שרווח בעידן זה, להטמין יחד עם גופתו החנוטה של המת גם את דיוקנו בגודל טבעי, נמצאת בידינו שורה ארוכה של דיוקני בני־אדם מאותו זמן, שנתגלו בקברות של נווה־המדבר פאיוּם.

הקדרוּת מידלדלת: האמידים מעדיפים כלי מתכת, וזה גורר אחריו התפתחות מלאכת החריטה. ואילו ללקוֹחוֹת העניים לא היה דואג. לעומת זאת, משהכירו את סוגי השיש הססגוניים של אסיה ואפריקה, קמה טכניקה חדשה של ציור, שעתיד גדול נשקף לה – הפּסיפס, או הרכבת תמונות מחתיכות שיש זעירות, בצבעים שונים (בפּסיפס של זכוכית ססגונית, גאוות ונציאה בעתיד, נתקלים לעיתים רחוקות). גם אמנות זו מוכרת לנו בעיקר מן החפירות בפּומפּיאי. נודע במיוחד הפּסיפס המתאר את הקרב שבין אַלכּסנדר הגדול ודריוש השלישי, אותו פּסיפס שתפס מחציתו של חדר בבניין המכוּנה בית פאבנוּס11. אין ספק שהפסיפס האריך ימים מכל שאר סוגי האמנות, אך לעומת זאת לא ניתן לדרוש מאמנות זו עידון יתר.


§ יג. האמנויות המוּזיוֹת

הכוֹריאה העתיקה, אם כל האמנויות המוּזיוֹת ביוון, ממשיכה להתקיים גם בעידן שבו אנו עומדים. אך אינה מצטיינת בהוד מיוחד, ואת ההצלחה הגדולה ביותר נוחלות יצירות של האמנויות הבודדות, הנפרדות. הבריות נוהות כעת אחר מוסיקה של כלי נגינה בלבד, שפרשה הן מן השירה והן מן הריקוד, וכל עיר מתקינה למענה מבנה מיוחד, “אוֹדיאוֹן”; חביב על הבריות גם הריקוד, שפרש מן השירה, אם כי לא מן המוסיקה, והפורח ב“פאנטוֹמימות” עליזות ושוֹבבוֹת. מעטות ידיעותינו על שתי אמנויות אלו, אך לעומת זאת רבות נדע על השירה של אותו עידן, שנפרדה מעל שתי אחיותיה, ושלמענה אף נוצר מונח מיוחד – אַלכּסנדרוֹניוּת.

אכן, בתחום השירה היתה אַלכּסנדריה של מצרים המרכז הראשי של העולם באותו זמן; ואילו מרכזה הרוחני של אַלכּסנדריה היתה ספרייתה המפוארת. הספר הוא הקובע את הנעימה; בפעם הראשונה בתולדות התרבות האנושית פני השירה מכוּונים לקוראים יותר מאשר למאזינים. והשיר־הספר לא תאם את הכוֹריאה. לעומת זאת היה לה לשירה הספרית היתרון, שבה יכלו לקום לתחייה גם אותם סוגי שירה שכבר תמו לגווֹע מזמן, משום שחסרה להם בשעתם סביבה נאותה לבצועם החי. סייע לתחייתם הלך הרוח הרומאנטי של העידן, שבאופן טבעי נבע מהשוואת מעמדה העלוב של יוון בזמן זה עם מעמדה המפואר בעבר. סוגי שירה אלה קמו לתחייה לא בצורתם הקודמת, אלא בצורה חדשה: ראשית כול תבע הזמן פאר ודייקנות. ובאשר לתוכן, הרי דתיותה של השירה הקדומה היא שגרמה לבריתה הטבעית עם הכוֹריאה; ואילו השירה הספרית נאלצה למצוא לה אבן שואבת אחרת, ואבן שואבת כזו נעשתה לה האהבה. זהו ההבדל השני. ספריוּת, רומאנטיוּת, למדנת, ארוֹטיקה – אלה הם סימני ההיכר של השירה ה“אלכסנדרונית”.

לגדול אמניה נחשב קאלימאכוֹס (בזמנו של תלמי השני, פילאדלפוֹס), משורר “למדן”, דוגמת רבים אחרים, ומחברו של הקאטאלוג שהוזכר למעלה (ע' 58). ואגב, באפּוֹס הוא לא עסק, בסרבו להתחרות בהוֹמירוֹס. הצורות הספרותיות החביבות עליו היו האֶפּיליות (epýllia, “שירים אפּיים זעירים”), כגון השיר “הקאלי”, שבו תיאר את קבלת הפּנים שנערכה לתיסבס על ידי הכפרית הקאלי קודם המיתו את הפר המאראתוֹני, וכן האלגיוֹת, שבהן החיה את האהבה החושנית של שירת מימנרמוֹס, אך תיבל אותה בלמדנות מופרזת. האלגיות שלו נשאו את השם Aítia, “סיבות”, כי לכולן היתה משותפת השאיפה לבאר את מקורו של איזה שם, מינהג, שריד קדומים וכדומה. ששאיפה זו עלתה בקנה אחד עם המגמה הארוטית של יצירתו, תוכיח האלגיה שלו “קידיפּי”, שלא הגיעה אלינו אל בחלקה12, והמספרת על אושר האהבה שבין העלם אַקוֹנטיאוֹס והעלמה קידיפּי; עלילת־אהבה זו זכתה בימי קדם להצלחה בלתי מובנת לנו. קאלימאכוס אף החיה את היאמבּוֹס, בחקותו, לפי עדות עצמו, את היפּוֹנאכּס (ראה כרך א, ע' 150); הוא עשה זאת בזהירות רבה, מאחר שגילוי־הלב ההמוני של הנודד מקלאזוֹמנאי לא תאם את תפארת מעמדו של קאלימאכוֹס כחצרן. בנוסף על כך החיה גם את המיכתם, ובתחום זה רבו ביותר מחקיו. את מיטב יצירותיהם של חקיינים אלה כינס בסוף העידן שבו אנו עומדים מליאַגרוֹס איש גדר ב־ Stéphanos (“זר”) שלו, הגרעין של “האנתולוגיה הפאלאטינית”13, שנשתמרה עד לזמננו, והמשמשת עד היום כאבן־בוחן לבדיקת המשמעוּת של “סגנון אנתולוגי”.

מסקירה זו נמצאנו למדים, כי המשוררים, שמלאכתם בסוג אחד של שירה בלבד, שאותם פוגשים אנו בתקופות הקודמות, מפנים את מקומם בעידן שלנו למשוררים־אנציקלופדיסטים. אנציקלופדיסט היה, לאמיתו של דבר, גם בן־דורו של קאלימאכוֹס, תאוֹקריטוֹס, מפני שבאידיליות שלו, בהתאם למשמעותו של מונח זה ביוונית (eidýllia, “יצירות פיוטיות זעירות”), כלולות גם תמונות זעירות מחיי הכפר והעיר, גם אֶפּיליוֹת (שירים אֶפּיים זעירים), גם יצירות ליריות, ואף מיכתמים. ואולם, מאחר שבאסופת יצירותיו תופסות מקום ראשון במעלה תמונות מן החיים הכפריים, צומצמה בכיוון זה משמעותו של המונח אידיליה. חיי הרועים מתוארים ביצירות תאוֹקריטוֹס לא בצורה ריאַליסטית, אלא במידה מרובה של רוֹמאנטיות אַלכּסנדרוֹנית, ועם זאת ברוב כשרון; לשם איוּרן נעזרים אנו ברצון בציורים ובתגליפים מן ההווי של אותו זמן. ואולם בלתי־אמצעי עוד יותר העונג שמספקים לנו תיאוריו מחיי העיר, או המימוֹסים, שביניהם נמצאות פנינים כמו “המכשפות” ו“נשוֹת סיראקוּסאי”. ריאליסטן בתחום המימוֹס היה הירוֹדאס (Heródas)14, שלא מזמן הוחזר לנו, המחקה את היפּוֹנאכּס הן מבחינת הצורה והן מבחינת הרוח הפנימית של יצירתו.

את אֶפּוֹס הגיבורים החייה ביצירתו Argonautiká (“עלילות האַרגוֹנאבטים”) אַפּוֹלוֹניאוֹס איש רוֹדוֹס, תלמידו, יריבו וממשיך דרכו של קאלימאכוֹס. בשירתו זו הוכיח אַפּוֹלוֹניאוֹס כשרון בלתי מוטל בספק, בחברו בצורה הארמונית את האובייקטיביות של הסיפור האֶפּי עם תיאור אהבתן של שתי הגיבורות, היפּסיפּילי האידילית ומידיאה הטראגית. את האֶפּוֹס הלימודי החייה אַראטוֹס איש סוֹלוֹי, שהאפּוֹס שלו Phainómena (“תופעות [שמימיות]”) היה אחד הספרים החביבים על קהל הקוראים בעידן הזה ולאחריו.

לליריקה (המלית15) היו נציגים רבים – אַסקלפּיאַדיס איש סאמוֹס, גליקוֹן, ואחרים – אך משפטנו אנו עליה ייחרץ על־פי יצירות המחקה הגאוני שלהם קאטוּלוּס (ראה להלן, ע' 144). לא חסרה גם הטראגדיה; בתחום זה ניסו את כוחם שבעה פייטנים, שאת כולם ציינו בשם המשותף “פּליאדה טראגית” (מן Pleiás במיתולוגיה היוונית, “קבוצה של שבעה כוכבים”). אך שום דבר לא ידוע לנו עליהם, פרט לשמותיהם, ואף הם מסופקים. לעומת זאת יודעים אנו, כי הטראגדיה הקלאסית משלה בכיפה בעידן שבו אנו עומדים: לכל עיר היה תיאטרון משלה, ולהקות נודדות של שחקנים, שכונו אמני דיאוֹניסוֹס, הפיצו אותה ברחבי תבל, עד לארץ הפּארתים הרחוקה.

על הקומדיה יהא צורך לדבר לחוד, מאחר שמרכזה היה לא באַלכסנדריה ואף לא באחת מערי המלוכה האחרות, אלא באותה אַתונה עצמה שבה נוצרה הקומדיה של דורות קודמים. בעידן ההליניסטי, בהשפעת ההתעמקות בפילוסופיה וביצירות אֶבריפּידיס, הצליחה חבורת פייטנים נועזים לשים קץ להגזמה ולחד־גוֹניות של הקומדיה האַטית התיכונה (ראה כרך א, ע' 243), וליצור את קומדיית־ההווי הרצינית האַטית־החדשה, שבאמצעות מחקיה הרומיים (ראה להלן, ע' 140) היא נעשתה אמה־יולדתה של הקומדיה בת ימינו. היא הצטיינה בפוריות יתירה: לפי מסורת הקדמונים נמנו עם כיוון זה 64 פייטנים, שכל אחד מהם חיבר כמאה קומדיות. הבולטים ביותר ביניהם היו פילימוֹן ומנאַנדרוֹס. הראשון קנה לו שם בעלילות המרשימות של יצירותיו, והשני – בשלימות הפסיכולוגית של גיבוריו. רק על מנאַנדרוֹס יכולים אנו לחרוץ משפט במישרים, מאחר שלמרבה המזל נשתמר חלק נכבד מן הקומדיות שלו, אם כי במצב פגום פחות או יותר16. ואגב, באמצע המאה ה־3 לפסה"נ נפסקת הפריחה בתחום זה של השירה. באַלכּסנדריה הקביל לקומדיה רצינית זו המימוֹס, שמבחינת תוכנו דומה היה לזוועות הראינוע בימינו אנו, ואף מכוּון היה לקהל צופים בעל רמה תרבותית דומה. אך לעומת זאת הצטיין המימוֹס בחיוניותו הרבה, ומבצעיו, שחקנים משני המינים, לא רק האריכו ימים עד לאחר חורבן העולם העתיק, אלא אף הגיעו אל מעבר לתחומיו של העולם התרבותי באותו זמן, ופזרו את זרע הדראמה על פני ארצות המזרח הרחוק.

פּוֹרייה עוד יותר היתה הפּרוֹזה של העידן ההליניסטי. אחת משלוש הסתעפויותיה הקלאסיות – ההיסטוֹריוֹגראפיה – מתחלקת למן זמנם של ה“איסוֹקראטיקים” (ראה כרך א, ע' 248–249) לשני כיוונים מקבילים: כיוון פּראגמאטי, הממשיך במסורות המפוכחות של תוקידידיס, וכיוון רטוֹרי, השואף בהצגת המאורעות והדמויות להשאיר רושם עמוק בלבות הקוראים. דמויות מעין דמותו של אַלכּסנדר הגדול סיפקו חומר למכביר לכיווּן השני. בעיקבות קליטארכוֹס, ההיסטוריון של אַלכסנדר, המשיכו לייפות את סיפור תולדותיו של הלה בקישוטים דמיוניים, עד שלבסוף – אמנם בזמן מאוחר יותר – הוא נתגלגל ברומאן של פּסבדו־קאליסתניס על אַלכסנדר הגדול, רומאן שהתפשט עד לקצווי תבל, והיפרה במידה ניכרת את הספרות הפיוּטית של עמי המזרח והמערב כאחד. מן המיספר העצום של חיבורים היסטוריים שנכתבו בעידן שבו אנו עומדים הגיעו אלינו רק חיבוריו של אחד, פּוֹליבּיאוֹס איש מגאלוֹפּוֹליס, בן סטראטיגוֹס של הברית האכאיאית (ראה למעלה, ע' 17). גם פּוֹליבּיאוֹס עצמו כיהן בברית במשרות שונות, עד ששלטונות רומי החשדניים הביאוהו, כבן־תערובות, לרומי. כאן התוודע אל חוגו של סקיפּיאוֹ הצעיר (“האפריקני”), ונעשה ההיסטוריון המוסמך של מלחמות רומי עם קארתאגוֹ ועם המזרח היווני. מכל חיבורו המקיף של פּוֹליבּיאוֹס על מלחמות אלו (למן 221 עד 144 לפסה"נ) הגיע אלינו רק שליש בקירוב, וזהו המקור הבטוח ביותר בשבילנו להכרת תקופה מכרעת זו בתולדות רומי. בסגולות סגנוניות מיוחדות אין חיבור זה מצטיין. מבחינה זאת עלה על פוליביאוס ממשיך פעלו פּוֹסידוֹניאוֹס (בערך 135–51 לפסה"נ), הנודע גם כמלומד וכפילוסוף. באובדן חיבורו ההיסטורי הגדול יש משום הפסד שאין לו תמורה.

באשר לפּוֹריוּת, מתחרה בהיסטוריוגרפיה הפילוסופיה. אמנם באקאדמיה – למן הזמן שהיוזמה רבת ההשפעה של אַרקסילאוֹס (ראה להלן, ע' 82–83) הובילה אותה למסלול הספקנות – שולטת התאפקות מדהימה; רק במאה ה־3 לפסה“נ כובש את שוק הספרים נציגה קליטוֹמאכוֹס, הוא עזרוּבּעל איש קראתאגוֹ המיוּון. ואולם בעידן זה פּורייה יותר הפעילות הספרותית של אסכולות אחרות. האסכולה הפּריפאטיטית העמידה אחר אַריסטוֹ מלומדים־סופרים מצוינים – את תאוֹפראסטוֹס ובייחוד את סטראטוֹן איש לאמפּסאקוֹס, הוא אחרון המלומדים שנשאר נאמן לשאיפתה הקדומה של הפילוסופיה לחלוש על מכלול המדע, שהתפצל והלך למקצועות נפרדים. האֶפּיקוּראיוּת, באישיותו של מניח יסודותיה, והסטוֹאה בדמויותיהם של שלושת ראשוני ראשיה – זינוֹן, קליאַנתיס, ובייחוד כריסיפּוֹס – מציפות את ספריות חסידיהן בשפע של חיבורים על נושאים מקצועיים וכלליים. לצד הצורני מגלות הן עקרונית יחס של זלזול. עם זאת, למן מחצית המאה ה־2 לפסה”נ, מורגשת בסטוֹאה התעוררות של ריאקציה נגד זלזול זה, וראש הסטוֹאה האמצעית, פּאנאיטיאוֹס, שכבר הוזכר למעלה (ע' 44), אינו נמנע מלהשתמש ברטוריקה כדי להגביר את ההשפעה על לבות בני־האדם. מבחינה זו הולך בעקבותיו פּוֹסידוניאוס, מורה הסטוֹאיוּת בזמנו של קיקרוֹ. ואולם, עד כמה שהדבר ייראה מוזר, היוצרים המקוריים ביותר בתחום הספרות קמו מקרב נציגיה של האסכולה הקינית, שדגלה ב“חיים ללא צרכים”. אחד מהם, בּיאוֹן איש בּוֹריסתניס (ראה למעלה, ע' 19–20), נעזר לשם הפצת משנתו בצורה ספרותית חדשה המכונה diatribé (“דרשה”). היתה זו חוליה אמצעית בן דו־השיח ובין המאמר, וסימן ההיכר האופייני שלו התבטא בכך, שהמחבר, בשוחחו, כביכול, עם קהל המאזינים, הציג לעצמו בשמם שאלות, שעליהן היה משיב תשובות נאותות. השני, מניפּוֹס איש גדר (במאה ה־3 לפסה"נ), מתקדם עוד יותר בערבוב הסגנונות, וממציא את הסאטירה המכונה Satura Menippea (“ערבוביה של מניפּוֹס”), תערובת חפשית של פרוזה ושירה, משלוֹ ומשל אחרים, התואמת את הרקע הדמיוֹני, שעליו רקם מניפּוֹס את משנתו המוסרית. פילוסופים רציניים לא החשיבו לא את בּיאוֹן ולא את מניפּוֹס. כלפי הראשון טענו, כי הוא “הלביש את הפילוסופיה מחלצות פרחוניות (ánthina)”, וכלפי השני – כי הוא יצר מעין “קנטאברוֹס”17 ספרותי מעורר זוועה. ואולם למרות זאת האירה להם ההצלחה פנים. את בּיאוֹן חיקה הוֹראטיאוּס בסאטירות שלו. ואת מניפּוֹס, זמן קצר אחר מותו – מארקוּס טרנטיאוּס וארוֹ, ואחרי כן – לוּקיאנוֹס.

הנאום מפסיד באותו זמן את בסיסו, שלו במיוחד הוא חייב תודה על הישגיו – את הבסיס המדיני: במלכויות ההליניסטיוֹת בא הנייר המשרדי במקומו של הדיבור החי באסיפה הלאומית, אַתונה ירדה מגדולתה מבחינה מדינית, ואילו התרבות של בריתות ערי יוון אינה מגיעה לרמה כזו, שתאפשר את פיתוחו של הנאום האמנותי. יוצא מן הכלל במובן זה רק האי רוֹדוֹס; כי כאן – מן הזרע שנזרע בשעתו על ידי אייסכיניס (ראה כרך א, ע' 248–249) – מתפתח סגנון בריא, המכונה רוֹדוֹסי, שהוא מיזוג מוצלח של ענייניוּת התוכן עם יפי הצורה; אך לא רבות נדע על נציגיו המיוחדים. ואולם, מאחר שהנאום המשפטי צבעיו בדרך כלל דהים כשאין הפעילות הפרקליטית של נציגיו מלוּוה פעילות מדינית, לפיכך, משלושת סוּגיה של הפּרוֹזה הרטורית (ראה כרך א, ע' 247) מחזיק מעמד רק אחד – הנאום החגיגי. הוא בולע את שני הסוגים האחרים: נוצרים נאומים המכונים דיקלומים, המתחלקים ל־suasoriae (נאומים מדיניים דמיוניים, למשל: “הנואם משדל את האתונאים להרוס את מזכרות־הניצחון שהקימו, נוכח איומו של כּסרכּסיס לחזור, אם לא יבצעו זאת”) ול־contraversiae (נאומים משפטיים דמיוניים בפרשיוֹת משפטיות דמיוניות: “איש אמיץ לב הורג את אחיו, שתפס את רסן הטיראניה; הורג־האח נלקח אחר כך בשבי על ידי שודדי־ים; האב, שחמתו בוערת בקרבו, מבטיח לשודדי־הים כסף מישנה לפדיון השבוי, אם הללו יכרתו לו את ידיו, שרצחו את האח; רב־החובל של ספינת השודדים, הנסער למשמע הצעת האב, משחרר את השבוי ללא כל תמורה כספית; כעבור זמן יורד האב מנכסיו ופונה לעזרת בנוֹ, אך הלה משיב פניו ריקם”; מכאן המשפט והנאומים). דיקלומים אלה קנו להם שביתה באסכולות, בייחוד באסכולות היווניות באסיה הקטנה, ומשום כך כונה הסיגנון שטופח שם אסיאני. לסיגנון זה היו שני כיוונים. הראשון, המתייחס על איסוֹקראטיס, מגבב זה על גבי זה משפטים יומרניים ארוכים; זהו הסיגנון המפואר. לעומתו מעדיף הכיוון השני (המתייחס על היגיסיאס איש מאגנסיה, שפעל ב־250 בערך לפסה"נ) משפטים קצרים לא גמורים, מבוטאים ברוב רגש; זהו הסיגנון הרגשני. שניהם כאחד, ובייחוד השני, שולטים בנאום של העידן שבו אנו עומדים.

כפי שרואים מן הדוגמות שהובאו כאן, הנאומים, ובייחוד אלה המכוּנים contraversiae, הם בעלי אופי בלטריסטי. אכן, אסופות התרגילים הרטוריים, שחיש מהר ראו אור, דומות היו, לאמיתו של דבר, לסיפורי בלשים, ובעיבודיהן הלאטיניים המאוחרים השפיעו במידה ניכרת על הנובילה של ימי־הביניים. ואולם, נוסף על כך כבר ידועה לו לעידן ההליניסטי בלטריסטיקה אמיתית. כיוצרו הראשון של סיפור בעל ערך ספרותי עלינו לראות את אַריסטידיס (המכונה כרגיל “איש מיליטוֹס”), מחברה של אסופה בשם Milesiaká (“[סיפורים] מיליטיים”); את הזמן המדויק של היווצרות סיפורים אלו לא נדע. לאמיתו של דבר קרוב אריסטידיס לאותם מספרי־אגדות, שעליהם דובר למעלה (כרך א, ע' 154). תודות לאסופתו של אריסטידיס נעשתה הנובילה הנועזת והחושנית ספר לקריאה, ומצאה לה עוד במאה ה־1 לפסה"נ, באישיותו של ההיסטוריון סיסנה (ראה להלן, ע' 143), את מתרגמה ללשון הלאטינית, ובאמצעותו הולידה מספר עצום של חיקויים שעברו במורשה לימי־הביניים – לבּוֹקאצ’וֹ ולסופרים שאחריו. מסובך יותר היה מוצאו של הרומאן. הוא נוצר ממיזוג של סיפור־האהבים (למשל, “קידיפּי” של קאלימאכוֹס, למעלה ע' 66) עם סיפורי מסעות ומאורעות, שבעידן שלנו רווחו למכביר. הנוסחה היסודית של הרומאן היתה כזו: הגיבור מתאהב בגיבורה; הם נפרדים זה מזו מאונס; בזמן הפירוד עוברות על זוג האוהבים הרפתקאות רבות; בסופו של דבר האוהב והאוהבת מוצאים זה את זו. יוצרו הראשון של סיפור מעין זה היה אַנטוֹניאוֹס דיאוֹגניס, מחבר “הנפלאות מעבר לתוּלי”, שאת תוכנו יודעים אנו תודות לקטע ממנו המובא אצל פוטיאוס18. אין לקבוע בוודאות מתי הוא חי, אך על־פי סימנים שונים ניתן להסיק, כי הוא יצר בזמנם של אַנטוֹניאוּס וקליאוֹפּאטרה, ובאופן זה נוצר הרומאן הספרותי בהשפעת הרומאן החי, ששיגשג על כס המלוכה.


פרק ד: הדת

§ יד. הדתות ההליניסטיות

מבחינה דתית העידן שלנו הוא בחלקו המשכה של התקופה הקודמת, בה במידה שבפולחנים הקדומים של המדינות היווניות נשמר אותו פאר מסורתי, שמרשים להן אמצעיהן החומריים. בצד זה של הנושא לא ניגע; נציין רק זאת, שפולחנים אלה מתקיימים לא רק בערי יוון הקדומות, אלא אף באלו שנוסדו בעידן שבו אנו עומדים (ראה למעלה, § ד). ואולם, ליד הצורות הדתיות העתיקות קמות ומתפתחות צורות דתיות חדשות, כתוצאה מן המגע ההדדי בממלכות ההליניסטיות בין האוכלוסייה היוונית והאוכלוסיה המקומית. הסכימה של התהוות הצורות הדתיות החדשות ושל התפתחותן, היא זו: בראשונה הדת המזרחית הנדונה משתנה במקצת כדי להסתגל לתודעה הדתית היוונית (“הליניזציה של הדת המזרחית”); אחר כך, בצורתה החדשה, ההליניסטית, היא מוכנסת לערים יווניות־מזרחיות של אותה ממלכה, בעלות אוכלוסייה מעורבת; לבסוף היא מתפשטת גם על פני ארצות אחרות של העולם היווני־מזרחי, היווני, והיווני־רומי (“אוֹריינטאליזציה של הדת העתיקה”). אופייני לכל התהליך הזה, שהוא מתרחש מתוך הכרה מלאה ותיכנון מוקדם: הצורות הדתיות החדשות הן תוצאה של תיקונים דתיים שתוכננו מראש, והעם מקבל אותן מגבוה; לפנינו כאן מעין הפעלה מוקדמת של העיקרון cujus regio, ejus religio (“למי חבל הארץ, לוֹ הדת”)19.

במסיבות אלו נודעת חשיבות מיוחדת לאישיותו של המתקן הדתי. עד כה חיפשו המתקנים הדתיים אישור לפעלם בדלפוֹי. כעת פחתה חשיבותו של אַפּוֹלוֹן, כי מניח היסודות לדתות ההליניסטיות היה מהגר מאלבסיס, כוהן האלה דימיטיר, טימוֹתאוֹס ממשפחת האֶבמוֹלפּידים. הגיעו אלינו ידיעות על פעולתו בשני מרכזים של החיים ההלניסטיים הדתיים – בפּסינוּס שבפריגיה ובאַלכּסנדריה.

בפּסינוּס הוא ייוון את הדת המקומית של אם האלים הגדולה (Megále méter), שהילידים כינוה קיבּלי (Kybéle). זה התרחש בוודאי עוד בזמן שלטונו של ליסימאכוֹס, שהתכוון כפי הנראה לעשות את הדת החדשה לדת המדינה; מטרה זו הושגה בימי יורשי כסאו, מלכי פּרגאמוֹן. מקום מרכזי בדת אכּסטאטית זו תפסה אהבת האם הגדולה אל הרועה היפהפה אַטיס, אהבה סוערת, אשר הובילה את הצעיר לטירוף הדעת ולסירוס עצמי; את מעשה הסירוס שלו חיקו כוהניו הגאלים הקנאים (מוצא השם גאלים אינו ברור, ואין לו, כנראה, קשר עם שבט הגאלים או הקלטים). מתוך מיתוס קודר זה קלטה בשעתה יוון את האגדה היפה על האהבה שבין אַפרוֹדיטי ואַנכיסיס, בהשמיטה כמובן את המוֹטיב המתועב של הסירוס, שעורר סלידה בנפשו של היווני; לאגדה זו נודעה חשיבות רבה בשביל רומי של התקופה שלאחר מכן. את המיתוס הזה נאלץ טימוֹתאוֹס להעמיד במרכז הדת היוונית־פריגית. מוטיב הסירוס העצמי לא ניתן להשמטה, כי עליו נשען המוסד רב העוצמה של הכוהנים־הגאלים; ואולם טימותאוֹס החליש את משמעותו, בצרפו אליו את המוטיב של מוֹת אַטיס ושל תחייתו על ידי אהבת האם הגדולה. בכך ניתנה לו האפשרות להכניס לדת זו מן הדראמה של דת דימיטיר. הניצחון על המוות מתקבל אף כאן כסיסמה. המוכנסים בסוד המיסתורין – כי למעשה עניין לנו כאן עם מיסתורין – נעשו חברים פעילים בדת החדשה על ידי טעימה ממאכל וממשקה בלתי ידועים לנו, שהוגשו להם בתוך אותם מצלתיים ותופים, ששימשו להשמעת מוסיקה מחרשת אוזניים בזמן הריקודים הנלהבים לכבוד האלה: “אכלתי מתוך תוף, שתיתי מתוך מצלתיים, נכנסתי לסוד עובדי אַטיס”, היה נוסח ההצהרה של המוכנסים בסוד הדת החדשה. אחר כך הוצגה בפניהם דראמה דתית על נושא אהבתו, מותו ותחייתו של אַטיס: בשתי תמורות־גורל פתאומיות נהפכו השמחה ליגון, והיגון לשמחה. כהכרזה חגיגית על השמחה השנייה, הסופית, שימש דו־החרוז:

אַל פחד, המאמינים: ניצל האל!

מעתה גם לנו ההצלה מובטחת.


מן הניצחון על מותו של אַטיס שאבו המאמינים ביטחון באלמוות האישי שלהם. התנחומים המיסתוריים שבדת דימיטיר (ראה כרך א, ע' 164–165) הועברו לדת החדשה, שמסיבה זו בלבד כבר לא יכלה להיות רחוקה מלבו של היווני. אבל בכך לא נסתיימה ההליניזציה. את האם הגדולה העריצו מאז ומתמיד בדמות אבן שחורה שנמצאה בעיר פּסינוס, היא מכּה, כביכול, של ימי קדם; אבן זו הועברה אחר כך לפּרגאמוֹן. הדמיון היווני לא בא בכך על סיפוקו – גם את האלה וגם את האל נחוץ היה לעצב בפסלים בעלי תבנית אנושית. שמו של האמן, שבגורלו עלה לבצע תפקיד זה, אינו ידוע לנו. הוא לא היה אמן ממדריגה ראשונה, ואם דמות האם הגדולה, הנושאת על ראשה זר בתבנית מיגדל, היא די מרשימה, הרי לעומתה דמותו הנשית למחצה של אַטיס אינה יכולה למצוא חן בעינינו. על כל פנים אלה הם פסלים יווניים, סמלים מוחשיים להליניזציה של הדת עצמה.

חשובה עוד יותר היתה פעולתו של טימוֹתאוֹס באַלכּסנדריה, שבה שינה את הדת המצרית הקדומה של אוֹסיריס ואיסיס ושיווה לה את הדמות ההליניסטית של דת איסיס וסראפּיס. והרי תוכנו של המיתוֹס המצרי על זוג זה: אוֹסיריס, האל־המלך של מצרים, אחיה ובעלה של איסיס, נופל קרבן למזימות אחיו סת, וגופתו נקרעת לגזרים. איסיס אוספת את חלקי הגופה המפוזרים, ובטקסים מאגיים מחזירה למת את חייו. כך מנצח אוֹסיריס את המוות, וכל אחד יכול על־ידי טקסים מאגיים דומים “להיעשות אוֹסיריס”, ולהבטיח לעצמו חיי נצח. לפי עצם טבעה היתה דת זו קרובה יותר לדת של דימיטיר, ולפיכך עוד הירוֹדוֹטוֹס מזהה את דימיטיר עם איסיס. כפי שניתן לשער, התבטאה פעולתו של טימוֹתאוֹס בכך, שבראשונה ייוון ביסודיות את פולחן האלים המצריים, ואחר כך את עצם התדמית של אותם אלים. אוֹסיריס נהפך, מבלי שנדע מדוע, לסראפּיס, והלה זוהה עם האדיס. מלאכת החיטוב של פסל נאות הופקדה בידי האמן בּריאַכּסיס (ראה למעלה, ע' 61). באשר לאיסיס, סודר הדבר בדרך פשוטה עוד יותר: הציגוה, פשוט, בתורת דימיטיר, על־פי הטיפוסים הקדומים של אותה אלה. ואולם אחר כך נראתה הליניזציה זו מופרזת מדי, ונוצר טיפוס יווני־מצרי של אלה זו, כשהיא עוטה בגד, שבקיפּוליו דומה הוא לבגדי הכוהנות שלה.

ובכל זאת, שתי דתות אלו, אם כי מיוּונות, הכניסו לתוך התודעה הדתית היוונית הרבה יסודות זרים. ראשית כּוֹל, נשתנו – ולרעה – דמויות הדראמה הדתית: במיסתורין האלבסיים נתגלמה אהבה אימהית טהורה של דימיטיר לקוֹרי, ואילו כאן הגורם המכריע היא האהבה המינית של האם הגדולה ושל איסיס, מה שטבע על שתי דתות הליניסטיות אלו אותו חותם חושני, שהוא בכלל אופייני לדתות המזרח. במירוץ הדורות הגה אמנם העולם היווני־רומי אותם סיגים מיניים, אלא שבזמן הראשון הם נתנו אותותיהם – ובמידה אפילו ניכרת ביותר; ולא בלי צדק כונו היכלי שתי דתות אלו על־ידי מגיני המוסר בשם מאוּרות פריצים. ושנית, כזו כן זו, שתיהן דרשו מיספר גדול של כוהנים; עם פלישת שתיהן לעולם המערבי חודרת לתוכו גם הכהונה, העצומה מבחינה מיספרית והמאורגנת במעמד סגור (קאסטה).

שליטיה של השלישית במלכויות המזרח הגדולות, הסלבקים, בניגוד לליסימאכוֹס, למלכי בית אַטאלוֹס ולמלכי בית תלמי, אינם נוטים שום פשרות עם הדתות המקומיות. אמנם, אחת הדתות האלו – דת עשתורת־אַפרוֹדיטי ואַדוניס – יוּונה בקפריסין, והגיעה לכל מקום בעולם היווני; ואולם זה התרחש מאליו, וקדם בהרבה לסלבקים. מצד שני גם נכון, שדתות הבעלים הסוריים, וכן המיתראיסם של ממלכת הפּארתים, שפרשה מן הממלכה הסוּרית, השפיעו על העולם המערבי. ואולם השפעה זו מתגלה בזמנים מאוחרים בהרבה (ראה להלן, פרשה III, הקיסרות האלילית, פרק ד: הדת). ואילו הסלבקים היו בדרך כלל חסידים נלהבים של טוהר הדתות היווניות, ובייחוד של דת אפּוֹלוֹן, שהסלבקים ראו את עצמם כיוצאי חלציו; בדפני, שבקרבת אַנטיוֹכיה בירתם, היה ההיכל הראשי מוקדש לאַפּוֹלוֹן.

אבל בקרב נתיניהם – אמנם במשך זמן קצר בלבד – נמצאו כאלה, שהשפעתם על החיים הדתים של העולם היווני (והיווני־רומי) המקיף אותם היתה ניכרת ביותר; הכוונה ליהודים. העידן ההליניסטי היה בהיסטוריה שלהם עידן הפּזורה (diasporá). היו מיספר הבדלים בין היהודים המפוזרים בנכר לבין אלה שישבו בארצם: א) יהודי הפזורה, בהינתקם מאדמתם, התפרנסו מן המסחר, ובייחוד מעסקי ממונות, ומכאן התרכזותם הצפופה בערים, ובייחוד בערי הבירה: אַלכּסנדריה, פּרגאמוֹן, תסאלוֹניקי, קוֹרינתוֹס, רומי (קודם 60 לפסה"נ); ב) מפאת האיסור הדתי להקריב קרבנות מחוץ לירושלים, נשתנה אצלם סדר עבודת האלוהים, ואת מקום בית־המיקדש תופס בית־הכּנסת. ובבית־הכּנסת לא היה אז מן הבלעדיוּת שבבית־המיקדש, ושעריו היו פתוחים בפני גרים (prosélytoi), בעיקר מבין היוונים. שלושה סימני־היכר שבדת ובמינהג ייחדו את היהודים: המילה, האיסור לאכול מפיתם ולשתות מיינם של נוכרים, שמירת השבת. את מצוות המילה לא יכלו היוונים לקבל, משום שנגדה את מהותם העצמית; האיסור לסעוד עם נוכרים נגד את השקפתם על הכנסת אורחים; ושמירת השבּת נגדה את השקפתם על מהות החגים (ראה כרך א, ע' 262). והינה בנקודות אלו נטה בית־הכנסת לוויתורים מסוימים כלפי הגרים, בדרשו מהם לעומת זאת הקפדה יתירה על תביעות דתיות אחרות, ובייחוד על עבודת האלוהים ללא כל פסל ותמונה. הקסם של התנ“ך, שבאותו זמן כבר נמצא בתרגום יווני (ראה למעלה, ע' 24), אף הוא עשה את שלו, ובסופו של דבר רואים אנו, כי כל בתי־הכּנסת של הפּזורה היהודית מוקפים טבעות של גרים, וגם ללא כל קשר עם בתי־הכּנסת קמות קהילות של “יראי ה'”, כפי שהן אהבו לכנות את עצמן. נאמני דת ישראל בטהרתה הראשונית, שישבו בארץ־ישראל, הביטו על הגרים בעין רעה, והיו מכנים אותם בכינוי “ספחת” (“קשים גרים לישראל כספחת”20), ואילו היהודים הנוטים להליניות, והמכונים “מתייוונים”, קידמו בשמחה את גידולו ההדרגי של עדר ה'. ואולם גם הראשונים גם השניים לא יכלו כמובן לחזות מראש, מה גורלי יהיה התפקיד שימלא למען החיים הדתיים של הדורות הבאים ייווּנה זה של דת התנ”ך בקרב קהילות הגרים.

הצד האהוד פחות מכול בקרב הדתות ההליניסטיות הוא ללא כל ספק פולחן השליטים, שהתפתח מן המושגים הפּרסיים, ובייחוד המצריים, על טבעוֹ האלוהי של השליט. עוד אַלכּסנדר הגדול, כיורש כס המלכים הפּרסיים, תבע לעצמו פולחן מעין זה, שהיה קשור עם “נפילה אפיים ארצה” (proskýnesis) הסמלית; לא נדע אם מקור תביעה זו היה שגעון הגדלות שדבק בו, או היא באה מטעמים מדיניים. התביעה עוררה רוגז מוצדק בקרב הפמליה המאקדונית של אַלכּסנדר, ויורשיו נהגו ביתר זהירות. מאחר שהיוונים רגילים היו ל“הירוֹאיזציה” של מייסדי ערים ומציליהן, לפיכך החלו השליטים, יורשי אַלכּסנדר, בהכנסת הפולחן של שליטים שמתו. וכך הנהיג תלמי הראשון באַלכּסנדריה את פולחן אַלכּסנדר כמייסד העיר, ובנו תלמי השני צירף לפולחן זה גם את פולחן אביו, כ“פודה” (Sotér) העיר מפגעי מלחמות הדיאַדוֹכים. אותו תלמי השני, לאחר מות אַרסינוֹאי השנייה, אחותו־אשתו, ראה את עצמו רשאי להעלותה, בכינוי “אוהבת אחיה” (Philádelphos), לדרגת אֵלה, ולהנהיג את פולחנה, ואף לא גילה מורת־רוח יתירה כשלפולחן זה הוכנסה בהדרגה גם אישיותו הוא, והאלהת תלמי השלישי וברניקי השנייה – האלים “המיטיבים” (Euergétai) – כבר לא דרשה כל מאמץ. קצת אחרת, אבל עם אותה תוצאה עצמה, התפתח פולחן השליטים בממלכת הסלבקים. ובאשר למלכים מבית אַטאלוֹס ומבית אַנטיגוֹנוֹס – מבלי לדבר כבר על היארוֹן השני מלך סיראקוּסאי – הללו, מאחר שהיו להם קשרים בעיקר עם יוונים, הסתפקו בנזר המלוכה. ובכלל אין ההלינים, אם עלינו לדון על פי הספרות, מקדישים תשומת לב מיוחדת ליומרנות ההאלהה מצד מלכי סוּריה ומצרים. ואילו הבּארבּארים אינם רואים ביומרות אלו כל חידוש. אך למרות זאת עתיד גידול מתועב זה על גופה של הדת העתיקה לעשות פרי באושים; אכן, זה יתרחש רק בעידן הבא.


§ טו. הפילוסופיה הדתית

בתחום הפילוסופיה הדתית נמשך לאורך כל העידן ההליניסטי מאבק סוער בין הכיוון החיובי והכיוון הספקני; מאבק מעין זה יתחולל מחדש כעשרים דורות לאחר מכן בתקופה המכוּנה תקופת ההשכלה – האנגלית והצרפתית – במאה ה־17 ובמאה ה־18, והוא יתחולל כהחייאה ביודעים של אותו מאבק ראשון, אגב הסתייעות באותו נשק עצמו, אבל בהשתתפות מיספר הרבה יותר גדול של לוחמים. זירת מאבק זה היתה “האוניברסיטה” האתונאית, כפי שאנו מכנים את מכלול האסכולות הפילוסופיות של אַתונה: האקאדמיה, הליקיאוֹן, הסטוֹאה, “גן” אפיקורוס והגימנסיון של קינוֹסארגס. הליקיאון, בעל האופי המדעי המובהק, עמד מן הצד במאבק זה. הקינוֹסארגס לא בא בחשבון, מסיבות בדיוק מנוגדות. נאבקו איפוא ביניהן, מן העבר האחד הסטוֹאה והאפּיקוּראיות, כנציגוֹתיו של הזרם החיובי, ומן העבר השני – האקאדמיה (החדשה), כנציגת הספקנות.

הלך־הרוח הרומאנטי, המאפיין את החברה ההליניסטית, בא על ביטויו גם בגילויי חיבה לאלי המולדת, עדי עברה המפואר של הלאס. בשבחם הפליגו השירה והאמנויות הפלאסטיות; גם הפילוסופיה טרחה למענם, בהמציאה מופתים לקיומם. לפרסום רב זכו בייחוד שני מופתים: א) המופת ex consensu gentium (“מתוך ההסכמה הכללית של העמים”); האמונה הכללית באלים מוכיחה, כי מושג האלים הוא notio innata (“מושג מלידה”), שמפאת כלליותו לא תיתכן כזבותו; “מאחר שישנם מיזבחות, ישנם גם אלים”. ב) המופת הקוסמוֹלוֹגי־טלאולוגי: הסדר התכליתי של היקום ושל הארץ מוכיח, כי הם נוצרוּ על־ידי שכל עליון או אלוהות.

אֶֶפּיקוּרוֹס קיבל אמנם רק את המופת הראשון, אך בשלימות. “ההסכמה הכללית” מייחסת לאלים שתי תכונות יסודיות, המבוטאות בתוארים “בני אלמוות” ו“מאושרים”. אם האלים הם בני אלמוות, אין הם יכולים להיות חלק מן העולמות, שנוצרו על ידי התלכדות של פּרוּדוֹת, ושמוכרחים בסופו של דבר לשוב ולהתפרד לאותן פּרוּדוֹת שמהן הורכבו, ושמשום כך אין הם נצחיים; מישכנם של האלים הוא, איפוא, ב“עולמות הביניים” (metakósmia, intermundia). אם האלים מאושרים, משמע שאין הם דואגים לבני־האדם, כי הדאגה והאושר מנוגדים זה לזה; אין איפוא “השגחה” (prónoia, providentia) אלוֹהית. האם אין פירושו של דבר, שעלינו לחדול מלהעריץ את האלים? לא מיניה ולא מקצתיה: עלינו להעריצם כנציגי השלימות, והערצתנו זו, שלא על מנת לקבל פרס, היא בעלת ערך מוסרי הרבה יותר נעלה מאותן תפילות טרדניות לגמוּל בעולם הזה ובעולם הבא, שבהן מתבטאת יראת־השמים של ההמון. ועל־ידי שלילת ההשגחה האלוהית נדחה גם המופת הקוֹסמוֹלוֹגי הנזכר למעלה, שאותו לא יכול אפיקורוס לקבל גם משום כך, שאת מוצא העולם מסביר אפיקורוס הסבר מיכאני גרידא. שלילה זו של המופת הקוסמולוגי היא שגרמה לכך, שלמרות יחסם החיובי של האפּיקוּראים אל האלים, הם נחשבו אתיאיסטים בעיני ההמון.

לעומת זאת הודתה הסטוֹאיוּת בשני המופתים, ולמופת השני אף ייחסה חשיבות מיוחדת: ההשגחה האלוהית היא נקודה מרכזית בפילוסופיה הדתית של הסטוֹאה. בהסתמכה על היראקליטוֹס (ראה כרך א, ע' 128) הסבירה הסטואה את האלוהות כנפש שכלית־לוהטת של העולם (זהו פּאנתאיסם): ממנה הכול נולד, ועל־ידי דליקות מחזוריות, שבהן העולם עולה באש – אליה הכול חוזר. בהיותה נפש העולם, אחת היא האלוהות ויחידה, אבל התגלויותיה מרובות, ואת האלים, שבהם יאמין ההמון הפשוט, עלינו להבין כהתגלויות כאלו, ובאופן זה נודה בכך, שהאלים הם ישויות שמציאותן אינה מוטלת בספק. הפולחנים הדתיים של העמים השונים מבוססים על ההשגחה האלוהית, ובכן נבונים הם בהחלט; גם בהגדת העתידות יש מן התבונה. כי אילולא העניקה לנו האלוהות דרכים להכרת רצונה, מן ההכרח היה להסביר זאת באחד משלוֹשת ההסברים הבאים: א) או שלא היה ביכולת האלוהות להעניק לנו; ב) או שלא רצתה האלוהות להעניקם לנו בגלל יחסה העוֹיין כלפינו; ג) או שלא רצתה האלוהות להעניקם לנו, משום שאין היא רואה בניחוש תועלת לבני־האדם. הראשון משלושת ההסברים הללו נוגד את יכולת־הכול האלוהית, השני נוגד את אהבת־הכול האלוהית, והשלישי נוגד את השכל הישר (זהו הטרילימאט הסטוֹאי הנודע, שבשינוי מסוּים חזר עליו אחר כך לייבּניץ). מבלי להסתפק במשפטים אַפּריאוֹריים אלה, חיזקו אותם חכמי הסטוֹאה בהוכחות מן מן הניסיון, בלקטם דברי נבואה אשר נתקיימו. הם בכלל גילו התעניינות מיוחדת בנושא זה של הגדת עתידות (divinatio) וכן בנושאים הקרובים לו – הגורל וחירות הרצון, שחכמי הסטוֹאה ביקשו לפשר ביניהם באנטיתיזה הנאה: Docunt volentem fata, nolentem trahunt21

(“את המציית אֵלוֹת הגורל תוֹבלנה, את המסרב – תגרוֹרנה”). וכשהאיצטגנינות הרימה ראש, מצאו להן גם שיטותיה המיוחדות להגדת־עתידות קרקע נוח לקליטה במישנה הסטוֹאית; פּוֹסידוֹניאוֹס (המאה ה־1 לפסה"נ), שכבר הוזכר למעלה, ושבחיבוריו הלמדניים ומלאי החריפות גרם להצלחת הסטואיות בעידן הקיסרות, הוא שהכניס את האיצטגנינות לאַסכולה הסטוֹאית.

יריבתן של שתי המישנות החיוביות, האפּיקוּראיות והסטוֹאיות, היתה האקאדמיה, למן הזמן שבראשה ניצב אַרקסילאוֹס (המאה ה־3 לפסה"נ) הנלהב. בסטותו מדרכי אַפּלטוֹן, ויתר על ההנחה בדבר שני עולמות, בחשבו לממשי רק את העולם הנראה, שעל מציאותו יעידו חושינו. ומאחר שחוסר הוודאות שבעדוּת החושים הוכח על ידי אַפּלטוֹן עצמו, הרי התוצאה היא ממילא ספקנות (sképsis) מוחלטת: אין לנו אמצעי הבחנה בין מושגים נכונים לבלתי נכונים, ולפיכך עלינו לחפש לא את האמת, אלא את הקרוב לאמת, כשמדריכה אותנו לא הידיעה הוודאית, אלא הסברה (dóxa, opinio). בספקנות הכללית נבלע, כמובן, גם המדע על האלים: אַרקסילאוֹס וחסידיו הפריכו בשיטתיות את עקרונותיהם של האפּיקוּראים והסטוֹאיקנים, ובייחוד של האחרונים. חכמי האקאדמיה לא ראו את עצמם אַתאיסטים, והפולמוס שניהלו נסב לא על האמונה באלים, אלא רק על המופתים, שעליהם רצו יריבי האקאדמיה להשעין אמונה זו, ואשר לא היו דרושים לאקאדמיה. ביטוי להלך־רוח רומאנטי ניתן לראות בכך, שלא אַרקסילאוֹס ולא הממשיך המחונן של מישנתו, קארניאַדיס (המאה ה־2 לפסה"נ), לא העלו את מישנותיהם על הכתב, בהסתפקם בהוראה בעל־פה בצל עצי הדולב של האקאדמיה. אמנם, ראש האקאדמיה שבא אחריהם, קליטוֹמאכוֹס, הירבה לכתוב; אבל הוא הלוא היה קארתאגגני, ושמו מלידה היה עזרוּבעל, ולפיכך לא היה שרוי באותו הלך־רוח רומאנטי. מחיבוריו, וכן מחיבורי תלמידו־מעריצו פילוֹן איש לאריסה, קיבל השראה קיקרוֹ, נציגה האחרון של האקאדמיה החדשה בתחום הפילוסופיה הדתית. חיבוריו De Natura Deorum (“על טבע האלים”) ו־De Divinatione (“על הגדת עתידות”) הם השרידים היחידים – ובכך יקר ערכם – שהגיעונו מכל אותו מאבק, והם גם הנבטים של חידושו במאה ה־17. מאבק זה, וכן גם קיקרוֹ עצמו, נהיו בשביל העולם העתיק נחלת עבר שחלף ללא שוב. ניצח פּוֹסידוֹניאוֹס, ועוד תלמידו־יורשו של פילוֹן איש לאריסה, אַנטיוֹכוֹס איש אַשקלוֹן, החזיר את משנת האקאדמיה לאפיקה האפלטוני הקדום. האנושות ביקשה אידיאלים חדשים, ביקשה גאולה ומרגוע באמונה בלתי מעורערת על ידי ספיקות בהשגחה האלוהית, ביקשה פדות בתקווה ל“גורל טוב יותר” מעבר לסף המוות. וכך “מלאו הימים”.


פרשה II: הרפובליקה הרומית (510–27 לפסה"נ)    🔗

מבוא: דברי־ימיה החיצונים של רומי בעידן הרפובליקני

§ א. המראה החיצוני של איטליה ושל חופיו המערביים של הים התיכון בימי קדם

אילו היה קו עקוֹם חוצה את הים האדריאטי והים האיאוֹני עד למקום המכונה “מזבחות הפילאינים” (Bomoí Philainôn)22 בסירטיס הגדול, היה מפריד בין אגנו המערבי של הים התיכון לאגנו המזרחי. מצדו האחד של קו זה נמצא חצי־האי הבאלקאני, ומצדו השני – חצי־האי האַפּניני, כששניהם מוסבים זה אל זה ב“כתפיהם”. במידה שהראשון, על הסתעפויותיו ועל מיטב נמליו, מופנה כלפי מזרח, בה במידה צופה השני מערבה. ואולם, שני מיפרצים גדולים – מיפרץ קוֹרינתוֹס ביוון, ומפרץ טארנטוּם באיטליה – יוצאים מכלל זה; ואכן, תודות להם חלה התקרבות בין שני חצאי־האיים.

איטליה כשהיא לעצמה, בדומה ליוון, מתחלקת לשלושה חלקים; ואולם, שלא כיוון, לא הים הוא המפריד בין חלקיה, אלא הכיווּן של חוט השידרה שלה – שרשרת הרי האַפּנינים. שרשרת זו ראשיתה בהררי האַלפּים שלחוף הים; המשכה הוא בהתחלה ממזרח לים האַדריאַטי, ובאופן זה מפרידה היא מעל איטליה הנותרת מישור פורה רחב־ידיים, המושקה על ידי הנהר פּאדוּס (הוא פּוֹ של ימינו) השקט, עם שפעת יובליו הצפוניים והדרומיים. בחבל ארץ זה ישבו לפנים האטרוּסקים, אך עוד במאה ה־5 לפסה"נ נהדפו הללו אל מעבר לאַפּנינים על ידי הגאלים, שכבשו את חלקו התיכון והעיקרי של המישור; משום כך נקרא המישור בזמנים ההיסטוריים בשם גאליה שמעבר זה של האלפים (Gallia cisalpina), ביתר דיוק – מצפון לפּאדוּס נקרא המישור בשם גאליה שמעבר לפּאדוּס (Gallia transpadna), ומדרום לו נקרא גאליה שמעבר זה של הפּאדוּס (Gallia cispadana). רק במערב ובמזרח היתה הארץ מאוכלסת שבטים לא גאליים, בלתי ידועים לנו – הטאברינים, שעל שמם נקראת העיר טוֹרינוֹ, והוונטים, ששמם הונצח בזמנים הרבה יותר מאוחרים בשם העיר ונציאה. היסוד האטרוּסקי הוסיף להתקיים הלאה במאנטואה שמצפון לפּאדוּס ובבּוֹנוֹניה (כיום בּוֹלוֹניה) שמדרום לו. עריה הראשיות של גאליה היו מדיאוֹלאנוּם (כיום מילאנוֹ), בּריכּסיאה (כיום בּרשה), ורוֹנה, ועוד.

רק מעֵבר לחלק הזה של האַפּנינים החלה איטליה האמיתית, ובחלק התיכון של חצי־האי נמשכת במקביל לחופי הים שלשלת הרים מסתעפים, המחלקת ארץ זו לרצועה מערבית, ברובה גבעית, ולרצועה מזרחית, ברובה הררית. הרצועה הראשונה מעניינת יותר; כאן שפכו לפנים את זעמם כוחות ווּלקאניים, שעיקבות פעילותם שרדו בדמות הרים חרוטיים נאים ואגמים ירוקים עגולים, הממלאים את הלועות הקדומים. מבחינה מדינית התחלקה רצועה זו לשלוש ארצות. הראשונה מצד צפון היתה אֶטרוּריה עם הנהר הראשי שלה אַרנוּס (כיום אַרנוֹ). על גדות האַרנוּס שכנו הערים אַרֶטיאוּם (כיום אַרצוֹ), פייזוּלאי (כיום פיאֶזוֹלה), פּיזאי (כיום פּיזה); מלבדן ראויות לתשומת לב ווֹלאטיראי (כיום ווֹלטירה), פּירוּזיה (כיום פּירוּג’ה), קלוּזיאוּם (כיום קיוּסי), ויי וקיירי. בארץ זו שכן עם מוזר, אדוק בדתו, שעסק באומנות הניחוש, אשר פותחה על ידיו עד כדי שיטה שלמה, מדעית (על פי הקרביים של הבהמות המועלות לקרבן, הוא הניחוש המכונה haruspicina), וטיפח מושגים קודרים ביותר על ממלכת המתים. גם אומנות הניחוש, גם המושגים הדתיים, גם אמנותו של אותו עם, היו תוצאה של הליניזציה מוקדמת מאוד, שאגב לא השפיעה על הלשון, שעד היום לא פוענחה23, למרות השפע היחסי של שרידיה. הארץ היתה לאטיאוּם, שלשונה – הלאטינית – עתידה היתה להשתלט על איטליה כולה, ואחרי כן על עולם ומלואו. מצד מזרח גבלה הרצועה עם ההרים הסאבּיניים, שלמרגלותיהם, באותו מקום שהנהר אַניאוֹ, יוּבלו של הטיבּריס, חודר אל העמק, שוכנת העיר טיבּוּר (כיום טיווֹלי) הציורית, נווה־הקיץ החביב על האריסטוקראטיה הרומית. הלאה, דרומית לאַניאוֹ, מוריקים ההרים האַלבּאניים הווּלקאניים שבמדרונם שכנה לפנים אלבּה לוֹנגה, אם כל הערים הלאטיניות. בזמנים ההיסטוריים נודעו כאן הערים: טוּסקוּלוּם (כיום פראסקאטי), נווה־הקיץ השני אחרי טיבּוּר, של האריסטוקראטיה הרומית, אַריקיאה ופּריינסטי (כיום פּאליסטרינה). מלבדן היו עוד ערים לאטיניות אלו: אַרדיאה בארץ הרוּטוּלים, ואנטיאוּם, טאראקינה ואַרפּינוּם בארץ הווֹלסקים. ולבסוף, הארץ השלישית, המבורכת ביותר באיטליה, קאמפּאניה, נחלת העיר קאפּוּאה, בעמק הנהר ווֹלטוּרנוּס; וקאפּוּאה היתה מאז ומתמיד המתחרה של רוֹמי. פה גם נמצאו המושבות היווניות קימי וניאַפּוֹליס, ששכנו למרגלות הווזוּביאוּס, כשהלה היה עדיין שקט, המושבה הקימיית דיקאיאַרכיה, שהרומים שבו ויסדוה תחת השם פּוֹטיאוֹלי, ולבסוף – הערים פּוֹמפּיאי, הרקולאניאוּם וסטאבּיאַי, המפורסמות בקצן הטראגי. ברצועה המזרחית, ההררית, מקבילה לאטרוּריה אוּמבּריה עם שפעת יישוביה הבלתי גדולים, שדיברה בלשון קרובה ללאטינית. חוֹפי ארץ זו, למן הנהר רוּבּיקוֹן, גבול איטליה, עד לנהר אייסיס, היו מאוכלסים על־ידי הסינוֹנים הגאליים, ומדרום לאייסיס – על־ידי הפּיקנטים מסאמניאוּם, שהגיעו לכאן בתורת זרע “האביב הקדוש” (ver sacrum)24 בהדרכת השרקרק (picus), הציפור שעליה התייחסו ושעל שמה נקראו. באחוזת נחלתם שכנה העיר אַנקוֹנה (מן ankón ביוונית, “זרוע”), מושבתם של בני סיראקוּסאי. מול לאטיאוּם וקאמפּאניה השתרעה ארץ סאמניאוּם, בעלת סבר הפּנים החמורות, מולדת המארסים, הפּליגנים ושבטים אחרים, שבכושרם הקרבי עלו על יתר שבטי איטליה. לשונם האוֹסקית, שבה דיברו גם תושבי קאמפּאניה, והקרובה ללשון האוּמבּרים וללאטינית, היתה במשך תקופה מסוימת הלשון הנפוצה ביותר באיטליה, ורק במאה ה־1 לפסה"נ נאלצה לפנות את מקומה ללאטינית. מבין ערי ארץ זו עלינו להזכיר את סוּלמוֹ ובייחוד את קוֹרפיניאוּם.

במקום בו מסתיימת ארץ סאמניאוּם פונים האַפּנינים דרומה בשלשלות אחדות; דרומית לקאמפּאניה הם מתחברים, וחוזרים ויוצרים, כמו בצפון, שלשלת אחת ראשית, הנמשכת עד לקצה המגף האיטלקי, בהשאירה במזרח את ארצות המישור החדגוֹניות אַפּוּליאה והמשכה קאלאבּריאה, עקבו של אותו מגף (כיום השמות מוחלפים: בשם קאלאבּריאה נקרא כעת קצה המגף, ואילו העקב ירש את שמה של אַפּוּליאה השכנה). באַפּוּליאה ישבו שבטים קרובים מבחינת מוצאם לסאמניטים, והיו בה שתי הערים המתחרות ביניהן: קאנוּסיאום, על גדות האַבפידוּס (כיום אוֹפאנטו), ואַרפּי. ואילו בקאלאבּריאה ישבו המסאפּיאי, שהיו ממוצא נכרי, ונמצאו בה הנמל הנודע בּרוּנדיסיאוּם (כיום בּרינידיזי) והמושבות היווניות טארנטוּם (כיום טאראנטוֹ) והידרוּס (כיום אוֹטראנטוֹ). הארץ ההררית הדרומית־מערבית נקראת בחלקה הצפוני לוּקאניה, ובחלקה הדרומי – בּרוּטיאוּם; בשני חבלים אלה ישבו שבטים קרובים מבחינת מוצאם לסאמניטים. ערי השבטים האלה – פּטיליאה וקוֹנסנטיאה – היוו מיעוט שאינו ניכר במיכלול הערים־המושבות היווניות, שהשתרעו עד לטארנטוּם ושהעניקו לכל הארץ את הכינוי המוגזם יוון רבתי. עם ערים אלו נימנו רגיאוֹן, לוֹקרוֹי, קרוֹטוֹן, תוּריאוֹי (בקרבת חורבותיה של סיבּאריס הקדומה, ראה כרך א, ע' 129), מטאפּוֹנטיאוֹן, פּוֹסידוֹניאה, אֶלאָה, היפּוֹניאון ואחרות. אחדות מהן הספיקו במירוץ הדורות ליהפך מבחינה אתנית לערים לוּקאניות: אֶלאָה נהייתה לווליאה, היפּוֹניאוֹן לוויבּוֹ ופּוֹסידוֹניאה לפּייסטוּם. ואולם בערים האחרות נשאר מעמדו של היסוד ההליני איתן.

באיטליה גובלת סיקיליה. אותה שלשלת הרים אַפּניניים נמשכת גם מן העבר ההוא של הבקיע הפתאומי, שממנו נוצר מיצר מסינה, ותחת השם של הרי פּלוֹריס (מן pélor ביוונית, “מפלצת ענקית”) היא מקיפה את החלק הצפוני של האי, בהשאירה בדרום שטח גבעי, שממנו מזדקר הפלא של סיקיליה, הר הגעש הגבוה, פולט־האש, אטנה. באי זה ישבו מדורי דורות שני שבטים: במערבו – הסיקאנים הבּארבּאריים, במזרחו – הסיקוּלים האיטאלקיים. ואולם על תרבותו של האי השפיעו השפעה מכרעת לא הם, אלא שני עמים חדשים, שקרעוהו לשני חלקים בלתי שווים. את מזרחו של האי יישבו היוונים, שמבין מושבותיהם התבלטה סיראקוּסאי הדוֹרית, ואילו את מערבו יישבו הקארתאגנים, שיישוביהם הראשיים היו ליליבּייאוֹן (כיום מארסאלה), פּאנוֹרמוֹס (כיום פּאלרמוֹ) וסוֹלוּס. בה במידה שסיקיליה, תודות ליסוד יווני זה, רכשה לעצמה חשיבות למען התרבות העתיקה, באותה מידה היו נטולי ערך מבחינה זאת שני האיים הנותרים, הסוגרים את הים הטירני (= האטרוּסקי) – קוֹרסיקה וסארדיניה. ההליניסם נחל כאן מפלות (ראה כרך א, ע' 93–94), והיסוד הפיניקי, שתפס את מקומו, עקר היה מבחינה תרבותית. ואגב, סיקיליה וסארדיניה היו ארצות פּוֹריות, ובמשך זמן רב סיפקו מזון לאיטליה, שבעיקר עסקה בגידול בקר; ואולם קוֹרסיקה היתה עוד בימי קדם ארץ פראית, שמעשי שוד ונקמות דמים רווחו בה.

על חוף אפריקה, מול סיקיליה, נוסדה עוד במאה ה־8 לפסה“נ, ע”י מהגרים מפיניקיה, קארתאגוֹ (Carthago בלאטינית, Karchedón ביוונית, קרת־חדשת [“עיר חדשה”] בפיניקית), המתחרה התמידית של איטליה, מקודם היוונית ואחרי כן הרומית. קארתאגוֹ היתה בראשונה אחת מן הערים הפיניקיות הרבות שבאותו חבל (קדמה לה בזמן אוּטיקה, ששמה נגזר מן השם הפיניקי “[עיר] עתיקה”), אחר כך עצמה, ושלא כמושבות־מסחר פיניקיות רגילות השתלטה גם מבחינה תרבותית על כל חוף הסירטיס הקטן. במזרח נתקלו הקארתאגנים בהתנגדות מצד המושבות היווניות של טריפּוֹליס, ועד לזמנים מאוחרים ביותר סימנו “מזבחות הפילאינים” את המקום, שבו התחולל הקרב, אשר תודות לגבורת האחים פילאינוֹס הנחיל את הניצחון ליוונים. ואולם במערב הם השתלטו מבחינה תרבותית על שבטי הנוודים של הארץ שכּוּנתה נוּמידיה (היא אלג’יריה של ימינו; nomádes ביוונית – “נוודים”), ואחרי כן – במידה אמנם פחותה יותר – על שבטי מאבריטאניה (כיום מארוֹקו), עד למקום המכונה עמודי היראקליס או עמודי מלקרת (“מלך קרת”, האל הפיניקי הנודד), שמשני צדי מיצר גיבּראלטאר. בעברו השני של המיצר, באיבּריה (ספרד), מצאה לה קארתאגוֹ מישען בעיר הפיניקית גדר. קארתאגו אפילו חלמה זמן מה חלומות של השתלטות על חצי־האי – זאת היתה מטרת תוכניתו הגאונית של חמילקרת אחר המלחמה הפּוּנית הראשונה. תושביו הילידים של חצי־אי זה התפרדו לשני שבטים עיקריים: איבּרים וקלטאיבּרים. את השבט האחרון, שמוצאו כנראה מעוֹרב, מפרידים הרי הפיריניאים מגאליה האמיתית הקלטית, שבה נמצא קן פעיל מאד של ההליניסם – מאסאליאה וסביבתה, במורד הנהר רוֹדאנוּס (ראה כרך א, ע' 86).

כל הארצות המנויות כאן שועבדו בזמנים שונים, אם כי לא כליל, לרומי. על עצמאותן שמרו, עד בוא יומן, גרמניה, שהנהר רינוּס מפריד בינה ובין גאליה, ובּריטאניה, שתעלה מפרידה בינה ובין גאליה. מצד בּריטאניה לא נשקפה לרומי כל סכנה; ואולם גרמניה, שעוד בעידן הרפובליקה הרומית שילחה מעבר לאַלפּים גדודי־פרא של קימבּרים וטבטוֹנים, הפילה מאז ומתמיד את חיתיתה על העמים, שתחת שלטונה שוחר־השלום של רומי התאחדו למשפחה אחת ימתיכונית.


§ ב. התפתחותה החיצונית של רומי בעידן הרפּוּבליקני

העיר רומי נוסדה בזמן שאינו ניתן לקביעה, ולו גם בקירוב (על־פי המסורת – בשנת 753 לפסה"נ), על הגדה השמאלית של הטיבּריס, כתוצאה מהתחברות שני יישובים – לאטיני (פּאלאטיני) וסאבּיני (קווירינאלי). עוד בזמן הראשון לקיומה, בימי המלכים, לאחר שערערה את מעמדה השליט של אַלבּה לוֹנגה, הטילה את מרותה היא, בהתאם לעקרונות ההגמוניה, על ערי לאטיאוּם הקרובות. אך זמן קצר לאחר מכן באה רומי תחת שלטון שושלת המלכים ממשפחת טארקוויניאוּס, ששלטה בעיר האֶטרוסקית השכנה טארקוויניאי. מלכים אלה עשו את רומי בירת החבר האטרוסקו־לאטיני. גירוש שושלת טארקוויניאוּס (על־פי המסורת – בשנת 510 לפסה"נ, בזמן אחד עם גירוש בניו של פּיסיסטראטוֹס) פירק חבר זה. החלו המלחמות הבלתי פוסקות של רומי הרפּובּליקנית בערי האֶטרוּסקים, הסאבּינים והווֹלסקים (מסורת האגדה על קוֹריוֹלאנוּס) הקרובות אליה ביותר, עד אשר כיבוש העיר האטרוּסקית ויי, בשנת 396 לפסה“נ, העניק לרומי עליונות מכרעת. ואולם את הישגי ההצלחה הזאת שמה לאַל כעבור זמן קצר פלישת הגאלים (המפלה בקרבת הנהר אַליאַה, בשנת 390 לפסה"נ), שנסתיימה בכיבוש רומי. היה צורך להתחיל הכול מחדש, והתפתחותה זו של רומי בפעם השנייה היתה בקצב מהיר יותר. עוד בשנת 348 לפסה”נ עלתה במידה כזו על ערים אחרות של העולם האטרוּסקוֹ־לאטיני, עד שקארתאגוֹ מצאה לנכון לכרות אתה ברית.

עליונותה זו של רומי הובילה בשנת 343 לפסה“נ להתנגשות עם הסאמניטים, שבה מתחיל השלב השני בתולדות רומי. הפרשה הסתבכה על־ידי פרישת ערי לאטיאוּם, שהשתלטות רומי עליהן בשנת 338 לפסה”נ גרמה לתלוּתן בה, בדומה למצב בעלות בריתה הגרורות של אתונה בברית דילוֹס (ראה כרך א, ע' 205–206). ואולם הסאמיניטים גילו התנגדות קשת־עורף, ורק הניצחון בשנת 295 לפסה"נ בקרבת העיר סנטינוּם הכריע את הכף לטובת רומי: מכאן ואילך נגזר על אחת משתי התרבויות האיטאליות המתחרות ביניהן, הלאטינית והאוֹסקית, לכלות ולעבור מן העולם.

לאחר מכן החל מאבק חדש – בין התרבות הלאטינית והתרבות היוונית, שמרכזה היתה טארנטוּם. באותו זמן הספיק כבר ההליניסם, תודות לפעולות אַלכּסנדר הגדול והדיאַדוֹכים, לכבוש את המזרח. מן הממלכות ההליניסטיות היתה קרובה ביותר לאיטליה ממלכת אֵיפּירוֹס, בה שלט מלכה הגאוֹני פּירוֹס (ראה למעלה, ע' 13). פּירוֹס שאף ליעשות מעין אַלכּסנדר הגדול של המערב, וחש לעזרת טארנטוּם, ואולם “נצחון פּירוּס” שלו לא דחה להרבה זמן את ההכרעה הסופית: בשנת 272 לפסה"נ נחלה רומי ניצחון צבאי על טארנטוּם, אך עם זאת נכנעה רומי לתרבותה הגבוהה יותר, ההלינית, של טארנטוּם.

וכך באה איטליה – פרט לחלקה הצפוני – תחת שלטון רומי. טרפה הקרוב ביותר של רומי היתה סיקיליה. שליטה היווני, היאֶרוֹן השני מלך סיראקוּסאי, עשה חוזה עם השכנה הצפונית; מאבקה של רומי החל עם השכנה הדרומית־מערבית, עם קארתאגו. המלחמה הפּוּנית הראשונה (ב־264–243 לפסה"נ), שבה האירה ההצלחה פנים לרומי, העניקה לרומי את השלטון על סיקיליה (בלי סיראקוּסאי), ואחר כך גם על סארדיניה וקוֹרסיקה. וכאשר יסד חמילקרת ממלכה קארתאגנית חדשה בספרד, ובנו הגאוני חניבעל הוביל משם לאיטליה חיל אדיר, בקוממו נגד רומי את תושבי סיראקוּסאי וגם את שבטי הסאמניטים, שעוד לא שכחו את העוול שנעשה להם – היתה התוצאה הסופית של מלחמה פּוּנית שנייה זו (ב־219–202 לפסה"נ) ניצחון רומי חדש והשתלטות על ספרד וסיראקוּסאי. הטריטוריה הקארתאגנית (“אַפריקה”) שמרה לעת עתה על עצמאותה.

המאה ה־2 לפסה“נ, תקופת הפריחה של הרפּוּבּליקה הרומית, היתה גם תקופת התנגשותה, עטורת הנצחונות, עם המזרח ההליניסטי. ראשונה לכניעה היתה מאקדוניה, בשלוש מלחמות שבאו תכופות זו אחר זו (במלחמת 200–196 לפסה“נ נכנעה לפלאמינינוּס, במלחמת 171–168 לפסה”נ – לאַיימיליאוּס פּאבלוּס, במלחמת 148 לפסה"נ – למטלוּס). לאחר המלחמה השלישית נעשתה פּרובינקיה רומית. זמן קצר לאחר מכן מוּנה גורל דומה, תחת השם אכאיאה, ליוון, וכן נעשתה פּרוֹביניקה רומית גם אפריקה. באופן זה הניחה רומי את היסודות לשלטונה בים האַייגייאי. לאחר מכן שוב האירה ההצלחה פנים לרומי, שבדרכי שלום השתלטה על חלקה הקדמי של אסיה הקטנה, כלומר, על ממלכות פּרגאמוֹן וביתיניה. ואולם התפשטות טריטוריאלית זו עשתה את רומי שכנה בלתי אמצעית של גדול אויביה מאז ימי חניבעל – מיתירידאטיס השישי, המכונה Eupátor (“בן־טובים”), מלך פּוֹנטוֹס. בנצלו את האיבה שעוררו בכל מקום במזרח מעשי החמס והעושק של חוכרי־המיסים הרומיים, קומם מיתרידאטיס נגד רומי (בשנת 88 לפסה"נ) לא רק את אסיה, אלא גם את יוון, וכתוצאה מכך קידמו את פניו בכל מקום כמחזיר עטרת החירות היוונית. המלחמות עמו התנהלו בזמן של מהומות פנימיות ברפובליקה הרומית, ובכך ההסבר גם לזמן הרב שמלחמות אלו נמשכו וגם להתחדשותן מדי פעם בפעם. לאחר נצחונות חלקיים של סוּלה (ב־84 לפסה"נ) ולוּקוּלוּס (ב־67 לפסה"נ) סיים אותן פּוֹמפּיאוּס (ב־63 לפסה"נ), שלשם חיסולן הסופי נאלץ לספח לרומי גם את ממלכת הסלבקים, שכבר היתה אז בתהליך של התפוררות מוחלטת. כאן, ליד נהר פּרת, נעצרו נשרי רומי. כעת נעשתה שכנתה של רומי ממלכת הפּארתים האדירה, אשר ב־53 לפסה”נ הנחילה לשר־הצבא הרומי קראסוּס תבוסה ניצחת, שרומי כבר לא זכתה לעולם לנקום עליה. הפּרת נשאר גם להבא הגבול המזרחי של ממלכת רומי.

אותה מאה שנייה לפסה"נ עיגלה גם את נחלות רומי במערב. בסידרת מלחמות נכבשה גאליה שמעבר זה של האַלפּים, ואחרי כן חבל גאליה שמן העבר ההוא של האַלפּים, שהרומיים כינוהו בפשטות “פּרוֹבינקיה”. שם זה נשתמר עד ימינו אלה בשם פּרוֹואנס. צעדיו הנועזים של נסיך נוּמידיה, יוּגוּרתה (ב־111–106 לפסה"נ), אילצו את רומי לספח לפרובינקיה “אפריקה” גם את נוּמידיה (עשה זאת מאריאוּס). דבר שהרחיב את השפעת רומי גם על מאבריטאניה. לבסוף ביצע גאונו הצבאי של יוּליאוּס קיסר את כיבושה של גאליה כולה (ב־58–51 לפסה"נ), וכתוצאה מכך נעשה הרינוּס גבול בין העולם הרומי ועולם הגרמני.

ממלכת רומי, שגבולותיה הורחבו בצורה נמרצת כל כך, שסועה היתה למן הרבע האחרון של המאה ה־2 לפסה“נ על־ידי מריבות פנימיות. האות המבשר אותן היו הריפורמות החקלאיות של שני האחים גראקכוּס בשנים 133 ו־123–122 לפסה”נ. לאחר הריאקציה האריסטוקראטית של אוֹפּימיאוּס וסקאברוּס פרצה (בשנים 88–82 לפסה"נ), בין מאריאוּס וקינה מצד אחד, ובין סוּלה מצד שני, מלחמת האזרחים הראשונה, שאף היא נסתיימה בנצחון האַריסטוֹקראטיה. שונה היתה התוצאה של מלחמת האזרחים השנייה – בין פּוֹמפּיאוּס ויוּליאוּס קיסר (בשנים 50–46 לפסה"נ). ואולם במהומות שפרצו אחר שנרצח יוּליאוּס קיסר (בשנת 44 לפסה"נ), נעלמו הסיסמות הרעיוניות, ואת המקום הראשון במעלה החל לתפוס לאט לאט המאבק בין האישים. לאחר מות פּוֹמפּיאוּס ויוּליאוּס קיסר נאבקו ביניהם אוֹקטאוויאנוּס ואַנטוֹניאוּס. הראשון נשען על המחצית המערבית של ממלכת רומי, השני – על המזרחית. באַנטוֹניאוּס גם תמכה בעלת בריתו ואשת חיקו, קליאוֹפּאטרה מלכת מצרים. נצחון אוֹקטאוויאנוּס על אַנטוֹניאוּס (ליד אַקטיאוֹן, ב־31 לפסה"נ) הוביל להשתלטותה של רומי גם על מצרים, הממלכה ההליניסטית האחרונה. ואולם מצרים לא נעשתה פרובינקיה רומית, אלא ממלכתו הפרטית של אוֹקטאוויאנוּס, כיורש נחלתם של מלכי בית תלמי. אי אפשר היה להשלים בין מעמד מעין זה של אזרח רומי ובין עקרון השוויון הרפובליקני: בשנת 27 לפסה"נ העניק הסנאט לאוקטאוויאנוס את תואר הכבוד Augustus (“מרומם”). בכך נסתיים העידן הרפּוּבּליקני והחל עידן הקיסרות.


פרק א: מינהגים ונימוסים

§ ג. החיים המשפחתיים

המשפחה הרומית, בדומה ליוונית, נשענה על המונוגאמיה. ראשה היה הבעל והאב, pater familias (“אבי המשפחה”), שכסמל אזרחותו נשא שם משולש: שם פרטי, שם בית־האב ושם המשפחה. למשל: מארקוס טוליאוס קיקרו.

הערה: מיספר השמות הפרטיים של גברים היה מועט מאוד, ולפיכך נהוג היה לקצרם. השכיחים ביותר היו: C. (Gaius), Cn. (Gnaeus), M. (Marcus), L. (Lucius), P. (publius), T. (Titus), Ti. (Tiberius), Q. (Quintus), Sex. (Sextus). דל עוד יותר היה אוצר השמות של נשים. בת יחידה נשאה את שם בית־האב של האב (למשל קוֹרנליאה). במקרה של שתי בנות, היו מבדילים בין זו לזו על־ידי תוספת הכינויים “גדולה” (maior) ו“קטנה” (minor). אם מיספרן היה למעלה משתים היו מציינים את הנוספות על־פי מספרן הסידורי (“שלישית” [Tertia], “רביעית” [Quarta], “חמישית” [Quinta]). לשמות בית־האב היתה מבחינה לשונית צורת תוארי השם, והם היו מסתיימים כמעט תמיד בסיומת ius. שמות אלה היו מורשתיים כמו שמות המשפחה, שציינו את הסתעפויותיו של בית־האב. וכך, למשל, הבחינו בין בני בית־האב קוֹרנליאוּס ממשפחת סקיפּיאוֹ וּבין בני בית־האב קוֹרנליאוּס ממשפחת סוּלה ובין בני בית־האב קורנליאוס ממשפחת לנטוּלוּס, וכן הלאה. שמות המשפחה נוצרו לעיתים קרובות משמות־לוואי, מהם גם מכאיבים (Scaevola, “איטר”; Varus, “עיקל”; Cicero, “אפוּנה”) ואף מעליבים (Asina, “אתון”; Bestia, “חיית־פרא”; Lamia, “מכשפה”). נשים ירשו אותם רק במקרים יוצאים מן הכלל, כגון Caecilia Metella (Metella = “שכירת חרב”). שמות בתי־האב והמשפחות תרמו במידה ניכרת להאדרת התודעה האַריסטוֹקראטית, בשמות כמו קוֹרנליאוּס סקיפּיאוֹ או קאיקיליאוּס מטלוּס כשהם לעצמם, כבר היתה משום המלצה על בעליהם.


הנישואים ברומי היאו אֶנדוֹגאמיים קפדניים (ראה כרך א, ע' 96). אישורם החוקי מותנה היה בכך, שלנכנסים בברית הנישואים תהיה זכות נישואים חוקית (connubium), שקודם שנת 445 לפסה"נ לא היתה אפילו לפּלבּיאים ביחס לפּאטריקים (ראה להלן, ע' 100). תנאי שני היה הסכמת האבות משני הצדדים, ולאחריה – הסכמת הזוג הצעיר. תנאי שלישי היה הקפדה על טקסים מסוימים, שמיכלוֹלם היווה את הנישואים (nuptiae). טקסים אלה שונים היו, בהתאם לכך אם נדרשה או לא נדרשה הענקת־שלטון (manus) לבעל על אשתו. הצורה הראשונה היתה קדומה יותר. בתקופה הפּאטריקית היא התבטאה ב־confarreatio, דהיינו הקרבה חגיגית משותפת של עוּגת־כּוּסמת (panis farreus), שסימלה חיי יישוב, הקשורים בחקלאות. משרכשו להם הפּלבּיאים את זכות הנישואים החוקית, מילאה לגביהם את מקום ה־confarreatio הדתית, האסורה עליהם, ה־coëmptio, כלומר, קנייה (מדומה) של האשה על־ידי הבעל. אבל בעידן הרפּוּבּליקני המאוחר יותר החלו שתי צורות אלו, כזו כן זו, כמובילות אל ה־manus, לצאת מן השימוש; במקומן באה צורה אחרת, שבה האשה נשארה תחת שלטון האב; האב, משלא היה שבע רצון מחתנו, יכול היה לבטל את הנישואים. מכאן שכיחות התופעה של גירושים, והכבוד המיוחד שרחשו ברומי לאשה שעד סוף ימיה נשארה בנישואיה הראשונים, כלומר, היתה univira (“של איש אחד”).

מעמד האשה בבית בעלה היה מכובד מאוד. היא כונתה מטרונה (matrona), אם המשפחה (mater familias); היא נטלה חלק בסעודות כבוד, ובחירות גמורה יכלה לקבל אורחים – נשים כגברים. מטרונות מבתי־אב נודעים יכלו להשפיע על המדיניות. תעיד על כך, למשל, הערת אגב, ודווקא משום כך אופיינית ביותר, באיגרתו של קיקרוֹ אל הפּרוֹקוֹנסוּל קווינטוס קייקיליאוּס מטלוּס הזריז, בקשר לאחיו, הטריבּוּן מטלוס נפּוֹס, שהתייחס באיבה אל כותב האיגרת, קיקרוֹ: “משנודע לי, כי הוא משתמש בכל עוצמת שלטונו כטריבּוּן למען הכחידני, נכנסתי במשא ומתן עם רעייתך קלאבידאה ועם בת־דודתכם מוּקיאה, שלא פעם גמלתני טובה, וביקשתי מהן להניאו מעשות עוול זה” (מארקוס טוליאוס קיקרו, איגרות אל ידידים, ספר ה, איגרת 2, סעיף 6). משפט מעין זה לא יתואר ביוון.

החינוך בזמן קדום היה אך ורק ביתי. “אז”, אומר טאקיטוס בחיבורו “דו־שיח על הנואמים” (פרק 28), “גדל הנער בפיקוחה של האם, שתפארתה היתה על שמירת הבית והטיפול בילדים; לעזרתה היו מעמידים איזו קרובת־משפחה קשישה, כדי למסור לנאמנותה הבדוקה ולמוסריותה המופתית את ההשגחה על כל הילדים של אותה משפחה”. בעידן הרפובליקני המאוחר יותר החל להתחרות במשפחה, כמחנכת הנוער, בית־הספר, ואולם בית־ספר זה היה יווני, ומוריו היווניים לימדו בו – על־פי שיטת איסוקראטיס (ראה כרך א, ע' 222) – את הרטוריקה היוונית, שכללה באותו זמן גם השכלה כללית. ואילו את המקצועות הקשורים במולדת – תולדות רומי, כתב, חוק, לשון – הוסיפו הילדים ללמוד, כמו קודם לכן, מפי האב. רק במאה ה־1 לפסה“נ נוסדים גם בתי־ספר של “רטורים לאטיניים”, שלא זכו להוקרה מצד אנשים רציניים. בד בבד עם הנהגת בית־הספר היווני החל הנוער הרומי לעסוק באַגוֹניסטיקה, בעוד שבימים קדומים פיתח הנער את כּוֹשרו הפיסי בשירות הצבאי, שהחל בגיל צעיר מאוד. במאה ה־1 לפסה”נ גם החלו נכבדי רומי לשגר בניהם, לשם השתלמות, לאַתוּנה, שנעשתה באותו זמן עיר אוניברסיטאית שקטה. אופיינית לרומי היה המינהג שכונה deductio (“שילוח”): אב, שתפס עמדה ציבורית בינונית (למשל “פר”), היה מוסר את בנו המתבגר לאפיטרופסותו של איזה פטרון־סנאטור, כדי שבחברתו יתכשר הצעיר לקראת פעילות מדינית בעתיד. וכך, למשל, היה קיקרוֹ הצעיר deductus (“משוּלח”) לקווינטוס מוּקיאוּס סקייווֹלה המנחש, כשם שאחר כך היו deducti (“משוּלחים”) אל קיקרוֹ עצמו מארקוּס קייליאוּס רוּפוּס, גאיאוּס טריבּאטיאוּס טסטה, ואחרים.

שלטון האב על ילדיו היה נרחב ביותר. חלפו אמנם הזמנים, שאפשר היה למכור את הבן לעבד אך גם בעידן הרפובליקני המאוחר היתה זכותו של הבן לרכוּש אישי (peculium) מוגבלת מאוד, ומקרים של עונשים שהוטלו על־ידי האב על בניו היו די שכיחים.

הילדים מהווים רק חלק מן המשפחה (familia), החלק החופשי (מכאן ההוראה הכפולה של המלה liberi – “בני־חורין” וגם “ילדים”). את חלקה השני של המשפחה מהווה העבוּדה (המכונה אף היא familia). הבחינו בין עבוּדה עירונית (familia urbana), לעיתים מרוּבה מאוד, ששימשה את הבעלים בביתם, ובין עבוּדה כפרית (familia rustica), ששימשה לעבוֹדה בשדה. מצבה של הראשונה היה די נוח; על השנייה, שדוכאה בצורה איומה, ידובר להלן בע' 105.

גם בעבוּדה העירונית וגם בעבוּדה הכפרית היה אבי־המשפחה (pater familias) שליט כּוֹל יכוֹל. ואולם, בהשפעת משפטנים הומניטאריים במאה ה־1 לפסה"נ, מתחילה הגבלת זכויותיו על החיים והרכוש (גם כן peculium) של העבד, ובקשר לכך גם ההכרה בחוקיות הנישואים בין עבדים ושפחות (contubernium). על ההומניזציה של היחסים בין אדון ועבד חייבת רומי תודה גם למינהג, שעודד שיחרור עבדים. כתוצאה מכך, מי שהיה עבד נעשה עבדו המשוחרר (libertus) ובן חסותו של מי שהיה קודם לכן אדוניו, וכעת הפטרון שלו.

חיי המשפחה התרכזו בבית. במרכז הבית האיטאלי נמצא ה־atrium – אולם נרחב, שהאוֹר חדר לתוכו מבעד לפתח בתבנית ריבוע בגג. דרך פתח זה ניגרו מי גשמים לתוך מאגר (impluvium), אף הוא בתבנית ריבוע, באמצע האולם. כאן, באולם (atrium), גם נמצא המזבח־המוֹקד הביתי. ממול לכניסה נמצא חדר־השינה (tablinum) של האדון והאדונית. לפני חדר־השינה הסתעף האולם לשני אגפים (alae), וקיבל על־ידי כך צורת צלב לאטיני (קאתולי). את זוויות הצלב מילאו חדרי השינה של בני המשפחה והעבוּדה. ואולם, צורה עתיקה זו של בית שנועד למשפחה אחת, מקבלת עוד במאה ה־2 לפסה"נ, אצל אנשים אמידים, ולוּ גם אמידים במקצת, תוספת: בהשפעת צורת הבית היווני, שהועברה מפּרגאמוֹן, הוסיפו לבית האיטאלי פּריסטילוֹן (perístylon = שטח מוקף שדרת עמודים) עם חדרים סביבו, וכתוצאה מכך נעשה חדר־השינה חדר־מעבר. החיים הפנימיים של המשפחה הועברו לפּריסטילוֹן ולחדרים השקטים שמסביבו; האולם (ה־atrium) נעשה טרקלין לקבלת אורחים רשמית על־ידי בעל הבית. יחד עם הפּריסטילוֹן סיגלה לעצמה רומי גם סימני היכר אחרים של הפאר היווני־מזרחי: ציורי קירות, רצפות פּסיפס, תקרות עם מגרעות מקושטות במעשי פיסול, רהיטים מהודרים בשלל צבעים, אגרטלים ונברשות עשויים ארד ושיש, קישוטי פיסול, ומעל לכּוֹל – אותו מיזוג של ארדיכלות עם ירק גנים, המעניק את הקסם המיוחד לבית ההליניסטי (ראה למעלה, ע' 59). נוצר הטיפוס המיוחד של בית יווני־רומי, שמושג מה ממנו מקבלים אנו על־פי הדוגמות שנתגלו בפּוֹמפּיאי. עם זאת אין לשכוח, כי פּוֹמפּיאי, בהשוואה לרוֹמי, לא היתה אלא עיירה קטנה. אף־על־פי־כן, לא בכול סיפק הבית העירוני את דרישותיהם של אדוני רוֹמי העשירים. כמעט לכל אחד מהם היו מיספר חווילות, מהן סמוכות לעיר (subrubanae) – אי־שם בהרים הסאבּיניים או האלבּאניים (למשל טוּסקוּלאנוּם, חווילתו של קיקרוֹ) – מהן מרוחקות יותר, כגון בבּייאַי, בניאַפּוֹליס, בטארנטוּם, וכן הלאה.

יש לזכור, כי כל האמוּר עד כה מתייחס לאמידים בלבד. מעוטי אמצעים לא היו יכולים להגיע לאחוזת־בית אלא באחת מערי השדה, ואילו ברומי הם היו שוכרים להם דירות (cenacula) בבתים פרטיים רבי־קומות (insulae), שנבנו כדי להפיק מהם רווחים.

הלבוש הרומי היה מורכב וחגיגי הרבה יותר מן הלבוש היווני. סימן ההיכר של האזרח היתה הטוֹגה (toga) מרובת הקפלים, שהיו לובשים אותה על גבי כותונת ללא שרוולים, על־פי־רוב עשויה צמר; המטרונה היתה לובשת שמלה עליונה, palla, אף היא מרובת קפלים. כרגיל, מדמים אנו לעצמנו את היוונים כמגודלי זקן, ואת הרומיים ללא חתימת זקן וללא שפם. ואולם שוני זה מקורו בהבדל בין הזמנים, ולא בהבדל בין בני־האדם. בימים קדומים גידלו גם הרומי את זקניהם, ורק בזמן מאוחר יותר החלו לגלחם, בחקוֹתם את האוֹפנה ההליניסטית. במאה ה־2 לפסה"נ כבר נצחה האופנה החדשה, ורק דיוקנים “מזוקנים” של אבות הציצו בנזיפה מעל קירות ה־tablinum על צאצאיהם המגולחים למשעי, בהזכירם להם את סבר־הפּנים החמוּר (gravitas) של ימי קדם טובים.


§ ד. החיים החברתיים

את רומי, בניגוד ליוון, מאפיין עקרון החלוקה למעמדות שבוצע בקפדנות. בימים קדומים הבחינו בין פּאטריקים לבין פּלבּיאים. הראשונים היו צאצאיהם של אותם אבות (של משפחה), שלפי המסורת, לאחר קבלם את ברכת האלים (auspicato), יסדו יחד עם רוֹמוּלוּס את העיר רומי. מוצאם של הפּלבּיאים אינו ברור לנו, אך אלה היו, על כל פנים, מהגרים חדשים, שלא זכו להיות שותפים לאותה ברכה של האלים, ולפיכך הסתייגו מהם הפּאטריקים במשך זמן רב, והרחיקום מהגה השלטון. מאתיים שנה נמשכה אותה “מלחמת מעמדות”. בהשיגם לעצמם על־ידי “הפרישה להר הקדוש”, זמן קצר לאחר גירוש המלכים, מישרות ממשלתיות מיוחדות (טריבונים של המון העם, tribuni plebis, ועוזריהם, האַיידילים של המון העם, aediles plebis), אילצו הפּלבּיאים ב־451 לפסה“נ את הפּאטריקים לחוֹק חוקים שבכתב (חוקי שנים־עשר הלוחות, שנוסחו על־ידי הדקמווירים). ב־445 לפסה”נ השיגו את הזכות הנישואים החוקית עם בנות הפּאטריקים, הנקראת על־שם הטריבּוּן קאנוּליאוּס (lex Canuleia, “החוק הקאנוּליאי”); בפרק הזמן שבין שנת 365 לשנת 355 לפסה“נ – את הזכות להיבחר לקונסול (lex Licinia Sextia, “החוק הליקיניאי־סכּסטיאי”25; זמן קצר לאחר מכן – את הזכות לתפוס את המישרות הממשלתיות הנותרות; וב־300 לפסה”נ אף הותר להם לשאת במישרות הכוהנים הראשיות (lex Ogulnia, “החוק האוֹגוּלניאי”26. לבסוף, ב־287 לפסה"נ, הותקנה התקנה, שהחלטות המתקבלות באסיפות הפּלבּיאים בטריבּוּסים (comitia tributa) מחייבות את העם כולו (lex Hortensia: ut quod plebs tributim jussisset populum teneret, “החוק ההוֹרטנסיאי27: כי אשר יחליט ההמון באסיפות הטריבּוּסים יחייב את העם”). מכאן ואילך נעלם גם בחיים החברתיים ההבדל בין הפּאטריקים והפּלבּיאים; מיספר המשפחות הפּאטריקיות בתקופה הרפובליקנית המאוחרת מועט היה (בעיקר משפחות קורנליאוּס, קלאבדיאוּס, יוּליאוּס), ואילו המשפחות הפּלבּיאיות שהתבלטו במשך 300 שנה של חיים מדיניים משותפים (משפחות קייקיליאוּס, מטלוּס, ליקיניאוּס, קאלפּוּרניאוּס, פּיזוֹ) לא נפלו מהן בגאוותן האריסטוקראטית.

החלוקה המעמדית בעידן רפובליקני מאוחר זה, אחרת היתה. בו מבחינים אנו בין שלושה מעמדות: מעמד הסנאטורים או האצוּלה (nobilitas), מעמד הפרשים (equites), ומעמד שלישי, ללא שם מיוחד, שהוחל לכנותו גם המון העם (plebs). את הזכות להימנות עם מעמד האצולה העניקה אחת משלוש המישרות ה“קוּרוּליות”28: האַיידילאט הקוּרוּלי, הפּריטוּרה והקוֹנסוּלאט. להלכה, פתוחות היו מישרות אלו בפני כל אדם, והעם לא היה מוגבל בבחירתו. ואולם השאוֹר האַריסטוקראטי חזק היה במידה כזו בתודעת העם הרומי, עד שלמעשה נבחרו למישרות אלו אך ורק צאצאים של משפחות האצילים, ודרושים היו מאמצים בלתי רגילים של homo novus (“אדם חדש”)29 – כגון קאטוֹ הקשיש, מאריאוּס, קיקרוֹ – כדי לנתק מעגל־קסמים זה. “אדם חדש” מעין זה נאלץ כל חייו ללחום בחוסר האימון וביחס העויין מצד האצולה; אך לעומת זאת למען יוצאי ירכו הוא היה “יוצר האצולה” (auctor nobilitatis), ודמות תבניתו עשויית הדונג (imago), התלויה בחדר־השינה (tablinum) של בית המשפחה, היתה הסמל החי של התייחסות משפחתו על האצולה.

המעמד השני, מעמד הפרשים (ordo equester), כבר ניתק מזמן את הקשר הקדום שלו עם מלאכת הרכיבה. אותו מיפקד רכוש, שבראשונה שימש כתנאי להחזקת סוס, נעשה במירוץ הזמן מיפקד מעמדי טהור ותנאי להנאה מיתרונות המעמד. ויתרונות אלו היו מרובים, בייחוד מאותו זמן שגאיאוּס גראקכוּס, ברצותו לסכסך בין המעמדות השליטים, מסר למעמד הפרשים את בתי הדין הפליליים ואת חכירת ההכנסות מן הפרובינקיות באסיה. הפרשים נעשו הרכושנים העיקריים ברומי, מעין אַריסטוקראטיה ממונית. מעמדם נתמזג כמעט כולו עם מעמד החוכרים הגדולים של המיסים (ordo publicanorum).

היו גם סימנים חיצונים, שעל פיהם ניתן להבחין בין חברי שני המעמדות השליטים. סימן ההיכר של הסנאטור היתה משבצת רחבה, אדומה, תפורה בצד הקדמי של הכותונת, באותו מקום בו לא כוסתה על־ידי הטוֹגה (latus clavus). אם הסנאטור אף היה פקיד ממשלתי גבוה (magistratus curulis) פיארה את הטוגה שלו גם אימרה אדומה (toga praetexta). את הפרש קישטה משבצת אדומה צרה על כותנתו (angustus clavus). כל שאר האזרחים לבשו כותנות וטוגות לבנות. בהצגות תיאטרון ישבו הסנאטורים ב“אוֹרכסטרה” (בדראמה הרומית לא היתה מקהלה), ואילו הפרשים – בארבע־עשרה השורות הראשונות על המדריגות שהתנשאו בצורה אַמפיתיאטרלית.

ואולם אף במעמד השלישי, נטול השם, היה דירוג פנימי. מקום ראשון במעלה תפסו בו אזרחים שהצטיינו בעושרם היחסי במיפקד הרכוש, ובידיהם היו מפקידים את המישרה האחראית של גזברים בזמן חלוקת הכיבודים הציבוריים (largitiones); הם כונו טריבונים כספיים (tribuni aerarii). מקום שני תפסו פקידי המישרדים (scribae), וכן אלה שבזמן שירותם בצבא הגיעו לדרגת שר מאה (centurio), היא הדרגה הגבוהה ביותר שהיתה בהישג יד של בני המעמד השלישי. אחריהם באו הקולגיות (collegia), כלומר, גילדות של בעלי מלאכה או של בעלי מקצועות אחרים, שחייהן החברתיים היו עֵרים מאוד, ושאסיפותיהן ומסיבותיהן בתוך העיר וטיוליהן חוצה לעיר התחרו בהצלחה באורח החיים המשפחתיים של חבריהן. מקום אחרון בין האזרחים החפשים תפסו העבדים המשוחררים (בתורת מעמד כונו libertini). שמם כשהוא לעצמו כבר הבדיל ביניהם ובין אלה שנולדו בני־חורין (ingenui), מאחר שהראשונים נקראו לא על שם האב, אלא על שם הפטרון. וכך, דרך משל, בנו של קיקרוֹ נקרא M. Tullius M.f. Cicero (האותיות M.f. הם ראשי־התיבות של Marci filius, “בנו של מארקוּס”), ואילו עבדו המשוחרר טירוֹ נקרא M. Tullius M.l. Tiro (האותיות M.l. הם ראשי־התיבות של Marci libertus, “עבדו המשוחרר של מארקוּס”). כפי שמעידה דוגמה זו נטל לעצמו העבד המשוחרר את שם בית־האב של אדונו וכן (על־פי־רוב) את שמו הפרטי של הלה, ואילו על שמו הקודם שמר כעל כינוי (שם המשפחה). ואולם גם העבדים המשוחררים, למרות נחיתות מעמדם החברתי (modestissimus ordo), אף הם היה בכוחם להתגונן, תודות לסולידאריות ששררה ביניהם, ולא הירשו שיזלזלו בהם.

תופעה אופיינית לחיים הציבוריים הרומיים, שמקורה בטבעם האריסטוקראטי, היה מוסד הקליאֶנטלה (clientela). את האציל הרומי אנו מתארים לעצמנו כשהוא מוקף פמליה של קליאֶנטים, שגודלה תלוי היה בייחוס אבותיו (dignitas) ובהשפעתו האישית (gratia). שונות היו דרכי התהוותה של הקליאנטלה: לקליאנטים של מצביא־כובש (dedicatio) נהפכו גם אזרחים של קהילות משועבדות – תלות כזו היתה מורשתית – וגם מתיישבים שבדרך זו חיפשו להם חסות של אזרח רב־השפעה (applicatio), ואף עבדים משוחררים היו קליאנטים של הפטרון שלהם (manumissio). הפטרון היה המגן הטבעי על הקליאֶנטים שלו. הם היו ממלאים את טרקלינו בשעות הקבלה, ואילו הוא שימש כבורר בסכסוכים שבינם לבין עצמם, והיה נחלץ להגנתם מפני בני־אדם מבחוץ. עזרה זו של הפטרון הוגשה ללא תשלום – מותר איפוא לכנות את האריסטוקראטיה הרומית בשם אריסטוקראטיה של עבוֹדה. תמורת העזרה הנזכרת חייבים היו הקליאֶנטים לגמול לפטרון שלהם בשירותים אישיים (officia). החשוב ביותר מבין שירותים אלה היתה יצירת פמליה של כבוד לפטרון, שעה שהלה התחרה בפומבי כמועמד למישרה ממשלתית, כי גודל פמלייתו, שהיתה סמל מוחשי לתוקפו, הגביר את סיכויי הצלחתו. דבר זה הוליד מעשי שחיתות מרובים, ובסופו של דבר היה הכרח ללחום בהם על־ידי חוקים מיוחדים נגד השגת מישרות באמצעים פסולים (leges de ambitu, “חוקים בקשר לשחיתות”). ואולם מוסד הקליאֶנטלה כשהוא לעצמו לא נפגע, והגדלת מיספר הקליאנטים שלו היתה בשביל האציל הרומי מטרה שאפתנית נעלה, שהוא ייחס לה חשיבות לא פחותה מזו שייחס היווני לניצחון בתחרויות.

אופיים האריסטוקראטי של חיי רומי הציבוריים גרם גם להיווצרותה של תופעה מיוחדת ביחסים שבין אדם לחברו, שדוגמתה אין למצוא באתונה הדימוקראטית, והיא הנימוסיות הרשמית, שבאה על ביטויה בנוסחות ובניבים שגורים. הסנאט, הפוקד על הקונסולים באיזו דרך עליהם לפעול, מנסח זאת בצורה הבאה: uti consules, si eis videretur, operam darent… (“ויואילו נא הקונסולים, אם הדבר ייראה בעיניהם, להשתדל…”). נואם, בהזכירו את מישהו, מוסיף לו תואר של שבח: C. Pomptinus, vir fortissimus (“גאיאוּס פּוֹמפּטינוּס, האמיץ בגברים”); Caerellia, lectissima femina (“קאיריליאה, המעולה בנשים”); Q. Caepio, quem ego honoris causa nomino (“קווינטוּס קאיפּיאוֹ, שאת שמו אזכיר ברגשי כבוד”). מעמד הסנאטורים כונה ordo amplissimus (“המעמד המרומם ביותר”), ומעמד הפּרשים – ordo honestissimus (“המעמד הנדיב ביותר”). כינויים אלה (והם העוּבר של תוארי הכבוד בימינו) היו גם נחלתם של כל היחידים שנימנו עם מעמדות אלה. נימוסיות רשמית זו גוברת עוד יותר בתקופת הקיסרות. בימי־הביניים עתידה לצמוח ממנה אותה courtoisie (נימוסיות), שהעמים הרוֹמאניים ינחילוה לאירופה כולה.


§ ה. החיים הכלכליים

הקריאה המפורסמת, בה מקדם ורגיליאוּס את איטליה מולדתו, “שלום עליך, אם־הדגן הגדולה, אדמת סאטוּרנוּס” (“שירי עבודת־האדמה”, ספר ב, חרוז 173), מבליטה היטב – עד לזמננו אנו – את עיקר כוחה הכלכלי של איטליה: החקלאות. ואולם, רק בזמנים קדומים מאוד נתקלים אנו בצורתה הבריאה ביותר של זו, כשהיא נשענת על משקים זעירים. דמותו המפוארת של קינקינאטוּס, שבזמן מלחמות הסאמניטים נקרא מאחרי המחרשה ליטול לידיו את שלטון הדיקטאטורה, נשארה לעד בזכרון הדורות הבאים. ההתפתחות היתה בשני כיוונים, שניהם כאחד מסוכנים לרווחתה של האומה:

המלחמות המוצלחות עם השבטים האיטאליים הובילו לנישולם של המנוצחים מחלק ניכר (כרגיל 1/3) של אדמותיהם, אשר במידה שלא נוצל לייסוד מושבות, הוא היה “אדמת הציבור” (ager publicus). מאדמה זו הפיקו אצילי רומי רווחים ככל שיכלו; היא אמנם לא קמה להם לנחלה, הם רק החזיקו בה, אך לא היה בכך כדי לשנות את פני הדברים מבחינה כלכלית. הדימוקראטיה הרומית נאבקה למן הזמנים הקדומים ביותר עם זכות בלתי מוגבלת זו של כיבוש, ובייחוד יעילה היתה פעולתם של שני האחים ממשפחת גראקכוּס (133 לפסה“נ; 123–121 לפסה”נ), ששאפו לעודד את האיכרים הזעירים. ואולם כל ההישגים בכיוון זה היו חלקיים בלבד, ומאחר שבאופן עקרוני ניתן היה להחליף את הבעלות על האדמה, הובילה ההתפתחות רבת השנים לירידת האיכרות הזעירה ולריכוז שטחי קרקע נרחבים (latifundia) בידי נציגיה של האריסטוקראטיה. ובאחוזות הגדולות היה צורך להשתמש בשיטת ניצול אחרת: היה הכרח – כנראה לפי דוגמת קארתאגוֹ – להיעזר בשיטת שטחי המטע הנרחבים, ולאלץ מאות ואלפים של עבדים (servitia) לעבוד בפיקוחם של שרי עשרות ושרי מאות. הם הוחזקו בתאים מיוחדים, לעיתים קרובות במעמקי האדמה (ergastula), כבולים בשלשלות, ונוצלו כאנרגיה של בעלי־חיים. רק כעת נעשתה העבדות יסוד מוּסד בחיים הכלכליים של העולם העתיק וכתם שחור על תרבותו (ראה למעלה, ע' 33–34).

הכיוון השני בהתפתחות החקלאות הרומית התבסס על התהליך הבא: מאחר שעם היווצרות הלאטיפוּנדיות (האחוזות הגדולות) פסקה האדמה להזין את בעליה, ובמקום זה היא נעשתה להם מקור רווחים, הם נאלצו להתחשב בכך, שסיקיליה, מאז שתי המלחמות הפּוּניות הראשונות, וגם אפריקה, למן המלחמה השלישית ואילך, יכלו לספק דגן זול יותר מאשר איטליה, עקב תנאי האקלים וסיבות אחרות. כתוצאה מכך נעלמת לאט לאט באיטליה החקלאות, ואת מקומה תופסים: בחלקו – גידול מיקנה, ובחלקו – גידול עצי פרי ושיחים נושאי פירות (בעיקר גפנים וזיתים). אשר לגידול המיקנה, אופיינית תשובת קאטוֹ הישיש (234–149 לפסה"נ) לשאלה, מהו משלח־היד שהכנסותיו מרובות ביותר: “גידול משובח של מיקנה” – “ואחריו?” – “גידול לא־רע של מיקנה”. – “ואחריו?” – “גידול גרוע של מיקנה”. – “ואחריו?” – “עבודת־האדמה” (הבדיחה ממשיכה: “ומתן כספים בריבית?”… על כך משיב חסידם הנלהב של מינהגי רומי הקדומים: “ורצח בני אדם?”. ואולם זוהי כבר פרשה הקשורה במה שיבוא להלן). חלק ניכר של איטליה שהיה לפנים פּוֹרה, נהפך באופן זה לערבה: latifundia perdidere Italiam (“האחוזות הגדולות המיטו שואה על איטליה”) אומר פּליניאוּס הקשיש (“תולדות הטבע”, ספר יח, פרק 35). נוצר מעמד מיוחד של עבדים־רועים, פראים ובלתי־מרוסנים, שבחפץ לב עסקו, כבמקצוע משני, בשוד; היתה זו ראשיתו של ה־brigantaggio (“שוד”) האיטלקי המפורסם, שפרח עוד בזמנים לא־רחוקים יחסית. לגידול העצים לא היו תוצאות כאלו, אך מסיבות שנימנו למעלה (כרך א, ע' 190) הוא עשה את איטליה חסרת מגן; אותן ערים עצמן שבמאה ה־3 לפסה“נ נעלו בגבורה את שעריהן בפני חניבעל, מיהרו לפתוח אותם במאה ה־1 לפסה”נ ליוּליאוּס קיסר, כשהלה חצה את הרוּבּיקוֹן.

למלאכה נודעת באיטליה חשיבות מישנית בהשוואה לחקלאות; רוב המוצרים מיובאים, ואילו ייצור המיועד ליצוא אינו קיים. ובכל זאת מיספר האוּמנים גדול מאד, בייחוד בבתי־המלאכה למוצרי צמר; גידול המיקנה באיטליה מספק צמר בשפע, והעושים במלאכת הצמר מגלים פעילות רבה באגודות־האומנים שלהם.

המסחר, לעומת זה, הוא מקור רווחים עשיר. שלטונות רומי תומכים בו בכל מאודם. מקצת מן האמצעים שלהם לעידודו ראויים לשבח, כגון סלילת דרכים גדולות, הנושאות כרגיל את שמות הקנסוֹרים יוזמיהן (via Appia, “הדרך האַפּיאית”, המובילה מרומי דרך קאפּוּאה לברונדיסיאוּם; via Flaminia, “הדרך הפלאמיניאית”, המובילה מרומי צפונה, עד לאַרימינוּם; via Aemilia, “הדרך האַיימיליאנית”, המובילה מאַרימינוּם למדיאוֹלאנוּם; על שם הדרך האחרונה – החבל אֶמיליה באיטליה עד ימינו אלה), או ביעור כנופיות של שודדי־ים (מלחמת פּומפּיאוּס בשודדי־הים ב־67 לפסה"נ). אמצעים אחרים, כגון החרבתן (ב־146 לפסה"נ) של קארתאגוֹ וקורינתוֹס, מתחרותיה של רומי בתחום המסחר, ראויים לגנאי. יש לזכור, שבאחדה חלק ניכר מן העולם, לא הנהיגה מעולם רומי תחנות־מכס פנימיות; לאחר התמוטטות התרבות העתיקה, שוב לא ידעה אירופה מרחב עצום כל כך של סחר חפשי. אכן, למרבה הצער, כתוצאה מן היחסים שנזכרו למעלה, היוו אחד המיצרכים העיקריים של סחר זה העבדים, שסופקו בכמויות מרובות על־ידי המלחמות הבלתי פוסקות של נציבי רומי בעמים השכנים. השוק הראשי של סחר העבדים נמצא בדילוס, האי שמזה זמן רב הופקע ממיקסם קדושתו של האל אַפּוֹלוֹן.

ואולם, אם במסחר ניתן למצוא ליד צדדיו השליליים גם צדדים חיוביים, אין בבנקאות אלא מן השלילה בלבד. הבנקאות הגיעה ברומי לשלימות בלתי רגילה, וכללה מניות ופנקסנות כפולה. מקצוע טפיל זה, יותר משניזון מן המסחר ניזון מחכירת מיסים (ראה להלן). צצה לראשונה גם הבורסה. תפקיד זה ממלא שער יאנוס ברומי: כאן נקבעים שערי המניות, כאן מכריזים על שמיטות־כספים, וכאן גם מקומם של גילויים אחרים של שוד חוקי. על צורות זעירות יותר של הבנקאות – נשך (faenus) – לא כדאי לדבר.

אך עם זאת רווחה מאוד הדלות ברומי – בייחוד בתקופה המאוחרת של הרפובליקה – והפרוליטריון העירוני (plebs urbana) היווה יסוד שסיכן את שיווי המשקל המדיני של הממלכה. אפשר היה, אמנם, להפכו למעמד חברתי בריא ויצרן, אילו העניקו לו חלקות אדמה, לפי הצעת האחים גראקכוּס, אך זה ניתן לביצוע בקושי רב. נוכח צורת המשטר האריסטוֹקראטית אי אפשר היה להעלות על הדעת את השימוש למטרה זו באחוזות הגדולות, אדמת בּוּר כמעט שלא נמצאה באיטליה, ואילו ייסודן של מושבות בפּרוֹבינקיות נתקל מצד הסנאט, מסיבות שתוסברנה להלן (§ י), במכשולים, שלא ניתן להתגבר עליהם. מאז התיקונים של מאריאוּס (להלן ע' 115–116) מצאו להם בני־אדם בריאים וחזקים מקום בצבא; אך מה עם האחרים? נתקלנו בבעייה דומה ביוון. ואולם, אם שם הכירה הדימוקראטיה בצדקת העיקרון, שיש לפצות את האזרח פיצוי כספי על מלאוֹ את חובותיו האזרחיות (למעלה, כרך א, ע' 193), הרי כאן לא ראתה האַריסטוקראטיה כל טעם בוויתורים. להיפך: במשך הזמן נוצרה דעה עוד יותר מסוכנת, כי לאזרח הרומי, בתוקף מעמדו זה, זכות חוקית על חלקו ברווחים מן העולם שנכבש על ידיו. גאיוס גראקכוס היה הראשון שהנהיג את חלוקות הדגן לדלת העם של רומי (frumentationes), כדי לרכוש לעצמו את חסד העם. בעקבותיו הלכו אחרים. סכומים המיועדים להגשת כיבוד לאזרחים הוא סעיף רוֹוח בצוואות אדירי הממון הרומיים, והמטרה היא, כמובן, רכישת אהדת הציבור למען היורשים הנדיבים. ואולם, רעה מכול היתה קניית קולות בסתר על־ידי המועמדים למישרות, שנרדפה על־ידי החוק (leges de ambitu, “חוקים בקשר לשחיתות”). כתוצאה מכך החלה האזרחות הרומית להעניק לבעליה, נוסף לכבוד, גם רווחים חומריים – אבל רק בעיר הבירה רומי. דבר זה משך לרומי המוני אזרחים דלים, השאוֹר של כל המהומות המאפיינות את המאו האחרונות של הרפובליקה, ומהוות אחת הסיבות לאובדנה.

בעוברנו מן המשק הפרטי למשק המדינה, כלומר להכנסות ולהוצאות של אוצר המדינה, נציין נא ראשית כּוֹל, שאזרחי רומי היו פטורים ממיסים ישירים. רומי לא ידעה מעולם דבר מעין זה. מס־גולגולת לצורכי ניהול מלחמה (tributum), שהיה מוטל על האזרחים בזמניה הקדומים של הרפובליקה, היה מוחזר להם מכסף הענושים ששילם האוייב המנוצח, כך שלאמיתו של דבר היה זה מילווה פנימי ללא ריבית. לבסוף הוא בוטל ב־168 לפסה"נ.

סעיפי ההכנסה (vectigalia) היו בעיקר: א) הכנסות מנכסי המדינה (ממקרקעים שהוחכרו, משלל הדיג, ממכרות, וכן הלאה) ובלוֹ (ממלח, למשל); ב) מכס, שנגבה בצורת מס־גולגולת (stipendium) ואם בצורת מעשר מן היבול (decuma). חשיבותו של הסעיף האחרון עלתה בד בבד עם גידולה והתרחבותה של ממלכת רומי.

לשם גביית מיסי המדינה קיימת היתה ברומי שיטת ההחכרה (ראה למעלה, כרך א‘, ע’ 195–196). אלא שכאן, שלא כמו באַתונה, גם רכושנים גדולים, כלומר הפּרשים (ראה למעלה, ע' 102), לא בחלו בדרך זאת של התעשרות. ובכן, במקום המוֹכסנים הזעירים שבמזרח היווני, רואים אנו כאן חוכרים עשירים ובעלי השפעה (publicani), שכדי למנוע תחרות בינם לבין עצמם, מתקשרים הם בחברות (societates). את החכירוּת מלווה על־פי רוב ההלוואה בריבית: בנצלם את הקשיים של קהילות או של יחידים בפרעון מיסים הנתבעים מהם, היו נושכי הנשך (שנקראו דרך כבוד negotiatores, “חלפנים”) מלווים להם את הסכומים הדרושים. לעיתים רחוקות בלבד יכלו הנציבים לרסנם, כי היה בכך משום פגיעה בכבודו של מעמד הפּרשים רב ההשפעה. עזרה יעילה הוגשה לפרובינקיות רק על־ידי הקיסרות.

ההוצאות הגדולות ביותר הוצאו על מינהל הפּרוֹבינקיות ועל הצבא. מקום שני תפסו חלוקות המזון (frumentationes) שנזכרו למעלה. בעודף ההכנסות על ההוצאות השתמשו להקמת בנייני ציבור, לסלילת כבישים, וכדומה, והביצוע היה באמצעות זכיונות ומיכרזים. בנוסף על כך היו מקימים לעיתים קרובות מאוד מיקדשים על חשבון שלל המלחמה, בייחוד אם שר־הצבא המנצח נדר נדר נאוֹת. משהו הדומה לליטוּרגיאוֹת היווניות (ראה כרך א‘, ע’ 194) היה במישחקים הפומביים (ludi in circo, “מישחקים בקירקס”, ludi in aphitheatro, “מישחקים באַמפיתיאטרוֹן”, ludi in theatro, “מישחקים בתיאטרון”). בהוצאותיהם נשאו הפקידים: האַיידילים והפּריטור העירוני. המדינה אמנם הקציבה למטרה זו סכום זעום, אבל הפּקיד עלול היה לסכן את כל הקאריירה שלו אילו הסתפק בסכום הזה ולא היה מוסיף עליו. מישחקים אלה, בנוסף להארחה, שימשו כאמצעי רגיל לרכישת אהדת הציבור (panem et circenses, “לחם ומישחקים!”), שהיתה לתועלת לאַיידיל לשעבר (aedilicius) שעה שהציג מועמדותו למישרת פּריטוֹר, ולפּריטור לשעבר (praetorius) – ברצותו להיבחר לקוֹנסוּל. שתי כהונות אלו העניקו את זכות המינהל בפּרובינקיות, וכאן יכול סוף סוף האציל הרומי לשפר את מצבו החומרי, שנתערער במידה ניכרת על־ידי “נדיבותו” בזמן מועמדותו. אמנם, במקרה של עושק גלוי יתר על המידה, צפוי היה השליט למשפט repetundarum (“עושק”), בעקבות קובלנה של תושבי הפרובינקיה הנתונים למרותו; לשם ניהול משפטים כאלה כונן הטריבּוּן פּיזוֹ הישר, ב־149 לפסה"נ, את ועדת העונשין הראשונה (ראה להלן, § ו). כזה היה מעגל הקסמים של משק המדינה.


§ ו. חוק ומשפט

המשפט הרומי הוא הצד הזוהר שבחיי רומי החברתיים והמדיניים. בראשית היו חוקי שנים־עשר הלוחות, שנוסחו בשנים 451–449 לפסה“נ על־ידי ועדת עשרה לכתיבת חוקים (decemviri scribundis); הם היו פרי הוויתור לזרמים הדימוקראטיים, בדומה למלאכת הכינוס והניסוח של חוקי יוון, שנעשתה זמן רב קודם לכן. לא בחוקים אלה כשלעצמם היתה הערובה להתקדמות, אלא בעובדה שברומי נקבעה למן שנת 367 לפסה”נ מישרה ממשלתית, שמתפקידה היה לפרש ולפתח את החוק המנוסח. הכוונה למישרת הפריטור (praetor), שבצדק נקראה viva vox juris civilis (“קולו החי של המשפט האזרחי”). מדי שנה בשנה, בהיכנסו לתפקיד, היה הפּריטוֹר מפרט בפקודה שלו (edictum praetoris) את ההגבלות וההשלמות לחוק הקיים, אשר לפיהן ינהג בפסקי־הדין שלו במשך שנת שירותו. הוא עשה זאת בזהירות רבה, כי סטיות בלתי הכרחיות מן הפקודה של קודמו, שיש בהן כדי להכניס מהומה לתודעה המשפטית של האזרחים, הוקעו על־ידי דעת הקהל. תודות לזהירות זו נעשתה הפקודה של הפּריטוֹר, בדומה לחוקי שנים־עשר הלוחות, מקור שני של החוק הרומי, מקור חי ועֵרני, שנמצא במגע בלתי פוסק עם חיי המעשה, והתפתח יחד עמהם. המקור השלישי היו responsa prudentium, “תשובות החכמים”, תשובות שהשיבו משפטנים מומחים על־פי בקשת הצדדים המתדיינים במשפטים מסובכים. חווֹת־דעת אלו לא היו מחייבות, הסמכות שלהן היתה מוסרית בלבד, אך מאחר שהן ניתנו על־ידי משפטנים מומחים, נעזר בהן ברצון רב הפּריטוֹר, שרק לעיתים רחוקות היה בעל השכלה משפטית, ועל פיהן הכניס לפקודה שלו שינויים נאותים. משפטנים אלה, שתודות לנסיונם העשיר בייעוץ רכשו להם מומחיות בלתי רגילה בתחום המשפט, פירסמו ברצון, בחיבורים מיוחדים, את מסקנות פעילותם. כך עשה המשפטן מארקוּס יוּניאוּס בּרוּטוּס, שבימי האחים גראקכוּס פירסם את החיבור De Jure Civili, “על המשפט האזרחי” (למרבה הפלא – כספר קריאה, ולפיכך בצורת דו־שיח), וכן גם בן זמנו של פּוּבּליאוּס מוּקיאוּס סקייווֹלה (קונסול ב־133 לפסה"נ), שמיוחסת לו האימרה fiat justitia, pereat mundus, “ייעשה הצדק, ייחרב העולם”. פריחת המשפט הרומי החלה כאשר רוחה של רומי שוחר המשפט הזדווג עם הפילוסופיה הסטוֹאית השיטתית. פרי זיווג זה היה חיבורו המופלא, בשמונה־עשר ספרים, של הכוהן (pontifex) קווינטוּס מוּקיאוּס סקייווֹלה (קונסול ב־95 לפסה"נ), בנו של פּוּבּליאוּס. בתולדות האנושות היה זה סדר ראשון של המשפט האזרחי, שעד אותו זמן מורכב היה מ“נוהגים” משפטיים שונים. חיבור זה אמנם לא נשתמר עד לזמננו, אך עליו נשען כל המשפט הרומי המאוחר, שתודות לרוח הפילוסופי שהוחדר לתוכו על־ידי קווינטוּס מוּקיאוּס סקייווֹלה, הוא נעשה מחנכו של המשפט האירופי.

בידי הפּריטוֹר, שבתוקף סמכותו לפרסם את פקודתו פעל כמחוקק, היו גם ההליכים המשפטיים. אליו היו פונים הצדדים המתדיינים. אם התנאים הפורמאליים הירשו זאת, היה הפּריטור פותח בהליכי המשפט – actionem dabat: הוא היה ממנה דיין (כשסכום התביעה היה מוגדר), או בורר (כשהיה צורך לקבוע גם את סכום התביעה), והיה מנסח את הנוסחה (formula) המשפטית הנאותה, שלפיה יש לנהל את המשפט. הדיין (או הבורר) היה ממנה כסגנים לעצמו אזרחים נכבדים אחדים, היה מאזין לטענות הצדדים (ובניגוד לנוהג המשפטי ביוון יכלו שני הצדדים ברומי לטעון גם באמצעות באי־כוחם), היה בודק את מהימנות הראיות שהובאו בפניו, אחר כך היה פוסק את הדין ומעביר פסק־הדין לפּריטוֹר לשם ביצועו. ייתכן שהדבר ייראה מוזר, כי למרות מספרם הרב של אזרחי רומי די היה לממלכה אחת בפּריטוֹר אחד; יש להסביר זאת בכך, שרוֹוח היה המינהג לפנות לבית־הדין המשפחתי (שכלל את השיפוט של הפטרון בסכסוכים שבין הקליאֶנטים שלו, ראה למעלה, ע' 103) ולבית־הדין של בוררים (arbiter ex compromisso), וכתוצאה מכך לא הובאו סכסוכים פעוטים להכרעת נציגם של שלטונות המדינה (ומכאן האימרה minima non curat praetor, “אין הפּריטוֹר מטפל בזוטות”).

אגב, כל שנאמר עד כה נוגע לסכסוכים שבין אזרחי רומי לבין עצמם. רק בסכסוכים אלה היתה ההכרעה על־פי jus Quiritium (“משפט הקוויריטים”30, הוא המשפט האזרחי הרומי), כלומר: על־פי חוקי שנים־עשר הלוחות בצירוף פקודת הפּריטוֹר. ואילו סכסוכים בין זרים, או בין אזרחי רומי לזרים, היו נידונים על־פי “משפט העמים” (jus gentium) המפושט, שלא היה כבול על־ידי המסורת, ויותר משהתכוון לעשיית צדק פורמאלי, על־פי שורת הדין (justum), שאף לעשיית צדק אגב המתקת הדין, מתוך התחשבות במסיבות המיוחדות של כל מקרה (aequum). איחוד שני המשפטים (משפט הקוויריטים ומשפט העמים) הועיל גם כן להתקדמות, מאחר שלפּריטוֹר, המאחד אותם, ניתנה על־ידי כך האפשרות להכניס את פסקי־הדין של משפט־העמים, החפשיים יותר והחדישים יותר, לתוך הפקודות שלו (edicta praetoris). אכן, מסוף המלחמה הפּוּנית הראשונה ואילך נאלצו הרומיים, תחת עומס המשפטים המרובים, למנות לפּריטוֹר עוזר מיוחד לענייני הזרים, שכּוּנה praetor inter peregrinos, “פריטור לענייני הזרים”, ובכך הושלמה ההקבלה בין מערכת השיפוט הרומית ומערת השיפוט ההליניסטית; אולם למעשהה כיהן לעיתים קרובות בשתי הכהונות אדם אחד.

המשפט הרומי מחולק היה לשני חלקים יסודיים: המשפט הפרטי (jus privatum) והמשפט הפומבי (jus publicum). אמנם, אין חלוקה זו תואמת את החלוקה של המשפט האירופי בימינו לדיני נזיקין ולדיני עונשין, אך על־כל־פנים חלוקה שנייה זו התפתחה מן החלוקה הראשונה. גם המשפט הפרטי וגם המשפט הפומבי, כזה כן זה יכולים להיות בעלי אופי פלילי (בראשון – גניבה, בשני – בגידה במדינה) או לא פלילי (בראשון – סכסוך בין שני אזרחים על רכוש מסוים, בשני – סכסוך דומה בין אוצר המדינה ובין אזרח). ואולם פשעים חמורים, כגון רצח, הצתה בזדון, וכדומה, שעליהם יש להעניש בעונשי נפש (poenae capitales), נחשבו עוד מימים קדומים לעבירות פומביות (crimina publica). בראשונה היו עבריינים מסוג זה מובאים לדין לפני נושא־משרה גבוה. ואולם לפי החוק, המיוחס על־ידי המסורת לראשית ימי הרפובליקה (509 לפסה"נ), הורשה לנידון בדיני־נפשות או בדיני־ממונות חמורים, שיצא חייב בדינו, הערעור בפני אסיפת־העם (provocatio ad populum), וכתוצאה מכך הועברה במשך הזמן סמכות השפיטה בעבירות פליליות לידי אסיפת־העם. מנגנון שיפוטי זה היה מסורבל מאוד, ולפיכך הוקמו למן מחצית המאה ה־2 לפסה“נ, במקרים של עבירות חמורות, ועדות מיוחדות של שופטים מושבעים לדיון פלילי (quaestiones perpetuae). גם מהות העבירה, גם ההליכים המשפטיים וגם העונשים היו נקבעים על־פי חוקי היסוד, ולפּריטוֹרים לא היתה סמכות לשנותם; מכאן חוסר־האונים היחסי של המשפט הרומי בדיני עונשים בהשוואה לדיני ממונות. כשופטים מושבעים כיהנו בראשונה סנאטורים, אחר כך – למן זמנו של גאיאוּס גראקכוּס (123 לפסה"נ) – פרשים, לאחר מכן – למן זמנו של סוּלה (82 לפסה"נ) – שוב סנאטורים. לבסוף נקבע על־פי החוק האַבריליאי (lex Aurelia), ב־70 לפסה”נ, בית־דין של מושבעים, המורכב במידה שווה מנציגי כל שלושת המעמדות: סנאטורים, פרשים והמון העם (המעמד האחרון יוצג על ידי הטריבונים הכספיים, tribuni aerarii, ראה למעלה, ע' 102). ומאחר שתודות לחוקי היסוד היכו שורשים עמוקים בתודעה המשפטית של הרומיים שני העקרונות של הנוהל השיפוטי בזמננו – nullum crimen sine lege, “אין עבירה ללא חוק”, nulla poena sine lege, “אין עונש ללא חוק” – יש לראות את בית־דין המושבעים משנת 70 לפסה"נ, המורכב מכל המעמדות, כשיא התפתחותו של המשפט הרומי, כשלב העליון שלו, שאירופה החדשה הגיעה אליו רק במאה ה־19.

כדאי עוד להזכיר, כי מבין העונשים הגופניים שהותרו על־פי החוק (leges Porciae de tergo civium, “חוקי פּוֹרקיאוּס בעניין גו האזרחים”) – עונש המוות לגבי אזרחים רומיים לא בוצע למעשה: הנידון למוות יכול להימלט מעונשו על־ידי גלות מרצון, וזה, כמובן, התרחש תמיד כשמישהו נידון למוות. ומאחר שבשלילת חופש התנועה היו משתמשים רק כבאמצעי מניעה (coërcitio), לפיכך, העונשים שהוטלו על האזרחים התבטאו למעשה בקנסות כספיים בגובה שונה, ובהגבלת זכויותיהם האזרחיות (capitis deminutio, “התמעטות הכּשרוּת המשפטית”). מה שאין כן ביחס לזרים, נטולי אזרחות רומית: הללו היו צפויים למאסר, למלקות ולעונש מוות – כולל מוות בצליבה.


§ ז. הצבא

לגיונות רומי כבשו את העולם. אמנות־הלחימה הרומית ראויה, איפוא, בהחלט לתשומת לבו של היסטוריון התרבות.

בראשונה אף כאן לפנינו צבא מורכב מכל האזרחים המסוגלים לשאת נשק: הקנטוּריות (המאות), שלפיהן נחלק העם, אכן היוו פלוגות לוחמות, והפרשים אכן היוו חיל פרשים. מצב דברים זה לא שונה ביסודו על־ידי הריפורמה (ב־380 לפסה"נ בקירוב) המכונה על שמו של קאמילוּס, אשר כתוצאה ממנה קיבל הלגיון את החלוקה האופיינית לו: שלוש פלוגות־לחימה (acies) ערוכות בהתאם לגיל: hastati (“תופשי חנית”), principes (“ראשונים”) ו־triarii (“חיילי הפלוגה השלישית”, ומכאן האימרה res ad triarios venit – “העניין קיבל מיפנה רצין”). כל פלוגה היתה מורכבת מעשרה “מאניפּוּלים”, שבכל אחד מהם היו שתי קנטוּריות (בכל קנטוריה 60 איש; יצאה מכלל זה פלוגת ה־triarii, שבה המאניפּוּלוּס שווה היה לקנטוריה אחת). בין המאניפולים היו רווחים, שבהם היו חולפים ועוברים נושאי הנשק הקל (מספרם היה 1200). הלגיון היה איפוא מורכב מ־4200 איש, שעליה נוספו 300 רוכבים.

המלחמות שאסרה רומי על שבטי איטליה והבריתות שכרתה עם המנוצחים גררו אחריהן שינויים נאותים באירגון הצבא: הוחל בהקמת לגיונות גם מקרב “בעלי־הברית” (socii) בהנהגתם של פּריפקטים מיוחדים. המלחמה עם “בעלי־הברית” האיטאליים ב־90 לפסה"נ, שנסתיימה בהענקת זכויות אזרחיות לאלו האחרונים, שמה לקץ לשניוּת זו בלגיונות. באותו זמן עצמו הוכנסו גם התיקונים של מאריאוּס, שערכם רב לעתידה של רומי בכללה. תודות לתיקונים אלה הוחלף צבא האזרחים בחיל סדיר – אכן, חיל זה עדיין מורכב היה מאזרחים ולא משכירים, וכתוצאה מכך גרמו תיקונים אלה לא להחלשת העוצמה המלחמתית של רומי, אלא להיפך – להאדרתה.

מאריאוּס ביטל, קודם לכּוֹל, את חובת הגיוּס הכללית. המיספר הרב של אזרחים דלי אמצעים איפשר לו להנהיג במקומה את שיטת ההתגייסות בהתנדבות. האזרח התגייס לשירות צבאי במשמעותו המדויקת של המונח “שירות צבאי”, stipendium, בלאטינית, כלומר: לשם קבלת “משכורת”, והתחייב בשבועה לשרת 16 שנה. משך־זמן זה איפשר אימון צבאי משוכלל, שלא יתואר לפי השיטה הקודמת. המאניפּוּלים של פלוגות־לחימה שונות חוברו יחדיו לקוֹהוֹרטות, שמיספרן באותו זמן בכל לגיון היה עשר, ובכל קוֹהוֹרטה היו שש קנטוּריות, שבכל אחת מהן מאה איש; בלגיון השלם היו איפוא 6000 איש. קציני המטה (המכוּנים טריבּוּנים צבאיים) – שישה בכל לגיון – פקדו על הלגיון על־פי התור; מוצאם היה מן האצולה (nobilitas). קציני החזית (הקנטוריונים), לעומת זה, היו מתחילים את שירותם בדרגת טוראי, ובשיטה מסובכת של התקדמות בסולם הדרגות יכלו להגיע עד לדרגה המכובדת של primipilus – קנטוריון של הקנטוריה הראשונה, שהיה משתתף במועצת המלחמה. בכינויו של קצין זה נרמז כלי־הנשק הלאומי של חיילי הלגיון הרומי: ה־pilum, סוג של כידון. ואילו ציודו הצבאי של חייל רומי נושא נשק כבד היה מורכב בדרך כלל מאותם חלקים עצמם מהם היה מורכב ציודם של החיילים היווניים והמאקדוניים נושאי נשק כבד. כמו כן הוכנסו לצבא הרומי השיכלולים האחרים של העידן ההליניסטי.

כל הצבא הזה, שתודות להתרחבות גבולות הממלכה הגיע לממדים עצומים, מוצב היה בפרובינקיות. ואילו באיטליה, למן זמנו של סוּלה, לא היו כוחות מזוינים. ואולם ברור היה, כי נוכח מיספרן הרב של פרובינקיות אלו לא יכלו אזרחי רומי לשאת לבדם בעול “מס הדם”, שהכביד יותר ויותר. מן ההכרח היה לשתף בכך את גדודי העזר (auxilia) של הפרובינקיות, תוך ניצול נבון, על־ידי רומי, של כשרונות הלחימה של העממים המשועבדים, בגייסה פרשים מבין הגאלים, הספרדים והנוּמידים, רוֹבי קשת מקרב בני כרתים, קלעים מבני האיים הבאליאַריים, וכן הלאה. עד לזמן מסוים לא היתה בכך כל סכנה: לגיונות רומי הם שהיוו, למרות הכול, עיקרו של הצבא, בין מבחינה מיספרית ובין מבחינת הכושר הקרבי, ונשרי הכסף שלהם, שנקבעו על־ידי מאריאוּס, משכו אליהם עיני כּוֹל, בסמלם בצורה נאותה את עוצמתה המלחמתית הבלתי מנוצחת של רומי.


§ ח. המישטר והמימשל

ההיסטוריון פּוֹליבּיאוֹס (ראה למעלה, ע' 69–70) מרים על נס את המזיגה ההארמונית של שלוש צורות המשטר – המוֹנארכית, האַריסטוקראטית והדימוֹקראטית – בחוקה הרוֹמית. הראשונה מתגלמת, לפי דעתו, במאגיסטראטים (magistratus)31, השנייה – בסנאט, השלישית – באסיפת־העם. באשר לזמנו הוא, ימי הפריחה של הרפובליקה הרומית, הצדק עם פּוֹליבּיאוֹס. ואולם המשך ההתפתחות, שגוּלת הכותרת שלה היתה הריפורמה של סוּלה מ־82 לפסה"נ, הוליך לשיעבוד הדרגי של המאגיסטראטים לסנאט ולביטול ערכה, למעשה, של אסיפת־העם. לפיכך, המישטר בעידן המאוחר של הרפובליקה הוא בעיקרו אריסטוקראטי.

I. את המאגיסטראטורה, אשר התפתחה מצורת המשטר המלכותי, ייצגו בראשונה שני קוֹנסוּלים (consules, “חברים”), שלבסוף כּוּנוּ פּריטוֹרים (praetores, “מצביאים”). להם הוענקה הסמכות הרחבה ביותר, imperium, הן בענייני השלטון האזרחי (domi) והן בענייני השלטון הצבאי (militiae). באופן זה הם היו מצביאים, שליטים וגם שופטים. סגניהם ועוזריהם היו הקווסטורים (quaestores, [“שופטים חוקרים”], משרתיהם – הליקטורים (lictores), שהחזיקו בידיהם אגודות שבטים (fasces), סמלי זכות־ההענשה של הקוֹנסוּלים. הגוף היועץ להם היה הסנאט, שהם היו ממנים אותו, ובדומה לאסיפת־העם הוא אף נוהל על ידיהם. במלחמת המעמדות, שהחלה זמן קצר לאחר ייסוד הרפובליקה, זכו הפּלביאים חיש מהר במאגיסטראטים משלהם – בטריבּוּנים עממיים (tribuni plebis) ובעוזריהם האַיידילים העממיים (aediles, מקור השם הוא ב־aedes Cereris, “מיקדש קרס” – ראה להלן, ע' 151 – בו נמצא הארכיון של מעמד הפּלבּיאים). הם נחשבו למקודשים (sacrosancti), וּלמען יוכלו ללא הפרעה להיחלץ לעזרת הפּלבּיאים העשוקים – אסור היה לפגוע בהם (jus auxilii, “חוק ההגנה”). הם גם ישבו בראש אסיפות הפלביאים (concilia plebis), שהחלטותיהן (plebiscita) היו מחייבות בראשונה רק את הפּלבּיאים בלבד. וכך היו ברומי של אותם זמנים (המאה ה־5 לפסה"נ) שתי מערכות של שלטונות נבחרים, מערכה פּאטריקית ומערכה פּלבּיאית, וכל אחת מהן סגורה היתה בפני המעמד השני.

בעקבות מאבקם של הפּלבּיאים, שהקונסולים ייבחרו מקרבם, פוררו הפּאטריקים את שלטון הקונסולים. ב־443 לפסה“נ נקבעה מישרת הקנסוֹרים (censores), שהיו ממונים על מיפקד האוכלוסים לצורך קביעת המיסים (census), על חיבור רשימת הסנאטורים (lectio senatus) ועל חלוקת האזרחים לפי הטריבּוּסים והקנטוּריות. ב־367 לפסה”נ נקבעה מישרת פּריטוֹר יחיד לענייני עונשין וממונות (כינויו היה praetor urbanus, “פּריטור עירוני”, לשם הבחנה בינו לבין ה־praetores consules, “פריטורים קונסולים”, שפקדו על הצבא), וכן מונה כמאגיסטראט־מישנה האַיידיל הקוּרוּלי (aedilis curulis) לשם פיקוח על המשא והמתן בשוּקי רומי. מישרות חדשות אלו נקבעו כדי להבטיח שהסמכויות הקשורות בהן תישארנה בידי הפּאטריקים; ואולם הפּלביאים לא הפסיקו את מאבקם עד שניתנה גם להם זכות ההתמנות למישרות אלו. בראשית המאה ה־3 לפסה"נ כבר הושגה על ידיהם מטרה זו. קיימת היתה אז מערכת אחת, כללית־לאומית, של מישרות, שהופקדו בידי נבחרי העם לפי סדר זה: קווסטוֹרים, אַיידילים (קוּרוּליים או עממיים), פּריטוֹרים, קוֹנסוּלים, קנסוֹרים. עם תום מועד כהונתו האחת אסור היה לו לאזרח להתחיל תיכף ומיד לכהן במישרה אחרת (cntinuatio), והזכות לכהן פעמיים באותה מישרה עצמה (iteratio) הוגבלה. לעומת זה הותרה הארכת כהונתם של קונסולים ופּריטוֹרים (prorogatio imperii, “הארכת תקופת הכהונה”), שכתוצאה מכך הם נעשו פּרוֹקוֹנסולים ופּרוֹפּריטוֹרים, ואולם אך ורק לשם שלטון בפּרוֹבינקיות. מכאן ואילך פסק מוסד הטריבּוּנים מלהטיל את אימתו על האַריקטוקראטיה; ולא עוד, אלא שנעשה בעל־בריתו של הסנאט, בשאיפתו של הלה כי הקונסולים יסורו למשמעתו.

בהתפתחותה של המאגיסטראטורה הרומית, סוּלה הוא ששיווה לה את דמות הסופית. הלה הפריד באופן ברור בין המאגיסטראטים והפּרוֹמאגיסטראטים (כלומר: הפּרוֹקוֹנסולים והפּרוֹפּריטוֹרים), בהפקידו בידי האחרונים שלטון צבאי (או ניהול פּרובינקיות), ובידי הראשונים – שלטון אזרחי בלבד. למן זמנו ועד לסוף ימיה של הרפובליקה מוצאים אנו ברומי נושאי־מישרות אלה:

1) עשרים קווסטוֹרים, שסמכותם היתה בעיקר בתחום משק הכספים של המדינה; הם כיהנו בעיר רומי וגם בפרובינקיות. כל קווסטוֹר, עם תום ועד כהונתו, מוּנה, בתוקף החוק, סנאטור, ובכך נתבטלה זכות הקנסוֹרים לחיבור רשימת הסנאטורים.

2) עשרה טריבּוּנים עממיים, שסמכויותיהם, אשר צומצמו על ידי סוּלה, הוחזרו להם בשלימות כעבור זמן קצר. החשובות מביניהן היו: הזכות להעביר באסיפות הפּלבּיאים החלטות שחייבו (למן 287 לפסה"נ) את העם כולו, והזכות להתערב בפעולות השיפוט והמינהל של הקונסולים, ולעכב על־ידי כך את ביצוע הוראותיהם.

3) ארבעה אַיידילים (שניים קוּרוּליים ושניים עממיים), שפיקחו על מקח והמימכר, וערכו שעשועים ומישחקים לאזרחי העיר.

4) שמונה פּריטוֹרים (פּריטוֹר עירוני, פּריטוֹר לענייני הזרים, ושישה פּריטוֹרים שעמדו בראש ועדות השיפוט. ראה למעלה, ע' 112). עם תום שנת כהונתו נעשה הפּריטוֹר פּרוֹפּריטוֹר (propreator), ומוּנה שליט על פרובינקיה “פּריטוֹרית” ועל כוחותיה המזוינים – להלכה לשנה אחת, אך ניתן היה להאריך משך־זמן זה.

5) שני קונסולים, שמסמכויותיהם הנרחבות לפנים לא נותרה להם אלא הזכות לכנס את הסנאט ואת אסיפת־העם. את אסיפת־העם הם היו מכנסים כדי לבחור מאגיסטראטים וכדי להביא בפניה לדיון הצעות חוקים. לקונסול אף הוא, עם תום שנת כהונתו, היתה נמסרת פרובינקיה – “קוֹנסוּלרית”.

6) שני קנסוֹרים שהיו נבחרים בזמנים קבועים (להלכה, אחת לחמש שנים, ותקופת שירות זו נקראה lustrum) כדי לערוך את מיפקד האוכלוסין לצורכי הטלת המיסים (census) וכדי לקדשו על ידי הקרבת קרבן (lustrum condere). סמכותם להעביר אזרחים מקבוצה מרובת זכויות לקבוצה מעוטת זכויות העניקה להם בעקיפין את הפיקוח על מוסריות אורח החיים (regimen morum, nota censoria). הקנסורים הם גם שהיו מעניקים לקבלנים זכיונות לביצוע עבודות ציבוריות.

7) מעבר לסולם המישרות ניצבה הדיקטאטוּרה. לדיקטאטוֹר, שהיה מתמנה על ידי הקונסול בשעת חירום למדינה, היו נמסרות לפנים הסמכויות הקדומות של המלך. נצחונו של הסנאט במאה ה־2 לפסה“נ גרם למעשה לביטולה של הדיקטאטורה. במאה ה־1 לפסה”נ היא חודשה פעמיים: לראשונה – באישיותו של סוּלה, ובפעם השנייה – באישיותו של יוּליאוּס קיסר. דיקטאטוּרה שנייה זו, של יוּליאוּס קיסר, בישרה את קץ הרפובליקה.


II. אסיפת־העם ברומי נבדלה מזו שביוון מבחינת המבנה: כל אחד היה מצביע בתוך אותה יחידה קיבוצית־מדינית שעליה נמנה, ודעת רוב היחידות הקיבוציות היא שהיתה מכרעת ולא דעת רוב המצביעים היחידים. היחידות הקיבוציות הורכבו בצורה כזאת, שאסיפות־העם, כפי שיתברר עוד מעט, נשאו אופי אַריסטוקראטי. מאסיפת־העם האתונאית נבדלה אסיפת־העם הרומית גם בכך, שלזו האחרונה לא היתה כל יוזמה תחיקתית: היא היתה רשאית רק לדחות או לקבל את הצעת החוק שהובאה בפניה על־ידי הפקיד היושב בראש האסיפה, ויכלה לבחור או לדחות מועמד שהוצע בפניה, אך לא היתה לה הזכות להכניס תיקונים בנוסח הצעת החוק, או לבחור מועמד אחר.

התארגנות היחידות הקיבוציות היתה כפולה. האחת נשענה על החלוקה הטריטוריאלית של העם הרומי ל־35 טריבּוּסים (tribus), מהם 31 כפריים ורק 4 עירוניים. ואולם, מאחר שכל הפּרוֹליטריון העירוני (יחד עם העבדים המשוחררים) נכלל בטריבּוּסים העירוניים, ומאחר שמועטים היו הטריבּוּסים הכפריים שנמצא בהם מיספר רב של בעלי־קרקעות, לפיכך הובטח רוב מכריע לבני מעמד האצילים (nobiles). האסיפות לפי הטריבּוּסים הקיפו את כל העם (comitia tributa), או רק את הפּלבּיאים (concilia plebis). באשר למשתתפים באסיפות אלו – כמעט שהן לא נבדלו זו מזו בתקופת הרפובליקה המאוחרת; ההבדל היה רק בכך, שהאחת כונסה על ידי הקונסול או הפּריטוֹר, והשנייה על־ידי הטריבּוּנים העממיים. האסיפות היו מתכנסות בשוקה של רומי (forum), בעיקר לפעולות תחיקתיות.

ההתארגנות השנייה של היחידות הקיבוציות נשענה על איחוד החלוקה הטריטוריאלית לטריבּוּסים עם החלוקה לפי הרכוש לחמישה מעמדות (החלוקה האחרונה יוחסה למלך סרוויאוּס טוּליאוּס) ועם חלוקת הקנטוריות, לפי הגיל, לשנים: centuriae seniorum (“קנטוריות של קשישים”), ו־centuriae juniorum (“קנטוריות של צעירים”). עקרונית התחלק כל טריבּוּס לעשר קנטוריות, והפּרשים היוו קנטוריות נפרדות. התארגנות זו, עוד יותר מאשר קודמתה, היתה אַריסטוֹקראטית. אסיפת־העם שהתבססה עליה נקראה comitia centuriata, וכזכר לזמנים בהם נשאה אופי מלחמתי היתה מתכנסת בשדה מארס, בעיקר לשם בחירת נושאי־מישרה גבוהים.

כל אסיפות־העם נשאו אופי עממי (יותר נכון – לאומי), כל עוד יכול להשתתף בהן כל העם (יותר נכון – כל הלאום) – כלומר, באותם זמנים קדומים כאשר ager Romanus (מיתחם רומי) לא היה גדול. עצם ייסודן של מושבות והענקת זכויות אזרחיות למוּניקיפּיות מרוחקות (ראה להלן, § ט) כבר הוביל לפגיעה בכלליותן של אסיפות־העם. וכשאיטליה כולה זכתה ב־89 לפסה"נ בזכויות אזרחיות לאחר מלחמת רומי בבעלות־בריתה (bellum sociale), נתרוקנו כליל אסיפות־העם מתוכנן. הרפובליקה הרומית ניצבה אז על פרשת דרכים: היא נאלצה, או לעבור משיטת משאלי העם לשיטה הפארלאמנטרית, שהיתה זרה לאופיים של היוונים והרומיים (ראה כרך א, ע' 113), או ליהפך לאוליגארכיה של הסנאט ואחר כך לקיסרות. כפי שידוע לנו, היא הלכה בדרך השנייה.


III. הסנאט, בחשלו כוחו במלחמת המעמדות, הצליח ליהפך ממוסד יועץ למלך ולקונסולים, כפי שהיה בראשונה, לשליטה האמיתי של הממלכה, ושלמשמעתו סרו הקונסולים, ואילו אסיפת־העם לא שימשה לו אלא כמכשיר בלבד לביצוע תכוניותיו. בראשונה ישבו בסנאט רק בני מעמד הפּאטריקים (patres), ואולם עם כינון הרפובליקה הוכנסו אליו כחברים נציגים “רשומים יחד” (conscripti) של משפחות הפּלבּיאים. מספר הסנאטורים, שהיה מוגבל כל עוד מינוים (lectio) היה בסמכות הקנסורים, נעשה בלתי מוגבל מאז סופחו לסנאט מדי שנה בשנה עשרים קווסטורים חדשים, על סמך תקנה של הדיקטאטור סוּלה, ומכאן ואילך נע מיספר הסנאטורים בין 500 ל־600. הסנאטורים חולקו לחמש דרגות (ordines), לפי דרגות משרותיהם הממלכתיות הקודמות, וחלוקה זו היתה נשמרת בקפדנות בזמן הדיונים. הדרגות, לפי סדר החשיבות, היו: consulares (קונסולים לשעבר), praetorii (פּריטורים לשעבר), aedilicii (אַיידילים לשעבר), tribunicii (טריבּוּנים לשעבר), ולבסוף – quaestorii (קווסטוֹרים לשעבר). הקונסול, היושב בראש הסנאט ומנהל דיוניו, היה מציג את השאלה העומדת לדיון, ואחר כך היה פונה אל הסנאטור המכובד ביותר מדרגת ה־consulares, ומזמינו לחוות דעתו (למשל, dic, Marce Tulli, “דבר נא, מארקוּס טוּליאוּס”). הלה היה נענה להזמנה ומשמיע בהרחבה את דברו, שהיה מסתיים בהצעה (sententia). חברי הסנאט האחרים יכלו אז לקום ולהציע את הצעותיהם הם, או אגב ישיבה במקומם להצטרף לאחת ההצעות שכבר הוצעו (בהכריזם, למשל, Marco Tullio essentior, “אני מסכים למארקוּס טוּליאוּס”).

שלטון הסנאט טבע את חותמו על המאה האחרונה של הרפובליקה. הוא מוכר לנו יפה מאוד תודות לנאומיו ולאיגרותיו של קיקרוֹ. אין להכחיש, שהיה בשלטון זה משהו מן השגב הרומי המיוחד, ואולם ניהולה של ממלכה אדירה היה למעלה מכוחו. שנות שלטונו של הסנאט היוו תקופה של מהומות תמידיות: מרד האחים גראקכוּס, המלחמה בבעלות־הברית, מאריאוּס וסוּלה, מרד העבדים (ספּארטאקוּס), קשר קאטילינה, האַנארכיה של קלוֹדיאוּס, קיסר ופּוֹמפּיאוּס, אוֹקטאוויאַנוּס ואַנטוֹניאוּס – הסערות התחוללו זו אחר זו כמעט ללא הפסקה, עד לסערה האחרונה, שהביאה בכנפיה לרומי הרגעה יציבה בחסותה של הקיסרות. איך קרה הדבר – על כך יסופר להלן.


§ ט. רומי ואיטליה

גם לאחר שרומי גיברה חיילים והתנשאה על כל יתר יישובי איטליה ושבטיה, נשארה בכל זאת עיר־מדינה בלבד. במעמדה זה יאו לה רק אותן צורות מימשל שהתעכבנו עליהן למעלה (כרך א, ע' 113–115): אַמפיקטיאוֹניה, סינאוֹיקיסם והגמוניה. האַמפיקטיאוֹניה – ברית ערים לאטיניות שמסביב לגבעת יוּפּיטר הלאטיני (Juppiter Latiaris) – מילאה תפקיד מסוים רק בימים קדומים; אחר כך התמזגה עם ההגמוניה של רומי על הערים הלאטיניות, הגמוניה אשר בשנת 338 לפסה“נ, עם סיומה של המלחמה הלאטינית, הביאה לקביעת “זכות האזרחות הלאטינית” (בניגוד לזכות האזרחות הרומית). היישובים הלאטיניים הוסיפו ליהנות משלטון עצמי, ולתושביהם הוענקה זכות ההצבעה בקומיטיות של רומי (jus suffragii, זכות די עלובה, מאחר שכולם הוכנסו על־פי הגורל לאחד מ־35 הטריבּוּסים), מבלי ליהנות מן הזכות להתמנות לשירותים ממלכתיים (jus honorum); לעומת זאת יכלו להשיג זכויות מלאות של אזרחות רומית כל אלה מבין התושבים הלאטיניים שכיהנו קודם לכן באיזו שהיא מישרה ממשלתית ביישוב שלהם. היה זה, איפוא, סינאוֹיקיסם למחצה והגמוניה למחצה. תוך כדי כך התרחב גם תחומה של האזרחות הרומית: א) על־ידי הענקתה ליישובים לאטיניים שלמים, שכתוצאה מכך הם נעשו מוּניקיפּיוֹת, וכן ב) על־ידי ייסוד מושבות רומיות בחלקים המרוחקים של איטליה. ייסודה של מושבה ראשונה מסוג זה (אוֹסטיאה, בקרבת שפך הטיבּריס) מיוחס עוד למלך אַנקוּס מארקיאוּס. מן המושבות שנוסדו אחר כך חשובות היו במיוחד: סנה גאליקה באוּמבּריה (קרוב לשנת 283 לפסה"נ, כיום סיניגאליה), פּוּטיאוֹלי בקאמפּאניה (ב־134 לפסה"נ, כיום פּוֹצוּאוֹלי), פּארמה ומוּטינה (כיום מוֹדינה) בגאליה שמעבר זה של הפּאדוּס (ב־183 לפסה"נ). מיספרן הכולל של מושבות אלו הגיע לשלושים ומעלה. במקביל להן נוסדו גם מושבות על־פי החוקה הלאטינית. החשובות שביניהן היו: ונוסיה באַפּוּליאה (ב־291 לפסה"נ), אַרימינוּם בארצם הגאלית של הסינוֹנים (ב־268 לפסה"נ, כיום רימיני), בנוונטום בסאמניאוּם (באותה שנה), ברוּנדיסיאוּם (כיום בּרינדיזי) בקאלאבּריאה (ב־244 לפסה"נ), קרימוֹנה ופּלאקנטיאה (כיום פּיאַצ’נצה) בגאליה שמעבר זה של האַלפּים (ב־220 לפסה"נ), וכן אַקוויליאה (ב־181 לפסה"נ), אף היא שם. ואולם מאחר שבד בבד עם ייסוד מושבות לאטיניות אלו נהפכו הערים הלאטיניות העתיקות בלאטיאוּם למוּניקיפּיוֹת רומיות, לפיכך, עוד בסוף המאה ה־3 לפסה”נ, חדלו המושגים “לאטיאום” ו“אזרחים לאטיניים” לחפוף בשלימות זה את זה. כל המושבות הללו היו בראשיתן ריכוזים צבאיים, שעליהם נשען השלטון הרומי בארץ הנכבשת. ואולם במרוצת הזמן הן נעשו מעצמן – ובכך חשיבותן התרבותית – מרכזי הרוֹמאניזאציה של איטליה.

השלטון העצמי של המושבות, כמו גם של המוּניקיפּיוֹת, היה לפי דוגמת השלטון העצמי הרומי, אלא שהשמות היו שונים. בראש העדה עמדו duoviri juri dicundo (“שני האישים שבסמכותם ביאור החוק”), שהקבילו לקונסולים; הם היו מכנסים את המועצה המקומית של הדקוּריוֹנים (decuriones), שהקבילה לסנאט. את המאגיסטראטורה הראשית השנייה היוו שני אַיידילים, שלעיתים התאחדו לגוף אחד עם ה־duoviri תחת השם המשותף quatuorviri (“ארבעת האישים”). את מיפקד האזרחים לצורך קביעת המיסים ביצעו ה־quinquennales (“[מאגיסטראטים] לחמש שנים”), שהקבילו לקנסוֹרים הרומיים. ולבסוף, התקיימו גם אסיפות של כל אוכלוסיית האזרחים, שהיתה מאורגנת לפי הקוּריות המשפחתיות הקדומות; אסיפות מעין אלו (comitia curiata) התקיימו לפנים גם ברומי, אך שם הן נפסקו זמן רב עוד קודם שהחלה תקופת השגשוג של הרפובליקה.

ואולם התארגנותה של איטליה הרומית־לאטינית לא היתה אלא משימה ראשונה. קשה הימנה לאין ערוך היתה המשימה השנייה.

הנצחונות בשדה הקרב על הסאמניטים, על האֶטרוּסקים ועל שבטים לא־לאטיניים אחרים של איטליה, הובילו להגמוניה של רומי גם עליהם, כלומר: לכריתת “בריתות” עם המנוצחים, שעל פיהן נתחייבו הללו להגיש לרומי סיוע צבאי במלחמותיה. למשל, מלחמת רומי בחניבעל נסתיימה בנצחונה של רומי תודות לעזרתן הפעילה של מיכסות החיילים אשר סיפקו לה בעלי־בריתה. התוצאה היתה, שבעלי־הברית שאפו ליעשות חברים באותה קהילייה, שגדולתה נקנתה במחיר דמם. שאיפות אלו, שלא פעם נחלו אכזבה, עוררו לבסוף, בשנים 90–89 לפסה“נ, את המלחמה הגדולה של בעלי־הברית ברומי, בה נאלצו הרומיים להתמודד שוב בשדה הקרב עם שבטי איטליה המנוצחים. היתה זו מלחמה מוזרה ביותר. כרגיל, יוצאים עמים למלחמה לשם הגנה על עצמוּתם הלאומית, ואילו שבטי איטליה לחמו למען מטרה הפוכה, למען הטמעת ישותם הלאומית בתוך הלאומיות הרומית־לאטינית. מטרה זו הושגה: ב־89 לפסה”נ קיבלה כל איטליה, עד לאַפּנינים בצפון, את זכות האזרחות הרומית (ואילו גאליה שמעבר לשלשלת האַפּנינים קיבלה באופן זמני את זכות האזרחות הלאטינית), ומכאן ואילך הוחלפו במוּניקיפּיוֹת האיטאליות החדשות לשונותיהם של האוֹסקים, של האֶטרוּסקים, של האוּמבּרים ושל שבטים אחרים בלשון הלאטינית.

בדרך זה נסתיימה הרוֹמאניזציה של איטליה. היא הושגה דווקא על־ידי־כך, שרומי לא כפתה את לאומיותה על המנוצחים, אלא, להיפך, העדיפה לראות את לאומיותה כפרס נכסף, שאין להשיגו אלא בזכות מיוחדת או במאבק מזוין.


§ י. רומי והפרובינקיות

כתוצאה מן המלחמה הפּוּנית הראשונה סיפחה רומי (ב־241 לפסה"נ) את הפרובינקיה הראשונה שלה סיקיליה (הקארתאגינית). במשך שתי המאות שלאחר מכן סופחו לרומי בזו אחר זו: סארדיניה וקוֹרסיקה ב־238 לפסה“נ; ספרד הסמוכה (עם בירתה קארתאגוֹ החדשה) וספרד המרוחקת (עם בירתה קוֹרדוּבּה, היא קוֹרדוֹבה של ימינו) ב־206–197 לפסה”נ; גאליה שמעבר זה של האַלפּים (עם בירתה מדיאוֹלאנוּם, היא מילאנוֹ של ימינו) ב־191–188 לפסה“נ; איליריקוּם (עם בירתה סאלוֹנה) ב־167 לפסה”נ; מאקדוניה (עם בירתה תסאלוֹניקי) ב־148 לפסה“נ, וכן אַכאיאה (בירתה, למן 46 לפסה"נ, קוֹרינתוֹס) ב־146 לפסה”נ; אַפריקה (עם בירתה קארתאגוֹ) ב־146 לפסה“נ; אַסיה (עם בירתה אֶפסוֹס) ב־133 לפסה”נ; גאליה הנארבּוֹנית (עם בירתה נארבּוֹ) ב־121 לפסה“נ; קיליקיה (עם בירתה טארסוֹס) ב־102–84 לפסה”נ; ביתיניה (עם בירתה ניקוֹמידיאה) ב־74 לפסה“נ, וכן פּוֹנטוּס (עם בירתה אַמיסוֹס) ב־65 לפסה”נ; קירינאיקה וכרתים ב־74 לפסה“נ; סוּריה (עם בירתה אַנטיוֹכיה) ב־64 לפסה”נ.

אוכלוסיית בני החורין בארצות אלו היתה מורכבת משלושת הסוגים האלה:

1) אזרחים רומיים. שורת ההיגיון נותנת, שאלה נמצאו בראש וראשונה במושבות הרומיות. ואולם בעטייה של תיאוריה מוזרה, שהסנאט דבק בה, לא עלה המושג פרוביניקה בקנה אחד עם מושג הבעלוּת על הקרקע jure Quiritium (“על־פי המשפט האזרחי הרומי”), שמבחינה משפטית קשור היה במושג מושבה רומית. המושבה הרומית היחידה, שנוסדה בתקופת האחים גראקכוּס למרות התנגדותו העיקשת של הסנאט, היתה נארבּוֹ, בגאליה שמעבר לאַלפּים. ואילו בפרובינקיות בדרך כלל היו קיימות מושבות במשמעות של ימינו: עדוֹת של אזרחי חוץ, החיים בערים זרות (מושבה צרפתית, למשל, בבּוּדפשט); הן נשאו את השם conventus civium Romanorum (“איגוד אזרחים רומיים”). למושבות אלו בערי הפרובינקיות היה אירגון קוֹרפּוֹרטיבי משלהן, והן נהנו מחסותו המיוחדת של הנציב הרומי. הן היו מורכבות בעיקר מסוחרים ומסרסורים. תודות לפעלתנותן הנמרצת הן נעשו נקודת המוקד הראשית בתהליך הרוֹמאניזציה של הפרובינקיות – לכל הפחות במערב. ואילו במזרח הן לא יכלו, כמובן, להחזיק מעמד בפני תרבות־יוון הגבוהה יותר.

2) נתינים אַבטוֹנוֹמיים (peregrini foederati ac liberi). עם סוג זה נימנו תושביהם של אי־אלו יישובים בפרובינקיות, אשר נכנעו לרומי בתנאים נוחים ביותר למענם. יישובים אלה היו: בסיקיליה – מסאנה; בגאליה הנארבּוֹנית – מאסאליאה; בספרד המרוחקת – גאדיס (גדר הפיניקית, קאדיס בימינו); במאקדוניה – דיראכיאוֹן (דוֹראצוֹ בימינו); באַכאיאה – אַתוּנה; באַסיה – רוֹדוֹס; בסוּריה – צוֹר; באַפריקה – אוּטיקה. מצבם מבחינה עקרונית דומה היה לזה של “בעלי הברית” האיטאליים.

3) נתינים ללא אבטונומיה (peregrini dediticii). עם סוג זה נימנו כל תושבי הפרובינקיות, פרט לאלה שהתגוררו ביישובים שהוזכרו זה עתה. הם נהנו משלטון עצמי בגבולות שנקבעו להם על ידי הנציב. נציב זה (מן זמנו של סוּלה ואילך – פּרוֹפּריטור או פּרוֹקוֹנסוּל) שלט בהם באמצעות באי־כוחו הלגאטים (legati) והפּריפקטים (praefecti), ובעניינים חשובים אף העמיד עליהם בתי־דין. למטרה זו נטל עמו לפרובינקיה מיספר “לגאטים” מבין הסנאטורים וחבורה גדולה של בני לווייה (cohors, מכאן ה־cour הצרפתי) מבין אזרחי רומי. הוא גם היה מצביאם העליון של הלגיונות שהוצבו בפרובינקיה, בהשתמשו בהם בעיקר לא לדיכוי מרידות (שהיו נדירות), אלא למלחמות תגרה בעמים השכנים. מלחמות אלו היו רצויות מאוד לנציב: הן הבטיחו לו שלל רב (במקרה הגרוע ביותר – בצורת עבדים), לאחר הניצחון הכתירוֹ הצבא ברצון בתואר אימפּראטוֹר, ולבסוף, עם חזרתו לרומי, יכול לזכות ב־triumphus, הלוא היא תהלוכת־הוד חגיגית לקאפּיטוֹליאוּם, כדי להקריב קרבן תודה ליוּפּיטר הקאפּיטוֹליני. בטחונה של הרפובליקה דרש, כי הנציב לא יישאר בכהונתו בפרובינקיה למעלה משנה אחת בלבד. ואולם מלחמות ומהומות גרמו לעיתים סטייה מעיקרון זה, והיא שהיתה בעוכרי הרפובליקה: הפּרוֹקוֹנסוּל הנועז של גאליה שמעבר לאַלפּים, אשר כבש פרוביניקה זו בקרבות שנמשכו שמונה שנים (58–51 לפסה"נ), ולאחר מכן חצה את הרוּבּיקוֹן בראש לגיונותיו עטורי־הניצחון והמסורים לו בלב ונפש, הוא שחיסל את הרפובליקה.


§ יא. התודעה המוסרית

בניגוד לאדם ההליני, בעל הנפש הנוטה לתחרות, שהובילה אותו – באופן טבעי ועקיב – לדרך המוסריות החיובית, יש לייחס לאדם הרומי נפש הנוטה ליושר המשפטי, והוא שואף משום כך למוסריות שלילית, הנשענת לא על הצדקות הפעילה (ראה כרך א, ע' 56), אלא על הישרות. בסיס משפטי זה בתודעתו המוסרית עשתה אותו יוצר בתחום המשפט. האדם האידיאלי הרומי הוא vir bonus (“אדם טוב”), כלומר: אדם שבכל תחומי חייו – ביחסו לאלים, למולדת, למשפחה, לבני־החסות, לעבוּדה – רואה הוא את עצמו מוקף תילי תילים של סייגים משפטיים, ואין הוא חס על כל מאמץ כדי לצאת מהם בשלום. זהו האידיאל של הגינות קפדנית, המזכה את בעליה בהערכת החברה ובשם טוב בחייו ולאחר מותו. האלים שולטים כמובן על חיי האדם, אולם רק בהתאם ליחס המשפטי שנקבע בינו וביניהם. האדם מבטיח לעצמו את חסד האלים בהקפידו, בהתאם לחוזה מורשתי, על התפילות והקרבנות, ובקיימוֹ במלואם את השבועות והנדרים שהתחייב בהם אישית. בפגעם בו לרעה, מחשבתו הראשונה היא אם לא הפר, ולוּ גם בשגגה ובלא יודעים, את אחד החוזים הללו, כי רק בתחום החוזים מודה הוא בזכות האלים עליו. מאליו יובן, כי בסיס משפטי כזה של המוסריות מוביל בקלות לפורמאליסם, דביקות באות המתה של הצדק לכאורה, ללא כל קשר עם תוכנו הפנימי ורוחו.

והינה על רקע מוסריות רומית קדומה זו מתחילים להשפיע, בערך למן המאה ה־3 לפסה"נ, החיים היווניים והמחשבה הפילוסופית היוונית: החיים – מלמטה ומכל הצדדים; המחשבה – מלמעלה. תוצאת ההשפעה הזו היא ההליניזציה של המוסריות הרומית. כבר ראינו שתודות להליניזציה זו אפילו נקבעה מערכת חוקים מיוחדת, jus gentium (“משפט העמים”), עם אידיאל חדש של הצדק, aequum (“יושר”), המנוגד לאידיאל הקדום של המשפט הפורמאלי. לאור תודעה מוסרית־משפטית חדשה זו הבינו הרומיים, כי הדביקות הקפדנית באות המתה של החוק עלולה להביא לעיוותו המוחלט של רוח החוק (summum jus summa injuria, “מיצוי הדין – עיוותו המוחלט”). ואולם, ההליניזציה של התודעה המוסרית בקרב העילית של החברה הרומית מושלמת היתה ביותר באותו זרם, שראשיתו בדורו של סקיפּיאוֹ הקשיש. הלה, כחסיד ההליניסם, עוד בשעתו עורר עליו את תלונותיהם של נציגי ההגינות הרומית הקדומה, כגון פאבּיאוּס המתמהמה. תלונות אלו נתרבו בזמנם של הבאים אחריו, טיטוּס קווינקטיאוּס פלאמינינוּס ולוּקיאוּס אַיימיליאוּס פּאבלוּס,

כשהריאקציה הרומית מצאה לה את נציגה המובהק ביותר באישיותו הקפדנית של מארקוּס פּוֹרקיאוּס קאטוֹ. אך ידם של חסידי ההליניסם היתה על העליונה. נצחונו של ההליניסם בא על ביטויו בבנו של פּאבלוּס, סקיפּיאוֹ הצעיר, אשר חוּגוֹ היה מרכז ההליניזציה וההומאניזציה של רומי. הרוח החיה בחוג זה היה מהגר מרוֹדוֹס, הסטואיקן פּאנאיטיאוֹס (ראה למעלה, ע' 44). בהבינו יפה את הדרוש לרומיים, חיבר בשבילם קודכּס ראשון בהלכות מוּסר, הוא הספר “על החובות”, שעובד לאחר מכן על־ידי קיקרוֹ ללאטינית (De Officiis), ואולם גם בנוסחו היווני מובן היה למדי למשכילי רומי. כאן בוטל בהכרה ובהחלטיות הבסיס הפורמאלי־משפטי; אפילו השבועה, על כוחה המחייב, הועברה משפתי הנשבע אל נפשו החושבת והמחליטה, ואילו השלימות המוסרית, גם בצורתה הריאלית ולא הפורמאלית, לא נחשבה אלא כאחד משני האידיאלים של השאיפה הטבעית לצדק; כאידיאל שני הוכרה גמילות־חסדים, דהיינו: שיפור גורלו של הזולת, במידה וגורל זה ניתן לשיפור (בניגוד, איפוא, לפזרנות חסרת טעם, שרק מרבה טפּילים). וליד שאיפה זו מוצבת עוד אחת, שהיא כולה יוונית, וזרה במהותה לטבע הרומיים: השאיפה להכיר, השאיפה לצעוד בראש – אידיאה אַגוֹניסטית טהורה! – ולבסוף, השאיפה לאינדיווידוּאליזציה של האופי ושל החיים ברוח דבריו המפורסמים של פריקליס, לפי תוּקידידיס (כרך א, ע' 186), ובניגוד לתודעתו היסודית של העם, שאת הקווים האישיים של אופיו הסתיר תחת מעטה ההתנהגות המופתית, חסרת הגוון, של ה־vir bonus (“אדם טוב”) האידיאלי, כשם שאת המיתארים הגמחניים של גופו הסתיר תחת קפלי הטוֹגה האזרחית.

פּאנאיטיאוֹס היה מחנכה של החברה הרומית, ואולם רק של אותו חלק ממנה, שאל הכרתו מצא מסילות היסוד הסטוֹאי שבמשנתו המוסרית של הלה. חלק זה היווה את מיטבה של החברה הרומית. סקיפּיאוֹ הקשיש הנחיל את עקרונותיו לקווינטוּס לוּטאטיאוּס קאטוּלוּס, הלה – ללוּקיאוּס לוּקיאנוּס קראסוּס

הנואם, וממנו קיבלום קיקרוֹ, קאטוֹ הצעיר ומארקוּס בּרוּטוּס. ניתן אפילו להגיד, שבחברה הרומית המיוּונת הגיע האידיאל הסטוֹאי לקצה גבול התפתחותו, כי כאן התמזגה המחשבה הפילוסופית היוונית עם עוז־הרוח הרומי. קיקרוֹ היה לא פעם הפכפך בחייו, אך גילה אומץ לב נוכח המוות; עוד יותר ממנו קידשו את פעלם במוֹת־הגבורה שלהם קאטוֹ ובּרוּטוּס. רק עתה הניבו את פירותיהם הזרעים אשר זרעו לפנים על תלמי הלבבות של קהל מאזינים רגיש ראשוני המורים בינות העמודים של “הסטיו הצבעוני”32. ה־vir bonus הרומי הקדום גדל, ותמורה התחוללה בו: הוא נעשה אותו ענק־הרוח, שעליו אומר המשורר:

Si fractus illabatur orbis,

Impavidum ferient ruinae.

"אף עם מוֹט תתמוֹטט תבל,

על אדם עשוי לבלי־חת הריסוֹתיה יפּוֹלו"33.


ואולם, חוזרים אנו ואומרים, היה זה רק חלק אחד מן החברה הרומית. החלק האחר נהה אחר אפּיקוּרוס, שתורת־המוסר שלו הגיעה זמן קצר אחר התורה הסטוֹאית לרומי תאֵבת הדעת. ההלל לתענוגות, כמטרת החיים, דיבר ללבם של העשירים – הסנאטורים והפרשים, שזה מקרוב הרחיבו את בתיהם וחווילותיהם, בהוסיפם להם סטווים יווניים, וכינסו בתוכם, לסיפוק תענוגותיהם המעודנים ביותר, את כל המוֹתרות של המזרח היווני. ואילו המסקנות החמורות, שאפּיקוּרוֹס עצמו הסיק מהנחותיו מושכות־הלב, עליהן עברו בשתיקה, או דחו אותן; חזקה מכול היתה השאיפה להכיר הכול ולטעום מהכול,

Dum res et aetas et sororum

Fila trium patiuntur atrai.

"כָּל־עוֹד לֹא רַד הַיּוֹם, וְאַחַת הָאֲחָיוֹת

עוֹד תִּשְׁמֹר פְּתִיל־חַיֵּינוּ34.


כי הלאה היה ריק. כך הורה אֶפּיקוּרוֹס, ובחפץ לב נשמעוּ לו… מתוך הכרת תודה, ולוּ גם על כך בלבד, שלאחר המוות אין דין ואין עונש על גוֹדש התענוגות עלי אדמות.

כאלה היו שני חלקי החברה הרומית המיוּונת, שהתחרו ביניהם בעשרות השנים האחרונות של הרפובליקה הרומית.


פרק ב: המדע

§ יב. מדע שימושי ומדע טהור

כמו כל עמי העולם הקדום, פרט ליוונים, ידעו הרומיים בראשונה רק את המדע השימושי. הוא התבטא, ראשית כול, בכושרו של אדם להבטיח לעצמו ולקרוביו את חסד האלים וּלנחש רצונם, ואחר כך – למלא כראוי את התפקידים שהוטלו עליו בתוקף מישרתו (מאגיסטראטוּרה). את חסד האלים ניתן לרכוש בקרבנות ובתפילות כמשפט, ודווקא כמשפט ולא מעומק הלב, ואילו את רצון האלים ניתן לנחש על־פי התנהגות ציפורים מקודשות, על־פי ציור על הכבד של הקרבן ועל־פי אותות אחרים. למילוי נאוֹת של התפקידים הקשורים במישרה כוּונה כל מערכת המשפט הציבורי והפרטי. תוצאות הנסיונות והתצפיות בשני תחומים אלה נרשמו ב“ספרי־זכרון” (commentarii) לתועלת הדורות הבאים.

תשומת לב מיוחד הקדישו הרומיים לעבודת־האדמה במשמעותה הנרחבת, כלומר: לכל מעגל חייו של האיכר. היצירה הפּרוֹזאית הרומית הקדומה ביותר, שנשתמרה עד ימינו אלה, הוא ספרו של קאטו הקשיש De Agri Cultura (“על עבודת האדמה”). חיבור זה מכוּון עדיין לצורות החיים הרומיות הקדומות, כאשר ה־pater familias (“אבי המשפחה”), בעזרת ה־vilicus (“הסוכן”), ניהל את ה־familia rustica (“המשק הכפרי”) שלו ועיבד את שדהו. היחס אל העבדים הוא כאן, כמנהג רומי, נוקשה: “על האדון למכור את עבדיו שנזדקנו, או שתש כוחם, ואת כל שאינו דרוש למשק”. למרות זאת לא הלם חיבור פאטריארכאלי זה את השיטה החדשה של שטחי מטע נרחבים35; היה איפוא צורך לתרגם ספר־עזר נאוֹת, ודווקא מלשונם של בני קארתאגוֹ – עובדה האומרת דרשני. לעומת שני חיבורים אלה הציגה החברה המיוּונת את ספרו של מארקוּס טרנטיאוּס וארוֹ בן־גילו וידידו של קיקרוֹ. חיבור זה ממליץ על יחס אנושי לעבדים, והוא זורע איפוא זרעים שלא במהרה ינבטו ויניבו פירות.

כפי שניתן היה לצפות נתעורר העניין במדע טהור בקרב הרומיים תודות ליוונים. עם זאת מן הראוי לשים לב לכך, כי הגילויים המופלאים של העידן ההליניסטי בתחומי המאתימאטיקה ומדעי הטבע לא זכו להד ברומי. הפיסיקה עניינה את הרומיים רק כרקע לפילוסופיה המוסרית שלהם; במשמעות זו טיפלו בה ביותר בחיבורי האפּיקוראים, כגון בשירה המפוארת של לוּקריטיאוּס (ראה להלן, ע' 143), שנשתמרה עד ימינו אלה. רבה היתה ההתעניינות בטבעם של האלים – בייחוד למן הזמן שבו עיבד אַניאוּס ללאטינית, עוד בראשית המאה ה־2 לפסה"נ (ראה להלן, ע' 140), את חיבורו השטחי של אֶבהימרוֹס, המוכיח כי האלים אינם אלא בני־אדם נערצים (“אֶבהימריסם”). סיכם בעייה זו קיקרוֹ בחיבורו בן שלושת הספרים De Natura Deorum (“על טבע האלים”).

ואילו המדעים שמצאו הם מסילות לחברה הרומית המיוּונת הם על־פי־רוב מדעים הומאניסטיים. ספרות ההיסטוריה עוררה את הרצון להיפקד בתוך הפּאנתיאוֹן היווני של ההיסטוריה העולמית, ולפיכך, החיבורים הקדומים ביותר על תולדות רומי של קווינטוּס פאבּיאוּס פּיקטוֹר ושל לוּקיאוּס קינקיאוּס אַלימנטוּס, שניהם מסוף המאה ה־3 לפסה"נ, נכתבו יוונית (ראה למעלה, ע' 70). יוצרה של ההיסטוריוגראפיה הלאטינית היה מארקוּס פּוֹרקיאוּס קאטוֹ (בחיבורו בן שבעת הספרים Origines, “התחלות”, בעצם על ה“התחלות” של רומי וערי איטליה), שממנו נמשכת ללא הפסק ההיסטוריוגראפיה הרומית (ראה להלן, ע' 142).

לאחר ההיסטוריה הגיע ברומי תור הפילוֹלוֹגיה: פילולוג מפּרגאמוֹן, קראטיס איש מאלוֹס, שנשלח כציר לרומי ב־168 לפסה"נ, מרצה כאן על נושאים פילולוגיים ומלמד את הרומיים דעת בענייני בלשנות ברוח האַנוֹמאליסטיקה של אסכולת פּרגאמוֹן (ראה למעלה, ע' 56). דור לאחר מכן קם לה לרומי הפילולוג הראשון שלה, לוּקיאוּס אַייליאוּס סטילוֹ, שנימנה עם חוּגו של סקיפּיאוֹ הצעיר. הוא כתב פירושים לחוקי שנים־עשר הלוחות ולהימנונים פולחניים קדומים, התקין מהדורה ביקורתית של קומדיות פּלאבטוּס, ועוד. תלמידו הנודע ביותר היה מארקוּס טרנטיאוּס וארוֹ, שהוזכר למעלה, מחברם של ספרים רבים בתחומי הקדמוניות והדקדוק, שמהם נשתמר עד לימינו אלה, אך לא בשלימות, חיבורו De Lingua Latina (“על הלשון הלאטינית”). בימי קדם נתפרסם ביותר חיבורו Antiquitates (“קדמוניות”), על המוסדות הדתיים והמדיניים ברומי הקדומה. תודות לחיבור זה התוודעו הרומיים, כדברי קיקרוֹ, אל קדשי מולדתם. ואולם ממנו גם נטלו אחר־כך מורי הנצרות חומר להתקפותיהם על הפולחן האלילי, ודבר זה לא היה קשה עליהם במיוחד, מאחר שווארוֹ עצמו, למרבה הפלא, היה חסיד ההשקפה האֶבהימרית על האלים. כזה היה המשכה של אסכולת פּרגאמוֹן על קרקע רומי. כממשיכה של אסכולת אלכסנדריה יש לראות את המדקדק שגדל באלכסנדריה מארקוּס אַנטוֹניאוּס גניפוֹ. הוא היה מורם של קיקרוֹ ושל יוּליאוּס קיסר. וכשנפגשו על קרקע רומי נציגי שתי האסכולות מן הנמנע היה שלא יתגלע מחדש הריב על האַנוֹמאליה והאַנאַלוֹגיה. גניפוֹ עצמו, כאיש אַלכּסנדריה, נמנה עם האַנאלוֹגיסטים. עם מחנה זה נמנה גם תלמידו המפורסם ביותר יוּליאוּס קיסר, שבתוך טרדות המלחמות שניהל התפנה לכתיבת שני ספרי החיבור De Analogia (“על הדימוּי”), המבוסס על הלשון הלאטינית ומוקדש לקיקרוֹ. בחיבורו זה יצא קיסר נגד וארוֹ, שכנצר מאסכּולת פּרגאמוֹן היה אַנוֹמאליסט, אם כי לא קשה־עורף ביותר.

ואילו הפילוסופיה, אם המדעים ביוון, נתגלתה ברומי די מאוחר יחסית. ראשיתה בעצם ב־155 לפסה"נ, כאשר שלושה צירים מאתונה – מקים האקאדמיה החדשה קארניאדיס, ראש האַסכּוֹלה הפּריפּאטיטית קריטוֹלאוּס וראש האַסכּוֹלה הסטוֹאית דיאוֹגניס הבבלי – שנשלחו לרומי בשליחות מדינית, החלו להרצות על נושאים פילוסופיים לפני בני רומי שומעי־יוונית. פורייה יותר היתה פעולתו של הסטוֹאיקן פּאנאיטיאוֹס (ראה למעלה, ע' 129–130), דור אחד לאחר־מכן. הואיל והלה היה פילוסוף־הבית של סקיפּיאוֹ הצעיר, החלו גם גדולי רומי אחרים להזמין לבתיהם פילוסופים־מוסרנים יווניים, כמורי־דרך בעניינים שבמצפון וכמחנכים לנוער. מובן מאליו, שמכל ענפי הפילוסופיה התפתחה במיוחד ברומי תורת־המידות. בזמן המעבר מן הרפובליקה למונארכיה היא עוררה התעניינות כללית, עובדה שגם בה יש משום עדות לכובד־הראש שהיה אופייני לזמן זה.

הנאום נחשב לאמנות, נעסוק בו איפוא בפרק הנאות, ואולם תורת־הנאום, הרטוֹריקה, נמנית עם המדעים. מחר שביוון טיפלו בה רבות, הגיעה גם לרומי. אולם היתה זו רטוֹריקה יוונית. ואילו האסכּוֹלה הרטוֹרית הרומית לא זכתה בדרך כלל להכרתם של אנשים רציניים, ובספר־הלימוד הראשון של הרטוֹריקה הרומית36, מאת מחבר נעלם המכונה Auctor ad Herennium (“מחבר ‘להירניאוּס’”), עדיין ניכרים עקבות מאבק זה. ביסודיות טיפל ברטוריקה קיקרוֹ, בייחוד בשלושת הספרים של חיבורו De Oratore (“על הנואם”), ואולם לא כמורה לרבים, אלא כנואם שרצה לברר לעצמו ולאחרים את הדרכים והעוצמה שבאמנותו.

זהו כל מה שיש לנו לומר על המדע הרומי בעידן הרפובליקה.


פרק ג: האמנות

§ יג. האמנויות הפּלאסטיות

A. הארדיכלות. אמנות זו, שמצד אחד היא הכרחית בחיים, ומצד שני היא נשענת יותר על החישוב המפוכח מאשר על הדמיון היוצר, היתה האחת והיחידה מבין שלוש האמנויות הפּלאסטיות שבה גילו הרומיים עצמאות של ממש. אכן, גם בתחום זה פעלו השפעות זרות. ראשית כול הסתמנה השפעתה של אֶטרוּריה המיוּונת. ממנה שאלה רומי: 1) את הסגנון האַרדיכלי החדש, המכונה טוֹסקאני. בעצם, זהו הסגנון הדוֹרי בשינויים מסוימים, המתבטאים בכך, שלעמוּד נתווסף בסיס, בגזע העמוד אין חריצים (העדר חריצים אופייני בכלל לעמוד הרומי), ואילו הכותרת מוקטנת במידה ניכרת; 2) את צורת המיקדש האֶטרוּסקי, שאופייני לו המיבנה של שלוש לשכות סמוכות זו לזו עם שדרת־עמודים משותפת לכולן. זוהי צורת מיקדשם של יוּפּיטר, יוּנוֹ ומינרווה, שהוקם על ידי מלכי בית טארקוויניאוּס על הקאפּיטוֹליאוּם; 3) ובייחוד את הקשת, הישגה הנכבד ביותר של הארדיכלות אחר שדרת־העמודים היוונית, ואת השתלשלותה של הקשת – הקימרוֹן. בראשונה השתמשו בקשת (והכוונה לקשת אמיתית, עשויה מאבנים מסותתות בצורה יתדית) במיבנים טכניים כגון תעלות, אמות־מים, וכדומה. אחר־כך חיברו אותה עם שדרת־עמודים, כשהקשת נקבעת בין שני עמודים, ועל אבן־הקימרון שלה נשען האַרכיטראב (האֶפּיסטיליה, או קורת־האבן הראשית) כשם הוא נשען גם על כותרות העמודים, ומן הצירוף הזה התפתחו צורות קשת־הניצחון הרומית וחזית־הבניין הרומית, שברבות הימים שימשו כדוגמה לאַרדיכלות תקופת התחייה.

ברם, עוד במאה ה־5 לפסה"נ נדחית ההשפעה האֶטרוּסקית מפני ההשפעה היוונית. מיקדש האלה קֶרס, שנודעה לו חשיבות רבה במלחמת המעמדות, נבנה על־ידי ארדיכלים יווניים ועל־פי הדוגמה של מיקדשי יוון. ואולם סגנון יווני טהור נדיר היה: לאט לאט גמל ברומי סגנון מיקדשים עצמאי, שאופיינית לו שדרת־עמודים קדמית עמוקה, אגב הקפדה על תבניתה ישרת־הזוויות של הלשכה. מתפתח גם סגנון רומי מיוחד של עמודים, שלאמיתו של דבר אינו אלא מיזוג לא הארמוני ביותר של הסגנון האיאוֹני עם הסגנון הקוֹרינתי.

בהשפעת צרכיהם המיוחדים של החיים ברומי מתפתחים גם צירופים חדשים, מוצלחים פחות או יותר, של צורות אַרדיכליוֹת. להתגוששויות הלודרים (ראה להלן, ע' 162) מקימים אַמפיתיאַטרוֹנים, שבעצם אינם אלא טורי־מושבים (לקהל הצופים) של התיאטרון היווני, ששוּותה להם תבנית של אליפּסה מושלמת. לתשומת־לב מיוחדת זוכים בתי־המרחץ (termae) למחלקותיהם השונות: מרחצאות חמים, רותחים, קרים, וכן הלאה. הממדים העצומים של מיבניהם מביאים לצירופים חדשים של תבניות ארדיכליות שונות. בסטיו היווני, שבלאטינית נקרא porticus, השתמשו לקישוט מיגרשים עירוניים, ובייחוד לקישוט השוק העירוני המקודש של רומי (Forum Romanum), לבה החי של המטרוֹפּוֹלין. כאן, בקרבת המיקדשים מקימים גם בּאסיליקות לפי דוגמת הסטיו המלכותי (basiliké) באתונה. אלה היו מיבנים, שנועדו למלא תפקידים בחלקם מסחריים ובחלקם משפטיים; הם שימשו כדוגמה למיקדשים הנוצריים הראשונים. על בתי המגורים כבר דובר למעלה (ע' 98–99).

B. הפיסול מצא לו ברומי חובבים בלבד ולא יוצרים, ועובדה זו היתה הרת־אסון לאוצרות האמנות של יוון. דוגמה ראשונה של מעשה ביזה “נאור” בשטח זה ניתנה ב־212 לפסה"נ על־ידי מארקוּס קלאבדיאוּס מארקלוּס לאחר כיבוש סיראקוסאי. מן העיר הכבושה הוא העביר לרומי שפע פסילים, כדי לקשט בהם את כיכרות רומי ומיקדשיה; “על־כל־פנים, לא על מנת להציבם בבתיו ובחווילותיו”, טענו אחר־כך סניגוריו. כי במשך הזמן הותרה הרצועה, ונציבי הפּרוביניקיות היווניות התחרו זה בזה בביזתן, והתעשרו מאוצרות הפיסול הקדום שלהן. בנאומי ההאשמה שלו נגד ורס הותיר לנו קיקרוֹ תמונה עגומה משוד כזה: “מכל האסונות והעוולות, שפקדו לאחרונה את בעלי־בריתנו ואת העמים הזרים, גרמו וגורמים ליוונים סבל גדול ביותר מעשי ביזה אלה של מיקדשים וערים” (נאום ההאשמה השני נגד ורס, ספר ד, § 132). עם זאת, אופן־פיסול מסוים ראשיתו ברומי. הכוונה לפּרוֹטוֹמה הרומית, הנבדלת מן הפּרוֹטוֹמה היוונית בכך, שהקצה התחתי שלה אינו ישר, אלא עשוי בצורת חצי עיגול; גרם לכך הנוהג לשבץ את הפּרוֹטוֹמות בתוך משכּיות אליפּטית, ששימשו להן כמיסגרות.

C. גם את אמנות הציור לא קידמו הרומיים. עם זאת גילו בשטח זה יתר כושר מאשר בשטח אמנות הפיסול, ולכן שומעים אנו אפילו על יוצרים שקמו מתוך האַריסטוֹקראטיה הרומית, כגון אותו גאיאוּס פאבּיאוּס פּיקטוֹר (סבו של קווינטוּס פאבּיאוּס פּיקטוֹר ההיסטוריון), שב־304 לפסה"נ פיאר בציורי אֶל פרסקוֹ שלו את קירות מיקדש האלה סאלוּס. החיבה לאמנות הציור היתה ברומי נחלת הרבים, ויעיד על כך השריד המפואר שלה – ציורי הקירות בפּוֹמפּיאי.


§ יד. האמנויות המוזיות

מתוך האמנויות המוּזיות יש ראשית כול להבדיל את אמנות הריקוד. את יחס הרומיים אליה מגלים בבהירות דברי הבוז של קיקרוֹ: nemo enim fere saltat sobrius, nisi forte insanit (Oratio pro Morena, § 13); דהיינו: “יען בדרך כלל אין אדם יוצא במחול, אלא אם כן שתוי הוא, או דעתו טרופה עליו” (נאום ההגנה על מוֹרינה, § 13). ההליניזציה של דת רומי אמנם גררה אחריה גם את הכנסת הריקוד הדתי לטקסיה הפולחניים, וכתוצאה מכך שובץ לימוד הריקוד, כמו גם לימוד הזימרה, בתוכנית ההשתלמות של נערות מחונכות כראוי; ובכל זאת התייחסו הרומיים לריקוד בחשש מסוים, בראותם בו מינהג נכרי הזר לרוחם. אכן, מצד שני, צפו הרומיים בחפץ לב בריקודי הפּריצוּת של בנות סוּריה וגאדיס, ואולם לא היתה זאת לא חובבנות גרידא, בדומה ליחס החובבנות שלהם לאמנויות הפיסול והציור.

תפקיד חשוב יותר מילאה הנגינה: המחללים בחליל היוו מאז ומתמיד חבר־אומנים מכובד, ולרומיים היתה נגינה לאומית משלהם. אך לא הגיעונו כל פרטים עליה.

נפנה איפוא ישירות לספרות. האלפבית היווני בנוסחו המערבי, החאלקידי, נשאל על־ידי הרומיים עוד בימים קדומים – השריד העתיק ביותר, שנמצא בשוק העירוני המקודש של רומי, הוא מתקופת המלכים. ואולם השתמשו בו באלפבית זה רק לכתובות על גבי מצבות זכרון. כשנראו ברומי ניצני הפילולוגיה (ראה למעלה, ע' 133), ובעקבותיה התעוררה ההתעניינות בשרידי־קדם ספרותיים, הוחל לראות כשרידים כאלה בשטח השירה את ההימנונים הפולחניים הקדומים, שעדיין היו מושרים, אם כי לא מובנים, על־ידי חבורות הכוהנים, ובשטח הפּרוֹזה – את חוקי שנים־עשר הלוחות.

באותו זמן כבר היתה קיימת ברומי ספרות יפה, אך מוצאה היה מיוון. ידעו אפילו את אביה, הלוא הוא אַנדרוֹניקוּס איש טארנטוּם, שלאחר התאזרחו ברומי כונה לוּקיאוּס ליוויאוּס אַנדרוֹניקוּס, בן זמנן של שתי המלחמות הפּוּניוֹת הראשונות. לתועלת התלמידים ברומי הוא תרגם ללאטינית את האוֹדיסיאה. התרגום, במשקל המכוּנה סאטוּרני, הוא בלתי־מוצלח, וחרוז הפתיחה הוא: Virum mihi, Camena, insece versutum (“הריעי, קאמינה37, לי הגבר רב־התושיה”). כן תירגם ללאטינית, בהכּסאמטר יאמבּי מסורבל, טראגדיות יווניות אחדות. בהשראתו חיבר במשקל הסאטוּרני את האֶפּוֹס שלו על המלחמה הפּוּנית הראשונה המשורר המחוֹנן, יליד קאמפּאניה, גנאיאוּס נאיוויאוּס. אך מאחר שיצירה זו נשתכחה במשך הזמן, נחשב למניח יסודותיה של השירה האֶפּית הרומית קווינטוּס אֶניאוּס, יליד קאלאבּריאה, שפעל בראשית המאה ה־2 לפסה"נ. הוא חיבר אֶפּוֹס בן יח ספרים בשם Annales (“ספרי השנים”), המכיל את תולדות רומי מן הזמנים הקדומים ביותר עד לזמנו של המחבר.

ההליניזציה של דת רומי גרמה לכך, שגם הדראמה היכתה שורש באדמת רומי. ואולם, מאחר שכאן ניטל ממנה אופייה הדתי, והיא שימשה להידור החגים בלבד, לכן בוטלה המקהלה, שהיוותה חלק בלתי נפרד מן הדראמה היוונית, ובאורכּיסטרה נתפנו מקומות ישיבה לסנאטורים הצופים בהצגה. דו־השיח הדראמאטי עוּבד, וכתוצאה מכך חולקה הדראמה לחמש מערכות, כמו בימינו אלה, ואף הונהג השימוש במסך בזמן ההפסקה בין מערכה למערכה, אם כי ללא החלפת התפאורות. האלמנט המוסיקלי בא על ביטויו בקטעים שנקראו cantica (“זמירות”) – אַריות, דוּאטים, ואף שירי מקהלות במשמעותה של מלה זו בזמננו אנו – שעשו מן הטראגדיה מילוֹדראמה, ומן הקומדיה – ווֹדיוויל. כל אחד משני הענפים האלה של הדראמה התגלם בשלישייה קלאסית: הקלאסיקונים של הטראגדיה היו קווינטוּס אֶניאוּס, מארקוּס פּאקוּויאוּס ולוקיאוּס אַקיאוּס, ושל הקומדיה – טיטוּס מאקיאוּס פּלאבטוּס, קייקיליאוּס סטאטיאוּס ופּוּבּליאוּס טרנטיאוּס האפריקני. הם פעלו בעיקר במאה ה־2 לפסה“נ, ובכללה דורו של סקיפּיאוֹ הצעיר. היה זה עידן פריחתה הראשונה של שירת רומי, ושרדו ממנה רק עשרים ואחת קומדיות של פּלאבטוּס ושש קומדיות של טרנטיאוּס. שני אלה, כמו יתר מחברי־הקומדיות הרומיים, שואבים את נושאיהם מאוצר הקומדיה האַטית החדשה. פּלאבטוּס, שהוא גס במקצת ובעל הומוֹר ללא מעצורים, מעדיף נושאים חיים, ומייפה ללא היסוס, באופן די חיצוני, את עיבוּדיו הלאטיניים, על־ידי העברת חלקים מקומדיה יוונית אחת לחברתה (לזה היו קוראים contaminare, “להכליא”). ולעומתו שואף טרנטיאוּס, המעודן והשנון, לאיפיון קולע ולהתפתחות הארמונית של העלילה, וגם כשהוא “מכליא” הוא עושה זאת בזהירות ובאופן בלתי ניכר. מועטות ידיעותינו על הנסיונות לחבר קומדיות על נושאים מחיי רומי (שכונו fabulae togatae, “יצירות בטוֹגה”38, לשם הבדלה מקומדיות מעוּבדות מיוונית, שכונו fabulae palliatae, “יצירות בפּאליאוּם”39, ועוד פחותות מהן ידיעותינו על הטראגדיות שחוברו על נושאים מתולדות רומי (fabulae praetextatae, “יצירות בטוגה בעלת אימרה”40, כגון “פּאבלוּס”41 ו”קלאסטידאוּם"42, והוצגו לעיתים רחוקות, קרוב לוודאי במסגרת התחרויות שהתקיימו ברומי עם כניסת־ההוֹד של מצביא־מנצח לעיר.

לפי שעה עוד אין ברומי ליריקה, אם לא תובא בחשבון החריזה ביאמבּים, שקמה לתחייה בסאטירה הרומית (מקור המלה, כפי הנראה, ב־lanx satura, “קערה גדושה”, דהיינו: תערובת של עניינים שונים43. ניסה בה את כוחו עוד קווינטוּס אֶניאוּס, ואולם רק גאיאוּס לוּקיליאוּס, ידידו של סקיפּיאוֹ הצעיר, הוא שעשה ממנה את אשר אנו מבינים כעת במושג סאטירה.

אגב, כל המשוררים המוזכרים למעלה כתבו אמנם בלשון עשירה, אך מרושלת, ולא הבחינו בחיספוסים שבחרוזיהם, או לא עלה בידם להיחלץ מהם. לכן, פריחה ראשונה זו של שירת רומי לא היתה עוד לפי רוחם של אניני הטעם כעבור מאה שנה, אך לא קודם לכן. דורו של קיקרוֹ עוד חי על הזכרונות מימי הזוהר שחלפו, והטראגדיות והקומדיות מן המאה ה־2 לפסה"נ אינן יורדות מן הרפּרטוּאַר שלו. מן השירה הרומית לא רבות נדרש – הוטל עליה לשתול באדמת רומי את כל המשובח שביוון הקלאסית. משנדמה היה כי היא מילאה מטרה זו – הסתפקו בכך.

מטרות אקטואליות יותר הציבה לעצמה הפּרוֹזה. ראשית ההיסטוריוגראפיה הרומית, כפי שכבר ראינו, היתה בלשון היוונית, והחיבור הלאטיני הראשון בשטח ההיסטוריה הרומית היו ה“התחלות” (Origines) של קאטוֹ הקשיש (ראה למעלה, ע' 133). מאחר שחיבור זה לא שרד, לא נוכל לקבוע עד היכן הגיעה בו השפעתם של היוונים, שנואי נפשו של המחבר. ואולם אחריו מצאו להן גם ברומי את נציגיהן שתי השיטות ההיסטוריוגראפיות שגובשו ביוון: השיטה הפּראגמאטית של תוּקידידיס והשיטה הרטוֹרית של חסידי איסוֹקראטיס. בצדן המשיכה לחיות לה את חייה הצנועים שיטת הרשומות השנתיות, או שיטת הכּרוניקות. אך מכל החיבורים בשטח ההיסטוריה, שנכתבו במאה ה־2 ובמחציתה הראשונה של המאה ה־1 לפסה"נ, אף אחד לא התעלה מעל לבינוניות, ולקיקרוֹ עוד היתה הזכות להכריז abest historia litteris nostris (“מספרותנו נעדר חיבור בהיסטוריה”)44.

מן הנמנע היה להשמיע דברים כאלה על הנאום, שגם אסיפות־העם וגם המשפטים הפומביים – בייחוד לאחר הקמת הוועדות הפליליות – סיפקו לו מזון בשפע. כל מנהיג מדיני היה לאמיתו של דבר גם נואם טוב פחות או יותר, אך לא היה מקובל להעלות על הכתב נאומים שהושמעו, ואולם בסוף התחולל שינוי בתחום זה, ושוב על ידי קאטוֹ הקשיש. מאחר שעל הצורה הוא לא הקפיד – rem tene, verba sequentur (“דבק בתוכן, המילים תבואנה מאליהן”)45 – לפיכך הנאום הענייני שלו, אם כי זעיר פה זעיר שם אינו נטול הומור עוקצני, מן הנמנע היה למנותו עם סגנון מסוים. וכשגמל הצורך בסגנון איזשהו, נמצא באותו זמן לרומיים הסגנון האַסיאַני בלבד (ראה למעלה, ע' 72), ואכן הוא שנתקבל ברומי. בין הנואמים שהחדירוהו לרומי היה גם גאיאוּס סמפּרוֹניאוּס גראקכוּס, הנואם העממי הנלהב והמלהיב. על־ידיו נתעלה סגנון זה, כי היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שבא בּוּטא רגש אמיתי באמצעות הפּאתוֹס האַסיאַני.

שנות הריאקציה של מארקוּס אַיימיליאוּס סקאברוּס ולוּקיאוּס קוֹרנליאוּס סוּלה, לאחר כשלון האחים גראקכוּס, היו תקופת קיפאון בכל סוגי הספרות, אם נתעלם מכך, שאחד מן ההיסטוריונים הטובים יחסית, לוּקיאוּס קוֹרנליאוּס סיסנה, זיכה את הרומיים בימי סוּלה בספר ראשון בעל תוכן קל, והוא עיבוד לאטיני מן האסופה ההוללה “סיפורים מיליטיים” מאת אריסטידיס (ראה למעלה, ע' 72–73). התגברות הפעילות הספרותית קשורה בשמו של מארקוּס טוּליאוּס קיקרוֹ (106–43 לפסה"נ), הדמות המרכזית בחיי התרבות של רומי בעשרות השנים האחרונות של הרפובליקה.

ראשית קמה לתחייה השירה, אם כי לא בסימן הקלאסיציסם, שדומה היה כי נידלה עד תום, אלא בסימן הרומאנטיסם האַלכּסנדרוֹני. בעיקבות האֶפּוֹס ההירואי החדש של אַפּוֹלוניאוֹס איש רוֹדוֹס כותב פּוּבּליאוּס טרנטיאוּס וארוֹ איש אַטאכּס את ה־Argonautica (“עלילות האַרגוֹנאבטים”) שלו. נציגו המובהק של האֶפּוֹס הדידאקטי שקם לתחייה הוא טיטוּס לוּקריטיאוּס קארוּס, שלששת הספרים של חיבורו De Rerumm Natura (“על טבע הדברים”)46, ברוח האַטוֹמיסטיקה האֶפּיקוּראית, האיר המזל פנים, והם נשתמרו. ולבסוף, הליריקה האלכסנדרונית בצורת מהתלות (paígnia, “בדיחות”, nugae, “קש וגבבא”), האלגיה והאֶפּיגראמה, מעסיקה חוג שלם של משוררים. המחונן מבין כל אלה היה גאיאוּס ואלריאוּס קאטוּלוּס, שמת בדמי ימיו. ספר שיריו שנותר אחריו מצטיין בכנוּת־ביטוי נדירה של רגשות שמחה ועצב, אהבה ואיבה.

ברם, את המקום הראשון במעלה תופסת בכל זאת הפּרוֹזה, ובהתחלה – סוג אחד שלה, הנאום. קיקרוֹ ברומי, בדומה לדימוֹסתניס בשעתו באַתוּנה, היה הנואם של שעות החירות האחרונות במולדתו. הוא, שבעומק לבו העריץ את הרפובליקה האריסטוקראטית, היה לפי מוצאו homo novus (“אדם חדש”), ואת פעילותו המדינית נאלץ להתחיל במאבק עם אלה, שלחוּגם שאף להתקבל. זה אמנם התרחש עוד בימי שלטונו של סוּלה, כלומר, בזמן שהאריסטוֹקראטים השחיתו דרכם ועשו מעשי תועבה. היחלצותו של קיקרוֹ לעזרת סיקיליה, שנבזזה על־ידי נאמנו של סוּלה, ורס החמדן, והמערכה האמיצה שניהל נגד הלה (ב־70 לפסה"נ), פילסו לו את הדרך לכהונת אַיידיל קוּרוּלי (ב־69 לפסה"נ) ולכהונת פּריטוֹר (ב־66 לפסה"נ). בזמן כהונתו כפּריטור תמך במאמציו של פּוֹמפּיאוּס לקבל לידיו את הפיקוד extra ordinem (“עם סמכויות מיוחדות”) על ניהול המלחמה עם מיתרידאטיס. ואולם בזמן כהונתו כקונסול (ב־63 לפסה"נ) נפל בגורלו לחשוף את קשר קאטילינה. הוא העמיד חמישה מן הקושרים למשפט הסנאט, וכשהוטל עליהם עונש־מוות הוא התעלם מחוק provocatio ad populum (“זכות הערעור בפני אסיפת־העם”, ראה למעלה, ע' 113), ומיהר להוציא לפועל את גזר־הדין. מאורע זה היה בעוכריו. גאיאוּס יוּליאוּס קיסר, מנהיג הדימוקראטיה, שניסה לשווא למשוך את קיקרוֹ לצדו, הסגירוֹ לבסוף, ב־58 לפסה"נ, בידי הטריבון העממי באותו זמן, פּוּבּליאוּס קלוֹדיאוּס הנאה, אויבו־בנפש של קיקרוֹ. קלוֹדיאוּס הגיש לסנאט הצעת־חוק, שהיתה מכוּונת להגלות את קיקרו מרומי47. לא ארכו אמנם הימים והוא נתבקש לחזור לרומי, אך לא עלה בידו להשיב לעצמו את זוהרו הקודם. ללא יחס של אמוּן אליו מצד הסנאט האריסטוקראטי, וללא יחס של אמון מצדו הוא אל הטריאוּמווירים, תימרן קיקרוֹ בין המפלגות היריבות, עד שפרצה מלחמת האזרחים ואילצה אותו להתייצב בגלוי לצד פּוֹמפּיאוּס, שהתפייס עם הסנאט. עם מפלת פּוֹמפּיאוּס ליד פארסאלוֹס שבתסאליה (ב־48 לפסה"נ) בא מיד הקץ להשתתפותו של קיקרוֹ במלחמת האזרחים. בזמן שלטונו של קיסר השמיע קיקרוֹ את קולו לעיתים רחוקות בלבד, ורק לאחר שהלה נרצח (ב־44 לפסה"נ), ובלבות הרפּובליקנים התעוררה התקווה כי הרפובליקה תקום לתחייה, תקף קיקרו בנאומיו הנמרצים את יורשו של יוּליאוּס קיסר, מארקוס אַנטוֹניאוּס הטריאוּמוויר, כדי להגן על המשטר הרפובליקני מפני נטיותיו הרוֹדניות של אַנטוֹניאוּס. נאומיו אלה של קיקרו קיבלו את הכינוי רב־המשמעות Philippicae (“נאומים נגד פיליפּוֹס”)48. קיקרוֹ היה מהרוגי הפּרוֹסקריפּטיוֹת49 של הטריאוּוויראט השני (ב־43 לפסה"נ). יחד עמו נפלה גם הרפּוּבּליקה.

בראשי־פרקים אלה מחיי קיקרוֹ צוינו רק אותם מאורעות, שלהם מוקדשים נאומיו החשובים ביותר. מיספרם הכולל של נאומיו ששרדו הוא 5850. סגנונם הוא סגנון־ביניים, בין צלילות־הדעת האַטית וההתלהבות האַסיאַנית, האופייני לנאום הרוֹדוֹסי (ראה למעלה, ע' 71). ואכן היה קיקרוֹ תלמידו של הריטוֹר אַפּוֹלוֹניאוּס מוֹלוֹן איש אַלאבּאנדה, שהורה ברוֹדוֹס. את האמנות שרכש לו בלימודיו אלה הוא הצליח למזג עם ההוד הטבעי של הנאום הרוֹמי, ויצר באופן זה את הסגנון הרוֹמי הלאומי. הכול הודו בכך, ואם לא בזמן היות עוד קיקרו בחיים, הרי על־כל־פנים לא יאוחר מאשר למן סוף המאה ה־1 לספירת הנוצרים. ואילו בהיותו בחיים הרגיש את עצמו קיקרוֹ מבודד למדי, וכדי להגן על השקפותיו נאלץ לפרסם חיבורים הדנים בתורת הנאום ובתולדותיו. מביניהם חשובים ביותר: De Oratore (“על הנואם”) בשלושה ספרים, חיבור שיטתי, בצורת דו־שיח מעשה־אמן, על אמנות הנאום; Orator (“הנואם”), דיוקן סינתטי של נואם ללא־דופי; Brutus sive De Claris Oratoribus (“ברוטוס או על נואמים ידועי שם”), על תולדות הנאום ברומי.

מעניינות עוד יותר בשבילנו במורשתו הספרותית של קיקרוֹ, ובעלות ערך רב מבחינה היסטורית, הן איגרותיו, ששרדו בחלקן הניכר (לידידו אַטיקוּס – 16 ספרים; לאישים שונים – 16 ספרים; לאחיו קווינטוּס – 3 ספרים; לבּרוּטוּס – 2 ספרים). וחשיבות מיוחדת להן בכך, שכותבן לא התקין אותן לפרסום. על־פי איגרות אלו, לאחר שנתגלו ונודעו ברבים, מקצתן על־ידי פּטרארקה, למדו משכילי אירופה כיצד כותבים familiariter (“באינטימיות”) – בפשטות, ועם זאת בצורה מעניינת.

להיסטוֹריוֹגראפיה קמו מייצגים ראויים לשמם רק בסופו של עידן הרפובליקה. הכוונה לגאיאוּס יוּליאוּס קיסר, שחיבר את ה“קונטרסים על המלחמה הגאלית” בשבעה ספרים51, ואת ה“קונטרסים על מלחמת האזרחים” בשלושה ספרים, ולגאיאוּס סאלוּסטיאוּס קריספּוּס, שחיבר שתי מונוגראפיות – האחת על מלחמת יוֹגוּרתה והשניה על קשר קאטילינה – וכן כתב חיבור על תולדות הישגי הדימוקראטיה הרומית למן מותו של סולה ב־78 לפסה“נ עד לנצחונו של פּוֹמפּיאוּס ב־67 לפסה”נ. החיבור האחרון היה בחמישה ספרים, ומהם שרדו רק ארבעה נאומים ושתי איגרות52. קיסר כותב בבהירות משכנעת ובפשטות, בהשתדלו שהמאורעות עצמם ידברו בעדם. ואילו סאלוּסטיאוּס מחקה בהצלחה את תוּקידידיס, לשונו וסגנונו מחושבים ומצוחצחים, והוא מצטיין בתיאורי־אופי קצרים וקולעים ובהבלעות־דברים מרשימות. בהשוואה לשני היסטוריונים אלה אין כל ערך, כהיסטוריון, לקורנליאוּס נפּוֹס. פירסומו של הלה בא לו תודות לבתי־הספר, שדאגו לשמור על המונוגראפיות הזעירות שלו על מצביאים יווניים ואישים אחרים, כספרי קריאה לבני־הנעורים.

הפילוסופיה, הענף השלישי של הפּרוֹזה, מובילה שוב לקיקרוֹ. בשטח זה לא חידש דבר, והוא עצמו היה מודע לכך. אך הוא חוֹנן במוח צלול ובלב רגש, ולכן הבין כי הספקנות המטאפיסית, שספגה ממגעו עם האקאדמיה החדשה (ראה למעלה, ע' 83), תצלח למאבק עם דעות קדומות, ובמיוחד על רקע הגדת־העתידות (השווה חיבורו De Divinatione, “על הגדת עתידות”, בשני ספרים). כמו כן ראה בספקנות ביטוי של מחאה נגד אופיו המטאפיסי של העיון בטבע האלים (השווה חיבורו De Natura Deorum, “על טבע האלים”, בשלושה ספרים) ובטוב המושלם (השווה חיבורו De Finibus Bonorum et Malorum, “על הטוב והרע המושלמים”, בחמישה ספרים). לעומת זאת ברור היה לו לקיקרוֹ, כי הספקנות לא תסכון בתחום המוסר החיובי. כאן מעדיף הוא ללכת בעיקבות משנתו הסטוֹאית המתונה של פּאנאיטיאוֹס (ראה למעלה, ע' 134–135) ופּוֹסידוֹניאוּס, ואמנם כך דרכו בחיבורו הנודע De Officiis (“על החובות”, בשלושה ספרים), בחיבורו המקסים Tusculanae Disputationes (“שיחות בטוּסקוּלוּם”, בחמישה ספרים: על המוות, על סבל גופני ומוסרי, על רגשות אחרים ועל השלימות המוסרית כמקור־אושרו של האדם) וכן גם במונוגראפיות שלו על הידידות ועל הזיקנה. כתביו אלה של קיקרוֹ, שהצילה אותם מתהום הנשייה הכרת התודה שרחשו לו הדורות שבאו אחריו, העניקו שלוות־נפש ועונג לבני־אדם מעמיקי־חשוב באירופה החדשה, ועוררום והכשירום להתמסר לעיון פילוסופי רצין.


פרק ד: הדת

§ טו. דתה הקדומה של רומי

בשלב הקדום ביותר של הדת הרומית מוצאים אנו בדימוייה על הכוחות העל־טבעיים שביקום אותה אימאננטיוּת, האופיינית גם לדת היוונית בצורתה הראשונית (ראה כרך א, ע' 70–71). אך מאחר שמעברם של הרומיים לצורות דתיות נעלות יותר הותנה בהליניזציה של דתם, ויחסם אל זו היה כאל נטע זר, לפיכך מתגלה האימאננטיוּת הקדומה בכל מקום שבו ניתן להבחין בבסיס הרומי שמתחת לרובד היווני הדק.

בתחום האַנימיסם מתבטאת האימאננטיוּת בפולחן הנפש־הגניאוּס (genius), שהאריך ימים עד לזמנים מאוחרים. הגניאוּס הוא naturae deus humanae mortalis (“אֵל בן־תמותה, שישותו אנושית”), כפי שהוא מכונה עוד על־ידי קווינטוּס הוֹראטיאוּס פלאקוּס (Epistulae, “איגרות”, ספר ב, איגרת 2, חרוז 188), שבהגדרתו זו כורך הוא יחד את המושגים deus (“אל”) ו־mortalis (“בן־תמותה”), שמנקודת מבטו של היווני סותרים הם זה את זה. פולחן הגניאוּס הוליד את חגיגת יום־ההולדת (dies natalis), את שבועת האדם בגניאוּס שלו, את שבועת העבדים והשפחות בגניאוּס של אדוניהם, ועוד. לא ידוע לנו אם היו לרומיים טקסי־אבל משלהם, ואילו אלה שהיו נהוגים ברומי בזמנים ההיסטוריים נראו בעיני הרומיים עצמם כלקוחים מיוון.

בתחום האנימאטיסם נתגלתה עוד ביתר שאת עצמיות התודעה הדתית של קדמוני הרומיים. הם הרגישו את עצמם מוקפים כוחות נעדרי דמות, שקיומם ארעי, הלוא הם ה־numina. וכך, למשל, לא הניר המבשיל את יבולו, אלא ההבשלה כשהיא לעצמה היא שנראתה להם כאלוהות – היא האלה קרס בראשיתה. ברור, שעל רקע זה של האלהת פעולות נעשה שימוש נרחב ביותר גם בהרכבה וגם בהפרדה האופייניות לדתות אימאננטיות. על הפּוֹנטיפיקים (pontifices) הוטל לדעת להבחין בחלקיקיה הזעירים ביותר של כל פעולה אלוהית.

כגבולה הסופי של מגמת ההפרדה בתוך פולחן הגניאוּסים שימשה החלוקה לפי יחידים, דהיינו: כל יחיד ויחיד והגניאוּס שלו. לעומת זאת לא ידעה גבולות מגמת ההכללה: היו גניאוּסים של בתי־אבות, של משפחות, של חברות, של שבטים. כשהגיעה שעתו של הסינאוֹיקיסם53 הלאטינוֹ־סאבּיני, שממנו קמה רומי, הושוו במעמדם מארס, הגניאוּס של שבט הלאטינים, וקווירינוּס, הגניאוּס של שבט הסאבּינים, ועליהם נתווסף יוּפּיטר (לאמיתו של דבר אל הרעמים והברקים, המעניש על שבועת שקר), אֵל שבועת האמונים, ששני השבטים נשבעו זה לזה. שלישיית־אלים קדומה זאת השאירה רישומה על חבורת הכוהנים הקדומה ביותר ברומי, היא חבורת הפלאמינים (flamines), שבראשה עמדו שלושה כוהנים בכירים: הפלאמן של מארס (flamen Martialis), הפלאמן של קווירינוּס (flamen Quirinalis) והפלאמן של יוּפּיטר (flamen Daillis)54. לאלים אלה לא הוקמו מיקדשים ואף לא פסילים. אילו נהגו הרומיים אחרת, היתה בכך משום סתירה למהותם האימאננטית של האלים.


§ טז. ההליניזציה של הדת הרומית

השתלטותה של שושלת־מלכים אטרוּסקית מיוּונת, שושלת טארקוויניאוּס, על רומי ולאטיאוּם, גרמה להיווצרותה של שלישיית־אלים חדשה, לאטינוֹ־אטרוסקית – יוּפּיטר הטוב ביותר והגדול ביותר (Juppiter Optimus Maximus), יוּנוֹ (Juno) ומינרווה (Minerva) – ולהקמתו של המיקדש הנודע לכבודם במרומי הקאפּיטוֹליאוּם, שבו שוכנו פסילי החרס של אלים אלה. היה בכך משום צעד ראשון לקראת הליניזציה של הדת הרומית: מן הפסל התחייבה ישותה הטראנסצנדנטית ולא האימאננטית של האלוהות. לא ארכו הימים וההליניזציה השיגה גם אלים רומיים אחרים. ואולם הדתיות הרומית הקדומה מצאה לה מוצא: א) בקביעת “גניאוּסים של אלים”, כמסקנה די עקיבה מן ההנחה, כי האלים דומים לבני־האדם; ב) בפיצול האלים לפי תואריהם – Juppiter Fidius (“יופיטר הנאמן”), Juppiter Victor (“יופיטר המנצח”) – שמהם הבדילו אחר־כך את התכונות הנערצות Fides (“נאמנות”), Victoria (“ניצחון”), כאלוהויות חדשות, בלתי מוגדרות, הניתנות איפוא להכללה ולהפרדה שרירותיות.

הצעד השני לקראת ההליניזציה של הדת הרומית התבטא בכך, שלרומי הועברו, ממיקדש אַפּוֹלוֹן בקימי, ספרי הסיבּילוֹת. העברה זו בוצעה, לפי המסורת, בימי המלכים מבית טארקוויניאוּס. ספרי הסיבּילוֹת היו כתובים בהכּסאמטרים יווניים, וכדי לפרשם נכונה נבחר, לכל החיים, חבר (collegium) דתי, שהיה מורכב בראשונה משני חברים (duoviri), אחר־כך – מעשרה (decemviri), ולבסוף – מחמישה־עשר, שנקראו quindecimviri sacris faciundis (“חמישה־עשר האישים המשרתים בקודש”). ברבות הימים התחרה חבר זה בחבר הרומי הקדום של הפּוֹנטיפיקים. בשעות חירום היה הסינאט פוקד על החבר החדש לפנות לעצת ספרי הסיבּילוֹת. ניתן היה למצוא בהם הוראות בדבר הצורך לערוך תפילה זו או אחרת, ודווקא בלשון היוונית, לאלוהות מסוימת, אף היא בהכרח יוונית. לעיתים קרובות אפשר היה לזהות אלוהות זאת עם איזושהי אלוהות רומית, אך לעיתים היה גם הכרח להכניס את האלוהות היוונית לפולחן הדתי הרומי כאלוהות חדשה. וכך נוצרו, בדרך הזיהוי, ההקבלות: יוּפּיטר־זבס, יוּנוֹ־הירה, מינרווה־אַתיני, מארס־אַריס, קרס־דימיטיר, ונוּס־אַפרוֹדיטי, דיאַנה־אַרטמיס, מרקוּריאוּס־הרמיס, ווּלקאנוּס־היפייסטוֹס. אל חדש היה בראש וראשונה אַפּוֹלוֹ (Appolo, הוא Apóllon היווני), שבהשראתו ניבאה הסיבּילה. עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה הרומית הוקם, בפקודת ספרי הסיבּילוֹת, מיקדש לכבוד השלישייה האֶלבסית – דימיטיר, איאַקכוֹס (שזוהה עם בּאקכוֹס־דיוֹאוֹניסוֹס), קוֹרי (היא פּרספוֹני) – בשמות הרומיים Cereri, Libero, Liberae (“לקרס, לליבּר, לליבּרה”). מיקדש זה נעשה מרכזם הדתי של הפּאטריקים. התוצאות האחרות מהעברת ספרי הסיבּילוֹת לרומי היו: א) השלמת האגדה על נדודיו של אַייניאַס איש טרוֹיאה, על־ידי תוספת פרק בדבר בואו ללאטיאוּם; ב) היווצרותה של מיתולוגיה מסוימת, שנעדרה ברומי הקדומה בגלל מהותן האימאננטית של אלוהויותיה. תודעת מוצאה הטרוֹיאני של רומי העמיקה לאט לאט, ובמידה ידועה מילאה תפקיד היסטורי.

ייווּנה של הדת לא יכול שלא להשפיע גם בתחום האַנימיסם. פולחן הגניאוּסים נשאר אמנם בתקפו, אך הוא הושלם על־ידי פולחן הנשמות, הממשיכות לחיות את חייהן במקום גירושן ב־thesaurus Orci (“גנזי שאול”), הדומה להאדיס היווני. נשמות אלו כּוּנוּ בלשון נקייה di manes (“אלים טובים”); לכבודם נקבעו בחודש פברואר חג הזכרת הנשמות (feralia) ו“ימי ההורים” (dies parentales), בדומה לחג האנתסטריות היווני (ראה כרך א, ע' 259–260). וכך נתאפשר לה לאסכאטולוגיה היוונית, בצורתה הפיוטית והפילוסופית, לחדור לרומי. הרעיון בדבר האדיס המשותף לכול, מנוגד היה להשקפת־העולם האַריסטוֹקראטית של הרומיים; בהשפעת ההירוֹאיזציה, שמקובלת היתה בדת אַפּוֹלוֹן (ראה כרך א, ע' 160), אימצו לעצמם הרומיים את העיקרון omnium animos immortalis esse, sed fortium bonorumque divinos (“[אמנם] נשמות הכול בנות־אלמוות הן, אך [נשמות] האמיצים והטובים – אלוהיות”)55, שנודעה לו חשיבות מרובה לדתיותו של העידן שלאחר מכן56.

וכך הובילה התפתחותה של הדת הרומית לקביעת מערכה כפולה של אלים: המערכה האחת – של אלים קדומים, indigetes (“ילידי המקום”), והשנייה – של אלים חדשים, novensides (“מתיישבים מזה לא כבר”). פולחן האלים הראשונים מסור היה, אם מותר להתבטא כך, לסמכותם של הפּוֹנטיפיקים, ואילו פולחנם של השניים – לסמכותו של החבר הדתי. היתה בכך משום הקבלה מדהימה לכפילותו של המשפט הרומי (jus Quiritium ו־jus gentium, ראה למעלה, ע' 112–113), ומשום הוכחה חותכת לאופייה המשפטי של הדת הרומית. חשיבות מיוחדת נודעה לחבר הדתי בזמן המאבק בין המעמדות בראשיתה של הרפובליקה. לאחר־מכן, בזמן מלחמות רומי על ההגמוניה באיטליה, ירדה קרנו של החבר הדתי, אך חשיבותו עלתה מחדש בזמן המלחמות הפּוּניות, עם התעצמות ההליניזציה של חיי רומי בכללם. והדברים הגיעו עד לידי כך, שמטעם שלטונות רומי נשלחה מלאכות לדלפוֹי לשאול בעצת האוֹראקוּלוּם. ואולם בסוף המלחמה הפּוּנית השנייה התרחש מאורע שבעטיו נפגם לאורך ימים הודה של נבואת הסיבּילוֹת. ומעשה שהיה כך היה: שאלו בספרי הסיבּילוֹת איך לגרש את חניבעל מאיטליה, ותשובתם היתה, כי יש להעביר לרומי את פולחן אם האלים. כוונת הנבואה היתה, כמובן, לפולחן אם־האדמה היוונית. ואולם, מאחר שבאותו זמן (ב־204 לפסה"נ), כתוצאה מן הריפורמה הדתית של טימוֹתיאוֹס (ראה למעלה, ע' 75–77), זוהתה אם האלים עם קיבלי הפריגית, שפולחנה הפרוע נתקבל כדתה הרשמית של ממלכת פּרגאמוֹן, לפיכך הועברו לרומי האבן השחורה של האלה יחד עם חבר כוהניה. למראה השתוללות־יצרים מזרחית זו, ובייחוד למראה הכוהנים־הסריסים שעוררו שאט־נפש ברומיים, החלה התפכחות כללית: כוהני קיבלי, הגאלים57, נכלאו במיבנה מיוחד, מעין מינזר, על הגבעה הפּאלאטינית, ורק פעם בשנה הורשו לצאת החוצה כדי לקבץ נדבות (stipem colligere) למען האלה, והחלה בכלל ריאקציה לאומית, שהרוח החיה שלה היה קאטוֹ הקשיש, נגד ההשפעות הזרות. שטף הפולחנים הזרים נעצר לאורך ימים. Patrios ritus servanto (“שמור את מנהגי־הדת של האבות”) נעשה סיסמתה של הפּאטריוטיות הרומית.

ואולם את הנעשה לא ניתן להשיב: תחת מסווה האלה היוונית הוכנסה לרומי אחת האלוהויות הראשיות של המזרח, שלא ניתן לזהותה אף עם אחד מן ה־numina, מאחר שכולם נכללו בתוכה. בכך הוכשר הקרקע לאוֹריינטאליזציה של הדת הרומית.


§ יז. חייה הדתיים של רומי

כמו ביוון, כך גם ברומי, היו שני פולחנים: פולחן פרטי, שבאחריותו נשא ראש המשפחה, ופולחן ממלכתי, שלשמו מונו כוהנים.

מושאיו של הפולחן הפרטי היו: קודם לכול הגניאוּס של ראש המשפחה; אחריו, ובמדריגה נמוכה בהרבה – הגניאוסים של יתר בני המשפחה. מכאן, שורה של חגי משפחה, שעמהם נימנו גם ימי־השנה להינצלות מסכנה, ימי־זיכרון, וכן הלאה. בתחומי הפולחן הפרטי נמצאו גם הכוחות האימאננטיים של הבית, הן כיחידה ביאוֹלוֹגית והן כיחידה משקית, והם הלארים (Lares familiares, “לארים משפחתיים”) והפּנאטים (Penates, “רוחות של מזונות הבית”; מן המלה penus, “מזון”), הקרובים אלה לאלה. פולחנם הצטיין בחמימות מיוחדת, והיווה את החלק הנלבב ביותר בדת הרומית: pater familias ubi ad villam venit, ubi Larem familiarem salutavit (“כשראש המשפחה יבקר באחוזתו הכפרית, ויחלוק כבוד ללאר המשפחתי – – –”), כותב קאטו הקשיש בחיבורו De Agri Cultura (“על עבודת האדמה”, פרק ב). יפים בהרבה דבריו של הוֹראטיוּס באוֹדה שלו אל האלמנה פידילי (“אודות”, ספר ג, אוֹדה 23), אודה המייצגת את הדתיות הרומית בגילוייה הנאים ביותר, תוך הדגשת ערכה של “פרוטת האלמנה” (ראה כרך א, ע' 263–264). היתה זו תוצאה של מאמץ המחשבה הדתית היוונית במשך ארבע מאות שנה.

בפולחן הממלכתי מילא בראשונה המלך תפקיד מקביל לזה של ראש המשפחה. ואולם, אף־על־פי שהמלך, בתפקידיו הדתיים, נשאר על כנו גם לאחר הקמת הרפובליקה (rex sacrorum, “מלך הקדשים”; השווה עם ארכון־מלך, כרך א, ע' 108), ניטלה הימנו חשיבותו הדתית־מינהלית, שעברה לחבר הכוהנים הפּוֹנטיפיקים (pontifices, היחיד – pontifex; מוצאו של השם מעורפל). מספרם של הפּוֹנטיפיקים היה בראשונה שלושה, ואחר־כך גדל ברציפות והגיע לשישה, לתשעה, לחמישה־עשר, עד שבימי יוּליאוּס קיסר הועמד על שישה־עשר. בראש החבר עמד “הפּונטיפכּס הגדול” (pontifex maximus), שלמשמעתו סרו גם: א) שש הבתולות הווסטאליוֹת, ששמרו בפוֹרוּם של רומי על אש־התמיד של האלה וסטה, אלת אש־התמיד של הממלכה; חמישה־עשר הכוהנים הפלאמינים (שלושה בכירים ושנים־עשר זוטרים), שכל אחד מהם נועד לעבוד אלוהות אחרת. על החבר הדתי – ראה למעלה, ע' 150.

משימתם העיקרית של שני חברי־הכוהנים (collegia) אלה היתה להשגיח, שהעדה ככלל, וכל אחד מחבריה כפרט, ימלאו את חובותיהם לאלים בהתאם לנוהג (rite), ובמקרה של פגיעה בו – לכפר עליה בדרך הנאותה. והיה זה עניין מסובך ביותר: הנחת־היסוד היתה, כי ברית פורמאלית, על בסיס משפטי מובהק של summum jus (“מיצוי הדין”), כרותה בין האלים ובני־האדם; פגיעה קלה ביותר בנוסח התפילה, או בפרטי הטקס של הבאת הקרבן, עלולה לשחרר את האלים מהתחייבויותיהם. ואכן, כל צרה שבאה על הציבור הוסברה כעונש על פגיעה בנוהג שלא נתכפרה. עד כדי כך העמיקה חדוֹר התודעה המשפטית לתוך הדת.

ואולם, החסד שנוטים האלים לבני־האדם מתבטא גם באותות, שפיענוחם מאפשר לו לאדם להרים את המסך מעל העתיד. טיפול המדינה בתחום זה הופקד בידי חבר האַבגוּרים (augures), שמיספרם היה תמיד כמספר הפּוֹנטיפיקים. בראשונה הם ניחשו על־פי מעוף הציפורים, ואחר־כך – בעיקר על־פי אופני ניקור הגרעינים על־ידי תרנגולות מקודשות. כל צעד חשוב טעון היה בדיקה קודמת, באמצעות הניחוש, מה רצון האלים (auspicia impetrativa, “ניחושים יזומים”). ברם, צריך היה להביא בחשבון, שהאלים יכולים לגלות את רצונם גם ישירות (auspicia oblativa, “ניחושים ספונטאניים”). מכאן החשיבות המדינית של חבר האַבגוּרים. היה בכוחם, למשל, לפזר אסיפת־עם (alio die, “ביום אחר”), משהבחינו באות שאינו מבשר טובה. אותות כאלה יכלו האַבגוּרים “לגלות” כאוות נפשם, במידה שהם היו מעוניינים לגלותם. ואכן, בימיה המאוחרים של הרפובליקה רבו הדוגמות של שימוש לרעה בניחוש. ברגעי בהלה היו פונים לעזרת ההארוּספּיקים (haruspices; היחיד – haruspex), שניחשו על־פי סימנים בכבד ובשלפוחית־המרה של בעל־החיים שהובא קרבן. אך חבר־כוהנים זה היה ממוצא זר, אטרוּסקי, ואימרתו המפורסמת של הלאומי הנלהב קאטוֹ הקשיש, שהיה תמיה quod non rederet hatuspex, haruspicem cum vidisse (“כי לא יחייך ההארוּספּכּס, בראותו את [חברו] ההארוּספּכּס”)58, אכן כוּונה לחבר־כוהנים זה, ולא לחבר־הכוהנים הרומי הקדום והמכובד של האַבגוּרים.

מבין חֶברי־הכוהנים המרובים האחרים מן הראוי לציין במיוחד את חבר הפטיאַלים (fetiales), שומרי החוק הבינלאומי. מתפקידם היה לקבוע בכל מקרה מסוים, אם מבחינה משפטית קיימת עילה למלחמה, ולהורות את פרטי הטקס של הכרזתה, כדי להבטיח למדינה את חסד האלים. אם נזכור את קפדנותם היתירה של הרומיים בשטח הדת לא נתפלא לשמע התפארויותיהם, כי כל המלחמות שניהלו היו מלחמות צודקות (bella justa). מאליו יובן, שגם כאן יפה היה כוחו של הכלל summum jus (“מיצוי הדין”, ראה למעלה, ע' 129), וההיסטוריה לעולם לא תודה, למשל, כי המלחמה הפּוּנית השלישית היתה “צודקת”, לפי מלוא משמעותו של המושג צדק. ובכל זאת ראויה לשבח ההרגשה כשהיא לעצמה, כי לשם הכרזת מלחמה לא די בהשתוקקות לה וביתרון כוח.

כאלה הם המוסדות שעמדו בראש חייה הדתיים של ממלכת רומי. ואילו החיים הדתיים כשהם לעצמם התבטאו בעיקר בחגים עונתיים, שבחלקם היו ניידים (feriae conceptivae, “ימי חג מכוּונים”) ובלתי־קבועים (feriae imperativae, “ימי חג על־פי פקודה”, למשל, לרגל ניצחון), ובחלקם נקבעו אחת לתמיד בלוח הרומי (feriae stativae, “ימי חג קבועים”).

הערה: השנה הרומית, דוגמת השנה היוונית, היתה בראשונה ירחית. יומו הראשון של כל חודש (Kalendae) חל ביום המולד של הירח, והיה מלוּוה הקרבת קרבנות לאלה יוּנוֹ. היום האמצעי בכל חודש, אידוּס (idus, ה־13 או ה־15 בחודש, כדי להימנע ממיספר זוגי), היה מוקדש ליוּפּיטר וחל בזמן שהירח נמצא במילוּאוֹ. מאחר שמידת השנה הירחית היא 354 יום (ושבר), לפיכך טבעי היה לחלקה למיספר שווה פחות או יותר של חודשים בני 29 ובני 30 יום. ואולם הפחד מפני מיספרים זוגיים גרם לכך, ששבעה חודשים היו בני 29 יום, ארבעה חודשים – בני 31 יום, ורק חודש פברואר “ביש המזל” הועמד על 28 יום. סדר החודשים היה כדלהלן: יאנוּאַריאוּס (Januarius), 29 יום; פברוּאַריאוּס (Februarius), 28 יום; מארטיאוּס (Martius), 31 יום; אַפּריליס (Aprilis), 29 יום; מאיאוּס (Maius), 31 יום; יוּניאוּס (Junius), 29 יום; קווינטיליס (Quintilis), 31 יום; סכּסטיליס (Sextilis), 29 יום (שני השמות האחרונים הוחלפו רק על הגבול שבין סוף העידן שלנו, עידן הרפובליקה, ובין ראשית העידן שלאחריו, הוא עידן הקיסרות: קווינטיליס הוחלף ביוּליאוּס, על שם יוּליאוּס קיסר, וסכּסטיליס – באַבגוּסטוּס על שם אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס); ספטמבר (September), 29 יום; אוקטובר (October), 31 יום; נובמבר (November), 29 יום; דצמבר (December), 29 יום. השמות יאנוּאַריאוּס ומארטיאוּס מוצאם משמות האלים יאנוּס (Janus) ומארס; מוצא השם פברוּאַריאוּס – מ־Februa, חג ההיטהרות והכיפורים, שנחוג ב־15 באותו חודש; מוצא שלושת השמות שלאחריהם לא נתברר, ואילו מוצאם של כל שאר השמות – ממיספרים. בחישוב החודשים ניתן להבחין בשתי שיטות: האחת, מקורה בעיקר במרכיב הלאטיני של רומי, והשנייה – במרכיב הסאבּיני. על־פי השיטה הראשונה החלה השנה בחודש מארטיאוּס ונסתיימה בחודש פברוּאַריאוּס (מכאן ההסבר לשמות החודשים שמוצאם ממיספרים); לפי השיטה השנייה החלה השנה בחודש יאנוּאַריאוּס (מן יאנוּס, אֵלם של הדלתות והשערים, janua, ושל כל פתיחה ונעילה) ונסתיימה בדצמבר. לבסוף גברה השיטה השנייה, ויומו הראשון של יאנוּאַריאוּס נתקבל כראש השנה. הריפורמה, שנועדה לקרב את השנה הירחית לשנה השמשית, היתה בסמכותם של הדקמווירים (decemviri). ואולם רק יוּליאוּס קיסר הוא שהתיר את הסבך הכרונולוגי: הוא הגדיל את מיספר הימים של החודשים הבלתי מלאים, בהעמידו בדרך זו את השנה על 365 יום ורבע היום, וקבע את הכלל, כי אחת לארבע שנים מתווסף יום אחד לחודש פבּרוּאפריאוּס (וזוהי הפעם האחרונה שבה עוד נחשב חודש זה כמסיים את השנה).


חגי רומי, מבחינת גיוונם, אינם יכולים להשתוות עם חגי יוון. בולט במיוחד העדר אַגוֹניסטיקה עממית. על־פי־הרוב הסתפקו הרומיים בהעלאת קרבן חגיגי לאלוהות הנאותה. ואולם בחגים אחדים שותף, בצורה זו או אחרת, גם הציבור החילוני. מביניהם ראויים לתשומת לב מיוחדת:

1. ביאנואר: ראש השנה (Kalendae Januariae); בשלהי עידן הרפובליקה נכנסו באחד ביאנואר לתפקידם שני הקונסולים. ביום זה היו הרומיים נותנים איש לרעהו מתנות סמליות – דבש ופירות מתוקים (תאנים ותמרים) וכן מטבעות נחושת – כדי שהשנה הבאה תהיה מתוקה וריווחית. יאה היה לו לכל אדם, “לשם התחלה טובה”, לעסוק באותו יום במלאכתו, כדי שהשנה הבאה תהיה שנת עבודה. מאותה סיבה עצמה היו גם הקונסולים מכנסים באותו יום את הסנאט, והגדול מביניהם במעלה (לפי מניין הקולות שקיבל בזמן הבחירות) היה משמיע מעין נאום־כתר de summa republica (“על טובת הממלכה”).

2. בפברואר: הפיראליות (Feralia), חג הזכרת הנשמות, שסיים את “ימי ההורים” (dies parentales). ליד הקברים, שהתנשאו לצדי הדרכים הראשיות, היו מקריבים למתים קרבנות צנועים (לחם שרוי ביין, רקפות, כוסמת שנבזק עליה מלח). ומאחר שמקובל היה, כי בימים אלה הנשמות נעות ונדות, לכן נוצלה נוכחותן על־ידי השומרים הבלי־שוא, שבאמצעים מאגיים ניסו להשפיע עליהן, שהן תפעלנה, כי אויביהם “לא יחרצו את לשונותיהם”. בחג הפיראליות קשור היה קשר הדוק חג החאריסטיות (Charistia), שבו היו הבריות משתעשעים ומתענגים בחברת בני משפחתם החיים.

3. במארס: ב־1 בחודש חל חג הגברוֹת (Matronalia) לכבוד האלה יוּנוֹ, לשם חיי אישות מאושרים. הנשים קיבלו אז תשורות מבעליהן, והגישו כיבוד לעבוּדה שלהן. ב־15 בחודש חל החג העליז של אנה פּראֶנה (Anna Perenna)59, שנחוג בסעודות ובזמירות על־ידי חבורות שהיו מסובות בחורשות מוריקות. אחריו, ב־19–23 בחודש, חל הקווינקוואטרוּס (Quinquatrus), חג האלה מינרווה, שנחוג על־ידי בעלי האומנויות השונות, וכן על־ידי הנוער הלומד.

4. באפריל: ב־4 בחודש חל חג המגאלסיות (Megalesia), לכבוד אם האלים הגדולה (ביוונית Megále méter, “האם הגדולה”, ראה למעלה, ע' 152–153), והוא נחוג במישחקים שונים שעליהם ידובר להלן. ב־21 בחודש חל חג הפּאריליות (Parilia) לכבוד אלוהות הרועים והמיקנה פּאלס (Pales). יום זה נודע אחר כך כיום ייסודה של רומי (natalis urbis, “יום הולדתה של העיר [רומי]”).

5. במאי: ב־9, ב־11 וב־13 בחודש (כדי להיחלץ מימים זוגיים) חל החג הקודר של הלמוּריות (Lemuria), שבמידה מסוימת הקביל לחג התארגליות היווני (ראה כרך א, ע' 261–262). הוא נועד לפייס את הלמוּרים (Lemures), הרוחות הרעים של המתים. בחג זה היה ראש המשפחה מגיש להם למאכל מיספר פּוֹלים, כמיספר נפשות בני ביתו, ובכך היה פודה מן הרוחות את עצמו ואת בני־ביתו. בימי החג היו המיקדשים סגורים, ולא נערכו טקסי נישואים.

6. ביוני: ב־11 בחודש נחוג חג המאטראליות (Matralia, לכבוד האלה מאטוּטה (Mater Matuta, “האם מאטוּטה”), שהנשים הקריבו לה באותו יום רקיקים, ואילו על השפחות נאסרה ההשתתפות בפולחן זה.

7. ביולי: ב־7 בחודש חל חג השפחות, שכּוּנה נוֹנוֹת של קאפּרוֹטינה (Nonae Caprotinae)60, ובו היו השפחות מתלבשות בשמלה העליונה (stola) של הגברות, ומשחקות מתחת לתאנת־בר, לזכר האמה פילוֹטיס, שהיתה מעין יהודית של הרומיים.

8. באבגוסט: ב־13 בחודש חל האלה דיאָנה על הגבעה האַוונטינית. הוא נחוג בעיקר על־ידי העבדים, לזכרו של מקים מיקדש דיאָנה, המלך סרוויאוּס טוּליאוּס, שלפי מוצאו עבד היה. לאחר מכן, ב־23 בחודש, נחוג חג הווֹלקאנאליות (Volcanalia), שבו היה העם מדליק מדורות, ועל־ידי הקרבת קרבנות מן המיקנה היה פודה עצמו מבעירות.

9. בספטמבר לא חלו חגים בעלי חשיבות (פרט למישחקים הרומיים), שעליהם ידובר בסמוך).

10. באוקטובר: ב־13 בחודש נחוג חג המעיינות והבארות, הפוֹנטיטנאליוֹת (Fontinalia). באותו יום היו מטילים זרים לתוך המעיינות, ומקשטים בזרים את הבארות.

11. בנובמבר לא חלו חגים בעלי חשיבות (פרט למישחקים הפּלבּיאיים, שעליהם ידובר בסמוך).

12. בדצמבר נחוג אותו חג ששפע חיים ותנועה יותר מכל חגי רומי האחרים, הוא חג הסאטוּרנאליות (Saturnalia) – מן ה־17 עד ה־23 בחודש. חג זה בא לציין את ההשתוות החורפית של אורך־היום עם אורך־הלילה, והוא נקבע בפקודת ספרי הסיבּילות. מאחר שהרומיים זיהו את האל סאטוּרנוּס עם האל היווני קרוֹנוֹס, לכן בחג הסאטוּרנאליות, כמו בחג הקרוֹניות ביוון (ראה כרך א, ע' 255), כּוּבד זכרו של תור הזהב: לעבדים הוגש כיבוד, והוענק להם חופש הדיבור (libertas Decembris, “חופש דצמבר”); הסנאטורים והפּרשים הסירו מעליהם את הטוֹגוֹת ולבשו את הסינתסיס61; האזרחים כיבדו זה את זה בנרות שעווה, כדי לעזור, כביכול, לשמש החדשה, ולילדים היו מחלקים בובות וצעצועים אחרים; ברחובות ובשווקים נערכו שעשועים מלוּוים קריאות שמחה: io Saturnalia! (“איאו62 סאטורנאליות!”). ואולם הסברה, כי אותו optimus dierum (“הטוב שבימים”) הצטיין בפריצות יתירה, יסודה באי־הבנה.

מקום מיוחד בין החגים תופסים המישחקים (ludi). בזמניה המאוחרים של הרפובליקה היו שבע סדרות של מישחקים, והן:

1) ludi Romani (“מישחקים רומיים”, ב־4–19 בספטמבר); 2) ludi plebei (“מישחקים פּלבּיאים”, ב־4–17 בנובמבר); 3) ludi Ceriales (“מישחקים קריאַליים”63, ב־12–19 באפריל); 4) ludi Apollinares (“מישחקים אַפּוֹלינאריים”64, ב־6–13 ביולי); 5) ludi Megalenses (“מישחקים מגאליים”65, ב־4–10 באפריל); 6) ludi Florales (“מישחקים פלוֹראליים”66, ב־28 באפריל – 3 במאי); 7) ludi Victoriae Sullanae (“מישחקי אלת הניצחון הסוּלאנית”67, ב־26 באוקטובר – 1 בנובמבר, למן שנת 82 לפסה"נ).

כל המישחקים, מבלי להיכנס לפרטים, התקיימו בחלקם בקירקס, בחלקם בתיאטרון, ובחלקם באמפיתיאטרון.

א. המישחקים בקירקס (circenses) חיקו את תחרויות הרכיבה היווניות, אבל את מקומם של האזרחים־החובבים תפסו ברומי רכבים שאומנו במיוחד לתפקידם זה, וכך שונה אופיין של התחרויות מאַגוֹניסטי לספּוֹרטיבי. בעידן הרפובליקה עדיין לא היה למישחקים צביון מפלגתי (ראה להלן, ע' 266).

ב. המישחקים בתיאטרון, שהתבטאו בהצגות של טראגדיות וקומדיות, ונשאו אופי רציני יותר, לא עוררו עניין רב – ובכך ההבדל בין יוון ורומי. למישחקים אלה נודעה חשיבות מדינית, משום שקהל הצופים הירשה לעצמו להביע את רגשי אהדתו או איבתו לשליטים, כשהללו נראו באורכּסטרה, בצעדם אל המושבים שנועדו להם.

ג. המישחקים באַמפיתיאטרוֹן היו האופייניים ביותר לרומי בגלל אכזריותם, שהיתה זרה לאַגוֹניסטיקה היוונית ההומאניטארית. ניתן להבחין בהם שני סוגים: 1) venationes, דהיינו דו־קרבות בין בני־אדם מזוינים. הגלאדיאַטורים היו עבדים, שבקסרקטינים גלאדיאַטוריים (ludi gladiatorii) קיבלו אימון מיוחד בניהול דו־קרבות. הללו, לאחר שהתמחו בשימוש בכלי נשק, והתרגלו להתייחס בבוז לסבל פיסי ולמוות, עלולים היו ליהפך לאויביה האיומים של החברה עם צאתם לחופשי. בצבאו של ספּארטאקוּס הם היוו את הפלוגות המסוכנות ביותר. אין חולק על כך, שמישחקי־דמים אלה היו בלתי מוסריים. עם זאת אין גם להתעלם מצדדיהם החיוביים, אם כי לא היה בהם כדי להצדיק את עצם קיומם של המישחקים: למראה הגבורה העילאית והמוות רב השגב, שהופגנו בקרבות הגלאדיאַטורים, נתחשל אופיים של הצופים; ואילו הגלאדיאַטורים, בזמן הקרבות, חשו בהמיית־הלב המשכרת של הקהל, שהם היו חביביו. כדי לחזור וליהנות מחווייה משכרת זו, היו הגלאדיאַטורים, לאחר סיימם את משך שירותם, חוזרים אל הזירה. גם בני־חורין השכירו עצמם לדו־קרבות, לאחר הישבעם את שבועת־האימים הגלאדיאַטוֹרית (auctoramentum gladiatorium, שעל פיה הסכימו uri flammis, virgis secari, ferro necari (“להישרף בלהבות, להיצלף בפרגולים, ליהרג בחרב”).


*

כזאת היתה תרבותה של רומי הרפובליקנית. תיאור מונומנטלי מאופייה ניתן בחרוזיו הנודעים של ורגיליאוּס מתוך חזונו של אַייניאַס:

רוּחַ חַיָּה בָאָרָד יִפְּחוּ אֲחֵרִים – אַאֲמִינָה!

פֶּסֶל דּוֹמֵם יְחַיּוּ – יְעַצְּבוּ אֶת פָּנֵיהוּ בַגֶּבֶס.

אַף יִנְאֲמוּ בַּמִּשְׁפָּט – יַחְקְרוּ אֶת אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם,

אורַח יָרֵחַ, מֵרוֹץ כּוֹכָבִים, אַךְ אַתָּה – זוֹ דַרְכֶּךָ:

רֵשׁ לְאֻמִים, רוֹמָאִי! הַשִּלְטוֹן בְּיָדֶיךָ – זָכְרֵהוּ!

זֹאת הַתּוֹרָה לָךְ: שָׁלוֹם יַשְׁכִינוּ חֻקֶּיךָ בָּאָרֶץ:

חֶסֶד תַּטֶה לַנִּכְנָע, וְחֶרֶב־נָקָם לַמּוֹרֵד בָּךְ!

פּוּבּליאוּס ורגיליאוּס מארוֹ, אַיינאיס, ספר ו, חרוזים 847–85368


פרשה III: הקיסרות האלילית (27 לפסה“נ–313 לסה”נ)    🔗

מבוא: דברי־ימיה החיצונים של הקיסרות האלילית

§ א. קיסרי רומי

אוֹקטאוויאנוּס אַבגוּסטוּס (27 לפסה“נ – 14 לסה”נ), מייסד הקיסרות הרומית, וביתר דיוק – מייסד הפּרינקיפּאט, קבע את גבולות הקיסרות, שלא הורחבו במידה ניכרת בימי השליטים שלאחריו. בימי אבגוּסטוּס נכלל בגבולות הקיסרות כל אגן הים התיכון, עד לקו דאנוּבּיאוּס־רינוּס בצפון המערב, ועד לקו הפּרת בדרום המזרח. אַבגוּסטוּס עצמו שלט בתבונה ובדרכי נועם, בשומרו אמונים, במידת האפשרות, לסדרי הרפובליקה. לקיסרות שלו, כמו למונארכיה של אלכסנדר הגדול בשעתו, גורלית היתה העובדה, שלא היה לו בן זכר. על־ידי־כך השתררה אי־בהירות באשר לזכוּת הירושה של כס השלטון, והבאים אחריו נאלצו להישען על הצבא, ובייחוד על חיל־המשמר הפּריטוֹריאַני, שרבה היתה עוצמתו ברומי (ראה להלן, ע' 183). אחר מותו של אַבגוּסטוּס שלט בהצלחה בנו החורג טיבּריאוּס (ב־14–37), ממשפחת קלאבדיאוּס, שהיה אדם קודר וחשדן, אך עם זאת נמרץ; אחריו החלה ירידתה של השושלת. את כס טיבּריאוּס ירש הבן של אחיינו הנערץ גרמאניקוּס קיסר, קאליגוּלה המטורף (ב־37–41). לאחר שקאליגוּלה נרצח, הוכתר על־ידי הפּריטוריאנים כקיסר אחיו של גרמאניקוס, קלאבדיאוּס המוגבל בשכלו (ב־41–54), שנשותיו (מסאלינה, ב־41–48, ואַגריפּינה, בת גרמאניקוס, ב־48–54) ועבדיו המשוחררים משלו בו; למרות זאת החל בימיו כיבושה של בריטאניה על־ידי רומי. נציגה האחרון של השושלת היה בנה של אַגריפּינה מנישואיה הראשונים, שאוּמץ על־ידי קלאבדיאוּס, נירוֹן (ב־54–68). בשנות שלטונו הראשונות, כל עוד קיבל הקיסר השראה ממחנכו סנקה החכם, פרחה הקיסרות. ואולם שלטונו העצמאי המטורף בשנותיו האחרונות נסתיים במרד הלגיונות הפרובינקיאליים, שבו ניספה נירון. עם מותו בא הקץ לשושלת הקיסרים הראשונה מבית יוּליאוּס ומבית קלאבדיאוּס.

התמרדות הלגיונות ב־68–69 העלתה על כס השלטון, בזה אחר זה, את גאלבּה, את אוֹתוֹ, ואת ויטיליאוּס, עד שלבסוף הוחזר הסדר בקיסרות על כנו על־ידי אַספּסיאנוּס (ב־69–79), מייסד שושלת השליטים מבית פלאוויאוּס. תחת שלטונו התפכחה החברה הרומית מטירוף־הדעת שתקף אותה בימי נירון קיסר. מבין המלחמות שהוא ניהל מן הראוי לציין את דיכוי מרד הבּאטאווים ואת כיבוש ירושלים על־ידי בנו טיטוּס (ב־70), הוא הכיבוש בו נסתיימה בדברי ימי ישראל התקופה המכונה תקופת הבית השני. שלטון בנו־יורשו טיטוּס (ב־79–81), החולמני ונדיב־הלב עד כדי בזבזנות, לא האריך ימים. אחיו של טיטוס ויורש כסאו, דוֹמיטיאַנוּס קיסר (ב־81–96), היה אדמיניסטראטור מעולה, אך באכזריותו כלפי הסנאט ובשיטת המלשינות שהונהגה על־ידיו (delatores, “מלשינים”) קומם נגדו את האצולה, והוא נרצח. עם מותו כבתה גחלת השליטים מבית פלאוויאוּס.

יורשתה של שושלת פלאוויאוּס היתה שושלת הקיסרים מבית אנטוֹנינוּס, שהאריכה ימים (ב־96–192), ושנקראה כך על שם אחרוני נציגיה. ראויה לציון העובדה, כי בשושלת קיסרים זו, פרט לקיסר האחרון, עבר השלטון מן האבות לא לבניהם מלידה, אלא לבניהם המאומצים. מייסד השושלת, נרווה שבע־הימים (ב־96–98), לא הספיק לפעול רבות. יורש כסאו, טראיאנוּס (ב־98–117), לוחם אמיץ ושליט נבון ונוח לבריות, סיפח לקיסרות את הפרובינקיה דאקיאה שמעבר לדאנוּבּה, וכמו כן, אם כי לא לאורך ימים, שלוש פרובינקיות על גדות הפּרת. יורש כסאו אַדריאַנוּס (ב־117–138) היה שליט נבון ושוחר שלום. בחייו הפרטיים היה הלינוֹפיל וחולמני, ונתפרסם במסעותיו הבלתי פוסקים ברחבי הקיסרות. מאושר לא פחות היה השלטון של יורש כסאו אַנטוֹנינוּס החסיד (ב־138–161), שבימיו נסתיים כיבושה של בריטאניה עד להרי קאלידוֹניה. ואולם במירב אהדתו של העם הרומי זכה יורש כסאו של אנטוֹנינוּס החסיד, מארקוּס אבריליאוּס אַנטוֹנינוּס (ב־161–180), פילוסוף על כס הקיסרות, ששמו המבורך עד לסין הרחוקה הגיע, ובכרוניקות שלה הוא מכונה אַן־תוּ (אַנטוֹנינוּס). אכן, אהדה רבה זו בוזבזה עד מהרה על־ידי בנו ויורש כסאו קוֹמוֹדוּס (ב־180–192), שנרצח בעטיים של מעשי עוול, אכזריות והוללות שאיפיינו את שלטונו.

שושלת הקיסרים הרביעית, שעלתה לשלטון אחר תקופת־מהומות קצרה, היתה שושלת בית סוורוּס (ב־193–236), שאף היא אימצה לה את השם אַנטוֹנינוּס, שנתקדש על־ידי אהבת העם אליו. עם שושלת זו החלה הבּארבּאריזציה של רומי. מייסד השושלת, לוקיאוּס ספּטימיאוּס סוורוּס הנמרץ (ב־193–211), פיזר את חיל־המשמר הפּריטוֹריאַני, שהורכב מאזרחי רומי, והקים חיל חדש, ששירות בו חיילי הלגיוֹנוֹת הפּרובינקיאליים. את משרת הקנטוּריוֹן הפך לדרגה במעמד הפרשים, ובכך פתח פתח לחדירת אנשים, שחינוכם לא היה אלא צבאי בלבד, לשכבות החברה העליונות. בנו, קאראקאלה רוצח־אחיו (ב־211–217), הישווה סופית את מעמדם האזרחי של תושבי הפרובינקיות למעמד תושבי רומי (constitutio Antoniniana, “החוקה האנטונינית”, ב־212). הוא נרצח, אך כס הקיסרות חוּלל עד מהרה על־ידי אֶלאגאבּאלוּס (ב־218–222), שעשה את רומי מרכז של אמונות־הבל סוּריוֹת ושל פּריצוּת. אחריו זכתה רומי לתקופה קצרה של מרגוע תודות לאלכסנדר סוורוּס (ב־222–235), שהיה שליט אנושי, בעל כוונות טובות, אך חלש מכדי לעצור את הסתערות שני אויביה החדשים של רומי: ארדאשיר (אַרטאכּסרכּסיס), שבמקום ממלכת פּארתיה שתש כוחה הקים את ממלכת פּרס החדשה של שושלת הסאסאנים, ובמערב – הגוֹתים.

לאחר שאלכסנדר סוורוּס נרצח השתרר בקיסרות הרומית תוהו ובוהו, שנמשך חמישים שנה. רומי התגוננה בעוז־רוח נגד אויביה. קיסרים עלו בזה אחר זה במהירות מסחררת. אחדים מהם – דקיאוּס (ב־249–251), ואליריאַנוּס (ב־253–260) – אמנם היו אישים חזקים, אך ללא הועיל: ב־260 התפוררה הקיסרות. הפרובינקיות הכריזו את מצביאיהן קיסרים, ובזמן מסוים הגיע מיספר הקיסרים לשלושים (“שלושים הטיראנים”69, כפי שכונו בלעג). הקיסרות אוחדה מחדש על־ידי קלאבדיאוּס הגוֹתי (ב־268–270), מנצח הגוֹתים ליד נאיסוֹס (היא ניש70 של ימינו), ובייחוד על־ידי אַבריליאַנוּס (ב־270–275), אם כי זה האחרון, בהכניסו את הטקסיות המזרחית, גם השלים את תהליך הבּארבּאריזציה של קיסרות רומי, שהחל בו ספּטימיאוּס סוורוּס. לאחר שלטונם של עוד שני אישים נמרצים, פּרוֹבּוּס (ב־276–282) וקארוּס (ב־282–284), נראה היה שהסדר בקיסרות הושב על כּנוֹ. אכן דמותה של הקיסרות נשתנתה במשך הזמן, ולפי חוקתה היה לה כעת אופי של מונארכיה מזרחית, וכך נמשך קיומה במערב במאתיים שנותיה האחרונות.

חוקתה זו של הקיסרות נקבעה על ידי דיאוקליטיאַנוּס (ב־285–305), מייסדה של השושלת החמישית. על־פי חוקה זו ניתן לשאלת הירושה של כס השלטון פתרון מפוקפק של שלטון־יחדיו: לפי דעתו של דיאוֹקליטיאַנוּס צריך היה לקבוע שני שליטים (Augusti) ושני יורשים שמונו על ידיהם (Caesares). לאחר עשרים שנות מימשל יעבירו השליטים את השלטון לשני יורשיהם. ואולם, מיד עם ויתורו של דיוקליטיאנוּס על כס השלטון, נתקלה השיטה, שהוא הנהיג, בקשיים שלא ניתן להתגבר עליהם, ופרצו מהומות חדשות, שבעטיין קמו לה לקיסרות בעת ובעונה אחת שישה שליטים (Augustes). שליטים אלה נלחמו זה בזה בזמן ממושך, עד שלבסוף התבלטה מביניהם דמותו האדירה של קוֹנסטאנטינוּס הגדול. עוד קודם נצחונו המכריע (ב־324) הוא פירסם (ב־313), במדיאוֹלאנוּם, כרוז שבו הוכר קיומה של הכנסייה הנוצרית (“האֶדיקט המדיאוֹלאני”), ובכך הוכשר הקרקע להפיכתה של קיסרות רומי מאלילית לנוצרית.


§ ב. ההליניות בחופיו הצפוניים של הים השחור

שלושת מרכיביו הראשיים של חבל־הארץ ההלינוֹ־סקיתי לחופי הים השחור היוו, מבחינה מדינית, עוד בסוף העידן ההליניסטי, שתי יחידות בלבד. גרם לכך איחודה של חרסוֹניסוֹס עם ממלכת בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, תחת שלטונם של מיתרידאטיס השישי ויוצאי חלציו (ראה למעלה, ע' 20).

ואילו אוֹלבּיאה שמרה על עצמאותה, אך דומה, כי דווקא עובדה זו היא שהמיטה עליה את השואה בשנותיה האחרונות של העידן ההליניסטי. נדידות של שבטי־פרא והתנגשויות דמים ביניהם לא חדלו בערבות, שבימינו הן בתחומי חלקה הדרומי של רוסיה. למרות מאמצי התימרון של אוֹלבּיאה בתוך הסערות הבלתי פוסקות שהשתוללו בקרבתה, פקדה אותה, ב־50 לפסה"נ, סופת־אימים בדמות הגטים (ראה כרך א, ע' 88) ומלכם בּוֹירבּיסטאס, שהפכה את אוֹלבּיאה לעיי חורבות: הבתים נהרסו, והתושבים נפוצו לכל עבר – קרוב לוודאי, אל הערים היווניות שבחצי־האי הטאברי. אוֹלבּיאה חדלה להתקיים.

ואולם, לא ארכו הימים והשתלשלות העניינים הובילה לשיקומה של אוֹלבּיאה. הסופה חלפה, והסקיתים־החקלאים נוכחו לדעת, כי בלי עיר־המסחר היוונית אין להם שוק למכירת דגנם ותוצרתם האחרת. על־פי הזמנתם שבו תושבי אוֹלבּיאה אל עיי החורבות של עירם, ובעזרת הסקיתים חזרו ובנוה מחדש. התחיל אז בתולדות אוֹלבּיאה עידן חדש – העידן היווני־סקיתי, המקביל, פחות או יותר, לעידן הקיסרות האלילית.

עם זאת היתה אוֹלבּיאה החדשה חלשה בהרבה מאוֹלבּיאה הקדומה. הוקמו אמנם מחדש מקדשיהם של אַפּוֹלוֹן ושל אַכילבס־פּוֹנטאַרכוֹס (“שליט־הים”) וכן גימנסיון אחד או גימנסיונים אחדים. אך ההשכלה שהוקנתה לנוער לא חרגה מעבר להוראת יצירות הוֹמירוס. סופרים חדשים לא העמידה אוֹלבּיאה, ולפי עדותו של דיאוֹן כריסוֹסטוֹמוֹס (ראה להלן, ע' 226), שביקר באוֹלבּיאה בסוף המאה ה־1 לספירת הנוצרים, אף לשונה כבר לא הצטיינה בטוהרתה. אורח חייה היה בעיקרו צבאי: הפילו עליה את פחדם הסארמאטים הפראים, שהעבירו את מירב עדריהם מערבה, ועל הסקיתים שוב אי אפשר היה לסמוך. וכשבמחצית המאה השנייה נוספו על אויביה הקדומים אויבים חדשים, הסקיתים של חצי־האי הטאברי, שנדדו מארץ מולדתם, ביקשה אוֹלבּיאה את עזרתו של קיסר רומי אַנטוֹנינוּס החסיד, שהיה שכנה תודות לשלטונו על הארצות המשתרעות לאורך הדאנוּבּה. בקשתה נתמלאה: הסקיתים יוצאי חצי־האי הטאברי נהדפו, ונלקחו מהם בני־ערובה. מכאן רגשי ההוקרה והתודה שרחשה אוֹלבּיאה לרומי, שבימיו של הקיסר לוּקיאוּס ספטימיאוּס סוורוּס הם באו על ביטויים בהודאה בשלטונו העליון עליה. אוֹלבּיאה סופחה לפרוביניקה מוֹיסיאה, אך עצמאותה בתחומי השלטון העירוני לא נפגעה. אוֹלבּיאה נשארה תחת מרות רומי עד לסוף שלטונם של הקיסרים מבית סוורוּס. ואז פגעה בה סופה חדשה – הגוֹתים. הללו הגיעו מן הצפון, בהתנהלם לאורך אפיקי הנהרות ויסטוּלה (ויסלה) והיפּאניס (הבּוּג הדרומי), ועל אוֹלבּיאה נגזר להיות אחד מקורבנותיהם הראשונים.

בהשוואה לרפובליקה האוֹלבּיאית הגוססת שפר גורלה של ממלכת בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, שבמאתיים השנה הראשונות של העידן שבו אנו עומדים נכללה בתחומה גם חרסוֹניסוס. אנו רואים אותה בראשונה תחת שלטון בתו של פארנאקיס ונכדתו של מיתרידאטיס הגדול, דינאמיס, שהיתה מעין קליאופאטרה בּוֹספּוֹרית. הסכסוכים בין המחזרים שביקשו את ידה גרמו להתערבותה של רומי, על־ידי מארקוס ויפּסאניאוּס אַגריפּה, חתנו של אַבגוּסטוּס קיסר. כתוצאה מהתערבות זו הסב המחזר המאושר את שמה של פּאנטיקאפּאיאוֹן לקיסריה, ואת שמה של פאנאגוֹריאה לאגריפּיאה. שמות אלה לא האריכו ימים, אך משטר־החסות של רומי הונצח אחת ולתמיד, ומלכי בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, אם כי דוגמת שליטי פּארתיה התרברבו בכינוי “מלך המלכים”, תלויים היו, לאמיתו של דבר, בחסדיה של רומי. תלות זו עוד גברה ברבות הימים: למן זמנם של הקיסרים משושלת פלאוויאוּס מכנים את עצמם מלכי בּוֹספּוֹרוֹס בשם טיבּריאוֹס וטובעים במטבעותיהם את דיוקנו של הקיסר. משימתם העיקרית היתה לבלום את חדירת הבּארבּארים ולהשגיח על הסדר בים השחור, ותמורת שירותים אלה קיבלו מרומי מענק שנתי קבוע. דומה, כי את משימתם זו מילאו כראוי. ידועות לנו תולדות המלכים משושלת אֶבפּאטוֹר עד לסופו של העידן בו אנו עומדים. שמותיהם – רסקוּפּוֹריס, רוֹימטאלקיס, סאברוֹמאטיס, קוֹטיס – מעידים על תערובת ניכרת של דם בּארבּארי, אך עובדה זו לא הפריעה אותם לחשוב את עצמם ליוונים, לראות באַפּוֹלוֹן את אֵלם, ולהתייחס על היראקליס.

למעשה מקבלת ממלכת בּוֹספּוֹרוֹס הקימיריתת תחת שלטון המלכים משושלת אֶבפּאטוֹר צביון עוד יותר מובהק של ממלכה הלינוֹ־בּארבּארית מאשר תחת שלטונם של המלכים משושלת ספּארטאקוֹס. בחצר המלכות נקבעות מישרות לפי דוגמת פּארתיה. האמנות נתונה להשפעות איראניות, ועם זאת היא תורמת רבות, מצדה היא, לפריחת האמנות האיראנית בימי שלטונה של שושלת הסאסאנים. לטקסיות הדתית חודר פולחן המיסתורין לאל התראקי סאבּאזיאוֹס, ומתפשטת אמונתו, הדומה לאוֹרפיוּת, בדבר החיים שלאחר המוות. עקב דמיון הצלצול של השמות זיהו את סאבּאזיאוֹס עם אלוהי “צבאות” הישראלי, ובכך נתווסף עוד נתיב שהכשיר את הלבבות לקבלת הנצרות.

העיר חרסוניסוס, שבתחומי שלטונה נמצא חלקו המערבי של חצי־האי הטאברי, קשרה את גורלה זמנית בלבד עם גורל ממלכת בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית: עוד במאה ה־1 לספירת הנוצרים יש שהיא היתה כפופה לממלכת בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, ויש שהיתה בלתי תלויה בה, ובמאה ה־2, בימי שלטונו של אַנטוֹנינוּס החסיד, נפרדה חרסוֹניסוֹס אחת ולתמיד מעל ממלכת בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, ונעשתה שוב רפובליקה “עצמאית”. ואולם עצמאות זו באה לה מידי רומי, ורומי היא גם שקבעה את ממדי העצמאות. ולפיכך, כששליט העולם הואיל להציב על אדמת הרפובליקה חיל־מצב, במקום הנקרא בימינו אַ־תוֹדוֹר, לא היתה ברירה אלא להיכנע לרצונו. ואז חזרו ונישנו אותם מאבקים רגילים בין שני כוחות בלתי שווים, מהצד האחד מפקד המבצר ומהצד השני השלטון האזרחי, ואין כל הפתעה באותן כתובות המעידות על התערבות הקנטוריאונים הרומיים בניהול העיר. ואולם, למרות כל זה, נשארה העיר חרסוֹניסוֹס מעוזה האחרון של היוונות בחופיו הצפוניים של הים השחור, ולא רק בעידן שבו אנו עומדים כעת, אלא, כפי שעוד נראה, גם בעידן שלאחריו.


פרק א: מינהגים ונימוסים

§ ג. החיים המשפחתיים

החיים המשפחתיים בעידן הקיסרות לא השתנו, בדרך כלל, בהשוואה לעידנים הקודמים – העידן ההליניסטי במזרח והעידן הרומי־רפובליקני במערב. אכן, רבות קוראים אנו על התפשטות תופעות הרווקות והערירות, שעוד אַבגוּסטוּס קיסר בשעתו נלחם בהן ללא הצלחה באמצעות התחיקה (כגון jus trium liberorum, “זכות שלושת הילדים”, שהעניקה הטבות מיוחדות אבות של לא פחות משלושה ילדים). בהקשר לאותה תוצאה עגומה של היעלמות התודעה הפילוֹנוֹמית (ראה כרך א, ע' 54) נוצר הטיפוס המעניין של רווק עשיר, בא בימים, המוקף מחזרים, שנפשם יוצאת לרשת את רכושו – נושא של קבע למחברי סאטירות. ואולם הרווקוּת והערירוּת מתגלות רק בשכבות העליונות של תושבי העיר רומי ועוד ערים אחרות, שגם הן נפגעו מקילקול המידות בעיר הבירה. ואילו איטליה ברובה המכריע, והפרובינקיות על אחת כמה וכמה, שומרות על המסגרת המסורתית, הבריאה, של החיים המשפחתיים.

החינוך בעידן שבו אנו עומדים מתרחב ומעמיק. נקבעת צורתו של בית־הספר התיכון על שבע כיתותיו, כשבתוכנית הלימודים של כל אחת מהן תופס מקום מרכזי מקצוע מסוים: דקדוק בכיתה א, דיאַלקטיקה בכיתה ב, רטוֹריקה בכיתה ג, מוסיקה בכיתה ד, חשבון בכיתה ה, הנדסה בכיתה ו, אסטרונומיה בכיתה ז. טיפוס זה של בית־ספר, המקנה השכלה מושלמת, אוּמץ לא רק על־ידי העידן הבא, אלא גם על־ידי כל תקופת ימי־הביניים. לשון ההוראה היא יוונית במזרח ולאטינית במערב – “הלשונות שלנו”, לפי התבטאותו של מארקוס אַבריליאוּס – בהתאם לנטיית הציבור, וללא כל כפייה מלמעלה. כל עיירה מקימה בית־ספר כזה, ואפילו בתי־ספר אחדים. במזרח גם מתרבה מיספר המרכזים להקניית השכלה גבוהה, ואף במערב צומחים מרכזים כאלה. ה“פּרוֹפסורים”, כפי שמתחילים לכנות את מורי בתי־האולפן האלה, מקבלים את שכרם מאוצר הממלכה. בעיר רומי מוקמת אוניברסיטה מסוג זה על־ידי הקיסר אַספסיאנוּס (הורה בה קווינטיליאנוס כ־professoor eloquentiae, “פרופסור לאמנות ההבעה”, ראה להלן ע' 209), ואחר־כך נוסדות אוניברסיטאות במדיאוֹלאנוּם – בשביל איטליה הצפונית, באַבגוּסטוֹדוּנוּם (אוֹטן של ימינו) ובבּוּרדיגאלה (בּוֹרדוֹ של ימינו) – בשביל גאליה, באַבגוּסטה טרווירוֹרוּם (טריר של ימינו) – בשביל גרמניה הרוֹמית, בקארתאגוֹ המשוקמת – בשביל אפריקה, וכפי הנראה גם בקיסראַבגוּסטה (סאראגוֹסה של ימינו) – בשביל ספרד. התפתחות זו הגיעה לשיאה במאה ה־3 הסוערת. בשטחי הקיסרות הרומית של אותו זמן עמד החינוך על רמה גבוהה כזו, ששוב לא השיג אותה אלא במאה ה־19.

בלבוש נשמר המינהג הישן: כותונת ומעיל עליון במזרח היווני וחלוק וטוֹגה ברומי ובכל מקום שעל תושביו חלה האזרחות הרומית. ואולם דווקא משום שהטוֹגה סימלה את האזרחות הרומית, היא החלה לקבל אופי של מדים. נשאו אותה בגאווה בני־אדם מן השכבות הנמוכות, כדי שממבט ראשון אפשר יהיה להבחין ביניהם ובין זרים ועבדים, ואילו בני השכבות העליונות לבשו אותה רק בנסיבות חגיגיות, בהעדיפם לשימוש יומיומי לבוש קל יותר, ממוצא יווני, שכונה סינתסיס. במאות ה־3–ה־4 מתחולל בתלבושת הרומית שינוי מכריע, הנוטל ממנה את אופייה הקדום ומבשר את התלבושת של ימי הביניים: במקום הטוֹגה באה הדאלמאטיקה (Dalmatica)71. ואגב אורחא נעיר, כי מימי אדריאנוס קיסר ואילך מתחדש המינהג של גידול זקן.

גם בסדרי הטמנת־המת חלו במאה ה־2 תמורות חשובות. משתי הצורות המתחרות ביניהן, שריפת הגופה וקבורתה, יד השנייה על העליונה, במאות ה־2–ה־3, בקרב השכבות האמידות. כתוצאה מכך נכנס מחדש שימוש הסארקוֹפאג (sarkophágos) שנשתכח. היה זה ארון־מתים מלבני, על־פי־רוב עשוי שיש ומכוסה מיכסה שיש. לעיתים קרובות עיטרו את הסארקוֹפאג תבליטים – מכל הצדדים (מינהג יוון) או רק מצדו הארוך, הקדמי (מינהג רומי). התבליטים תיארו תמונות מן המיתולוגיה, או מן החיים היומיומיים, וחשיבותם לחקר התרבות של העולם הקדום היא, איפוא, רבה מאוד. לעומת זאת, את המתים מדלת העם היו טומנים בקבר משותף, שלעיתים קרובות, מטעמים שבחיסכון, נמצא מתחת לפני הקרקע. לכל אחד מן הנטמנים בקבר משותף הוקצע כּוּך קטן, נפרד, שבו הועמדה צנצנת שהכילה את אפר הגופה שנשרפה. את פי הצנצנת היו סוגרים בטבלה בעלת כתובת נאותה ובעלת פתח עגול לקליטת מזכרות. טורים של כוכים כאלה, האחד על גבי משנהו, שיוו לקבר המשותף תבנית של שובך, ומכאן שמו הלאטיני columbarium (“שובך”). שונה היה, באותו זמן, מצבן של הקהילות הנוצריות. אותן חייבה, כמובן, הצורה שבה נטמנה גופת ישוּ, ובאופן זה הוּצאה מכלל אפשרות שריפת הגופות – veterem et meliorem consuetudinem humandi frequentamus (“אנו מקיימים מינהג קדום וטוב יותר של הטמנת־המת”), אומר מארקוּס מינוּקיאוּס פליכּס בדו־השיח שלו "אוקטאוויאוס: (Octavius, פרק לד, סעיף 10; ראה להלן, ע' 225). ובנוסף על כך, בהתאם למינהגי המקום, הטמינו קהילות הנוצרים את מתיהן sub divo (“תחת כיפת השמים”), או במחילות תת־קרקעיות, מחוברות אלו עם אלו באמצעות מעברים. אלו הן הקאטאקוּמבּוֹת (catacumbae), שנשתמרו עד לימינו אלה, בייחוד בקרבת העיר רומי.

הערה: המילים sarkophágos ו־catacumbae שתיהן כאחת סתומות. בשם sarkophágos (ביוונית “זולל בשר”) כּוּנה סוג מסוים של אבן־סיד, שיוּחס לו כושר ההשמדה המהירה של בשר המת וייבוש הגווייה. אך לא ברור אם ארון־המתים המשוכלל קיבל את שמו ממנו, או מדיימוֹניוֹן־המוות המשוער, המכלה את גוויית המת. המלה catacumbae התייחסה בראשונה רק לקברותיהם של שליחי הנצרות בסמוך לבאסיליקה של סבּאסטיאן הקדוש, במקום שנקרא ad catacumbas, או catacumbae, בעיבורה של העיר רומי. אך מדוע נקרא המקום בשם זה אין אנו יודעים.


§ ד. החיים החברתיים

כשמדובר על החברה של עידן זה יש להבחין בין רומי הבירה, איטליה והפרובינקיות. רומי הבירה נמצאה תחת השפעת הקיסר וחצרו. בחיים שבחצר־הקיסר מבחינים אנו בשני יסודות: ראשית – במורשת העידן הרפּוּבליקני, שנית – בתצורות חדשות, שנשאלו מן המזרח, ובעיקר ממצרים. והיסוד הראשון הוא שגבר. בזוכרו את האיבה שבה קיבל העם את נסיונו של אַנטוֹניאוּס להציע ליוּליאוּס קיסר את כתר המלוכה (או את הדיאַדימה, ראה למעלה, ע' 28), הקפיד אַבגוּסטוּס קיסר להיראות כלפי חוץ civiliter (“אזרחי”), ובעקבותיו הלכו גם הקיסרים האחרים, פרט לעריצים, עד לימי המהומות ברומי. חצר־הקיסר היתה מעין בית־אדונים עשיר מן העידן הרפובליקני, אלא שממדיו היו נרחבים יותר. ההרכב האישי של פקידוּת החצר כפוף היה, על־פי רצון הקיסר, לעבדיו המשוחררים, שניהלו את נכסיו הפרטיים (a rationibus), את מדור הבקשות שהוגשו לו (a libellis) ואת ההתכתבות שלו (ab epistulis), וכן השגיחו על המשרתים (a cubiculis). הרכב זה של הפקידוּת התפתח מתוך מישרות נאותות בבתים רפובליקניים עשירים. ואולם, לרגל המסיבות שהשתנו, קיבלו מישרות אלו אופי ממלכתי. וכך נוצר במאה ה־1 המצב המחפיר, שבמינהל האימפריה שלטו עבדים משוחררים: בימיו של הקיסר קלאבדיאוּס הראשון, למשל, רוכזה בידי העבדים המשוחררים נארקיסוֹס ופּאלאס יתר שררה מאשר בידי הפּרוֹקוֹנסוּלים והפּריפקטים כולם כאחד. משום כך גמרו אומר הקיסרים הנבונים ששלטו במאה ה־2, למנות לתפקידים מינהליים בחצרם רק אזרחים ממעמד הפּרשים. בדומה להרכב האישי של פקידות החצר, כך גם סדרי ההתקבלות בחצר (אך ורק בשעתיים הראשונות של הבוקר) ומינהגי סעודות הצהריים לא היו אלא המשך של המסורת הרפובליקנית.

לעומת מורשת רפובליקנית זו היתה השפעת המזרח בלתי ניכרת (פרט לפולחן, ראה להלן, § טז). להשפעת המזרח יש לייחס את היווצרותן של חבורות ה“ידידים” (amici) ו“בני־הלווייה” (comites), שהיוו את חוג מקורביו של הקיסר מבין הסנאטורים והפּרשים. אותם היה הקיסר מזמין למועצת הממלכה ולסעודת־הצהריים. חוג בפני עצמו, אם כי לעיתים מקורב עוד יותר לאישיותו של הקיסר, היוו הפילוסופים של החצר, המחנך של יורש־העצר, הרופא, האיצטגנין (ראה להלן, § יא), וגם… המוקיון. כמו כן נשאלו מן המזרח: הנשיקה מפי הקיסר, כאות ליחסו המיוחד של הקיסר למקורביו; המינהג לגדל את ילדי מקורביו של הקיסר במוסד חינוכי מיוחד שבחצר, הלוא הוא גדוד נערי־החצר, שכבר הוזכר למעלה (ע' 29). על השפעתו המוגברת של המזרח בחצר הקיסר למן המאה ה־3 ידובר בפרשה הבאה (הקיסרות הנוצרית).

היסוד העיקרי השני בחייה החברתיים של רומי הבירה היתה האצולה (nobilitas), או מעמד הסנאטורים, שבנוסף לסנאטורים הפעילים הקיף גם את צאצאיהם עד לדור שלישי. ללא כל קשר עם ההשפעה המדינית שהיתה לו לסנאט כולו בתוקף תפקידו (ולעיתים קרובות השתדלו הקיסרים לשתקה), וללא כל קשר עם השפעתם האישית ועושרם של חברי הסנאט (ובמובן זה עלו עליהם לעיתים קרובות אזרחים ממעמד הפּרשים, ואפילו עבדים משוחררים) – ייחוס האבות, הוד הרוממות ונועם ההליכות שלא ניתן לרכשם תמורת כל הון, הם שתרמו ליוקרתה של האצולה, יוקרה שאזרחי רומי היו רגישים לה במיוחד. לא מעטים היו בכרך רומי בתי־אצילים, שהרכב פקידותם, אם כי לא מבחינה מיספרית, דומה היה לזה שבחצר הקיסר. בימי חג, בשעת קבלת־אורחים ובטיולים, השתדלו בתים אלה, כל אחד מהם לפי מידת יכולתו, להתבלט בהוד תפארתו. מובן מאליו, שאורח־חיים זה של הבירה סייע להתהוותו של מעמד טפילים, הולכי רגיל ומלחכי פינכא, שהיה אופייני לכרך רומי. בני־אדם אלה, שמחברי סאטירות ומטיפי מוסר כינום בשם ardeliones (“בחשנים”), רצו מקבלת־פנים אחת לחברתה, והשתדלו לנכוֹח בכל טקס נישואים ובכל טקס קבורה של בן החברה הגבוהה. לכאורה היו תמיד עסוקים וטרודים, אך לאמיתו של דבר לא עשו ולא כלום.

מקום דומה לזה שתפס ברומי הבירה מעמד הסנאטורים, תפסו ביתר חלקי איטליה ובפרובינקיות הפּרשים, המעמד הרומי השני. מעמד זה לא היה סגור, ויכול היה להיספח עליו כל אזרח רומי, אם מילא אחרי שני תנאים אלה: רכושו, בהתאם להערכה לצורכי מס, הגיע ל־400,000 ססטרטיאים72 לכל הפחות; שירת זמן מסוים בצבא בדרגת קצין. ואולם, אף במעמד זה היתה קבוצה מצומצמת יותר של פּרשים “מדוֹרי דורות”, ואוֹבידיאוּס מכנה את עצמו, לא בלי גאווה, vetus ordinis heres (“יורש עתיק של המעמד”)73, כדי להבדיל בינו לבין אלה שרק תודות לרכושם ולשירותם הגיעו למעמד הפּרשים. קבוצה שנייה היוו הפּרשים שבשירות הקיסר, הפּריפקטים והפּרוֹקוּראטוֹרים (ראה להלן, ע' 188–189), וּקבוצה שלישית – אילי החרושת והמסחר. על הסנאטורים נאסר, על־פי חוק, לעסוק בחרושת ובמסחר.

שונה לגמרי הרכב המעמד השלישי, שעמו נימנו בנוסף לאזרחים שנולדו בני־חורין, גם עבדים משוחררים, ובשני הסוגים האלה יוצגו כל משלחי־היד שניתן להעלותם על הדעת – חקלאיים, חרשתיים, מסחריים, מדעיים ואמנותיים – ולא נעדרו גם הקבצנים, פושטי־היד, שמיספרם ברומי היה ניכר. כל בעלי המקצועות השונים האלה התארגנו באגודות מקצועיות נאותות, שגילו פעילות רבה, ולעיתים אף עוררו מהומות. כל אגודה (collegium) כזאת קמה על רקע הפולחן לאלוהות מסוימת, היו לה חגים משלה, גבתה מיסים מחבריה, וכמו כן היו לה תקנון משלה, מנהיגים, וגם פּטרוֹנים ופּטרוֹנוֹת. בנוסף לבידור שהיא סיפקה לחבריה בחייהם, היא דאגה לערוך להם לווייה נאותה לאחר פטירתם. מיוחד היה מצבם של העבדים המשוחררים, שגם אם הגיעו לרכוש רב, אסורה היתה עליהם ההסתפחות אל מעמד הפּרשים. שאפתנותם הובילה להקמת חברות ה־Augustales (“מעריצי אבגוּסטוּס”), דהיינו: חברות של מעריצי השליט המאוּלה אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס (ראה להלן, ע' 231). חברות אלו מילאו תפקיד נכבד בחיים החברתיים של המוּניקיפּיוֹת74 והפּרוֹבינקיות, ואל הכבוד להיות sevir (חבר הוועד)75 של חברת ה־Augustales המקומית, נשאו את נפשם עבדים משוחררים שנתעשרו, בדומה לאותו טרימאלכיאוֹ, שתואר באמנות כה רבה על ידי פּטרוֹניאוּס (ראה להלן, ע' 227).

מן הראוי עוד להוסיף, כי הקיסר מארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס פירסם בשביל שני המעמדות העליונים את לוח־הדרגות הראשון. לפי לוח זה תוֹארוֹ של כל אחד מן הסנאטורים היה vir clarissimus (“גבר מהולל ביותר”), ואילו תוֹארי הפרשים היו בהתאם לתפקידים שהללו מילאו: תוֹארוֹ של מפקד הפּריטוֹריאַנים היה vir eminentissimus (“גבר מרומם ביותר”), תוארם של המפקדים האחרים – vir perfectissimus (“גבר כליל השלימות”), תוֹארם של הפּרוֹקוּראטוֹרים – vir egregius (“גבר למופת”), ותוארם של כל האחרים היה vir splendidus (“גבר מזהיר”) וכן vir illustris (“גבר דגול”).


§ ה. החיים הכלכליים

מבחינה כלכלית ניתן לראות את ראשית ימיה של הקיסרות הרומית כעידן הפריחה של העולם העתיק. ל־Pax Romana (“השלום הרומי”), ששרר ברחבי האימפריה, ניתנה ההזדמנות להוכיח את מלוא יכולתו הן לעושר הטבעי שבו נתברכו הארצות השוכנות לחופי הים התיכון והן ליוזמה של תושביהן. רשת מסועפת של דרכי־מסחר קשרה בין חלקיו הנידחים ביותר של העולם התרבותי הידוע באותו זמן. גם נתיבי המים החלו לשוֹק חיים, לאחר שעלה בידם של ראשוני הקיסרים לשבור את זרועם של שודדי־הים, ששוב הרימו ראש לאחר המהומות של מלחמת־האזרחים השלישית. ויש גם לזכור, כי כל הארצות שהשתרעו על־פני השטח העצום של הקיסרות הרומית נהנו מסחר חפשי, ללא כל הטרדה של מכסי גבול.

המסחר התנהל לא רק בין הארצות השונות השוכנות לחוֹפי הים התיכון, אלא גם עם הארצות השכנות, ועל ידיהן – גם עם ארצות רחוקות יותר, ובייחוד עם ארצות המזרח האגדי: איתיוֹפּיה, ערב, פּארתיה, ובאמצעות זו האחרונה – גם עם הודו וסין. על־פני מרחקים כאלה לא ניתן לרכז את כל המסחר בידיהם של יחידים בעלי יוזמה, סוחרים־נוסעים (émporoi, ראה כרך א, ע' 192). היה הכרח להקים תחנות־מעבר, שבהן אוחסנו סחורות מארץ אחת, ומכאן הן חולקו בארצות האחרות. תחנות־מעבר כאלה (שנקראו empória) היו: אַלכּסנדריה בשביל נוּבּיה וערב, ובמידה מסוימת גם בשביל הוֹדוּ; אַנטיוֹכיה (שבפי הסינים קוצרה לאַנטי, ובשם זה הם גם כינו את כל הקיסרות הרומית) בשביל פּארתיה, הודו וסין; קארתאגוֹ החדשה בשביל אפריקה המערבית. והיו עוד תחנות־מעבר אחרות. מנמלי אַקוויליאה, פּוּטיאוֹלי ואוֹסטיאה שבאיטליה הובלו סחורות לרומי הבירה, לחנויות־הענק שלמרגלות הגבעה האַוונטינית. מהצטברות שברי כלי־החרס, ששימשו להחזקת נוזלים, נוצר במשך הזמן בקרבת הגבעה האוונטינית תל שלם, הוא מוֹנטה טסטאצ’וֹ של ימינו. התחרות החופשית בין העמים שבמסגרת הקיסרות גרמה לכך, שבתחום המסחר דחקו היוונים את רגליהם של בני איטליה, ועל שניהם כאחד גברו הסוּרים, וכתוצאה מכך אף נעשתה רומי במאה ה־3 תלויה בסוּריה מבחינה תרבותית־דתית (ראה להלן, ע' 235–236).

ומן הראוי להעיר בהזדמנות זו, כי הסתעפות רשת הדרכים והשלטת הביטחון בהן גרמו גם להתפתחות התיירות, דהיינו מסעות־עונג, לשם סיפוק הסקרנות ולשם גיוון הרשמים. למרבה הצער נסעו התיירים של אותם זמנים, דוגמת התיירים בימינו אנו, במסלולים קבועים, ומחוז חפצם היו, על־פי־רוב, שרידי התרבות הנודעים ביוון, באסיה הקטנה ובמצרים. כתוצאה מהתמעטות העניין במחקר המדעי, נערכו בעידן שלנו רק לעיתים רחוקות בלבד, ובממדים צנועים, מסעות אמיתיים שמטרתם לגלות ארצות חדשות, בדומה לאותו מסע של פּיתֶאַס איש מאסאליאה (ראה למעלה, ע' 50). ואילו נבואתו של סנקה, הראויה לתשומת לב, בדבר האַרגוֹנאבטים הדשים, שיגלו יבשת חדשה מעברו השני של האוקיינוס:

Venient annis saecula seris

quibus Oceanus vincula rerum

laxet et ingens pateat tellus

(L. Annaeus Seneca, Medea, 375–377)

"יקומו דורות באחרית הימים,

להם יתיר אוֹקיינוֹס כּבלי העולם,

ויגלה יבשת רחבת־ידיים"

(לוקיאוּס אַנאיאוּס סנקה, מידיאה, חרוזים 375–377, תרגום ג.א.)


לא נתקיימה אלא כעבור חמש־עשרה מאות שנים.

יבוּא מיצרכים מן המזרח – שנהב, ארגמן, משי סיני, בשמים, אבני חן, עבדים, וכן חיות־טרף למישחקים באמפיתיאטרון – היה בשפע. היצוּא לא יכול להשתוות עמו, מאחר שהמזרח, על תרבויותיו הסגורות, לא ניצרך למיצרכים מן החוץ. התוצאה הבלתי נמנעת ממצב־דברים זה היתה בריחת הכסף והזהב הרומיים (בימי הקיסרות כבר טבעו גם מטבעות של זהב) לחוצה לארץ, ואילו זרימה זו גרמה מצדה היא לדלדול תכולתם המתכתית של המטבעות הרומיים, המסתמן למן המאה ה־2.

לנאמר על החרושת למעלה (כרך א, ע' 100–101), יש להוסיף רק זאת, כי חלה בה התמחות יתירה, לרגל עידונם של החיים. ואילו התמעטות העניין במחקר המדעי, בהשוואה עם העידן ההליניסטי (ראה למעלה, ע' 53), עיכבה את חדירת הטכנולוגיה לחרושת.

בהשפעת קיסרים נבונים מסתמן בחקלאות שיפור מסוים במצבם המחריד של הפועלים־העבדים ובשיטת שטחי המטע הנרחבים. לא קמה אמנם שכבה של איכרים זעירים, אך נוצרת מעין צורת ביניים, היא האריסות העוברת בירושה, המתפשטת גם במערב, במקצת – בהשפעת המזרח ההליניסטי, ובמקצת – כתוצאה מהתפתחות פנימית. תודות לה הועברו למעשה חלקות אדמה לרשותם של חקלאים בני־חורין, אם כי לא קמו להם לנחלה. עדיין אין לראות בכך glebae adscriptio (“שיעבוד לקרקע”), כי את חוזה האריסוּת ניתן לבטל, אך מאחר שהאריסים היו חייבים גם בדמי חכירה וגם בעבודות מסוימות אצל בעלי הקרקעות, לפיכך כבר לא רב היה המרחק מן ה־glebae adscriptio.

כזאת היתה העבודה היצרנית. בפנותנו לחלקה הנותר של האוכלוסייה, ובהשאירנו בצד את בעלי המקצועות החופשיים, מגיעים אנו למקבלי משכורת, מקופת הקיסר או מאנשים פרטיים. הראשונים הם פקידי ממשלה ואנשי צבא, או מקבלי קיצבות. כי, אם אמנם לא שמו הקיסרים קץ לחלוקות הבזבזניות של הדגן לדלת העם (frumentationes), שהיו נהוגות בעידן הרפובליקה (ראה למעלה, ע' 108), הם הגבילון לנצרכים בלבד, שמספרם צומצם. בתחום זה של סעד מעוררת במיוחד את רגש אהדתנו הענקת חינוך חינם (alimentatio) לא רק לילדים נזקקים, אלא גם לילדות נזקקות, שהחל בה הקיסר נרווה בימי שלטונו הקצרים, והיא הורחבה על־ידי השליטים שלאחריו. החניכים הנתמכים היו בני חסותו של הקיסר, והחניכות הנתמכות – בנות חסותה של הקיסרית (puellae alimentariae Faustinianae, “הנערות הנתמכות הפאבסטיניאניות”, לזכר פאבסטינה, רעייתו של הקיסר אַנטוֹנינוּס החסיד). מן הראוי להוסיף, כי נמצאו גם אזרחים עשירים שהלכו בעקבות הקיסר, ואף הם תרמו מכספם כדי להעניק חינוך חינם לילדים ולילדות מבני העניים. באשר לשניים – מקבלי המשכורת מאנשים פרטיים – הללו התחלקו לשני סוגים: א) מספקי שירותים מועילים לביתו של האציל איש־חסדם (פילוסופים ביתיים, רופאים, מחנכים וכו'); ב) בני לווייה, שמחובתם היה, כשהם לבושים טוֹגה נקייה, להימצא במחיצת איש־חסדם בזמן קבלת־אורחים (לעיתים קרובות – יחד עם נשותיהם) ולהתלוות אליו בבואו בין הבריות ובצאתו למסעותיו, ותמורת זה קיבלו מאיש־חסדם קיצבת־קבע (sportula). נציגם הטיפוסי של הטפילים מסוג זה היה המשורר השנון מארטיאליס (ראה להלן, ע' 218–219).

בעוברנו מן המשק הפרטי למשק הממלכתי, עלינו להצביע בראש וראשונה על הריפורמה רבת המשקל, שעל־פיה חולקו הפרובינקיות לשני סוגים: לפרובינקיות סנאטוריות ולפרובינקיות קיסריות (ראה להלן, ע' 188). חלוקה זו נבעה מן השניוּת שהונהגה באוצר הממלכה: במקביל לאוצר הסנאט (aerarium Saturni, “אוצר סאטוּרנוּס”, על שם מקדש סאטוּרנוּס שבו נשמר האוצר) הוקם אוצר הקיסר (fiscus, “האוצר”, וליתר דיוק – fisci, “האוצרות”, מאחר שאוצר הקיסר מורכב היה מכמה וכמה קופות נפרדות). אין לערבב את אוצר הקיסר עם קופתו הפרטית של הקיסר (res privata Caesaris). המיסים שהועלו לאוצר הקיסר ניגבו לא באמצעות חוכרים, אלא על־ידי פקידי האוצר (procuratores), שקיבלו משכורת ונימנו עם מעמד הפרשים. גביית המיסים לאוצר הסנאט הושארה אמנם עקרונית בידי חוכרי המיסים, אך פיקחו עליה פקידי הקיסר, וכך חלף בלי שוב תור הזהב של ניצול הפרובינקיות על ידי חוכרי המיסים ועל־ידי הנציבים, ומכאן ואילך נשמו הפרובינקיות לרווחה. בנוסף להכנסות מן הפרובינקיות הקיסריות זרמו לאוצר הקיסר גם הכנסות מן המיסים העקיפים שהוטלו על־ידי הקיסר, ובייחוד מן המס על הירושות, שגובהו היה 5% משווי הירושה (vicesima hereditatum, “חלק העשרים מן הירושות”), ומן המס על עבדים משוחררים, שאף הוא היה בגובה של 5% משווי העבד המשוחרר. בזמנים מאוחרים יותר, תחת שלטון הקיסרים קלאבדיאוּס הראשון, אספּסיאנוּס, אַדריאַנוּס וספּטימיאוּס

סוורוּס, הובילה מדיניות הכספים של רומי להאדרתו ההדרגית של אוצר הקיסר על חשבון אוצר הסנאט. לאחר הריפורמה שבוצעה על־ידי האחרון מבין הקיסרים שנימנו כאן, נעשה אוצר הקיסר אוצרה היחיד של האימפריה, ואוצר הסנאט הוּרד לדרגת קוּפה מקומית של רומי הבירה. במקביל להתפתחות זו מצטמצם והולך בהדרגה העיקרון מעידן הרפובליקה, כי האזרח הרומי פטור ממיסים ישירים (ראה למעלה, ע' 108–109). בימי הקיסרים משושלת סוורוּס הושווה מעמדה של איטליה, מבחינת המיסוי, למעמדן של הפרובינקיות.


§ ו. הצבא

חידושו הגדול ביותר של עידן הקיסרות היתה הקמת חיל־המשמר הקיסרי, שמחנהו היה ברומי הבירה, בקרבת שער הגבעה (porta Collina), והיווה גוף נפרד מן הצבא שחנה בפרובינקיות. היה זה חיל־המשמר הפּריטוֹריאַני הנודע – עשרה גדודים (cohortes), שבכל אחד מהם אלף איש, בפיקודם של שני praefecti praetorio (“מפקדי חיל־המשמר”). לעיתים רחוקות עמד בראש החיל מפקד אחד. לחיל־המשמר הפריטוריאני גויסו אך ורק אזרחים רומיים, ומשכורת הפּריטוֹריאנים גבוהה היתה פי שלושה ומעלה מזו של חיילי הלגיונות. לשם הרע שיצא להם לפּריטוריאנים, ודבק בהם עד עצם היום הזה, אין כל הצדקה. הם שמרו אמונים ללא גבול לקיסר ולביתו – נזכור נא את תשובת מפקדם, כשנירוֹן קיסר ביקש להסתייע בהם כדי להגות מן המסילה את אַגריפּינה אמו: “הפּריטוֹריאַנים, הקשורים לבית קיסר כולו וזוכרים את גרמאניקוּס, לא יהינו להתאכזר על בתו”76. הם ניצלו לרעה את עוצמתם רק בזמן שהמשמעת הצבאית נתרופפה בעטיו של רצח השליט, כפי שזה קרה לאחר שנרצחו קאליגוּלה וקוֹמוֹדוּס. בעקבות האסון האחרון, רֶצח קוֹמוֹדוּס, פּוֹרק חיל־המשמר הקיסרי על־ידי ספּטימיאוּס סוורוּס, והוקם חיל־משמר חדש, שגוייס מקרב חיילי הלגיונות, שברובם המכריע לא היו אזרחי רומי, ובצורתו זו הוא האריך ימים עד לזמנו של קוֹנסטאנטינוּס הגדול.

הלגיוֹנוֹת חנו בפרובינקיות, ובעיקר בפרובינקיות הספר. הם עמדו תחת פיקודם של שליחי הקיסר (legati Augusti pro praetore, “שליחיו של הקיסר בעלי התואר פּריטוֹר”), ובאמצעותם – תחת פיקודו של הקיסר, שהפּרוֹטוֹמה שלו התנוססה על דגלי הלגיונות, מתחת לנשרי הכסף (ראה למעלה, ע' 116–117). הם שכנו במחנות מבוצרים, ובעיתות שלום עסקו בנוסף לאימונים צבאיים גם בעבודות הנדסה, ולאו דווקא כאלו הקשורות בביצורים. הכניסה למחנה אסורה היתה על כל מי שאינו חייל, אך לעומת זאת קמו על־פי־רוב בקרבת המחנה יישובים שהתפרנסו מן המסחר (canabae), ושבמשך הזמן נהפכו לערים. השירות בלגיונות נמשך עשרים שנה, אך גם לאחר מועד זה יכול החייל הוותיק להישאר בצבא, בפלוגות (vexilla) מיוחדות. עם תום שירותו קיבל החייל המשוחרר מענק כספי או חלקת אדמה. בראשונה נתקבלו לשירות בלגיונות רק בעלי אזרחות רומית, אך עוד במאה ה־1 חדלו להקפיד על כך, ולבסוף בוטלה מיגבלה זו לגמרי על־ידי אַנטוֹנינוּס החסיד. כל עוד גויסו החיילים ללגיונות מקרב תושבי הפרובינקיות הנאמנים לרומי לא היה משום סיכון רב בביטול המיגבלה הנזכרת. אך זרע הפורענות נעוץ היה בנוהג, שראשיתו במאה ה־3, לארגן חילות־ספר מקרב בני השבטים הבּארבּאריים, ובעיקר הגרמניים. ועוד ידובר על כך להלן.


§ ז. החיים המשפטיים

החיים המשפטיים בעידן שבו אנו עומדים ניתנים להערכה משתי בחינות: מבחינת התפתחות יסודי המשפט כשהם לעצמם, ומבחינת השימוש בהם בנוהלי בתי־הדין.

המשפט, במשמעותו המדויקת של מושג זה, מגיע במאות הראשונות של עידן הקיסרות למלוא שגשוגו. תקנת הפריטור (edictum praetoris) מוצאת את המשכה הן בחוקים הנקבעים על־ידי הקיסרים בכבודם ובעצמם (constitutiones), והן בתשובות של חכמי־המשפט, שהוענקה להן על־ידי הקיסר סמכות ממלכתית מחייבת (responsa prudentium, “תשובות החכמים”). מבין חכמי־משפט אלה נודעו לתהילה, עוד בימיו של אַבגוסטוס קיסר, גאיאוּס טריבאטיאוּס טסטה, תלמידו של קיקרוֹ, ובייחוד מארקוּס אַנטיסטיאוּס לאבּיאוֹ הנבון וישר־הלב, תלמידו של טריבּאטיאוּס טסטה. שפע החוקים, התקנות, פסקי־הדין, תשובות החכמים וכו', בעלי הסמכות הממלכתית המחייבת, שנצטבר במירוץ הדורות, מוין ונוסח, על־פי שיטת קווינטוּס מוּקיאוּס סקייווֹלה (ראה למעלה, ע' 111), על־ידי סאלוויאוּס יוּליאַנוּס, המשפטן־הממיין הגדול של עידן הקיסרות, באסופת edictum perpetuum (“תקנה עקרונית”), שחוברה בפקודת הקיסר אַדריאַנוּס. בימי שלטונו של אַנטוֹנינוּס החסיד כותב את חיבורו Institutionum commentarii quattuor (“ארבעה קונטרסים של הוראת המשפט”) חכם־המשפטים האגדי למחצה גאיאוּס. כתב־היד של חיבור זה, שנתגלה על־ידי בארתוֹלד גיאורג ניבּוּהר ב־1816, על גבי פּאלימפּססט בספריית כנסייה עתיקה בוורוֹנה, איפשר את חקר תולדותיו של המשפט הרומי. היה זה ספר עזר והדרכה, ולא אסופת חוקים בעלת תוקף מחייב. במפעלו של סאלוויאוּס יוּליאַנוּס המשיכו גדול המשפטנים הרומיים אַיימיליאוּס פּאפּיניאַנוּס, בימיו של לוּקיאוּס ספּטימיאוּס סוורוּס, ודוֹמיטיאוּס אוּלפּיאַנוּס ויוּליאוּס פּאבלוּס,

בימיו של אַלכּסנדר סוורוּס. שמות אלה מייצגים את שיאי הישגיה של רומי בתחום המשפט, שבו היתה המורה של תבל כולה. מבין כיבושיה המרובים של המחשבה המשפטית הרומית בעידן הנדון מן הראוי לציין בתחום המשפט הפלילי (ראה למעלה, ע' 113–114) את קביעתו וביסוסו של המושג culpa (“פשיעה”), כדרג ביניים בין המושגים dolus malus (“זדון”) ו־casus (“שגגה”), או, לפי הגדרתו של דומיטיאוּס אוּלפּיאַנוּס, nimia neglegentia (“חוסר־זהירות חמור”), המתבטא ב־non intellegere quod omnes intellegunt (“לא להבין את המוּבן לכּוֹל”). דרך משל: אדם, המתגורר ברחוב הומה מאנשים, מטיל מבעד לחלון דירתו, ללא כל כוונת זדון, לבנה, הפוגעת באחד מן העוברים ושבים וממיתה אותו. בתחום המשפט הלא־פלילי יש לציין את התחיקה שהבטיחה זכויות אישיות וזכות בעלות על נכסים לעבדים שבעידן זה משתנה בהדרגה מעמדם החוקי, והם חדלים להיות res (“חפצים”) ונעשים personae (“אישיויות”).

כפי שכבר צוין למעלה, תשתנה ההערכה לכשנבדוק את התגלמותו של המשפט בבית־הדין ובקביעת העונשין. בית־הדין של מושבעים מחזיק אמנם מעמד ברומי הבירה עד לזמנו של מארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס, ואחר כך הוא מתנוון לאט לאט, עד שהוא נעלם כליל בימי המהומות הגדולות. אולם, גם במאתיים השנה הראשונה של עידן הקיסרות, בהן, כאמור, פעל בית־הדין של מושבעים, הוא היה שרוי בצלה של שיטת שיפוט מיוחדת המכונה extraordinaria cognitio (“התדיינות בלתי רגילה”, דהיינו – התדיינות בפני בית־דין שהורכב משופט יחיד ומסגנים שהיוו גוף מייעץ). ה־extraordinaria cognitio בוצעה על־ידי הקיסר בכבודו ובעצמו, או על־ידי הפּריפטקטים שלו – ראש העיר רומי ומפקדי חיל־המשמר הפּריטוֹריאַני. מקורה של שיטת שיפוט זו, ה־extraordinaria cognito, הוא בבתי־הדין של מושלי הפּרוֹבינקיות, שם, כמובן, היא הוסיפה להתקיים. סמכותו של חבר השופטים המושבעים נשארה בתוקפה רק בהתדיינויות שנערכו בבתי־הדין של שופטים מיוחדים מן החבר המכונה centumviri (“מאה איש”)77. בעידן הרפובליקה מילאו בתי־דין אלה תפקיד די צנוע, מאחר שכוחם השיפוטי יפה היה, כפי הנראה, בדיני ירושה בלבד. ואולם בזמן בו אנו עומדים הם היוו זירה ראשית, שבה הופגנה אמנות־הנאום המשפטית כל עוד היא לא נעלמה כליל.

בתחום השיפוט של העידן שבו אנו עומדים יש לציין, בנוסף להיעלמות בית־הדין של המושבעים, גם את החמרת שיטת העונשין. העונשין כעת היו: למעמדות העליונים – מיתת בית־דין (שבחסד הקיסר הוחלפה לעיתים קרובות במתן רשות לנידון למוות לשלוח יד בנפשו), deportatio in insulam (“שילוח לאי”, הגלייה למקום מסוים, שהיתה כרוכה בהפסד זכויות ובהחרמת רכוש) ו־relegatio (“הגלייה”, הגלייה למקום מסוים ללא הפסד זכויות וללא החרמת רכוש); למעמדות הנמוכים – עבודות פרך במיכרות (ad metalla,“למכרות”), ריסוק אברים על־ידי חיות טרף באמפיתיאטרון (ad bestias, “לחיות טרף”) והלקאה. לבסוף, מתחילים בתי־הדין להפעיל גם עינויים. רומי של עידן הרפובליקה ראתה את העינויים כנוגדים את החירות לא רק של אזרחיה אלא גם של אלה שאינם אזרחיה. עיקרון זה, שבצדק ראה בו מומסן78 הישג רוחני של התרבות הרומית, מופר בעידן הקיסרות, למן זמנו של הקיסר טיבּריאוּס ואילך, בראשונה כלפי נאשמים, ואחר כך גם כלפי עדים. מארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס, בלוח־הדרגות שלו (ראה למעלה, ע' 178), שיחרר מן העינויים לפחות את המעמדות העליונים, אך בימי המלכים משושלת בית סוורוּס בוטלה אף הגבלה זו.

לחייה המשפטיים של רומי בעידן הקיסרות האלילית אופייניים המשפטים על רקע crimen laesae maiestatis (“פגיעה בכבוד הרוממות”). אמנם, גם בעידן הרפובליקה התקיימו משפטים כאלה, אך אז התכוונו במונח maiestas (“רוממות”) לרוממותו של העם, ו“פגיעה בכבוד הרוממות” פירושה היה אז בגידה במולדת וחריגה של פקידי השלטון מסמכותם. לא כן כעת, בעידן הקיסרות האלילית: משמעות המונח “פגיעה בכבוד הרוממות” משתנה, ומציינים בו כל פעולה המכוּונת נגד אישיותו של הקיסר. ואילו הפּרסים המובטחים למוסרי ידיעות לשלטונות על עברייני ה“פגיעה בכבוד הרוממות” יוצרים מעמד מיוחד של בני אדם המכונים delatores (“מלשינים”), שבזמן שלטונם של קיסרים חשדנים, כגון דוֹמיטיאַנוּס, הם מטילים אימת־מוות על רומי.


§ ח. המישטר והמימשל

למישטר של רומי הקיסרית אופיינית, לכל הפחות מבחינה משפטית, שיטת דו־הרשויות השלטונית, הדיאַרכיה, המבוצעת בעקיבות, דהיינו שלטון שבראשו שני אוֹרגאנים: האחד – הקיסר (princeps, “ראש וראשון”), והשני – הסנאט. שיטת דו־רשויות זו, מקורה, מבחינה משפטית, בנוסחה חוקתית, שלפיה מורכב שלטון הקיסר מסמכויות אלו שנאצלו לו לכל חייו: ה־imperium, היא הסמכות הצבאית והמינהלית העליונה79; ה־imperium proconsulare, היא סמכות שלטונו העליון של הפּרוֹקוֹנסוּל בפרובינקיות של רומי; ה־tribunicia potestas, “הסמכות הטריבּוּנית”, היא הסמכות האזרחית העליונה. הדיאַרכיה בחלוקת השלטון בין הקיסר והסנאט מתגלה איפוא הן מבחינה אופקית והן מבחינה אנכית.

החלוקה האופקית מתבטאת בכך, שהקיסר, בתוקף סמכותו הפּרוֹקוֹנסוּלארית, הוא המפקד העליון של כל לגיונות רומי ושל כל הפרובינקיות בהן הם חונים, כלומר, פּרוֹבינקיות הספר. פיקודו על הלגיונות והפרובינקיות הוא באמצעות באי־כוחו ממעמד הסנאטורים, legati Augusti pro praetore (“שליחיו של הקיסר בעלי התואר פריטור”). מיוחד הוא מעמדה של מצרים, שאוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס, לאחר שכבשה, לא סיפחה לשאר הפּרוֹבינקיות של רומי, אלא הותירה תחת שלטונו האישי, כיורש שלטונם של מלכי בית תלמי. בארץ זו שולט הקיסר באמצעות נציג מיוחד ממעמד הפרשים, ואילו לאצולה ממעמד הסנאטורים היא מחוץ לתחום. לא כן איטליה והפרובינקיות השקטות: הללו נתונות למרותו של הסנאט, השולט בהן באמצעות פקידיו, המאגיסטראטים והפּרוֹמאגיסטראטים.

החלוקה האנכית מתבטאת בכך, שלקיסר, בתוקף סמכותו הטריבּוּנית, זכות הפיקוח על פעולות פקידי הסנאט באותן הפּרוֹבינקיות שעל־פי החלוקה האופקית נתונות הן למרותו של הסנאט. בזכותו זו משתמש הקיסר במיוחד בתחום הכספים, באמצעות הפּרוֹקוּראטוֹרים שלו, ובתחום המשפט, באמצעות הפּריפקטים שלו, הלא הם ראש העיר רומי ומפקדי חיל־המשמר הפּריטורי. משרות אלו מופקדות אך ורק בידיהם של אזרחים ממעמד הפרשים. הפקידות הממלכתית ברומי מתחלקת, איפוא, בעידן שלנו, לשני סוגים: סנאטוֹראלי, שבו נכללו המאגיסטראטים והפּרוֹמאגיסטראטים, נושאי המשרות הקדומות, שראשיתן עוד בעידן הרפובליקה, וקיסרי, שבו הפּרוֹקוּראטורים והפּריפקטים. הסוג הראשון שוריין למעמד הסנאטורים, והשני – למעמד הפרשים. סוג ביניים היוו legati Augusti pro praetore (“שליחיו של הקיסר בעלי התואר פּריטוֹר”), שנימנו אמנם עם מעמד הסנאטורים, אך שלטו בפרובינקיות הקיסריות.

אסיפת־העם, שהיתה מתכנסת עוד בימי אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס, בוטלה על־ידי טיבּריאוּס. יחסו האדיש של העם למעשה זה היא עדות נאמנה, כי אסיפת־העם נתרוקנה מתוכנה הממשי, וקיומה לא היה אלא אחיזת עינים, למן הזמן שהענקת זכות האזרחות הרומית לתושבי איטליה גרמה, שאופייה הפלבּיסציטי של אסיפת־העם יעמוד בסתירה למסיבות שנשתנו (ראה למעלה, ע' 120–121). סמכויותיה הועברו לסנאט, שמדי שנה בשנה השלים את הרכבו על־ידי קווסטורים שמקרוב נבחרו.

התפתחות המימשל בתנאים שנוצרו על־ידי שיטה זו של דיאַרכיה לא היתה עקיבה, ותלויה היתה בנטיותיו האישיות של כל אחד מן הקיסרים. למעשה רוכז כל כוח ההכרעה בידי הקיסר, וסמכותו של הסנאט לא היתה אלא נסבלת. קיסרים עריצים מסוגם של טיבּריאוּס, דוֹמיטיאַנוּס, ובייחוד ספּטימיאוּס סוורוּס ובנו קאראקאלה, צמצמו את סמכותו של הסנאט עד לאפס. ולאחר המהומות הגדולות במאה ה־3 חדלה הדיאַרכיה להתקיים, הן למעשה והן להלכה. במקומה באה שיטת השלטון המונארכיסטי של הקיסר, והסנאט נעשה מועצה עירונית של רומי הבירה. במעמדו זה עבר הסנאט במורשה לעידן הבא.


§ ט. איטליה והפרובינקיות

היחסים בין איטליה והאימפריה הרומית בעידן שבו אנו עומדים דומים ליחסים ששררו בשעתם בין העיר רומי ואיטליה בעידן הרפובליקה, והרומאניזאציה של האימפריה היא מפעלו של העידן שלנו, כשם שהרומאניזאציה של איטליה היתה מפעלו של העידן הקודם. גולת־הכותרת של הרומאניזאציה בשני העידנים היתה הרחבת זכות האזרחות הרומית: אז – על כל אוכלוסי איטליה, כתוצאה מן המלחמה בבעלות הברית (ב־89 לפסה"נ), כעת – על כל תושביהן בני־החורין של הפרובינקיות, על־פי ה־constitutio Antoniniana (“החוקה האַנטוֹנינית”, ב־212). עם זאת יש לציין, כי במחצית המזרחית של האימפריה לא היתה הלשון הלאטינית אלא לשונם של הצבא ושל איגודי האזרחים הרומיים (ראה למעלה, ע' 126–127) בלבד, ואילו במינהל הציבורי ובחיים הפרטיים היא אפילו לא ניסתה להתחרות בלשון היוונית, נציגתה של תרבות יוון, העשירה מתרבות רומי לאין שיעור.

על ספרד, הפרובינקיה הרומית הראשונה (סופחה לרומי עוד בעידן הרפובליקה), שהיתה מיושבת על־ידי האיבּרים (והקלטאיבּרים), עם תערובת ניכרת של יסוד פיניקי בחלקה הדרומי, השפיעה הרומאניזאציה השפעה מכרעת. במידה רבה גרם לכך המצביא קווינטוּס סרטוּריאוּס, שיסד בספרד בתי־ספר שלשון ההוראה בהם היתה לאטינית, ובני הנוער האיבּריים נהרו אליהם ברצון. ברבות הימים קמו בספרד ערים מאוכלסות על־ידי רומיים, בעיקר בעמק הנהר בּייטיס (הוא גוואדאלקיוויר של ימינו). העיר גאדיס (גדר) הפיניקית (קאדיס של ימינו) ויתרה על תפקידה הציוויליזטורי לטובת היספּאליס (היא סוויליה של ימינו) הרומית. גורם שלישי בתהליך הרומאניזאציה של ספרד היוו – בצפון – לגיונות רומי, שנוכחותם היתה דרושה שם מול גילויי המרדנות בקרב האַסטוּרים והקאנטאבּרים. הלגיונות חנו בעיר, שבשמה טמונה עד היום המלה “לגיון” – הלוא היא לאוֹן80. במקביל לתהליך הרומאניזאציה התחולל גם מעבר מצורת חיים שבטית לצורת חיים עירונית, ועוד אַספסיאַנוּס בשעתו יכול להחל על רבים מן היישובים הספרדיים את המשפט הלאטיני. הלשון האיבּרית הונסה להרי הפּיריניאים, ושם נשתמרה עד היום בלשון המדוברת בפי הבּאסקים81. ספרדים – שני הסנקים82, מארקוּס אנאיאוּס לוּקאנוּס, מארקוּס פאבּיאוּס קווינטיליאנוּס, מארקוּס ואליריאוּס מארטיאַליס – ממלאים תפקיד חשוב בספרות הרומית החל מן המאה הראשונה של עידן הקיסרות האלילית, והלשון הרוֹמאנית של חצי־האי הפּיריניאי, על שלוש הסתעפויותיה העיקריות – הפּוֹרטוּגזית, הקאסטיליאַנית והקאטאלאנית – מוכיחה בקרבתה היחסית ללשון האיטלקית, כי הרומאניזאציה כאן היתה קדומה יותר ושלמה יותר מבכל מקום אחר. גם הדתות המקומיות נעלמו כאן מוקדם יותר ובצורה החלטית יותר מבכל מקום אחר.

לא בקלות כזאת נכנעה גאליה. אכן, החבל הדרומי שלה המכונה “פּרוֹבינקיה” (ראה למעלה, ע' 93) לא פיגר אחר ספרד, וההבדל בינו ובין גאליה הנותרת השתקף, לאחר זמן, גם בחלוקתה של הלשון הצרפתית ל־langue d’oc (“לשון האוֹק”) ול־langue d’oïl (“לשון האוֹאיל”)83. את התמורה הגדולה ביותר חוֹלל כאן יוליאוּס קיסר, שסיפח ל“פּרוֹבינקיה” את מדינת מאסאליאה. מאסאליאה אמנם נשארה מרכז ההליניסם הגאלי במשך כל שלוש מאות השנים של הקיסרות האלילית, אך חשיבותה המסחרית עברה לעיר אַרילאטה (היא אַרל של ימינו), היושבת בראש הדלתה של הרוֹדאנוּס, וזו שמרה על מעמדה זה גם בימי־הביניים המוקדמים. ואילו בגאליה, שנכבשה על־ידי יוּליאוּס קיסר, עוד נטוש היה במשך זמן רב המאבק בין היסוד המקומי והיסוד הרומי. במאבקו זה שאב היסוד המקומי עוז מדתו הקודרת והמסתורית ומנציגיה הדרוּאידים, שהיוו חבר כוהנים מאורגן ומלוכד, שהשתלמותו נמשכה שנים רבות ושהיה מתכנס לעיתים מזומנות באַבטריקוּם (היא שארטר של ימינו). רומי, למרות יחסה הסובלני בתחום הדת, גמרה אומר ללחום בדרוּאידיוּת עד חרמה, בגלל האופי הבּארבּארי של פולחנה, שבין השאר תבע גם קרבנות אדם. כדי לגדוע את קרנה של אַבטריקוּם עודדה רומי את פיתוחה של לוּגדוּנוּם (היא ליוֹן של ימינו) כמרכז דתי ומדיני חדש לכל הפרובינקיות הגאליות, וזו אכן נעשתה כעבור זמן לא רב העיר המשגשגת והמאוכלסת ביותר בגאליה. עם זאת בוצעה הרומאניזאציה, אף כאן, בגאליה, בדרכי נועם ובתבונה, והמטרה הושגה במלואה. למן המאה ה־1 מהווה גאליה חלק בלתי נפרד מן הקיסרות, וגם כשפרצה בה, בסוף ימיו של נירון קיסר, התקוממות נגד רומי בראשותו של יוּליאוּס וינדכּס, הצדיק הלה את מעשהו בכך, שהוא, ראש המתקוממים, הינהו יוצא חלציו (אולי המדומה) של בנו הבלתי חוקי של יוּליאוּס קיסר. ואילו בתחום הספרות מתגלה חשיבותה של גאליה רק בעידן הבא.

הצורך לבסס את שלטונה בגאליה הוביל את רומי, במירוץ הזמן, לכיבוש מרכזו של הדרוּאידיסם הגאלי – אותו חלק של בריטאניה הגדולה, שבו ישב שבט הבּריטאנים, הקרוב קרבת מוצא לגאלים; ואילו בקאלידוניה, שבה ישבו הפּיקטים, וכן באי היבּרניה (היא אירלנד של ימינו), שהיה מיושב על־ידי הסקוֹטים, לא נגעה רומי לרעה. לא ארכו הימים, וגם כאן, בבריטאניה, החלו הרומאניזאציה ומעבר התושבים לחיי עיר. למרכז הדתי־מינהלי של הפרובינקיה החדשה נהייתה העיר קאמוּלוֹדוּנוּם (היא קוֹלצ’סטר של ימינו), למרכז המסחרי – לוֹנדיניאוּם (היא לונדון של ימינו), ולמרכז הצבאי – אַבּוֹראקוּם (היא יוֹרק של ימינו). רשת דרכים מפותחת מאוד השלימה את תהליך הרגעתה של בריטאניה, שרק אז, תודות לרומי, למדה לדעת את יתרונות החקלאות וצורת החיים של ישיבת־קבע. היא גמלה לרומי בנאמנות ללא דופי, ובמורת־רוח ניתקה מן הקיסרות במאה ה־5, לאחר שלשווא ביקשה הגנה.

תוכניתם של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס ושל בנו המאומץ, נרוֹ קלאבדיאוּס דרוּסוּס הנועז, להקים גרמניה רומית, שגבולה יגיע עד לנהר אַלבּיס (הוא אֶלבּה של ימינו), לא יצאה לפועל בעטייה של מפלת לגיונות פּוּבּליאוּס וארוּס ביער הטבטוֹבּוּרגי (ב־9). בשם גרמניה כוּנוּ שתי פרובינקיות נרחבות, שהשתרעו מעברו השמאלי של הרינוּס ומעבר זה של קו־הביצורים (limes), שחיבר את חלקו העליון של הרינוּס עם חלקו העליון של הדאנוּבּיאוּס. כמרכז מינהלי שימשה כאן קוֹלוֹניה אַגריפּינה (היא קלן של ימינו), שנקראה כך על שם מארקוּס ויפּסאניאוּס אַגריפּה, חתנו של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס, כמרכז צבאי – מוֹגוּנטיאַקוּם (היא מאינץ של ימינו), ואילו כל חייה של ארץ זו נשאו אופי צבאי. אמנם החרוּסקים, שמנהיגם אַרמיניאוּס השמיד בשעתו את לגיונות וארוּס, איבדו זמן קצר לאחר מכן את ההגמוניה שלהם על שבטי גרמניה, והחאטים, שתפסו את מקומם, היו באופיים שוחרי שלום, אבל בשלהי שלטונם של הקיסרים מבית אַנטוֹנינוּס מתגלה ליד גבול הרינוּס שבט (או איגוד שבטים) האַלמאנים התוקפני, ובימי המהומות מתחברים עמהם הפראנקים (Franci, “בני־חורין” – כפי הנראה איגוד של שבטים). מכאן ואילך מתחילות המלחמות הבלתי פוסקות עם גרמניה, שבסופו של דבר הן תתשנה את כוחה של הקיסרות.

פרי יוזמתו של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס היתה גם תוכנית אירגונן של הפרובינקיות הדאנוּבּיוֹת, שאת מיספרן העמיד על חמש, והן: 1) רייטיאה, שמרכזה היתה אַבגוּסטה וינדליקוֹרוּם (היא אוֹגסבּורג של ימינו). פרוביניקה זו, שמארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס סיפח אליה אחר כך את קאסטרה רגינה (היא רגנסבּוּרג של ימינו), גילתה יחס עויין לתהליך הרומאניזאציה. 2) נוֹריקוּם, שבה התחולל תהליך הרומאניזאציה בקלות ובהצלחה. החשובות מבין עריכה המרובות היו אֶמוֹנה (היא ליוּבליאנה של ימינו) ויוּואווּם (היא זאלצבּורג של ימינו). 3) איליריקוּם (עילית), בה ישבו עממים שמהם יצאו האַלבּאנים של ימינו. כיבושה של ארץ זו החל עוד בעידן הרפובליקה, אך אירגונה ותהליך הרומאניזאציה שלה בוצעו בעידן הקיסרות האלילית. שקיעת הקיסרות במאה ה־3 היתה, למרבה הפלא, מועד השגשוג של איליריקוּם, שעיר בירתה סאלוֹנה היתה אחד הכרכים המאוכלסים ביותר באימפריה הרומית. בקרבת כרך זה, בספּאלאטוּם, הקיים ואליריאוּס דיאוֹקליטיאנוּס ארמון בעל ממדים עצומים, שבתוך חומותיו שוכן בימינו חלק מן העיר ספּליט. 4) פּאנוֹניה (או איליריקוּם תחתית) עם עריה הראשיות, הסמוכות זו לזו, קארנוּנטוּם (בין פּטרוֹנל ודוֹיטש־אַלטנבּוּרג של ימינו) וּוינדוֹבּוֹנה (היא וינה של ימינו). פרובינקיה זו היתה בעלת אופי צבאי מובהק, וחנה בה חיל רב. ובאותו זמן שהלגיונות הגרמניים לחמו באַלמאנים ובפראנקים, לחמו הלגיונות הפּאנוֹניים במארקומאנים. 5) מוֹיסיאה עם הערים סינגידוּנוּם (היא בּיאוֹגראד של ימינו) וּוימינאקיאוּם (היא פּאסארוֹביץ של ימינו). ארץ זו נתונה היתה להשפעה תרבותית כפולה – רומית מפּאנוֹניאה ויוונית ממאקדוֹניה, וכזוֹ כן זוֹ נהנו מתמיכה שווה שלטונות רומי.

לחמש פרובינקיות אלו, שאורגנו על־ידי אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס ויורשיו הישירים הוסיף טראיאנוּס עוד פרובינקיה אחת, והפעם מעבר לדאנוּבּיאוּס, הלוא היא דאקיאה (רוֹמאניה של ימינו). אם כי ארץ זו סופחה לקיסרות מאוחר בהרבה מן הפרוביניקיות האחרות, ונותקה מן הקיסרות במוקדם – למן המהומות במאה ה־3 – היתה הרומאניזאציה שלה מושלמת במידה כזו, שהיא החזיקה מעמד במשך מאות השנים הרבות שחלפו ומול כל הפלישות של הבּארבּארים, והרוֹמאנים של ימינו רואים בצדק בטראיאנוּס את יוצר אומתם.

אכן, בסופו של דבר אין תולדות כל פרובינקיות־ספר אלו מוסיפות לנו ולא כלום, פרט לשמות, תאריכים ועובדות גלויות לעין. לעומת זאת נחוש בדופק החיים האמיתי רק בהתקרבנו אל המזרח היווני. חצי־האי הבּאלקאני, ללא איליריקוּם, מוֹיסיאה ותראקיה, התחלק לשתי פרובינקיות, מאקדוניה ואכאיאה, ובתחומיה של הראשונה נמצאה גם יוון הצפונית (ראה כרך א, ע' 33). המרכז הדתי של שתיהן היתה דלפוֹי, שהאַמפּיקטיאוֹניה שלה (ראה למעלה, ע' 16), שאורגנה מחדש על־ידי רומי ונכללו בה מאקדוֹניה ואֵיפּירוֹס, הקיפה כמעט את כל שבטי יוון. המרכזים המדיניים היו שתי הערים הראשיות: קוֹרינתוֹס, שנבנתה מחדש על־ידי יוּליאוּס קיסר כמושבה רומית, ואַרגוֹס. הראשונה היתה מקום מושבו של נציב רומי, ובשנייה היתה מתכנסת אסיפת־הנציגים של הפרובינקיה, והן היו ערים חופשיות. כי רומי הפגינה בדרכים שונות את הפילהליניסם שלה, ובמיוחד כלפי אַתוּנה, אך הגדיל לעשות בתחום זה אַדריאַנוּס, בקשטו את אתונה במיבנים מפוארים, בהקימו בה שכונה חדשה ובהעניקו לעיר אוּבל למשיכת מי־שתייה, שעד היום משתמשים בו תושבי אַתוּנה. ואולם, למרות כל זה יוון דועכת. היעלמות התודעה הפילוֹנוֹמית הובילה להפחתה הדרגית בשיעור הנישואים ולהתמעטות האוכלוסייה בארצות אלו. לדת הקדומה עוד נודעה השפעה, אך יותר כאובייקט של חיבה מאשר של אמונה. החרושת והמסחר ירדו לשפל המדריגה, ופּירייאבס, שלפנים נחשב ל“הנמל מסביר־הפנים ביותר בעולם”, ראה כעת במימיו ספינה זרה רק לעיתים רחוקות בלבד. הלך־הרוח הכללי הוא של שקיעה שלווה ורגועה. נציגו המובהק ביותר הוא פּלוּטארכוֹס איש חיירוֹניאה (במאות 1–2), אחד האישים רבי־החן ביותר באותם זמנים, ראש משפחה טוב ובן מסור למולדתו הזעירה, שלא הלך בגדולות, והסתפק בכיבודים הצנועים שבני מולדתו יכלו להעניק לו, ובסבר פנים יפות ציפה למותו תחת קרני השמש השוקעת של הר אַפּוֹלוֹן.

אסיה הקטנה היתה מורכבת מפרובינקיות אחדות, שהראשית ביניהן היתה “אסיה” במשמעותה המצומצמת – הממלכה הפּרגאמית הקדומה – שכונתה “הפרובינקיה בעלת חמש מאות הערים”. על שגשוגה בעידן שבו אנו עומדים יעידו, בנוסף לספרות, גם שרידי־החורבות המרובים, שנחשפו בדורות האחרונים על ידי החוקרים: “בכל מקום שחוקרי העבר מגלים פינה נידחת, שניצלה משום־מה מן החורבן של אלף וחמש־מאות השנים המפרידות בינינו ובין אותה תקופה – עומדים אנו מזועזעים ומכוסים כלימה על הניגוד המשווע בין תקופתנו העלובה והמעוררת־רחמים ובין האושר והזוהר של התקופה הרומאית שחלפה לבלי־שוב” (מוֹמסן)84. החקלאות, החרושת והמסחר עמדו כולם כאחד על מדריגה גבוהה. הערים התחרו ביניהן על ההגמוניה בתחום ההשכלה, ובספרות – היוונית כמובן – של העידן שבו אנו עומדים תפסה אסיה הקטנה מקום ראשון במעלה. תושביה הצטיינו בחיוניות, ברגישות, וכמו כן בנטייה להזייה ולמסתורין. ואם עושי־נפלאות, כגון אַפּוֹלוֹניאוֹס איש טיאַנה, מצאו להם כאן קרקע נוח למעלליהם, קמו כאן, מצד שני, גם עדוֹת ראשונות של מאמינים מסורים בלב ונפש לנצרות.

סוּריה – בדומה לאסיה הקטנה – מצפה עדיין אף היא לגואליה, שיחזירו לה את הרווחה, שממנה נהנתה בעידן הקיסרות. אך בדרך כלל שונה היא סוּריה באופייה מאסיה הקטנה: שם – שפעת ערים משגשגות המתחרות זו בזו, וכאן – ההגמוניה הבלתי־מעורערת של עיר־הבירה היוונית אַנטיוֹכיה שעל־יד דפני, הטובעת במותרות ובהוללות, ושזוהרה לא הועם על־ידי הבירה הלאטינית ביריטוֹס (היא בירוּת של ימינו), אם כי זו קנתה לה שם בבתי־הספר הגבוהים שלה לפילולוגיה ולמשפטים; שם – חיי שקט ושלווה של פרובינקיות מפורקות מנשקן, תחת שלטונו נדיב־הלב של הסנאט הרומי, וכאן – פרגול הנציב הרומי ושאון הקרב של הלגיונות החונים ליד הגבול הבלתי שקט של הפּרת. ואולם החקלאות, החרושת והמסחר עמדו כאן, בסוּריה, על מדריגה עוד יותר גבוהה מאשר שם, באסיה הקטנה.

לתשומת לב מיוחדת ראויה ארץ־ישראל. לאחר המלכים מבית החשמונאים (ראה למעלה, ע' 24) שלט במשך ארבעים שנה הוֹרדוֹס הגדול, ובימיו הגיעה ממלכת יהודה לשיאה, הן מבחינת הזוהר החיצוני והן מבחינת העוצמה. ואולם בימי יורשיו החלו המהומות. מעמדה המדיני של הארץ לא היה יציב, והשתנה בסירוֹגין: פעם היא היתה פרוביניקיה עם פּרוֹקוּראטוֹר רומי בראשה, ופעם מדינה עצמאית למחצה תחת חסות רומי. איבתן ההדדית של המפלגות ביהודה זו כלפי זו ואיבתן המשותפת כלפי רומי גדלו בהדרגה, והובילו לבסוף להתפרצות המרידה (66–70), שבה נחרבה ירושלים יחד עם מקדש־אלוהים שבתוכה. ואולם כוח ההתנגדות של העם היהודי לא נשבר: מדי פעם בפעם היה חוזר ומתקומם, אמנם ללא הצלחה, נגד שלטון רומי (בימי טראיאנוּס, אַדריאַנוּס, אַנטוֹנינוּס החסיד). מרידות נפל אלו הגבירו את רגשות האיבה והסלידה ההדדיים בין היהודים ורומי. התוצאה החיצונית של מאבקים אלה היה סיפוח ארץ יהודה, עם בירתה אַייליאה קאַפּיטוֹלינה85 – שמה של העיר החדשה שהוקמה על־ידי אַדריאַנוּס על חורבות ירושלים, ושבה אסורה היתה הישיבה ליהודים – לפרובינקיה סוּריה. והתוצאה הפנימית – קץ לתנועת ההתגיירות (ראה למעלה, ע' 78–79), והסתגרות מוחלטת של היהודים. תקופה חדשה זאת בתולדותיהם עומדת כולה בסימן בית־הכנסת.

נשאיר נא בצד את ערב הדרומית (ערב הצפונית־מערבית), ארץ המדבריות, שבכל זאת, תודות לסחר־המעבר עם הוֹדוּ, קמו בה ערים מפוארות ובעלות עושר אגדי, כגון פּטרה, ונעבור למצרים, עם אַלכּסנדריה בירתה. מינהל המדינה כאן, שלא כמו בפרובינקיות האחרות, היה על טהרת הביוּרוֹקראטיה. אפילו עריה היווניות של מצרים התנהלו ללא מועצות וללא פקידים נבחרים. תודות לפוריותה, שעלתה על זו של כל הפרובינקיות האחרות, היתה מצרים בעידן הקיסרות ממגורתה של איטליה. משום כך ייחסו הקיסרים משקל מיוחד לפרובינקיה זו, שהשלטון עליה הבטיח להם את נאמנותה של איטליה. מרכיב שני בחוסנה של מצרים היתה החרושת שלה, ובעיקר ייצור אריגים, זכוכית ופּאפּירוּס. מרכיב שלישי היה המסחר שלה עם הוֹדוּ, שהתנהל לאורכו של היאוֹר עד לעיר קוֹפּטוֹס, וממנה בדרכי־המלך הגדולות עד לנמלים של ים־סוף, כגון מיאוֹס הוֹרמוֹס ובּרניקי, ומכאן, תוך עקיפת ערב, עד לחוף מאלאבּאר. המסחר עם הוֹדוּ גדל במיוחד למן הזמן שבו גילה יורד־הים היפּאלוֹס את תדירות המוֹנסוּנים, ותודות לכך אופשרה תחבורה ישירה, בדרך הים, מחוף עדן לחוף מאלאבּאר. המוזיאון של אלכסנדריה, על כל הקתדרות שלו, הוחזק על־ידי הקיסרים, והמלומדים שהסתופפו בחצרותיו הוסיפו לכנות את עצמם בגאווה apò tou Mouseíou, “מן המוּזיאוֹן” (כשם שנהוג בצרפת הכינוי de l’Institut, “מן המכון [הצרפתי]”). ברם, תלותו של המוזיאון בשליטים היתה בעוכריו: מן הזמן שחצר המלכות נעלמה באלכסנדריה, החלה ירידתו, בה בשעה שבתי־הספר הגבוהים באתונה לא חדלו מלשגשג גם תחת חסותה של רומי. אמנם, כל האמור כאן אינו מתייחס אלא לאוכלוסייה היוונית בלבד. ואילו אוכלוסיית הילידים, שהתנוונה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה רוחנית בעטיים של נישואי עריות במשך דורות מרובים, עבדה בקהות ובצייתנות את עבודתה המפרכת, מתוך שוויון־נפש לכל מה שלא היה לו קשר עם התנינים והחתולים המקודשים עליה.

בהשאירנו בצד את פּנטאפּוֹליס86 (לחוֹפי הסירטיס הגדול), שבעידן הקיסרות אין הוא מעורר עניין מיוחד, עוברים אנו למערבה של אפריקה, איזור שהשתרע בין הים התיכון והמדבר, והיה מורכב מטריפּוֹליס87, מן הפרובינקיה אפריקה יחד עם נוּמידיה, וממאבריטאניה. משהוקמה קארתאגוֹ מהריסותיה על ידי יוּליאוּס קיסר, לאחר מאה שנה של חורבן, החל בפרובינקיות אלו מועד של שגשוג מופלא, שעליו תעדנה עד היום הזה חורבות הערים שנוסדו באותו זמן. מסובכת מאוד היתה באיזור זה בעיית הלאומיות. לשון הילידים, הבּרבּרית, החזיקה מעמד איתן במשך כל הזמן העתיק, כשם שהיא מחזיקה מעמד גם גם בימינו. ואולם, כתוצאה משלטון קארתאגוֹ באיזור נצטרף ללשון הבּרבּרית רובד פיניקי, ואילו מכוח משיכתה האדיר של התרבות היוונית בסיקיליה ובקיריני נצטרף רובד יווני לרובד הפיניקי. וכעת, מעל לתשתית זו, מתווסף רובד לאטיני, והוא הנוחל את הנצחון: בסוף עידן הקיסרות האלילית מתגלה לפנינו אפריקה לאטינית, שגם לספרות תרמה את “הלאטנית האפריקאנית” המיוחדת באופייה, הנסערת ומליאת האונים, אם כי לעיתים גם מוזרה, הלא היא הלאטינית של אַפּוּליאוּס בקרב עובדי האלילים, וזו של טרטוּליאַנוּס ואבריליאוּס אַבגוּסטינוּס בקרב הנוצרים. מבחינת חשיבותן הכלכלית לא היו פרובינקיות אלו שוות זו לזו. הפרובינקיה אפריקה לא בהרבה נפלה בפוריותה ממצרים, וכן גם נומידיה. מאבריטאניה היתה דלה יותר, ורומי כבשה אותה בימי קאליגוּלה מנימוקים צבאיים, ובעיקר – כדי להבטיח את ספרדת מפני פשיטות מן הדרום.

כל ההתפתחות התרבותית של הקיסרות הובילה איפוא בהכרח לשניוּת הרת תוצאות גורליות: מזרח יווני ומערב רומי. מדיניות הפנים של רומי במירוץ הדורות שמרה בעקיבות על שיטת “שתי הלשונות שלנו”, שהתבטאה בייווּן המזרח וברומאניזאציה של המערב. במזרח המשיכה רומי במפעלו של העידן ההליניסטי, ובמערב ביצעה את מפעלה העצמי, ומאמציה הוכתרו בהצלחה. מכשירי הרומאניזאציה היו: מושבות ואיגודים של אזרחים רומיים; בית־הספר הלאטיני החפשי; הצבא ושיטתו העקיבה בגיוס חיילים מן החבלים השונים של האימפריה. ואולם המכשיר הראשי היתה הסובלנות, ההימנעות מאמצעי כפייה, כדי שהכרת התועלת הברורה שבסיגול תרבות רומי לא תורעל על־ידי תחושת השפלה מוסרית. מפליאה הרגשת האחדות, שבה היו חדורים אזרחי קיסרות כפולה זו: לוּקיאנוֹס הסוּרי וסנקה הספרדי, כזה כן זה חשו את עצמם אזרחי אימפריה רומית אחת. בקיעים באחדות זו אמנם הסתמנו מזמן לזמן בעטיים של הגייסות, שכל אחד מהם רצה להושיב על כס השלטון את מצביאו הוא, ואולם העמים בפרובינקיות דבקו זה בזה ובמרכזם המשותף – רומי.


§ י. התודעה המוסרית

פועלה של הפילוסופיה היוונית במשך דורות רבים, בלשון היוונית ובלשון הלאטינית, הניב בעידן הקיסרות האלילית את פירותיו הבשלים ביותר, ואיחד את חלקיה השונים של הקיסרות הרומית לחטיבה אחת גם מבחינה תרבותית־מוסרית. פועל זה הקיף לא רק את עילית החברה: הפילוסופיה הקינית, שקמה לתחייה בכוחות מחודשים, הגיעה עד לשכבות החברה הנמוכות ביותר, בהכריחה כל אחד להתמודד עם בעיות־היסוד של המוסר. בעיות אלו נחשבות בכל מקום כמעניינות ביותר. ביישובו הכפרי של הוֹראטיאוּס, נושאי שיחתם של שכניו האיכרים, בהיותם מסובים לסעודת הערב, הם:

Divitiis homines, an sint virtute beati?

Quidve ad amicitias, usus rectumne, trahat nos?

Et quae sit natura boni? summumque quid ejus?

(Q. Horatius Flaccus, Satirae, II, 6, 74–76).

"האם בעושר או בצדקות ימצאו הבריות את אושרם?

או האם לידידות נימשך על־ידי התועלת או על־ידי היושר?

והטוב – מה טבעו? ומה דרגתו העליונה?"

(קווינטוּס הוֹראטיאוּס פלאקוּס, סאטירות, ספר ב, סאטירה 6, חרוזים 74–76, תרגום ג.א.).


העשירים שוכרים להם פילוסופים ביתיים כמדריכים למצפונם וכמחנכים לבניהם; העניים מסתפקים בשמיעת הרצאות פומביות ובשיחות בינם לבין עצמם; ואילו הדלים ביותר מאזינים בצמאון לנואמים ברחובות או לאיזה עבד נבון מבית הגון, החוזר בפניהם על מה שצותת מן השיעורים שניתנו לילדי אדוניו. והפילוסופיה כשהיא לעצמה, בהשתדלה לספק את צרכיה הרוחניים של החברה, משאירה בצד את בעיות ההיגיון, ואף את בעיות הפיסיקה, ומתרכזת בבעיות המוסר. היא מלמדת את הבריות איך להוכיח צדקתם ואיך לנמק התנהגותם.

למי להוכיח ובפני מי לנמק? אכן, כאן מתחילים חילוקי הדעות. כללי המוסר האַבטוֹנוֹמי של אַפּלטוֹן לא נשתכחו. הפילוסופיה הנעלה נטתה גם בעידן זה להשיב: “על הבריות להוכיח צדקתם לעצמם, ולנמק את התנהגותם בפני עצמם” – מתוך שאיפה להשיג אותה שלוות נפש, שבה ראו כל כיווניה השונים של הפילוסופיה, מנקודות מבט שונות, את תכלית התנהגות האדם ואת הערובה לאושרו. עם זאת ניתן להרגיש – במקום אחד במידה פחותה, במקום אחר במידה יתירה – בנטייה לאבדיימוֹניסם מיסטי. הפילוסופיה הסטואית, בהודותה בהשגחה האלוהית (providentia), פתחה בכך פתח להודאה בתלותם של מעשינו מן האלים. בעידן זה מוחדר היסוד הדתי למוסריות. גדל והולך, ראשית לכול, אבדיימוניסם מיסטי ביאולוגי – ההכרה בהכרח ההצטדקות בפני האלוהות, כדי לשכך את חמתה ולזכות בחסדה עלי אדמות: innocue vivite – numen adest! (“חיו לא־דופי – אלוהות משגיחה!”)88. ואולם ביחס להכרה זו נמצא עידן הקיסרות האלילית בתנאים נוחים פחות מאשר התקופה ההלינית, משום שבינתים נעלמה התודעה הפילוֹנוֹמית. ברכזו את כל מעייניו בחיי הפרט, לא יכול האדם להתחמק מן השאלה המטרידה: מדוע זה לעיתים כל כך קרובות ייטב לו לרשע, ויירע לו לצדיק? הפילוסופיה הנעלה השיבה על כך, בשוללה את תוכן השאלה: “לא ייתכן כי חיי הצדיקים יהיו רעים, מאחר שאין טוב מחוץ לשלימות המוסרית, ואותה אי אפשר לשלול מן האדם”. ואולם מוסריות אמיצה זו לא יכלה להיות אלא נחלתם של מעטים בלבד, ואילו הרבים דרשו תיקון העיוות המוסרי, וכשלא ראו סיכוי לכך כאן, עלי אדמות, חיפשוהו שם.

לא ייפלא איפוא, כי תודות להלך־רוחות כזה נעשה העולם נוח יותר: תהליך העידון המוסרי של האנושות, שראשיתו עוד בעידן ההליניסטי, עובר למערב, ולא בלי גאווה מספר טראיאנוּס באיגרותיו (איגרת 98) על רוח הנדיבות המפעמת בקרב בני דורו. אמנם, אהבת־אנוש יוונית זו נתקלה במערב באכזריות הקרבות של הלוּדרים, שכסמלה של רומי אף הועברו למזרח היווני. אגב, העברה זו לא בוצעה ללא התנגדות מצד יוון החדורה אהבת־אנוש: כשבני אתונה נועצו ביניהם האם מן הראוי להם, לשם תחרות בעיר הרומית קוֹרינתוֹס, להנהיג בעירם קרבות לוּדרים, אמר להם הפילוסוף דימוֹנאכּס, שהיה באותו מעמד: "אל נא תחליטו על כך, אתונאים, קודם שתסירו את מזבח אלוהות החמלה (Éleou bomós)89. ואולם הדהמה זו של האכזריות לא היתה אלא זמנית בלבד, ולא שמה לאַל את הלך־הרוח האנושי ביסודו, שבא על ביטויו בנדיבות גוברת והולכת, בשיפור גורל העבדים, בהשבחת המינהגים ובעידונם. תהליך הבּארבּאריזאציה של רומי, שהחל בימי הקיסרים משושלת סוורוּס וגבר בימי המהומות, הביא גם מבחינה זו לידי מיפנה בחברה הרומית.

העידון ונועם־ההליכות שעליהם מדובר כאן, היו טבועים בחותם האמונה הגוברת והולכת בגזירה, כתוצאה מהתפשטות האַסטרוֹלוֹגיה (ראה להלן, ע' 205–207). הפאטום (fatum) – הגורל, שאין מנוס מפניו ואין להתגבר עליו – הוא האל, בה"א הידיעה, של עידן הקיסרות האלילית, והוא שמילא בעידן זה את התפקיד שמילאה בשעתה, בימי ההליניסם, פוֹרטוּנה הגחמנית (היא טיכי היוונית). סיסמת העידן שלנו היא: Ducunt volentem fata, nolentem trahunt (“את המציית אֵלות הגורל תובלנה, את המסרב – תגרורנה”)90. החכם ייכנע לגזירה. חכם מעין זה הוצג בפנינו בראשית עידן הקיסרות האלילית על־ידי ורגיליאוּס בדמות גיבור “אַייניאיס” שלו – היצירה, שעליה חונך הנוער הרומי. בשלהי תור הזהב של אותו עידן רואים אנו חכם מעין זה יושב על כס הקיסרות – הלוא הוא הקיסר מארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס.

ואולם רבו גם כאלה, שלא אבו להיכנע לגזירה. הציקה להם מוּדעוּת חולשתם מול כוח אכזר, הקובע מראש גם את גורלנו וגם את רצוננו על־ידי השפעות מסתוריות של כוכבי הלכת ברגע הולדתנו. בני־אדם אלה הקשיבו רב קשב לקריאתם של הללו, שהכריזו כי “הטבילה מדיחה את כתם כוכב הלכת”.


פרק ב: המדע

§ יא. המדע

אותה התעצמות של הרוח המדעית, שהולידה את התגליות הגדולות של העידן ההליניסטי, מתחילה עוד במאה ה־1 לפסה"נ לגלות סימני שפל. במידה רבה ניתן לייחס תופעה זאת לירידתן של חצרות השליטים ההליניסטיות. לאחר היעלמותן המוחלטת בעידן הקיסרות האלילית ניתן היה לחזות מראש, כי המצב יחמיר וילך. ואכן, במרבית המדעים השתרר קיפאון, יתר על כן – הורגשה אפילו נסיגה. סייע לכך גם הלך־הרוחות של העידן – פניית הבריות מן העולם החיצוני אל הפנימי, וגם נצחונו של אותו מדע מדומה, שעליו דוּבּר זה עתה.

אמנם המאתימאטיקה, שנאצל עליה מזוהר שמו הנערץ של אַפּלטוֹן, זכתה להוקרה רבה. היא העמידה גם בעידן הקיסרות האלילית נציג רב חשיבות – הלא הוא דיאוֹפאנטוֹס איש אלכסנדריה, אבי האַלגברה שלנו. הוא היה הראשון ששיחרר את האלגברה מתלותה בהנדסה (האחרונה הנחילה לאלגברה מונחים כמו ריבוע, ועוד), וממדע המרחב עשה אותה מדע מופשט. בתחומי האַסטרוֹנוֹמיה וההנדסה פיתח במידה רבה קלאבדיאוּס פּטוֹלמאיאוֹס הנודע (המאה ה־2) את מיקום הערים על רשת המיצהר של אֶראטוֹסתניס. אך בזלזלו בגילויי אַריסטארכוֹס איש סאמוֹס, ובחוזרו לשיטתו הגיאוֹצנטרית של אַריסטוֹ, הוא גם שביצר את מעמדה של שיטה זו, תחת השם “שיטת פּטוֹלמאיאוֹס”, לתקופה של אלף וחמש מאות שנה. בזוֹאוֹלוֹגיה היה קיפאון מוחלט. הבריות התעניינו אך ורק במפלצות ובסיפורי מעשיות מעולם בעלי־החיים, ועל שיטתו המדעית של אַריסטוֹ האפילו ה“היסטוריות” של קלאבדיאוּס אייליאנוּס והחיבור האלמוני Physiológos (“חוקר הטבע”), שרווח באלכסנדריה של מצרים במאה ה־2, ושנודע לתהילה גם בניצני הספרויות של אירופה החדשה. גורל דומה צפוי היה גם לבּוֹטאניקה, לולא המשיכו בתי המרקחת להתענין ב־materia medica (“חומר לריפוי”). נציגה המובהק של הבּוֹטאניקה בימי נירוֹן היה פּדאניאוֹס דיאוֹסקוֹרידיס, שחיבורו הפארמאקולוגי היסודי (בליווי איורים) נשתמר עד לזמננו, והיה לתועלת רבה בראשיתו של המדע החדש. כל המלומדים שנימנו כאן כתבו חיבוריהם יוונית. בספרות הלאטינית יש להזכיר את החיבורים Naturales Quaestiones (“מחקרי הטבע”) של סנקה91 ו־Naturalis Historia (“תולדות הטבע”) של פּליניאוּס הקשיש, opus diffusum, eruditum nec minus varium quam ipsa natura, “חיבור נרחב, עתיד ידע, ולא פחות רב־גוֹני מן הטבע עצמו”, כפי שקובע אחיינו פּליניאוּס הצעיר (“איגרות”, ספר ג, איגרת 5, סעיף 6). שני חיבורים אלה ראויים להכרת תודתנו, כי הם שימשו כמתווכים מועילים בין המדע של העולם העתיק, והמדע החדש. עם זאת יש להעיר, כי סגולתם העיקרית היא לא מקוריותם, אלא כושר ההרצאה (בחיבור הראשון) והחריצות (בחיבור השני). מבחינת תוכנם עדיין יש למנות חיבורים אלה עם העידן הקודם, יען הסתמכו על מקורות יווניים, ופּוֹסידוֹניאוֹס בכללם.

כבר הוזכר למעלה אותו מדע מדומה, שבעידן הקיסרות האלילית השתלט על כל המדעים האחרים, הלוא היא האַסטרוֹלוֹגיה. כפי שכבר סוּפר למעלה (בע' 50) הביא אותה, עוד במאה ה־3 לפסה"נ, לעולם ההליניסטי, הכוהן בּירוֹסוֹס, ממולדתו הבבלית, שם היתה קיימת מדורי־דורות כמדע הנחש, שלפי מעמד שבעת כוכבי־הלכת ביחס לשנים־עשר הבתים שבגלגל־המזל, היה משמיע נבואות ומשיא עצות למלך. ודווקא למלך: יען האלים של כוכבי־הלכת, שנקראו בשמותיהם של אלי בבל, יכלו, כמובן, לבוא במגע עם המלך בלבד, שאף הוא, כמוהם, נחשב אֵל. על אדמת יוון התחוללו באַסטרוֹלוֹגיה תמורות ניכרות. לכול לראש עבר עליה תהליך של דימוקראטיזאציה: מערכות הכוכבים (constellationes) קובעות את הגורל לא רק למלכים לבדם, אלא גם לבני־אדם בכללם, וזאת בשני פנים: מצבם של הכוכבים ברגע לידתו של בן־אדם קובע את אופיו וגורלו לאורך כל חייו (genitura), וּמצבם בכל רגע נתון קובע גורלה של פעולה שראשיתה באותו רגע. ושנית – ותמורה זו היתה תוצאה ישירה מן התמורה הקודמת – על אדמת יוון סיבכה האַסטרוֹלוֹגיה, בצורה שאין להעלותה על הדעת, את שיטתה למען תצלח לקביעת ניחושים מדויקים הן ברגע לידתו של אדם והן בראשיתה של כל פעולה. כל זה היה תוצאה של עבודת העידן ההליניסטי, שבו גילו מידה שווה של זלזול כלפי האַסטרוֹלוֹגיה גם האַסטרוֹנוֹמיה המדעית וגם הפילוסופיה, ובייחוד הפילוסופיה של האקאדמיה החדשה. ואולם במחצית העידן ההליניסטי התחולל משבר: הסטוֹאיקן פּוֹסידוֹניאוֹס (ראה למעלה, ע' 70) נטל תחת חסותו, בין מדעי הניחוש האחרים, גם את האַסטרוֹלוֹגיה. חסות רבת־יוקרה זו הכשירה את הקרקע לניצחון שנוחלת האסטרולוגיה בעידן הקיסרות האלילית. השיטה של קביעת גורלן של פעולות בראשן גרמה לקביעת יחסי־גומלין בין סדרם של ימות השנה לבין סדרם של כוכבי־הלכת, לשון אחרת: נוצר השבוע האַסטרוֹלוֹגי92, הרוֹוח כעת בכל שכבות החברה הרומית. מתקינים לנוחיות הציבור לוחות מיוחדים עם הוראות, אילו ימים ושעות נוחים או מזיקים לפעולה מסוימת, והם מחיים, ובצורה מורכבת הרבה יותר, את משנתו התמימה של הסיאוֹדוֹס על ימי מזל טוב וימי מזל ביש (ראה כרך א, ע' 142). מתרבים והולכים בכל רחבי הקיסרות איצטגנינים, המכונים Chaldaei (“בבלים”) ו־mathematici (“מאתימאטיקאים”), שמפיהם מבקשים הבריות עצה. האיצטגנינות כמקצוע אמנם מעשירה את בעליה, אך גם כרוכה בסכנות מרובות, כי יחידים שאפתניים להוטים לחשוף את תעלומות גורלו של הקיסר, כפי שמוּנה לו ברגע לידתו. איצטגנין־החצר, בדומה לרופא־החצר, נעשה חלק בלתי נפרד מן הפקידות של חצר־הקיסר (ראה למעלה, ע' 175). לבסוף, משתלטת האַסטרוֹלוֹגיה גם על המדעים האחרים, בפתחה שיטה, שעל־פיה קיים קשר מסתורי בין בתי גלגל־המזלות מצד אחד, ובין הארצות השונות (אַסטרוֹגיאוֹגראפיה), בעלי־החיים (אַסטרוֹזוֹאוֹלוֹגיה), הצמחים (אַסטרוֹבּוֹטאניקה), המחצבים (אַסטרוֹמינראלוֹגיה, שממנה צמחה האמונה הטפלה, הרוֹוחת עד היום, בדבר “אבני מזל טוב לכל חודש”), חלקי גופו של האדם (אַסטרוֹמדיצינה), וכן הלאה – מצד שני. שיטות דמיוניות אלו, שהוסברו בצורה עממית בספרי־עזר מיוחדים, דחקו בהדרגה את רגליהם של המדעים הנאותים, שהיו אמנם בריאים, אך קצרה ידם לפעול על הדמיון.

באשר למדע הרפואה – יש לציין, כי שפר גורלו בעידן הקיסרות האלילית לעומת המדעים האחרים. אף בעידן זה מעמידה הרפואה, בצדם של רופאי־אליל המאחזים עיני הבריות, גם מלומדים בעלי משקל, הממשיכים במסורת המפוארת של היפּוֹקראטיס. עמהם נמנה בראש וראשונה גאלינוֹס (המאה ה־2), רופא זריז וסופר בלתי נלאה, שחיבוריו המרובים, יחד עם חיבוריו של היפּוֹקראטיס,זכו לשפע של הוקרה באירופה החדשה עד למאה ה־16 (ובעולם המוסלמי – עד לימינו אלה). אמנם, ניתוחי גופות, ועל אחת כמה וכמה ניתוחי בעלי חיים בעודם בחיים, היו אסורים בעידן הקיסרות האלילית, אך את מקומם מילאו בהצלחה קרבות הלוּדרים, ובשביל רופא העוסק במחקר לא היתה מישרה רצויה יותר ממישרת רופא לוּדרים.

חסות האַסטרוֹלוֹגיה היתה ללא ספק לברכה למדע אחד שראשיתו בעידן הקיסרות האלילית, הוא מדע הכימיה (ראה למעלה, ע' 55). התמורות המסתוריות והפלאיות, המתחוללות ביסודות, העלו את המחשבה בדבר הקשר הנעלם ביניהם ובין אֵלי כוכבי־הלכת. מסיבות מובנות מצאו קירבה בין הזהב והשמש, בין הכסף והירח, בין האלקטרון הזוהר (מסג של זהב וכסף, שנחשב בראשונה למחצב בפני עצמו) וכוכב צדק (יוּפּיטר), בין העופרת הכבדה ושבתאי (סאטוּרנוּס), בין הנחושת (cuprum בלאטינית), המופקת בקפריסין (Cyprus בלאטינית) וכוכב נוֹגה (הוא כוכב האלה ונוּס, המכונה גם קיפּריס), בין הברזל הקרבי וכוכב מאדים (מארס), בין הבדיל הניתן בקלות והכוכב מרקוּריאוּס. מאוחר יותר, כשעמדו על טיבו של האלקטרון כמסג וכשגילו את הכספית, ייחסו יסוד זריז זה לכוכב מרקוּריאוּס, ואילו הבדיל, ללא כל טעם מספיק, נעשה מתכתו של הכוכב צדק (יוּפּיטר). התחברות היסודות נתפסה כנישואים – מרצון או מאונס. על כל פעולה כימית ריחפה רוח נאותה, שחסדה היה תנאי הכרחי להצלחת הניסוי: הכימיה מתנגשת בדימוֹנוֹלוֹגיה, ומתאחדת עמה בקבלה היהודית. עם זאת מובעת, בתוקף מופלא של האינטואיציה, הוודאות באחדות העליונה של כלל כל צורות החומר (hén tò pân, “הכול [אינו אלא] אחד”, היא סיסמת האַלכימאים ביוונית). מחפשים את האפשרות לפרק ולשנות את כל אחת מהן באמצעות “אבן־הפילוסופים”, חומר מסתורי הממיס הכול – אכן, במידה מסוימת, לשם תכלית מעשית: כדי להפיק מתוך תמיסה זו זהב. ב“אבן־הפילוסופים” הזו, שימי־הביניים קיבלוה בירושה מן העולם העתיק, קם איפוא לתחייה החומר הקדמון, האלוהי והמלא חיים, של פילוסופיית־הטבע האיאוֹנית הקדומה (ראה כרך א, ע' 127).

מבין המדעים ההוּמאניסטיים מייחסת אם־המדעים הישישה, הפילוסופיה, חשיבות ראשונה במעלה, בהתאם לרוח הזמן, לתורת־המידות, ועובדה זו תורמת לטשטוש ההבדלים בין האסכולות השונות, ולשגשוג האקלקטיסם, בייחוד על אדמת רומי. ברשויות אחרות של הפילוסופיה אין הפרופסורים חורגים ממסגרת הפרשנות האוניברסיטאית של כתבי הפילוסופים הקודמים, מה שמוציא מפי סנקה את קריאת המחאה שלו: philologia facta est, quae phlosophia fuit!, “מה שהיה פילוסופיה נעשה פילולוגיה!” (לוקיאוס אַנאיאוּס סנקה, “איגרות אל לוקיליאוּס”, איגרת 108, סעיף 23). תוצאות פעילות זו הם, מצד אחד, פירושים רבי ערך, אם כי גם רבי־כרכים, לפילוסופים, ובעיקר לאַפּלטוֹן ולאריסטוֹ, ומצד שני – אסוּפות של ביאוגראפיות ושל דוֹכּסוֹגראפיות (תקצירי משנות) שלהם. מהן הגיעה אלינו האסופה של דיאוֹגניס לאאֶרטיאוֹס (המאה ה־3), שחשיבות בלתי רגילה נודעת לה, נוכח אובדן מיספר רב כל כך של חיבורים מקוריים.

ההיסטוֹריוֹגראפיה בעידן הקיסרות האלילית מתחלקת לשני סוגים: לתיאור החיים בחצר הקיסר ולתיאור מלחמות הספר, והיא מתעלמת מן הנושא החיוני ביותר: דרכי מינהל הקיסרות והתפתחותה הכלכלית. פריחת אמנות הדיבור, אם כי הכוונה בעיקר לאמנות הדיבור הראוותנית, מקיימת את ההתעניינות ברטוֹריקה, שנציגה הבולט ביותר בעידן זה הוא מארקוּס פאבּיאוּס קווינטיליאנוּס (סוף המאה ה־1). משנים־עשר הספרים של חיבורו המפואר Institutio Oratoria (“הדרכה באמנות הדיבור”), הספר הראשון מוקדש לתורת החינוך, ואילו הספר העשירי סוקר בקצרה את תולדות הספרות העתיקה. ואכן, תודות לספרו הראשון ראוי החיבור לציון לשבח, יען הערה מרוחו על הפדגוגיקה ההומאניטארית של זמננו אנו. פדגוגיקה הומאניטארית זו ירשה את מקומה של הפדגוגיקה הבּארבּארית של ימי־הביניים, שהתבססה על הטלת אימה על החניכים. בדרך כלל ניתן לקבוע, כי עיקר תרומתו של עידן זה למדעים ההומאניסטיים הוא לא בחידושים מקוריים, אלא בהפצת ההשכלה בקרב ההמונים. תודות לרשת ענפה של בתי־ספר עממיים, תיכוניים וגבוהים, ההשכלה מתפשטת ומעמיקה, והיא נעשית נחלת החברה כולה. התוצאה של נטייה כללית זו לרכישת השכלה היא פריחת הפילוֹלוֹגיה בשני חלקי הקיסרות: מתפרסמים כתביהם של טובי הסופרים בליווי פירושים ביקורתיים (ביוונית schólia), וכן רואים אור מילונים מקיפים וספרי־עזר מכל הסוגים. בעידן זה גם נקבעים כללי הלשון, ולדקדוק הקלאסי של דיאוֹניסיאוֹס התראקי (ראה למעלה, ע' 56) מוסיף אַפּוֹלוֹניאוֹס דיסקוֹלוֹס (“הזועף”) ספר להוראת התחביר, ובנו, אַייליאוֹס הירוֹדיאַנוֹס, מחבר ספר מקיף בשיטת ההטעמות של הלשון היוונית, שיטה שהיא בשימוש עד ימינו אלה.

“די והותר נוצר על־ידי קודמינו, והגיעה השעה להכניס סדר ליצירותיהם וליהנות מהן” – זוהי סיסמת המדע בעידן הקיסרות האלילית. ואולם, סיסמה זו לא על דעת הכול נתקבלה. סנקה, איש־המוסר הקפדן, ראה בתשוקת ההנאה של בני דורו, דורו של נירוֹן קיסר, מכשול בדרך התקדמותם של המדעים: על האנושות לא לחסוך לעצמה כל עמל ויגע בבקשת האמת הטמונה בעמקי מעמקים, ורק אז “יבוא הזמן, שבו היום והמחקר הממושך יפיצו אור על תופעות הטבע, שכעת הן נעלמות מאתנו” (לוּקיאוּס אַנאיאוּס סנקה, “מחקרי הטבע”, ספר ז, על כוכבי־שביט, פרק כה, סעיף 4).


פרק ג: האמנות

§ יב. האמנויות הפּלאסטיות

הערים הרקולאניאוּם ופּוֹמפּיאי, ששכנו למרגלות הווזוּביאוּס, נקברו, בשנת 79, תחת לבה לוהטת שנפלטה מלועו של ההר, שעד לאותו זמן נחשב הר־געש כבוי. השנייה משתי הערים הנזכרות, שכוסתה בשכבה דקה יחסית של אבן־ספוג, נחשפה למחצה במאות ה־18 וה־19. תודות לכך ניתן לראות עין בעין את שרידי האמנויות הפּלאסטיות מן המאה ה־1 של עידן הקיסרות האלילית. ואילו הראשונה משתי הערים הנזכרות, הרקוּלאניאוּם, המכוסה שכבה עבה של לבה, כמעט שעוד לא נגע בה אֵת חופרים, ועדיין גנוזים בה בשביל הדורות הבאים מימצאים מעניינים עוד יותר מאלו שנחשפו בפּוֹמפּיאי93. הדבר החשוב ביותר שניתן ללמוד מחשיפת פּוֹמפּיאי הוא מבנהו וקישוטיו הפנימיים של הבית היווני־רומי בעידן הקיסרות האלילית. הוא ממזג, בצורה שובת־לב, לשלימות אחת, את האַטריאוּם הרומי ואת הפּריסטילוֹן היווני (ראה למעלה, ע' 98–99), ואת קירותיו מקשטים לא טפיטין שיגרתיים, כנהוג בימינו, אלא ציורי־קישוט חיים ומגוּונים. מלאכת־ציור זו מחקה בראשונה ציפּוי של שיש רב־גוֹני (סגנון א, “סגנון הציפוי”), אחר־כך היא מתארת חזיתות מוצקות סימטריות (סגנון ב, “ארכיטקטוני”), לאחר־מכן מקיפה היא בעיטורים רבגוֹניים את הציור המרכזי ואת הציורים הצדדיים (סגנון ג, “עיטורי”), ולבסוף – היא מציירת אותם ציורים עצמם, אלא שהיא מכניסתם למסגרות דמיוניות, עשויות מעמודים עדינים ומנברשות בעלות פרספקטיבות דמיוניות וקלעים (סגנון ד, “דמיוני”). אין כמובן לשכוח, כי פּומפּיאי לא היתה אלא עיירה קטנה. ברומי הבירה היה הכול מפואר הרבה יותר: מסדים רחבי־ממדים ואולמות־ענק מקומרים עוררו התפעלות בלבות המבקרים ב“ארמנות” הגבעה הפּאלאטינית (שם פרטי זה, פּלטין, קיבל מכאן ואילך משמעות של סוג־מיבנים מסוים). גם החווילות בעיבורה של רומי הבירה (כגון החווילות של אַדריאנוּס בקרבת נווה הקיץ טיבּוּר) וכן המיבנים לבידורו של הציבור (ובייחוד המרחצאות של קאראקאלה) היו בעלי ממדים עצומים. הבדל דומה בממדים קיים גם בין המיקדשים הזעירים, המצועצעים, של פּוֹמפּיאי, ובין המיקדשים ברומי הבירה, שאחד מהם, הפּאנתיאוֹן העגול של אַדריאַנוּס, נשתמר עד לזמננו, ורבו חיקוייו באמניות־הבנייה החדישה. ואותו הבדל בממדים גם מזדקר כשמשווים את הקברים, הנאים בפשטותם, שמאחורי השערים בפּוֹמפּיאי, עם בנייני־הקבר המֹונומנטאליים של הקיסרים, כגון המאבזוֹליאוּם לזכרו של אַדריאַנוּס, מבנה־הענק שתלאות הזמן לא יכלו לו, והוא נשתמר עד ימינו אלה – אמנם בצורת בית־כלא, המכונה מצודת המלאך הקדוש. בעקבות הרווחה הכלכלית שגברה והלכה חדרה הפעילות האַרכיטקטוֹנית גם לפּרוֹבינקיות, בחלקה – תודות ליוזמה פרטית, ובחלקה – תודות לנדיבות לבם של הקיסרים. ואף כאן מן הראוי להזכיר בהוקרה את שמו של אַדריאַנוּס קיסר, שוחר טובתה של אַתוּנה, שבין החסדים שגמל לעיר זו יש לציין במיוחד את העובדה, שהוא אף השלים את בניין המיקדש לזבס האוֹלימפּי, שהוחל בו עוד בימי פּיסיטראטוֹס ואחר־כך הופסק.

הארדיכלות היא היחידה מבין האמנויות הפּלאסטיות, הממשיכה בהתפתחותה לאורך כל עידן הקיסרות האלילית, והיא מגוונת ומשכללת את יסודותיה. לקשת ולקימרון הגלילי, שהיו ידועים עוד בעידן הרפובליקה, מתווספים: בימי אספסיאנוס קיסר – קימרון הצלב (לראשונה – באַמפיתיאטרון שהוקם על ידיו, והמכונה קוֹלוֹסיאוּם), ובימי אַדריאַנוּס קיסר – הכיפה (לראשונה – בפּאנתיאוֹן). גם חזיתות הבניינים וקישוטיהן מצטיינים בעידן זה ברבגוֹניות ובהידור, שעד כה לא נראו כמותם. אם אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס זכור לטוב על ש“מצא את העיר רומי בנויה לבנים, והשאירה אחריו בנויה שיש”, הרי בסוף עידן הקיסרות האלילית נכון הוא שבח זה לא רק ביחס לרומי הבירה, אלא ביחס לאימפריה כולה.

במצב גרוע בהרבה נמצאו שתי האמנויות האחרות. באשר לפיסול, ניכרת בראשונה חזרה מלאכותית לפשטות האַרכאית (פּאסיטליס, מנלאוֹס), ואולם אחר־כך שלט שלטון ללא מצרים זוהר האמנות ההליניסטית. בתחום הפיסול האידיאליסטי לא תרם עידן הקיסרות האלילית אלא טיפוס אחד בלבד בעל חשיבות, היא דמות אהובו של אַדריאַנוּס קיסר, אַנטינוֹאוֹס, שבנפש חפצה מסר את נפשו למען הקיסר, כדי להאריך במעשה מאגי זה את חייו של הלה. לאחר אַדריאַנוּס מתחילה ירידתו של הפיסול האידיאליסטי. הפיסול הריאליסטי עוד מחזיק זמן מה מעמד ברמתו הקודמת, וקודם התנוונותו במאה ה־3 הוא יוצר יצירה הראויה לתשומת־לב – דמותו השטנית של הקיסר קאראקאלה, רוצח־אחיו.

ואולם עיקר חשיבותו של עידן הקיסרות האלילית בתחום הפיסול בכללו הוא לא ביצירת דמויות חדשות, אלא – בהתאם לאופייה הכללי של תרבות עידן זה – בהכפלת יצירות קדומות: הפַּסל החקיין דוחק את רגליו של הפּסל היוצר. הביקוש היה עצום, ועל פסלי פּראכּסיטליס רבו הקופצים כמו על טראגדיות אבריפּידיס: כל אדם, אם רק הגיע לאמידות־מה, השתוקק לרכשם לעצמו. מצב דברים זה היה לברכה לדורות שלנו: תודות לפעילותו המאומצת של עידן הקיסרות האלילית בכיוון זה, נשתמר עד לזמננו אנו מיספר רב של העתקים “רומיים” – לעיתים מצויינים – מיצירות המופת של אמנות־הפיסול היוונית. העתקים אלה הם בעיקר הממלאים את בתי־ הנכוֹת שלנו. ראויה לתשומת־לב השאיפה למלא ברוֹחב הממדים ובעושר החומר – שיש צבעוני, בהט, בזלת – את חסרון המקוריות. בכך התגלתה השפעתו השלילית של המזרח.

כל שנאמר עד כה על אמנות־הפיסול כוחו יפה גם ביחס לאמנות־הציור. אין מוצאים בעידן הקיסרות האלילית אף צייר אחד ראוי לשמו. לעומת זה הגיעה למדריגה גבוהה מלאכת ההעתקה של ציורים, כפי שניתן ללמוד מציורי־הקירות שנחשפו בפּוֹמפּיאי. אפילו באותם מקרים שבהם נעשתה מלאכת ההעתקה ברשלנות, כתוצאה מחיפזון בולט לעין, מפתיעות אותנו הדייקנות והתנופה של מברשת המעתיק. ואולם, גם אמנות־הציור, בדומה לאמנות־הפיסול, עומדת על סף ההתנוונות. העידן הבא מקבל בירושה, לאמיתו של דבר, רק סוג אחד של אמנות־הציור– אמנם הסוג העמיד ביותר, אך גם המגביל ביותר את חירות היוצר – הלוא הוא מעשה הפּסיפס.


§ יג. האמנויות המוּזיות

בצייננו בקצרה את שגשוגם של הריקוד בצורת הפּאנטומימה, ושל אמנות־הצליל, הן הכֵּלית והן הקולית (עם הדברים שנחשבו הכרחיים בבית אמיד נמנתה גם ה“סימפוֹניה”, דהיינו מקהלת זמרים), נרכז נא את תשומת לבנו על הספרות, מאחר שעליה ניתן לדון על־פי סידרה רצופה של עדויות שנשתמרו עד לזמננו אנו.

באשר, ראשית כול, לשירה, תפתיענו עובדת היעלמותה כמעט כליל מעל אדמת יוון. ניתן להסביר זאת ברווייה יצירתית: הבריות לא חדלו, אמנם, לחבב את השירה, אך לא העלו על הדעת, כי תיתכן יצירה פיוטית שתעלה על יצירותיהם של הוֹמירוֹס, אבריפּידיס, מנאנדרוֹס. רק בתחום המיכתם ממשיך מעיין־היצירה כבדוֹרות קודמים. כהמשך לפעילותו של העידן ההליניסטי (ראה למעלה, ע' 65–66) נוצר אותו שפע של שירים זעירים, דו־טוריים, הכובשים את לבנו בשנינותם ובחנם, והממלאים את ה“אנתולוגיה” שכבר הוזכרה למעלה94. קרובה באופייה ל“אנתולוגיה” היא אסופת השירים הקלילים, הא“אַנאַקראוֹנטיים”, לכבוד האביב, היין והאהבה – לאמיתו של דבר שירי סטודנטים – שנשתמרו, ובמשך זמן רב יוחסו לאַנאַקראוֹן בכבודו ובעצמו (ראה כרך א, א' 153)95. וכך נסתלפה תדמיתו של המשורר איש טאוֹס.

לעומת זה, מסיבות מנוגדות בתכלית, פרחת השירה הרומית. אמנם, גם ברומי לא מעטים היו שסברו, כי הכול כבר הושג על־ידי המשוררים הקלאסיים, שחיו במאה ה־2 לפסה“נ, ואולם בין ה”אַרכאיסטים" מצד אחד וחסידי שירי המשובה האלכּסנדרוניים (cacozeli, “חקיינים עלובים”) מצד שני, מצאו להם את דרכם הנכונה משוררי דורו של אוֹקטאוויאנוּס אַבגוּסטוּס, שבשמותיהם קשור תור־הזהב של שירת רומי. הכוונה בראש וראשונה – לפי הסדר הכרונולוגי – למחבר־המחזות לוּקיאוּס ואריאוּס רוּפוּס (75 לפסה“נ – 14 לפסה”נ), לאֶפּיקן פּוּבּליאוּס ורגיליאוּס מארוֹ (70 לפסה“נ – 19 לפסה”נ) ולליריקן קווינטוס הוֹראטיאוּס פלאקוּס (65 לפסה“נ – 8 לפסה”נ), שלישייה נודעת לתהילה, שהנציחה את שם פטרונה ואיש־חסדה גאיאוּס קילניאוּס מייקינאס. אכן, על ערכו השירי של ואריאוּס ועל הטראגדיה שלו, רבת־התהילה בשעתה, “תיאֶסטיס”, אין אנו יכולים לדון, ואולם יצירותיהם של שני האחרים נשתמרו בשלימותן. פּובליאוּס ורגיליאוּס מארוֹ, שהיה אדם נעים־הליכות, אך גם בעל אופי סביל, ציית ברצון, ביצירתו, להוראות מן החוץ: בהשראת פטרונו הראשון, גאיאוּס אַסיניאוּס פּוֹליאוֹ, כתב, בעקבות תאוֹקריטוס (ראה למעלה, ע' 67), את עשר האֶקלוֹגוֹת שלו, ובכללן האֶקלוֹגה הרביעית, חדורת המסתורין, שבימי־הביניים פורשה כנבואה על ביאת ישו, והיקנתה למחברה שם של נביא וקוסם. אחר־כך, בהשראת פטרונו השני, מייקיניאס, כתב נוסח חדש מחיבורו של היסיאוֹדוֹס (ראה כרך א, ע' 142), וסיפק לרומיים, על בסיס נרחב יותר, שירה על עבודת־האדמה (Georgica, “שירי עבודת־האדמה”, ב־4 ספרים), שתפקידה היה, בהתאם לכוונת אוקטאוויאנוּס אַבגוּסטוּס, לעודד את עבודת־האדמה, שהיתה כל־כך חיונית לאיטליה, שנתרוששה על־ידי הלאטיפוּנדיוֹת. ולבסוף, אוֹקטאוויאנוּס אַבגוּסטוּס בכבודו ובעצמו תבע מן המשורר אֶפּוֹס לאומי, וּורגיליאוּס, בחברו יחדיו את האיליאַס עם האוֹדיסיאה, כתב את שירתו על נדודיו ומלחמותיו של אייניאס, שבעקיפין היה מייסדה של רומי (ראה למעלה, ע' 151) ואביהם הקדמון של השליטים מבית יוּליאוּס קיסר. שירתו זו של ורגיליאוּס, “איינאיס”96, נעשתה גוּלת־הכותרת של שירת רומי: מעולם, לא קודם לכן ולא לאחר מכן, לא נשמע בה חרוז כה מצלצל וכה חזק, הכובש את לבנו עוד קודם הגיענו אל תוֹכנוֹ. עצמאית יותר ומגוּונת יותר היתה יצירתו של קווינטוּס הוֹראטיאוּס פלאקוּס. לאחר שרכש לו תהילה על־ידי יצירות־הנעורים שלו – ה“אפּאוֹדוֹת” ברוחו של אַרכילוֹכוֹס (ראה כרך א, ע' 143) וה“סאטירות” (בשני ספרים), שבהן סיגל את ה“דרשה” העליזה של בּיאוֹן (ראה למעלה, ע' 71) לצורות החרוז של גאיאוּס לוּקיליאוּס (ראה למעלה, ע' 141), אם כי מילא אותה תוכן הלקוח מן החיים הסובבים אותו – פנה אל אותו סוג של שירה, שבו ראה את עיקר הישגו כמשורר, אל השירה הלירית, ברוחו של המשורר אַלקייאוֹס איש לסבּוֹס (ראה כרך א, ע' 152). שלושת הספרים הראשונים מן ה“אוֹדוֹת” (ב־4 ספרים) שלו ראו אור בעת ובעונה אחת בשנת 23 לפסה“נ, והם מהווים שלימות אחת. הליריקה שלו אובייקטיבית יותר, ואף מגוּונת יותר, מזו של גאיאוּס ואלריאוּס קאטוּלוּס97: לצדם של שירים פּאטריוטיים מצויים בה שירים פילוסופיים, שירי ייין ושירי אהבה. אל לשונו המקסימה, שבמיזער־מילים תביע מירב־תוכן, מצטרפת חריזה מתרוננת, שאין כמוה לנעימות. על סף הזיקנה חזר המשורר אל ההכּסאמטר, וכתב את יצירתו Epistulae (“איגרות”, בשני ספרים), על נושאים מוסריים ודתיים. ה”איגרת" האחרונה בחיבורו זה היא ה“איגרת” הנודעת על “אמנות הפיוט”.

בצדה של שלישיית משוררים ניאוֹקלאסיים אלה ניצבים עוד כשרונות שיריים אחרים, הממשיכים ליצור ברוחה של האסכולה האַלכּסנדרוֹנית. ביניה מתבלטים אַלבּיאוּס טיבּוּלוּס, סכּסטוּס פּרוֹפּרטיאוּס, ובמיוחד פּוּבּליאוּס אוֹבידיאוּס נאסוֹ. שני הראשונים כותבים בעיקר אלגיות, ותוכן שירתם היא בראש וראשונה האהבה. טיבּוּלוּס פשוט יותר ולבבי יותר, והאלגיה מתמזגת אצלו עם האידיליה. פּרוֹפּרטיאוּס הוא בעל השכלה מקיפה יותר ובעל אופי רגיש יותר, והאלגיה שלו מתקרבת לעיתים לבאלאדה. אך עולה עליהם בפרסומו פּוּבּליאוּס אוֹבידיאוּס נאסוֹ (42 לפסה"נ – 17), שרכש את הלבבות בקלילות חרוזו, שדומה כי עשוי הוא שעווה, לעומת חרוז־ורגיליאוּס העשוי שיש. אף הוא היה בראשונה משורר אלגי, ואת אסופת שיריו Amores (“שירי אהבה”, בשלושה ספרים) הקדיש לאהובתו קוֹרינה, ואילו את אסופת הבאלאדות שלו Epistulae sive Heroides (“איגרות” או “הירוֹאידוֹת”) – לגיבורות המאוהבות שבמסורות־האגדה היווניות. אחר־כך הגה את הרעיון הנועז להוריש לדורות הבאים את “אמנות האהבה”, הקלילה והחושנית. חיבורו בנושא זה, Ars Amatoria (“אמנות האהבה”, בשלושה ספרים), גרם לכך, שאוקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס אסף את שלומו ממנו. לשווא היו נסיונותיו של אוֹבידיאוּס להשיב לעצמו את כבודו הראשון על ידי יצירה רצינית יותר, השירה האפּית Metamorphoses (“תמורות”, בחמישה־עשר ספרים)98, שבה הוא משלב מיתוֹס במיתוֹס, בעוֹקבוֹ אחר מוטיב התמורה (של הגיבור או של הגיבורה – בחיית־טרף, בציפור, בצמח, באבן וכו') כמעט לאורך כל המיתולוגיה היוונית, ועל־ידי השירה האלגית Fasti (“הלוח הרומי”, בשישה ספרים), שבה נתן תיאור פיוטי מן החגים וימי־הזיכרון הרומיים. אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס לא שכח לו לאוֹבידיאוּס את חיבורו ההולל, שבתוכנו מנוגד היה תכלית הניגוד לשאיפתו של השליט להבריא את המשפחה הרומית (ראה למעלה ע' 171), ומסיבה בלתי ברורה הגלה את המשורר לטוֹמוֹי (כיום קוֹנסטאנצה, ראה כרך א, ע' 89), שבקרבת שפך הדאנוּבּה. שם חי אוֹבידיאוּס את שנותיו האחרונות מבלי לחדול מהתאונן על מר־גורלו, ואת צערו הנציח ביצירותיו האלגיות Tristia (“שירי תוגה”, בחמישה ספרים) ו־Epistulae ex Ponto (“איגרות מן הים השחור”, בארבעה ספרים).

כזו היתה המורשה הפיוטית של ימי אַבגוּסטוּס קיסר. ואולם קולה של השירה לא נדם גם לאחר מכן. בימי שלטונו של נירוֹן כתב הפילוסוף סנקה את הטראגדיות שלו, שאמנם הרטוֹריקה שבהן מרובן מן השירה, אך עם זאת מלאות הן עוז וסערת רגשות, והן כתובות באותה לשון קולעת ומרשימה, שבה מצטיינים גם חיבוריו הפילוסופיים. אחיינו הנועז והאומלל לוּקאנוּס העניק בו בזמן לרומי בשירתו על מלחמת האזרחים, Pharsalia (“פארסאליה”, בעשרה ספרים), אֶפּוֹס שני אחרי “אַיינאיס”, והפעם אֶפּוֹס היסטורי. מבלי לחשוש לחרונו של השליט העריץ גילה המשורר ביצירתו את נטיותיו הרפובליקניות, והשמיע על פּוֹמפּיאוּס, מתנגדו החריף של יוּליאוּס קיסר, את החרוז הבלתי נשכח, Victrix causa diis placuit, sed victa Catoni (“בעיני האלים נשא חן הצד אשר ניצח, אך בעיני קאטוֹ – הצד אשר נוּצח”)99. עריץ אחר – דוֹמיטיאַנוּס אַבגוּסטוּס – מצא משורר ראוי לו באישיותו של מארקוּס ואליריאוּס מארטיאַליס, שחנפנותו עלתה על כל מה שאוזן שמעה עד לאותו זמן. עם זאת אין לשלול מבן־חסות מתרפס זה כישרון שירי מובהק, שתודות לו ספר מיכתמיו הוא אחד החיבורים המעניינים ביותר שהורישה לנו התרבות העתיקה, ועד היום אין לו מתחרה בסוג זה של השירה, שהוא קשה כל כך וקפדן כל כך. אחרון משוררי רומי החשובים בעידן הקיסרות האלילית היה דקימוּס יוניאוּס יוּבנאליס. תוכן הסאטירות שלו, אם כי הללו נכתבו בימי שלטונו של טראיאנוּס, צמח מתוך מצוקת ימי שלטונו של דוֹמיטיאנוּס אַבגוּסטוּס. הסאטירה של יוּבנאליס תוקפנית בהרבה וחריפה בהרבה מן ההומור הסלחני של הוֹראטיאוּס. אכן, אין להפריד יתר על המידה בהערכת יצירתו של יוּבנאליס כתעודה המשקפת את הווי זמנו: צבעי תיאוריו, ללא ספק, עזים מדי. ואולם, מבחינה ספרותית, הסאטירה שלו, בדומה למיכתם של מארטיאליס, היא כליל השלימות.

התפתחות הפּרוֹזה עלתה לאין ערוך על התפתחות השירה, ולמרבה הפלא – בשתי הלשונות. במחציתה היוונית של האיפריה יש בראש וראשונה לציין את החזרה לניב האַטי הקדום, שהוכר כלשון למופת, במקביל לתופעה שצוינה לעיל בתחום הפיסול. אַטיקיסם זה החל במלחמתו בסגנון האסיאני (ראה למעלה, ע' 72), ששלט באותו זמן שלטון ללא מצרים, והבריחהו לתחום הדקלומים בבית־הספר, שיצרו בספרות את “הסוֹפיסטיקה השנייה”, ואילו לעצמו כבש את הפּרוֹזה הנשגבה, וראשית לכול – את ההיסטוֹריוֹגראפיה. בתחום זה שפר, אמנם, חלקה של הלשון הלאטינית, לרגל הסיבות שנימנו לעיל (ע' 199–200). לסופרים היוונים לא נותר אלא, או לכתוב – בשביל הקוראים בני עמם – את דברי ימי רומי הקדומים (כפי שעשה דיאוֹניסיאוֹּס איש האליקארנאסוֹס100; בימי שלטונו של אספּסיאַנוּס עשה שירות דומה לדברי ימי ישראל יוסף בן מתתיהו הכּוֹהן, המכונה יוֹספוּס פלאוויאוּס101, ממפקדי מרד היהודים ברומי, שתואר על־ידיו בצורה מרשימה בחיבורו הגדול השני102, או לכתוב את דברי ימי האנושות בכללה, כפי שעשה, בימי אַבגוּסטוּס קיסר, בהצלחה יחסית, דיאוֹדוֹרוֹס איש סיקיליה, או להתעמק בעבר הרחוק של היוונים, ולתאר, למשל, את מסעות אלכסנדר הגדול (כפי שעשה פלאוויאוֹס אריאנוֹס103, בימי שלטונו של אַדריאַנוּס), או לבסוף, למצוא נקודות ראוּת מקוריות, כדי להעניק נעימת־חידוש לדברים ידועים משכבר, ולכתוב חיבורים בדברי־הימים לפי עקרון הסדר הגיאוגראפי (כפי שעשה אַפּיאַנוֹס איש אַלכּסנדריה104, בימי שלטונו של אַדריאַנוּס), או לפי העיקרון הביאוגראפי (כפי שעשה פּלוּטארכוֹס105, בימי השליטים מבית פלאוויאוּס). רק לאחר ההליניזציה המחודשת של רומי בימיו של אַדריאַנוּס ניתן להוציא לאור ביוונית גם חיבור הדן בתולדותיה של רומי בהוֹוה, כתוב בידי ה“פּוֹליבּיאוֹס” מזמן השליטים מבית סוורוּס, הלוא הוא דיאוֹן קאסיאוֹס106. ואילו במשך מאתיים השנה הראשונות של עידן הקיסרות האלילית, כפי שכבר אמרנו, היתה ההגמוניה על ההיסטוֹריוֹגראפיה בימי רומי. “תור הזהב” של הפּרוֹזה הרומית, שראשיתו בימי קיקרוֹ, נמשך בימי שלטונו של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס, ונציגו האחרון הוא טיטוּס ליוויאוּס (59 לפסה"נ – 17), מחבר ההיסטוריה האמנותית הראשונה של רומי, Ab Urbe Condita (“למן יסוּדה של העיר [רומי]”), עד לזמנו הוא, ב־142 ספרים (מהם נשתמרו רק הספרים 1–10, 21–45)107. אם כי ידע טיטוּס ליוויאוּס, שעיקר כוחו הוא בצורת הרצאת הדברים כשהיא לעצמה, לא זלזל עם זאת גם בצד המדעי, והתייחס אליו במצפוניות יתירה, תוך נאמנות לאמת ההיסטורית ובחירה נאותה של המקורות, שעליהם הסתמך. הוא לא יכול, כמובן, לתת יותר משמצא במקורות אלה, מאחר שבדיקת חומר אַרכיוני וחומר דומה לו היתה מחוץ למשימה שנטל על עצמו. – לאחר מות של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס מתחיל “תור הכסף” של הפּרוֹזה הרומית, שקוויו האופייניים הם צבעוֹניוּת הסגנון ורושמו העז על הקוראים. נציגו המעולה ביותר היה, בימי שלטונו של טראיאנוּס, פּוּבּליאוּס קוֹרנליאוּס טאקיטוּס (55–120), בעל־סגנון גאוני ופסיכולוג. החשובים ביותר מבין חיבוריו היו ה־Annales (“ספרי־השנים”, דברי ימי רומי בעבר) ב־16 ספרים108, וה־Historiae (“דברי־הימים”, דברי ימי רומי בהווה) ב־14 ספרים בקירוב109. מן החיבור הראשון שרדו כשני שלישים, ומן השני שרד כשליש. מ“דברי הימים” שואבים אנו תיאור מדויק מן המהומות בשנת 69. תיאור זה מעניין מאוד, אך מעניין ממנו לאין שיעור תיאור שלטונם של טיבּריאוּס, קלאבדיאוּס ונירוֹן ב“ספרי השנים” (למרבה הצער אבדו הספרים המוקדשים לשלטונו של קאליגוּלה). נכון, כי כל שאמרנו על ההיסטוֹריוֹגראפיה של עידן זה בכללה (למעלה, ע' 209), כוחו יפה גם ביחס לטאקיטוּס: אף הוא מספר על־פי־רוב את תולדות הקיסרים ומלחמות הספר. ואולם, בדיוניו בנושא הראשון מגלה הוא מעוף חזוני וחדירה מעמיקה עד כדי כך בנפש האדם, עד שאנו שוכחים את היתר. על תולדות עידן הקיסרות האלילית בראשיתו משקיפים אנו עד עצם היום הזה בעד עיניו הוא, שהיו פתוחות לרווחה, חודרות, ויגידו נא מבקריו של טאקיטוּס את אשר יגידו – הוא גם חרץ את משפטו ללא משוֹא־פנים (sine ira et studio, “ללא טינה וללא משוא־פנים”)110. דומה שבאישיותו של טאקיטוּס קם לתחייה סאלוּסטיאוּס, כשהוא גדול יותר ונאה יותר. סגנונו של טאקיטוּס הוא ניגודו המוחלט של סגנון קיקרוֹ: תמציתי, אַסימטרי במכוּון, עשיר במשפטים מקוטעים שובי־לב ובשתיקות מרשימות. סגנון זה נוצר בימי המצוקה, תחת שלטונו של דוֹמיטיאַנוּס, כשם שבסגנונו של קיקרוֹ משתקף חופש־הדיבור של עידן הרפובליקה. בנוסף לשני חיבורים מקיפים אלה שרדו מכתבי טאקיטוּס עוד שלושה חיבורים קצרים: Germania (“גרמניה”), Agricola (“אגריקולה”, הביאוגראפיה של חותנו, מדביר בריטאניה) ו־Dialogus Oratoribus (“דו־שיח על הנואמים”)111. נושא החיבור האחרון הוא ויכוח בין הקלאסיציסם והמודרניסם (דהיינו, האַסיאניסם המחודש) בתחום אמנות ההבעה. תוכן שני החיבורים הראשונים אתנולוגי, והוא חדור מגמתיות מוסרנית. ואגב, מגמתיות זו ניכרת בכל מקום: בה באה על ביטויה רגישותו של עידן הקיסרות האלילית לשאלות המוסר, רגישות הזרה כל כך למאקיאווליסם של זמננו אנו. לאחר טאקיטוּס מתחילה ירידתה התלולה של ההיסטוֹריוֹגראפיה. תחת שלטונו של אַדריאַנוּס החלה תחיית ההליניסם, ויחד עמה החל גם “תור הארד” של הספרות הרומית. על ספּו עומד גאיאוּס סווטוֹניאוּס טראנקווילוּס עם חיבורו De Vita Caeasarum (“על חיי הקיסרים”, סידרת ביאוגראפיות של יב קיסרים, עד לדוֹמיטיאַנוּס)112. ואולם לבו של הלה נוטה יותר אחרי שערוריוֹת החצר, מאשר אחרי ההיסטוריה במשמעותה הרצינית. הקיסרים ששלטו לאחר מכן (למן אַדריאַנוּס ועד לסוף המהוּמות) מתוארים בביאוגראפיות ירודות עוד יותר, מעשי־ידיהם של אלה המכונים Scriptores Historiae Augustae (“המחברים של תולדות הקיסרים”)113.

טבעי הדבר, שהפרוזה הפילוֹסוֹפית חדורה מוסרנוּת במידה עוד יותר מרובה מאשר ההיסטוריוגראפיה. פעילוֹת ופוריוֹת במיוחד האסכולה הסטוֹאית והאסכולה האקאדמית. באסכולה הראשונה מתגבשת מגמה המכונה סטוֹאה צעירה, שאופייה מוסרני במובהק, והיא מיוצגת על־ידי סופרים ידועי־שם – סנקה, אֶפּיקטיטוֹס ומארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס. הראשון כתב את חיבוריו לאטינית, ובמחקריו, כמו גם באיגרותיו, היה נציגו המזהיר ביותר של הבושם הסוּבּטרופּי בספרות הרומית בתור הכסף שלה. שני האחרים כתבו יוונית. אֶפּיקטטוֹס, לאמיתו של דבר, לא כתב כל חיבור. עבד על־פי מוצאו, ומעין סוֹקראטס חדש על־פי התנהגותו, הוא הסתפק בהוראה בעל־פה. ואולם תלמידו פלאוויאוּס אַריאַנוּס (ראה למעלה, ע' 220), מעין כּסנוֹפוֹן חדש, העלה על הכתב את מחזור השיעורים של רבו בתורת־המוסר ואת שיחותיו המוסרניות. ממארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס שרדו הגיונותיו בשם “בינו לבין עצמו”114, מצבת־זיכרון נהדרת לאדם דגול, מחמיר עם עצמו וסלחן לגבי הזולת, ומסור בלב ונפש לחובה הרובצת עליו כשליט. עם תלמידי האסכולה האקאדמית נימנה פּלוּטארכוֹס איש חיירוֹניאה, שחיבוריו המרובים, החדורים אהבת־אנוש, משקפים נאמנה את נפשו האצילה של מחברם, וכמו כן את כל דורו, שהצטיין ברגשי נדיבות וחנינה. מוסרני לפי נטייתו הטבעית, אין הוא חדל מלהיות כזה גם כהיסטוריון. חיבורו “תולדות מקבילות”, שהוזכר למעלה (ע' 220), מכיל ארבעים ושש ביאוגראפיות מקבילות, ביאוגראפיה של אישיות יוונית מול ביאוגראפיה של אישיות רומית (תיסבס ורוֹמוּלוּס, תמיסטוֹקליס וקוֹריוֹלאנוּס, אַלכּסנדר הגדול וגאיאוּס יוליאוּס קיסר, דימוֹסתיניס וקיקרוֹ, וכן הלאה), ומאירות באור נכון את מעלליהם, כרעים כטובים. במאה האחרונה של עידן הקיסרות האלילית מתבלט בבדידותו הסקפטיקן סכּסטוּס אֶמפּיריקוּס, רופא לפי מקצועו, נציגה של האסכולה הנסיונית (ראה למעלה, ע' 52), שבזמן של נהייה כללית אחר מדע חיובי, החייה את מישנת פּירוֹן (בן־זמנם של הדיאַדוֹכים הראשונים), שטענה כי מדע כזה לא ייתכן.

הזכרנו למעלה (ע' 223) את איגרותיו של סנקה115. מבחינת תוכנן – מקומן בפּרוֹזה הפילוסופית, ואולם מבחינה צורנית נכללות הן בסוג הספרותי המיוחד המכונה אֶפּיסטוֹלוֹגראפיה. נציגו הקלאסי של סוג זה בעידן הרפובליקה, קיקרוֹ (ראה למעלה, ע' 146), היה מחברן של איגרות־שיחות אמיתיות. איגרותיו של סנקה הן, לפי תוכנן, מחקרים. איגרות בעלות גוון אחר, איגרות־אנקדוטות, חיבר גאיאוּס פּליניאוּס הצעיר, בן־זמנו של טאקיטוּס ואחיינו של גאיאוּס פּליניאוּס הקשיש, בעל “תולדות הטבע”. הוא היה אדם שטחי, אך נדיב־לב ואנושי, אהב את כל הראוי לאהבה, וידע לגלות בכל אדם את מידותיו הטובות. שרדו ממנו גם איגרות אמיתיות: הכוונה בראש וראשונה לאיגרות ששיגר, בתוקף תפקידו כלגאטוּס בביתיניה, אל הקיסר טראיאנוּס, ובהן ידיעות רבות־ערך על הנוצרים.

בפילוסופיה גובלת גם הספרות הנוצרית בעידן הקיסרות האלילית, שכספרות (דהיינו, פרט לאיגרות של השליחים ושל המארטירים), ראשיתה במאה ה־2. נושאיה הם על־פי־רוב הגנה על האמונה ועיון תאולוגי. במחציתה היוונית של האימפריה ראויה לתשומת־לב מיוחדת האסכולה האַלכסנדרונית, המשתדלת לפשר בין הנצרות והפילוסופיה. נציגיה המובהקים הם קלמנס האַלכּסנדרוֹני ובמיוחד אוֹריגניס (המאה ה־2–ה־3). מבין אלה שפעלו במחצית הלאטינית של האימפריה ראויים להיזכר: מינוּקיאוּס פליכּס המפואר, טרטוּליאַנוּס הנלהב (המאות ה־2–ה־3), אַרנוֹבּיאוּס הקפדן, וכן גם לאקטאנטיאוּס אוהב־הבריות (המאה ה־3), המכונה בצדק “קיקרוֹ הנוצרי”.

אמנות הנאום, הענף השלישי של הפּרוֹזה האמנותית, מורגשת רק מעט בבתי־המשפט, ועוד פחות מזה במדיניות. היא חיה בכעין חממה, כמליצה ראוותנית באמנות הדקלום, המכונה “סופיסטיקה שנייה”, והמחזירה למושג “סופיסטיקה” את כבודה הראשון, שהושפל על־ידי אַפּלטוֹן בשעתו. תופעה זו אמנם מעניינת מאוד מבחינת אורח חייה של החברה, אך מבחינה ספרותית אין היא מעודדת, ולעיתים מוכנים אנו להטיח קללה כלפי טעמם הקלוקל של אחרוני הדורות של העולם העתיק, שבעטיים אבדו יצירות מופת מרובות כל כך של השירה היוונית, ולעומת זה נשמרו מכל מישמר נאומיו הנבוּבים של אַייליאוֹס אַריסטידיס (המאה ה־2), נציגה הראשי של “הסוֹפיסטיקה השנייה”. אותנו מעניינים אותם רטוֹרים, שבנוסף לתחום הרטוריקה פועלים הם גם בתחום הפילוסופיה, ובכן, ראשית לכול, דיאוֹן קוֹקיאַנוֹס, שלאחר־מכן כּוּנה כריסוֹסטוֹמוֹס (Chrysóstomos, “בעל פי־הזהב”), ולוּקיאנוֹס איש סאמוֹסאטה. הראשון (המאה ה־1 וראשית המאה ה־2) כובש את לבנו ברב גוֹניוּת התעניינותו, באצילות רוחו וברוממות שמשרה עליו תחושת שליחותו כמורה־דרך לאנוֹשוּת. השני, סוּרי לפי מוצאו, היה ניגודו החי של דיאוֹן: תמיד חסר־מנוחה ובלתי־מרוצה, עבר מן הרטוֹריקה לאקאדמיה, מן האקאדמיה לפילוסופיה הקינית, מן הקיניוּת לאפּיקוּראיות, עד שלבסוף מצא מרגוע לנפשו בקרן־זווית חביבה עליו בחיי המעשה, כפקיד הקיסר באַלכּסנדריה של מצרים. בחיבוריו המרובים, מעטי הכמות, הוא מתגלה כהומוריסטן שנון, אם כי קל־דעת, ובצדק ראוי הוא להיקרא אבי הפלייטון בן־זמננו. לרטוֹר פּוּבּליאוּס פלאוויאוּס פילוֹסטראטוֹס, שחי בימי השליטים מבית סוורוּס, לא היה כל קשר עם הפילוסופיה. הוא מעניין אותנו רק בחלקו, כמחבר תולדות חייהם של ה“סוֹפיסטים” שקדמו לו, ובעיקר – כמחבר ביאוגראפיה מצוינת של עושה־הנפלאות הנודע אַפּוֹלוֹניאוֹס איש טיאַנה, שחי בזמנם של השליטים מבית פלאוויאוּס.

מן הדקלומים הסופיסטיים, שלעיתים קרובות היו כשהם לעצמם רומאנים בלשיים בצורת נאומים (ראה למעלה, ע' 72), לא רב היה המרחק עד לרומאן ולסיפור האמיתיים. למעלה (בע' 72–73) סוּפּר על פרשת התהוותם של סוגים אלה בספרות הרומאן הרגשי־אידיאליסטי, שמתכונתו היא: א) התעוררות האהבה, ב) פרידת האוהבים זה מזה וההרפתקות העוברות עליהם, ג) התחברות האוהבים זה עם זה ואושרם – מצוי לאורך כל עידן הקיסרות האלילית, אך ההרפתקות העוברות על גיבורי העלילה בזמן שהם רחוקים זה מזה, ושבהן הגיבורים, המשתוקקים זה לזה, ממלאים תפקיד די סביל – אינן מעוררות בנוּ התלהבות יתירה. עולה על כל האחרים הסיפור האידילי של לוֹנגוֹס “סיפור רועים על דאפניס וכלוֹאי”116, והוא היחיד שנשאר על־פני השטח. רומי הלאטינית יצרה בתחום זה שני רומאנים חשובים, אך אופיים לא אידיאליסטי, אלא ריאליסטי, והם: Satyricon (“ספר הסאטירות”) מאת פּטרוֹניאוּס (בזמנו של נירון קיסר), המכונה Elegantiae arbiter, “פוסק בהילכות טעם”, ו־Metamorphoses (“תמורות”), או Asinus Aureus (“חמור הזהב”), מאת לוּקיאוּס אַפּוּליאוּס117 (בזמן השליטים מבית אַנטוֹנינוּס). החיבור הראשון, ששרד רק בחלקו, נותן סידרת תמונות־הווי חיות מזמנו של נירון קיסר, הוֹללוֹת בתוכנן, אך משכנעות בהחלט. חן מיוחד מוסיפות לחיבור הנוֹבילות המשובצות בו, ובכללן הנובילה הנודעת “על הגבירה מאֶפסוֹס”. החיבור השני הוא כשלעצמו נובילה, המספרת על הפיכתו של עלם, באמצעים מאגיים, לחמור, ועל החזרתו לדמותו האנושית. ואולם לסיפור קל־דעת זה נתן המחבר, במפתיע, סיום חגיגי: העלם הניצול נכנס לסוד פולחן המיסתורין של האלה איסיס, בהשאירו אותנו תחת רושם התמונה, החדורה יראת־שמיים, מן החיים הדתיים של אותם דורות, הנכספים לגאולה.


פרק ד: הדת

§ יד. האוֹלימפּוֹס היווני־רומי

המאה ה־1 לפסה"נ היתה תקופת שפל לדת היוונית־רומית העתיקה. מלחמות־האזרחים הבלתי פוסקות, ובעקבותיהן ההתדלדלות של אוצר האימפריה ושל הקופות העירוניות – גרמו להזנחת המיקדשים, חברות־הכוהנים והחגים. מצד שני, אנשי הרוח, ואף אלה מהם שמבחינה מוסרית הודו בעקרונות הסטוֹאה, נהו בחפץ־לב, מבחינה דתית, אחר הספקנות האקאדמית או האסתיטיסם האֶפּיקוּראי.

במאה זו מתחול המיפנה. ימי שלטונו של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס היו ימי־חזרה אל הדת העתיקה. בעיר בירתו, בירת־העולם, שאוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס “מצאה בנויה לבנים, והשאירה אחריו בנויה שיש”, שיקם הלה בשקידה רבה את המיקדשים החרבים והקים מיקדשים חדשים, בייחוד לכבוד אלו־מגינו אַפּוֹלוֹן האַקטיאוֹני, שלחסדו זקף אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס את נצחונו על אַנטוֹניאוּס וקליאוֹפּאטרה. המיקדש שהקים לאל זה על הגבעה הפּאלאטינית, בקרבת ארמונו הוא, התחרה במיקדשו של יוּפּיטר הקאפּיטוֹליני. בנוסף לכך עודד בכל הדרכים את אצילי רומי המסורים לו, למלא את תפקידי־הכהונה הקשים של הדת הקדומה, ולהועיד את בנותיהם לכהונת בתולות וסטאליות118. הדוגמה שנתן הקיסר נתקבלה, כמובן, על־ידי נתיניו כפקודה. כעת, בנשמו ביתר רווחה תודות ל־Pax Augusta (“שלום אַבגוּסטוּס”) הנכסף, שוב חש את עצמו האזרח הרומי, מתוך רגש של גאווה, כאזרח רומי – והיות אזרח רומי הזדהה עם פולחן אלי רומי הקדומים, פטרוניו וסמליו של שלטון רומי על העולם.

Dis te minorem quod geris, imperas (Odae, III, 6, 5)

“כִּי שַׁח לִפְנֵי אֵלִים גְּאוֹנְךָ, עַל כֵּן לְךָ עֹז וּמֶמְשָׁלָה”

(אוֹדוֹת, ספר ג, אוֹדה 6 חרוז 5)119,


כתב הוראטיאוּס, כיד כשרונו הטובה עליו לנסח בתכלית הקיצור את אשר חשו וחשבו רבים. וכשאותו משורר עצמו מהרהר באַלמוות של שירתו (אוֹדוֹת, ספר ג, אוֹדה 30) נראה לו אַלמוות זה מובטח על־ידי נצחיות הדוֹר, שבּוֹ הוא חי,

dum Capitolium

Scandet cum tacita virgine pontifex

"כּל עוֹד לקפּיטוֹליאוּם

כּהן יעלה עם בּתוּלה נאלמה"

(שם, חרוזים 8–9, תרגום ג.א.)


ואין לנו כל זכות לייחס צביעות למאמצי הקיסר להחזיר את עטרת הפולחנים הקדומים ליושנה, או להאשים בפורמאליסם חיצוני, נטול תוכן פנימי, את יראת־השמיים הגדלה והולכת של אזרחי רומי, שמטרתה זהה היתה עם זו של הקיסר. החיים החברתיים בחוגים, הכינוסים של בעלי אומנות אחת וסמליהם, כתוֹבות הקדשה וכו' הם עדות מספקת הן למידת התפשטותו והן לכנוּתו של רגש דתי זה. הקיסרים שלאחר מכן הלכו בעקבותיו של מייסד הקיסרות. המשכיוּת הדאגה לדמותה הדתית של החברה הרומיית הובטחה על־ידי התואר Pontifex Maximus (“הפּוֹנטיפכּס הגדול”), שעבר במורשה מקיסר אחד למישנהו.

ואולם, למרות כל זה, לא יכלה דתיות חדשה זו של העידן החדש, עידן הקיסרות האלילית, לבוא על סיפוקה בהחייאת העבר בלבד. היא חשה בראש וראשונה צורך במגע קרוב יותר ועמוק יותר עם האלוהות. כך נוצרה האמונה בגֶניאוּסים או בדיימוֹניוֹנים, שאמנם נארגה מיסודות קדומים, אך ברוחה חדשה היתה. הגניאוּס הרומי הקדום היה “אל בן־תמותה, שישותו אנושית”120, וסימל את עקרון החיים הגופניים. ההכרה באַלמותיותה של הנפש הובילה גם להכרה באלמותיות הגניאוּס. מצד שני, הדיימוֹניוֹן היווני נחשב עוד מזמנו של היסיאוֹדוֹס ואילך כרוח המגינה על האדם. ואולם דימוי פיוטי זה לא היה נחלת הרבים, ולא היו לו סימוכין בפולחן, ואילו לגניאוּס הרומי היו סימוכין כאלה, מאחר שמדי שנה בשנה נחוג חג הגניאוּס ביום ההולדת (dies natalis) של האדם הנדון, ובשמו של הגניאוּס היו גם נשבעים. מכאן ואילך – בין השאר גם בהשפעת הפילוסופיה האקאדמית – תופס הדיימוֹניוֹן־הגניאוּס מקום בולט בדתיות העממית. זוהי ישות־ביניים, בין אל ואדם. היא מוענקת לכל אדם מרגע לידתו, ובלווֹתה אותו ללא הרף היא עדה לכל מעשיו, כטובים כרעים. ברגע מותו של האדם נפשו ניטלת על־ידי הדיימוֹניוֹן־הגניאוּס שלו, המביא אותה לפני בית־דין של מעלה, למען תמסור לפניו דין־וחשבון מחיי אותו אדם עלי אדמות, ובהתאם לדין־וחשבון זה ייחתך גורלו של הלה בעולם הבא.


§ טו. פולחן הקיסרים

ברם, אופייה העולמי של הקיסרות הרומית תבע בנוסף לכך דת כזאת, שתאחד את כל חלקי הקיסרות, ותהיה קרובה במידה שווה גם ללבו של בן ספרד וגם ללבו של בן סוריה. הצורך בדת כזאת הורגש יפה, והוא סוּפּק – עד לפתרון טוב יותר – על־ידי פולחן הקיסרים.

בתופעה זו, המובנת לנו במידה מועטה כל כך, והמעוררת בנו שאט־נפש, יש להבחין שני צדדים: פולחן־הקיסר בעודו בחיים, ופולחן הקיסר לאחר מותו. את הצד השני הזה קל לנו יותר להבין. ואכן, ללא כל קושי עלה בידיו של אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס לקבוע את האלהתו של אביו־מאמצו יוּליאוּס קיסר בתורת divus Julius, “יוּליאוּס האלוהי” (אך לא בתורת deus Julius, “האל יוּליאוּס”), ולהקדיש לו היכל וחבר־כוהנים. פולחן כזה היא מסקנה הגיונית למדי מן העיקרון, שהוכר עוד בעידן הרפובליקה (ראה למעלה, ע' 151–152), omnium animos immortalis esse, sed fortium bonorumque divinos “[אמנם] נשמות הכול בנות־אַלמוות הן, אך [נשמות] האמיצים והטובים – אלוהיות” (מרקוס טוּליאוּס קיקרוֹ, “על החוקים”, ספר ב, סעיף 27). הביטוי החיצון להאלהה כזאת היה טקס הקידוש בישיבה חגיגית של הסנאט. אין פירושו של מעשה זה, שהסנאט, ע“י החלטתו, הכניס, כביכול, נפש אנושית לפמליה של מעלה. משמעותו האמיתית לא היתה אלא זו, שהסנאט, ע”י החלטתו, קבע את הצורה, שבה האזרחים החיים יחלקו כבוד לנפשו של המת. מאליו יובן, כי גם אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס, תחת השם divus Augustus (“אַבגוּסטוּס האלוהי”), זכה בפולחן דומה. לעומת זאת היה משום קומדיה מחללת־קודש בהאלהתו של קלאבדיאוּס הראשון רפה־השכל, בפקודתו של נירון השחצן, שנפשו חשקה בתואר divi filius (“בנו של האלוהי”). מלאכת ההאלהה נמשכה גם בימי הקיסרים משושלות פלאוויאוּס, אַנטוֹניאוּס וסוורוּס. מספרם של ה־divi (“האלוהיים”) גדל והלך, אך מבין כולם שניים בעיקר הם שזכו לאהבתם ולהוקרתם של הדורות שלאחריהם: אוֹקטאוויאנוּס אַבגוּסטוּס ומארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס.

שונה לחלוטין הוא עניין פולחן הקיסר בעודו בחיים. יש להודות כי בחלקה המזרחי של האימפריה הוא לא נתקל בהתנגדות, מאחר שהקרקע, שהוכשר קודם לכן על־ידי פולחן השליטים ההליניסטיים (ראה למעלה, ע' 79–80), קלט אותו בקלות. אבל, הדברים אמורים במזרח. לעומת זאת לא ניתן להעלות על הדעת, כי הפולחן בצורתו זו ייתכן בחלקה המערבי של האימפריה. אך כאן מתבקש מעצמו פולחן הגניאוּס של הקיסר השולט. פולחן כזה קיים היה מאז ומתמיד בכל בית. הגניאוּס של ראש המשפחה קדוש היה לכל המשפחה (ראה למעלה, ע' 153): בשמו נשבעה ואף קרבנות הקריבה לו. באופן זה תפס גם הגניאוּס של הקיסר מקום ליד שני הגניאוּסים הממלכתיים, מארס וּקווירינוּס (ראה למעלה, ע' 149). לעת עתה הסתפקו בכך. מאליו יובן, שאם חשקה נפשם של משוררים לכנות את הקיסר בפשטות בשם אל – הם לא נענשו על כך. ואולם במשך מאתיים השנה הראשונות של עידן הקיסרות האלילית לא תבעו לעצמם הקיסרים הנבונים שום אותות של כבוד אלים. המהומות – אף כאן – החישו את ההתפתחות. הקיסר נעשה dominus (“אדון”), ולכל מה שהיה קשור בו נדבקו, ללא הפרד, התוארים sacer (“נערץ”) ו־sanctus (“מקודש”). לבסוף דרש דיאוֹקליטיאנוּס, כי יפּלו לפניו אפיים ארצה. בכך הושלם תהליך האוֹריינטאליזאציה של שלטון קיסרי רומי.

על־כל־פנים, על־ידי אישיותו של הקיסר החי ועל־ידי הקיסרים האלוהיים, השיגה הקיסרות הרומית נושא אחד משותף להערצה כללית. כובד משקלו של חידוש זה נתן אותותיו בתוקף מיוחד בצבא הרומי. לצבא זה דרוש היה איזשהו פולחן שיאחד את כל חלקיו, ופולחן אחר הוא לא ידע. מתחת לנשרי הלגיונות נקבעה הפּרוֹטוֹמה של הקיסר, ולפני מזבחו נשבעו החיילים את שבועת האמונים שלהם. אכן, פתרון זה, שסילק קושי אחד, הוליד קושי אחר: בצבא הרומי שירתו חיילים – ומספרם גדל והלך במשך הזמן –, שמצפונם לא נתנתם להודות באלוהיותו של הקיסר, ולא באיזשהו אל אחר בכלל, מחוץ לאותו אל אחד ויחיד שבו האמינו. ואולם על כך עוד ידובר להלן.


§ טז. הפולחנים המזרחיים והסינקריטיסם

קו אופייני שלישי לדתיות החדשה היתה השאיפה להיטהר מחטאים ולהיגאל. אין לציין שאיפה זו כחדשה לחלוטין: היא מקבילה לזרם המיסטי הקדום, שחולל בשעתו את פולחן המסתורין של דימיטיר האלבסית ואת פולחן המסתורין האוֹרפי־פּיתאַגוֹריאי. למעלה (ע' 75–77) ראינו, כי בראשית העידן ההליניסטי קמה דימיטיר האלבסית לתחייה בדמויותיהן של אם האלים הגדולה ושל איסיס. הפּיתגוֹראיוּת קמה לתחייה כעת, אך עליה ידובר להלן, בקשר לפילוסופיה הדתית. כאן דנים אנו בפולחנים המזרחיים – הן אלה שהוזכרו זה עתה, והן אחרים.

בראשית ימיה של הקיסרות האלילית לא היו להם, לפולחנים אלה, תנאים נוחים, ובייחוד לא לפולחנה של איסיס, אלתה־מגינתה של קליאוֹפּאטרה השביעית, אויבת הקיסר. כל הנסיונות להכניס פולחנה לרומי עלו בתוהו. טיבּריאוּס נהג כפי שנהג אביו, אך בימי שלטונו של קאליגוּלה פחתה ההתנגדות, ולאיסיס הוקם מיקדש בעיבורה של רומי הבירה, במישור המארסי (Campus Martius; מכאן כינויה הרומי של איסיס: Isis Campensis, “איסיס המישורית”). על הצלחותיה הנוספות ברומי חייבת איסיס תודה לדוֹמיטיאַנוּס, ועוד יותר מאשר לו – לקאראקאלה, שהקים לכבודה מיקדש חדש, הפעם במרכזה של רומי הבירה, על הגבעה הקווירינאלית, ובכלל הפגין בכל הזדמנות את יחס ההוקרה שלו כלפיה.

גורל טוב עוד יותר מונה לפולחנה של אם האלים הגדולה, ולו גם משום כך בלבד, שלמן 204 לפסה"נ (ראה למעלה, ע' 152–153) הוא נהנה ברומי מזכות־אזרחות בלתי מעורערת, פרט להגבלה אחת ויחידה: על כוהניו נאסרה היציאה מחוץ לתחומי הגבעה הפּאלאטינית. איסור זה בוטל על־ידי הקיסר קלאבדיאוּס, שמשפחתו קשורה היתה מדורי דורות בפולחן־מסתוֹרין זה. ובמאה ה־2 נתעשר פולחן האם הגדולה בטקס חדש ורב רושם של היטהרות, הוא הטקס המכונה taurobolium (“קרבן מן הבקר”). בן־האדם המיטהר היה יורד לשוּחה מכוסה מיכסה עשוי לוחות־עץ. על־גבי מיכסה זה נזבח פּר, כך שדמוֹ זרם בשפע כלפי מטה, על האדם שנמצא בשוּחה. מכאן ואילך נעשה הלה in aeternum renatus (“נולד מחדש לעולמי־עולמים”).

ואולם חשיבות מרובה נודעה במיוחד לחגים הפומביים של שתי האלות, חגים שנקבעו גם בלוח־השנה הרומי. לאם האלים הגדולה הוקדש חג האביב, שנמשך שבועיים (15–27 במארס). כל מנת־גורלו של אַטיס הוצגה בחג זה בפני הקהל בדראמה קדושה, שבוצעה על־ידי שחקנים רבים: התגלותו בסוּף על שפת הנהר סאנגאריאוֹס (ב־15, canna intrat, “הסוּף נכנס”), הטירוף שתוקפו מתחת לעץ האורן הרה־האסון (ב־22, arbor intrat, “העץ נכנס”), טירוף שסוֹפוֹ פציעה עצמית ומוות (ב־24, sanguen, “דם”, יום של מכאוב וייאוש), ולבסוף – שמחת תחייתו, תודות לאהבה של אם האלים הגדולה (ב־25 – hilaria, “שמחה”; ב־26 – requietio, “מנוחה”; ב־27 – lavatio, “רחצה”). לאיסיס היו אפילו שני חגים גדולים. האחד מהם, שנחוֹג באביב, הוקדש לה כאלת הספנות (ב־5 במארס – navigium Isidis, “ספינת איסיס”). כאן קלטה איסיס לפולחנה, מתוך הדיאוֹניסיוֹת הגדולות (ראה כרך א, ע' 260–261), את ה־carrus navalis (“רכב ימי”)121, שלאחר זמן עבר ל“קארנאוואל” של ימי־הביניים. חגה השני של איסיס נחוֹג בסתיו (28 באוקטובר – 3 בנובמבר), ובכל פרטיו הקביל לחג האביב של אם האלים הגדולה. עליית חשיבותם של שני הפולחנים והתפשטותם גרמו לזיקוקם מיסודות חוּשניים: צרכיהם הרוחניים של הטירונים, שזה מקרוב הוכנסו לסוד פולחנים אלה – כפרת עוונות, “תחייה לעולמי־עולמים” וניצחון על המוות – היו רציניים ותבעו טיפול רציני. מספיק לקרוא אצל לוּקיאוּס אַפּוּליאוּס, שהוזכר למעלה (ע' 227), את תיאור חג־האביב navigium Isidis, “ספינת איסיס” (“תמורות”, ספר יא, פרקים 8–11), כדי להיווכח שאיסיס שוב אינה עוד אותה אלה, שטקסיה המסתוריים סיפקו, כמאה וחמישים שנה קודם לכן, שפע של חומר לכרוניקת השערוריות של רומי הנאורה.

זכות־האזרחות שרכשה לעצמה איסיס השיא פולחנים אחרים להכניס תחת חסותה גם את היכליהם הם, כי אחרת לא היה להם סיכוי ליחס חיובי מצד הציבור הרומי. נציגיהם של פולחנים אלה היו על־פי־רוב חיילים: תודות לסוֹבלנות הדתית העתיקה סיגלו להם הללו, בזמן שירותם בחבלי־הספר של האימפריה, את מנהגי המקומות שבהם שהו, וגם אחרי־כן השתדלו לשמרם. וכך, למשל, בעטיין של מלחמות מיתרידאטיס חדר לרומי הפולחן הפרוע של אלה קאפּאדוֹקית, שבפי הרומיים כונתה בּלוֹנה: כוהניה, לבושים גלימות שחורות ועל ראשיהם מצנפות עשויות פרווה, היו מתרוצצים, אחוזי־טירוף, במיקדשם, ופוצעים זה את זה בחרבות שבידיהם, ואת הדם הניגר מפצעיהם היזו על הקהל, כדי לטהרו מעוונותיו. לאמיתו של דבר לא התייחסו הרומיים לדרווישים אלה כאל כוהנים: הם נקראו בפי הרומיים fanatici (“בני ההיכל”, מן fanum, “היכל הקודש”), ובמירוץ הזמן הוחל לציין במלה זו כל טירוף דתי.– חשיבות מרובה עוד יותר נודעה, במאה ה־2, לקבלת הפולחן הפּארתי של האל מיתרא, פולחן שהתפתח מדת־השניות האיראנית הקדומה של המאזדאיסם (אַהוּרא־מאזדא, הוא אוֹרמאזד, אל הטוב, ואַנגרא־מייניוּ, הוא אַהרימן, אל הרע). מיתרא היה אל מתווך (mesítes), המוביל את האנושות לאל המרומם־יותר של הטוב. לאל של הטוב מגיעים על־ידי מלחמה מתמדת בכוחותיו של אל הרע. למטרה זו אירגן מיתרא את חסידיו בפלוגות, בעלות אופי צבאי מובהק, עם סולם־דרגות מפותח. פולחנו התקיים במיקדשים תת־קרקעיים (spélaia), לאוֹרן של אבוקות – מאחר שמיתרא מזוּהה עם אל השמש (Mithra – Sol Invictus, “מיתרא – אל־השמש הבלתי־מנוצח”) – באותו יום של השבוע האַסטרוֹלוֹגי (ראה למעלה, ע' 206), שהיה מוקדש לשמש, דהיינו ב־Solis dies (“יום השמש”). הטירונים, שזה מקרוב נספחו לפולחן מיתרא, נאלצו לעמוד בסידרת מבחנים גדושי תלאות. אכן, היתה זו באמת דת של חיילים, פעילה ואמיצה, והשלימה להפליא את הדת הנשית־ביסודה של אם האלים הגדולה. ולעיתים קרובות, בחיקה של משפחה אחת, השתתף הבעל בטקסי פולחן מיתרא, באותה שעה עצמה שאשתו התפללה במיקדש אם האלים הגדולה.

קבלת פולחן מיתרא סללה את הדרך לפני אלי השמש הסוריים, הבעלים – אחרוני האלים שזכו באזרחותה של רומי, קודם שזו קיבלה את הנצרות. אכן, נסיונו המטורף של אֶלאגאבּאלוּס לכפות על רומי הבירה ועל האימפריה כולה את פולחן הבעל של עיר מולדתו חוֹמץ שבסוריה, שהועבר, על כל הוללות טקסיו הסוּריים, אל בירת העולם, עורר סערת חימה, שעלתה לו, לאֶלאגאבּאלוס, בחייו. ביתר זהירות נהג מחדשה של הקיסרות אַבריליאַנוּס. אף הלה הכניס לרומי הבירה את פולחן הבּעל, והפעם היה זה הבּעל של תדמוֹר, אלא שהוא שיווה לפולחן זה צורה שלא פגעה ברגשות אזרחי רומי. מאחר שהאל החדש זוּהה עם השמש, לפיכך נחוג כחגו הראשי יום המשבר החוֹרפי של תקופת החמה, הוא ה־25 בדצמבר (Natalis Solis Invicti, “יום הולדתו של אל־השמש הבלתי־מנוצח”), ובתוקף משמעותו זו נעשה חגו של הבּעל המשך טבעי לסאטורנאליוֹת הקדומות (ראה למעלה, ע' 160–161).

כל האלים שנזכרו כאן היו, מבחינה מסוימת, דומים זה לזה, ומאותה בחינה עצמה נבדלו בתכלית, כולם כאחד, מן האלים היווניים־רומיים: בשעה שהאחרונים, לפי דוגמת המאגיסטראטים בעידן הרפובליקה, שלטו, כביכול, על מדורים מסוימים בלבד – היה שלטון הראשונים, לפי דוגמת הקיסר, בלי מצרים, והם חלשו על הכול. באיסיס התמזגו זו עם זו הירה, אַפרוֹדיטי, דימיטיר ואלוהויות אחרות, לרבות אם האלים הגדולה. היא היתה, אם מותר להתבטא כך, אלה סתם, שאליה פנו בני־אדם סתם, ללא הבדל גיל ומשלח־יד. מגמה זו הובילה במאה ה־3 למה שמכונה סינקריטיסם, דהיינו מיזוג ישויות אלוהיות שונות. לבסוף נותרו על פני השטח של המחשבה הדתית רק שתי אלוהויות כלליות – אלו שתופסות מקום ראשון במעלה בתאולוגיה של יוּליאַנוּס “הכּוֹפר” – האל־השמש והאלה־האדמה. ואולם, מאחר שהראשון לא היה אלא חיבורם של הכוחות השמימיים, ניתן איפוא להגיד כי עם הסינקריטיסם חזרה הדת העתיקה לשניותה הראשונית (ראה כרך א, ע' 77–79). ואף־על־פי־כן לא היה זה אותו הדבר: היסוד הטבעי עוד הורגש, אמנם, בדת, אך הוא נדחה למקום שני במעלה, על־ידי היסוד המוסרי והיסוד האסכאטולוגי.

בד בבד עם הדתיות התפתחו וגיברו חיילים את האמונות התפלות, ולא רק בקרב ההמונים הבוערים. איסיס הביאה עמה שפע של להטים מאגיים, שבהם הצטיינה מאז ומתמיד מצרים מולדתה. מן היהודים, בזמן התגברות תנועת ההתגיירות (ראה למעלה, ע' 78–79), נחלה האנושות של העולם העתיק את תורת המלאכים שלהם המסועפת וכן את תורת־השדים שלהם, ובליעל (הוא השטן) בראשה. מתורות אלו על המלאכים והשדים התפתחה במשך הזמן תורת הקבלה (עם “חותם שלמה”122), רבת העוצמה בימי־הביניים. לכך עוד נתווספו תורת־השדים היוונית, הדרישה אל המתים והאסטרוֹלוֹגיה. מכל זה נוצר משהו משכנע ורב־רושם, שהשתלט על תודעת העם כולה, למן שיאי המחשבה הפילוסופית ועד לקמיעות וללחשים של ההמונים: איסיס כ“בתולת העולם” (Kóre Kósmou), השולטת על השדים במרחבים שמתחת לירח, שכתגמול על אהבתה העניק לה הרמיס (מרקוּריאוּס), הרוח הפּלאניטארי הראשון שמעל לירח, את המאגיה או את הכימיה, שאת סודותיה מגלה איסיס לבאים בברית אתה. אימה נפלה על האדם במעגל־קסמים זה, אך לא היו אלו אלא התחלות בלבד, תמימוֹת יחסית: מכוס־תרעלה זוֹ שתתה האנושות במשך כל ימי־הביניים, עד שקרני התחייה שמו קץ לסיוט זה.


§ יז. הפילוסופיה הדתית

הפילוסופיה של עידן הקיסרות האלילית היתה או מוסרנית, או דתית. בהתחלה, זכות הבכורה היא לראשונה, ואחר כך – לשנייה. על הפילוסופיה המוסרנית דובר למעלה (ע' 223–224), ועל השנייה ידובר כעת.

על סף עידן הקיסרות האלילית ניצבת משנתו הפילוסופית של היהודי האלכסנדרוני פילוֹן, שעשה את הניסיון המעניין למזג יחד את הפילוסופיה הסטוֹאית והפילוסופיה האַפּלטוֹנית מצד אחד, עם אמונת ישראל מצד שני. לשם ביצוע משימה זו השתמש בשיטת הפרשנות האַלגוֹרית, שהיתה מקובלת מזמן לגבי יצירתו של הוֹמירוֹס (ראה כרך א, ע' 253). דמות העולם, שאליה הגיע פילוֹן בסופו של דבר, הוא צירוף של יסודות היוליים, המונחים רבדים רבדים זה על גבי זה, ומעל לכולם – האיתר. מעל לספירות האיתר מולך אלוהים, שיצר את האידיאות, דוגמה ראשונית של העולם המוחש, וכן את הלוֹגוֹס (המאמר האלוהי, השכל הפועל). הלוֹגוֹס, יצירת אלוהים הראשונה והבלתי־אמצעית, הוא המתווך בין אלוהים, הרוחני המוחלט והנצחי, ובין האנושות. משנתו הפילוסופית של פילוֹן, שעם חלוֹף זמנה של תנועת ההתגיירות המוגברת היא נדחתה על־ידי נאמני היהדות, השפיעה השפעה עצומה על הפילוסופיה הנוצרית ועל הפילוסופיה העתיקה בערוב ימיה.

בעת ובעונה אחת עם התרקמות משנתו הפילוסופית של פילוֹן מתחילה גם תחיית הפילוסופיה של פּיתאגוֹראס, האגדי למחצה, שתודות לנופך האַסטרוֹנוֹמי האופייני לה, תאמה את נהייתו של אותו עידן אחר האַסטרוֹלוֹגיה. נציגה הנודע ביותר של ניאוֹפּיתאגוֹריאיוּת זו הוא עושה־הנפלאות של המאה ה־1, אַפּוֹלוניאוֹס איש טיאַנה. אלוהים הוא אחד, מקור כל השלמויות, וממנו חלקה הבלתי־כלה של נפשנו. למטה הימנו מצויים האלים הפּלאניטאריים, עד לירח, החולש על השדים, שליטי המרחבים שמתחת לירח. אלים אלה הם המקשרים בין האלוהים ובני־האדם. עם אלים אלה המגע הוא אפשרי, ומכאן ניחוש־העתידות, טיהור־העוונות, ולכול לראש – המאגיה. בזו האחרונה עוֹצמתו של כיווּן זה, ומי שבכוחו לחולל נפלאות הוא המעולה בבני־האדם. – הניאוֹפּיתאגוֹריאיוּת, שראשיתה במאה ה־1, פורחת במאה ה־2 ובייחוד במאה ה־3, בימי שלטונם של הקיסרים משושלת סוורוּס. אחר כך מוסיפה היא להתקיים, בחלקה – בלשכות הסודיות של מיסדר “הבונים החפשים”, שהונחלו גם לימי־הביניים, ובחלקה – בניאוֹאַפּלטוֹניוּת, האחרונה מבין השיטות הפילוסופיות הגדולות של העולם העתיק. אבי הניאוֹאַפּלטוניוּת היה אַמוֹניאוֹס השׂקאי, איש אלכסנדריה (ראשית המאה ה־3). הוא עצמו לא כתב מאומה, אך היו לו שני תלמידים גדולים: הנוצרי אוֹריגניס (ראה למעלה, ע' 225) ועובד־האלילים פּלוֹטינוֹס. חיבוריו המרובים, מעוטי־הכמות, של האחרון, המסודרים ב“אֶניאַדוֹת” (“תשיעיות”), הם המקור המהימן ביותר להכרת השיטה הניאוֹאַפּלטוֹנית, שבה יסודותיה הקדומים של שיטת אפּלטוֹן חדורים רוח מסתורין, בת זמנם של הקיסרים משושלת סוורוּס.

קרן־אור דועכת אט אט בעלטה הוא סמלה של הניאוֹאַפּלטוֹניוּת. מקור קרן־האור – אלוהים, שהוא גם הטוב העליון. ממנו נגזר בדרך ההאצלה (אך האצלה זו אינה ממשית, אלא סיבתית) השכל, התופס גם את אלוהים וגם את עצמו, כעולם הנתון לתפיסת השכל בלבד וכבעל אידיאות טבועות בו. מן השכל, על־פי התור, נגזרת הנפש – נפש העולם ונפשות היחידים. הנפש ניצבת על גבול עולם השכל והעולם המוחשי. את העולם המוחשי היא יצרה מן החומר, שעוצב על־ידיה בהתאם לאידיאות הטבועות בשכל. נפש האדם, שהכיר את עצמו, המנותקת ממקורה השמימי ושקועה בתוך החומר, משתוקקת לחזור לשכל הנצחי. עליית הנפש למרומים מתבצעת במלואה לאחר מותו של האדם. לשם התגלמותה בתוך הגוף נאלצה הנפש לעבור דרך כל שבע הספירות הפּלאניטאריוֹת, שכל אחת מהן הדביקה בה, בנפש, מידה מגונה: סאטוּרנוּס – את הגאווה; מארס – את הכעס; ונוּס – את תאווֹת־הבשרים; מרקוּריאוּס – את החמדנות; השמש – את הגרגרנות; הירח – את צרות־העין. מאושרת תהיה אותה נפש, שבדרך שיבתה אל השכל הנצחי תוכל להחזיר כל אחת מן המידות המגונות שדבקו בה, ושנימנו כאן, כשהיא “בלתי משומשת”, לספירה שממנה באה. אז, לאחר הגיעה למרומים, תיכנס הנפש לתחומי ה“אוֹגדוֹאַדה” (הרקיע השמיני) ותמצא לה מרגוע בשכל הנצחי. ואולם, לעלייתה למרומים יכולה הנפש להתכונן עוד בהיותה עלי אדמות, בתוך גוף האדם, על־ידי סגפנות, דהיינו הסתלקות מן החושנות, ועל־ידי הכוונת כל שאיפותיה לקראת האושר הנצחי של התמזגות עם היוצר, דהיינו התלהבות מתוך התפשטות הגשמיות. הניאוֹאַפּלטוֹניוּת היא האסכולה האמיתית של ההתלהבות. התלהבות זו מושגת לא בוויכוחים ולא בדיבור – וכאן מתכחשת הניאוֹאַפּלטוֹניוּת למקורה: לא הלוֹגוֹס, כמו אצל אַפּלטוֹן, אלא השתיקה רווּיית־המחשבה (sigé noërá), היא אלוהותם של הניאוֹאַפּלטוֹניים.


§ יח. הנצרות

על הנצרות ידובר כאן אך ורק מבחינת קשריה עם האלילות. היא נולדה בראשיתו של עידן הקיסרות האלילית, אי־שם בחבל הגליל המרוחק שבארץ־ישראל. לאחר שחדרה, תודות לשליחיה, לתוך קהילות “יראי ה'” שבארצות הפזורה (ראה למעלה, ע' 78–79), היא ביצרה את מעמדה במשך שלוש מאות שנותיה הראשונות, הן כשיטה דתית – תוך כדי מלחמתה בגילויי מינות (בייחוד גנוֹסטיים) – והן מבחינה מינהלית, ככנסייה. כמו כן הצליחה להגן על חוג נאמניה ולהרחיבו בתוך ים האלילות, שהקיף אותו מכל הצדדים. את מלחמתה באלילות ניהלה הנצרות באמצעות ספרות התנצלותית (הקרויה אַפּוֹלוֹגיטית). ואילו מלחמתה של האלילות בנצרות היתה רק בחלקה ספרותית, אך בעיקרה היא התנהלה באמצעות תקנות מינהליות. שלוש מאות השנים הראשונות בתולדות הנצרות הן עידן הרדיפות כלפי המאמינים בה.

לכאורה ייראה הדבר תמוה: רומי זו, הידועה בסובלנותה כלפי דתות אחרות, ואפילו כלפי בּלוֹנה הקאפּאדוֹקית על “בני ההיכל” שלה123, מה טעם ראתה לרדוף את הנוצרים דווקא? העובדות דלהלן משיבות, במידה ידועה, על תמיהה זו, אם כי אין בהן, כמובן, כדי להצדיק את הרדיפות עצמן.

א. בקהילות הנוצריוֹת, ובייחוד במאה ה־1, רווחה מאוד הציפייה האסכאטולוגית לקץ־העולם הקרוב. אכן, מצויה היתה ציפייה זו גם אצל האליליים. ואולם, בה בשעה שאלה האחרונים פחדו מקץ־העולם, ציפו לו הנוצרים בכליון עיניים, מאחר שעמו התקשרו תקוותיהם על התגלותו של הגואל בשנייה ועל מלכות האלוהים. לפיכך הוטחה כלפי הנוצרים האשמה, כי הם חשים odium generis humani (“איבה אל המין האנושי”). נראה, כי לאחר שדליקה כילתה עשרה מתוך ארבעה־עשר רובעיה של רומי הבירה, נוצלה אשמה זו על־ידי נירון קיסר כדי לכוון את זעם ההמונים, שנשארו ללא קורת־גג, נגד הנוצרים, שהם, כביכול, הבעירו את הבערה. היתה זו “מסה ראשונה”124. לפרשה זו מן הראוי להתייחס בזהירות יתירה, מאחר שסיפורו של העד הראשי בנדון, פּוּבּליאוּס קוֹרנליאוּס טאקיטוּס (בחיבורו “ספרי השנים”, ספר טו, פרק 44), קצר מדי ואף מעומעם.

ב. הנצרות שללה כל פולחן דתי אחר, ובכן – גם את פולחן הקיסרים. כזאת היתה, אמנם, גם עמדתה של האמונה הישראלית. ואולם האמונה הישראלית היתה מוגבלת בתחומיו של עם קטן מבחינה כמותית, שרומי גילתה ותרנות נוכח קשיות־עורפו שאין להתגבר עליה. לא כן הנצרות: זו רכשה לה נפשות מקרב כלל האוכלוסייה של הקיסרות. בהקפדה יתירה השגיח על קיום פולחן הקיסרים דוֹמיטיאַנוּס, ולפיכך רבו בימיו ההתנגשויות עם הנוצרים, וההימנות עם קהילה נוצרית הוכרזה רשמית כפשע, שניתן לפרשו הן כ־sacrilegium (“חילול הקודש”) והן כ־crimen laesae majestatis (“פגיעה בכבוד הרוממות”). ואכן על רקע זה נרדפים הנוצרים מכאן ואילך, גם בימיו של דוֹמיטיאַנוּס עצמו, וגם בימי הקיסרים שלאחריו, ובייחוד בימיהם של טראיאנוּס ומארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס. ואולם רדיפות אלו לא פגעו אלא ביחידים בלבד.

ג. המצב השתנה בימיו של הקיסר דקיאוּס (249–251). באותו זמן הספיקה כבר הכנסייה הנוצרית להתפתח ולגבּר חיילים, ונעשתה מעין ממלכה בתוך ממלכה, עם מאגיסטראטוּרה משלה, מינהלה משלה, מערכת משפטים משלה, וכן הלאה. לפיכך, כשבימיו של הקיסר פיליפּוּס הערבי נחוֹג ברוב פאר והדר, בשנת 248, יובל האלף להיווסדה של העיר רומי, התבלט בבהירות יתר ההבדל בין שתי הממלכות. התוצאה המיידית היתה טבח בנוצרים, ובשנה שלאחר מכן – רדיפות שיטתיות בפקודת הקיסר. ואולם רדיפות אלו נבדלו מן הרדיפות הקודמות בכך, שהן כּוּונו נגד הכנסייה הנוצרית בכללותה, ובעיקר נגד המאגיסטראטוּרה שלה, או הכהונה. מותו הפתאומי של הקיסר שם קץ לרדיפות אלו, אך הן חודשו, לפי אותה מתכּוֹנת עצמה, בימי הקיסרים פּוּבּליאוּס ליקיניאוּס ואליריאַנוּס ולוּקיאוּס דוֹמיטיאוּס אַבריליאנוּס, וביתר אכזריות בימי שלטונו של ואליריאוּס דיאוֹקליטיאַנוּס. ברם, היתה זו “מסה אחרונה”125.

במהומות שפרצו לאחר ויתורו של קיסר זה, דיאוֹקליטיאַנוּס, על כס הקיסרות, נתברר עוד יותר, כי לא ייתכן שמצב זה של איבה כלפי הנצרות יימשך: גדול מדי היה מיספרם של המאמינים בישו, ודתם הובלעה עמוק מדי בדמה ובכל אבריה של הקיסרות. הכחדת הנצרות דומה היתה לעקירת לבו של אדם, בעוד האדם בחיים. לא סמל בלבד, אלא מציאות שאין להתעלם ממנה, היה חזיונו של הקיסר קונסטאנטינוּס הגדול – in hoc signo vinces126 (“בסימן זה [הצלב] תנצח”) – שכתוצאה ממנו אוחדה מבחינה רוחנית, בחסותו של הצלב, האימפריה העולמית, המאוחדת מבחינה גשמית תחת שלטונו של הקיסר.


פרשה IV: הקיסרות הנוצרית (313–529)    🔗

מבוא: דברי־ימיה החיצונים של הקיסרות הנוצרית

§ א. קיסרי המערב וקיסרי המזרח

לאחר פירסום הפקודה המדיאוֹלאנית127 בשנת 313, נאלץ קוֹנסטאנטינוּס הגדול ללחום עשר שנים נוספות, עד שעלה בידו לאחד תחת שלטונו, בשנת 324, את הקיסרות כולה. צעדו המכריע השני היה הקמת בירה חדשה בשביל המחצית המזרחית של הקיסרות במקום בּיזאנטיאוֹן העתיקה, והוא קרא לה בשם קונסטאנטינוֹפּוֹליס [בעברית: קוֹשׂטה]. הבירה החדשה נחנכה בשנת 330. בשנת 337 מת קוֹנסטאנטינוּס, אך כּס הקיסרות עבר במורשה למשפחתו (שושלת פלאוויאוּס השנייה). השלישי מבניו, שחילקו ביניהם את הקיסרות, קונסטאנטיאוּס השני, האריך ימים יתר על שני אחיו, ובשנים 351–361 שלט כקיסר יחיד. ברוב תבונתו מינה לקיסר־שותף את אחיינו פלאוויאוּס קלאבדיאוּס יוּליאנוּס, שהנחיל לו כמה וכמה נצחונות במלחמה עם השבטים הגרמניים לאורך גבול הרינוּס. ואולם, משירש יוּליאנוּס את כס הקיסרות (361–363), וביקש להבטיח גם את גבולה המזרחי של האימפריה, ולמטרה זו יצא למסע־מלחמה על הפּרסים, שוב לא האירה לו ההצלחה פנים: הוא נהרג באחד הקרבות, ויורש כסאו יוֹויאַנוּס (363–364) נאלץ להיחלץ מן האויבים על־ידי חוזה־שלום מחפיר.

מייסדה של שושלת־קיסרים חדשה, אם כי קצרת־ימים, היה פלאוויאוּס ואלנטיניאַנוּס הראשון (364–375). הלה, עם עלותו לשלטון, מינה מיד את אחיו ואלנס לקיסר־שותף על המזרח (364–378). ואלנטיניאַנוּס הראשון הגן בעוז־רוח על גבולות הקיסרות, ואולם ואלנס נאלץ לוותר לטובת הגוֹתים על הפרובינקיות שלאורך הדאנוּבּה. היה זה שלב ראשון בתהליך התפוררותה של הקיסרות תחת לחץ “נדודי העמים”. בכור בניו של ואלנטיניאַנוּס, שירשו את כס הקיסרות, גראטיאַנוּס (שלט ב־375–383; הבן הצעיר, ואלנטיניאַנוּס השני, רק הוכרז קיסר־שותף, אך בגלל רכות גילו לא שלט למעשה), מינה לקיסר־שותף על המזרח (במקום ואלנס, שנהרג ב־378) את הספרדי פלאוויאוּס תאוֹדוֹסיאוּס הגדול (שלט ב־379–395). הלה הרחיק מן האימפריה, לזמן מה, את הסכנה הגוֹתית, בהעניקו לגותים נתינות רומית ובקבלו אותם לצבא. הוא אף מסר לשלטונם את הפרובינקיות שלאורך הדאנוּבּה. תאוֹדוֹסיאוּס הגדול גם שׂם קץ למהומות שפרצו בחלקה המערבי של האימפריה לאחר מותו של גראטיאַנוּס. בשנת 394 איחד מחדש – בפעם האחרונה – את הקיסרות. לאחר מותו ירש בנו פלאוויאוּס הוֹנוֹריאוּס את חלקה המערבי של האימפריה (שלט ב־395–423), ובנו השני, פלאוויאוֹס אַרקאדיאוֹס – את חלקה המזרחי (שלט ב־395–408). חלוקה זו היתה סופית.

תחת שלטונו של הוֹנוֹריאוּס, שהעביר את בירת הקיסרות מרומי למדיוֹלאנוּם, החלה גם התפוררותה של הקיסרות המערבית. תהליך זה נעצר לזמן מה תודות למצביאו של הוֹנוֹריאוּס, סטיליכוֹ, גרמני מרוּמן. ואולם לאחר שהלה נרצח במרמה ב־408, החלה הקיסרות להתקרב בצעדים מהירים להתפרקותה. באיטליה השתוללו הגוֹתים בפיקודו של אַלאריך. בשנת 409 נכבשה ספרד על־ידי הוואנדאלים, וב־415 נכבשה גאליה על ידי הגוֹתים. עוד קודם לכן, ב־407, פינו לגיונות רומי את בּריטאניה. התפוררות האימפריה נמשכה גם בימי יורשו של הוֹנוֹריאוּס, ואלנטיניאַנוּס השלישי (שלט ב־425–455), שבהתחלה, מסיבת גילו הרך, שלטו בשמו אמו גאלה פּלאקידיאה והעוצר אַאֶטיאוּס, אף הוא גרמני מרוּמן. מאחר שבימיו של ואלנטיניאַנוּס השלישי נפרדה מרומי הפרובינקיה המערבית האחרונה שלה, אפריקה (ב־429), ובו בזמן בקירוב השתלטו הסאכּסוֹנים על בּריטאניה (ב־449), הצטמצמה קיסרות רומי לתחומי איטליה בלבד. ואולם גם על זו החלו לאיים ההוּנים בפיקודו של אַטילא. ההוּנים אמנם הובסו לכל עבר, אך סכנה חדשה החלה לאַיים על רומי, והפעם מצד מגיניה, הגרמנים המרוּמנים, מפקדיהם של חילות השכירים. במשך עשרים שנה ומעלה היה כס הקיסרות הרומי כלי־מישחק בידיהם (ובייחוד בידיו של ריקימר), ובפרק זמן זה ישבו על כס הקיסרות תשעה שליטים. לבסוף, ב־476, השיגו השבטים הגרמניים, המתגוררים בחבלי־הספר, את השלטון על הקיסרות בשביל מנהיגם אוֹדוֹאַקר. מקובל לראות שנה זו כשנת נפילתה של הקיסרות הרומית, אך לאמיתו של דבר לא התחוללו בשנה זו כל שינויים, ואוֹדוֹאַקר אף ראה את עצמו רוֹמי ולא גרמני. קיסר רומי המזרחית, זינוֹן (ראה להלן), בראשונה הכיר בו, אם כי לא כקיסר אלא כעוצר, אך אחר כך, ב־489, רב עמו, ואז הוא שיסה בו, באוֹדוֹאַקר, את הגייסות החדשים של הגוֹתים, ותאוֹדוֹריך הגדול בראשם, שנעו מן המזרח. את הגוֹתים האלה, כדי להבחין ביניהם ובין הגוֹתים שקדמו להם, מכנים אוֹסתרוֹגוֹתים (“גותים מזרחיים”). איטליה נעשתה ממלכה גוֹתית, עד אשר הושם קץ לממלכה זו על־ידי קיסר רומי המזרחית יוּסטיניאַנוּס ומצביאיו בּליסאריאוֹס ונארסס, לאחר מלחמה ארוכה (535–554) עם יורשי תאוֹדוֹריך הגדול. ואולם חיבורה זה של איטליה לקיסרות המזרחית לא האריך ימים: ב־568 נותק מאיטליה חלקה הצפוני על־ידי שבט הלאנגוֹבּארדים הגרמני. תבוסה זו מחקה את עקבותיו האחרונים של המיבנה המדיני העתיק.

שלטונו של אַרקאדיאוֹס בקיסרות רומי המזרחית – ליתר דיוק: שלטון מקורביו רוּפינוֹס ואֶבטרוֹפּיאוֹס ואמו אֶבדוֹכּסיאה – בדומה לשלטון אחיו הוֹנוֹריאוּס בקיסרות המערבית, מעורר חמלה. מצב העניינים שוּפר בימי שלטון בנו תאוֹדוֹסיאוּס השני (“הקטן”, 408–450), בעיקר תודות למרץ של אחותו, העוצרת פּוּלכיריאה, שהמשיכה בשלטונה גם לאחר מותו, בהושיבה על כס הקיסרות המזרחית את בעלה, המצביא מארקיאַנוֹס (450–457). כך הקיץ הקץ על שושלת תאוֹדוֹסיאוּס הגדול, ובמקומה באה שושלת לאוֹן הגדול (קיסר ב־457–474), שזכה בכינוי “גדול” על אשר שיחרר את הקיסרות המזרחית, אחת ולתמיד, מחסותם של הגרמנים, ובכך הצילה מגורל דומה לזה של הקיסרות המערבית. את כסאו ירש חתנו זינוֹן (קיסר ב־474–491) הזכור למעלה, שבזמן שלטונו פקדו את הקיסרות המזרחית מהומות שושלתיות ודתיות. הקלה מסוימת הורגשה תחת שלטונו של אַנאסטאסיאוֹס הראשון (קיסר ב־491–518), בעלה השני של הקיסרית אַריאַדני, אלמנת זינוֹן.

אחר מותו של אַנאסטאסיאוֹס הראשון הכתיר חיל המשמר לקיסר את מפקדו יוּסטינוּס הראשון (קיסר ב־518–527). הלה מינה לו עוד בחייו לשותף בשלטון את בן־אחותו יוּסטיניאַנוּס, שלאחר מות יוּסטינוּס אף ירש את כס הקיסרות (קיסר ב־527–565). תחת שלטונו של יוּסטיניאַנוּס, שלטון מזהיר אך מתיש כוחות הממלכה, הגיעה הקיסרות המזרחית למרום שגשוגה. יוסטיניאנוּס החזיר לממלכתו את אפריקה, שכבש מידי הוואנדאלים (532–533), את איטליה, ששיחרר מעול הגוֹתים המזרחיים (535–554), ואפילו חלק מספרד. הוא גם קנה לו שם במיבנים המפוארים שהקים (ובמיוחד – בכנסיית סוֹפיאה הקדושה שבקוֹשׂטה), ובקוֹדיפיקאציה הסופית של המשפט הרומי. ואולם, למרבה הצער, הוא גם שמחק בקיסרות שלו את אחרוני עקבותיה של האלילות העתיקה, בנעלו בשנת 529 את האוניברסיטה של אתונה ובאלצו את שרידי מוריה ומלומדיה לעקור לממלכת פרס הסמוכה, שם הם זרעו את זרעי התרבות הניאו־פּרסית, שבמאה ה־7 היפרתה את האיסלאם.


§ ב. ההליניות בחוֹפיו הצפוניים של הים השחור

המצב שבו נמצאו חוֹפיו הצפוניים של הים השחור בסוף עידן הקיסרות האלילית היה תוצאה של פלישת הגותים לארץ זו עוד בסוף המאה ה־3. כפי שראינו (למעלה, ע' 169) הם החריבו את אוֹלבּיאה עד היסוד: תושביה, בחלקם נרצחו וּבחלקם התפזרו לכל עבר, וגליהם המאוחדים של הבּוֹריסתניס (הדנייפּר) וההיפּאניס (הבּוּג הדרומי) כיסו בטין שלהם את חורבות הבתים והמיקדשים של העיר “המאושרת” לפנים. ואולם אחר כך, תחת לחץ אויביהם ההוּנים, הסתלקו גם מחריבים אלה, כדי לחפש לעצמם ארצות חדשות. אוֹפייה המישורי־ערבי של הארץ שמשני עברי הדנייפר הדרומי לא איפשר לפולשים התגוננות ממושכת, ולכן לא יכלו להחזיק מעמד זמן רב, והתחלפו בזה אחר זה בעת אי־שקטה זו, המכונה עידן “נדודי העמים”. לעומת זאת היתה היאחזות הגוֹתים בחצי־האי הטאברי איתנה למדי, והיתד הגוֹתית מהווה מכאן ואילך חיץ בין הערים חרסוֹניסוֹס וּבּוֹספּוֹרוֹס הקימירית. כתוצאה מכך מצאה הנצרות את חצי־האי הטאברי כשהוא מחולק לשלושה חלקים: שניים יווניים ואחד גוֹתי. ולכן יודעות כאן קורותיה הקדומות שלוש דיאוֹקיסות128: חרסון (כך נקראה מכאן ואילך חרסוֹניסוֹס), בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית ו“האזורים הגוֹתיים”.

חצי־האי הטאברי, שיווני היה, מובן מאליו כי בזמן חלוקת הקיסרות הוא נכלל באותה מחצית, שעיר בירתה היתה קוֹשטה. ואולם תלותן של שתי הערים היווניות שבחצי־האי בקיסרות המזרחית לא היתה שווה. בּוֹספּוֹרוֹס הקימירית, המרוחקת יחסית, עיתים הודתה בשלטונו של הקיסר המזרחי, ועיתים היו לה מלכים משלה – לא בלי תמיהה קוראים אנו, כי במאה ה־6 היה כאן מלך בשם טיבּריאוּס יוּליאוּס דוֹיפּטוּניס, דבר המעיד כי המסורת העתיקה של שושלת אַבפּאטוֹר (ראה למעלה, ע' 170) האריכה ימים. בו בזמן היא גם התגוננה, כמידת יכולתה, מפני הנחשולים הבלתי פוסקים של הבּארבּארים, שבהם הציפה אסיה את השטחים המהווים כיום דרומה של רוסיה: כשטף עובר פקדו אותה האַווארים, זמן מה שלטו בה התורכים, ואולם לבסוף התפוררה תחת לחץ הנחשול האדיר של הכוזרים (במאה ה־7).

הדוקים יותר היו היחסים בין קוֹשטה והעיר השנייה, המרוחקת ממנה פחות, חרסוֹן: כעיר־ספר היא שימשה את עיר־הבירה כמקום גלות לאנשים רמי־מעלה, שסר חנם בעיני הקיסר, וכמו כן היא נטלה לעיתים חלק פעיל ביישוב סכסוכים שושלתיים. על נאמנות תושביה לנצרות יעידו מספרם הרב של כנסיותיה ומינזריה התת־קרקעיים, שהוקמו בנקל במידרוני הרי־הגיר שבתחומה, וכן האגדה הדתית, שנוצרה לכל המאוחר במאה ה־8, על ביקורו של אַנדריאַס, שליחו של ישו, בחרסוֹן. וכשהחל בראשית המאה ה־9 לפלס לו את דרכו לחוֹפיו הצפוניים של הים השחור פולש חדש מן הצפון, “העם הפראי רוּס” (כך כונו הרוּסים בפי תושבי קוֹשטה אחוזי־הבהלה), מובן מאליו שהוא נמשך במיוחד לעיר היוונית היפה חרסוֹן (בסלאווית: קוֹרסוּן).

פשיטות־שוד ויחסי שלום היו חליפות נחלת חרסון עד המיפנה ב־998, כשהנסיך הגדול של מלכות קייב, ולאדימיר הראשון, כבש את כל חבל חרסוֹן, ולבסוף שם מצור על העיר עצמה וכבשה. אבל כאן חגג שוב את נצחונו כושרה של הלאס לנצח את מנצחיה: כובש חרסוֹן התנצר, ולאחר שנשא לאשה את בתו של הקיסר היווני וחזר לעיר בירתו, הלכו אחריו ההגמון והכוהנים של הכנסייה הנוצרית בחרסוֹן, כדי להנחות את נתיניו במעגלי הנצרות.


פרק א: מינהגים ונימוסים

המישטר המדיני והמיבנה החברתי, שהעולם העתיק הוריש לימי־הביניים, שלדם הוקם על־ידי הקיסר דיאוֹקליטיאַנוּס, ובניינם הושלם על־ידי קוֹנסטאנטינוּס הגדול.

שיטת הדיאַרכיה, שהונהגה על־ידי אוֹקטאוויאַנוּס אַבגוּסטוּס (ראה למעלה, ע' 187–188), הופרה לעיתים קרובות עוד בעידן הקודם, בהתאם לאופיו האישי של כל קיסר וקיסר, ובמקומה באה מוֹנארכיה, גלויה פחות או יותר. כעת, בעידן הקיסרות הנוצרית, המונארכיה מתגבשת סופית. אישיות הקיסר אפופה הילה על־אנושית, שאינה תואמת את אופיו הנוצרי. כל הקשור בקיסר – sacer (“קדוש”) יכונה (למשל: sacra domus, “הבית הקדוש”; sacrum cubiculum, “חדר־המישכב הקדוש”). אל הקיסר יש לפנות בנוסחה aeternitas tua (“נצחיותך”), ולברכו לשלום על־ידי נפילה אפיים ארצה. בהופעותיו הפומביות לבוש הקיסר סריקון־של־זהב מזרחי, ולראשו זר זהב משובץ יהלומים (השפעת פּרס השכנה). חצרו מורכבת ממיספר עצום של פקידים צבאיים ואזרחיים. מקור כל השלטון בו. למועצה המצומצמת שלצדו (consistorium) – סמכות יוֹעצת בלבד. הקיסרות מחולקת לארבע פּריפקטוּרוֹת, ובראש כל אחת מהן praefectus praetorio (“מפקד חיל־המישמר הפּריטוֹריאַני”), שאין לו כבר כל קשר עם חיל־המישמר הפּריטוֹריאַני, שעבר ובטל מן העולם. כל פּריפקטוּרה מתחלקת לדיאוֹקיסוֹת, והדיאוֹקיסה – לפּרובינקיוֹת. יש הפרדה מוחלטת בין השלטון הצבאי והשלטון האזרחי (שיטת המחלקות המינהליות, ראה למעלה, ע' 38): בראש הדיאוֹקיסה עומד vicarius (“ממלא מקום”), ובראש כל פרובינקיה – praeses (“מושל”), ואולם לצבא נושאי־משרה משלו, המכונים comites, “רֵעים”, או duces, “מנהיגים” (מכינויים אלה נוצרו אחר־כך תוארי־הכבוד הצרפתיים של רבי־המלוכה באירופה המערבית comtes, “רוזנים”, ו־ducs “דוכסים”), והסרים למשמעתו של שר־המלחמה, magister militum. על כל אחת מערי הבירה, רוֹמי וקוֹשׂטה, מופקד ראש־עיר מיוחד (praefectus urbis). הסנאט נהפך לאַריסטוקראטיה הממלכתית. שנייה אחריה במעלה היתה האַריסטוֹקראטיה העירונית, שהנמנים עליה כונו curiales (“הנמנים על העדה”). שתי אריסטוקראטיות אלו, יחד עם נושאי המישרות הרמות בשתי המחלקות המינהליות, הקיפו את כלל בני־האדם ה“אצילים” (honestiores, “אצילים מלידה”), ואילו כל האחרים היו “ירודים” (humiliores, “ירודים מלידה”). הצבא התחלק לשלושה חלקים: משמר־הארמון, שחייליו נקראו palatini (“אנשי הארמון”, ומכאן ה“פּאלאדינים”)129; חיל־השדה (comitatenses, “הנמנים עם החצרנים”) וחיל־הספר (riparienses, “שומרי הגדוֹת”). בחיל האחרון מילאו תפקיד חשוב ה־numeri (“פלוגות”), דהיינו גרמנים־בּארבּארים ששרתו בחיל זה ושניתנו להם נחלות שדה בארצות הספר. באמצעותם מקיפה הגרמניזציה גם את החילות האחרים, ותודות לה נתאפשר אותו חיזיון של גרמנים, כגון סטיליכו, אַאֶטיאוּס וריקימר, השולטים בקיסרים.

למבנה החברתי אופייני עקרון ההורשה, שהוגשם בעקיבות: לא רק האַריסטוֹקראטיה (הסנאטורית והקוריאלית) עוברת בירושה – גם באומנוּיות (collegati, “אוּמנים מאוגדים”), במסחר, בעבודת־הצבא (עוד ספּטימיאוּס סוורוּס בשעתו הירשה לחיילים לשאת נשים) חייב היה הבן לבחור במקצוע של אביו. לעיתים די קרובות נתקלים אפילו בבני־אדם (מבין ה“ירוּדים”, כמובן), שבגופם הוטבע תו המסמן את מעמדם בחברה, כדי לציין שבמעמדם זה הם יישארו לכל אורך חייהם.

עיקרון זה של הוֹרשה הוליד בחקלאות את הקוֹלוֹנאטוּס: מעמד איכרים משועבדים, שלהתהוותו נודעה חשיבות יתירה והיו לה תוצאות מפליגות בעידן הקיסרות הנוצרית. למעלה (בע' 180–181) ראינו, כי עוד בעידן הקודם, כתוצאה מעליית מחירי העבדים, תפסה בלאטיפוּנדיות את מקום השיטה העתיקה של עיבוד האדמה על־ידי עבדים, שיטה חדשה, שבה מעובדת האדמה על־ידי אריסים זעירים, אך בני־חורין, ולכל אחד משני הצדדים היתה הזכות לבטל את חוזה־האריסות. למן עידן הקיסרות הנוצרית ואילך חלים עקרונות הצמיתות וההורשה גם על האריסים. לשון אחרת: הם נעשו מקושרים לקרקע, ונהפכו למעמד ביניים בין בני־החורין והעבדים. סוג מסוים בתוך הקוֹלוֹנאטוּס היוו אלה שכונו numeri. עוד מארקוּס אַבריליאוּס אַנטוֹנינוּס בשעתו הכניס לתחומי הקיסרות את החבורה הראשונה של בּארבּארים כאלה. ואילו בעידן הקיסרות הנוצרית, כתוצאה מן הריבוי הטבעי הגדול של הגרמנים מצד אחד, והפּוֹריות הבלתי מספקת של אדמת מולדתם מצד שני, רבו כל כך הרוצים להצטרף למעמד הגרים־תושבים הרומי, עד שהיה הכרח לדחותם, ודבר זה גרם למלחמות.

כפי שכבר העירונוּ, הגביר גיוס הגרמנים לצבא הרומי את תהליך הבּארבּאריזציה שלו ואת מורת־הרוח של האוכלוסייה המקומית, שלמצביאים מסוגו של סטיליכוֹ הסבירה אמנם פנים, בראותה בהם מגינים על האימפריה, אך גם תיעבה אותם כבּארבּארים. אך כיצד להסביר את העובדה, שבצבא פחת והלך חלקה של האוכלוסייה המקומית, והאיטאלית במיוחד? וכיצד להסביר את הימצאותם של שדות־בּוּר למכביר בתחום הקיסרות, מה שאיפשר את איכלוסם על־ידי בּארבּארים? וכיצד להסביר את שאט־הנפש הכללי לעבודה יצרנית, שבעטיו הוצמדו ה“ירוּדים” לאומנויותיהם? למרבה הצער ניטל עלינו להסתפק כאן בסברות בלבד. ספרותו של עידן הקיסרות הנוצרית, כפי שנראה לעין, ענייה מכדי להשיב על שאלות יסודיות אלו.

התגברות הבּארבּאריזציה מורגשת גם בתחום המשפּט. המגמה הנאוֹרה של הוּמאניטריות, שנציגיה המובהקים היו המשפטנים בימי הקיסרים משושלת סוורוּס, נעלמת בעידן הקיסרות הנוצרית, ומסתמן מיפנה חד לכיוון מידת־הדין והאכזריות בכל מקום מופעל העיקרון של חלוקת האוכלוסייה ל“נכבדים” ול“ירודים”, ומובן מאליו שהאחרונים מופלים לרעה. השיטה לענות נאשמים ועדים מתפשטת יותר ויותר, והעונשים נעשים בלתי־אנושיים יותר ויותר.

הקיסרים הנוצרים מבטלים, אמנם, מסיבות מובנות, את ההענשה בצליבה, אך במקומה הם מנהיגים את ההעלאה על המוקד, יציקת בדיל רותח לתוך הפה ומעשי אכזריות מזרחיים אחרים, שיעברו אחר כך בירושה לימי־הביניים. מצד שני יש לציין את ראשיתו של מוסד התביעה המלכותית, שהונהגה על־ידי קוֹנסטאנטינוּס הגדול כדי לבער את “הגזע הארור של מלשינים ציבוריים”. – ידוע לכל מפעל הקוֹדיפיקאציה של יוּסטיניאנוּס קיסר (יותר נכון, של המשפטן טריבּוּניאַנוּס) בתחום המשפט. התוצאה שלה היתה, בראש וראשונה, ספר־לימוד טוב לתורת המשפט, מבוסס על יסודות פילוסופיים (justitia est constans et perpetua voluntas jus suum cuique tribuere, “הצדק הוא הרצון הקבוע והמתמיד, הקוצב לכל אדם את הראוי לו”)130, הוא החיבור Institutiones (“אינסטיטוציות”) ב־4 ספרים131; אחריו – אסופת קטעים מחיבורי משפטנים קלאסיים, במקצועות שונים של המשפט, הוא החיבור Digesta (“דיגסטות”) או Pandectae (“כל־בו משפטי”) ב־50 ספר (והוא החיבור החשוב ביותר במפעל הקודיפיקאציה); עליהם נוסף קובץ החקיקה הקיסרית מימי אַדריאַנוּס ועד לזמנו של יוּסטיניאַנוּס, הוא החיבור המכונה Codex Justinianus (“קוֹדכּס יוּסטיניאַנוּס”) ב־12 ספרים; ולבסוף – קובץ פקודותיו של יוּסטיניאַנוּס עצמו, שנתפרסמו לאחר שנערך הקובץ הקודם, והנוגעות לעשיית המשפט, הוא החיבור Novellae (“נובילות”). מפעל זה, על ארבעת חיבוריו, שכונה אחר כך Corpus Juris Civilis (“קובץ החוקים של המשפט האזרחי”), מהווה חלק נכבד ממורשת היקר של העולם העתיק. “התקבלותו” על־ידי מדינות אירופה החדשה היתה בכל מקום שוות־ערך להחדרת רוח פילוסופית והוּמאניטארית למשפט.

כפי שמסתבר מן הנאמר כאן על החיים המשפטיים בעידן הקיסרות הנוצרית, כבר לא ניתן להבחין בו אותה עדנת מינהגים, שאיפיינה את העידן הקודם. מתחיל תהליך הבּארבּאריזציה המחוּדשת של האנושות, והריאקציה נגדה עדיין רחוקה מאוד, ותתחיל רק במאה ה־14 באיטליה. העולם נעשה מגושם ואכזר, וכתוצאה מהלך־רוח יסודי זה חדל הוא להתעניין בשאלות מוסר. משני חלקי החברה בעידן הקיסרות הנוצרית – החלק האלילי הפוחת והולך, והחלק הנוצרי המגבר חיילים – חיכה הראשון מביניהם, בתחושת אין־אונים, לקצוֹ הקרוב, כשמבטו שלוח בייאוש לעבר שמשה השוקעת של הדת הקדומה, ואילו החלק השני שקוע היה בליבון בעיות תאולוגיות ומינהליות, מבלי להקדיש תשומת־לב למוּסר. תורת־המוסר המפותחת של הסטוֹאה סיפקה את הדרישות הקפדניות ביותר של הדת החדשה, ואב־הכנסייה אַמבּרוֹסיאוּס ממילאנוֹ לא היסס להעביר לחיבורו De Officiis Ministrorum (“על חובותיהם של המשמשים־בקודש”) את עקרונות הסטוֹאה, כפי שהם מנוסחים בחיבור בעל השם הדומה, De Officiis (“על החובות”), מאת קיקרוֹ (ראה למעלה, ע' 147). לעמדה זו לא התנגד עקרונית גם תלמידו של אַמבּרוֹסיאוּס, אב־הכנסייה אַבריליאוּס אַבגוּסטינוּס, המכוּנה “הגדול”, אך עם זאת סבר, כי מוסריות הדת החדשה, אם כי בתוכנה אינה שונה ממוסריות הסטוֹאה, נבדלת היא ממנה ביסוֹדה במצב־הרוח שלה, מאחר שהיא דורשת מן המאמינים בה את מוּדעוּת הקשר שבין התנהגותם והאלוהים. בכך הושגה הסאקראליזציה של המוסריות. מוסריותו של הנוצרי הנאור הוארה, תודות לאַבגוּסטינוּס, בקרניו של עיקרון חדש – עקרון החסד האלוהי. יחד עם אַבגוּסטינוּס נתקבל עיקרון זה על־ידי ימי־הביניים.


פרק ב: המדע

אם במונח מדע כוונתנו להשתלמות בתחומי המדע השונים, ניתן להגיד, כי העידן שלנו, עידן הקיסרות הנוצרית, אינו מפגר אחר העידן הקודם. מערכת החינוך, על חלוקתה המקובלת לבתי־ספר יסודיים, תיכוניים (שבע האמנויות) וגבוהים, פרחה, והקיסרים תרמו לא מעט לפריחה זו, אם על־ידי שחרור המורים ממיסים וממילוי חובות אזרחיות מסוימות, אם על־ידי תשלום משכורותיהם מתוך אוצר הממלכה (aerarium sacrum, “אוצר הקודש”), ואם על־ידי הכללת הוצאות האחזקה של בתי־הספר בתוך תקציב החובה של הערים. אב־הכנסייה אַבריליאוּס אַבגוּסטינוּס, למשל, סיים בית־ספר יסודי בעיר מולדתו טאגאסטי שבאפריקה הצפונית, בית־ספר תיכון – בעיר־המחוז הסמוכה מאדאברה, ואוניברסיטה – בקארתאגוֹ. אוניברסיטות, מעין זו שבקארתאגוֹ, הוסיפו להתקיים גם בחלקי הקיסרות האחרים (ראה למעלה, ע' 172), ואילו ב־425 יסד תאוֹדוֹסיאוּס השני אוניברסיטה גם בקוֹשׂטה. הרכב חבר־המורים (31 במיספר) באוניברסיטה זו תמוה בעינינו: היו בו 3 רטוֹרים לאטיניים, 10 “מדקדקים” לאטיניים, 5 רטוֹרים יווניים, 10 “מדקדקים” יווניים, פילוסוף אחד ושני משפטנים. מדהים היעדרם של מדעי המאתימאטיקה והטבע. הללו אמנם נכללו בהשכלה ה“כללית”, ולפיכך היוו חלק מן המדע שכונה “דקדוק” (ובזה מוסבר מיספרם הרב של נציגי מדע מקובץ זה), אך הם תפסו בו מקום מישני בלבד.

הנצרות התייחסה בסובלנות למערכת־החינוך העתיקה, וקיבלה אותה בחברתה החדשה. על־ידי כך היא אף הצילה חלק מן הספרות העתיקה. כאמצעי להצלה – נוכח העובדה שסחר־הספרים העתיק, שאשיוֹתיו איתנות כל כך בעידן הקודם, לא החזיק מעמד בעידן זה, עידן הקיסרות הנוצרית – הונהגה ה־ars clericalis (“מלאכת הכוהנים”), דהיינו – הטלת החובה על הנזירים לשקוד על העתקת חיבורים, הדרושים לייסודן או להשלמתן של ספריות מנזריות. זוהי זכותו של אחד האישים האצילים ביותר באותו עידן, קאסיאוֹדוֹרוּס הסנאטוֹר. כשר כּוֹל יכוֹל של המלך תאוֹדוֹריך הגדול, עומד הוא על גבול העולם העתיק וימי־הביניים. בזמן מלכותה של אַמאלאסוּנתה, בתו של תאוֹדוֹריך הגדול, פרש קאסיאוֹדוֹרוּס מן המדיניות והשתקע במנזר ויוואריאוּם, שנוסד על ידיו בעיר מולדתו סקילאקיאוּם, לחוֹפה המזרחי של בּרוּטיאוּם. מן הנזירים שלו הוא דרש – בהתאם ל“תקנון חיי הנזירים” של בּנדיקטוּס מנוּרסיאה – חיי־עמל, וכעבודה המועילה ביותר נחשבה בעיניו מלאכתם של ה־aniquarii, דהיינו – מעתיקי כתבי־היד הקדומים. כמעט כל מה ששרד עד לזמננו משתי הספרויות העתיקות יש לזקוף לזכותה של מלאכת־העתקה צנועה ושקודה זו.

כזה הוא מצבו של המדע במשמעות של מערך ההשתלמות המדעית. אבל אם נדון בו מבחינת המחקר המדעי כשלעצמו, תתגלה לנו תמונה משמחת פחות. ואגב, כאן יש הבדל רב בין המזרח היווני והמערב הלאטיני. במזרח עוד מורגשת פה ושם פעילות, לפחות בתחומי המאתמאטיקה והרפואה, וכן בתחום הפילולוגיה: המאתמאטיקה נתקדשה על־ידי מורשת משנתו של אַפּלטוֹן, הרפואה קשורה היתה בחיים, והפילולוגיה – בבית־הספר. ואילו הפעילות המדעית במערב עושה רושם כאילו חשו הבריות בסוּפה מתקרבת, והם מתאמצים להביא את המדע למצב כזה, שהוא יוכל להזין בני־אדם בעלי רמה תרבותית לא גבוהה ביותר. בכל תחום מורגשת הסתגלות בלא יודעים לתכלית זו. ניתן לסקור את כל הפעילות המדעית של עידן זה כשבוחרים כנקודת מוצא את השאלה: מה היה חיוני ביותר לעידן הבא, ימי־הביניים, כדי שההשכלה המדעית לא תיעלם בו כליל.

ראשית כול צריך היה לחשוב על הלשון, שבאמצעותה תתבטא השכלה זו בעתיד ותעבור לדורות הבאים: אַייליאוּס דוֹנאטוּס, grammaticus urbis Romae (“מדקדק העיר רומי”, חי במאה ה־4), כותב את חיבורו הקצרצר Ars (“אמנות”), שנעשה דוגמה ומופת לכל ספרי הדקדוק הלאטיניים שלאחר מכן. – צריך היה להתקין פירושים ליצירות המשוררים הנקראים ביותר, למען הקל על הבנתן באותם זמנים שהלשון הלאטינית תחדל להיות לשון־האם של התלמידים: נוצרים פירושיו של סרוויאוּם מאריאוּס הוֹנוֹראטוּס ליצירות ורגיליאוּס מארוֹ, פירושיו של פּוֹמפּוֹניאוּס פּוֹרפיריאוֹן ליצירות הוֹראטיאוּס פלאקוּס, ופירושיו של אַייליאוּס דוֹנאטוּס ליצירות טרנטיאוּס האפריקני. – מאחר שבית־הספר התיכון, על שבע האמנויות החופשיות שנלמדו בו, עמד לעבור לאירופה החדשה, צריך היה להתקין ספר עזר ללימוד כל שבע האמנויות: מארטיאַנוּס קאפּלה כותב את האנציקלופדיה המוזרה שלו De Nuptiis Mercurii et Philologiae (“על כלולות מרקוריאוּס ופילוֹלוֹגיה”, מרקוּריאוּס חוגג את חג כלולותיו עם פילולוגיה, ולרגל מאורע זה הוא נותן לה את שפחותיו, שבע האמנויות, שלאחר היותן קניין פילולוגיה מספרוֹת הן על עצמן – כל אחת מהן בספר בפני עצמו, שדווקא המוּזרוּת שבה מצאה חן בעיני הקוראים, ותודות לה נעשה המחבר אביה הקדמון של האליגוריה בתקופת ימי־הביניים. – נוכח העובדה, שבמערב עתידה היתה להיעלם הספרות היוונית, צריך היה לדאוג לכך, שלפחות פירורים ממנה יישארו בעיבוד לאטיני בתודעתם של יחידים משכילים במערב: החיבורים של פּסבדו־דאריס ושל פּסבדו־דיקטיס איש כרתים מוסרים לימי־הביניים תיאור מלחמת טרויאה; אַבריליאוּס אַבגוּסטינוּס מתרגם קטע מספר חזיונותיו של אַפּלטוֹן “טימיאוֹס”; בּוֹאתיאוּס, מקורבו של תאוֹדוֹריך הגדול, מתרגם את המבוא של פּוֹרפיריאוֹס איש צוֹר לתורת־ההיגיון של אַריסטוֹ, וגם את כתבי אַריסטוֹ בתורת־ההיגיון עצמם; יוּליאוּס ואליריאוּס מעבד ללאטינית את הרומאן של פּסבדו־קאליסתניס על אַלכּסנדר הגדול (ראה למעלה, ע' 69). – ולבסוף, נוכח העובדה שעתיד היה להיעלם מן התודעה האנושית גם המדע הרצין, צריך היה להתקין סיכומים תמציתיים מאותם הישגים שלו, שהיה בהם כדי לעורר עניין בקרב מוח לא נאור של קורא בימי־הביניים: גאיאוּס יוּליאוּס סוֹלינוּס כותב את חיבורו התמים מתחום הגיאוגרפיה Collectanea Rerum Memorabilium (“אסופות של דברים הראויים להיזכר”); קאסיאוֹדוֹרוּס, שהוזכר למעלה, ובייחוד איסידוֹרוּס, הארכיבישוף של סוויליה, כותבים את האנציקלופדיות שלהם. את כל הפעילות הזאת יש להעריך לא מנקודת המבט של העידנים הקודמים, ולא מנקודת המבט שלנו, אלא מנקודת המבט של ימי־הביניים. או אז היא תתגלה לעינינו כראויה להוקרה ולהכרת תודה מצד האנושות. זוהי פעילות הדומה לזו של חבר מלחים קודם ירידת ספינתם אלי תהום: כל אחד מהם מתאמץ להציל את החשוב ביותר בעיניו ובעל הנפח הקטן ביותר.

בחברה נוצרית זו ממלאים תפקיד מיוחד שלושה מדעים מנוּדים: ראשית כול, האיצטגנינות; שנית, הכימיה, שבהערצתה לאותם אלים פּלאניטאריים עצמם קשורה היא קשר הדוק במדע הקודם; ולבסוף, הדימוֹנוֹלוגיה או המאגיה, שלפי מושגי אותו זמן אף היא מדע נחשבה, והיתה קשורה בשני המדעים הקודמים, ובייחוד בכימיה. קשר המאגיה עם ממלכת השטן, וממילא עם הכימיה, היה בעיני הנצרות מן המוּסכּמות שאין אליהן עוררין. ובאשר לאיצטגנינות: אליה הפּלאניטאריים שידלו את הבריות לעבודת אלילים, ומישנתה על הגזירה לא יכלה להתקבל על דעתו של בן הכנסייה המאמין בחסד אלוהים. מדעים אלה, המנודים על־ידי שליטי העולם, מוצאים להם מקלט מעט בקהילות היהודים הקודרות והמסוגרות, המנודות אף הן על־ידי שליטי העולם, וכאן, על רקע תורת־השדים המפותחת של היהדות באותו זמן, נולדה תורת הקבלה הנודעת (ראה למעלה, ע' 236–237). ובבוא הזמן, ולפיד הדעת יידלק בעולם הערבי, יעברו אליו מדעים אלה, כדי לחזור אחר כך, יחד עם העולם הערבי, לאירופה של ימי־הביניים.


פרק ג: האמנות

בתחום האמנויות היפות, יותר מאשר בכל תחום אחר, עמד עידן הקיסרות הנוצרית בסימן של ירידה, אך לא בכל האמנויות שווה היה קצבה. באשר לאמנויות הפּלאסטיות, והארדיכלות בכללן, ניתן להבחין, לצדם של סימני הנסיגה, גם באוֹתוֹת של כוחות יצירה חדשים, שלא רק הניחו את היסוד לארדיכלות ימי־הביניים, אלא גם איפשרו לארדיכלות העתיקה הדועכת לזהור עוד הפעם בזוהר מסנוור על־ידי כנסיית סוֹפיאה הקדושה שבקוֹשטה.

הסבר לכך ניתן למצוא בעובדה, שהארדיכלות היא אמנות שימושית, הכרחית. ועוד, הקמתה של בירה חדשה החזיקה במצב של פעילות מתמדת את המסורות הטובות, ולא נתנה להן לעבור מן העולם. אמנם, תודעת האידיאה המיבנית, מה שאנו מכנים “יושר ארדיכלי”, נעלמת בעידן זה. את העמוד, הביטוי הבולט לקו המאונך, מקשטים בחריצים מפותלים או שבורים, המאפילים על האידיאה של האנך. העמוד עצמו צומח לעיתים קרובות לא מתוך כן־עמודים או מתוך קיר, אלא מתוך מיסעד צמוד לקיר. המיתאר הרענן והיפה של כותרתו הקורינתית (הצֶפת) מצטמק ומתנוון. כבר ניתן לחוש, כי קרבים ובאים הסגנונות הביזאנטי והרוֹמאני. מיטשטשת הקירבה האורגאנית שבין העמוד והמיבנה העליון ישר־הזוויות. העמוד מתקשר כעת לא־אורגאנית עם הקשת בצורה כזאת, שמצפת אחת ויחידה, שאינה ניתנת לחלוקה, צומחות שתי קשתות בשני כיוונים מנוגדים.

ואולם פגמים אלה בארדיכלות הפּלאנימטרית אוזנו על־ידי הישגים בארדיכלות הסטיריאוֹמטרית. עוד העידן הקודם המציא את חיבור הקימרון המצולב עם המיבנה ישר־הזוויות, ואת חיבור הכיפה עם המיבנה העגול. כעת מתווסף לכך חיבור המיבנה ישר־הזוויות עם הכיפה. שונים הפתרונות הניתנים לבעייה ארדיכלית זו, אך הטוב ביותר הוא זה: עמודי הזוויות של השטח המרובע מתקשרים זה עם זה על־ידי קשתות המכונות אַרכיווֹלטות. ארבע אבני־הקימרון האמצעיות של אותן אַרכיווֹלטות מגינות על עיגול אופקי גדול. בין האַרכיווֹלטות והעיגול נוצרים משולשים כיפתיים, המכונים “מיפרשים”. והעיגול, בסופו של דבר, הוא הבסיס הטבעי של הכיפה, המכתירה את כל הבניין. כך פתרו את הבעייה הארדיכלים איסידוֹרוֹס איש מיליטוֹס ואַנתמיאוֹס איש טראליס, כשהחלו להקים ב־532, בפקודת יוּסטיניאַנוּס, את כנסיית סוֹפיאה הקדושה בקוֹשטה, שהיא סמל נצחי של הנצרות העתיקה, כשם שהפּארתנוֹן הוא סמלה הנצחי של האלילות העתיקה.

התוכנית של כנסיית סוֹפיאה הקדושה היא מרובעת, ובכן “מרכזית”, והיא נעשתה אוֹפיינית לכל הבנייה הכנסייתית של המזרח. מאחר שהאגפים הנוספים לאותו מרובע “מרכזי” היו, כמובן, בעומק שווה, לפיכך נתקבלה ביסוד תבנית של צלב שווה־זרועות, המכונה צלב יווני.

לעומת זה נשענה הארדיכלות הכנסייתית במערב על תוכנית הבּאסיליקה, דהיינו – בניין מוּארך עם שלושה או חמישה אגפים פנימיים, שהופרדו זה מזה ע"י מיקמרוֹת, ואילו בקיר האחורי, מאחורי האַרכיווֹלטה של האגף האמצעי, נמצאה ה־absida, שקערורית עגולה למחצה, למזבח. השטח שלפני האַרכיווֹלטה העלה באופן טבעי את המחשבה להוסיף מיבנים מימין ומשמאל (האגף החותך). באופן זה נתקבלה התבנית המוארכת של הצלב הלאטיני. פיתוח תבנית זו הוביל אל מבנה הקאתדראלה של ימי־הביניים, כרוֹמאנית כגוֹתית.

שלא כארדיכלות, נמצאה אמנות הפּיסול, עוד בשנים שלאחר הקיסרים משושלת סוורוּס, במצב של ירידה תלולה. היעלמות הכוֹריאה, הפסקת המישחקים בפּאלאיסטרה, הסלידה המזרחית מן הגוף הערוֹם שהתפשטה ברחבי הקיסרות – שללו מן הפַּסלים כל קשר עם הטבע החי. מתחילה תקופה של ילדות שנייה באמנות הפיסול האירופית, ותקופה זו לא תסתיים אלא רק במאה ה־13, בהשפעתם הישירה של שרידי אמנות הפיסול העתיקה.

נואש פחות היה מצבה של אמנות־הציור, שאותה מכירים בעיקר על־פי שרידים של מעשה־פסיפס. אמנות הציור נעשתה קישוט טבעי של הכנסיות הנוצריות, כשם שאמנות הפיסול קישטה את ההיכלים האליליים בשעתם: הקירות מתחת למיקמרוֹת, השקערוריות, מיפרשי הכיפות והכיפות עצמן התחננו, כביכול, שיקשטום בפרסקים או במעשה־פסיפס. אכן, ניתוק הקשר עם הטבע הוביל אף כאן להתנוונות מבחינת היופי החי. אולם הקלוּת היחסית של טכניקת הציור הרשתה לציירים להתקרב אל האידיאל האחר – קדושת הסיגוף: הפנים מארכים, התנועה קפואה, הגוף כחוש, לאצבעות ולחוטמים אורך מפלצתי, העיניים גדולות ועמוקות.

בעוברנו, לפי הסדר, לאמנויות המוּזיות, עלינו לציין אף כאן היעלמותה של אחת מהן, שפעם היתה חלק שווה־זכויות בתוך הכוֹריאה האחת־המשולשת: הריקוד מלוּוה המימיקה לא נתקבל בתרבות הנוצרית. כאן, איפוא, ניתקת המסורת העתיקה, אם כי באורח בלתי מובן לנו נמשך קיומה על־ידי יורשי המימוס הקדום, השחקנים־המוקיונים משני המינים (אלה שבימי־הביניים כונו באיטלקית giullari ובצרפתית – jongleurs), שנוּדוּ על־ידי הכנסייה, אך נתחבבו על ההמונים.

לעומת זה נתקבלה המוסיקה בפולחן הנוצרי, ולא רק בצורת לחנים למזמורי תהילים, אלא גם – וזאת, תודות לריפורמה של אב־הכנסייה אַמבּרוֹסיאוּס ממילאנוֹ – בצורת זמרה עממית. אמנם, אין זה נוגע למוסיקה האינסטרומנטלית: זו, אם כי לא נאסרה, נחשבה חילונית, ומקומה היה בקירקסים, אך לא בכנסיות. רק בימיו של קארל הגדול הוכנס לכנסייה המערבית העוּגב המשוכלל של קטיסיבּיאוֹס (ראה למעלה, ע' 53), מתנת קונסטאנטינוּס החמישי, קיסר ממלכת בּיזאנטיאוֹן.

מובן מאליו, שעל הספרות ידוע הרבה יותר, כי היא הלוא מעידה על עצמה. ואולם אף ממנה לא נרווה נחת. השירה במזרח היווני ממשיכה בשתיקתה. רק במאה ה־5 ניתן לקבוע את תחיית השירה האֶפּית, וזאת בצורה מוזרה, תודות לאסכולה של נוֹנוֹס איש פּאנוֹפּוֹליס, מחברה של השירה Dionysiaká (“תולדות דיאוֹניסיוֹס”), ב־48 ספרים, חיבור מסורבל ויומרני, אך עם זאת כתוב בכשרון. בנוסף לאסכולה זו יכולים אנו לציין רק יצירות אַפּוֹקריפיות, שנשתמרו עד לימינו אנו, והמיוחסות, כביכול, לאוֹרפבס ולסיבילה, וכמו כן רובד אחד, חדש, של מכתמים בתוך “האנתולוגיה הפּאלאטינית” (ראה למעלה, ע' 66–67). פעילה יותר המוּזה הלאטינית, הן במחנה האלילי והן במחנה הנוצרי. ממשוררי המחנה האלילי יש להזכיר את אַבסוֹניאוּס, עם שירתו המגוּונת (המאה ה־4), ואת משוררו־של־סטיליכו, העולה על אַבסוֹניאוּס, קלאבדיאַנוּס, אחרון משורריה של רומי האלילית. ואילו ממשוררי המחנה הנוצרי יש להזכיר בראש ובראשונה את בן־זמנו של הקיסר פלאוויאוּס תאוֹדוֹסיאוּס הגדול, פּרוּדנטיאוּס, מחברן של השירה הנוצרית־דידאקטית Hamartigenia (“על מוצא החטא”) ושל השירה החשובה ממנה על חייהם ומותם של המעונים הנוצרים Peristephanon (“על זרי הכבוד [של המעונים הנוצרים]”).

לעומת זה רבים נציגיה של הפּרוֹזה. ביוון, תודות לחזרה לניב האַטי (ראה למעלה, ע' 219), נשארת גם הלשון על רמה נאותה. מבין ענפי הפּרוֹזה האמנותית החזיקה מעמד ההיסטוריוגראפיה, תודות לצורך המעשי ברישום המאורעות השוטפים. מבין נציגיה הבינוניים המרובים יש לציין את בן־זמנו של תאוֹדוֹסיאוּס השני132, זוֹסימוֹס, מחברו של ספר, שופע תבונה, על תולדות הקיסרים, בעיקר מן המאה ה־4. ואולם המוכשר מכולם היה אֶבסבּיאוֹס, הגמון קיסריה שבארץ־ישראל, מחבר הספר Historia Ecclesiastica (“דברי ימי הכנסייה”), שחשיבותו מרובה. אמנות ההבעה, כפי שניתן היה לצפות מראש, פורחת, הן בצורת הנאום החגיגי, האלילי, הן בצורת הדרשה הנוצרית. מבין הרטוֹרים האליליים יש להזכיר את יוּליאַנוּס “הכּוֹפר” ובני־זמנו הימריאוֹס, תמיסטיאוֹס ובייחוד ליבּאניאוֹס. מבין הדרשנים הנוצרים יש להזכיר את “שלישיית הקאפּאדוקים הגדולים”, הלוא הם שלושת אבות הכנסייה המזרחית גריגוֹריאוֹס איש נאזיאַנזוֹס, גריגוֹריאוֹס איש ניסה ובּאסיליאוֹס הגדול, ובמיוחד אב־הכנסייה יוֹאַנס כריסוֹסטוֹמוֹס [ = פי־הזהב], בן־זמנו של הקיסר ארקאדיאוֹס. בפילוסופיה מבחינים אנו בראש וראשונה בממשיכי פּלוֹטינוֹס והניאוֹאַפּלטוניוּת שלו – פּוֹרפיריאוֹס איש צור, איאַמבּליכוֹס איש חאלקיס, פּרוקלוֹס – שעמהם נימנים גם סופרים נוצריים, כגון סינסיאוֹס, הגמון קיריני, ואחרי־כן מבחינים אנו בתאולוגים נוצריים, שמביניהם מתבלט פולמוסן בלתי רגיל בחריפותו, הלוא הוא הלוחם העז במינות של אַריאוֹס, אב הכנסייה המזרחית אַתאַנאסיאוֹס, שהיה גם הבּיאוֹגראף של אַנטוֹניאוֹס מתיבאי. לעומת זה כבר שולט במחצית הלאטינית של הקיסרות “דור הברזל”, שאינו חסר עניין בשבילנו גם מבחינת הסגנון. מבין ההיסטוריונים מתבלט אַמיאַנוּס מארקלינוּס, שלו חייבים אנו תודה בעיקר על תולדות חייו של הרומאנטיקן על כס הקיסרים – יוּליאנוּס “הכּוֹפר”. מבין הנואמים האליליים יש לציין את סימאכוֹס, שניהל, ללא הצלחה כמובן, את הקרב האחרון נגד הנוצרים בקשר לסילוק מזבח אלת הניצחון מבניין הסנאט ברומי.

ואולם העתיד הוא לנוצרים. אבות־הכנסייה אַמבּרוֹסיאוּס ממילאנו, היארוֹנימוּס, ובייחוד אבריליאוּס אַבגוּסטינוּס, הוציאו מוניטין לנצרות גם בתחום הספרות, והניחו את היסודות לתאוֹלוֹגיה של הכנסייה המערבית בימי־הביניים. מחוץ לכל הענפים האלה שנימנו עד כה נמצאת פעולתו הספרותית של אַפּוֹלינאריס סידוֹניאוּס, שבאיגרותיו משתקפים בצורה עמומה חייהם האַפרוריים של אחרוני קיסרי רומי הקיקיוניים. אחריו יש עוד להזכיר שני אישים אצילים, בני־זמנו של תאוֹדוֹריך הגדול, שכבר הוזכרו למעלה, בּוֹאתיאוּס וקאסיאוֹדוֹרוּס הסנאטוֹר. חיבורו של הראשון משניהם, De Consolatione Philosophiae (“על נחמת הפילוסופיה”), שנכתב על־ידיו בשבתו בבית־האסורים, הוא ספר ניחומים יפה לאותם רבים, שבגורלם, כמו בגורל המחבר, עלה להתענות בבתי־כלא בתקופת ימי־הביניים האכזרית, שכבר לא היתה רחוקה.


פרק ד: הדת

התפתחותה של הדת הנוצרית, שבשבילה נודעה לעידן הקיסרות הנוצרית חשיבות מכרעת, חורגת מתחומי חיבורנו זה, ולפיכך ידובר כאן רק על היעלמותה ההדרגית של האלילוּת.

“האֶדיקט המדיאוֹלאני” של קוֹנסטאנטינוס הגדול ב־313 לא אסר את הדתות האליליות, אלא רק הישווה את זכויות כל הדתות של הקיסרות. הקיסר עצמו, אם כי נוצרי היה, הגן במידה שווה על זכויותיהם הדתיות של כל נתיניו. הוא שמר לעצמו את תואר “הפּוֹנטיפכּס הגדול”, כדי להשאיר בידיו את ההשפעה על הנהלת הפולחנים האליליים, וכמו כן נטל לעצמו את התואר “הגמון כללי”, כדי להגיע להשפעה דומה גם בכנסייה הכללית. מקרים של ניפוץ פסילים והרס מיקדשים אליליים, במידה שקרו בזמן שלטונו, נשאו אופי מקומי בלבד, כגילוי של איבה דתית מצד הנוצרים בעיר זו או אחרת. ואילו בפקודתו הוא ננעלו השערים רק של אותם מיקדשים, שבהם מצא לו מחסה פולחן ההוֹלל של אלי המזרח. לאחר מותו הוכרז אף הוא, כמו רבים מן הקיסרים שקדמו לו, “אלוהי” (ראה למעלה, ע' 230–232).

בימי בנו קוֹנסטאנטיאוּס השני הוטלו ההגבלות הראשונות על הפולחן האלילי: נאסרו הניחוש, שהיה מקור פחד מתמיד לקיסרים, וכן קרבן הדמים, אחד התנאים ההכרחיים לניחוש. בכך הקיץ הקץ, ללא כל ספק, על אחד מיסודותיה המובהקים ביותר של האלילות, ואולם במיקדשים לא נגעו לרעה (במידה שלא פגעה בהם קנאות האוכלוסייה המקומית), וממילא אף לא בכוהנים, במישחקים ובעוד דברים רבים. אהדה אל הדת העתיקה רחשו במיוחד הבירה העתיקה והסנאט שלה. יחס דומה גילו גם יוון במשמעותה המדויקת וכמה ארצות אחרות של הקיסרות.

מסיבות אלו עוררו ביורשו של קוֹנסטאנטיאוּס השני, יוּליאַנוּס “הכּוֹפר”, את התקווה, כי אפשר יהיה להשיב לתחייה את האלילות כדת הממלכה. ואולם האלילות שהוא החייה היתה משהו חדש בהשוואה לאלילות העתיקה. לאלילות ההיא לא היתה תאוֹלוֹגיה רשמית, ואילו כעת כפה יוּליאַנוּס על האלילות את התאולוגיה בצורת הניאוֹאַפּלטוֹניוּת (ראה למעלה, ע' 238–239). בנוסף על כך הנהיג את הזימרה הפולחנית, שנשאלה מן הנוצרים, שמהם גם שאל את יסוד ההסתגפות, שנודעה לו חשיבות מרובה בריפורמה הדתית שלו. אף הסינקריטיסם נתן אותותיו בריפורמה של יוּליאַנוּס: אליו הראשיים היו האל־השמש והאם הגדולה, או השמיים והארץ – בדרך זו חזרה הדת העתיקה אל שניותה הראשונית (ראה למעלה, ע' 236). הוא לא רדף את הנוצרים, ואין זו אשמתו שבתקופת שלטונו פרעו בהם. נקמת הנוצרים לא איחרה לבוא: כעת הם העלו באש את אחד המרכזים של האלילות ההליניסטית, את מיקדשו המפואר של אַפּוֹלוֹן בדפני שבקרבת אַנטיוֹכיה (ראה למעלה, ע' 78). נסיונו של יוליאנוּס, “הרומאנטיקן על כס הקיסרים”, אינו ניצב בפני פסק־דינה של ההיסטוריה: עוד בראשית דרכו להגשמת הריפורמה שלו, לאחר שלטון של לא יותר משנה ומחצה, הוּמת יוּליאנוּס בחץ של חייל פּרסי, וקריאתו, שעל־פי האגדה הוא השמיעה קודם מותו, Vicisti, Galilaee! (“ניצחת, הגלילי [= ישו]!”), מבטאת יפה את משמעותו של מוות מוקדם זה.

יוּליאַנוּס היה גם אחרון השליטים שפנה אל המינחשה בדלפוֹי. והפּיתיאה האחרונה הוכיחה, כי אין היא נופלת מחברותיה שקדמו לה, וששמותיהן נתפרסמו לתהילה. תשובתה היתה:

"אִמרו למלך: מוּגר לארץ ההיכל הכּלוּל בהדרו.

לא עוד לפוֹיבּוֹס מחסה, לא זר דפנה נבוּאי,

לא מעיין מבעבע; גם מים הוֹמים חרבו"133.


יורשו של יוּליאַנוּס, ואלנטיניאַנוּס הראשון134, חידש את ההגבלות שקונסטאנטיאוּס השני הטיל בשעתו על הפולחן האלילי, מבלי לנגוע באלילות כשהיא לעצמה. בימי בנו גראטיאַנוּס, הקיסר הראשון שוויתר על תואר “הפּוֹנטיפכּס הגדול”, הוחלט להרחיק מבניין הסנאט ברומי את פסל אלת־הניצחון ואת מזבּחה, ובעניין זה ניטש המאבק האחרון בין האלילות והנצרות על־ידי נציגיהן האצילים ביותר: סימאכוּס ואב־הכנסייה אַמבּרוֹסיאוּס ממילאנוֹ. הפולחן האלילי בכללוּתו נאסר בימי שותפו־לשלטון של גראטיאַנוּס ויוֹרש כסאוֹ, תאוֹדוֹסיאוּס הגדול. נהרסו אז מיקדשים רבים, ואולם רצון הקיסר היה להציל מהרס את אלה מהם, שחשיבותם כמצבות זכרון לאמנות העתיקה עלתה על חשיבותם כמרכזי פולחן. “את המיקדש [– – –] שבו, כפי שאומרים, ניצבים פסילים, שערכם האמנותי עולה על חשיבותם הדתית, מחליטים אנו, על דעת הסנאט, להשאיר פתוח תמיד” (הקוֹדכּס התאוֹדוֹסיאַני, ספר טז, שער 10, כותרת 8). משום כך היו למורת־רוחו הפּרעות, שנערכו באַלכסנדריה של מצרים בהשראת ההגמון תאוֹפילוֹס ב־391, ושבהן נהרסו מיקדש סראפּיס ופסלו המפורסם, מעשה ידי בּריאַכּסיס (ראה למעלה, ע' 61), וכן הספרייה בעלת השם העולמי. ואולם תאוֹדוֹסיאוּס הגדול נתחנך על ברכי המסורות ההליניות. ואילו מעשה ההרס של אוצרות האמנות האלילית בוצע על־ידי הבּארבּאר הנוצרי אַלאריך, כששפעת קלגסיו פרצה ועברה את מחסומי התרמוֹפּילים והציפה את הלאס. הוא שהחריב את אלבסיס, ומיקדש דימיטיר כיסה בהריסותיו את “האחו הזורח”, שדורות מרובים כל כך חיפשו בו ניחומים ו“גורל טוב יותר” מעבר לשערי המוות. למרבה המזל לא נגע הבּארבּאר לרעה באַתוּנה, והפּארתנוֹן ניצל. ללא הדיירת שלו, אַתיני הבתולה מעשה־ידי פידיאַס, נהפך הפּארתנוֹן לכנסייה על־שם מרים הבתולה, ובצורתו זו הוא הגיע עד לימי־הביניים.

שרידיה החוֹמריים של האלילות הושמדו: המיקדשים, רובם ככולם, נהרסו, ועמודי השיש שלהם, יקרי הערך, שימשו להקמת כנסיות נוצריות. נשארו החגים האליליים, שלכל אחד מהם מוּנה גורל אחר. מובן מאליו, שהם לא יכלו להתקיים בשמותיהם האליליים, ואולם רבים היו ההגמונים שהלכו בעיקבות גריגוֹריאוּס איש נאזיאַנזוֹס, שהירשה לנאמניו להתאים, במידת האפשר, את טקסי החג המסורתיים היקרים להם, לימי הזכרון למעונים־הקדושים של הכנסייה. ואולם, עם החגים המסורתיים נימנו גם המישחקים בתיאטרון, באמפיתיאטרון, בקירקס (ראה למעלה, ע' 161–162). את ההצגות בתיאטרון דחתה הנצרות מכול וכול. עוד טרטוּליאנוּס, בחיבורו De Spectaculis (“על ההצגות”), אסר את התיאטרון על הנוצרים מטעמים דתיים ומוסריים. המישחקים באמפיתיאטרון, לאמור: דו־קרבות בין בני־אדם וחיות־טרף ודו־קרבות בין בני־אדם מזוינים, החזיקו מעמד עוד במאה ה־5, אך אחר כך נעלמו בהדרגה. נשארו איפוא תחרויות הרכיבה בקירקס, הבלתי־מסוכנות יחסית, שחשיבותן אפילו עלתה על חשבונם של המישחקים האחרים. כאן מצאו להן כר פעולה הסיעות, שהורחקו מזירת השלטון, וסיעות ה“ירוקים” וה“כחולים” מילאו בקיסרות הנוצרית תפקיד מעין זה שמילאו באנגליה, בעבר הלא רחוק, הוויגים והטוֹרים. נסיונו של יוּסטיניאַנוּס לשבור את חוֹסנן גרם ב־532 למרידה הנודעת בשם “ניקה”, שכמעט עלתה לו בכס השלטון ובחייו.

החזיק מעמד עוד יסוד אחד של האלילות: הפילוסופיה שלה, הניאוֹאַפּלטוֹניוּת. רבים היו חסידיה בקרב הנוצרים, והנאורים ביותר מביניהם, כגון סינסיאוֹס הגמון קיריני, חשבו שהיא עולה בקנה אחד עם הנצרות. ואולם, בה במידה עזה היתה גם האיבה שרבים רחשו לה. לקרבן להם נפלה הפילוסופית היפהפיה היפּאטיאה, שנקרעה לגזרים על־ידי האספסוף האלכסנדרוני, ללא כל התנגדות מצד ההגמון קירילוֹס. ואולם אַלכּסנדריה של מצרים לא היתה אלא מושבה של הפילוסופיה היוונית. המטרופולין שלה היתה אַתוּנה, שבה עוד הורו ממשיכי אפלטון באקאדמיה שהוקמה על־ידיו שמונה־מאות שנה קודם לכן. עוד מאה שנה הורשה לה לאקאדמיה להתקיים, כשמרוכזות בה קרניה האחרונות של האלילות הדועכת. בימיו של יוּסטיניאַנוּס (ב־529) הקיץ הקץ גם עליה.


*

החלה תקופה חדשה בתולדות העולם. אך כל אשר השיג העולם העתיק בדרך להגשמת האידיאלים הנצחיים של האמת, הטוב והיפה לא אבד. רבים מהישגיו של העולם העתיק ניצלו על־ידי הנצרות. רבים אחרים נשארו מוזנחים ונשכחים בתוך כתבי־היד העתיקים או במעמקי האדמה, מתוך ציפייה לאותם זמנים, שבהם האנושות החדשה, עם חלוף גיל ילדותה, תגיע לכלל בגרות ותהיה מסוגלת להבינם. קליטת ערכים יציבים ואיתנים אלה של התרבות העתיקה ומיזוגם עם התכונות האופייניות לכל אומה מן האומות הנאבקות על ההגמוניה הרוחנית באירופה החדשה, על מנת להתקדם ללא הרף לקראת שיאים גבוהים יותר ויותר בהתפתחות התרבות העצמית – זו היתה המטרה שניצבה לפני כל ה“תחיות”, שכבר ידעה האנושות עד כה, וזו גם המטרה של כל אותן “תחיות”, שעוד נכונו לה בעתיד.


  1. phidítion או syssition – ארוחה משותפת לגברים, כמנהג ספּארטה והאי כרתים. [המתרגם].  ↩

  2. צבא־הקבע של ספּארטה. [המתרגם].  ↩

  3. היא איסכּנדרוּן (Iskenderun), בתחומי הקהילייה התוּרכּית. [המתרגם].  ↩

  4. בזמננו לאטאקיה (Latakia), עיר הנמל הראשית בקהילייה הסוּרית. [המתרגם].  ↩

  5. ומכאן מידת האורך פרסה בעברית. [המתרגם].  ↩

  6. אירגון פשיעה חשאי, שהוקם בסיקיליה במאה ה־15 והטיל את אימתו על תושבי האי עד למאה ה־20. חוּסל ב־1927 על־ידי ממשלת מוּסוֹליני הפאשיסטית. כעת מכונה בשם מאפיה, בשימוש העממי, אירגון פשיעה מסועף בארצות־הברית של אמריקה. [המתרגם].  ↩

  7. חובר על ידי כותב המכתמים היווני אַנטיפּאטרוֹס איש תסאלוֹניקי (ראשית המאה ה־1), וכונס בתוך האנתולוגיה הפּאלאטינית, ספר ט, מכתב 418. [המתרגם].  ↩

  8. ואולי מ“[ארץ] חם”, כינויה של מצרים במקרא. כיום נוטים החוקרים לגזור את המונח כימיה מן chýma ביוונית, “נוזל”. [המתרגם].  ↩

  9. סופרים יווניים שחיברו ספרים בתולדות אטיקה, כדוגמת חיבורו של הלאניקוֹס “אַטתיס” (“תולדות אַטיקה”), ומכאן כינויים. לחיבוריהם אופייניים הסדר הכרונולוגי והדגשת המיתולוגיה ומוצא הפולחנים. ספרות האַטתידוֹגראפים רווחה בעיקר ב־350–200 לפסה"נ. [המתרגם].  ↩

  10. ביוונית peristýlia, חצרוֹת מוּקפוֹת שדרות עמודים מקוּרוֹת. [המתרגם].  ↩

  11. בפּומפּיאי. כעת נמצא פּסיפס זה במוזיאון הלאומי בנאפּולי. [המתרגם].  ↩

  12. קטע ממנה נתגלה ב־1893 על גבי פּאפּירוּס מצרי. [המתרגם].  ↩

  13. Anthologia Palatina, אסופה של כ־3700 מיכתמים יווניים, מחולקים ל־15 ספרים, שנערכה סמוך ל־980, ונתגלתה ב־1606 בספרייה הפּאלאטינית בהיידלברג, ומכאן שמה. מאה מיכתמים מתוך הספר החמישי של האנתולוגיה הפּאלאטינית תורגמו לעברית: מערכות ארוס, מאה שירי־אהבה יווניים, תירגמם מיוונית והוסיף עליהם מבואות ובאורים בנציון בנשלום; ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ך–1960. [המתרגם].  ↩

  14. הצורות האחרות של שמו, Heróndas ו־Heródes, מסולפות הן. שמונה מימוֹסים שלו נתגלו ב־1890 על גבי פּאפּירוּס מצרי. [המתרגם].  ↩

  15. מן mélos (“צליל”) ביוונית, כלוֹמר: שירה שנועדה לליווי מוסיקאלי בנבל (lýra) או בחליל. [המתרגם].  ↩

  16. ב־1958 נתגלתה בשלימותה קוֹמדיית־האוֹפי Dýskolos (“נרגן”) של מנאנדרוֹס. [המתרגם].  ↩

  17. יצור־כלאיים אגדי, מחציו ומעלה אדם ומחציו ומטה סוס. [המתרגם].  ↩

  18. Phótios (בערך 820 – בערך 891), הפּאטריאַרך של קוֹשטה ב־ 858–867 וב־ 877–886. בחיבורו הראשי Myriobíblion (“ספר הענק”) הוא סקר 280 ספרים יווניים, שברובם אבדו במירוץ הדורות. [המתרגם].  ↩

  19. עקרון ברית־השלום שנכרתה באוֹסבורג ב־1555 בין הפּרוטסטנטים והקאתולים, ושלפיו כל שליט הוא הקובע מה הדת השלטת במדינתו. [המתרגם].  ↩

  20. אימרתו של ר' חלבּוֹ (מסכת יבמות, דף מז, ע"ב, ובעודו מקומות). [המתרגם].  ↩

  21. תרגום לאטיני, ע“י קיקרוֹ, של חרוז יווני מאת המשורר והפילוסוף הסטוֹאי קליאַנתיס; הנוסח הלאטיני שלפנינו מובא ע”י סנקה בחיבורו Epistulae ad Lucilium (“איגרות אל לוקיליאוס”), איגרת 107, סעיף 11. [המתרגם].  ↩

  22. מקור השם במסורת־אגדה זו: פעם, לרגל סכסוך־גבולות ממושך בין הערים־המדינות קארתאגוֹ וקיריני, הוסכם ביניהן, כי בשעה קבועה יצאו מכל אחת משתי הערים נציגים לכיוון העיר השנייה, ומקום המיפגש שבין שתי הקבוצות ייקבע מכאן ואילך כקו הגבול בין שתי הערים־המדינות. שני האחים פילאינוֹס, שייצגו את קארתאגוֹ, התקדמו במהירות הרבה יותר גדולה מזו של נציגי קיריני. משנוכחו בני קיריני, כי קו הגבול, שייתחם בהתאם למוסכם, יקפח את מדינתם, האשימו את האחים פילאינוֹס, כי הם הקדימו, כביכול, לצאת לדרך לפני הזמן הנועד. לבסוף הסכימו בני קיריני לקבוע כקו גבול את המקום שבו נפגשו שתי קבוצות הנציגים, ואולם בתנאי שהאחים פילאינוֹס יסכימו להיקבר חיים בחולות אותו מקום; במקרה שהצעה זו תידחה על־ידי האחים, יהיו בני קיריני מוכנים מצדם הם לקרבן דומה, אם יינתן לשליחיהם להתקדם כאוות נפשם עד המקום הרצוי בעיניהם. האחים פילאינוֹס קיבלו את הצעת קיריני והקריבו את חייהם למען הרחיב גבול מולדתם. בני קארתאגוֹ הנציחו את זכר האחים הגיבורים על־ידי הקמת מזבחות במקום בו מסרו את נפשם, שמכאן ואילך הוא נקרא “מזבחות הפילאינים”, גם לאחר שלא נשאר כל זכר למזבחות שהקימו בני קארתאגוֹ. המקור העיקרי לאגדה זו הוא חיבורו של סאלוסטיאוּס “מלחמת יוּגוּרתה”, פרק 79. [המתרגם].  ↩

  23. בשנים האחרונות חלה התקדמות־מה בפיענוח הלשון האֶטרוּסקית, ונתברר שיש לה קשר מסוים עם הלשון החיתית ועם לשונות קרובות לחיתית בימי קדם באסיה הקטנה. [המתרגם].  ↩

  24. באיטליה הקדומה רווח המנהג, שבשעת מצוקה ליישוב מסוּים היה אותו יישוב נודר לגבוֹה, על־פי רוב ליוּפּיטר, את כל אשר ייוולד באביב. את זרע הבהמה, המקודש על־פי נדר זה, היו מעלים כפי הנראה לקרבן, ואילו את ולדוֹת האדם המקודשים (sacrani) היו משאירים בחיים, אך במלאת להם עשרים שנה היו משלחים אותם אל מעבר לאחוזת מולדתם. הללו, “זרע הקדוש”, רשאים היו לפנות לכל אשר יישאם רוחם, ולייסד יישוביים חדשים. מינהג איטלקי קדום זה נרמז בשם של קובץ כתביו של חיים אֶנצו סרני “האביב הקדוש”, תרגום כּ. קאסטלבּוֹלוֹנזי, ת“א, ”עם עובד“, תש”ז. [המתרגם].  ↩

  25. על שם הטריבּוּנים גאיאוּס ליקיניאוּס קאלווּס ולוּקיוּס סכּסטיאוּס לאטראנוּס. [המתרגם].  ↩

  26. על שם הטריבּוּנים האחים קווינטוס וגנאיאוּס אוֹגוּלניאוּס. [המתרגם].  ↩

  27. על שם הדיקטאטוֹר קווינטוּס הורטנסיאוּס. [המתרגם].  ↩

  28. הכינוי “קוּרוּלי” (curulis) ניתן ברוֹמי לפקידים נושאי מישרות ממשלתיות גבוהות. מקור הכינוי curulis ב־currus, “רכב”, בו היו פקידים אלה נוסעים בתוקף מישרתם. [המתרגם].  ↩

  29. כך כּוּנה בפי הרומיים אדם בלי שלשלת יוחסין וזכות אבות, שרק תודות לסגולותיו האישיות עלה לגדולה במנהיגות המדינית. [המתרגם].  ↩

  30. בשם קוויריטים (Quirites) נקראו בראשונה תושבי העיר הסאבּינית קוּריס. לאחר שהסאבּינים והרומיים התאחדו לאומה אחת, כונו בני האומה המאוחדת בשם קוויריטים כשמדובר היה בהם מבחינה אזרחית, ובשם רומיים – כשמדובר היה בהם מבחינה מדינית וצבאית. [המתרגם].  ↩

  31. נושאי־משרה נבחרים על־ידי אסיפת־העם ברומי ומוסמכים לפעול בשם העם הרומי. [המתרגם].  ↩

  32. ראה כרך א, ע' 229. [המתרגם].  ↩

  33. הוראטיאוּס, אוֹדוֹת, ספר ג, אודה 3, חרוזים 7–8, תרגום ג. א. [המתרגם].  ↩

  34. הוראטיאוּס, אוֹדוֹת, ספר ב, אודה 3, חרוזים 15–16. התרגום העברי הניתן כאן הוא מתוך “מבחר השירה הרומית” בתרגומו של יהושע פרידמן ז“ל; חיפה, בית־הספר הריאלי העברי, תשי”ב–1952, עמ' 120. [המתרגם].  ↩

  35. ראה למעלה, ע' 105. [המתרגם].  ↩

  36. הספר הוקדש לגאיאוּס הירניאוּס ונקרא Rhetorica ad Herennium (“תורת־הנאום להירניאוּס”). [המתרגם].  ↩

  37. במקום מוּזה שבמקור היווני. הקאמינות היו אלות המים בדת איטליה הקדומה. במאה ה־2 לפסה"נ נדחה פולחנן מפני הפולחן היווני של המוּזוֹת, שהרומיים זיהו אותן עם הקאמינות. [המתרגם].  ↩

  38. הטוגה (toga), גלימה מרובת קפלים, היתה בגדם הלאומי המסורתי של בני רומי (ראה למעלה, ע' 99), ולכן נקראו על שמה הקומדיות הרומיות הלאומיות. [המתרגם].  ↩

  39. הפּאליאוּם (pallium) היתה גלימה (או אדרת) שלבשו היוונים, ובייחוד הפילוסופים היווניים, ואילו הרומיים נהגו ללבשה רק בזמן שהותם בקרב היוונים, ולכן נקראו על שמה הקומדיות הלאטיניות שעובדו מיוונית. [המתרגם].  ↩

  40. היא הטוגה שלבשו נושאי־משרה גבוהים ברומי (ראה למעלה, ע' 102). [המתרגם].  ↩

  41. Paulus, שמה של טראגדיה היסטורית אבודה, שגיבורה הראשי היה לוּקיאוּס אַיימיליאוּס פּאבלוּס, מנצחו של פרסבס מלך מאקדוניה. היא חוברה על־ידי מארקוּס פּאקוּויאוּס (ראה למעלה, ע' 140), שחי ב־220 בערך – 130 לפסה"נ. [המתרגם].  ↩

  42. Clastidium, שמה של טראגדיה היסטורית אבודה, שנושאה היה נצחונו של הקונסול מארקוּס קלאבדיאוּס מארקלוּס, ב־222 לפסה“נ, על האינסוּבּרים בקרבת העיר הבצורה קלאסטידיאוּם שבצפון איטליה. היא חוברה על־ידי גנאיאוּס נאיוויאוּס (ראה למעלה, ע' 139), שחי ב־270 בערך – 190 לפסה”נ. [המתרגם].  ↩

  43. יש גם סברה, כי מקור המלה סאטירה הוא במלה האטרוּסקית satir (“נאום”), מאחר שמוצא הסאטירה הוא אטרוּסקי, והיא ביסודה נאום. [המתרגם].  ↩

  44. De Legibus (“על החוקים”), ספר א, § 5. [המתרגם].  ↩

  45. אימרתו של קאטוֹ הקשיש, מתוך חיבורו שלא שרד Ad Marcum Filium (“אל הבן מארקוּס”). היא מובאת בתוך: H. Jorda, M. Catonis preater librum De Re Rustica quae extant, 1860, p. 80 [המתרגם].  ↩

  46. בתרגום עברי: טיטוס לוּקרציוּס קרוּס, על טבע היקום, תרגם מרומית, והוסיף מבוא, הערות ומילון שלמה דיקמן; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ב–1962. [המתרגם].  ↩

  47. נימוקי ההצעה היו, שקיקרוֹ הוציא להורג אזרח רומי ללא חקירה ודרישה נאותות. עוד קודם שנערכה ההצבעה בסנאט מיהר קיקרוֹ להסתלק מרומי ולצאת לגלות. [המתרגם].  ↩

  48. על שמם של נאומי דימוֹסתיניס נגד פיליפּוֹס השני מלך מאקדוניה (ראה כרך א, ע' 249). [המתרגם].  ↩

  49. proscriptiones, רשימות של אזרחים רומיים, שהוצאו אל מחוץ לחוק על־ידי שליטי רומי בזמן מלחמת האזרחים. כל ששלח יד באזרח ששמו נמצא באחת הרשימות האלו, לא רק שלא נענש, אלא עוד זכה בפרס מטעם השלטונות. [המתרגם].  ↩

  50. אחדים מהם מקוטעים. [המתרגם].  ↩

  51. בתרגום עברי: יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח־שמות נ. רבן; תל־אביב, “יבנה”, תשי"ט–1958. [המתרגם].  ↩

  52. כל כתביו הנזכרים של סאלוסטיוס בתרגום עברי: גאיאוּס סאלוּסטיוּס קריספּוּס, קאטילינא, יוגורתא, קטעים מדברי הימים, תרגמה מרומית שרה דבוֹרצקי, הקדים מבוא ח. וירשוּבּסקי והוסיף הערות י. שצמן; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ח–1968. [המתרגם].  ↩

  53. synoikismós (יוונית): התאחדות של יחידות מדיניות אחדות לשם הקמת עיר־מדינה משותפת. [המתרגם].  ↩

  54. על־פי Dies–piter ("אבי־האוֹר“), שמו הקדום של יוּפּיטר. [המתרגם].  ↩

  55. Ciecero, De Legibus, II, 27 (קיקרוֹ, “על החוּקים”, ספר ב, סעיף 27). [המתרגם].  ↩

  56. כל הפיסקה הזו (הפותחת ב“יווּנה של הדת וכו'”) חסרה במקור הפולני, ונתווספה על־ידי המחבר בנוסח התרגום הצרפתי (Th. Zielinski, Hisroire de la civilisation antique, Paris, Payot, 1931, p. 373) ומשם תורגמה לעברית. [המתרגם].  ↩

  57. על שם הנהר גאלוֹס (Gállos) בגאלאטיה שבאסיה הקטנה, שלפי המסורת כל השותה ממימיו דעתו נטרפת עליו. כוהני קיבלי כּוּנוּ על שמו, משום שבזמן הפולחן היו משתוללים, ומחבלים בגופם מתוך טירוף הדעת. [המתרגם].  ↩

  58. על־פי: Cicero, De Divinatione, II, 51 (קיקרוֹ, “על הגדת עתידות”, ספר ב, סעיף 51). [המתרגם].  ↩

  59. אלה רומית קדומה, שסימלה כפי הנראה את השנה היוצאת ואת השנה הבאה, ומכאן שמה, שנרמזה בו התמדת השנה. [המתרגם].  ↩

  60. בשם Nonae כּוּנה ברומי כל יום תשיעי שלפני האידוּס (ראה למעלה, הערה בע' 156), וביולי הוא חל ב־7 בחודש. קאפּרוֹטינה הוא כינוייה של האלה יוּנוֹ. יש הקושרים את הכינוי הזה ואת החג במסורת־אגדה זו המובאת על־ידי פּלוּטארכוֹס בביאוגרפיה של רוֹמוּלוּס (פרק 29): לאחר התנפלות הגאלים על רומי, כשהעיר היתה הרוסה ותשושה, עלו עליה הלאטינים בראשות ליוויאוס פּוֹסטוּמיאוּס. הם דרשו מן הרומיים לשלוח למחנם בתולות ואלמנות, אחרת יחריבו את העיר. הרומיים היו אובדי עצות, כי ידעו שלא יוכלו לעמוד בפני האוייב, אך מצד שני גם סירבו למלא את דרישת הלאטינים המשפילה. ואז קמה לרומיים ישועה מן האמה הנאה פילוֹטיס: היא הציעה לה לשלוח אותה, יחד עם עוד שפחות יפות־תואר, אל מחנה האוייב, כשהן לבושות כבתולות בנות טובים, ובלילה, כשמחנה הלאטינים ישקע בשינה, היא תאותת באש לרומיים, אשר יתנפלו במפתיע על הלאטינים ויכריעום. הרומיים שמעו לעצתה, ובלילה הדליקה פילוֹטיס לפיד על תאנת־בר (בלאטינית caprificus) בקרבת מחנה האוייב, ובראות הרומיים את האות הגיחו מן העיר, התנפלו על הלאטינים, והגירום לפי חרב. לזכר ישועה זו ניתן לאלה יוּנוֹ הכינוי קאפּרוֹטינה, שנרמז בו שמה של תאנת־הבר, שעליה הדליקה פילוֹטיס את הלפיד שהציל את רומי, וכמו כן נקבע לדורות חג הנוֹנוֹת של קאפּרוֹטינה. [המתרגם].  ↩

  61. synthesis, גלימה קלה, בצבע בהיר, מיוחדת למסיבות. [המתרגם].  ↩

  62. קריאת שמחה אצל הרומיים. [המתרגם].  ↩

  63. לכבוד האלה קרס. [המתרגם].  ↩

  64. לכבוד האל אַפּוֹלוֹ. [המתרגם].  ↩

  65. לכבוד Megále méter (“האם הגדולה”), היא האלה קיבּלי. [המתרגם].  ↩

  66. לכבוד פלוֹרה, האלה האיטאלית של פריחה ולבלוב. [המתרגם].  ↩

  67. לזכרו של השליט הרומי לוּקיאוּס קוֹרנליאוּס סוּלה (138–78 לפסה"נ). [המתרגם].  ↩

  68. על־פי: אַינאיס, תרגם מרומית שלמה דיקמן; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ב–1962, ע' 248.  ↩

  69. על שם שלושים הטיראנים ששלטו באתונה ב־404 לפסה"נ. [המתרגם].  ↩

  70. עיר ברפובליקה הסרבּית, בתחומי הרפובליקה העממית הפדארלית של יוּגוֹסלאוויה. [המתרגם].  ↩

  71. לבוש עליון, מעין חלוּק, של גברים ונשים. נקרא על שם ארץ דאלמאטיה, שקיבלה לבוש זה מן היוונים, וקבעה את גיזרתו האופיינית. [המתרגם].  ↩

  72. הססטרטיאוּס (sestertius) היה מטבע־הכסף הקטן ביותר ברומי העתיקה, וערכו היה רבע הדינר (denarius). [המתרגם].  ↩

  73. באסוּפת שיריו Tristia (“שירי תוגה”), ספר ד, שיר י, חרוז 7 [המתרגם].  ↩

  74. בשם municipium כּוּנתה בראשונה כל עיר באיטליה שנכנעה לרומי. למן 212 קיבלו כל הערים שברחבי האימפריה הרומית מעמד של מוניקיפיוֹת. זכויותיהם המדיניות של אזרחי המוניקיפיות היו מוגבלות בהשוואה לאלו של אזרחי רומי הבירה. [המתרגם].  ↩

  75. תוארו של חבר בוועד, שמיספר חבריו שישה (בלאטינית sex), ומכאן מקור המלה sevir (= sexvir), שפירושה המילולי “איש השישה”. [המתרגם].  ↩

  76. מובא על־ידי פּוּבּליאוּס קוֹרנליאוּס טאקיטוּס בחיבורו “ספרי השנים”, ספר יד, פרק 7. [המתרגם].  ↩

  77. החבר מורכב היה בראשונה מ־105 שופטים (שלושה שופטים מכל טריבּוּס), ולבסוף – מ־180. [המתרגם].  ↩

  78. תאוֹדוֹר מוֹמסן (1817–1903), היסטוריון גרמני, מגדולי ההיסטוריונים וחוקרי התרבות הרומית. [המתרגם].  ↩

  79. סמכות זו אינה נמנית משום מה במקור, ונוספה על ידי. [המתרגם].  ↩

  80. שם העיר לאוֹן (Leon) שבצפון־מערב ספרד, מקורו במלה הלאטינית legio (“לגיון”), כי בתקופת השלטון הרומי חנה במקום זה הלגיון ה־7. [המתרגם].  ↩

  81. אך יש גם דעות אחרות על מוצאה של לשון הבאסקים. [המתרגם].  ↩

  82. הסופר והריטור מארקוּס אַנאיאוּס סנקה, ובנו, הפילוסוף והמחזאי לוּקיאוּס אַנאיאוּס סנקה. [המתרגם].  ↩

  83. בימי־הביניים כונתה לשון הדיבור שמדרום לנהר לוּאַר בשם langue d‘oc (“לשון האוֹק”), וזו שמצפוֹנוֹ של הלוּאַר – langue d’oïl (“לשון האוֹאיל”). מקור הכינויים האלה הוא בשתי הצורות הקדומות oc ו־ oïl, של המלה הצרפתית oui (“כן”). בסופו של דבר גברה הלשון הצפונית על הדרומית, והיא הלשון הצרפתית המודרנית. [המתרגם].  ↩

  84. תאוֹדוֹר מוֹמסן, דברי ימי רומא, תקופת הקיסרים, תרגם עמנואל קוֹפּליביץ, תל־אביב, “מסדה”, תשכ"ב–1961, ע' 191. [המתרגם].  ↩

  85. Aelia Capitolina, “אייליאה הקאפּיטוֹלינית”, על שמו של אַייליאוּס פּוּבּליאוּס אַדריאַנוּס, מקים העיר החדשה. [המתרגם].  ↩

  86. Pentápolis, ביוונית “חמש ערים”, היה כינוי מקובל לאיגוד של חמש ערים. בשם זה כונה במיוחד איגוד חמש הערים הראשיות בקירינאיקה שבאפריקה הצפונית. למן זמנם של המלכים מבית תלמי נקראה בשם זה כל קירינאיקה. [המתרגם].  ↩

  87. Tripolis, ביוונית “שלוש ערים”, היה כינוי מקובל לאיגוד של שלוש ערים. כאן המדובר בחבל ארץ בשם טריפּוֹליס בצפונה של אפריקה, בין הסירטיס הגדול והסירטיס הקטן. [המתרגם].  ↩

  88. פּוּבּליאוּס אוֹבידיאוּס נאסוֹ, Ars Amatoria, “אמנות האהבה”, ספר א, חרוז 640. [המתרגם].  ↩

  89. הסיפור מובא בחיבורו של לוּקיאנוֹס “חיי דימוֹנאכּס”, פרק 57. [המתרגם].  ↩

  90. על מקור הסיסמה: ראה למעלה, ע' 82, בהערה. [המתרגם].  ↩

  91. בתרגום עברי: לוציוס אנאוּס סנקא, מחקרי הטבע, מתורגמים מרומית עם מבואות והערות ומאמרים נספחים מאת המתרגם אהרן קמינקא; תל־אביב, “דבר” בהשתתפות “מוסד ביאליק”, תש"ו–1945. [המתרגם].  ↩

  92. הוא נשתמר עד היום בשמות הימים בעולם המערבי. היוונים המירו את השמות הבבליים של אלי כוכבי־הלכת בשמות יווניים, והללו, השמות היווניים, שונו ללאטיניים על־ידי הרומיים. הגרמנים תרגמו לאחר מכן ללשונם הם את השמות הלאטיניים. כך נוצרו שמותיהם של ימות השבוע: יום א – בלאטינית Solis dies (“יום השמש”), בגרמנית Sonntag; יום ב – בלאטינית Lunae dies (“יום הירח”), בצרפתית lundi, בגרמנית Montag; יום ג – בלאטינית Martius dies (“יום מארס”), בצרפתית mardi, בגרמנית Dienstag (מן האֵל Mars = Tyr); יום ד – Mercurii dies (“יום מרקוּריאוּס”), בצרפתית mercredi, באנגלית Wednesday (מן האֵל Mercurius = Wodan); יום ה – Jovis dies (“יום יוּפּיטר”), בצרפתית jeudi, בגרמנית Donnerstar, באנגלית Thursday (Juppiter = Thor = Donar); יום ו־ Veneris dies (“יום ונוּס”), בצרפתית vendredi, בגרמנית Freitag (Venus = Fria); יום ז – Saturni dies ("יום סאטוּרנוּס), באנגלית Saturday. ניתן, איפוא, לראות כי לשבוע האַסטרוֹלוֹגי אין כל קשר עם השבוע העברי.  ↩

  93. ב־1927 החלה ממשלת איטליה בפעולת־חפירה שיטתית בהרקולאניאוּם, ומאז ועד היום נחשפה העיר ונתגלו מיבנים, ספריית־פּאפּירוסים עשירה ויצירות־אמנות רבות. [המתרגם].  ↩

  94. ראה למעלה. [המתרגם].  ↩

  95. בתרגום עברי: שירי אנקריאון, תרגם מיוונית שאול טשרניחובסקי, וארשה, אברהם יוסף שטיבל, תר"ף–1920. [המתרגם].  ↩

  96. בתרגום עברי: פּובליוּס ורגיליוס מרוֹ, אַינאיס, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומפתח שלמה דיקמן; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ב–1962. [המתרגם].  ↩

  97. ראה למעלה. [המתרגם].  ↩

  98. בתרגום עברי: פּוּבליוס אובידיוּס נזוֹ, מטמוֹרפוֹזוֹת, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון שלמה דיקמן, שני כרכים; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ה–1965. [המתרגם].  ↩

  99. “פארסאליה”, ספר א, חרוז 128. [המתרגם].  ↩

  100. בחיבורו “קדמוניות רומי”, בעשרים ספר. [המתרגם].  ↩

  101. בחיבורו “קדמוניות היהודים”. בתרגום עברי: יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס), קדמוניות היהודים, תרגם מיוונית וצירף מבוא, הערות וביאורים, מפות ותמונות אברהם שליט, [ג כרכים]; ירושלים, מוסד ביאליק, 1944–1963. [המתרגם].  ↩

  102. “על המלחמה היהודית”. בתרגומים עבריים: כתבי יוסף בן־מתתיהו (יוסיפוס פלויוס), מתורגמים מן המקור היווני על־ידי ד“ר י.נ. שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים בשבעה ספרים; וארשה, אברהם יוסף שטיבל, תרפ”ג–1923. יוסף בן־מתתיהו (יוסיפוס פלביוס), מלחמת היהודים, ניתרגם על־ידי שמואל חגי; ירושלים תשכ"ד. [המתרגם].  ↩

  103. בחיבורו “מסע אלכסנדר”, בשבעה ספרים. [המתרגם].  ↩

  104. בחיבורו “דברי ימי רומי”, בעשרים וארבעה ספרים. [המתרגם].  ↩

  105. בחיבורו “תולדות מקבילות”, המכיל 46 בּיאוֹגראפיוֹת של אישים יווניים ורומיים. בתרגום עברי [3 כרכים]: פּלוּטארכוֹס, חיי אישים, [כרך א], אנשי רומי, תרגם יוסף ג. ליבס; ירושלים, מוסד ביאליק, תשי“ד–1954. פּלוּטארכוֹס, חיי אישים, [כרך ב], אנשי יוון, תרגם א. א. הלוי; ירושלים, מוסד ביאליק, תשל”א–1971. פּלוּטארכוֹס, חיי אישים, [כרך ג], אנשי יוון ורומי, תרגם א. א. הלוי; ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג–1973. [המתרגם].  ↩

  106. מחבר “דברי ימי רומי”, בשמונים ספר. [המתרגם].  ↩

  107. בתרגום חלקי לעברית: טיטוּס ליוויוּס, תולדות רומא, ספרים א, ב, כא, כב, ל, תרגמה מרומית שרה דבורצקי, הקדים מבוא דוד אשרי והוסיף הערות ישראל שצמן; ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב. [המתרגם].  ↩

  108. בתרגום עברי: קורנליוּס טאקיטוּס, ספרי־השנים, תרגמה מרומית שרה דבוֹרצקי, הקדים מבוא ח. וירשוּבּסקי והוסיף הערות עקיבא גלבּוֹע; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ב–1962. [המתרגם].  ↩

  109. בתרגום עברי: קורנליוּס טאקיטוּס, דברי הימים, תרגמה מרומית שרה דבוֹרצקי, הוסיף הערות עקיבא גלבּוֹע; ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"כ–1965. [המתרגם].  ↩

  110. פובליאוס קורנליאוס טאקיטוס, “ספרי־השנים”, ספר א, פרק א. [המתרגם].  ↩

  111. שלושת החיבורים הקצרים האלה תורגמו לעברית על־ידי שרה דבוֹרצקי, ונספחו לתרגום “דברי הימים” (ראה ע' קודם, הערה 3). מן החיבור “גרמניה” נמצא גם תרגום עברי נוסף: כתבי טקיטוס, גרמניה, מתרגם מרומית עם מבוא והערות מאת ד“ר אלכסנדר שור; ירושלים, ראובן מס, תרצ”ה. [המתרגם].  ↩

  112. בתרגום עברי: גאיוס סויטוניוס טרנקוילוּס, חיי שנים־עשר הקיסרים, תירגם מרומית ד“ר אלכסנדר שור ז”ל; תל־אביב, “מסדה”, תשט"ו. [המתרגם].  ↩

  113. החיבור Historia Augusta (“תולדות הקיסרים”) הוא סידרת ביאוגראפיות של שלושים קיסרים רומיים, למן אַדריאַנוּס ועד למארקוּס אבריליאוּס נוּמריאַנוּס (117–284). הספר נכתב על־ידי מחברים אחדים, שזהותם, פרט לשניים – טרבּליאוּס פּוֹליאוֹ ופלאוויאוּס ווֹפּיסקוּס – אינה ודאית. כמו כן מוטל בספק זמן חיבורו, אך לאחרונה נוטים החוקרים אחר הדעה, כי הוא נתחבר ב־362–363, כספר תעמולה לטובת הקיסר יוּליאַנוּס “הכופר”. [המתרגם].  ↩

  114. בתרגום עברי: רעיונות מרקוסס אַבריליוּס אַנטוֹנינוּס, תרגם מיוונית ד“ר אהרן קמינקא; וארשה, אברהם יוסף שטיבל, תרפ”ג–1922. [המתרגם].  ↩

  115. בתרגום עברי [2 כרכים]: לוציוּס אנאוּס סנקא, מכתבי מוסר, [כרך א], מכתבים א–עו, מתורגמים מרומית עם הערות בידי אהרן קמינקא; ירושלים, ראובן מס, ת“ש–1940. לוציאוס אנאוס סנקא, מכתבי מוסר, [כרך ב], מכתבים עז–קכד, מתורגמים מרומים עם הערות בידי אהרן קמינקא; תל־אביב, ”דבר“, תש”ב–1942. [המתרגם].  ↩

  116. בתרגומים עבריים: דפניס וחלוֹיה, סיפור יווני־עתיק, מאת לוֹנגוֹס, עברית [מכלי שני] מ. חריזמן; תל־אביב, תר“פ. לוֹנגוֹס, דפניס וחלוֹאה, סיפור אהבה יווני עתיק על אודות רועה ורועה, תירגם מיוונית יורם ברונובסקי; תל־אביב, ספריית תרמיל, טבת תשכ”ט – ינואר 1969. [המתרגם].  ↩

  117. בתרגומים עבריים: לוּקיוּס אַפּוּליאוּס, חמור הזהב, תרגם [מעיבוד אנגלי] עמוס קינן; תל־אביב, “ישראל”, 1954. לוציאוּס אַפּוּליאוּס, אַמוֹר ופּסיכה, תרגם מן המקור אריה חורשי; תל־אביב, א. בלוך, [תש"ד]. [המתרגם].  ↩

  118. ראה למעלה, ע' 154. [המתרגם].  ↩

  119. התרגום העברי של החרוז המובא כאן הוא מתוך “מבחר השירה הרומית” בתרגומו של יהושע פרידמן ז“ל; חיפה, בית הספר הריאלי העברי, תשי”ב–1952, ע' 136. [המתרגם].  ↩

  120. הגדרת הוֹראטיאוּס. ראה למעלה, ע' 148. [המתרגם].  ↩

  121. דהיינו: ספינה מוסעת על־גבי רכב. [המתרגם].  ↩

  122. האגדה בנושא זה מובאת במסכת גיטין, דף סח, ע“א וע”ב. [המתרגם].  ↩

  123. ראה למעלה. [המתרגם].  ↩

  124. על־פי המסורת הנוצרית עמדו הקהילות הנוצריות הראשונות בקיסרות הרומית בעשר מסות. [המתרגם].  ↩

  125. ראה הערה קודמת. [המתרגם].  ↩

  126. תרגום לאטיני לא־מדויק של כתובת יוונית לצדו של צלב, שנתגלה, כביכול, לקונסטאנטינוּס הגדול, מעל לשמש, בצהרי־היום, בזמן מסע־המלחמה שלו, בשנת 312, נגד הקיסר מאכּסנטיאוּס. מקור הסיפור הוא בחיבורו היווני של אב־הכנסייה אבסבּיאוֹס “חיי הקיסר קוֹנסטאנטינוּס”, ספר א, פרק 28, ושם הנוֹסח היווני של הכתובת הנדונה הוא toúto níka (“עם זה נצח!”). [המתרגם].  ↩

  127. בפקודה זו, הנקראת על שם העיר מדיאוֹלאנוּם (היא מילאנוֹ של ימינו), שבה היא פורסמה, הכריזו שני הקיסרים, קונסטאנטינוּס הגדול וליקיניאוּס, על חירות האמונה, בתחומי האימפריה הרומית, לנוצרים ולבעלי אמונות אחרות. [המתרגם].  ↩

  128. דיאוֹקיסה – מונח יווני, שנתקבל בכנסייה הנוצרית לציון שלטונו הקבוע של הגמון (אֶפּיסקוֹפּוֹס). [המתרגם].  ↩

  129. תוארם של 12 הגיבורים, בני לווייתו הנאמנים של הקיסר קארל הגדול (742–814) – בשירת ימי־הביניים בצרפתית, בספרדית ובאיטלקית. אחר־כך – כינוי כללי לאבירים אמיצים, מחפשי־הרפתקות. כעת – כינוי לנושאי־כלים נאמנים. [המתרגם].  ↩

  130. הפתיחה ל“אינסטיטוציות” (ראה להלן). [המתרגם].  ↩

  131. בתרגום עברי: האינסטיטוציות, מתורגמות מרומאית לעברית בצרוף מבוא, הערות, טבלאות ומפתחות מאת ד“ר שמואל אַיזנשטדט; ירושלים, ”המשפט“, תרפ”ט. [המתרגם].  ↩

  132. “אַנאסטאסיאוֹס” במקור. [המתרגם].  ↩

  133. תרגום (על־ידי ג.א.) מן המקור היווני, שנדפס בתוך: Epigrammatum Anthologia Palatina cum Planudeis et Appendice nova, instruxit Ed. Cougny, Graece et Latine, vol. III, Parisiis 1927, p. 487. [המתרגם].  ↩

  134. אחר מותו של יוּליאַנוּס שלט כשבעה חוֹדשים יוֹויאַנוּס, ורק לאחר מותו של הלה עלה על כס הקיסרים ואלנטיניאַנוּס הראשון. [המתרגם].  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות