הם לחמו כאריות וניצחו כבני־אדם. הם היו אמיצים מאוד ואנושיים מאוד. הם לא שאלו שאלות ולא חיכו לפקודות, ועשו את הבלתי־אפשרי ואת הלא־יאומן כמובן מאליו. ההקרבה לא היתה אצלם גבורה; היא היתה להם שיגרה. הם היו קולקטיב שייכנס להיסטוריה, מורכב מפרטים שיהיו לאגדה.

הם היו נערי הדיסקוטק ונערי החארקה. הם היו הנוער המושמץ והמבוכה, הריקני ונטול־אידיאלים. הקרייריסטים וגונבי המכוניות, החמרנים המפוכחים והעבריינים המתפרעים. הם היו הדור האבוד שהחברה התייאשה מהם, שהמחנכים הטיפו להם ורק הצבא האמין בהם.

הם היו הקורבן של האכזבות שלנו מעצמנו בעוד דור הפלמ“ח היה האנדרטה לשביעות הרצון שלנו מעצמנו. ועכשיו התברר כי דור החארקה כדור הפלמ”ח.

מה לא אמרנו עליהם על נערי דיזנגוף ושכונת התקווה? הרשו לי לרענן את זכרונכם, בטיפ־טיפה של סיפוק עצמי על שהייתי בין סניגוריהם. בעיצומו של הדיון הציבורי על הידרדרות הנוער הישראלי – וזה היה רק בשנה שעברה! – העליתי את הנושא בשידור והקדשתי שידור נוסף לתגובות ציבור באותו עניין. הדברים נקראים עכשיו אחרת משנקראו בשעתם, בינואר 1966, אך מבחינה מסויימת הם מעניינים יותר משהיו אז. יתר־על־כן, בקריאתם עתה יש משום בקשת מחילה וסליחה מן הנוער הזה שחטאנו לו:

" הכל מדברים עכשיו על התפרעות הנוער. הממשלה והכנסת, העתונות והרדיו, המרצים באסיפות המומחים בראיונות. כולם שואלים מה מריץ את הנוער להתפרע, וכולם גם עונים. לכל אחד יש תשובה, ולכל אחד יש תשובה אחרת".

בדיון הפרלמנטרי אמרו הדתיים, כי הנוער מתנהג באלימות מפני שנטש את ערכי המסורת ואינו שומר עוד את קדושת השבת. אולי זה נכון. לעומת זאת סברו החילונים כי דווקא שמירת השבת תורמת להתפרעות, כי מקומות הבידור סגורים ואין לנוער לאן ללכת. גם זה נכון. הוותיקים ראו את מקור הרע בדרכי הבילוי המודרניות והצעירים ראו אותו בתפיסה המיושנת של הוותיקים. אלה טענו כי שורש הבעיה בקיפוח, ואלה טענו כי שרשיה בפינוק. גם כאן כנראה שני הצדדים צודקים. בכל ההסברים האלה, השונים זה מזה ולעתים מנוגדים זה לזה, יש גרעין של אמת. בדרך כלל זהו המצב בשאלות מורכבות.

גם המומחים אינם מאוחדים בהערכת גורמי התופעה. יש אסכולה המדגישה את היסוד הפסיכולוגי ויש אסכולה המדגישה את היסוד הסוציולוגי. חסידי התפיסה הפסיכולוגית אינם רואים בקבוצות המתפרעות צירוף של פרטים מופרעים כל־שהוא, אשר חברו יחד בגלל נטיותיהם המשותפות. חסידי התפיסה הסוציולוגית שוללים גירסה זאת וטוענים כי כל פרט שבחבורות המתפרעות יכול להיות צעיר נורמלי וחביב בהחלט כשהוא לעצמו, ורק בהיותו בחבורה נפגמת התנהגותו.

מכיוון שאי־אפשר לאתר סיבות מוסכמות לתופעה, קשה לטפל בה ביעילות. אומרים, כי היה רק נסיון אחד בעולם של טיפול מוצלח להפליא בחבורות־רחוב.במסגרת ניסוי עבדה בארה"ב קבוצה נבחרת של מומחים עם חבורה של 200 נערים, במשך שנתיים, ובהוצאה של חמישה מיליון דולר. אינני צריכה להסביר מדוע זה לא מעשי אצלנו. לכן, איננו עושים דבר, אלא מדברים על הבעיה. הדיבור הוא התראפיה הלאומית שלנו.

אך הייתי מציעה שלא נגזים בהצגת הבעיה. סוף־סוף, הכל מסכימים שהיא פחות חריפה אצלנו מאשר בארצות אחרות. יש אומרים שאין זו נחמה. לדעתי, זו בהחלט נחמה. יתר־על־כן, אני מעיזה לומר כי המצב אצלנו איננו שחור כל כך אפילו בהשוואה לעבר הוורוד תמיד.

אותו נוער חלוצי מהולל של דור הפלמ"ח שעשה כל מה שנדרש ממנו למען הכלל – האם לא גנב את התרנגולת מלול הקיבוץ שבו שהה במחנה־עבודה? הם שחטו את התרנגולות בסיטונות וזללו אותן בקומזיץ, ולא בגלל רעב שהציק להם. אינני רוצה לומר, חס וחלילה, שהם היו נוער לא טוב. אבל גם הם התפרעו.

עלינו לשאול את עצמנו אם ביחסנו ובהערכתנו איננו מפלים לרעה את הנוער של היום לעומת הנוער הקדוש של אתמול. אני יודעת אלו תגובות צפויות לי עכשיו. עשיתי מעשה שלא ייעשה כי הנוער של אתמול הוא חלק מן המיתוס הלאומי ובמיתוס אסור לפגוע". – – –

– – "אשר יגורתי בא. הציפו אותי בגל של תגובות מחאה וביקורת ותוכחה. על הדברים

שאמרתי ביחס לנוער של היום ולנוער של אתמול.

ראשית כל, האשימו אותי בהקלת־ראש בבעיה, אבל זו מסקנה מוטעית. אמנם הדגשתי כי המצב אצלנו טוב בהרבה מבארצות אחרות. וכי זה איננו נכון? מראשית ינואר השנה אסור לצעירים מתחת לגיל 18 להימצא ברחובות מוסקווה בלי ליווי מבוגרים. איסור זה, שאינו נראה לי פרוגרסיבי ביותר, הוא תוצאה של התפרעויות נוער בבירת ברית־המועצות. לפנינו תופעה אוניברסלית שאינה יודעת גבולות גיאוגרפיים או פוליטיים, ומטרידה חברות קפיטאליסטיות וקומוניסטיות כאחת. ואם המצב אצלנו פחות חמור מבמקומות אחרים, אינני מוכנה לזלזל בהבדל הזה לטובתנו.

אך רוב המוחים ערערו על טענותי, כי אפילו בהשוואה לעבר הוורוד ההווה אינו נראה שחור כל־כך, וכי הנוער של אתמול שקושרים לו את כל זרי התהילה, גם הוא התפרע, וכי אנו מפלים לרעה את צעירי היום לעומת דור הפלמ"ח.

המערערים הזועמים על הדעה האפיקורסים הזאת אמרו כי אי־אפשר להשוות את שתי התופעות. לדעתם, התפרעות הנוער של אז היתה התפרקות מתוך מתח חיובי ובונה, בעוד עכשיו זאת התפרקות מתוך חלל ריק. הסבירו לי כי לגנוב תרנגולות בשביל קומזיץ היה ספורט מקובל במוסכמות הישוב ואילו גניבת מכוניות בשביל החארקה אינה בקוֹד המוסכמות שלנו כיום. ועוד הוסיפו כי תופעות ההתפרעות בימי הזוהר החלוצי לא היוו מחאה נגד החברה, שעה שעכשיו הן מחאה נגדה.

אינני מקבלת את הטענות האלה. גם לי ברור שאי־אפשר ללמוד גזרה שווה בין שתי התקופות. אבל אולי אפשר וצריך ללמוד קל־וחומר? כלומר, אם בימים ההם כאשר הנוער חי בחברה שוויונית ובמציאות של אתגרים מוחשיים ומושכים – אם באותם ימים הוא התפרע, למה מותר לצפות מן הנוער בחברת הפער החברתי והמבוכה הרעיונית?

ואולי אין כאן אלא שכחה. אמנם לא הייתי בארץ כאשר החבר’ה הנפלאים מתנועות הנוער גנבו תרנגולות מהלול, אבל סיפרו לי. ועכשיו, כשהזכרתי זאת בשידור שמעתי לא רק הדי־ביקורת, אלא גם הדי־חיזוק. “רק תרנגולות? וכי את היונים בשובך לא חיסלנו ולכרם לא התפלחנו?” – כך הגיבה מאזינה פלמ"חניקית ־לשעבר. ומאזין מבוגרי “השומר הצעיר” כתב לי על מעשה־הגבורה של הגרעין שלו אשר חיסל שפנייה שלמה בקיבוץ דן בקומזיץ אחד – ועוד שפנייה נסיונית להשבחת גזע!;מישהו הזכיר לי את הטור השביעי המפורסם של נתן אלתרמן מלפני שני עשורים על המקרה הפעוט בבנים כחולי־החולצות. אולי אתם זוכרים את השיר הזה על קבוצת נערים־חלוצים שנסעו לכינוס לפקוד את זכר המורה, וכשהגיעה הרכבת לטול־כרם נגלתה לעיניהם חלקת אבטיחים – וחיסלו אותה.

הרשו לי לצטט קטע מתוך השיר הזה:

היה שם נער ערבי – צעק, הטיח

אבל קטן היה נער, זאטוט

הוא לא עצר את הילולת האבטיח

כי מה כוחו, סוף־סוף, מול נוער בן־תרבות?

עת כי זזה הרכבת, רבותי

אבטיחים היא כבר הובילה עד בלי די

וגם הובילה חבר נוער בעל דגל

אשר חמד קצת שוד, בעלותו לרגל.

אולי־אולי מותר לראות גם בזה סנגוריה כלשהי על הנוער של היום".

ועכשיו הוא איננו זקוק עוד לסנגוריה, הנוער הזה של היום שדהר בטנקים כמו בחארקה. הסנגורים שלו הם כלי־ההשמד שהושמדו וצבאות־האויב שהובסו ובסיסי־התוקפנות שנכבשו והמקומות הקדושים ששוחררו בשישה ימי בראשית. הסנגורים שלו הם מיליון סיפורים קטנים על מעשי־גבורה גדולים, מסכת של אומץ־לב ואצילות־נפש

עכשיו הזקנים זקוקים לסנגוריה. נביאי הזעם שהוכיחו את הנוער הזה על ריקנותו. אבל מי יאשים אותם? סוף־סוף הם גידלו אותו.

(16.6.67).