רשימה זו מוקדשת בחיבה יתרה לכבאים היהודיים של ניו־יורק המאוגדים בארגון משלהם אשר שמו ההולם, " נר־תמיד"…
המשורר והמחזאי האיטלקי קרלו גוצי בן המאה הי"ח אמר, כי קיימים רק שלושים וששה מצבים העשויים לשמש נושא לדראמה, וכל מחזות הדראמה בכל הדורות אינם אלא ואריאציות על נושאים אלה. וגיתה העיד על עמיתו פרידריך פון שילר כי בדק את התיאוריה של גוצי ולא מצא אפילו 36 נושאים!
כמה חוקרי־הומור מחזיקים בדעה דומה לגבי בדיחות. לדידם יש רק מספר “בדיחות־אב” שמהן נוצרו כל השאר, בשינוי נוסח, בסממנים חדשים, בתוכן אחר, אבל לפי אותו “פרינציפ”. גם אם נכונה תיאוריה זאת, יש להומור צביון מקומי, חברתי או גיאוגרפי. חיותו וטעמו בשיקוף מציאות שלא תמיד היא אוניברסלית. רקע הצמיחה של בדיחה, ושל הומור בכלל, קובע את תכנם, ומשום כך הם יכולים לשמש אספקלריה למציאות החברתית שבה נוצרו.
ניעזר באספקלריה זו כדי לעמוד על כמה תופעות בחייה של יהדות ארצות־הברית, הריכוז היהודי הגדול בעולם. זו היהדות העשירה ביותר, התוססת ביותר והמעניינת ביותר בכל התפוצות. היא כמו גולה, אבל אחרת לגמרי. היא אמריקנית מאוד אבל גם יהודית מאוד, כי בחברה הפלוראליסטית של ארה"ב יכלו היהודים להתבולל בלי להתבולל. אפילו בית־הכנסת, עם היותו המוסד היהודי המובהק, הוא חלק מן המימסד החברתי של אמריקה.
“בגיטאות המוזהבים”, פרברי־המגורים האלגנטיים שבהם גרים עכשיו כשני שלישים מיהודי ארה"ב, תופס בית־הכנסת מקום חשוב יותר משהיה לו בעיירה היהודית המסורתית. גם אין כל מסגרת אחרת המקיפה חלק כל כך גדול מן היהדות הזאת, בת 5,800,000 הנפשות, כמו בתי־הכנסת על זרמיהם (60 אחוזים). שום מסגרת אחרת אינה מקפלת בתוכה תחומי פעילות רבים כל כך – מסיפוק צרכי־הדת ועד בילויי־בידור. בית־הכנסת דואג לחינוך יהודי, מארח שמחות משפחתיות, מארגן אירועים חברתיים, מטפח פעילות ספורטיבית, מקיים חוגי־ויכוח, עורך מגביות ולפעמים גם תפילות. אין פלא שבית־הכסת בכלל, והרפורמי בפרט, משמש נושא לבדיחה היהודית האמריקנית.
מעשה ביהודי רפורמי שמצפונו נקפו ביום־הכפורים והלך להשתתף בתפילת ציבור. בהגיעו למשכן המפואר מצא את השער נעול ועליו שלט מאיר־עיניים: “סגור לרגל החג”.
זה קצת מוגזם, כמובן, אבל קרוב למדי למציאות כדי לבדח. אחרי הכל, ראינו בתי־כנסת מזרם זה שבימים נוראים תקעו בהם באוֹקָרינָה במקום לתקוע בשופר, ויש (או היה) לפחות בית־כנסת אחד שהתפילה השבועית האחת בו נערכת ביום א'. יש שהתפילה מתבצעת בליווי ג’אז, ובפרבר של שיקאגו מטיף רבּיי לבני עדתו להיות יהודים טובים בלי להאמין באלוהים. לעומת זאת יש בתי־כנסת רפורמיים הנבדלים אך מעט מבית־כנסת אורתודוקסי מודרני, כי אין לזרם זה חוקה המחייבת את כל בתי־הכנסת המשתייכים לו. גם על כך יש ליהודים תיאור היתולי:
בתי־הכנסת הרפורמיים מתחלקים לשלושה סוגים: אלה שבהם מתפללים בשבת ומעשנים ביום א‘; אלה שמתפללים בהם בשבת וגם מעשנים בשבת; ואלה שמתפללים בהם ביום א’ ובשבת רק מעשנים.
יתכן כי בנוסח דומה התבדחו גם על בתי־הכנסת הרפורמיים והניאולוגיים באירופה, אלא שבניגוד לגורל שפקד זרם זה שם, הוא הצליח יפה בארצות־הברית. הזרם האורתודוקסי הוא הגדול ביותר והזרם הקונסרבטיבי מצטיין בקצב גידול דינאמי, אבל גם לזרם הרפורמי אין מה להתלונן: כיום נמנים עמו רבע מיליון משפחות – ולהימנות עם בית־כנסת, זה לא כמו להימנות עם מפלגה. זה עולה הרבה כסף…
למעשה, אין הבדל גדול באורח חייהם של חברי בתי־הכנסת משלושה הזרמים. ודאי שיש הרבה יהודים דתיים באמת. אבל יש רבים מאוד, השייכים לזרם האורתודוקסי בלי לשמור על מצוות. כי ההבדל העיקרי בין הזרמים הוא בכך שהאורתודוקסים מצפים מן הרבּיי שלהם שישמור מצוות, בעוד השמרנים והרפורמים אינם דורשים גם זאת.
אבל נדרשים מן הרבּיי הרבה דברים אחרים. הוא צריך להיות בקי במנהָל ומומחה במגביות, רועה רוחני ועובד סוציאלי, ומעל לכל איש יחסי־ציבור. עליו לדבר ברדיו ולהופיע בטלוויזיה, להשתתף בסימפוזיונים, וליצור דמות נאותה של הקהילה בעיני השכנים. הוא צריך להיות בעל הופעה נאה ובעל השכלה, מצוי בבעיות ויאֶטנם ובתורת מק־לוהן, ויותר מכל הוא צריך להיות דיפלומט. בכל הנוגע לבקיאות בהלכה, יש רמות שונות.
יהודי שזה עתה קנה מכונית ג’גואר בריטית בא לרב אורתודוקסי וביקש ממנו לברך את הנכס החדש. הביט בו הרב בחומרה: “ברכה, ידידי, עניין מקוּדש הוא; אין נושאים אותה על דבר של מה בכך, על מין ג’גואר. ומה זה בעצם ג’גואר?”
מאוכזב ומרוגז הלך היהודי לרב רפורמי. זה הביט בו בהערכה, ואמר: “ג’גואר, ידידי, היא מכונית נהדרת ובלי ספק תראה בה נחת. אבל מה זה, בעצם, ברכה?”
ההווי הדתי של יהודי ארצות־הברית כל כך מגוון שאין למצוא כמוהו בשום מקום. טלו את הישוב החסידי הקטן ניו־סקוואֶר במדינת ניו־יורק. עצם שמו, מקורו בטעות: מייסדיו ביקשו לקרוא לו ניו־סקוויר, על שם מקום מוצאם, אך פקיד הרישום האזורי לא היה בקי בתולדות החסידות וטעה בכתיב. כך נולדה “כיכר חדשה” במקום “סקוויר חדשה”. רבים מתושבי ניו־סקוואֶר עובדים בניו־יורק והם נוסעים אליה וחוזרים ממנה באוטובוס מיוחד, רכוש הכפר. יש באוטובוס בית־כנסת, ומתפללים בו שחרית בדרך לעבודה ומנחה בדרך הביתה. בשעת “העמידה”, בתפילת השמונה־עשרה, עולה האוטובוס על שולי הכביש, עוצר וממתין לגמר התפילה. לא שמעתי על כל מקום אחר בעולם שאפשר לראות בו מחזה כזה פעמיים ביום.
מצד אחר, קשה להעלות על הדעת, כי ניתקל בארץ אחרת בתופעה שהיינו עדים לה בארה“ב: רב יהודי ערך תפילה ב”בית הלבן“. ריצ’רד ניקסון הזמין את הרב ד”ר לואיס פינקלשטיין, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי (מדרשת הרבנים השמרניים), לקיים במשכנם של נשיאי ארה“ב את התפילה היהודית הראשונה בתולדות ארה”ב. לאירוע הוזמנו גם נכבדים יהודיים מן העיר וושינגטון, והאווירה היתה חגיגית. פרט קטן גרם לרב תחושה של חוסר־נוחות: תפילתו לוּותה במקהלה כנסייתית פרוטסטנטית…
נניח לשטח הדתי ונעבור להווי חילוני שהיה עוד לפני שנות דור מרכז חייהם התרבותיים של יהודי אמריקה: תרבות אידיש.
מעשה בשליח מישראל שנקלע לאחת המסעדות הכשרות ברובע יהודי מובהק של ברוקלין. האוכל הטעים בטעם בישולה של אמא והמנות העצומות שנערמו על צלחותיו עשו עליו רושם רב. אך יותר מכל התרשם מן המלצר הסיני שדיבר אידיש רהוטה. כאשר הגיש לו את קינוח הסעודה, שאל האורח בהתפעלות: “וכיצד למדת אידיש טובה כל כך?”
בעל המסעדה התערב בבהלה והשתיק את השואל בלחישה: “למען השם, אל תגלה לו: הוא סבור שלמד אנגלית, ובסביבה זאת לא יעמוד על טעותו לעולם”.
בחלקים של ניו־יורק זה עדיין נכון. אבל פני הדברים משתנים. האוכלוסיה היהודית בארצות הברית מתקדמת במהירות לשעה שבּה כמעט כולה תהיה ממוצא מקומי. כבר עכשיו ילידי ארצות הברית מהווים שבעים אחוזים מכלל היהודים שם. הדור הצעיר אינו מדבר עוד אידיש, ובוודאי שאיננו נזקק לתיאטרון אידיש. משמונה בתי־תיאטרון אידיש שהיו בניו־יורק לא נותר אף אחד המציג בקביעות, וגם על עתוני האידיש עובר משבר. עורכו של אחד העתונים האלה הסביר לי, כי בעיית הקיום הבוערת ביותר של עתוני אידיש איננה בעיית הקוראים אלא בעיית הכותבים. הרי לשבת בכורסה נוחה ולעיין בעיתון יכול אדם עד סוף ימיו, אבל להתרוצץ ולהשיג ידיעות, זה עניין לצעירים. והצעירים, פשוט, אינם באים לעתון אידיש. לכן נעזרים הרבה בעתונות האנגלית, כלומר מעתיקים ממנה. גם למצב זה מצאו היהודים בדיחה:
שואלים בהבעת פנים רצינית: בעצם, מנין יודע ה“ניו־יורק טיימס” ביום ראשון מה יכתוב “טאג־מארגען־זשורנאל” ביום שני?
עם זאת עדיין יש לעתוני אידיש בארה"ב תפוצה שאינה נופלת, ובוודאי אינה נופלת בהרבה, מתפוצתם המקובצת של כל עתוני־הבוקר העבריים בישראל. אך לעומת העבר הזוהר לפני 50 שנה, עת הופצו כמיליון עותקים, הירידה היא תלולה מאוד.
פרט מעניין: המפלגה הקומוניסטית המנודה של ארצות הברית נאלצה לסגור את עתונה היומי האנגלי לפני שנים רבות, מחוסר תקציב ומחוסר תומכים שיספקו את התקציב. אבל היומון הקומוניסטי האידי “פרייהייס” הצליח לשמור על קיומו. תמיד נמצא איזה מיליונר יהודי המוכן תרום לו כמה אלפי דולרים לזכר נעוריו המהפכניים.
הם תורמים לכל מטרה, היהודים האמריקנים הטובים. הם הגיעו לשיאים, והתמידו בהם. לפי מחקר של ד"ר ג’יימס מורגן מאוניברסיטת מישיגן, היהודים הם הקבוצה־התורמת־ביותר באוכלוסיה האמריקנית, גם כאשר מדובר במגביות כלליות שכל חלקי הציבור משתתפים בהן (כגון מגבית הצלב האדום). גם למטרות אלה היהודים, בהשוואה למשקלם הכמותי, תורמים יותר מכל קבוצה אחרת. אבל נוסף לזה ומעבר לזה הם תורמים למגבית היהודית המאוחדת, לתריסר מגביות ישראליות נוספות המאושרות על־ידי הסוכנות היהודית, לכמה עשרות מגביות שאינן מבקשות אישור מן הסוכנות, לבתי כנסת,לישיבות ולבניין בתי כנסת.
בשנת 1967, בשנה של מלחמת־ששת־הימים, תרמו יהודי ארצות־הברית 270,000,000 דולר לישראל, וקנו אגרות מלווה ישראליות ב־220,000,000 דולר. נוסף על כך תרמו באותה שנה, 100,000,000 דולר למטרות סעד מקומיות ולבתי כנסת, מחוץ להשתתפותם במגביות אמריקניות כלליות.
לא כל שנה כך, כמובן. אבל בחשבון כולל, גם בשנים השחונות לא יקבלו עודף ממאתיים מיליון דולר. אין על זה בדיחות, כי זה לא צחוק.
לעומת זאת יש בדיחות לרוב על היזקקות היהודים לפסיכיאטר. זהו בכלל נושא חביב על הומוריסטים וקריקטוריסטים, לא כל שכן בארה"ב שבה החיטוט בנבכי הנפש הוא ספורט כמעט לאומי. אך בכתב־העת “אמריקן ג’ודאיזם” התפרסם מחקר שעל־פיו רוב הנזקקים לפסיכיאטר בארצות־הברית הם דווקא יהודים. יתר־על־כן, רוב הרופאים הפסיכיאטרים הם יהודיים.
“אדון גולדשטיין” – מתרעם הפסיכיאטר על הפציאנט השוכב על הספה – “האומנם אתה חייב לענות על כל שאלה בשאלה?”
ואילו ביחס לגברת קליין קובע הפסיכיאטר אבחוּן ברור: “את סובלת מפיצול האישיות, גברת קליין: חלקה כשר וחלקה טרף”…
השיעור הגבוה של רופאים יהודיים בענף הפסיכיאטריה (באזורים מסויימים כדי 80 אחוז) מוסבר הסבר ענייני: הגישה לענף זה היתה קלה ליהודים גם בימים שבהם נהגו בארה"ב אפליה אנטי־יהודית בענפי רפואה אחרים על־ידי צמצום אפשרויות הלימוד וההשתלמות. מאז גמר מלחמת־העולם השניה האפליה הזאת שוב אינה קיימת, אך בינתיים התחבב המקצוע על היהודים המקווים כי טמונה בו התשובה לבעיות האדם בימינו.
ומדוע מרבים היהודים להיזקק לפסיכיאטר? הפסיכולוגים אומרים, כי הסיבה נעוצה ברגישותם המיוחדת הנובעת מטרגיות הגורל היהודי בתולדותיו ובמיוחד במאה הזאת וכן מתחושות חרדה בגלל לחצים חיצוניים. הסוציולוגים סבורים, כי בכל ציבור של מהגרים קיימת נטייה מוגברת למחלות־נפש ולמשברים נפשיים. הדבר מורגש ביתר שֹאת בדור השני דווקא, בגלל המתיחות המוגברת בין הצעיר ההולך ונקלט בסביבתו לבין הוריו הדבקים במנהגי ארץ מוצאם. לדעת אותם סוציולוגים מושגת היציבות הנפשית המלאה רק בדור הרביעי של מהגרים.
בכתב־העת “ג’ואיש סוֹשל סייאֶנס” קבע חוקר אחד, כי בעת משבר נפשי פונים הקאתולים לכומר; הפרוטסטנטים, בעקר הפונדמנטליסטים שבהם, פונים לתפילה, ואילו היהודים – לפסיכיאטר.
בשנים האחרונות נוספה ליהודי ארה"ב סיבה חדשה למבוכה ולאכזבה וחרדה. האנטישמיות הכושית היכתה אותם בתדהמה. רבים הסיקו מכך כי היהודים שוב אינם צריכים ללכת בראש מחנה הלוחמים למען זכויות הכושים, כפי שעשו בעבר. אחרים משתדלים לחזק את הגורמים המתונים בהנהגה הכושית, מול קיצוניותו של “הכוח השחור”.
במסגרת המאמצים לחיזוק האחווה הוזמן רב יהודי לכנסיה כושית לדרוש בתפילת יום ראשון. בטרם מסר לו את רשות הדיבור, הציגו הכומר לפני עדת המתפללים לאמור: "אחי ואחיותי, היום נשמע דבריו של האח לוי. ברצוני להבטיחכם, כי אף שפניו לבנים – לבו שחור בדיוק כשלנו… "
אמן ואמן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.