אבלה הארץ.

למרבה העצב של ימי ערב־יום הדין, הוא יום הכיפורים, נראה ברחובות המושבה הוותיקה, השוכנת בדד על הכרמל, אות מבשר צער וצדקה. קבצן נודד וכרסני השתרך ברחובותיה וגירור סנדליו המרופטים ונקישות מקלו ברעש. עלה וירד ברחוב המושבה בכרסו ובניקוש מקלו, כובעו המהוה לראשו והוא עצמו כמו קנה שררה על המושבה – עד היכן חוצפתו של קבצן נודד, ספק קורדי ספק מסתערב, מגעת! – ואשה צנופה לבושת שחורים נראתה גם היא, מכונסה כציפור של אבל ועושה דרכיה מחרישה. ניהלה האשה אחריה נער עבות־פיאות ופרסה לו מחריטה – חריט הדרך – פת של בוקר ופת של ערב. מידה אכל הנער בפיאותיו העבותות, כמו היה שוטה וחסר־דעת.

אפשר שראתה המושבה לאותות האלה ואפשר שאנשיה־אכריה לא השגיחו בדבר. אך במרומי המושבה – במקום שריד החורבה, שבה נורתה אבן־הפינה של המושבה הזאת לפני שנים רבות – שם כנסו עתה החקלאים הזעירים התימנים בזריזות יתר ובחריצות־משנה את אחרוני הגרגרים של התירס מגרנותיהם הזעירות. אשה קרסה על רגליה וניפתה בנפה את המוץ הקל; וגבר בזחילה נבר ביד בין האשבולים היבשים והערומים מעטיפותיהם – התאזרו יחדיו כוח לסיים את מלאכת הכינוס… ולמטה מהבניינים שנצמדו אל החורבה – חורבה רמה זו אשר ערביים דנוה בשריפה בימי מהומה וזעם ורוחות נשבו בפרצותיה ובקיעיה – הזדקרה באדמומיתה ארובת היקב גבוהה־גבוהה, כשהיא דוממת ועשן אינו עולה מתוכה.

בשאר מדרונות המושבה, אשר עם בית־החולים הישן והעזוב מזה ואשר עם אחורי החצרות של האכרים מזה, ־ גם שם נעשתה מלאכה רבה כמו נחפזו הכל לכלותה, לקראת יום הדין הממשמש ובא: אשר בנה בית נחפז לצקת את הגג ואשר אך זה הניח יסודות, דחק על הסתת לסתת את האבן לבנין. היו מוטלות ערימות הזיפזיף השחור והתעלות נקובות למחצה בסלע. גזעי האקאליפטים שכורתו והובישו התגוללו עוד מראשית הקיץ, ואפשר מלפני שנה, כדי לפנות מקום לבנין אשר יבוא תחתם. תימני בנאי היה לבן מסיד, סתת ערבי זריז בקרדומו, בחור בריין חוזר בחושף־מרפקים מעמל היום – ואף־על־פי־כן צבת העצב…

גריד־גריד… ירד בגירוד־נעל הקבצן בהילוכו ממעלה הרחוב.

כחי… כחי… כעכע ברמה ותקע בשופר קולו ישיש המושבה המקופל בשניים.

אה… אה… אה… התלהב בלי פשר האילם הערבי מילידי המושבה, והיה מגלה בתנועות ידיים אותות של התרגשות.

אכן, מאז היווסד המושבה לפני שישים שנה על הכרמל, והבארון, עליו השלום, חסה עליה בכנפיו האדירות, ־ לא הביאו עמהם הימים הנוראים, כעצב זה שנפרש בשנה זו באווירה. לבנוניתו של סוף הקיץ נפרשה כצעיף כל ההרים והרוח מהים הגיעה ואיוושה בין הגבעות – אך עצב־עצב – – רשרשה בין הגפנים אשר עליהן האדימו והפכו כתום ־ רמזה אל הזית המכסיף אשר נשאר בפירותיו אחרון לעצי הפרי עד למסיק – – הגיעה בקפיצה עד לנופו של החרוב, חבטה עלה יבש שנתקפל, והעלה נשר והתגלגל בין עפאים עד הגיעו לארץ ונפל אל שלכת הגבעול, הקוץ והזמורה אשר קמלו והשמיעו את אחרון רחשם: אך עצב־עצב.

אף לא נודע מאין באה אותה השראת העצב. לכאורה, מנהג כבכל שנה נהגה המושבה – מנהג שנה באה ושנה יוצאת. עברו וחלפו ימי המלכויות, הזכרונות והשופרות בזה אחר זה בשקט, מעלות השחר נהרו עד לעיבור המושבה ערביים מכפרים קרובים ורחוקים רכובים על חמוריהם ונשיהם וטפם עמם – ואם אדמה לא מכרו עוד ליהודים, אך את תרנגוליהם ותרנגולותיהם הכפותים נהרו למכור לכפרות מאצל חוף־הים ומהביצה, מהר אפרים ומהכרמל. מכרו ושבו לחמר על חמוריהם – איש ואשה – אל כפרם ואהלם, אחרי סיימם משא־ומתן של בוקר.

נתרוקנה המושבה מסחר־מכר זה – ויצאו בודדים לומר תפילות בבית־הקברות של מושבתם – אשכנזים אצל קבריהם ותימנים אצל קבריהם – קברי ראשונים זכורים לטוב משנות תרמ“ב־תר”ן ואילך. שם זקנים ותמימי־דרך נחו וצעירים מתי קדחת שכנו עפר; נשים שעמדו לימין בעליהן כנשי־חיל בתלאה וסבל וגברים שהגיעו לשנות זיקנה מופלגת על אדמתם, אדמת הטרש, שנשתבחה והלכה. זקנים כצעירים פרסו משם בשלומם של החיים מעבר לעצי האורן הנטועים סביב – אך לא הביאו ניחומים ומרפא ללב כבכל שנה בימים אלו.

גריד… גריד… – חזר ברעש ריפוטו של הקבצן נודד הדרך.

חריק… חריק… חרקה מאחוריו הקבצנית העטופה שחורים והנער מהלך לפניה גדל־פיאות כשה־קדושים.

טיף… טיף… נשרה גם טיפת גשם מעננה קלה ומרחפת ונחה על עלה התות או האזדרכת – מעצי התות והאזדרכת שבפתח בית וכניסה.

והשתהו בחבורות בני גיל־העמידה של המושבה, כי האבות הלכו מכבר לעולמם, כמעט עד לאחרון. עוד נשאר אחד מהלך בודד כאלון רב־סיקוסים וזקנות שתיים או שלוש נשתיירו מראשונים. אך המושבה כולה עמדה בסימן גיל־העמידה ועל גבו רדף־השיג דור שלישי למושבה – הללו עומדים והללו צומחים מהר כדרך־נעורים. הצד השווה בשני הדורות האלה שהקלו ראש בדברים שבמסורת שלא כאבותיהם הראשונים מהגולה. עולה ממערב־אירופה מקיים להם כעת את נוסח המסורת ותושב זריז ומקרוב בא נושא בטורח בית־הכנסת. הם, בני המושבה עצמם, פטורים, ואף־על־פי־כן שכנה גם בפניהם העננה ונתנה את אותותיה: דיברו בשמד אחיהם בגולה והיו משיחים בפורענות שהתחוללה עליהם – הדים כבדים ניסרו בשיחתם על עניינים עומדים ברום־עולם – ענייני יהודים וגויים בזמן הזה.

טיף… הרביץ רביב של גשם אקראי את עלי האזדרכת.

בז… בז… צרח צריחה חדה הבז מבין עפאי אקאליפט גדום.

ושבה והשתררה דומיה של בין־ערביים מסביב – במושבה גופה ובירכתיה, בהר וברחובות הנספחים אליה – – –

– דודי… – עמד וטען אז זכריה הצעיר טענה רהוטת־לשון, אצל עץ האתרוגים שבגינת רבי עמרם התימני – דודי… רצוני באתרוג לקראת החג.

– מה אעשה… מה אוכל עשות… – שת רבי עמרם עצות בנפשו והמעיל השחור יורד עד קרסוליו, הטבול מעומד לראשו וזקנו עוטה במבוכה נראית לעין את פניו הענווים – והאתרוגים בצמצום בשנה זו, זכריה… בצמצום רב…

קרסו השניים, זכריה ודודו, תחת נוף העץ. אף שקטן העץ, שבחו גדול. בין עפאיו המעטים חבויים בסתר האתרוגים, אשר שמם נודע להידור בכל, כי זרע העץ מתימן הובא ומהזרע עלה וצמח, אף לא “הורכב”. שנה – ומרובים הם אתרוגיו, שנה – ומעטים הם במספר. בשנה זו חל בהם צמצום – אתרוג גדול מפה… ארכרך אחד משם… פחוס וקטן מזה… סגלגל אשר בשתי ידיים ייתפס ואחד פעוט כבן־פקועה… הצד השווה בכולם שכשרים הם למהדרים ורבים הקופצים עליהם.

– דודי… – חינן זכריה את קולו בקומו מקרוס וזקנו הצעיר והשחרחר הזדקר בענוות חן אל פני רבי עמרם – תשית עלי ככל אשר תשית ובלבד שיהיה לי האתרוג.

– צמצום… בצמצום רב… – הצטדק רבי עמרם, וקם גם הוא מקרוס אצל העץ, מבקש על נפשו ועל נפש עץ האתרוגים, אשר מיעט לשאת את יבולו הפעם.

ראתה גם הדודה מעבר לשבכה בשניים, כי שרויים הם בספק של מיקח־וממכר, והזדרזה להצטרף אל הנושאים־והנותנים באברקיה וצמידיה, בעגיליה ובחריט ראשה האדמדם. רצתה האשה להניח את דעת זכריה האחיין, אך עם זאת ידעה בצער מיעוט היבול של עץ האתרוגים. לפיכך הביטה כה וכה בעיניה החיות אל הגינה סביב… ובגינה גדל התירס למאכל התיש והעז… שיח נענע צמח פרא והפיץ ריחו. בסמוך אצלו עלה באצילות “ריחן” וניחוחו הזכיר שעתה של הבדלה. יתר־על־כן: שיח פלפל עמוס פירות קטנים ואדמדמים עלה ושגשג כאן בצנעה. מאחוריו, זה העץ המיסתורי ה“גאת”, אשר כוח וליח בעליו והם משרים בלועס אותם שמחה שבלב, בריות של גוף. ראתה האשה בצער העומדים ותלשה בידה מעלי ה“גאת”, נתנה לאחיין זכריה, לאמור:

– קח, זכריה, ללעיסה מהעלים. אף “ריחן” למוצאי־השבת תקח. ומה נעשה לאתרוגים, כי מעטים הם השנה? – בצמצום רב…

לעס זכריה בזווית פיו את עלי ה“גאת” – לעיסה רהוטה בין שיניו המצהיבות – והרגיש במיץ שנפרש מהם. אמנם בתימן גדל ה“גאת”, כמוהו כעץ ה“כינה”־האקאליפט ולא נאכלו ממנו שם אלא עליו הגדולים בלבד, אך פה בארץ יספיקו גם בעלים קטנים של שיח לשובב את נפש הדואב… ושבו לקרוס בשניים ובשלושה מתחת לעץ האתרוגים, זכריה הדוד והדודה, שמא יימצא לבסוף אתרוג אשר אין לו עוד קונה ומחירו לא רב, כי גם רבי עמרם אינו רוצה להשיב את פני זכריה ריקם.

ונמצא שכן באותה שעת בין־הערביים, אשר מעבר לגדר הצטרף לשיקול־הדעת שבגן. ושכן שני על קרפיפו ישב מנגד והמשיך ביד משערת־זקנו, כשהוא שרוי בעיון חמור: יימכר אתרוג לזכריה או מחירו יהיה גדול ממנו? – – גדלה שליטתו של עץ האתרוגים בשעה זו, כבשה עולם. בעליו הירוקים, באתרוגים החבויים ביניהם, במים ששתה מידי רבי עמרם כל השנה ובמיעוט היבול שהביא בסופה – בכל אלה נשקל עתה העץ שיקול־דעת רב ופירותיו נמדדו בכוונה רבה.

אף נשים התכנסו אצל בתיהן מזה ומזה בין העומדים. האחת זריזה שקוששה עוד לעת־ערב וכנסה חבילת זרדים מכל אשר מצאה ושכנתה העפרורית כרגב אדמה אשר עיניה קפצו מתוך קמטי פניה – עיני ציפור גדולות, שחורות ועצובות – – עמדו הנשים מזה והגברים מזה, מקשיבים לשיח־ולשיג בגינת רבי עמרם וצירפו בקול את הרהוריהן הן, מאשר חשו בשורש נשמתן בשעת בין־הערביים – ערב יום הדין.

– ברוך השם… ברוך השם… – דובבה המקוששת והניחה חבילת זרדים שלה – ארץ זו יש בה לחם לאכול ובגד ללבוש… טובה הארץ וכל האומות לוחמות עליה וחומדות בה….

– כל שנה… כל שנה… צום ותענית… ובשנה זו צום ותענית גדולים… – נענתה שכנה מהרהורי לבה, ועיניה הגדולות קפצו כתהומות של צער, כארובות של יגונים.

– דודי… קפץ לתוך הלחש והנחש זכריה הצעיר לשדל שידול אחרון את דודו, רבי עמרם – הרי עשירית הכסף וקם לי האתרוג.

נשתתקו הניצבים מזה והמלחשות מזה לשמע הדברים ושקעו הכל בציפייה גם הם. “עמרם מרוויח… לא מרוויח…” – חיווה בהיסוס את דעתו השכן הצנום כמבקש לרכך את מידת הדין. – “כל השנה נתן לעץ מים לרוויה והמים עולים בכסף רב…” – המשיך משערת זקנו השכן על הקרפיף והתעטף סוד של שיקול דעת ועיון. – “באמת בחמישה שילינג האתרוג – ולא מרוויח…” – חיווה את דעתו ונקב מחיר בדרך אומדנה השכן הצנום משמאל. – “יהא, רבי עמרם… ובשישה שילינג יקום לו האתרוג לזכריה אחיינך…” הפיג את המתיחות בעצה שכן מימין.

– יהי האתרוג לך, זכריה. – נענה רבי עמרם לאחיינו, כפוי בין היסוס לכוונה טובה והוסיף על דברתו – באמת לא מרוויח…צמצום גדול… ומעטים האתרוגים… יבורך השם…

פנה זכריה והלך משם בפסיעות מאוששות לצד צריפו – האחרון שבצריפים הצופים אל אדמת הטרשים סביב. זכריה הרי “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים – אך לפני שלוש שנים עלה, שלא כדוד עמרם אשר בגפו ובתרמילו עלה עם פליטי תימן הראשונים לפני שלושים ושבע שנים. מכאן גם נימוסו של זכריה הצעיר וחיוכו המשדל ומפיס כל דעת. קפץ זכריה על הטרשים. דילג על פני האבנים בדרך אל הצריף והאדמה – אדמת הכרמל – מאדימה נגד עיניו; בקעות הכרמל ורמותיו מרחיבות את דעתו, בהתפשט הדמדומים ובהטיל עננים קלים כתמי צל סביב. נשקף הים מקרוב בין גיאיות כמבקש לבוא גם הוא בין הכרמל.

– יבורך השם… יבורך השם… – קידמה את פני זכריה בקפיצתו השכנה המקוששת – ארץ זו יש בה לחם לאכול ויש בגד ללבוש… לכך כל האומות חושקות בה… וכל הגויים חומדים אותה ונלחמים עליה…

– צום ותענית גדולים… – התריסה נגדו האשה העפרורית, ספק בזעם ספק ביגון עיניים, והיא מנופפת בקצה החריט, לוחשת בבבות עיניה השחורות – כל שנה ושנה צום ובשנה זו הצום גדול – ל… ביפו צום… ובירושלים אבל… כי צער רב לכל הי־הודים…

כבר כלתה רגל מהרחוב, כי עוד מעט וילכו אל התפילה. אישי נרות דלקו והבהבו בכל בתי־הכנסת. פרוכת הזהירה מעל ארון־הקודש וספסלי ישיבה ערוכים עמדו. בבית־הכנסת של הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, כבבית־הכנסת של ספרדים אשר באגף נמוך של “הדיפו הישן”; ובשניים אלו, כבבית־הכנסת הנידח אשר בצריף התימנים, הצופה אל אדמת הטרשים של הכרמל. יצאו ההולכים אל התפילה וראשון להם ירד ממעלה הרחוב בגירור סנדל ובנקישת מקל הנודד הקורדי גדל־הכרס שטליתו עליו. משום־מה באו כנגדו מיד גם האשה הלבושה שחורים והנער גדל הפיאות עמה ־ כיפתו, כיפה של תכלת רקומה, חלוקו לבן, גרביו לבנות ונעליו לבנות – שה־קדשים טהור אשר ילדי המושבה החלו מתקלסים בו. הללו התקבצו סביב והראו עליו באצבע, והללו קרעו את עיניהם בתמיהה ולסוף החציפו: ראו, – קראו – פיאותיו מגודלות… לבושו לבן…

התרוקנו גני המושבה, כי משחקיהם הקטנים, לבושים ורחוצים יצאו אותם ומיהרו אל התפילה שהיתה תלוייה בשפתי אבותיהם. הרי הם מקפצים ומדלגים במבוא של בית־הכנסת, ששים על אמהותיהם, שמחים על הוריהם שקבעו להם היום הזה מקומות תפילה לחוד והתפלגו לעזרותיהם השונות. האחרון לשרידי ראשונים במושבה היה מהלך ובא זקוף כאותו אלון בודד והזגוגיות במסגרתן יושבות בקצה חטמו. אף הישיש הכפוף בשניים בא בחניוּת, מכעכע ומביט לארץ, תוקע בשופר קולו – עד למדרגות של בית־הכנסת הגיע וגרף את חטמו, תקע דברים לכאן ולכאן. קרבה שעת־הדין והתקרבה מאוד.

היא באה והתכנסה מהכרמל. נאספה שעת־הדין ואצה משתיים ושלוש בנותיה של המושבה הזאת, החבויות גם הן בראשי גבעות קרובות ומרוחקות ממנה. החלה מנצנצת עם הערב כאור רחוק, דולק בין הכרמל והרי אפרים, עם שתיים ושלוש נקודות האור של הישובים העבריים החדשים שקמו בעת האחרונה – נתעצמה מאוד בדידות השעה ואימת־הדין גדלה.

“על דעת המקום ועל דעת הקהל” – בקע בניגון גדול החזן של בית־הכנסת ואימה תקפה את העומדים.

“על דעת המקום” – – פצחו קולות ערבים יותר מהאגף הצנוע של “הדיפו הישן” והלחן הספרדי עלה והתרפק.

“על דעת הקהל” – – ציפצף הקול המסולסל מהצריפים אשר עם בית־החולים הישן והעזוב, והקול קול זכריה אשר “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים, שלא כעולי תימן הראשונים.

וענו קולות מתפללים – קולות מצפצפים מצריף התימנים וקולות נוגים מבית־כנסתם של ספרדים. התפרקו בהמולה כמו ציפו לרגע זה, והקול מבית־הכנסת אשר בעיבור המושבה, הנושא עליו את שמו של אבי הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, גבר על כול. כאן עמדו בני העמידה האכרים עטופים בטליתותיהם לכתפיהם אשר לא הורגלו בכך ומלמלו בהמהום עבה. עולה ממערב־אירופה אסף אצל “הקיטל” הלבן שלו וטליתו הרקומה צווארון של כסף את בני־ביתו, כשהוא מתפלל תפילה “ריפורמית”. כאן זקנים ניצבו עם ספרי־תורה לשני צידי ארון־הקודש וילדים התכנסו אצל הבימה לחזות במתפללים.

– גדל־הפיאות מתנועע בתפילה… – הצביעו בסקרנות לצד הנער הלבוש לבן…

– סורו ממנו… לכו… – נפנף במקלו תנופה רחבת היקף הקורדי הכרסן והעוטף טלית, כשהוא מביט בזעף מתחת לגבותיו השעירות.

והנער התנועע. הקורדי ישב אילם מאחוריו, כמעיד עליו ועל הנער את כל המתפללים בקודש. טף ותינוקות של בית־רבן הקיפו את השניים, כי רק עתה נראה להם הקשר בין הקורדי הכרסן ובין הנער הלבוש לבן והאשה העטופה שחורים, אשר הציצה מבין חרכי העזרה העליונה ותהי בעיניהם לפלא… תפילה – והנער התנועע. תפילת “שמונה עשרה” – וצר לנער המקום בפנים הספסל, יצא מחוצה לו והאריך להתנועע. נד פנים ואחור. סיים – וישב כשהוא מסלסל את פיאתו ומביט לצדדים מבט תמים, כשואל את הכל: יפה עשיתי? – –ופרחחים מסביב נרגשים מאוד, קונדסים נכנסים בחום איש ללחיי רעהו, מצביעים באצבע וסחים בקול:

– הוא מדבר אידיש…

– והמסתערב מדבר ערבית…

– הזקנה לוחשת וקולה אינו נשמע… שילוש משונה מאוד נזדמן למושבה…

ולא הוסיפו, כי אותה הרגשת תמיהה שררה בליל־כיפורים זה לא רק בלב הטף. מבוגרים יצאו אל הפלוש לשאוף רוח ושאלו: מה אירע שכה רבו המתפללים בשנה זו במושבה? – – ערביים, ילידי המושבה, היו משמימים ביראה בריחוק־מקום, כשהם צנופים במטפחות הראש ומביטים אל בעליהם־מעבידיהם היהודים, כשואלים: על מה ולמה נזעקתם ככה להתפלל בשנה זו יותר מבשנים קודמות? – – אפילו עצי גן־המושבה מנגד, אותם עצי־נוי כפופים שנשתלבו בבדיהם משני צידי הרחוב, בסימן שאלה ניצבו לאמור: על מה ולמה בני המושבה הזאת שגדלו עמנו – מרבים להתפלל בליל־כיפורים זה – שמא הכרמים הקדימו להאדים את עליהם לפני שלכת והוא סימן רע ליין, או פורענות אחרת נתרחשה ולא ידענו?

– ירחם השם… ירחם השם… –ליחשה במדרון אל מול אפלולית זו של ערב האשה שהיתה מקוששת ועתה התפללה בשפה נעה – ארץ זו כל הגויים לוחמים עליה…

– צום ואבל גדולים… – ליחשה וניחשה לעומתה התימניה העפרורית שעיניה גדלו עם חשיכה כעיני ציפור הלילה והיא כמדברת אל הרוח, מדובבת את הגשם, מסיחה אל אילנות ואדמת טרשים שכוסתה נגוהות והעלתה צללים.

אפשר כי משורש נשמתה ניחשה האשה המקוששת את טוב הארץ, אשר גויים נלחמים עליה, ולפיכך ניצבה איתן על רגליה האמונות להליכה בהר. וכן אפשר כי חברתה שאבה מתהום חושיה את הצער והאבל, בהם האומה כולה, כביכול, שרוייה ואין מציל ואין פודה? – – כי אורותיה של ספינת־משמר ניצנצו כבר ממרחק סמוך לחוף הים ואורבים הללו ליהודים לבל ייכנסו לארץ. מחרוזות אורות עלו והתנצנצו מצד צפון, מקום שם מחנות פליטים גודרו בחוטי־התייל ושם ניתן להם – “מעפילים”… כל הארץ הוצפה עם לילה באורות עוינים והזרקור סובב־סובב על פני ההר, הכה ממרחק רב באלומות אור, כדי לצודד את נפש ישראל וללכדה בפח.

– כל הגויים… – עמדה איתן המקוששת אל מול אורות שמים.

– ביפו צער… ובירושלים אבל… ג־דולים… – האפילה חברתה בעיניה הגדולות על האורות מתחת והאורות ממעל כאחד.

גם צעירים זקפו את עיניהם לשמע לחש אימהות – אותם צעירים מסולסלים ושחרחרים, אשר אמרו עליהם כי הם מ“אצ”ל" ויש אמרו כי הם מ“לחי”, אך לדעת כל בריונים היו שהפילו את חיתיתם ומוראם על עמי־הארץ מסביב. הללו עמדו כעת – אחד במכנסיו האמוצות החדשות והשני בכתונת משובצת; אחד בכובע לראשו כשהוא שמוט הצידה ואחד שתשחרתו נאה, אך טליתו עליו – מנהג “בעל בעמיו”. היו זוקפים את עיניהם ממקום אדמת הטרשים אשר עמדו עליה, כשרוח אחרונה של ערב מדלגת עליהם בקפיצות.

וקפצה על פני גבעות הרוח, נשקה לחרובי־הבר; נחה שעה קלה וצנחה אל הטרשים; צררה פריסת־שלום מבית־הקברות אשר בקצה המושבה והביאה עד הלום מדבדובם של ראשונים – ממתי־קדחת ששכנו בעפר הטוב של המושבה הזאת ומעלמה רכה אשר ענדה מתחת מצבתה זר־גבורה מזהיר, כפרשת עלומיה הקצרים. קפצה הרוח, וככל שהתקרבה יותר, אספה גם כוח־יתר. מבין נופי החרובים העבותים ומבדי הזיתים המכסיפים, מעלי הגפן הנמוכה – כינסה את כוחה והרחיקה טוס. עד לים פרשה הרוח את כנפיה באיום ואל תוך התכלת השוקעת והולכת עם חופו של הכרמל – דילגה ונעלמה.

– “וול”… "וול… שמדות ופורענויות בחוץ… פליטים ומעפילים… אנית־משמר שומרת אל החוף, כארוב אל מבריחים… וכן לילה לילה… וכן יום ביומו… זמנים הגיעו… – סחו במבוא של בית־הכנסת האכרים בני גיל־העמידה ופניהם חמרו.

– והרי שמענו כבר גזירות שגזרה הרשות… וחסדים שגמרה להיטיב עמנו… מה עוד יש לצפות? – רטנו קשות.

– “כל נדרי ו־אסרי” – השמיע החזן אותה שעה והשיחות נדמו על כל פה.

שליח הציבור השמיע את נדרו באזני הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, והקהל שילש שלוש פעמים אחריו כדין. זה היה הרגע המקווה גם לילדים: הילדות בשמלותיהן החדשות והקלות ניצבו ממודנות, כי ירד מעין רוח־מיסתורין באווירו של בית־הכנסת ומכאן יצא והתפשט אל פרשת הרחובות ששממו מאין עובר. שוב לא צרח בז והאקאליפטים הגדומים דומם ניצבו – נכונו לקראת הצום ביום מחר, בו לא יונף פטיש ותשם אדמת הכרם, מלאכה תושבת ורק שוועה תעלה למעלה – למרומים.

– – ביום המחר – תעלה השוועה מבוקר ותינעל זעקה עם ערב, תפוץ מגבעת הכרמל הזאת, בה נאחזו אכרים עברים ועולי תימן קשי־עורף – והיו לעם אחד. תפוץ השוועה מהגבעה האמיצה במורד כבישה החדש, מקום שם ייראו מרחבי החוף, ותערוך את מלחמתה אל ספינת־משמר אויבת, תשתער אל גדרות התיל הכולאים מאות אחים פליטים ותפיצם – – כעת מחר יהיה האות, כאשר תדלג הרוח על גבעות ובין עובד תשתעשע עם חרובי־הבר – או אז יתקע שופר ויפלו כבלים מעל יהודים אסירים ונדכאים.

“כל נדרי ו־אסרי” – צפצף גם זכריה בניגונו החד והנוגה כאחד, כשעדתו ובני שבטו מקשיבים סביב ועונים באנחה.

“טובה הארץ” – לא הרפתה האשה המקוששת ממחשבתה ביום וניצבה איתן על שתי רגליה כנכונה להלחם בשער.

“צום ואבל גדולים” – לחשה התימניה העפרורית והיא משביעה את הצום ואת האבל, את צער ישראל וכוח תפילתו, לשבור ולנתק ביום הגדול והנורא הזה את הכבלים והעבותות, כפשתים אשר יבערו באש.

אך לא יכול זכריה לנחש את הלחשים והנחשים סביב, כי היתה שרוייה שמינית שמחה בלבו, גם בעמדו עטוף בטליתו כשליח הציבור. פניו השחימו כלפי מעלה, פני השחם המעוטרים חתימת זקן קלה ומסתלסלת, והתלחלחו עיניו השקדיות בחום ובערמה, בזכרו את דודו רבי עמרם היושב נגדו במעילו. – – אפשר כי שמינית שמחה שבלבו היתה נובעת מאותם עלי "גאת " אשר לעס בגינת דודו ואשר מיצם היה כלשד בעצמותיו – – או את האתרוג זכר, זה האתרוג החבוי עתה בנוף העץ, אך עתיד ביום החג לפאר את צריפו עם המהדרים ־ שש ועלז לבו.

“כל נדרי ואסרי” – אינפף ופצח בקול גדול, ותפול המולה בקרב עדתו כהמולה שתעורר רוח, בנפלה אל תוך אמיר של עץ־חרוב עבות.

שוב לא נודע מי כאן בונה בעליות ביתו ומי יוצק יסודותיו… מי מפסיד ומי מרוויח… השכן מהקרפיף לא הגה בשאלה אם שתה עץ האתרוג מידי רבי עמרם מים לרוויה כל השנה ונמצא מוציא הרבה על השתייה ומפסיד בפרי… אף אותו תימני צנום שוב לא חשש, שמא הפריז ר' עמרם בנקבו את מחיר האתרוג בחמישה שילינג כדי להפיס את דעת השכנים, או אולי ציצמם בביקושו… היו הכל שקועים בתפילתם והסיחו דעתם מעסקי פרט ועסקי ציבור, חיי שעה וחיי נצח, עולם הזה ועולם הבא – – בתפילה היו מעייניהם: בתפילה כאשר קיבלו אותה אחרי חורבן הבית והיא קצרה, אך באו חכמים אחר־כך והוסיפו ונעשתה גדולה ־ לגלויות תימן, ספרד ואשכנז בשווה כמעט.

“כל נדרי ואסרי” – נתמזגו גם הם עם תפילת ישראל אחת, תפילת ישוב אחת, תפילת הצלה ופדות, תוך כוונה להבקיע בפעם זו שערי שמים – –

כלתה תפילת הערב ולא נודע עוד, אם אמנם הצליחו להבקיע את שער השמים מהצריף שבמדרון זה או מבית־הכנסת הגדול והמפואר אשר בעיבור המושבה על שם הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו. אפשר כי מאגף הספרדים אשר בבנין “הדיפו הישן” נתקבלה תפילה או אולי מאצל החורבה המתנוססת במקום גבוה, שם החקלאים החרוצים אספו ביום את אחרוני גרגרי התירס והטילו את האשבולים היבשים והערומים מגלימותיהם לערימה. על כל פנים, עוד יום־תפילה ארוך נועד למחרת ואשר לא נתקבל בערב אפשר שיתקבל מחר – והתפזרו יראים ומאמינים לעלות על מיטותיהם, כשרוח צום מדכדכת את נפשם וטעם תענית מסגף את גופם.

“הגויים לוחמים על ארץ זו” – הגתה בבטחה שבאמונה התימניה עזת־הרוח.

“וול…וול… שמדות ופורענויות… גזירות…” – אספו את כתפיהם הגסות בני־העמידה שבמושבה תוך אמירת־ביניים, כשהם מקבלים עליהם את הנטל של סבלות הדור.

“צום ואבל גדולים…” נעצה את עיניה התימניה העפרורית, והיא כציפור לילה המנחשת לאות אשר יבוא – –

נדמה המושבה על בתיה ורחובותיה, אנשיה וילדיה והבהמה למיניה אשר בה. נדמה על כרמיה שהחלו כבר בשלכתם ועל עצי־החרוב אשר השירו עלה־עלה יבשים וממוללים – נדמה על היין אשר תסס ביקביה ועל הגרגרים אשר כונסו לאסמיה, ככלות השנה אשר יצאה… כן נדמה על גני הנוי שבה, הגזומים לפאר, על האורנים הנמוכים אשר סביב למצבות ולציונים של מתי המושבה ומייסדיה – לא דיבדבה עוד שפתי ישני עפר ולא הניעה זר גבורה שהיה מוטל על פני ישנת־עפר מבנות המושבה לנצח.

– – רק במדרון למטה נשמעה עוד בדומיה אוושה קלה. בין שיחי “גאת”, פלפל וריחן שתול בפח עברה. מעל ראשיהם של עז ותיש מנומנמים על ריפודם חלפה. מתחת לחלונו של רבי עמרם רשרשה וחדלה מיד. כי עץ האתרוג הוא שקיפל את נופו ללילה. ולא מגדלות קיפל, אף לא משום עזות איווש בעפאיו. על שום פירותיו המעטים נתכנס משנה – על הגדול והסגלגל אשר בהם ועל הפחוס ובן־הפקועה שנפלו בהם בשנת צמצום. כי בכל מיעוטם וצמצומם, עדיין היתה כשרותם גדולה לקראת החג אשר יבוא, ־ ובכשרותם הכוח להפיג רגשות אבל מלבם של מהדרים, לדחוק עצב מלבם של ישראל, כאשר יפוגו העצב והאבל בעבור ימי־הדין הנוראים.