בילדותי קראתי משל על נסיך־עכברים שרצה לשאת לו לאשה את היצור האציל ביותר, החזק ביותר והמיוחס ביותר בכל היקום. שִחזרתי את המשל כמיטב זכרוני, בתרגום עברי מחורז (בעזרתה האדיבה של בתי הקטנה), והרי לפניכם מסע־השידוכין של נסיך־העכברים, המתחיל בפנייה לחמה, בכבודה ובעצמה:

"שמש, שמש, מלכת האור,

הבה נקימה יחדיו דור;

איני רוצה ברעיה סתם,

אלא בחשובה שבעולם.

היי לי לכלה את

ונתחתן כדין וכדת".

וענתה השמש כדיפלומט ממש:

"הצעתך הנדיבה היא לעג לרש.

אינני החשובה שבכולם

כי לא אחת אורי הועם –

העננים שעלי מאפילים

הם־הם מגזע אצילים".

כך נחלצה החמה ממיצר הכבוד

ולא היתה מועמדת עוד.

החתן הסיק את המסקנה

והלך ישר אל העננה.

אך, אבוי! גם זו תירוץ מצאה

ומן המבוכה בשלום יצאה:

"טעית בכתובת, נסיכי העכבר,

אינני חזקה; גורלי מר.

כל רוח אותי תפזר,

ואעבור מן העולם חיש־מהר".

שוב טענה של לעג לרש,

אבל המועמד לא נואש.

הוא רץ ישר אל הרוח

על חתונה אִתה לשֹוּח.

זו מיאנה בנימוק סביר

שכוחה כלל אינו אדיר,

כי ניסתה לנשוב ולהסתער בסערה

וככל שניסתה וחמתה בערה,

הכנסיה שבכפר עמדה איתן

וניצחה את הרוח שניצחה את הענן.

על כן, מי כלה הראויה לעכבר

אם לא הכנסיה האדירה שבכפר?

מיהר ידידנו את חסדיו להציע

לכנסיה שחומותיה אין להבקיע.

השיבה הכנסיה בחיוך מר:

"אדוני, לא אעלים ממך דבר.

יסודי איתן וקירותי חזקים

אך בתוכי חי עם עכברים.

כירסומם עתיד אותי לפורר

הן בכלה כזו לא תתפאר!"

עמד העכבר

תמה ומהורהר,

ואחר כך אמר,

בצחוק משוחרר:

בוּר הייתי ואוויל,

התנהגתי כמו כסיל,

עכבר הייתי ולא ידעתי

לאיזה מעמד בעולם הגעתי.

אשא לי אשה מבנות עמי

מגזע הגיבורים האמיתי,

גיבורים המפוררים חומות ביצוּר

שלא יכלו להם רוח וכל יצוּר…

מפעם לפעם מזכירים לי האנטישמים המודרניים את המשל הזה. באנטישמיות המודרנית, המדינית, כרוכים היהודים בציונים והציונים באימפריאליסטים, ורשתם פרושֹה על פני כל העולם ללכוד בה תמימים ולהעלות בה אוצרות לא־להם, וכמו בימים הלגמרי־לא־מודרניים היהודים אשמים בכל והם גם כל־יכולים.

הם שתלטנים, כפי שהעיד הנשיא דה־גול כאשר עדיין היה נשיא. ומשגזר עליו הבוחר מוות פוליטי, אמר הנציג הצרפתי באו"ם כי אשם בכך “הזהב היהודי”.

כמעט קשה לבוא בטענות לרדיו קאהיר על גילויו בימי ההפגנות והשביתות ההמוניות בצרפת ב־1968. קול הרע"ם דיווח אז למאזיניו צמאי־הדעת כי שיתוק הכלכלה הצרפתית אורגן בידי הציונים הנקמנים, באמצעות היהודים.

ומי ניהל את המדיניות האמריקנית בימי הנשיא ג’ונסון?

המנהיגים היהודים ממשפחות הלל ושמאי. כך העיד אשכול המנוח עצמו – לפחות בתרגום האנגלי של דבריו בנוסח קאהיר. במקור¹ הוא אמר, כי הנשיא ג’ונסון היה מוקף יועצים מדיניים, מבית הלל ומבית שמאי – כלומר מקילים ומחמירים – אבל תיאור זה הפך בתרגום המצרי להנהגה יהודית המנהלת את ענייני ארה"ב.

ההסתה האנטי־ציונית שמקורה מדיני מתחברת עם ההסתה האנטי־יהודית שמקורה גזעני ונוצרת חזית משותפת של תעמלנים ערביים עם אנטישמיים מקומיים המפיצה שקרים משוודיה עד מקסיקו.

אבל אגדות מופצות לא רק ממרכזי הצ’יזבאטים הערביים. הם מופצים גם ממרכזים מדיניים קומוניסטיים. מי חולל בצ’כוסלובקיה את תהליכי הליבראליזציה שסיכנו את עתיד הסוציאליזם עד כדי צורך בכיבוש צבאי? יהודים, כמובן. גולדשטיקרים ושיקים, נאום מוסקווה. מי מסַכּן את הישגי הסוציאליזם בפולין? היהודים, נאום מוצ’אר. ומרכזי “מדע” סובייטיים אינם מפגרים בחשיפת האמת. לא מכבר זכינו בספר נוסף של הפילוסוף טרופים קיצ’קו בהוצאתך החברה המדעית האוקראינית – ספר הדן בכובד־ראש בתפקיד שממלאה היהדות בתכניות הריאקציה העולמית, ועל התפקיד שממלאה הציונות בשירוּת האימפריאליזם, עם “דוגמאות” מסמרות שֹיער מימי התלמוד ועד לרוטשילדים של ימינו.

באמת, עד שלא שמעתי ולא קראתי את כל העדויות האלה – וכל יום נוספת עדות מסוג זה – על כוחה והשפעתה של היהדות העולמית, לא ידעתי שאני שייכת לעם כל־יכול. לעם המפורר חומות־ביצור שלא יכלוּ להם רוח וכל יצור… בכל זאת, איך יתכן שהעם הכל־יכול הזה לא הצליח להימלט משוֹאה?

רשימה זו מוקדשת בחיבה יתרה לכבאים היהודיים של ניו־יורק המאוגדים בארגון משלהם אשר שמו ההולם, " נר־תמיד"…

המשורר והמחזאי האיטלקי קרלו גוצי בן המאה הי"ח אמר, כי קיימים רק שלושים וששה מצבים העשויים לשמש נושא לדראמה, וכל מחזות הדראמה בכל הדורות אינם אלא ואריאציות על נושאים אלה. וגיתה העיד על עמיתו פרידריך פון שילר כי בדק את התיאוריה של גוצי ולא מצא אפילו 36 נושאים!

כמה חוקרי־הומור מחזיקים בדעה דומה לגבי בדיחות. לדידם יש רק מספר “בדיחות־אב” שמהן נוצרו כל השאר, בשינוי נוסח, בסממנים חדשים, בתוכן אחר, אבל לפי אותו “פרינציפ”. גם אם נכונה תיאוריה זאת, יש להומור צביון מקומי, חברתי או גיאוגרפי. חיותו וטעמו בשיקוף מציאות שלא תמיד היא אוניברסלית. רקע הצמיחה של בדיחה, ושל הומור בכלל, קובע את תכנם, ומשום כך הם יכולים לשמש אספקלריה למציאות החברתית שבה נוצרו.

ניעזר באספקלריה זו כדי לעמוד על כמה תופעות בחייה של יהדות ארצות־הברית, הריכוז היהודי הגדול בעולם. זו היהדות העשירה ביותר, התוססת ביותר והמעניינת ביותר בכל התפוצות. היא כמו גולה, אבל אחרת לגמרי. היא אמריקנית מאוד אבל גם יהודית מאוד, כי בחברה הפלוראליסטית של ארה"ב יכלו היהודים להתבולל בלי להתבולל. אפילו בית־הכנסת, עם היותו המוסד היהודי המובהק, הוא חלק מן המימסד החברתי של אמריקה.

“בגיטאות המוזהבים”, פרברי־המגורים האלגנטיים שבהם גרים עכשיו כשני שלישים מיהודי ארה"ב, תופס בית־הכנסת מקום חשוב יותר משהיה לו בעיירה היהודית המסורתית. גם אין כל מסגרת אחרת המקיפה חלק כל כך גדול מן היהדות הזאת, בת 5,800,000 הנפשות, כמו בתי־הכנסת על זרמיהם (60 אחוזים). שום מסגרת אחרת אינה מקפלת בתוכה תחומי פעילות רבים כל כך – מסיפוק צרכי־הדת ועד בילויי־בידור. בית־הכנסת דואג לחינוך יהודי, מארח שמחות משפחתיות, מארגן אירועים חברתיים, מטפח פעילות ספורטיבית, מקיים חוגי־ויכוח, עורך מגביות ולפעמים גם תפילות. אין פלא שבית־הכסת בכלל, והרפורמי בפרט, משמש נושא לבדיחה היהודית האמריקנית.

מעשה ביהודי רפורמי שמצפונו נקפו ביום־הכפורים והלך להשתתף בתפילת ציבור. בהגיעו למשכן המפואר מצא את השער נעול ועליו שלט מאיר־עיניים: “סגור לרגל החג”.

זה קצת מוגזם, כמובן, אבל קרוב למדי למציאות כדי לבדח. אחרי הכל, ראינו בתי־כנסת מזרם זה שבימים נוראים תקעו בהם באוֹקָרינָה במקום לתקוע בשופר, ויש (או היה) לפחות בית־כנסת אחד שהתפילה השבועית האחת בו נערכת ביום א'. יש שהתפילה מתבצעת בליווי ג’אז, ובפרבר של שיקאגו מטיף רבּיי לבני עדתו להיות יהודים טובים בלי להאמין באלוהים. לעומת זאת יש בתי־כנסת רפורמיים הנבדלים אך מעט מבית־כנסת אורתודוקסי מודרני, כי אין לזרם זה חוקה המחייבת את כל בתי־הכנסת המשתייכים לו. גם על כך יש ליהודים תיאור היתולי:

בתי־הכנסת הרפורמיים מתחלקים לשלושה סוגים: אלה שבהם מתפללים בשבת ומעשנים ביום א‘; אלה שמתפללים בהם בשבת וגם מעשנים בשבת; ואלה שמתפללים בהם ביום א’ ובשבת רק מעשנים.

יתכן כי בנוסח דומה התבדחו גם על בתי־הכנסת הרפורמיים והניאולוגיים באירופה, אלא שבניגוד לגורל שפקד זרם זה שם, הוא הצליח יפה בארצות־הברית. הזרם האורתודוקסי הוא הגדול ביותר והזרם הקונסרבטיבי מצטיין בקצב גידול דינאמי, אבל גם לזרם הרפורמי אין מה להתלונן: כיום נמנים עמו רבע מיליון משפחות – ולהימנות עם בית־כנסת, זה לא כמו להימנות עם מפלגה. זה עולה הרבה כסף…

למעשה, אין הבדל גדול באורח חייהם של חברי בתי־הכנסת משלושה הזרמים. ודאי שיש הרבה יהודים דתיים באמת. אבל יש רבים מאוד, השייכים לזרם האורתודוקסי בלי לשמור על מצוות. כי ההבדל העיקרי בין הזרמים הוא בכך שהאורתודוקסים מצפים מן הרבּיי שלהם שישמור מצוות, בעוד השמרנים והרפורמים אינם דורשים גם זאת.

אבל נדרשים מן הרבּיי הרבה דברים אחרים. הוא צריך להיות בקי במנהָל ומומחה במגביות, רועה רוחני ועובד סוציאלי, ומעל לכל איש יחסי־ציבור. עליו לדבר ברדיו ולהופיע בטלוויזיה, להשתתף בסימפוזיונים, וליצור דמות נאותה של הקהילה בעיני השכנים. הוא צריך להיות בעל הופעה נאה ובעל השכלה, מצוי בבעיות ויאֶטנם ובתורת מק־לוהן, ויותר מכל הוא צריך להיות דיפלומט. בכל הנוגע לבקיאות בהלכה, יש רמות שונות.

יהודי שזה עתה קנה מכונית ג’גואר בריטית בא לרב אורתודוקסי וביקש ממנו לברך את הנכס החדש. הביט בו הרב בחומרה: “ברכה, ידידי, עניין מקוּדש הוא; אין נושאים אותה על דבר של מה בכך, על מין ג’גואר. ומה זה בעצם ג’גואר?”

מאוכזב ומרוגז הלך היהודי לרב רפורמי. זה הביט בו בהערכה, ואמר: “ג’גואר, ידידי, היא מכונית נהדרת ובלי ספק תראה בה נחת. אבל מה זה, בעצם, ברכה?”

ההווי הדתי של יהודי ארצות־הברית כל כך מגוון שאין למצוא כמוהו בשום מקום. טלו את הישוב החסידי הקטן ניו־סקוואֶר במדינת ניו־יורק. עצם שמו, מקורו בטעות: מייסדיו ביקשו לקרוא לו ניו־סקוויר, על שם מקום מוצאם, אך פקיד הרישום האזורי לא היה בקי בתולדות החסידות וטעה בכתיב. כך נולדה “כיכר חדשה” במקום “סקוויר חדשה”. רבים מתושבי ניו־סקוואֶר עובדים בניו־יורק והם נוסעים אליה וחוזרים ממנה באוטובוס מיוחד, רכוש הכפר. יש באוטובוס בית־כנסת, ומתפללים בו שחרית בדרך לעבודה ומנחה בדרך הביתה. בשעת “העמידה”, בתפילת השמונה־עשרה, עולה האוטובוס על שולי הכביש, עוצר וממתין לגמר התפילה. לא שמעתי על כל מקום אחר בעולם שאפשר לראות בו מחזה כזה פעמיים ביום.

מצד אחר, קשה להעלות על הדעת, כי ניתקל בארץ אחרת בתופעה שהיינו עדים לה בארה“ב: רב יהודי ערך תפילה ב”בית הלבן“. ריצ’רד ניקסון הזמין את הרב ד”ר לואיס פינקלשטיין, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי (מדרשת הרבנים השמרניים), לקיים במשכנם של נשיאי ארה“ב את התפילה היהודית הראשונה בתולדות ארה”ב. לאירוע הוזמנו גם נכבדים יהודיים מן העיר וושינגטון, והאווירה היתה חגיגית. פרט קטן גרם לרב תחושה של חוסר־נוחות: תפילתו לוּותה במקהלה כנסייתית פרוטסטנטית…

נניח לשטח הדתי ונעבור להווי חילוני שהיה עוד לפני שנות דור מרכז חייהם התרבותיים של יהודי אמריקה: תרבות אידיש.

מעשה בשליח מישראל שנקלע לאחת המסעדות הכשרות ברובע יהודי מובהק של ברוקלין. האוכל הטעים בטעם בישולה של אמא והמנות העצומות שנערמו על צלחותיו עשו עליו רושם רב. אך יותר מכל התרשם מן המלצר הסיני שדיבר אידיש רהוטה. כאשר הגיש לו את קינוח הסעודה, שאל האורח בהתפעלות: “וכיצד למדת אידיש טובה כל כך?”

בעל המסעדה התערב בבהלה והשתיק את השואל בלחישה: “למען השם, אל תגלה לו: הוא סבור שלמד אנגלית, ובסביבה זאת לא יעמוד על טעותו לעולם”.

בחלקים של ניו־יורק זה עדיין נכון. אבל פני הדברים משתנים. האוכלוסיה היהודית בארצות הברית מתקדמת במהירות לשעה שבּה כמעט כולה תהיה ממוצא מקומי. כבר עכשיו ילידי ארצות הברית מהווים שבעים אחוזים מכלל היהודים שם. הדור הצעיר אינו מדבר עוד אידיש, ובוודאי שאיננו נזקק לתיאטרון אידיש. משמונה בתי־תיאטרון אידיש שהיו בניו־יורק לא נותר אף אחד המציג בקביעות, וגם על עתוני האידיש עובר משבר. עורכו של אחד העתונים האלה הסביר לי, כי בעיית הקיום הבוערת ביותר של עתוני אידיש איננה בעיית הקוראים אלא בעיית הכותבים. הרי לשבת בכורסה נוחה ולעיין בעיתון יכול אדם עד סוף ימיו, אבל להתרוצץ ולהשיג ידיעות, זה עניין לצעירים. והצעירים, פשוט, אינם באים לעתון אידיש. לכן נעזרים הרבה בעתונות האנגלית, כלומר מעתיקים ממנה. גם למצב זה מצאו היהודים בדיחה:

שואלים בהבעת פנים רצינית: בעצם, מנין יודע ה“ניו־יורק טיימס” ביום ראשון מה יכתוב “טאג־מארגען־זשורנאל” ביום שני?

עם זאת עדיין יש לעתוני אידיש בארה"ב תפוצה שאינה נופלת, ובוודאי אינה נופלת בהרבה, מתפוצתם המקובצת של כל עתוני־הבוקר העבריים בישראל. אך לעומת העבר הזוהר לפני 50 שנה, עת הופצו כמיליון עותקים, הירידה היא תלולה מאוד.

פרט מעניין: המפלגה הקומוניסטית המנודה של ארצות הברית נאלצה לסגור את עתונה היומי האנגלי לפני שנים רבות, מחוסר תקציב ומחוסר תומכים שיספקו את התקציב. אבל היומון הקומוניסטי האידי “פרייהייס” הצליח לשמור על קיומו. תמיד נמצא איזה מיליונר יהודי המוכן תרום לו כמה אלפי דולרים לזכר נעוריו המהפכניים.

הם תורמים לכל מטרה, היהודים האמריקנים הטובים. הם הגיעו לשיאים, והתמידו בהם. לפי מחקר של ד"ר ג’יימס מורגן מאוניברסיטת מישיגן, היהודים הם הקבוצה־התורמת־ביותר באוכלוסיה האמריקנית, גם כאשר מדובר במגביות כלליות שכל חלקי הציבור משתתפים בהן (כגון מגבית הצלב האדום). גם למטרות אלה היהודים, בהשוואה למשקלם הכמותי, תורמים יותר מכל קבוצה אחרת. אבל נוסף לזה ומעבר לזה הם תורמים למגבית היהודית המאוחדת, לתריסר מגביות ישראליות נוספות המאושרות על־ידי הסוכנות היהודית, לכמה עשרות מגביות שאינן מבקשות אישור מן הסוכנות, לבתי כנסת,לישיבות ולבניין בתי כנסת.

בשנת 1967, בשנה של מלחמת־ששת־הימים, תרמו יהודי ארצות־הברית 270,000,000 דולר לישראל, וקנו אגרות מלווה ישראליות ב־220,000,000 דולר. נוסף על כך תרמו באותה שנה, 100,000,000 דולר למטרות סעד מקומיות ולבתי כנסת, מחוץ להשתתפותם במגביות אמריקניות כלליות.

לא כל שנה כך, כמובן. אבל בחשבון כולל, גם בשנים השחונות לא יקבלו עודף ממאתיים מיליון דולר. אין על זה בדיחות, כי זה לא צחוק.

לעומת זאת יש בדיחות לרוב על היזקקות היהודים לפסיכיאטר. זהו בכלל נושא חביב על הומוריסטים וקריקטוריסטים, לא כל שכן בארה"ב שבה החיטוט בנבכי הנפש הוא ספורט כמעט לאומי. אך בכתב־העת “אמריקן ג’ודאיזם” התפרסם מחקר שעל־פיו רוב הנזקקים לפסיכיאטר בארצות־הברית הם דווקא יהודים. יתר־על־כן, רוב הרופאים הפסיכיאטרים הם יהודיים.

“אדון גולדשטיין” – מתרעם הפסיכיאטר על הפציאנט השוכב על הספה – “האומנם אתה חייב לענות על כל שאלה בשאלה?”

ואילו ביחס לגברת קליין קובע הפסיכיאטר אבחוּן ברור: “את סובלת מפיצול האישיות, גברת קליין: חלקה כשר וחלקה טרף”…

השיעור הגבוה של רופאים יהודיים בענף הפסיכיאטריה (באזורים מסויימים כדי 80 אחוז) מוסבר הסבר ענייני: הגישה לענף זה היתה קלה ליהודים גם בימים שבהם נהגו בארה"ב אפליה אנטי־יהודית בענפי רפואה אחרים על־ידי צמצום אפשרויות הלימוד וההשתלמות. מאז גמר מלחמת־העולם השניה האפליה הזאת שוב אינה קיימת, אך בינתיים התחבב המקצוע על היהודים המקווים כי טמונה בו התשובה לבעיות האדם בימינו.

ומדוע מרבים היהודים להיזקק לפסיכיאטר? הפסיכולוגים אומרים, כי הסיבה נעוצה ברגישותם המיוחדת הנובעת מטרגיות הגורל היהודי בתולדותיו ובמיוחד במאה הזאת וכן מתחושות חרדה בגלל לחצים חיצוניים. הסוציולוגים סבורים, כי בכל ציבור של מהגרים קיימת נטייה מוגברת למחלות־נפש ולמשברים נפשיים. הדבר מורגש ביתר שֹאת בדור השני דווקא, בגלל המתיחות המוגברת בין הצעיר ההולך ונקלט בסביבתו לבין הוריו הדבקים במנהגי ארץ מוצאם. לדעת אותם סוציולוגים מושגת היציבות הנפשית המלאה רק בדור הרביעי של מהגרים.

בכתב־העת “ג’ואיש סוֹשל סייאֶנס” קבע חוקר אחד, כי בעת משבר נפשי פונים הקאתולים לכומר; הפרוטסטנטים, בעקר הפונדמנטליסטים שבהם, פונים לתפילה, ואילו היהודים – לפסיכיאטר.

בשנים האחרונות נוספה ליהודי ארה"ב סיבה חדשה למבוכה ולאכזבה וחרדה. האנטישמיות הכושית היכתה אותם בתדהמה. רבים הסיקו מכך כי היהודים שוב אינם צריכים ללכת בראש מחנה הלוחמים למען זכויות הכושים, כפי שעשו בעבר. אחרים משתדלים לחזק את הגורמים המתונים בהנהגה הכושית, מול קיצוניותו של “הכוח השחור”.

במסגרת המאמצים לחיזוק האחווה הוזמן רב יהודי לכנסיה כושית לדרוש בתפילת יום ראשון. בטרם מסר לו את רשות הדיבור, הציגו הכומר לפני עדת המתפללים לאמור: "אחי ואחיותי, היום נשמע דבריו של האח לוי. ברצוני להבטיחכם, כי אף שפניו לבנים – לבו שחור בדיוק כשלנו… "

אמן ואמן.

מי אמר כי קשה להיות יהודי דתי? לפחות בכל הנוגע לתענוגות הקולינאריים, הדבר שוב אינו נכון. המטבח הכשר עבר ממש מהפכה ברגע שהמציאו חלב שאיננו חלבי, אפשר לבשל מאכלי בשר בשמנת ובחלב ובקצפת כמו במטבח טרף שבטרפים.

בארצות-הברית התפרסמו מסעדות KOSHER-STYLE המגישות גדי בחלב אמו-החורגת. כלומר, הביצוע טרף, אבל הסגנון כשר. הן פונות ליהודי שיצא לתרבות רעה, ר"ל, אבל מתגעגע למטבחה של אמא. כאן הוא יכול לשׂבוע ממאכלים המזכירים לו את טעם הילדות ואינם מקפחים את תאוות הבגרות.

כיום אפשר להפוך את מטבע הבישול לצידו השני ולהקים מסעדות TREF-STYLE שיספקו את היצרים הקולינאריים הטרפים של היהודי בלי להחטיאו. הכל כשר, חוץ מן הסגנון.

יכול יהודי דתי לעבור את העולם באוויר, ביבשה ובים, לסעוד על שולחן ערוך לפי כללי “שולחן ערוך”, וזאת בכל הנוחות והפאר. כל מה שדרוש הוא כסף. רצוי הרבה כסף.

מכל מקום, זהו הרושם המתקבל מעיון בדפי “מדריך התיירות היהודי” היוצא לאור בלונדון, במהדורות שנתיות מעודכנות, על-ידי העתון “ג’ואיש כרוניקל”. יש בו אוצר של אינפורמציה שימושית בשביל התייר היהודי, והרבה מאוד ידיעות מאלפות בשביל יהודי המטייל בעולם בשבתו על כורסה בביתו.

נניח שתרצו לבלות חופשה דווקא באיי באהאמה שאוכלוסייתם היהודית אינה עולה על 40 נפשות. מבט חטוף ב-JEWISH TRAVEL GUIDE ילמדכם שלא תיאלצו להשאיר את ה“יהודיות” שלכם בבית. שלחו מברק למר ראלף זליגמן בנאסאו, תיבת דואר 1046, או תטלפנו לו בהגיעכם (מספרו 7–7052) והוא ישמח לארח אתכם. אם לא יהיה מקום אצלו תוכלו לטלפן למר הרלד הופר: מספרו 2–8461.

באי ברבדוס יושבות עכשיו רק תריסר משפחות יהודיות. אך כל ליל-שבת בשעה 19.00 תוכלו להתפלל תפילה בציבור במקום ששמו “טרו בלו”, ברחוב רוקלי.

בהונג-קונג שלשם נוסעים לקלוט שמועות על הנעשה בפקין ולקנות מציאות לא-נורמליות, יכול התייר היהודי לאכול אוכל כשר הנשלח ארוז וחתום למלון הילטון שם. שומרי מצוות בעלי תקציב צנוע יותר יוכלו לסעוד במסעדה הצמחונית של צ’וט-פן-טסיי-צ’ו, ברחוב הנסי מס' 511. יתר-על-כן, אתם מוזמנים לבלות גם במועדון הנופש היהודי שהקימו מאתיים בני הקהילה של הונג-קונג.

הגברת ש. סמולר תשמח לדאוג לכם לאוכל כשר אם תזדמנו להלסינקי, ותדיעו לה על כך מראש. כתובתה: רח' אלוואנקטו 40א', 11.

במונטה-קרלו בית-הכנסת קרוב לקאזינו, וזה די נוח.

המצב משופר עוד יותר בגיברלטר, שם ימצא תייר יהודי נוסף על בית-כנסת וראש-ממשלה יהודי ואוכל כשר, גם מקווה כשרה.

אם יזדמן לאמסטרדם יוכל אפילו לבחור בין מקווה אשכנזית שברחוב היינצה לבין מקווה ספרדית שברחוב מיירפליין. ולאחר מכן, אם חשקה נפשו, יוכל לגשת לקברט יהודי בשם לי-לה-לו.

בתאילנד יש רק 60 יהודים (ועוד מספר בלתי-מוגדר של חיילים יהודיים בבסיסים הצבאיים של ארה"ב), אך יש בבנקוק מרכז קהילתי יהודי ובית-כנסת שבו נערכות תפילות בליל שבת וביום שבת בבוקר. לתשומת-לב התיירת מברוקלין שתזדמן לבנקוק: כדאי לרכוש מזכרות ומתנות ב“בית סיאם” שברחוב סתורן. אינני יודעת את טיב הסחורה או את גובה המחירים, אבל מדברים שם אידיש! פליטי מרכז אירופה של מלחמת-העולם השניה יצרו בטרינידר קהילה יהודית המונה עכשיו 60 נפשות. אין שם מסעדה כשרה או בית-כנסת. אבל יש סניף של קרן-היסוד ושל המגבית היהודית המאוחדת…

מצב יהודי משופר מאוד תמצאו גם בגרמניה המערבית, המולדת החדשה של 26,0000 יהודים. יש שם הכל – מסעדות כשרות ובתי-כנסת, מרכזים קהילתיים ומוסדות סעד, מועדוני סטודנטים ועתונים יהודיים, חנות ספרים יהודיים, ומגבית יהודית. מגדילה לעשות הקק"ל המקיימת בגרמניה שלושה משרדים. באשר לגרמניה המזרחית מצויים בה כמה מרכזים קהילתים בלבד ורב ראשי.

בהאבאנה על אף המהפכות של קאסטרו שהבריחה את רוב יהודי קובה למדינות סמוכות, ועל אף הרוח המהפכנית עצמה, תמצאו עדיין בית-מדרש אורתודוקסי, מרכז קהילתי מודרני, הסתדרות ציונית וסניף של ויצ"ו – מה שאין כן באודיסה ובווילנה ובמוסקווה.

לעומת זאת יש בתי-ספר יהודיים ואף מסעדות כשרות בערי מארוקו ובתוניס.

בדצמבר 1968 נפתח במדריד בית-הכנסת הראשון בעל מעמד חוקי, מאז גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. בספרד של פראנקו חיים כיום חמשת אלפים יהודים, אך בהיותה ארץ תיירות יש בה מסעדות כשרות רבות. מטבח כשר נפתח בסוף 1968 באחד ממלונות הפאר הידועים בפלמה-דה-מיורקה המקסימה, בהשגחת הרב שלמה בן-שבת מברצלונה.

על חוף ימה של בלגיה, בקנוקה, יש מלון-פאר כשר בההשגחת הרבנות של אנטוורפן. קרצה לי המודעה של מלון זה בגלל הצירוף החביב של שמו: LE GRAND HOTEL “MOTKE”.

אך המלון הכשר המפורסם ביותר הוא בלי ספק מלון גרוסינגר בהרי קסטסקיל שבמדינת ניו-יורק. איזור זה חביב על נופשים יהודים ומשום כך נודע בכינוי “חגורת הבורשט”. יש בו אלפי בונגלות המכונים “קוכאליין” (בּשֵׁל לבדך) ושבהם מבלות משפחות יהודיות את הקיץ. יש בו כאלף מלונות כשרים, מהם מלונות פאר, אבל גרוסינגר איננו מלון-פאר סתם; הוא עיר בפני עצמה.

אימפריית גרוסינגר כוללת נמל תעופה וסניף דואר פרטיים; מרחבי מדשאות בשטח המשתרע על ארבעת אלפים דונם, והרים “פרטיים” עם שלג מלאכותי לרשות אורחים חובבי סקי; שתי בריכות שחייה אולימפיות, אחת תחת כיפת השמים ואחת באולם סגור; פארק ובי"ס לרכיבה; מגרשי גולף, מגרשי טניס וכדור-עף וכדור-בסיס; זירה להחלקה על קרח; אגם גדול; מכוני-יופי; חמישה טרקליני-ענק ושני מועדוני-לילה שבהם מופיעים כוכבי ברודווי המפורסמים ביותר, בשכר של אלפי דולרים לערב. חמש תזמורות המועסקות על-ידי המלון בקביעות; נערכים קורסים לריקוד, חוגים לספרות, שיעורי השתלמות לאורחים צמאי דעת, בחדרי לימוד מיוחדים. לגרוסינגר יש גם דפוס משלו, להדפסת התפריטים הרבים ולהדפסת עלון שבועי בשם “חדשות גרוסינגר” הנפוץ במאה-אלף עותקים, ומסַפֵּר בין השאר על נישׂוּאיהם של זוגות שהכירו זה את זו בשהותם במלון…

גרוסינגר מעסיק שוחט, שני משגיחים ורב בשביל בית-הכנסת של המלון. אסור לעשן בשבת בחדר האוכל או בטרקלינים ואסור לכתוב בשבת בחדר-העבודה העומד לרשות האורחים. אבל מותר לשלם. אצל גרוסינגר גם העובדים היהודים עובדים בשבת – מה שאין כן במלונות סמוכים ומהדרין בדין, המפעילים את השירותים בשבת על-ידי עובדים נוצריים בלבד. אחד ממלונות אלה, “פיוניר”, הנאשם על-ידי מדינת ניו-יורק באפליה בתעסוקה: המלון הכשר סירב להעסיק נערי-מעלית יהודים בגלל בעיית השבת…

אצל גרוסינגר פתרו את הבעיה הזאת בצורה אלגנטית: כל יום ששי מוכרים את המלון לאחד מעובדיו הנוצריים, מר הנס בארנס, וכל יום ראשון חוזרים וקונים אותו ממנו…

ספק אם יש תופעה כזאת במקומות אחרים. אך כפי שמסתבר ממדריך התיירים היהודי אין כמעט פינה בעולם ששם המקפיד במצוות לא ימצא מזון כשר, טרי או קפוא, או לפחות מסעדה צמחונית.

גן העדן בשטח זה הוא, כמובן, העיר ניו-יורק שבה אפשר להשיג כל מאכל במהדורה כשרה: סמורגסברוד שוודי ורייסטאפל אינדונזי, פלאפל ישראלי וסוקי-יאקי יאפאני וצ’או-מיין סיני.

מסעדות סיניות יש, כמובן, גם בישראל – אלא שבישראל הן, בדרך כלל, אינן כשרות…

באחרונה גם בסין אין מסעדות כשרות. מתוך חמישים אלף יהודים שחיו בסין עוד לפני שני עשורים, נותרו בשנת 1966 רק עשרים נפשות. עשרים נפשות באוכלוסיה כללית שמנתה 700 מיליונים; על אף זאת הם החזיקו מעין בית-כנסת בדירה מספר 8 בבית מספר 143 ברחוב מאו-מינג-נן-לו. במדריך התיירות היהודי של שנת 1969 סין שוב אינה מופיעה. המהפכה התרבותית הבריחה את אחרוני היהודים הבלתי-תרבותיים.

כולנו הרהרנו לא פעם, כיצד נופל בגורלם של מדינאים ועסקנים ישראליים וציוניים שתמיד מסלפים את דבריהם בראיונות ובדיווּחים, ותמיד הם נאלצים להכחישם. זה יכול לקרות בכל מקום, זה אפילו קורה, אבל אצלנו זה קורה כל הזמן. מסכּנים אנשי הצבור שלנו: תחילה אונסים אותם לדבר, ואחר-כך אונסים על-פי הדיבור של עצמם, הם אנוסים להכחיש.

ההכחשות של מדינאים ישראליים ויהודיים דומות למעשה בקדרה של שלום עליכם, אשר – כזכור – כלל לא שאלו אותה, וחוץ מזה היתה חלולה, ונוסף לכך החזירו אותה. גם אישי-הציבור שלנו כך: ראשית, הם כלל לא אמרו את הדברים שיוחסו להם. שנית, הם אמרו אותם בהקשר אחר. שלישית, הם אמרו אותם שלא לפרסום. וההתכחשות ממש צמודות להצהרות.

לפתע הסתבר לי שזהו כנראה ענין מסורתי ליהודים. ההכרה הזאת הבזיקה בי באחד הימים האלה, כאשר בתי הקטנה ביקשה לדעת מה זה להד“ם. וכאשר התחלתי להסביר לה מה זה להד”ם, שמתי לב כי השפה העברית, שבדרך-כלל אינה מן העשירות שבשבשפות, פשוט שופעת ביטויי הכחשה. הנה אותו להד"ם וכור מחצבתו: לא-היו-דברים-מעולם. תוסיפו לא-היה-ולא-נברא ותשלימו בעורבא-פרח, ואז יצטרף לשורה לא-דובים-ולא-יער, יחד עם לא-מניה-ולא-מקצתיה, שלא לדבר על מודרניזם כמו בדוי-מן-הלב, מצוץ-מן-האצבע וקלוט-מן-האויר. כל זה, כמובן, בצד מלים קונבנציונליות כמו שקר-וכזב, או ניסוחים דיפלומטיים כמו בלתי-מבוסס, לא מעוגן באמת, חסר יסוד במציאות, פרי-דמיון, וסילוף זדוני.

מדוע נזקקו היהודים לריבוי הכחשות עד שפיתחו מכרה-זהב כזה של מינוח? אולי מפני שהרבו להעליל עליהם, אך קרוב לודאי מפני שבדרך זו הם הגנו על עצמם מפני הרכילות, שהיתה כנראה תחביב לאומי. סוף-סוף מהלכת גם הרכילות בשפה העברית במהדורות מינוח רבות. מלבד הרכילות עצמה ישנה דיבה, יש לשון הרע, יש לעז, יש השמצה והשחרת פנים.

ואם תגידו שזו הוצאת לעז על היהודים, ודאי אומר לכם: להד"ם.

האסטרונאוט היהודי הראשון בחלל היה בוריס ואלנטינוביץ' וולינוב, קברניטה של החללית הסובייטית “סויוז 5” אשר ביצעה בינואר 1969 תמרון התחברות עם החללית “סויוז 4”. הסובייטים לא הודיעו כי וולינוב יהודי, אבל רמזו על כך במחדל: במקרים קודמים, ביחס לאסטרונאוטים ששוגרו לפני וולינוב, נהגה ברית-המועצות לפרסם את הלאום בין שאר הפרטים האישיים שלהם. אצל וולינוב היא לא עשתה כזאת… אסמכתא ברורה יותר ליהדותו היא שם אמו, רופאה בפנסיה – על האב לא נאמר דבר – הנקראת עוגניה ישראלובנה (הניה בת ישראל).

כאשר נתפרסם בעולם דבר יהדותו של וולינוב, לא באה כל הכחשה סובייטית. אבל בתוך ברית-המועצות לא נתפרסמה על כך מלה וחצי-מלה והנושא לא הוזכר שם בשום צורה.

ארצות-הברית לא שיגרה עד כה טייס-חלל יהודי. אבל דווקא שם מדברים על הנושא, גם בהלצה וגם בכובד-ראש. מעשיה יהודית-אמריקנית טיפוסית מספרת על טיסת חלל מאויישת בשלושה אסטרונאוטים: פרוטסטנטי, קאתולי ויהודי. על סיפונה של אניית החילוץ המתינו להם כוהני-הדת הצבאיים שלהם לקבל פניהם עם תום שליחותם. הפרוטסטנט והקאתולי יצאו מן החללית רגועים ומאוששים, ואילו היהודי היה עייף וסחוט. מששאל אותו הרב הצבאי לפשר הדבר, הסביר: “זה היה סיוט. שחרית-מנחה-מעריב, שחרית-מנחה-מעריב, שחרית-מנחה-מעריב, אפשר היה להשתגע…”

צחוק צחוק, אבל הרבנים עוסקים בבעיה הזאת בכל הרצינות. טייס של חללית הסובבת במסלול משווני רואה את השמש זורחת ושוקעת במחזורים של תשעים דקות. האם יהיה עליו להניח תפילין כל תשעים דקות ולהתפלל שחרית, מנחה ומעריב בכל מחזור של תשעים דקות? תנוח דעתו של כל מועמד דתי לטיסת חלל: הרבנים שדנו בדבר הגיעו למסקנה, כי צריך לומר כל תפילה רק פעם אחת ביממה.

כתבי-עת אורתודוקסיים בארצות-הברית (וגם כנס התורה-שבעל-פה שנערך בישראל לפני שנים אחדות) עסקו בכובד-ראש בבעיות ההלכה המתעוררות בעידן טיסות החלל וכיבוש הירח. את בעיות ההלכה עלי-אדמה כבר פתרו, כידוע. סוף-סוף לא יתכן, כי אסטרונאוט יהודי ימצא את עצמו על הירח בלי הנחיות ברורות מתי עליו לשמור שבת, למשל.

עלי-אדמות הבעיה פשוטה. שומרים שבת אחת לשבעה ימים, בין שקיעת חמה לבין דמדומי השקיעה שלמחרת היום. אבל מה יעשה יהודי טוב שישהה בתחנה אשר תקום על הירח, והוא יראה את השמש שוקעת רק אחת לחודש? האם דין שקיעה כדין שקיעה ועליו לשמור במקרה זה על שבת-של-חודש, אחת לשבעה חדשים?

ואם יימצא באותה טיסת חלל סביב כדור-הארץ, שבה יראה את השקיעה כל תשעים דקות, האם עליו לקיים שבת-של-שעה וחצי, אחת ל-630 דקות?

ומה יהיה על היהודי הדתי שישתתף במשלחת-חקר בסיור בין-כוכבי? הוא לא יראה את השמש כלל, לא בזריחתה ולא בשקיעתה. האם יוותר על קדושת השבת?

בעיות קשות, בעיות מורכבות, ובעיקר – דחופות. אל דאגה, לא מזניחים אותן.

עוד בשנת 1965 ניתח ד“ר עזריאל רוזנפלד בעיות אלה ביסודיות, בירחון האורתודוקסי “טרידישאן”. ד”ר רוזנפלד הוא בלי ספק בר-סמכא מובהק, כי הוסמך לרבנות על-ידי “ישיבה יוּניברסיטי” ומשמש פרופסור-חוקר במכון המדעי למחשבים באוניברסיטות מארילאנד. אחרי דיון בכמה אפשרויות הגיע ד"ר רוזנפלד למסקנה המקובלת עכשיו על רוב הרבנים המתעניינים בנושא, כי אין כל דרך לקיים את המצוות הקשורות בזמן על פי לוח חלל או לוח בין-כוכבי. האסטרונאוט היהודי המקדש מסורת – ובבוא היום, התייר היהודי הדתי – יצטרך לקיים את המצוות הקשורות בזמן על פי לוח שתכולתו באיזור כלשהו על פני כדור-הארץ.

אני מלאה הערצה למבט רחוק-הטווח של הרבנים העוסקים בסוגיה זו. זה בכל אופן תרגיל אינטלקטואלי חשוב, לפי מיטב המסורת התלמודית. הוא גם מראה על הבנה שצריך לצעוד עם הזמן ואכן רבנים בארה"ב נותנים דעתם גם על בעיות מעשיות יותר, מתוך מאמץ לנסות ולהעלות להן פתרון.

קשה לומר, כי בישראל נעשה מאמץ דומה. אצלנו, בדרך כלל, רוב הרבנים משקיעים מאמץ לשכנע אותנו שאפשר לחיות עם הבעיות, ולא שאפשר לפתור אותן.

לכן יתכן בהחלט שאסטרונאוט יהודי שומר מסורת ייצא לדרכו מצוייד בכל פסקי הפוסקים איך לפתור את בעיות ההלכה על הירח. אבל בשובו לכדור הארץ, במיוחד לישראל, בעיות ההלכה יוסיפו ללוותו בלי פתרון.

בין כך ובין כך, להתראות על הירח.