בילדותי קראתי משל על נסיך־עכברים שרצה לשאת לו לאשה את היצור האציל ביותר, החזק ביותר והמיוחס ביותר בכל היקום. שִחזרתי את המשל כמיטב זכרוני, בתרגום עברי מחורז (בעזרתה האדיבה של בתי הקטנה), והרי לפניכם מסע־השידוכין של נסיך־העכברים, המתחיל בפנייה לחמה, בכבודה ובעצמה:
"שמש, שמש, מלכת האור,
הבה נקימה יחדיו דור;
איני רוצה ברעיה סתם,
אלא בחשובה שבעולם.
היי לי לכלה את
ונתחתן כדין וכדת".
וענתה השמש כדיפלומט ממש:
"הצעתך הנדיבה היא לעג לרש.
אינני החשובה שבכולם
כי לא אחת אורי הועם –
העננים שעלי מאפילים
הם־הם מגזע אצילים".
כך נחלצה החמה ממיצר הכבוד
ולא היתה מועמדת עוד.
החתן הסיק את המסקנה
והלך ישר אל העננה.
אך, אבוי! גם זו תירוץ מצאה
ומן המבוכה בשלום יצאה:
"טעית בכתובת, נסיכי העכבר,
אינני חזקה; גורלי מר.
כל רוח אותי תפזר,
ואעבור מן העולם חיש־מהר".
שוב טענה של לעג לרש,
אבל המועמד לא נואש.
הוא רץ ישר אל הרוח
על חתונה אִתה לשֹוּח.
זו מיאנה בנימוק סביר
שכוחה כלל אינו אדיר,
כי ניסתה לנשוב ולהסתער בסערה
וככל שניסתה וחמתה בערה,
הכנסיה שבכפר עמדה איתן
וניצחה את הרוח שניצחה את הענן.
על כן, מי כלה הראויה לעכבר
אם לא הכנסיה האדירה שבכפר?
מיהר ידידנו את חסדיו להציע
לכנסיה שחומותיה אין להבקיע.
השיבה הכנסיה בחיוך מר:
"אדוני, לא אעלים ממך דבר.
יסודי איתן וקירותי חזקים
אך בתוכי חי עם עכברים.
כירסומם עתיד אותי לפורר
הן בכלה כזו לא תתפאר!"
עמד העכבר
תמה ומהורהר,
ואחר כך אמר,
בצחוק משוחרר:
בוּר הייתי ואוויל,
התנהגתי כמו כסיל,
עכבר הייתי ולא ידעתי
לאיזה מעמד בעולם הגעתי.
אשא לי אשה מבנות עמי
מגזע הגיבורים האמיתי,
גיבורים המפוררים חומות ביצוּר
שלא יכלו להם רוח וכל יצוּר…
מפעם לפעם מזכירים לי האנטישמים המודרניים את המשל הזה. באנטישמיות המודרנית, המדינית, כרוכים היהודים בציונים והציונים באימפריאליסטים, ורשתם פרושֹה על פני כל העולם ללכוד בה תמימים ולהעלות בה אוצרות לא־להם, וכמו בימים הלגמרי־לא־מודרניים היהודים אשמים בכל והם גם כל־יכולים.
הם שתלטנים, כפי שהעיד הנשיא דה־גול כאשר עדיין היה נשיא. ומשגזר עליו הבוחר מוות פוליטי, אמר הנציג הצרפתי באו"ם כי אשם בכך “הזהב היהודי”.
כמעט קשה לבוא בטענות לרדיו קאהיר על גילויו בימי ההפגנות והשביתות ההמוניות בצרפת ב־1968. קול הרע"ם דיווח אז למאזיניו צמאי־הדעת כי שיתוק הכלכלה הצרפתית אורגן בידי הציונים הנקמנים, באמצעות היהודים.
ומי ניהל את המדיניות האמריקנית בימי הנשיא ג’ונסון?
המנהיגים היהודים ממשפחות הלל ושמאי. כך העיד אשכול המנוח עצמו – לפחות בתרגום האנגלי של דבריו בנוסח קאהיר. במקור1 הוא אמר, כי הנשיא ג’ונסון היה מוקף יועצים מדיניים, מבית הלל ומבית שמאי – כלומר מקילים ומחמירים – אבל תיאור זה הפך בתרגום המצרי להנהגה יהודית המנהלת את ענייני ארה"ב.
ההסתה האנטי־ציונית שמקורה מדיני מתחברת עם ההסתה האנטי־יהודית שמקורה גזעני ונוצרת חזית משותפת של תעמלנים ערביים עם אנטישמיים מקומיים המפיצה שקרים משוודיה עד מקסיקו.
אבל אגדות מופצות לא רק ממרכזי הצ’יזבאטים הערביים. הם מופצים גם ממרכזים מדיניים קומוניסטיים. מי חולל בצ’כוסלובקיה את תהליכי הליבראליזציה שסיכנו את עתיד הסוציאליזם עד כדי צורך בכיבוש צבאי? יהודים, כמובן. גולדשטיקרים ושיקים, נאום מוסקווה. מי מסַכּן את הישגי הסוציאליזם בפולין? היהודים, נאום מוצ’אר. ומרכזי “מדע” סובייטיים אינם מפגרים בחשיפת האמת. לא מכבר זכינו בספר נוסף של הפילוסוף טרופים קיצ’קו בהוצאתך החברה המדעית האוקראינית – ספר הדן בכובד־ראש בתפקיד שממלאה היהדות בתכניות הריאקציה העולמית, ועל התפקיד שממלאה הציונות בשירוּת האימפריאליזם, עם “דוגמאות” מסמרות שֹיער מימי התלמוד ועד לרוטשילדים של ימינו.
באמת, עד שלא שמעתי ולא קראתי את כל העדויות האלה – וכל יום נוספת עדות מסוג זה – על כוחה והשפעתה של היהדות העולמית, לא ידעתי שאני שייכת לעם כל־יכול. לעם המפורר חומות־ביצור שלא יכלוּ להם רוח וכל יצור… בכל זאת, איך יתכן שהעם הכל־יכול הזה לא הצליח להימלט משוֹאה?
-
דבר השבוע, 1969, גל‘ מס’ 4. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.