תמוהה היא דפיקת־לב של נער. רופאים אולי יאמרו: דפיקת הצמיחה היא, לאמור: תקופת גדילה היא לנער, שהוא צומח צמיחה פתאומית ואין לבו מספיק לפתח את זרימת המזונות אל אברי גופו שגדלו… אך אני לא כן עמדי: העבודה, שגם בדפיקת־לב של נער יש משהו מדפיקת־לב הזקן, ־ מאותה דפיקת אזעקה, אשר עמה נקפד לב – זה סוף פתיל־החיים.

יוצא נער כדרך הטבע עם בוקר, הולך במסלולו הרגיל דרך החצר, דרך פשפש פתוח, נכנס לחצר בית־הספר, ופתאום – עמוד: אירע משהו שלא כדרך הטבע וללא דוגמה לפני כן, כי פתאום התקומם אותו תא־החיים המכווץ, הקיש בפטיש קטן וזריז– תיק־תיק – הקיש ללא פשר וסיבה ונדם תוך ציפייה אילמת.

מה זאת ועל מה זאת?! צונח הנער כי ברכיו פקות, משעין מרוב חלחלה את ראשו אל כותל, ועדיין הכרתו בהירה ופועלת: ־ הירוץ לרופא או יזעיק חברים? – לא זאת אף לא זאת… כי כאן ימתין ויאזין, יצפה לסופו של דבר… כי כמוהו כזקן כולו תהייה וחרדה: כועס עליו שר־החיים הגדול, ומי יאמר לו חדל? – ופיו אינו נפתח לקרוא לעזרה.

מקרוב צוהלים קולות ילדים – הושט ידך ויופיעו מיד גדולים עם קטנים; פתח פיך – והכל יחושו – ואילו הוא שותק וממתין… עינו נחה אילמת על פרוזדורי בית־הספר הסואנים כבר מתשואות, ובקרן־זווית אשר בפרוזדורים האלה חדר־הרופא אשר אליו יחוש כל ילד כואב; – ואף־על־פי־כן אינו מתאמץ להגיע שמה, אלא שוהה דומם, כובש את אימתו ומקשיב.

סוד הוא, ואם לא יקיש מחדש אותו פטיש מסותר, ־ יהיה זה סודו הגדול גם להבא… תמיד יעלה על דעתו כי עלול איזה מנגנון מסוכן להגיח, לתקוע תקיעה משונה ולהציג בפניו בכל שעה שיבחר את שאלת קיומו: סודם של חיים מהו? ומהו הכוח המפסיק־המקפד אותם? אין יודע. רק דבר אחד ברור: אהה, החיים העלובים האלה, הצפויים בכל שעה למכת אלהים כי תבוא…

וכיצד הגיע עד לאותו סוד אפל? אין זאת כי קדם איזה לילה משונה עד מאוד… לא ליל חלומות מפחידים או נדודי־שינה נעימים – אלא תנומה כבדה כתהום, אשר כל החושים ערים בה.

… בית זה, אשר היו ישנים בו, מלא מפה־לפה דיירים, ואין קשר בין דייר לדייר פרט לכך, שהם עוברים ונפגשים לעיתים במעבר הפרוזדור הצר. ולאורך הפרוזדור דלתות אל חדרי המגורים – מספר דלתות – עד אשר יפלא, מנין כאן הריוח למספר זה של דירות. מכאן יוצא ברנש שוקט וקרח, אשר בגדיו תמיד נקיים למשעי; ממנו והלאה שוב דייר, והוא שעיר ופרוע תמיד – וכן תאים סתומים כאלה עד לפתח האחרון, אשר גדלו כזרת והוא סמוך כבר לחדרי הרחצה. מאותו פתח צר מתנדפים והולכים ריחות תמרוקים, ופעמים רואים בו אשה ובתה, שהן גרות לבדן בדוחק נשיי מבושם עד מחנק – –

אכן, לפלא ייראה איך באפלולית מסתדרים בני־אדם, איך דיירות מתבשמות ודיירים מסלסלים או נוהגים רישול בעצמם. אך לא זה הפלא העיקרי שבבית. כי מפרוזדור זה יוצאת במפולש כניסה אל מרפסת – ושם שורש הדע! – שם מטיילות הרוחות, מזעזעות את כנפי היריעות המתנפצות אל הקירות. ולא הן הנושאות בעתה. רע שבעתיים הוא החדר היחיד והסגור על מנעול: בו מקור הרוחות הרעות, ומשם הן מנשבות מבעיתות בעד מחיצות ודלתות ומסכסכות את שנתו של הנער – –

עתה גר בו בחדר עלם חשוף־קרקפת, וגם הוא איננו שורש הרע. הוא בחור מצוי ושכיח, אשר פניו חיוורים וצנומים כפני נזיר, אך רגליו מקושתות־זריזות; הוא לבוש שחורים של תלמיד ועיניו אפורות ומחייכות. אמנם מנהג משונה הוא נוהג, בהיותו מקפיד לגלח את פדחת קרקפתו הגלוייה, עד היראות תנועתן של עצמות הקדקוד מתחת. – אף יודע הבחור לשרוק שריקת אמן, לסלסל סלסולים ולצייץ ציוצים כעפרוני עד שתיבשנה שפתיו משריקה. אך לפניו גר דייר אחר, והוא הוא – אולי מקור הפחדים בלילות, מקור העלטה הכבדה, הביעותים העולים מתוך צללי שינה. ואמנם על הפרוזדור והבית עדיין מרחפת דמותו של אותו דייר קודם.

ברנש שקט ושווה־פנים היה, אחד התושבים בלבושו, בהרגלו ובנימוסיו. חובש כובע־קש משומש ביום־קיץ ומעיל־אלפאגה על גבי מכנסיים בהירים ומרובבים במקצת. מקל בידו, ולרוב גם ספר־קריאה ועתון. הקיצור, אדם מן הישוב, ובלא ספק גם משכיל, שאינו נופל בלשונו מלשונם של תלמידי בית־ספר ואולי עולה עליהם. כן היה האיש אשר דר בחדר לבדו, אף־על־פי שלא נמנע כל עיקר מהיות מעורב בבריות.

אדרבה: הוא נטה להיות מעורב ביותר, ומקרב בסבר־פנים מיוחד חניכים של בית־ספר – מאלה שתשוקתם רבה לדברי רוח, המחפשים אחר דברים שבדפוס ומשתוקקים אליהם בצמאון. – אותם היה מזמין לחדרו, פותח לפניהם כרכים, מציין דא והא דרך פתיחת־ויכוח ומזמין לשבת. ולא היה כל תימה בנטייתו זו, כי הנקל היה להכיר שערירי האיש, חי לבדד את חייו, ולפיכך הוא מתאווה לחברה. מנהגם של השוכנים בדד כך ופעמים התקרבותם גם דוחה במקצת. מרגיש אתה בהם מעין רגשות אפלים, או נדמה כי בדידותם דלוחה היא; בין בצדק ובין שלא בצדק חוששים לקרבתם תוך סקרנות והסתייגות גם יחד – ולא ברצון באים במחיצתם של אלה.

ודאי הרגיש בכך גם הדייר ולפיכך היה מזמין בעקשנות יתירה לעבור מסף החדר ופנימה, חפץ שיראו בספריו המעומדים בארון, ואפילו ישאלו איזה ספר; ולא עוד אלא תוך חילופי הדברים הריהו מראה חפץ יקר ונושן – מיוחס ועתיק־יומין במקצת. למשל: מנורת־חנוכה מעוטרה ומקושטת, והעיקר בה לא הקישוט או יקר המתכת אלא דבר מוצאה מקדוש בישראל; ומכאן רמז על יחוסו של בעל־הדבר בעצמו, על שושלת בעלי ניסים ונפלאות בישראל, שהוא חוליה ממנה. וכל זה ללא התהדרות, אלא דווקא מתוך אותה קרבה פשוטה וחשודה, מקרבת ודוחה גם יחד. הנער מרגיש אז את נשימת הדייר הבודד ורואה מקרוב את תווי פניו החטוטים ומגושמים במקצת, אך לא יקום בו רוח לעזוב את החדר, אלא משתהה הוא בלי חשק.

שמא רוצה הוא כוס־מים? – אף לכך קשה לסרב, אף־על־פי־ ששולי הכוס ודפניה דהים ממשקעי המים שהתנדפו לשעבר, וריחם עומד בה כריח אטום וטחוב של אזוב. נמזגים, איפוא, מים מכד־חרס ואין הם עשויים לשובב את הנפש, אלא נשתים באין ברירה, מאין כוח להשיב את פני המזמין ולהלבין את פניו. כי הוא ממהר במפתיע להיעלב – הדייר הבודד! דווקא חולשה זו מורגשת מיד אף לשאינו־מכיר בו. אהה – מיד מתכרכמים חטטי פניו, מתנפחות השפתיים הצבות כלשהו ולשונו מתחילה לעלג במקצת בעד לשורות שיניו הצהובות – ואז נקלח איזה ויכוח משונה, אשר מוטב שלא התחיל משהתחיל, כי קובל הדייר הבודד ומתרעם בעקשנות מעוררת רחמים ועלבון:

"מדוע, אדרבה, מדוע לא יכנס אליו נער… ולמה לא יחליף עמו דברים בענייני רוח… ועל שום מה שורר שוויון־נפש מדהים דווקא בשורות הנוער, אשר נועד מלכתחילה לקנות דעת?… מדוע – "

ונבוך הנער – הה, לשם מה גרם לוויכוח וכיצד נגרר, ביש־גדא, ליצר של פולמוס עם אדם, אשר חומו מתנדף ופניו מתכרכמים והוא מבקש באיזו עקשנות משונה לקרב דווקא מבקרים צעירים? – אך לא כן עם הדייר הבודד. הלה נושם בכבדות. הוא כועס ומתרעם, ושפתיו מתייבשות. הוא מעלג, ונתקל, אף מקטרג – על החינוך החדש של ילדים וילדות ביחד, על ערכי־הרוח הנידחים לקרן־זווית, על רפרוף המחשבה וקלות־הדעת שהם מנת־חלקו של הדור – ודווקא של הטובים שבו, הנאים שבו, דווקא של אלה שיש מהם תקווה, כביכול: —

"תקווה? – " – סולד הנער מאריכות הדברים – "מה תקווה עלול ברנש זה לתלות דווקא בי? זה הבודד, הערירי… כבד־הלשון, אשר כל דרכו בטרוניה משונה – מה לו ולתקוות שאפשר לתלות בי! – "

כן מתרעם הנער וסולד במקצת, מצטדד שלא ייראה סילודו כלפי חוץ. – כי חם לו, לדייר הבודד. חם לו הוא מזיע זיעה כבדה, מוחט את פניו, את צווארו וערפו! – ועדיין קובל הוא על החום שאינו כדרך הטבע, – כאילו ירדו עליו פלגי החום של השמש, והשרב הלוחץ כנד על קערת־הים, לוחץ גם עליו –

עתה מתנדפים ביתר שאת מי־השתייה בכוסו הדלוחה, והספרים המעומדים בארון רוחשים מיובש. – הה, באין כוח לסבול עוד, צונח הברנש בכסא המיטלטל, אך הוא טרם הפסיק ממשנתו, אף־על־פי שדוק של עלפון הולך ונמתח על עיניו. והוא מוסיף וטוען באותה שארית עקשנות כמבקש לעורר פולמוס־דברים, אף־על־פי שהצד השני מחריש ונמנע מלעורר אף ברמז כל נימוק שכנגד.

– לא… אדרבה… טוען הוא בשפתיים יבשות – הנוער הוא החייב לדעת, ואיך אתם באים ואומרים – לא ידענו! – האם לא חוכא ואטלולא היא – כי מי אתם, נערים מתכחשים? הרי בני־טובים אתם, יוצאי בתי־אבות תמימים ושלמים. בניהם של משכילים ותלמידי־חכמים. וכן עלה לכם, אחרי אשר באתם לארץ – דווקא!…

– – שלום מר… אני הולך. – מסתייג הנער ונפטר.

– זהו… – ממשיך וקובל הוא בשפתיים ניחרות – אמתלא ללכת ובלבד שלא לשמוע בקורת של אמת. ובלבד שלא יהא נפגע, חס־ושלום “השטח”. קלות־הדעת ורפרוף הם המשחיתים כל חלקה טובה, ואפילו אותך, נערי הטוב.

וכאן באה צביטה בלחי מאצבע חמה עד סילוד־נפש, ועמה איזה מבט־עיניים מעולף ותנועת שפתיים צבות מחום ויובש. והם מלווים את הנער הנושא שני כרכים תחת בית־שחיו, גם בצאתו את החדר ובהשיבו את עיניו במראה תכלת־השמים, אשר אין כמוה למרחב ולזוך. שוב נראה זיוו של יום־הקיץ – והוא זוהר מוכה־שרב, אך רחב לאין תכלה, רוטט מזוהר…

והוא מרגיש מעין חטאה בנפשו. הנה קיבל שני ספרים, ואף־על־פי־כן מיהר ללכת. הרי שגמל בסילוד־נפש לאדם בודד, שהוא שרוי בעצב. היה מתחרט הנער חרטה גמורה ושלמה על אשר נכנס אצל זה ועל אשר בא בדברים עמו, ועל אשר נפשו הרכה אינה עשויה לשבור איסטניסות שאינה מוצדקת – אלא היא סולדת ממגע מדומה של יובש. מאבק מחניק של בדידות.

– – “בוך”! – שומע הוא מאחוריו אנקה וגניחה וכריעה של משא לארץ – ושוב דממה. אותה שעה נפתחות פתאום דלתו ימין לפרוזדור ומשמאל, וריצת רגליים מהירה, אך הנער עדיין אינו מפנה את ראשו. הוא מרגיש ויודע, כי כל אותם סילודי נפש וגוף ופלגי החום המחניק רודפים עתה אחריו ביתר שאת

“בוך”! – שב ונשמע אותו שאון־נפילה, ואין עוד ספק כי גוף חי נפל לארץ.

“מה יש? מה קרה?” – רוצה הנער לקרוא וקולו מסרב לו כי, הכל ברי גם לו ואשר אינו איסטניס ורוחו לא נבקה – כבר עומד על אותו דייר ומתעסק עמו בחליו.

ואמנם מתקבצים דיירים סביב לאותו ברנש אומלל ומצפים לסופו של דבר – הללו אינם עוצמים את עיניהם מראות איך יושפל אנוש עד־דכא, איך יפוצפץ לארץ זה צלם אלוהים על ארץ – הו, מה אדיר ונורא! – עומדים הם על האומלל ומחכים, אינם עושים קטנה או גדולה כי נבצר לעשות מה, אלא כך אומרים זה לזה:

– יש לחכות – – זה עובר – – וכך יארע לו פעם בפעם – – מעתה נמשך גם הנער בכוחה של סקרנות, והוא פוסע על בהונות רגליו בזהירות – כחושש לעורר אדם מחליו – – הוא משרבב צוואר ושוקר בעיניים מלמעלה – לשם מה הזהירות? – אותו אדם אינו מרגיש מאום, אינו רואה ואינו שומע, אף כי גלוי־עיניים הוא ומתפתל על הארץ. הוא נכה ומוכה באיזה כוח איום שאינו נראה־לעין – אותו אדם –

– – הה, מה נהיה לצלם האדם! – הגה הנער בפחד ואימה ועיניו ראו רק חשיכה וקטב. – רהיט זע ממקומו, מצע־ברזל חרק על פרקיו, ובין רגליו מוטל אותו אדם – עוד חבטה בקרקע, ושוב גלוי־עינים – תסיסה של קצף – והוא נופל – – מעתה לא ראה הנער דבר – האם המתינו העומדים עד כלות הנפילה, האם התערבו והחישו עזרה לאומלל? – או רק זאת עשו, אשר השתדלו למנוע את אבריו וגופו מחבטות יתירות ומסוכנות בקרקע, בכותל או ברהיטי הברזל – – הוא – הנער – היה אפוף פחד ואימים עד טמטום החושים –

“כך יארע לו פעם בפעם”… – שמע שוב פליטת שיחתם של דיירים –

“ואחר־כך?”

“אחר־כך הוא חוזר וקם ולמחרת שוב מהלך כאילו לא קרה מאום”.

“האמנם דבר לא יזכור?” –

“אלא אם ייחבל חבלה קשה בפניו או בגופו, או ייפצע. אז יהלך מוכה־תמהון ושחוח ימים מספר ויימנע מבוא בדברים עם איש”.

נמצא, כי בכוונה עשה אלוהים, ואת אשר יכה – ירחם… –

שומם ושורק הנער בלבו – כדי שלא יראה אדם את עצמו בשפלותו… אלא יכרע ויקרוס באותו מצב איום של חולי, אך בעיניו לא יראה ובאזניו לא ישמע – זו התרופה אשר הקדים אלוהים למכה! – לכך צפוי האדם לנפול בבית או לכרוע בחוץ – אך אחר־כך לא ידע מאום מכל אשר קרה – כן יכה אלוהים את אומלליו – הה, אל איום ונורא! – ונתלו האימים על הנער, על כל פינות הבית ובחדריו, והבית עצמו יהיה בעיניו למשכן של מארה וקללה מסתורית. באשר יפן ויביט – יראה או יחוש את צל הקללה והוא עוטה כלבוש את הדיירים אשר בקומות העליונה והתחתונה גם יחד –

כן אירע לנער והמראה אשר ראה, מלווהו בפרוזדור הצר ובין פתחי הדלתות הסמוכות. בכל ידמה לראות דמות־חיים מעוקמת או עולם הפוך על פיו. – מי מרשרש שם? – שוב אותה אשה ובתה החומקות אל פינתן המבושמת בושם נשיי סמיך ונודף למרחוק; – ואוושה זו שבכאן? – שוב דייר שקט היוצא ובא בצעדים שאינם נשמעים. – מה עושים כל אלה – וכיצד חיים הם באמת? – חשדים, אשר טרם ידעם הנער, התחילו לפעם בו –

– ואותו ברנש – הקם כבר? – תוהה הוא בסקרנות כבושה.

– קם כרגיל. – עונים באדישות קשישים ממנו.

– ואינו זוכר מאום? –

– מאום. רק חבלה זו אשר נחבל בפניו. לכך חבוש הוא בפניו.

קשה לו לנער, ושוב יפטיר בשפה רפה “שלום” לדייר הבודד, כי ישתמט מהביט בפניו. הלה דווקא יעצור בו להשמיע את דבריו, אך הנער שוב אינו יכול לשכוח כי זה המדבר ומעלג בלשונו ־ הוא חתום בחותם מיוחד.

בעל־כרחו חוזר הנער בלב קשה אל שני חבריו־שותפיו לחדר. יחד יושבים הם על ספר ומחברת, אך לבו בל עמו. עדיין רחשי החולי מצילים באזניו, ועדיין יחוש מעין סילוד וסקרנות גרוייה עד לכאב. אלמלא המורא והפחד, היה חוזר ויוצא את החדר לראות במו עיניו בחוויותיהם של זרים…

“יש חיים שהם עלובים ואומללים מאוד”. – מסיח לחבריו הנער ותומך את סנטרו בכפו, כמו ניסחו מעיניו ספר ומחברת ושוב מראות חיים נעלמים תופסים את מקומם.

ורווח לו, שאינו חושש להעלות על דל־שפתיו את הדברים בקול, כי רשמים גנוזים מכבידים משנה ומצטברים כענן שנוח לו כי יתפרק. ואם פה בחדר – במסיבת שני ריעיו הצעירים־הנקיים כמוהו – יתפרק, לא יהיה בכך משום חשש־סכנה. הוא סוקר איפוא ביתר חיבה וחמימות את שתי מיטות־הברזל הקטנות אשר עליהן פרושים מצעותיהם ואת הדפים המעוכים ומשומשים, המונחים פה ושם בפיזור.

“ודאי…” – עונה חברו האחד בנהימה ותוקע בחטמו בפשטות.

“הו־הו…” – גועה חברו השני געייה משונה וצרודה לאות אישור.

– הו, שמעו חברים, אילו ראיתם מה שראיתי אנוכי. – פותח הנער בשקט.

– אני יורד לשחק… – פוטר את עצמו האחד השחור משמוע.

– בו־בו – גועה־נואק השני המסולסל ועיניו מגולגלות אותה שעה אל מלאכת־המחשבת אשר עשה בצבע במכחול.

– חברים, הלילה אני ישן עם אחד מכם. – שב ולוחש הנער.

– בו־בו – גועה הצייר הכוחל ופועה את גרונו לכל רחבו ועמקו.

– המ… – תוקע השחור בחטמו ומחטט בו באצבע בנעימות.

מיד מרגיש הנער, כי היה רוצה להתמזג עם שני החברים האלה עד היותם מעין בשר אחד, שצבעו שחום כנחושת, והנאתו העצמית כמגולגלת בשמן, ותחושתו את החיים חדה ועשוייה בלי חת. כן היה רוצה לראות את דמות עצמם בעתיד, – כי אז בטוחים יהיו מעלבון, שאננים ממכת־הגורל ומאבן־נגף בדרכם

“הה, מי יתן והיה” – גונחת חרדת־עתיד מעורפלת אי־שם במעמקי לבו הכמוסים ביותר – –

ואחר־כך רד לילה, אך עם החיים הצעירים האלה בצידו אינו חושש כל רע. כי להיפך: נעימה אפלולית החדר ומשתכך בה החשש. שיח לא ישוחחו ביניהם הנערים, אך דומם יביטו לתוך האפלולית נכחם ודומם יקשיבו, – כי החיים מוסיפים לתסוס בהם תסיסה לא־נודעת. אז יציץ האחד מהחלון החוצה והשני ישרבב צווארו ויסתמך על אדן החלון – ושבו וקפאו בדממה. –

ונעימה הדממה, בה גדלים החיים וגמלה המחשבה וההרגשה יונקת ממעיינות לא ידועים; נעימה דממה, שיש בה ממזיגה עם תבל ומלואה – עם החול הנרטב בטללים, עם השמים המשלחים עב קלה ושבים ומחזירים אותה אל נרתיקה, וכן עם עץ צומח בגינה ומאפיל על אחיו הקטנים ממנו – זו הדממה של שירת החיים הצעירים – – כאשר עדין אוהבים נער את נער אהבת גוף ונשמה – בשל היותם נערים, בשל היותם אבות הטהרה – – אז עדיין פתוחים לבותיהם לקרוא איש מתוכו של חברו, והם שוכבים לישון בלי לדעת, איך יברר הלילה את מטען הרשמים של היום. –

שוכבים הם בפישוק רגליים, כשחמימות הלילה מלטפת ודממה סוככת עליהם. גופו של אחד מתקפל, כדרך שהיה מקופל באותו קרב ראשוני – בטן האם; שני אוסף את אבריו, כדרך שעשאהו הטבע לתפוס צמצום של מקום; – עוד לא כל הקרומים נתקלפו מעליהם ועוטפים הם גם עתה את הנער הישן. – וכן ישנים הם עד להפסקה המסוכנת, עת ייבחן כוחו של נער – אם יפה הוא לעמוד בפני מכות שהוכה בנפשו ביום, או עשוי לכרוע. עתה מתקשרים עצביו וגידיו משתרגים ללחום, כי רוצים הם לשוב ולפנות את הדרך לחייו ביום מחר – –

“הוא מוגן וחסוי” – – לוחשים העצבים והגידים וקושרים בקשר אמיץ ביניהם.

“לא, בידינו הוא”. – מזדעפים לעומתם מראות החיים ומסתערים במוראם.

“לאט לכם…” – מתקשרות עליו כמגן רשתות רקמתו החיה – “לאט לכם, מראות החיים, כי עתה שעת שינה ומנוחה לנער”.

“לא היא”. – ממחים כנגדם מראות החיים – “טרם גמרנו עמו את החשבון, טרם אילפנוהו את הלקח הראוי ויש להכין אותו”.

“אנו המחשלים את כוחו”. – גוזרים אומר גידיו ועצביו.

"אם אתם המחשלים אותו – " – גוחנים וגוהרים מראות החיים – “כי אז אין לנו מה לעשות כאן. אבל – מה אם יראה הנער פתאום אדם נגוע או צללים מרדפים, או ליקויים ומדווים במוראם – מי יטהר אז את עיניו? מי יאמר לו: קום ופסח על אלה!…”

– או… – גונח הישן ומתהפך על צידו.

“ה־ה – " – חוגגים מראות־החיים – " הנה התהפך, כי בוער מסקרנות הנער… הוא גרוי מיצר־ידיעה… הנה נפתח לפניו את הקלעים: נראה מה היא ירושה שבדם אבות, ומה נושא כבר עובר של אדם בחובו מלידה – מה נושא הוא עד פי־קבר…”

“אל נא בחפזון” – מתקוממים עצבי הנער וגידי בשרו החי – “כי תחילה ינשום לתוכו מכוחם של החיים ותחילה יניח את ראשו בחיקם של לילות הצמיחה. ילטפוהו הרוחות, ישרפנו השרב, ואכלוהו קרה או חורב – כי אז יהיה מחושל וחסוי גם בפניכם, מראות־החיים הדלוחים” – –

הנער מפשק ביתר בטחה את רגליו, מניע בראשו אילך ואילך, כי משהו ממלחמת הלילה הכמוסה מגיע גם עדיו. הוא אינו פוקח את עיניו ואינו פוצה את פיו. אינו לוקח חלק במלחמה, אך מזדעזע זעזוע של אימה לגורלו הנתון על כף־מאזניים: מי ינצח במערכה כבדה זו?

"חו־חו – " – גוחנים מראות־החיים, גוהרים עליו ומתפרצים קדימה – “הנה עלובים ונגועים, הנה מוכי־אלהים שהקללה בדמם, והנה הטמאים מרחם אמם עד קבר – דע זאת, הנער!” –

“היה שאנן מפחד” – עולה מקרבו קול מרגיע – “אתה טהור ותמים, אינך נושא כל מארה. שקוט ובטח”.

אז יחלש הנער מרוב מתיחות בשינה, זיעה מבצבצת על פניו, והוא מרגיש רק כי לבו – זה המנגנון המסותר והמכווץ – אץ ודופק במהירות, מקיש ומזעיק בכל כוחו – –

איני יודע מה היה לי הלילה. – יקום למחרת ובוש להרים את עיניו או לשאת את קולו.

אך זאת ידע, כי היה ברשותו של שלטון, שהוא למעלה מכוחו, או שב והיה כמלפנים – גוש־בשר קטן בעריסה – כתינוק שסרח, בוש להרים את עיניו אל חברו למיטה ואל השחרחר המנמנם בפאת־המיטה השניה. כמי שקלקלתו מרובה הוא יוצא את החדר עם ספרו ומחברתו. הללו ישנים עדיין – שני חבריו הצעירים.

והוא יורד במסלול הכבוש, אך הנה דרכו נפסקת. הוא עומד במקומו. פתאום הכריז המנגנון הזעיר הכרזת־אזעקה, והוא כורע על כרחו, ומשעין את ראשו לכותל… כי עתה מספר לו המנגנון הקטן את המעשה האכזרי של מערכת הלילה: “נלחמנו עליך, הנער, וגם יכולנו. קשה היתה המלחמה ולפיכך החלטנו, כי הגיע הזמן לכונן בך את אות־האזעקה של החיים. דע כי בכל רגע סכנה ובכל שעה של פורענות עלול לעלות מקרבך קול האזעקה הזאת ואז – אל תירא… כרע תחת השמים הגבוהים והריקים ושא תפילה אליהם, כי פתיל־החיים לא יינתק לפני בוא זמנו. זמנו להינתק יבוא כדרך כל האדם, הנער, ולעת־עתה – היה סמוך ובטוח – בטח בעצמך!”