הוד מעלתך, ראש ממשלת ברה"מ.
אתה מקיים עכשיו חליפת איגרות ענפה למדי, וארשה לעצמי להוסיף את תרומתי החד־סטרית לקורספונדנציה המזרח־תיכונית הזאת.
אולי אינך רוצה בעצות – ומי אני, הקטנה בישראל, שאבוב להשיא לך כאלה. אבל עובדה היא, אדוני ראש הממשלה, כי אתם ניסיתם לחרוש את החריש המדיני שלכם על גבינו וזה נותן לנו זכות לומר לכם את דעתנו. אולי כדאי לך להקשיב הפעם, אדוני. כי גם זו עובדה, שאינם מוצאים את עצמכם במצב מדיני לא נוח, מפני שטעיתם ושגיתם, ואתם מנסים להיחלץ מן המצב בדרכים שגם הן מבוססות על טעות ומשגה.
הרשה לי לסטות כאן במקצת מן הנושא ולהעלות זכרון של חוויה אישית קשה, השייכת לעניין:
הנציג הראשון של ברית־המועצות שפגשתי מימי היה קצין בצבא האדום. פגשתיו בגרמניה הכבושה, ימים ספורים אחרי תום מלחמת־העולם השניה. הייתי אז נערה צעירה ופרובינציאלית. העולם התחלק בעיני ליהודים ולגויים, והגויים התחלקו לנאצים ולאנטי־נאצים. הנאצים היו אלה שהרסו את ילדותי וטבחו את קרובי ושללו ממני את חירותי ואת דמותי האנושית. האנטי־נאצים היו אלה שלחמו בהם. זה פשטני, אך אולי פחות מצחיק משנראה הדבר במבט ראשון.
בכל אופן, בתפיסה הפשטנית הזאת פגשתי את קצין הצבא האדום הגיבור והמשחרר, במרחק כמה קילומטרים ממחנה־הריכוז ששעריו נפתחו. לא ראיתי לנכון לשאול אותו אלא מה שנתבקש מתפיסתי הפשטנית, ושאלתיו: היש אצלכם יהודים בצבא האדום?
לעולם לא אשכח את המבט הארוך, המשועשע כלשהו, שזרק בי. אחר־כך אמר באיטיות מודגשת: “יש, בתי, יש. יש בבתי־החולים, יש בשק”ם. יש".
אז עוד לא ידעתי שזה שקר גס. אבל לא יכולתי שלא להרגיש שזו אנטישמיות גסה – ועד סוף ימי אכיר טובה לאותו קצין שלכם על הזעזוע שגרם לי ועל שלימד אותי בפסוק אחד, כי שחרור בידי זרים – את היהודי לא ישחרר.
לא קפצתי מכאן למסקנה, חו"ח, כי כל הרוסים אנטישמיים. ואני רחוקה מאוד מלהניח כי המדיניות המזרח־תיכונית שלכם מושפעת על־ידי רגשות אלה או אחרים, לטוב או לרע. אין לי ספק, כי אתם פועלים לפי שיקולים קרים של אינטרסים מדיניים. הזכרתי את האפיזודה הזאת רק מפני שאין להוציא מכלל חשבון, כי בחישובים הקרים המוטעים שלכם במהלך ההתפתחויות עד לחמישה ביוני השתרבבה גם הערכה בלתי־נכונה על היהודים, מתוך דעה קדומה. טעות, אדוני, לעולם חוזרת.
אתם עזרתם לאויבינו להניח חרב על צווארנו; סיפקתם את החרב ולא מנעתם שליפתה. וכשהיתה מונחת על צווארנו, אמרתם לנו לא לזוז פן ניפגע… והזהרתם אותנו שלא להרחיקה מעל צווארנו. קיוויתם כי נפחד מפני החרב כי חדה היא ומפני האזהרה כי עצומים בעליה, ואנחנו לבדנו. וכשלא יכולנו לנשום עם החרב הצמודה לצוואר ולא פחדנו להסירה, צעקתם בראש חוצות שאנחנו תוקפנים.
ואנחנו גם מן הצעקה הזאת איננו מפחדים, כי גם היא שקר גס. אדרבא, ראש־הממשלה הנכבד, דווקא מלחמה זו הוכיחה כמה אנחנו שוחרי שלום.
הרי נוכחת לשעת שיש לנו צבא טוב. המומחים שלך ודאי יאשרו לך, כי מבחינה צבאית טהורה יכולנו לעשות הרבה יותר משעשינו. אבל גם מה שעשינו, די בו להעיד על כושר צבאי עצום. והנה לא העלינו על דעתנו להפעיל את הכושר הצבאי הזה כדי לכבוש שטחים או להתמודד עם הערבים במלחמת־מנע ולהסיר את האיום שהם איימו עלינו כל הזמן. הצבא שלנו לא היה פחות חזק בחמישה באפריל ובחמישה במאי משהיה בחמישה ביוני, אבל איש לא חשב להזיזו עד שבא נאצר וריכז את כוחותיו בסיני, תגבר אותם אל מול גבולנו, גרש את חיל או"ם, סגר את מצָרי טיראן והכניס את גדודיו לירדן.
ובחמישה־עשר במאי, אדוני, שהיה יום העצמאות שלנו, אנחנו ערכנו מצעד־מיני של הצבא האדיר הזה. לא מטעמי תקציב עשינו זאת, לא בגלל סיבות טכניות, אלא מתוך שיקול מדיני. הממשלה החליטה לאכזב את תושבי ישראל במצעדון סמלי ובלבד לא לעצבן את הערבים ולא להרגיז את העולם. ובאותו יום עצמו שבו קדנו קידה עמוקה זו להסכם שביתת־הנשק, באותו יום עצמו כבר נערך הצבא של בעל בריתך מול גבולנו. ולכן, לפי ההגיון שלכם, אנחנו תוקפנים. ולכן, לפי הצדק שלכם, עלינו לסגת.
גם אתה יודע, מר קוסיגין הנכבד, שזה לא הגיוני וזה לא צודק, אלא שזה נראה לכם נוח מן הבחינה המדינית שלכם. אני מבינה שאתם במצוקה מסויימת. נתתם לנאצר להסתבך ועכשיו יצא שם רע לנשק המשוכלל שלכם, בעלי בריתכם נחלו תבוסה, עתידם הפוליטי נתון בסכנה. אולי יש לזה השלכות דיפלומטיות גם בחלקי־עולם אחרים, וגם בידי הסינים האוהבים אתכם כל־כך נפלה מציאה תעמולתית כשרה.
כל זה לא־נעים למעצמה הנתונה בהתמודדות מדינית גלובאלית, אבל לא אנחנו אשמים בדבר. אשמה טעותכם ואשם מחדלכם לעצור את התוקפנות של בעלי־בריתכם בעוד מועד. ועכשיו אתם רוצים להחזיר את מחוגי השעון אחורנית ולהזהיר אותנו למחנק בטחוני. אבל אנחנו, אדוני, עם קטן מדי וארץ קטנה מכדי שנוכל לפתור את הבעיות המדיניות שלכם ושל בעלי־בריתכם. איננו יכולים להרשות לעצמנו להקריב קורבנות למען הנוחוּת שלכם. אבל אנחנו מוכנים לנדב לכם עצות.
כי שוב אתם טועים, הפעם בהערכת כושר עמידתנו. אם תרצו לצאת מן הסבך, עליך ועל עמיתיך לומר לנאצר, בפשטות, כי ברית־המועצות לא רק דוגלת בשלום אלא בעצמה מקיימת יחסי שלום עם יריבותיה שלה, והיא דורשת אותו דבר מבעלי־בריתה. מצרים תצא נשכרת מזה ואתם תצאו נשכרים מזה – כי בדרך זאת היא תשיג ואתם תשיגו הרבה ממה שלא תשיגו בלחץ מדיני עלינו.
אל תחשוב שנשב בשק"ם.
(23.7.67).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.