אבלה הארץ.

למרבה העצב של ימי ערב־יום הדין, הוא יום הכיפורים, נראה ברחובות המושבה הוותיקה, השוכנת בדד על הכרמל, אות מבשר צער וצדקה. קבצן נודד וכרסני השתרך ברחובותיה וגירור סנדליו המרופטים ונקישות מקלו ברעש. עלה וירד ברחוב המושבה בכרסו ובניקוש מקלו, כובעו המהוה לראשו והוא עצמו כמו קנה שררה על המושבה – עד היכן חוצפתו של קבצן נודד, ספק קורדי ספק מסתערב, מגעת! – ואשה צנופה לבושת שחורים נראתה גם היא, מכונסה כציפור של אבל ועושה דרכיה מחרישה. ניהלה האשה אחריה נער עבות־פיאות ופרסה לו מחריטה – חריט הדרך – פת של בוקר ופת של ערב. מידה אכל הנער בפיאותיו העבותות, כמו היה שוטה וחסר־דעת.

אפשר שראתה המושבה לאותות האלה ואפשר שאנשיה־אכריה לא השגיחו בדבר. אך במרומי המושבה – במקום שריד החורבה, שבה נורתה אבן־הפינה של המושבה הזאת לפני שנים רבות – שם כנסו עתה החקלאים הזעירים התימנים בזריזות יתר ובחריצות־משנה את אחרוני הגרגרים של התירס מגרנותיהם הזעירות. אשה קרסה על רגליה וניפתה בנפה את המוץ הקל; וגבר בזחילה נבר ביד בין האשבולים היבשים והערומים מעטיפותיהם – התאזרו יחדיו כוח לסיים את מלאכת הכינוס… ולמטה מהבניינים שנצמדו אל החורבה – חורבה רמה זו אשר ערביים דנוה בשריפה בימי מהומה וזעם ורוחות נשבו בפרצותיה ובקיעיה – הזדקרה באדמומיתה ארובת היקב גבוהה־גבוהה, כשהיא דוממת ועשן אינו עולה מתוכה.

בשאר מדרונות המושבה, אשר עם בית־החולים הישן והעזוב מזה ואשר עם אחורי החצרות של האכרים מזה, ־ גם שם נעשתה מלאכה רבה כמו נחפזו הכל לכלותה, לקראת יום הדין הממשמש ובא: אשר בנה בית נחפז לצקת את הגג ואשר אך זה הניח יסודות, דחק על הסתת לסתת את האבן לבנין. היו מוטלות ערימות הזיפזיף השחור והתעלות נקובות למחצה בסלע. גזעי האקאליפטים שכורתו והובישו התגוללו עוד מראשית הקיץ, ואפשר מלפני שנה, כדי לפנות מקום לבנין אשר יבוא תחתם. תימני בנאי היה לבן מסיד, סתת ערבי זריז בקרדומו, בחור בריין חוזר בחושף־מרפקים מעמל היום – ואף־על־פי־כן צבת העצב…

גריד־גריד… ירד בגירוד־נעל הקבצן בהילוכו ממעלה הרחוב.

כחי… כחי… כעכע ברמה ותקע בשופר קולו ישיש המושבה המקופל בשניים.

אה… אה… אה… התלהב בלי פשר האילם הערבי מילידי המושבה, והיה מגלה בתנועות ידיים אותות של התרגשות.

אכן, מאז היווסד המושבה לפני שישים שנה על הכרמל, והבארון, עליו השלום, חסה עליה בכנפיו האדירות, ־ לא הביאו עמהם הימים הנוראים, כעצב זה שנפרש בשנה זו באווירה. לבנוניתו של סוף הקיץ נפרשה כצעיף כל ההרים והרוח מהים הגיעה ואיוושה בין הגבעות – אך עצב־עצב – – רשרשה בין הגפנים אשר עליהן האדימו והפכו כתום ־ רמזה אל הזית המכסיף אשר נשאר בפירותיו אחרון לעצי הפרי עד למסיק – – הגיעה בקפיצה עד לנופו של החרוב, חבטה עלה יבש שנתקפל, והעלה נשר והתגלגל בין עפאים עד הגיעו לארץ ונפל אל שלכת הגבעול, הקוץ והזמורה אשר קמלו והשמיעו את אחרון רחשם: אך עצב־עצב.

אף לא נודע מאין באה אותה השראת העצב. לכאורה, מנהג כבכל שנה נהגה המושבה – מנהג שנה באה ושנה יוצאת. עברו וחלפו ימי המלכויות, הזכרונות והשופרות בזה אחר זה בשקט, מעלות השחר נהרו עד לעיבור המושבה ערביים מכפרים קרובים ורחוקים רכובים על חמוריהם ונשיהם וטפם עמם – ואם אדמה לא מכרו עוד ליהודים, אך את תרנגוליהם ותרנגולותיהם הכפותים נהרו למכור לכפרות מאצל חוף־הים ומהביצה, מהר אפרים ומהכרמל. מכרו ושבו לחמר על חמוריהם – איש ואשה – אל כפרם ואהלם, אחרי סיימם משא־ומתן של בוקר.

נתרוקנה המושבה מסחר־מכר זה – ויצאו בודדים לומר תפילות בבית־הקברות של מושבתם – אשכנזים אצל קבריהם ותימנים אצל קבריהם – קברי ראשונים זכורים לטוב משנות תרמ“ב־תר”ן ואילך. שם זקנים ותמימי־דרך נחו וצעירים מתי קדחת שכנו עפר; נשים שעמדו לימין בעליהן כנשי־חיל בתלאה וסבל וגברים שהגיעו לשנות זיקנה מופלגת על אדמתם, אדמת הטרש, שנשתבחה והלכה. זקנים כצעירים פרסו משם בשלומם של החיים מעבר לעצי האורן הנטועים סביב – אך לא הביאו ניחומים ומרפא ללב כבכל שנה בימים אלו.

גריד… גריד… – חזר ברעש ריפוטו של הקבצן נודד הדרך.

חריק… חריק… חרקה מאחוריו הקבצנית העטופה שחורים והנער מהלך לפניה גדל־פיאות כשה־קדושים.

טיף… טיף… נשרה גם טיפת גשם מעננה קלה ומרחפת ונחה על עלה התות או האזדרכת – מעצי התות והאזדרכת שבפתח בית וכניסה.

והשתהו בחבורות בני גיל־העמידה של המושבה, כי האבות הלכו מכבר לעולמם, כמעט עד לאחרון. עוד נשאר אחד מהלך בודד כאלון רב־סיקוסים וזקנות שתיים או שלוש נשתיירו מראשונים. אך המושבה כולה עמדה בסימן גיל־העמידה ועל גבו רדף־השיג דור שלישי למושבה – הללו עומדים והללו צומחים מהר כדרך־נעורים. הצד השווה בשני הדורות האלה שהקלו ראש בדברים שבמסורת שלא כאבותיהם הראשונים מהגולה. עולה ממערב־אירופה מקיים להם כעת את נוסח המסורת ותושב זריז ומקרוב בא נושא בטורח בית־הכנסת. הם, בני המושבה עצמם, פטורים, ואף־על־פי־כן שכנה גם בפניהם העננה ונתנה את אותותיה: דיברו בשמד אחיהם בגולה והיו משיחים בפורענות שהתחוללה עליהם – הדים כבדים ניסרו בשיחתם על עניינים עומדים ברום־עולם – ענייני יהודים וגויים בזמן הזה.

טיף… הרביץ רביב של גשם אקראי את עלי האזדרכת.

בז… בז… צרח צריחה חדה הבז מבין עפאי אקאליפט גדום.

ושבה והשתררה דומיה של בין־ערביים מסביב – במושבה גופה ובירכתיה, בהר וברחובות הנספחים אליה – – –

– דודי… – עמד וטען אז זכריה הצעיר טענה רהוטת־לשון, אצל עץ האתרוגים שבגינת רבי עמרם התימני – דודי… רצוני באתרוג לקראת החג.

– מה אעשה… מה אוכל עשות… – שת רבי עמרם עצות בנפשו והמעיל השחור יורד עד קרסוליו, הטבול מעומד לראשו וזקנו עוטה במבוכה נראית לעין את פניו הענווים – והאתרוגים בצמצום בשנה זו, זכריה… בצמצום רב…

קרסו השניים, זכריה ודודו, תחת נוף העץ. אף שקטן העץ, שבחו גדול. בין עפאיו המעטים חבויים בסתר האתרוגים, אשר שמם נודע להידור בכל, כי זרע העץ מתימן הובא ומהזרע עלה וצמח, אף לא “הורכב”. שנה – ומרובים הם אתרוגיו, שנה – ומעטים הם במספר. בשנה זו חל בהם צמצום – אתרוג גדול מפה… ארכרך אחד משם… פחוס וקטן מזה… סגלגל אשר בשתי ידיים ייתפס ואחד פעוט כבן־פקועה… הצד השווה בכולם שכשרים הם למהדרים ורבים הקופצים עליהם.

– דודי… – חינן זכריה את קולו בקומו מקרוס וזקנו הצעיר והשחרחר הזדקר בענוות חן אל פני רבי עמרם – תשית עלי ככל אשר תשית ובלבד שיהיה לי האתרוג.

– צמצום… בצמצום רב… – הצטדק רבי עמרם, וקם גם הוא מקרוס אצל העץ, מבקש על נפשו ועל נפש עץ האתרוגים, אשר מיעט לשאת את יבולו הפעם.

ראתה גם הדודה מעבר לשבכה בשניים, כי שרויים הם בספק של מיקח־וממכר, והזדרזה להצטרף אל הנושאים־והנותנים באברקיה וצמידיה, בעגיליה ובחריט ראשה האדמדם. רצתה האשה להניח את דעת זכריה האחיין, אך עם זאת ידעה בצער מיעוט היבול של עץ האתרוגים. לפיכך הביטה כה וכה בעיניה החיות אל הגינה סביב… ובגינה גדל התירס למאכל התיש והעז… שיח נענע צמח פרא והפיץ ריחו. בסמוך אצלו עלה באצילות “ריחן” וניחוחו הזכיר שעתה של הבדלה. יתר־על־כן: שיח פלפל עמוס פירות קטנים ואדמדמים עלה ושגשג כאן בצנעה. מאחוריו, זה העץ המיסתורי ה“גאת”, אשר כוח וליח בעליו והם משרים בלועס אותם שמחה שבלב, בריות של גוף. ראתה האשה בצער העומדים ותלשה בידה מעלי ה“גאת”, נתנה לאחיין זכריה, לאמור:

– קח, זכריה, ללעיסה מהעלים. אף “ריחן” למוצאי־השבת תקח. ומה נעשה לאתרוגים, כי מעטים הם השנה? – בצמצום רב…

לעס זכריה בזווית פיו את עלי ה“גאת” – לעיסה רהוטה בין שיניו המצהיבות – והרגיש במיץ שנפרש מהם. אמנם בתימן גדל ה“גאת”, כמוהו כעץ ה“כינה”־האקאליפט ולא נאכלו ממנו שם אלא עליו הגדולים בלבד, אך פה בארץ יספיקו גם בעלים קטנים של שיח לשובב את נפש הדואב… ושבו לקרוס בשניים ובשלושה מתחת לעץ האתרוגים, זכריה הדוד והדודה, שמא יימצא לבסוף אתרוג אשר אין לו עוד קונה ומחירו לא רב, כי גם רבי עמרם אינו רוצה להשיב את פני זכריה ריקם.

ונמצא שכן באותה שעת בין־הערביים, אשר מעבר לגדר הצטרף לשיקול־הדעת שבגן. ושכן שני על קרפיפו ישב מנגד והמשיך ביד משערת־זקנו, כשהוא שרוי בעיון חמור: יימכר אתרוג לזכריה או מחירו יהיה גדול ממנו? – – גדלה שליטתו של עץ האתרוגים בשעה זו, כבשה עולם. בעליו הירוקים, באתרוגים החבויים ביניהם, במים ששתה מידי רבי עמרם כל השנה ובמיעוט היבול שהביא בסופה – בכל אלה נשקל עתה העץ שיקול־דעת רב ופירותיו נמדדו בכוונה רבה.

אף נשים התכנסו אצל בתיהן מזה ומזה בין העומדים. האחת זריזה שקוששה עוד לעת־ערב וכנסה חבילת זרדים מכל אשר מצאה ושכנתה העפרורית כרגב אדמה אשר עיניה קפצו מתוך קמטי פניה – עיני ציפור גדולות, שחורות ועצובות – – עמדו הנשים מזה והגברים מזה, מקשיבים לשיח־ולשיג בגינת רבי עמרם וצירפו בקול את הרהוריהן הן, מאשר חשו בשורש נשמתן בשעת בין־הערביים – ערב יום הדין.

– ברוך השם… ברוך השם… – דובבה המקוששת והניחה חבילת זרדים שלה – ארץ זו יש בה לחם לאכול ובגד ללבוש… טובה הארץ וכל האומות לוחמות עליה וחומדות בה….

– כל שנה… כל שנה… צום ותענית… ובשנה זו צום ותענית גדולים… – נענתה שכנה מהרהורי לבה, ועיניה הגדולות קפצו כתהומות של צער, כארובות של יגונים.

– דודי… קפץ לתוך הלחש והנחש זכריה הצעיר לשדל שידול אחרון את דודו, רבי עמרם – הרי עשירית הכסף וקם לי האתרוג.

נשתתקו הניצבים מזה והמלחשות מזה לשמע הדברים ושקעו הכל בציפייה גם הם. “עמרם מרוויח… לא מרוויח…” – חיווה בהיסוס את דעתו השכן הצנום כמבקש לרכך את מידת הדין. – “כל השנה נתן לעץ מים לרוויה והמים עולים בכסף רב…” – המשיך משערת זקנו השכן על הקרפיף והתעטף סוד של שיקול דעת ועיון. – “באמת בחמישה שילינג האתרוג – ולא מרוויח…” – חיווה את דעתו ונקב מחיר בדרך אומדנה השכן הצנום משמאל. – “יהא, רבי עמרם… ובשישה שילינג יקום לו האתרוג לזכריה אחיינך…” הפיג את המתיחות בעצה שכן מימין.

– יהי האתרוג לך, זכריה. – נענה רבי עמרם לאחיינו, כפוי בין היסוס לכוונה טובה והוסיף על דברתו – באמת לא מרוויח…צמצום גדול… ומעטים האתרוגים… יבורך השם…

פנה זכריה והלך משם בפסיעות מאוששות לצד צריפו – האחרון שבצריפים הצופים אל אדמת הטרשים סביב. זכריה הרי “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים – אך לפני שלוש שנים עלה, שלא כדוד עמרם אשר בגפו ובתרמילו עלה עם פליטי תימן הראשונים לפני שלושים ושבע שנים. מכאן גם נימוסו של זכריה הצעיר וחיוכו המשדל ומפיס כל דעת. קפץ זכריה על הטרשים. דילג על פני האבנים בדרך אל הצריף והאדמה – אדמת הכרמל – מאדימה נגד עיניו; בקעות הכרמל ורמותיו מרחיבות את דעתו, בהתפשט הדמדומים ובהטיל עננים קלים כתמי צל סביב. נשקף הים מקרוב בין גיאיות כמבקש לבוא גם הוא בין הכרמל.

– יבורך השם… יבורך השם… – קידמה את פני זכריה בקפיצתו השכנה המקוששת – ארץ זו יש בה לחם לאכול ויש בגד ללבוש… לכך כל האומות חושקות בה… וכל הגויים חומדים אותה ונלחמים עליה…

– צום ותענית גדולים… – התריסה נגדו האשה העפרורית, ספק בזעם ספק ביגון עיניים, והיא מנופפת בקצה החריט, לוחשת בבבות עיניה השחורות – כל שנה ושנה צום ובשנה זו הצום גדול – ל… ביפו צום… ובירושלים אבל… כי צער רב לכל הי־הודים…

כבר כלתה רגל מהרחוב, כי עוד מעט וילכו אל התפילה. אישי נרות דלקו והבהבו בכל בתי־הכנסת. פרוכת הזהירה מעל ארון־הקודש וספסלי ישיבה ערוכים עמדו. בבית־הכנסת של הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, כבבית־הכנסת של ספרדים אשר באגף נמוך של “הדיפו הישן”; ובשניים אלו, כבבית־הכנסת הנידח אשר בצריף התימנים, הצופה אל אדמת הטרשים של הכרמל. יצאו ההולכים אל התפילה וראשון להם ירד ממעלה הרחוב בגירור סנדל ובנקישת מקל הנודד הקורדי גדל־הכרס שטליתו עליו. משום־מה באו כנגדו מיד גם האשה הלבושה שחורים והנער גדל הפיאות עמה ־ כיפתו, כיפה של תכלת רקומה, חלוקו לבן, גרביו לבנות ונעליו לבנות – שה־קדשים טהור אשר ילדי המושבה החלו מתקלסים בו. הללו התקבצו סביב והראו עליו באצבע, והללו קרעו את עיניהם בתמיהה ולסוף החציפו: ראו, – קראו – פיאותיו מגודלות… לבושו לבן…

התרוקנו גני המושבה, כי משחקיהם הקטנים, לבושים ורחוצים יצאו אותם ומיהרו אל התפילה שהיתה תלוייה בשפתי אבותיהם. הרי הם מקפצים ומדלגים במבוא של בית־הכנסת, ששים על אמהותיהם, שמחים על הוריהם שקבעו להם היום הזה מקומות תפילה לחוד והתפלגו לעזרותיהם השונות. האחרון לשרידי ראשונים במושבה היה מהלך ובא זקוף כאותו אלון בודד והזגוגיות במסגרתן יושבות בקצה חטמו. אף הישיש הכפוף בשניים בא בחניוּת, מכעכע ומביט לארץ, תוקע בשופר קולו – עד למדרגות של בית־הכנסת הגיע וגרף את חטמו, תקע דברים לכאן ולכאן. קרבה שעת־הדין והתקרבה מאוד.

היא באה והתכנסה מהכרמל. נאספה שעת־הדין ואצה משתיים ושלוש בנותיה של המושבה הזאת, החבויות גם הן בראשי גבעות קרובות ומרוחקות ממנה. החלה מנצנצת עם הערב כאור רחוק, דולק בין הכרמל והרי אפרים, עם שתיים ושלוש נקודות האור של הישובים העבריים החדשים שקמו בעת האחרונה – נתעצמה מאוד בדידות השעה ואימת־הדין גדלה.

“על דעת המקום ועל דעת הקהל” – בקע בניגון גדול החזן של בית־הכנסת ואימה תקפה את העומדים.

“על דעת המקום” – – פצחו קולות ערבים יותר מהאגף הצנוע של “הדיפו הישן” והלחן הספרדי עלה והתרפק.

“על דעת הקהל” – – ציפצף הקול המסולסל מהצריפים אשר עם בית־החולים הישן והעזוב, והקול קול זכריה אשר “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים, שלא כעולי תימן הראשונים.

וענו קולות מתפללים – קולות מצפצפים מצריף התימנים וקולות נוגים מבית־כנסתם של ספרדים. התפרקו בהמולה כמו ציפו לרגע זה, והקול מבית־הכנסת אשר בעיבור המושבה, הנושא עליו את שמו של אבי הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, גבר על כול. כאן עמדו בני העמידה האכרים עטופים בטליתותיהם לכתפיהם אשר לא הורגלו בכך ומלמלו בהמהום עבה. עולה ממערב־אירופה אסף אצל “הקיטל” הלבן שלו וטליתו הרקומה צווארון של כסף את בני־ביתו, כשהוא מתפלל תפילה “ריפורמית”. כאן זקנים ניצבו עם ספרי־תורה לשני צידי ארון־הקודש וילדים התכנסו אצל הבימה לחזות במתפללים.

– גדל־הפיאות מתנועע בתפילה… – הצביעו בסקרנות לצד הנער הלבוש לבן…

– סורו ממנו… לכו… – נפנף במקלו תנופה רחבת היקף הקורדי הכרסן והעוטף טלית, כשהוא מביט בזעף מתחת לגבותיו השעירות.

והנער התנועע. הקורדי ישב אילם מאחוריו, כמעיד עליו ועל הנער את כל המתפללים בקודש. טף ותינוקות של בית־רבן הקיפו את השניים, כי רק עתה נראה להם הקשר בין הקורדי הכרסן ובין הנער הלבוש לבן והאשה העטופה שחורים, אשר הציצה מבין חרכי העזרה העליונה ותהי בעיניהם לפלא… תפילה – והנער התנועע. תפילת “שמונה עשרה” – וצר לנער המקום בפנים הספסל, יצא מחוצה לו והאריך להתנועע. נד פנים ואחור. סיים – וישב כשהוא מסלסל את פיאתו ומביט לצדדים מבט תמים, כשואל את הכל: יפה עשיתי? – –ופרחחים מסביב נרגשים מאוד, קונדסים נכנסים בחום איש ללחיי רעהו, מצביעים באצבע וסחים בקול:

– הוא מדבר אידיש…

– והמסתערב מדבר ערבית…

– הזקנה לוחשת וקולה אינו נשמע… שילוש משונה מאוד נזדמן למושבה…

ולא הוסיפו, כי אותה הרגשת תמיהה שררה בליל־כיפורים זה לא רק בלב הטף. מבוגרים יצאו אל הפלוש לשאוף רוח ושאלו: מה אירע שכה רבו המתפללים בשנה זו במושבה? – – ערביים, ילידי המושבה, היו משמימים ביראה בריחוק־מקום, כשהם צנופים במטפחות הראש ומביטים אל בעליהם־מעבידיהם היהודים, כשואלים: על מה ולמה נזעקתם ככה להתפלל בשנה זו יותר מבשנים קודמות? – – אפילו עצי גן־המושבה מנגד, אותם עצי־נוי כפופים שנשתלבו בבדיהם משני צידי הרחוב, בסימן שאלה ניצבו לאמור: על מה ולמה בני המושבה הזאת שגדלו עמנו – מרבים להתפלל בליל־כיפורים זה – שמא הכרמים הקדימו להאדים את עליהם לפני שלכת והוא סימן רע ליין, או פורענות אחרת נתרחשה ולא ידענו?

– ירחם השם… ירחם השם… –ליחשה במדרון אל מול אפלולית זו של ערב האשה שהיתה מקוששת ועתה התפללה בשפה נעה – ארץ זו כל הגויים לוחמים עליה…

– צום ואבל גדולים… – ליחשה וניחשה לעומתה התימניה העפרורית שעיניה גדלו עם חשיכה כעיני ציפור הלילה והיא כמדברת אל הרוח, מדובבת את הגשם, מסיחה אל אילנות ואדמת טרשים שכוסתה נגוהות והעלתה צללים.

אפשר כי משורש נשמתה ניחשה האשה המקוששת את טוב הארץ, אשר גויים נלחמים עליה, ולפיכך ניצבה איתן על רגליה האמונות להליכה בהר. וכן אפשר כי חברתה שאבה מתהום חושיה את הצער והאבל, בהם האומה כולה, כביכול, שרוייה ואין מציל ואין פודה? – – כי אורותיה של ספינת־משמר ניצנצו כבר ממרחק סמוך לחוף הים ואורבים הללו ליהודים לבל ייכנסו לארץ. מחרוזות אורות עלו והתנצנצו מצד צפון, מקום שם מחנות פליטים גודרו בחוטי־התייל ושם ניתן להם – “מעפילים”… כל הארץ הוצפה עם לילה באורות עוינים והזרקור סובב־סובב על פני ההר, הכה ממרחק רב באלומות אור, כדי לצודד את נפש ישראל וללכדה בפח.

– כל הגויים… – עמדה איתן המקוששת אל מול אורות שמים.

– ביפו צער… ובירושלים אבל… ג־דולים… – האפילה חברתה בעיניה הגדולות על האורות מתחת והאורות ממעל כאחד.

גם צעירים זקפו את עיניהם לשמע לחש אימהות – אותם צעירים מסולסלים ושחרחרים, אשר אמרו עליהם כי הם מ“אצ”ל" ויש אמרו כי הם מ“לחי”, אך לדעת כל בריונים היו שהפילו את חיתיתם ומוראם על עמי־הארץ מסביב. הללו עמדו כעת – אחד במכנסיו האמוצות החדשות והשני בכתונת משובצת; אחד בכובע לראשו כשהוא שמוט הצידה ואחד שתשחרתו נאה, אך טליתו עליו – מנהג “בעל בעמיו”. היו זוקפים את עיניהם ממקום אדמת הטרשים אשר עמדו עליה, כשרוח אחרונה של ערב מדלגת עליהם בקפיצות.

וקפצה על פני גבעות הרוח, נשקה לחרובי־הבר; נחה שעה קלה וצנחה אל הטרשים; צררה פריסת־שלום מבית־הקברות אשר בקצה המושבה והביאה עד הלום מדבדובם של ראשונים – ממתי־קדחת ששכנו בעפר הטוב של המושבה הזאת ומעלמה רכה אשר ענדה מתחת מצבתה זר־גבורה מזהיר, כפרשת עלומיה הקצרים. קפצה הרוח, וככל שהתקרבה יותר, אספה גם כוח־יתר. מבין נופי החרובים העבותים ומבדי הזיתים המכסיפים, מעלי הגפן הנמוכה – כינסה את כוחה והרחיקה טוס. עד לים פרשה הרוח את כנפיה באיום ואל תוך התכלת השוקעת והולכת עם חופו של הכרמל – דילגה ונעלמה.

– “וול”… "וול… שמדות ופורענויות בחוץ… פליטים ומעפילים… אנית־משמר שומרת אל החוף, כארוב אל מבריחים… וכן לילה לילה… וכן יום ביומו… זמנים הגיעו… – סחו במבוא של בית־הכנסת האכרים בני גיל־העמידה ופניהם חמרו.

– והרי שמענו כבר גזירות שגזרה הרשות… וחסדים שגמרה להיטיב עמנו… מה עוד יש לצפות? – רטנו קשות.

– “כל נדרי ו־אסרי” – השמיע החזן אותה שעה והשיחות נדמו על כל פה.

שליח הציבור השמיע את נדרו באזני הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, והקהל שילש שלוש פעמים אחריו כדין. זה היה הרגע המקווה גם לילדים: הילדות בשמלותיהן החדשות והקלות ניצבו ממודנות, כי ירד מעין רוח־מיסתורין באווירו של בית־הכנסת ומכאן יצא והתפשט אל פרשת הרחובות ששממו מאין עובר. שוב לא צרח בז והאקאליפטים הגדומים דומם ניצבו – נכונו לקראת הצום ביום מחר, בו לא יונף פטיש ותשם אדמת הכרם, מלאכה תושבת ורק שוועה תעלה למעלה – למרומים.

– – ביום המחר – תעלה השוועה מבוקר ותינעל זעקה עם ערב, תפוץ מגבעת הכרמל הזאת, בה נאחזו אכרים עברים ועולי תימן קשי־עורף – והיו לעם אחד. תפוץ השוועה מהגבעה האמיצה במורד כבישה החדש, מקום שם ייראו מרחבי החוף, ותערוך את מלחמתה אל ספינת־משמר אויבת, תשתער אל גדרות התיל הכולאים מאות אחים פליטים ותפיצם – – כעת מחר יהיה האות, כאשר תדלג הרוח על גבעות ובין עובד תשתעשע עם חרובי־הבר – או אז יתקע שופר ויפלו כבלים מעל יהודים אסירים ונדכאים.

“כל נדרי ו־אסרי” – צפצף גם זכריה בניגונו החד והנוגה כאחד, כשעדתו ובני שבטו מקשיבים סביב ועונים באנחה.

“טובה הארץ” – לא הרפתה האשה המקוששת ממחשבתה ביום וניצבה איתן על שתי רגליה כנכונה להלחם בשער.

“צום ואבל גדולים” – לחשה התימניה העפרורית והיא משביעה את הצום ואת האבל, את צער ישראל וכוח תפילתו, לשבור ולנתק ביום הגדול והנורא הזה את הכבלים והעבותות, כפשתים אשר יבערו באש.

אך לא יכול זכריה לנחש את הלחשים והנחשים סביב, כי היתה שרוייה שמינית שמחה בלבו, גם בעמדו עטוף בטליתו כשליח הציבור. פניו השחימו כלפי מעלה, פני השחם המעוטרים חתימת זקן קלה ומסתלסלת, והתלחלחו עיניו השקדיות בחום ובערמה, בזכרו את דודו רבי עמרם היושב נגדו במעילו. – – אפשר כי שמינית שמחה שבלבו היתה נובעת מאותם עלי "גאת " אשר לעס בגינת דודו ואשר מיצם היה כלשד בעצמותיו – – או את האתרוג זכר, זה האתרוג החבוי עתה בנוף העץ, אך עתיד ביום החג לפאר את צריפו עם המהדרים ־ שש ועלז לבו.

“כל נדרי ואסרי” – אינפף ופצח בקול גדול, ותפול המולה בקרב עדתו כהמולה שתעורר רוח, בנפלה אל תוך אמיר של עץ־חרוב עבות.

שוב לא נודע מי כאן בונה בעליות ביתו ומי יוצק יסודותיו… מי מפסיד ומי מרוויח… השכן מהקרפיף לא הגה בשאלה אם שתה עץ האתרוג מידי רבי עמרם מים לרוויה כל השנה ונמצא מוציא הרבה על השתייה ומפסיד בפרי… אף אותו תימני צנום שוב לא חשש, שמא הפריז ר' עמרם בנקבו את מחיר האתרוג בחמישה שילינג כדי להפיס את דעת השכנים, או אולי ציצמם בביקושו… היו הכל שקועים בתפילתם והסיחו דעתם מעסקי פרט ועסקי ציבור, חיי שעה וחיי נצח, עולם הזה ועולם הבא – – בתפילה היו מעייניהם: בתפילה כאשר קיבלו אותה אחרי חורבן הבית והיא קצרה, אך באו חכמים אחר־כך והוסיפו ונעשתה גדולה ־ לגלויות תימן, ספרד ואשכנז בשווה כמעט.

“כל נדרי ואסרי” – נתמזגו גם הם עם תפילת ישראל אחת, תפילת ישוב אחת, תפילת הצלה ופדות, תוך כוונה להבקיע בפעם זו שערי שמים – –

כלתה תפילת הערב ולא נודע עוד, אם אמנם הצליחו להבקיע את שער השמים מהצריף שבמדרון זה או מבית־הכנסת הגדול והמפואר אשר בעיבור המושבה על שם הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו. אפשר כי מאגף הספרדים אשר בבנין “הדיפו הישן” נתקבלה תפילה או אולי מאצל החורבה המתנוססת במקום גבוה, שם החקלאים החרוצים אספו ביום את אחרוני גרגרי התירס והטילו את האשבולים היבשים והערומים מגלימותיהם לערימה. על כל פנים, עוד יום־תפילה ארוך נועד למחרת ואשר לא נתקבל בערב אפשר שיתקבל מחר – והתפזרו יראים ומאמינים לעלות על מיטותיהם, כשרוח צום מדכדכת את נפשם וטעם תענית מסגף את גופם.

“הגויים לוחמים על ארץ זו” – הגתה בבטחה שבאמונה התימניה עזת־הרוח.

“וול…וול… שמדות ופורענויות… גזירות…” – אספו את כתפיהם הגסות בני־העמידה שבמושבה תוך אמירת־ביניים, כשהם מקבלים עליהם את הנטל של סבלות הדור.

“צום ואבל גדולים…” נעצה את עיניה התימניה העפרורית, והיא כציפור לילה המנחשת לאות אשר יבוא – –

נדמה המושבה על בתיה ורחובותיה, אנשיה וילדיה והבהמה למיניה אשר בה. נדמה על כרמיה שהחלו כבר בשלכתם ועל עצי־החרוב אשר השירו עלה־עלה יבשים וממוללים – נדמה על היין אשר תסס ביקביה ועל הגרגרים אשר כונסו לאסמיה, ככלות השנה אשר יצאה… כן נדמה על גני הנוי שבה, הגזומים לפאר, על האורנים הנמוכים אשר סביב למצבות ולציונים של מתי המושבה ומייסדיה – לא דיבדבה עוד שפתי ישני עפר ולא הניעה זר גבורה שהיה מוטל על פני ישנת־עפר מבנות המושבה לנצח.

– – רק במדרון למטה נשמעה עוד בדומיה אוושה קלה. בין שיחי “גאת”, פלפל וריחן שתול בפח עברה. מעל ראשיהם של עז ותיש מנומנמים על ריפודם חלפה. מתחת לחלונו של רבי עמרם רשרשה וחדלה מיד. כי עץ האתרוג הוא שקיפל את נופו ללילה. ולא מגדלות קיפל, אף לא משום עזות איווש בעפאיו. על שום פירותיו המעטים נתכנס משנה – על הגדול והסגלגל אשר בהם ועל הפחוס ובן־הפקועה שנפלו בהם בשנת צמצום. כי בכל מיעוטם וצמצומם, עדיין היתה כשרותם גדולה לקראת החג אשר יבוא, ־ ובכשרותם הכוח להפיג רגשות אבל מלבם של מהדרים, לדחוק עצב מלבם של ישראל, כאשר יפוגו העצב והאבל בעבור ימי־הדין הנוראים.

תמוהה היא דפיקת־לב של נער. רופאים אולי יאמרו: דפיקת הצמיחה היא, לאמור: תקופת גדילה היא לנער, שהוא צומח צמיחה פתאומית ואין לבו מספיק לפתח את זרימת המזונות אל אברי גופו שגדלו… אך אני לא כן עמדי: העבודה, שגם בדפיקת־לב של נער יש משהו מדפיקת־לב הזקן, ־ מאותה דפיקת אזעקה, אשר עמה נקפד לב – זה סוף פתיל־החיים.

יוצא נער כדרך הטבע עם בוקר, הולך במסלולו הרגיל דרך החצר, דרך פשפש פתוח, נכנס לחצר בית־הספר, ופתאום – עמוד: אירע משהו שלא כדרך הטבע וללא דוגמה לפני כן, כי פתאום התקומם אותו תא־החיים המכווץ, הקיש בפטיש קטן וזריז– תיק־תיק – הקיש ללא פשר וסיבה ונדם תוך ציפייה אילמת.

מה זאת ועל מה זאת?! צונח הנער כי ברכיו פקות, משעין מרוב חלחלה את ראשו אל כותל, ועדיין הכרתו בהירה ופועלת: ־ הירוץ לרופא או יזעיק חברים? – לא זאת אף לא זאת… כי כאן ימתין ויאזין, יצפה לסופו של דבר… כי כמוהו כזקן כולו תהייה וחרדה: כועס עליו שר־החיים הגדול, ומי יאמר לו חדל? – ופיו אינו נפתח לקרוא לעזרה.

מקרוב צוהלים קולות ילדים – הושט ידך ויופיעו מיד גדולים עם קטנים; פתח פיך – והכל יחושו – ואילו הוא שותק וממתין… עינו נחה אילמת על פרוזדורי בית־הספר הסואנים כבר מתשואות, ובקרן־זווית אשר בפרוזדורים האלה חדר־הרופא אשר אליו יחוש כל ילד כואב; – ואף־על־פי־כן אינו מתאמץ להגיע שמה, אלא שוהה דומם, כובש את אימתו ומקשיב.

סוד הוא, ואם לא יקיש מחדש אותו פטיש מסותר, ־ יהיה זה סודו הגדול גם להבא… תמיד יעלה על דעתו כי עלול איזה מנגנון מסוכן להגיח, לתקוע תקיעה משונה ולהציג בפניו בכל שעה שיבחר את שאלת קיומו: סודם של חיים מהו? ומהו הכוח המפסיק־המקפד אותם? אין יודע. רק דבר אחד ברור: אהה, החיים העלובים האלה, הצפויים בכל שעה למכת אלהים כי תבוא…

וכיצד הגיע עד לאותו סוד אפל? אין זאת כי קדם איזה לילה משונה עד מאוד… לא ליל חלומות מפחידים או נדודי־שינה נעימים – אלא תנומה כבדה כתהום, אשר כל החושים ערים בה.

… בית זה, אשר היו ישנים בו, מלא מפה־לפה דיירים, ואין קשר בין דייר לדייר פרט לכך, שהם עוברים ונפגשים לעיתים במעבר הפרוזדור הצר. ולאורך הפרוזדור דלתות אל חדרי המגורים – מספר דלתות – עד אשר יפלא, מנין כאן הריוח למספר זה של דירות. מכאן יוצא ברנש שוקט וקרח, אשר בגדיו תמיד נקיים למשעי; ממנו והלאה שוב דייר, והוא שעיר ופרוע תמיד – וכן תאים סתומים כאלה עד לפתח האחרון, אשר גדלו כזרת והוא סמוך כבר לחדרי הרחצה. מאותו פתח צר מתנדפים והולכים ריחות תמרוקים, ופעמים רואים בו אשה ובתה, שהן גרות לבדן בדוחק נשיי מבושם עד מחנק – –

אכן, לפלא ייראה איך באפלולית מסתדרים בני־אדם, איך דיירות מתבשמות ודיירים מסלסלים או נוהגים רישול בעצמם. אך לא זה הפלא העיקרי שבבית. כי מפרוזדור זה יוצאת במפולש כניסה אל מרפסת – ושם שורש הדע! – שם מטיילות הרוחות, מזעזעות את כנפי היריעות המתנפצות אל הקירות. ולא הן הנושאות בעתה. רע שבעתיים הוא החדר היחיד והסגור על מנעול: בו מקור הרוחות הרעות, ומשם הן מנשבות מבעיתות בעד מחיצות ודלתות ומסכסכות את שנתו של הנער – –

עתה גר בו בחדר עלם חשוף־קרקפת, וגם הוא איננו שורש הרע. הוא בחור מצוי ושכיח, אשר פניו חיוורים וצנומים כפני נזיר, אך רגליו מקושתות־זריזות; הוא לבוש שחורים של תלמיד ועיניו אפורות ומחייכות. אמנם מנהג משונה הוא נוהג, בהיותו מקפיד לגלח את פדחת קרקפתו הגלוייה, עד היראות תנועתן של עצמות הקדקוד מתחת. – אף יודע הבחור לשרוק שריקת אמן, לסלסל סלסולים ולצייץ ציוצים כעפרוני עד שתיבשנה שפתיו משריקה. אך לפניו גר דייר אחר, והוא הוא – אולי מקור הפחדים בלילות, מקור העלטה הכבדה, הביעותים העולים מתוך צללי שינה. ואמנם על הפרוזדור והבית עדיין מרחפת דמותו של אותו דייר קודם.

ברנש שקט ושווה־פנים היה, אחד התושבים בלבושו, בהרגלו ובנימוסיו. חובש כובע־קש משומש ביום־קיץ ומעיל־אלפאגה על גבי מכנסיים בהירים ומרובבים במקצת. מקל בידו, ולרוב גם ספר־קריאה ועתון. הקיצור, אדם מן הישוב, ובלא ספק גם משכיל, שאינו נופל בלשונו מלשונם של תלמידי בית־ספר ואולי עולה עליהם. כן היה האיש אשר דר בחדר לבדו, אף־על־פי שלא נמנע כל עיקר מהיות מעורב בבריות.

אדרבה: הוא נטה להיות מעורב ביותר, ומקרב בסבר־פנים מיוחד חניכים של בית־ספר – מאלה שתשוקתם רבה לדברי רוח, המחפשים אחר דברים שבדפוס ומשתוקקים אליהם בצמאון. – אותם היה מזמין לחדרו, פותח לפניהם כרכים, מציין דא והא דרך פתיחת־ויכוח ומזמין לשבת. ולא היה כל תימה בנטייתו זו, כי הנקל היה להכיר שערירי האיש, חי לבדד את חייו, ולפיכך הוא מתאווה לחברה. מנהגם של השוכנים בדד כך ופעמים התקרבותם גם דוחה במקצת. מרגיש אתה בהם מעין רגשות אפלים, או נדמה כי בדידותם דלוחה היא; בין בצדק ובין שלא בצדק חוששים לקרבתם תוך סקרנות והסתייגות גם יחד – ולא ברצון באים במחיצתם של אלה.

ודאי הרגיש בכך גם הדייר ולפיכך היה מזמין בעקשנות יתירה לעבור מסף החדר ופנימה, חפץ שיראו בספריו המעומדים בארון, ואפילו ישאלו איזה ספר; ולא עוד אלא תוך חילופי הדברים הריהו מראה חפץ יקר ונושן – מיוחס ועתיק־יומין במקצת. למשל: מנורת־חנוכה מעוטרה ומקושטת, והעיקר בה לא הקישוט או יקר המתכת אלא דבר מוצאה מקדוש בישראל; ומכאן רמז על יחוסו של בעל־הדבר בעצמו, על שושלת בעלי ניסים ונפלאות בישראל, שהוא חוליה ממנה. וכל זה ללא התהדרות, אלא דווקא מתוך אותה קרבה פשוטה וחשודה, מקרבת ודוחה גם יחד. הנער מרגיש אז את נשימת הדייר הבודד ורואה מקרוב את תווי פניו החטוטים ומגושמים במקצת, אך לא יקום בו רוח לעזוב את החדר, אלא משתהה הוא בלי חשק.

שמא רוצה הוא כוס־מים? – אף לכך קשה לסרב, אף־על־פי־ ששולי הכוס ודפניה דהים ממשקעי המים שהתנדפו לשעבר, וריחם עומד בה כריח אטום וטחוב של אזוב. נמזגים, איפוא, מים מכד־חרס ואין הם עשויים לשובב את הנפש, אלא נשתים באין ברירה, מאין כוח להשיב את פני המזמין ולהלבין את פניו. כי הוא ממהר במפתיע להיעלב – הדייר הבודד! דווקא חולשה זו מורגשת מיד אף לשאינו־מכיר בו. אהה – מיד מתכרכמים חטטי פניו, מתנפחות השפתיים הצבות כלשהו ולשונו מתחילה לעלג במקצת בעד לשורות שיניו הצהובות – ואז נקלח איזה ויכוח משונה, אשר מוטב שלא התחיל משהתחיל, כי קובל הדייר הבודד ומתרעם בעקשנות מעוררת רחמים ועלבון:

"מדוע, אדרבה, מדוע לא יכנס אליו נער… ולמה לא יחליף עמו דברים בענייני רוח… ועל שום מה שורר שוויון־נפש מדהים דווקא בשורות הנוער, אשר נועד מלכתחילה לקנות דעת?… מדוע – "

ונבוך הנער – הה, לשם מה גרם לוויכוח וכיצד נגרר, ביש־גדא, ליצר של פולמוס עם אדם, אשר חומו מתנדף ופניו מתכרכמים והוא מבקש באיזו עקשנות משונה לקרב דווקא מבקרים צעירים? – אך לא כן עם הדייר הבודד. הלה נושם בכבדות. הוא כועס ומתרעם, ושפתיו מתייבשות. הוא מעלג, ונתקל, אף מקטרג – על החינוך החדש של ילדים וילדות ביחד, על ערכי־הרוח הנידחים לקרן־זווית, על רפרוף המחשבה וקלות־הדעת שהם מנת־חלקו של הדור – ודווקא של הטובים שבו, הנאים שבו, דווקא של אלה שיש מהם תקווה, כביכול: —

"תקווה? – " – סולד הנער מאריכות הדברים – "מה תקווה עלול ברנש זה לתלות דווקא בי? זה הבודד, הערירי… כבד־הלשון, אשר כל דרכו בטרוניה משונה – מה לו ולתקוות שאפשר לתלות בי! – "

כן מתרעם הנער וסולד במקצת, מצטדד שלא ייראה סילודו כלפי חוץ. – כי חם לו, לדייר הבודד. חם לו הוא מזיע זיעה כבדה, מוחט את פניו, את צווארו וערפו! – ועדיין קובל הוא על החום שאינו כדרך הטבע, – כאילו ירדו עליו פלגי החום של השמש, והשרב הלוחץ כנד על קערת־הים, לוחץ גם עליו –

עתה מתנדפים ביתר שאת מי־השתייה בכוסו הדלוחה, והספרים המעומדים בארון רוחשים מיובש. – הה, באין כוח לסבול עוד, צונח הברנש בכסא המיטלטל, אך הוא טרם הפסיק ממשנתו, אף־על־פי שדוק של עלפון הולך ונמתח על עיניו. והוא מוסיף וטוען באותה שארית עקשנות כמבקש לעורר פולמוס־דברים, אף־על־פי שהצד השני מחריש ונמנע מלעורר אף ברמז כל נימוק שכנגד.

– לא… אדרבה… טוען הוא בשפתיים יבשות – הנוער הוא החייב לדעת, ואיך אתם באים ואומרים – לא ידענו! – האם לא חוכא ואטלולא היא – כי מי אתם, נערים מתכחשים? הרי בני־טובים אתם, יוצאי בתי־אבות תמימים ושלמים. בניהם של משכילים ותלמידי־חכמים. וכן עלה לכם, אחרי אשר באתם לארץ – דווקא!…

– – שלום מר… אני הולך. – מסתייג הנער ונפטר.

– זהו… – ממשיך וקובל הוא בשפתיים ניחרות – אמתלא ללכת ובלבד שלא לשמוע בקורת של אמת. ובלבד שלא יהא נפגע, חס־ושלום “השטח”. קלות־הדעת ורפרוף הם המשחיתים כל חלקה טובה, ואפילו אותך, נערי הטוב.

וכאן באה צביטה בלחי מאצבע חמה עד סילוד־נפש, ועמה איזה מבט־עיניים מעולף ותנועת שפתיים צבות מחום ויובש. והם מלווים את הנער הנושא שני כרכים תחת בית־שחיו, גם בצאתו את החדר ובהשיבו את עיניו במראה תכלת־השמים, אשר אין כמוה למרחב ולזוך. שוב נראה זיוו של יום־הקיץ – והוא זוהר מוכה־שרב, אך רחב לאין תכלה, רוטט מזוהר…

והוא מרגיש מעין חטאה בנפשו. הנה קיבל שני ספרים, ואף־על־פי־כן מיהר ללכת. הרי שגמל בסילוד־נפש לאדם בודד, שהוא שרוי בעצב. היה מתחרט הנער חרטה גמורה ושלמה על אשר נכנס אצל זה ועל אשר בא בדברים עמו, ועל אשר נפשו הרכה אינה עשויה לשבור איסטניסות שאינה מוצדקת – אלא היא סולדת ממגע מדומה של יובש. מאבק מחניק של בדידות.

– – “בוך”! – שומע הוא מאחוריו אנקה וגניחה וכריעה של משא לארץ – ושוב דממה. אותה שעה נפתחות פתאום דלתו ימין לפרוזדור ומשמאל, וריצת רגליים מהירה, אך הנער עדיין אינו מפנה את ראשו. הוא מרגיש ויודע, כי כל אותם סילודי נפש וגוף ופלגי החום המחניק רודפים עתה אחריו ביתר שאת

“בוך”! – שב ונשמע אותו שאון־נפילה, ואין עוד ספק כי גוף חי נפל לארץ.

“מה יש? מה קרה?” – רוצה הנער לקרוא וקולו מסרב לו כי, הכל ברי גם לו ואשר אינו איסטניס ורוחו לא נבקה – כבר עומד על אותו דייר ומתעסק עמו בחליו.

ואמנם מתקבצים דיירים סביב לאותו ברנש אומלל ומצפים לסופו של דבר – הללו אינם עוצמים את עיניהם מראות איך יושפל אנוש עד־דכא, איך יפוצפץ לארץ זה צלם אלוהים על ארץ – הו, מה אדיר ונורא! – עומדים הם על האומלל ומחכים, אינם עושים קטנה או גדולה כי נבצר לעשות מה, אלא כך אומרים זה לזה:

– יש לחכות – – זה עובר – – וכך יארע לו פעם בפעם – – מעתה נמשך גם הנער בכוחה של סקרנות, והוא פוסע על בהונות רגליו בזהירות – כחושש לעורר אדם מחליו – – הוא משרבב צוואר ושוקר בעיניים מלמעלה – לשם מה הזהירות? – אותו אדם אינו מרגיש מאום, אינו רואה ואינו שומע, אף כי גלוי־עיניים הוא ומתפתל על הארץ. הוא נכה ומוכה באיזה כוח איום שאינו נראה־לעין – אותו אדם –

– – הה, מה נהיה לצלם האדם! – הגה הנער בפחד ואימה ועיניו ראו רק חשיכה וקטב. – רהיט זע ממקומו, מצע־ברזל חרק על פרקיו, ובין רגליו מוטל אותו אדם – עוד חבטה בקרקע, ושוב גלוי־עינים – תסיסה של קצף – והוא נופל – – מעתה לא ראה הנער דבר – האם המתינו העומדים עד כלות הנפילה, האם התערבו והחישו עזרה לאומלל? – או רק זאת עשו, אשר השתדלו למנוע את אבריו וגופו מחבטות יתירות ומסוכנות בקרקע, בכותל או ברהיטי הברזל – – הוא – הנער – היה אפוף פחד ואימים עד טמטום החושים –

“כך יארע לו פעם בפעם”… – שמע שוב פליטת שיחתם של דיירים –

“ואחר־כך?”

“אחר־כך הוא חוזר וקם ולמחרת שוב מהלך כאילו לא קרה מאום”.

“האמנם דבר לא יזכור?” –

“אלא אם ייחבל חבלה קשה בפניו או בגופו, או ייפצע. אז יהלך מוכה־תמהון ושחוח ימים מספר ויימנע מבוא בדברים עם איש”.

נמצא, כי בכוונה עשה אלוהים, ואת אשר יכה – ירחם… –

שומם ושורק הנער בלבו – כדי שלא יראה אדם את עצמו בשפלותו… אלא יכרע ויקרוס באותו מצב איום של חולי, אך בעיניו לא יראה ובאזניו לא ישמע – זו התרופה אשר הקדים אלוהים למכה! – לכך צפוי האדם לנפול בבית או לכרוע בחוץ – אך אחר־כך לא ידע מאום מכל אשר קרה – כן יכה אלוהים את אומלליו – הה, אל איום ונורא! – ונתלו האימים על הנער, על כל פינות הבית ובחדריו, והבית עצמו יהיה בעיניו למשכן של מארה וקללה מסתורית. באשר יפן ויביט – יראה או יחוש את צל הקללה והוא עוטה כלבוש את הדיירים אשר בקומות העליונה והתחתונה גם יחד –

כן אירע לנער והמראה אשר ראה, מלווהו בפרוזדור הצר ובין פתחי הדלתות הסמוכות. בכל ידמה לראות דמות־חיים מעוקמת או עולם הפוך על פיו. – מי מרשרש שם? – שוב אותה אשה ובתה החומקות אל פינתן המבושמת בושם נשיי סמיך ונודף למרחוק; – ואוושה זו שבכאן? – שוב דייר שקט היוצא ובא בצעדים שאינם נשמעים. – מה עושים כל אלה – וכיצד חיים הם באמת? – חשדים, אשר טרם ידעם הנער, התחילו לפעם בו –

– ואותו ברנש – הקם כבר? – תוהה הוא בסקרנות כבושה.

– קם כרגיל. – עונים באדישות קשישים ממנו.

– ואינו זוכר מאום? –

– מאום. רק חבלה זו אשר נחבל בפניו. לכך חבוש הוא בפניו.

קשה לו לנער, ושוב יפטיר בשפה רפה “שלום” לדייר הבודד, כי ישתמט מהביט בפניו. הלה דווקא יעצור בו להשמיע את דבריו, אך הנער שוב אינו יכול לשכוח כי זה המדבר ומעלג בלשונו ־ הוא חתום בחותם מיוחד.

בעל־כרחו חוזר הנער בלב קשה אל שני חבריו־שותפיו לחדר. יחד יושבים הם על ספר ומחברת, אך לבו בל עמו. עדיין רחשי החולי מצילים באזניו, ועדיין יחוש מעין סילוד וסקרנות גרוייה עד לכאב. אלמלא המורא והפחד, היה חוזר ויוצא את החדר לראות במו עיניו בחוויותיהם של זרים…

“יש חיים שהם עלובים ואומללים מאוד”. – מסיח לחבריו הנער ותומך את סנטרו בכפו, כמו ניסחו מעיניו ספר ומחברת ושוב מראות חיים נעלמים תופסים את מקומם.

ורווח לו, שאינו חושש להעלות על דל־שפתיו את הדברים בקול, כי רשמים גנוזים מכבידים משנה ומצטברים כענן שנוח לו כי יתפרק. ואם פה בחדר – במסיבת שני ריעיו הצעירים־הנקיים כמוהו – יתפרק, לא יהיה בכך משום חשש־סכנה. הוא סוקר איפוא ביתר חיבה וחמימות את שתי מיטות־הברזל הקטנות אשר עליהן פרושים מצעותיהם ואת הדפים המעוכים ומשומשים, המונחים פה ושם בפיזור.

“ודאי…” – עונה חברו האחד בנהימה ותוקע בחטמו בפשטות.

“הו־הו…” – גועה חברו השני געייה משונה וצרודה לאות אישור.

– הו, שמעו חברים, אילו ראיתם מה שראיתי אנוכי. – פותח הנער בשקט.

– אני יורד לשחק… – פוטר את עצמו האחד השחור משמוע.

– בו־בו – גועה־נואק השני המסולסל ועיניו מגולגלות אותה שעה אל מלאכת־המחשבת אשר עשה בצבע במכחול.

– חברים, הלילה אני ישן עם אחד מכם. – שב ולוחש הנער.

– בו־בו – גועה הצייר הכוחל ופועה את גרונו לכל רחבו ועמקו.

– המ… – תוקע השחור בחטמו ומחטט בו באצבע בנעימות.

מיד מרגיש הנער, כי היה רוצה להתמזג עם שני החברים האלה עד היותם מעין בשר אחד, שצבעו שחום כנחושת, והנאתו העצמית כמגולגלת בשמן, ותחושתו את החיים חדה ועשוייה בלי חת. כן היה רוצה לראות את דמות עצמם בעתיד, – כי אז בטוחים יהיו מעלבון, שאננים ממכת־הגורל ומאבן־נגף בדרכם

“הה, מי יתן והיה” – גונחת חרדת־עתיד מעורפלת אי־שם במעמקי לבו הכמוסים ביותר – –

ואחר־כך רד לילה, אך עם החיים הצעירים האלה בצידו אינו חושש כל רע. כי להיפך: נעימה אפלולית החדר ומשתכך בה החשש. שיח לא ישוחחו ביניהם הנערים, אך דומם יביטו לתוך האפלולית נכחם ודומם יקשיבו, – כי החיים מוסיפים לתסוס בהם תסיסה לא־נודעת. אז יציץ האחד מהחלון החוצה והשני ישרבב צווארו ויסתמך על אדן החלון – ושבו וקפאו בדממה. –

ונעימה הדממה, בה גדלים החיים וגמלה המחשבה וההרגשה יונקת ממעיינות לא ידועים; נעימה דממה, שיש בה ממזיגה עם תבל ומלואה – עם החול הנרטב בטללים, עם השמים המשלחים עב קלה ושבים ומחזירים אותה אל נרתיקה, וכן עם עץ צומח בגינה ומאפיל על אחיו הקטנים ממנו – זו הדממה של שירת החיים הצעירים – – כאשר עדין אוהבים נער את נער אהבת גוף ונשמה – בשל היותם נערים, בשל היותם אבות הטהרה – – אז עדיין פתוחים לבותיהם לקרוא איש מתוכו של חברו, והם שוכבים לישון בלי לדעת, איך יברר הלילה את מטען הרשמים של היום. –

שוכבים הם בפישוק רגליים, כשחמימות הלילה מלטפת ודממה סוככת עליהם. גופו של אחד מתקפל, כדרך שהיה מקופל באותו קרב ראשוני – בטן האם; שני אוסף את אבריו, כדרך שעשאהו הטבע לתפוס צמצום של מקום; – עוד לא כל הקרומים נתקלפו מעליהם ועוטפים הם גם עתה את הנער הישן. – וכן ישנים הם עד להפסקה המסוכנת, עת ייבחן כוחו של נער – אם יפה הוא לעמוד בפני מכות שהוכה בנפשו ביום, או עשוי לכרוע. עתה מתקשרים עצביו וגידיו משתרגים ללחום, כי רוצים הם לשוב ולפנות את הדרך לחייו ביום מחר – –

“הוא מוגן וחסוי” – – לוחשים העצבים והגידים וקושרים בקשר אמיץ ביניהם.

“לא, בידינו הוא”. – מזדעפים לעומתם מראות החיים ומסתערים במוראם.

“לאט לכם…” – מתקשרות עליו כמגן רשתות רקמתו החיה – “לאט לכם, מראות החיים, כי עתה שעת שינה ומנוחה לנער”.

“לא היא”. – ממחים כנגדם מראות החיים – “טרם גמרנו עמו את החשבון, טרם אילפנוהו את הלקח הראוי ויש להכין אותו”.

“אנו המחשלים את כוחו”. – גוזרים אומר גידיו ועצביו.

"אם אתם המחשלים אותו – " – גוחנים וגוהרים מראות החיים – “כי אז אין לנו מה לעשות כאן. אבל – מה אם יראה הנער פתאום אדם נגוע או צללים מרדפים, או ליקויים ומדווים במוראם – מי יטהר אז את עיניו? מי יאמר לו: קום ופסח על אלה!…”

– או… – גונח הישן ומתהפך על צידו.

“ה־ה – " – חוגגים מראות־החיים – " הנה התהפך, כי בוער מסקרנות הנער… הוא גרוי מיצר־ידיעה… הנה נפתח לפניו את הקלעים: נראה מה היא ירושה שבדם אבות, ומה נושא כבר עובר של אדם בחובו מלידה – מה נושא הוא עד פי־קבר…”

“אל נא בחפזון” – מתקוממים עצבי הנער וגידי בשרו החי – “כי תחילה ינשום לתוכו מכוחם של החיים ותחילה יניח את ראשו בחיקם של לילות הצמיחה. ילטפוהו הרוחות, ישרפנו השרב, ואכלוהו קרה או חורב – כי אז יהיה מחושל וחסוי גם בפניכם, מראות־החיים הדלוחים” – –

הנער מפשק ביתר בטחה את רגליו, מניע בראשו אילך ואילך, כי משהו ממלחמת הלילה הכמוסה מגיע גם עדיו. הוא אינו פוקח את עיניו ואינו פוצה את פיו. אינו לוקח חלק במלחמה, אך מזדעזע זעזוע של אימה לגורלו הנתון על כף־מאזניים: מי ינצח במערכה כבדה זו?

"חו־חו – " – גוחנים מראות־החיים, גוהרים עליו ומתפרצים קדימה – “הנה עלובים ונגועים, הנה מוכי־אלהים שהקללה בדמם, והנה הטמאים מרחם אמם עד קבר – דע זאת, הנער!” –

“היה שאנן מפחד” – עולה מקרבו קול מרגיע – “אתה טהור ותמים, אינך נושא כל מארה. שקוט ובטח”.

אז יחלש הנער מרוב מתיחות בשינה, זיעה מבצבצת על פניו, והוא מרגיש רק כי לבו – זה המנגנון המסותר והמכווץ – אץ ודופק במהירות, מקיש ומזעיק בכל כוחו – –

איני יודע מה היה לי הלילה. – יקום למחרת ובוש להרים את עיניו או לשאת את קולו.

אך זאת ידע, כי היה ברשותו של שלטון, שהוא למעלה מכוחו, או שב והיה כמלפנים – גוש־בשר קטן בעריסה – כתינוק שסרח, בוש להרים את עיניו אל חברו למיטה ואל השחרחר המנמנם בפאת־המיטה השניה. כמי שקלקלתו מרובה הוא יוצא את החדר עם ספרו ומחברתו. הללו ישנים עדיין – שני חבריו הצעירים.

והוא יורד במסלול הכבוש, אך הנה דרכו נפסקת. הוא עומד במקומו. פתאום הכריז המנגנון הזעיר הכרזת־אזעקה, והוא כורע על כרחו, ומשעין את ראשו לכותל… כי עתה מספר לו המנגנון הקטן את המעשה האכזרי של מערכת הלילה: “נלחמנו עליך, הנער, וגם יכולנו. קשה היתה המלחמה ולפיכך החלטנו, כי הגיע הזמן לכונן בך את אות־האזעקה של החיים. דע כי בכל רגע סכנה ובכל שעה של פורענות עלול לעלות מקרבך קול האזעקה הזאת ואז – אל תירא… כרע תחת השמים הגבוהים והריקים ושא תפילה אליהם, כי פתיל־החיים לא יינתק לפני בוא זמנו. זמנו להינתק יבוא כדרך כל האדם, הנער, ולעת־עתה – היה סמוך ובטוח – בטח בעצמך!”

למעשה, צעיר זה, יוסי אהרוני, אינו חיגר כלל, אלא משרך כלשהו רגלו כמו נשתבשו לו השרירים המכוונים את התנועות של כף־הרגל, בעטיו של קליע שפגע; — אך אין זאת כי מאותה צלקת שנחתמה מאז בקרסולו, הגלידה גם איזו ודאות מרירה וחריפה בזווית פיו, והיא כאומרת, כשראשו נטוי לו לפנים והוא נטרד לרגל עבודתו — תמיד נטרד ומתעסק: הא־הא… ודאי רוצים הנכם כי אספר כיצד ומה עבר עלי ומה גרם לי, כלשון הפסיכולוגים — ובכן אם במעשה גופו אין מה לספר, ונניח זאת לאחרים, המיטיבים לספר ממני, הרי בעקיפין ראיתי משהו וזה נחרת.

אף רגילים אנו בלשון הקיצור של צעירים ולא היינו באים לדוש בהם; — אך דומה כי במלים “ראיתי משהו” היו מקופלות שלא במתכוון, כל אותה צפייה בה היו שרויים בתי ירושלים כאשר גזוזטרותיהם נמצאו תלויות מעל לשדות “הפקר”, וחרדה שלבשה העיר כולה, בהיותה מתהפכת בצירי מצור והיא כמופקרה לגורלה. כאן היה מהלך איפוא יוסי אהרוני כבחור צעיר, שלא נחשב על נושאי־הנשק או אנשי המלחמה. — בלומדים היה, כאחד הצעירים שהיו מזדמנים בימים כתיקנם לשיחותיהם החטופות והומיות בקרן־רחוב או מאחרים לשבת על ספריהם ולומדים עד־בוש, כמו דבקה בהם אישה של התורה. בעליות־הגג של בתי האבן הגבוהים היו יושבים והקרה אינה מרחיפה את עצמותיהם, כאילו חומה של תורה מתפשט בהם בפנים — זה החום המופלא והמאיר, שהיה עולה לעיני הצעירים מכרכי כימיה וביאולוגיה ושאר חכמות ומדעים.

מסתבר, כי תשוקה זו לדעת, שהתלקחה אחרי מלחמת־העולם בפינות תבל כולה ודחפה את הכל לחפש מפלט בשערי חכמות מבעתות הרס ודמים, אחזה גם בנוער זה ובתוכם ביוסי אהרוני, להוסיף דעת — הווי אומר: לעבור מהר מגירסת הילדות בבית־הספר על חיי הצמח והחי בעולמנו, גירסה שהיתה כרוכה בציונים ובמבחנים, אל הלימוד האוניברסיטאי, הפותח דרך אל עמל־הנמלים העצמאי, בו המדע מרמז על פתרון של אחת מאלפי הבעיות מהן מורכבים חיינו. ולפתע — סוכל כל העמל הזה כמו נהפכה העיר.

— השמעת, יוסי, כי היריות אינן פוסקות בירכתי העיר? — עורר אותו מרדכי חברו לחדר.

— מה לעשות… — היה מעפעף יוסי בעיניו, כמתפקח משינה ושב ומשתקע בספרו.

אמנם לא תמימים היו הבחורים האלה, שלא לדעת על המתרחש סביב, אך כל עוד לא היתה להם נגיעה ישרה בעניינים, היו מייחסים אותם יותר לשיחות יושבי־קרנות, אשר חזקה עליהם כי מנפחים ומפיצים הם שמועות קלוטות מן האוויר. ועוד היו מייחסים את הדברים ל“עושי־פוליטיקה”, אשר דעתם פנוייה להפוך בכל ענין, בין גדול ובין קטון — מה שאין כן אילו היו יושבים גם הם על גבי הספר ולומדים קצת — זה לא היה מזיק להם…"

הנה — בחריפות מופרכת כגון זו היה יוסי פוטר את הענין לבל יטריד אותו ויסיח את דעתו מן הזמן הקצר והיקר, העומד כאן לרשותו. אפשר ובנידון זה היה יוסי אהרוני חריף משנה, בין לגבי חברו לחדר ובין לגבי שאר החברים. ואפילו החל יוצא למשמרות בירכתי העיר עם שאר הצעירים המגוייסים לכך, היה מהלך ברישול־מה ובהגבהת־מצח, כמו ספרו עדיין פתוח לפניו ואין לו אלא לעיין בשאלה שלא נתחוורה לו כל־צרכה. האם היתה בכך מידת חריצות והתמדה שאינה־מצוייה או אולי מעין שריון לבוש במכוון בפני המערכה המתלקחת מסביב — או משניהם יחד? — עובדה היא כי בלכתו עם דמדומי יום לעבר ירכתי העיר המרוחקים, הלוך ועבור על פני המשמרות הצבאיים שקנו להם לאחרונה שביתה בה — על פני הבניינים הממשלתיים המגודרים, אשר מבין חרכיהם וסורגיהם בלשו עיניים חדות ואורבניות — לא היה מרים את עיניו, אלא קמט של לגלוג דק השתרשר על פיו כאומר: הנה בכוונה אורבים הם ובולשים, כדי להוציא מלחמה מנרתיקה — בכוונה קוראים הם לכדור.

אף אי־אפשר לומר, כי הליכה זו כשלעצמה היה בה להסב קורת־רוח מרובה. מה קורת־רוח היא לעבור אצל זקיפים שחרחרים־מזרחיים, שצצו חבושי קובעים נוצצים ומחודדים והוצבו ברובים מכודנים, והם אך באו להפגין את תכסיס השלטון האירופי המתמוטט, לרחוץ את ידיו ולהציג את העיר הזאת כעיר פרוצה ללא שלטון? — מה קורת־רוח היא לראות בכה זקיפים מעיראק ובכה טאנק משוריין, שדוהר בו חייל ירדני בכפיות צבעוניות? — היה דומה, כי אמנם בכוונה תחילה הוטענו כאן רובים ומקלעים בכדורים והכל תוהים וצופים מתי לפלוט אותם… בהרגשה זו היה עובר יוסי אהרוני בלי הרם עיניו, אל מגמתו — אחד הבתים הקיצוניים, הנשקף על פני בקעה או מהווה עם שלוחת בתים מעין זרוע מתארכת לתוך אדמת הפקר. שם היה נסגר עליו הבית, בקרב צעירים כמוהו, מדי החשיך הערב עליהם.

והערבים היו תחילה ארוכים ויגעים, כי לא הותרה גם בהם השאלה — מי כאן האויבים? האם השלטון האירופי אשר שוב אינו נראה־לעין אלא פה ושם בכיתת שוטרים או חיילים מזויינים; או הזקיף העיראקי המבהיק בשחרוריתו כתמה על עצמו; או שמא הבדווי שהחליף במדי חייל את הלבוש המסורתי מן המדבר; או אולי התושב הערבי משכונות העיר ומן הכפר; — או כולם יחד עשויים מעין פקעת של אויבים, אשר בריתם מסכלת את כוחו של כל אחד מהם בפני עצמו? — —

היו מצחקים איפוא הבחורים במתיחות כלשהי, כשעקרות־הבית במעונות הללו, נאוות ועדינות כאימהות, יש ומגישות להם כוס תה ופעמים כריך ומאפה, אף מניחות להם להשתקע כאוות־נפשם בכורסות ובספות המרופדות, כאומרות: מה טעם שנקפיד בימים של סכנה וחייכם הצעירים יקרים פי־כמה מהרהיטים הללו…

— סכנה… — התלו בהן הצעירים.

— כסבורות הן באמת, כי מלחמה היא בשערי ביתן. — הקלו ראש.

אך כיוון שנתמשכו הערבים והלילות, רצופים בזה אחר זה, החלו מרגישים גם הם כי אין בישיבתם משום עריכת תיקון־חצות גרידא. אמנם לא היו בצוות זה מחשבים אסטרטגיים גדולים או משקיפים מרחיקי־ראות; ולא עוד אלא בגיל זה של לומדים חומרת הסכנה אינה נמדדת, כל עוד הכדור חולף וקולע למקום אחר… אף־על־פי־כן החלו השמועות לפעול, כי מבעוד יום נורה נוטר אצל גדר של בית מקרוב, וברחובות העיר העקלקלים סיכנו את נפשם צעירים כמטורפים ונפוצו בשבעה דרכים כדי להטעות את הצבע הרודף אחריהם. נסתגרו והלכו רחובות העיר ושכונותיה. ואם באור־היום נתמעטו ההולכים לעסקיהם הרי לעת־ערב הושלך הס, כשדרי העיר ודרותיה מציצים מעל גזוזטראות או גגות בתיהם לתהות על המתרחש. ריקנות זו ששררה הופרה רק ע"י רכב־שריון שחלף־עבר כשתריסיו עשויים פלדה וקנה־מיקלע נוצץ מתוכו, ומבנין־קומות אשר במרכז העיר הזדקרו לועים נוספים צופים — —

מלבד אלה — אך הד פעמיו של הלך שנתאחר בנשף והיה כתוהה בעצמו על עזותו… או סלילי תיל דוקרני לשני צידיה של סימטה ושיני מחסום־בטון… בום־בום — יש והתגעש נפץ, זה הנפץ שציפו לו ורק למחרת ידעו את תוצאותיו… ושוב שריקה של מכונת־שריון חולפת או צעדה של כיתת חיילים קטנה תוך בלישה אחר האזרחים המאחרים ברחוב, מהעדר רצון להסתגר תוך בתיהם. כעיר נצורה היתה העיר.

ויוסי אהרוני עדיין אינו חש למצור זה, אעפ"י שהמשמרות תכפו ללא מתן שהות לחזור לחדר ולפקוד את הספרים שנשארו פתוחים בכה ובכה. אך באקראי עלה לו להחליף לבנים שנזדהמו או לחטוף סעודה מן־המוכן, וחוזר ויוצא למקום פקודה. כי זו היתה דעתו — דעה של צעיר שלא נתבגר עוד כל־הצורך והיה צריך, לכאורה, ליד נוהגת; כיוון שנסתחף למעגל זה, כשראשו מדובלל ועיניו ממצמצות חסרות־שינה, אמר לעצמו ולזולתו: מה לנו חכמות… אין זו מלחמה שתוכננה מראש ואין אנו בלוחמים החפשיים… ממילא מוטב כי ייעשה הכל בפקודה — וחסל… והיתה נלווית לחיוכו הדק קמיטת־מצח צעירה.

כאמור, הפקודות תכפו. במחשכי לילה יש ורצו בריסוק אברים במורדות של הר, מבוהלים להסתלק ממקום של נפץ. בערב נצטוו לבוא אל מיפקד־סתרים, כדי לצאת אל מטרה לא־ידועה. לאחר זמן כבר החל יוסי אהרוני מסתגל למונחים המקוטעים הללו שנמסרו מפה־לפה או בטלפון ולעולם אי־אפשר היה לדעת אם מסירתם לא נשתבשה. היה יושב איפוא במרתף או בעלייה של משמרו — אם הפקודה לא פסחה עליו קם ללכת עם ההולכים; ואם לא צויין נשאר יושב זחוח כלשהו, שעדיין יכול הוא להציץ בספר, או להקשיב לדברי־לצון שנעשו להם הרגל.

— יוסי, אומר אני לך כי בני־מזל הננו הערב ויכול אתה ללמוד בספר. — היה מבשר בביהוק שורות שיניו הלבנות זכריה, שהצמיח לו בינתיים זקנקן שחרחר, רך ונוצץ כמשי לתפארת.

— וי—וי, יא יוסקה… — היה מתנה לתיאבון גם יצחק לוי המסורבל — עתה אמא הזקנה שלי יושבת ולבה יוצאת אלי. ודאי ארוחה הכינה כאשר אהבתי עם תבלים וחריף־חריף — שמא אבוא… שמא אופיע פתע…

ויוסי מקשיב להם בקורת־רוח כי אינם מתרברבים, אלא פולטים מילה חמה על אחות ואם, היושבות באחת מסימטאות העיר. ואם יביא יצחק לוי לביתו באקראי חבר לארוחה, נמצא גם לו מאותה יד ישישה ואימהית, אשר טיפחה את בנה המגודל מילדותו. וחזרו שבעים ונינוחים מביקור אקראי כגון זה, כדי לשוב ולספר בו בשעות הבטלה והצפייה. אף היה בכך מעין שריון נוסף שנסתגר עליהם, והתהווה בו חום, עממה תוכו כעין הרגשת ביטוח הדדי בפני כל העומד להיגזר בפקודה מלמעלה — הלילה פה ולמחר — שם…

הרגשה זו שבחום ובביטוח הדדי, כביכול, יפה היתה ללילות הקרים הללו כאשר גברה ודאות המוות על הבטחון שבחיים סביב. כי חיים צעירים נקפדו בכל אשר פנו — באוטובוס שאץ ונורה ממארב, בבקעה שם נערך קרב, בדרך ההר מחוץ לעיר באישון־לילה, ובמאבק נואש בין מעברות הרים, שמה לא יכלה לחוש עזרה, כאשר מגור ומוות שררו סביב. לא נותרה איפוא ברירה ליוסי אהרוני והחברים אשר עמו, להתחזק בחגור החום ההדדי של חברות ולקבוע סימנים: פקודה זו גורלה הוא — לחיים או לאו?… — אני אומר לכם, חבריא… אמא שלי אומרת… — פתח מעתה ואילך לעיתים תכופות יותר יצחק לוי בסימן זה של ביטוח מרעה.

— מה אמא שלי.. מה סבתא שלי… — שיסע אותו מיד בריצוד־לשון רהוט וחייכני זכריה.

— אמא שלי אומרת: למען השם, יצחק, תצא שלם מרעה זו. — מצליח יצחק לוי לסיים באשר פתח.

— הכל משמיים… — מטיל ספק בסיכויים של חברו זכריה, כשעיניו מגולגלות כזיתים בשמן וזקנו נוצץ ומסתלסל משחור.

ויוסי מקשיב ונהנה מדו־שיח זה ושיסועיו המתנצחים. הוא מרים עיניו בצפייה של הנאה בהיפתח השיח ואינו גורע את עינו מפני המתנצחים, ולא עוד אלא טועם הוא טעם של אמת בדברים אלו — פחד מסותר מלווה בעידוד עצמי, החיפוש אחר קמיע או סימן אשר ישמש תריס בפני פורענויות. ככל שמנוגדים הסימנים העממיים האלה לוודאות הקרה של נוסחאות, העולה מהספר שלפניו — יש קשר ביניהם והיא הכוונה האמיתית, ללא כחל ושרק — לחיות. ללא העמדת פנים של גיבורים או של ששים־אל־קרב, אלא שיח הוא של המון־העם — אשר ברובו המספרי קובע לבסוף גורלה של מערכה. טול את זהירותו, חששותיו וסימניו ואת הגב העממי אשר מאחוריהם — אמא וסבתא ישישה, מידה זו של זהירות ושחוק — ונתקצרה להם השעה ולא יוכלו שאת את המתיחות והצפייה, ואבד אותו שיווי־משקל השומר על נפש האדם וקובע במרוצת הזמן גם גורלן של מערכות גדולות.

דומה, כי מעין תבונת חיים כגון זו החלה מתגבשת לו ליוסי אהרוני, עד שלמד וידע ללמד גם לזולתו כיצד להפוך מקריות זו של מלחמה למשהו שבהגיון ודעת. אם נקלעו לפתע בקלחת של מערבולת ומהומה סביב, בהן פוגעים ונפגעים גם יחד לא יכלו עוד להכריע למי היתרון, שמע יוסי את עצמו אומר לחבריו: מה כאן — הרי גמרנו… עתה עניינם הוא של נושאי האלונקות והחובשים שמלאכתם בכך… אנו רק נפריע ולפצועים נזיק… מוטב נחזור למקום אשר נועד לנו.

ואמנם — אפשר כי בכוחה של מידה זו נמצאו למחרת עומדים שוב אל הפקודה. ולא עוד אלא דומה, כי עובדה זו הוסיפה דבק לקשרים — דבק אשר יש והוא מצמיד חברים לצוות יותר מן הפקודה, לחזק את הרוח בהרגשה של בטחון פנימי, לאמור: כל עוד אנו ביחד לא תפגע בנו הרעה.

— אתה יוסי, בחור טוב. — יש והתמלט שבח מפיו הכבד של יצחק לוי, בליל חושך ובדידות, — משום כך אהבתיך, בחיי.

— ועוד: אילו הניח לספרים האלה שהוא יושב ומביט בהם תמיד, כי אז באמת היה בחור… — נענה מיד זכריה בשיסועו לחברו.

— אט, אתה זכריה תמיד, כאותה אשה… — מנסה יצחק להתנצח עם החריף ממנו.

— וכי מה… אני… אני… — מתחייך זכריה בשקט כאחד שעשה כבר מלאכתו, את יצחק לוי הקניט — ודי לו.

ברי, כי הרגלם להיות ביחד לא עמד להם זמן רב, ככל שהמערכה כבדה ופרצות מסוכנות ונקודות־תורפה החלו מתגלות לרוב. בעמדות הרים מבודדות ובעמקי בקעות כבר נזרעו גוויותיהם של צעירי הלוחמים. וכן באו הימים בהם שוב לא נראה הכל תמוה ומקרי. הזקיפים השחרחרים מארצות ערב הפכו לצבא לוחם סדיר, אשר זרמה אליו תגבורת ממזרח מדרום ומצפון. הגיעו הימים בהם נעקרו אברים חיים מבית וממשפחה ובשתיקת־אבל שירדה סביב סרגו ישישות מחוטי צמר גרבי־ראש “לילדים הלוחמים” כי יחם להם. אף קידשו הללו בתנועת שפתיים את מעשה ידיהן, שיהיה מגן לחיי הלוחמים. הגיעו הימים בהם פקודות־היום ללוחמים נעשו מיום ליום נואשות יותר, כי הודקה טבעת מסביב.

— אמר לך… — החל לדון אז יצחק לוי ברחבות־דעת מתחת לשפמו — כי באמת איבדו שם את הראש… אתה שומע, יוסי, כמו אמא שלי אומרת…

— אמא שלי… אמא שלי… בלבול ראש וחסל… — נעשה שיסועו של זכריה מהיר כמטח־כדורים מקנה־מיקלע, אף שזקנקנו לא פסק להוסיף פאר ושיניו נוצצו משנה מלובן. וכבר החלו מתפרדים ורק באקראי שבים ומזדמנים כמו בעד עשן־ואש. כי נשלחו מהם לפרוץ תנועות פריצה בחומות־האבן החזקות של האויב, ועם שחיבלו והרסו, הוכרחו לסגת בפצעיהם כשהם מסונוורים מנפץ, המומים מרסיסים וחבולים מהרס המפולת שחוללו בידיהם. בכל ניטשה המלחמה ותבעה תגבורת לשורות המידלדלות והולכות מיום־ליום.

— נו, כנראה הגיעה שעתי ללכת. — היה הפעם זכריה ראשון להשמיע בנימת עצב.

— ואומר אני לך — קפץ עליו בשיסועו יצחק לוי והוסיף בהעמדת־פנים — כי באמת בר־מזל הנך, זכריה, בר־מזל תמיד. כל המתרחק מפה מתרחק מן הכדור, באמת אני אומר לך.

— הכדור אחד הוא פה ושם. — לא התנצח זכריה עמו, אלא הבהיק בשיניו הצחות מלובן ונעלם.

הלך גם יצחק בהילוכו המסורבל לחסום דרכים או להבטיחם, ויוסי אהרוני אשר נשאר במקומו עומד, גם הספר הפתוח שוב לא עלה לו לרתק את דעתו. שוא היה מאמץ עיניו שנעשו קטנות וממוצמצות יותר מנדודי לילות, כי גם בשריון־הנעורים נבעו סדקים סמויים. — חבר שיצא בפקודה “לפרוץ” נפגע בגופו ובעיניו ורק חייו נשארו לו לפליטה; חבר שנשלח להבקיע דרך, עלם שעיניו חולמניות ונעשה לוחם, גורלו וגורל חבריו־לדרך נחרץ — להורג. שוב לא המקרה שלט אלא הוודאי — ובניינים שהפכו לבתי־חולים כבר מלאו פצועים מפה־לפה. כן חש גם יוסי כשאר הלוחמים, כי הקרקע בוערת באשר רגליו עומדות — בבנין או מחוצה לו, ועל המצפה אשר מסביב לו הגיחו הקליעים.

— בוא… בוא… — החל יוסי מרמז בחיוך דק של עייפות לקליעים ולפגזים הללו שהיו מרחפים סביב — בוא ואדע מה מינה הגורל גם לי… — בוא… היה ממלמל, כשהוא צופה מאצל מעקה על הככר המגועשת מסביב, והוא וחבריו כנתוקים ועזובים לגורלם.

אף חדר יום אחד קליע, פלח בעד מעקה האבן, הדהים בנפץ והמשיך להבקיע קיר ולפגוע ביושבים מאחוריו. תוך העשן והאבק לא ידע יוסי בדיוק מה התרחש, אך זאת הכיר בשפתיו המכווצות כי אמנם חי הנהו. לאלה שהופיעו תוך העשן והאבק לעזרה, עוד הספיק לומר כי יחושו אל המסוכנים יותר והוא שפצעו שותת אך גופו שלם… וכן נשאר מוטל במקום נפלו, כשהחולשה הנעימה יורדת ולופפת את כולו ולא הרגיש עוד כאשר בהיסח־הדעת לוקח לאחרונה לשאתו עם הפצועים. — —

— התעוררת לבסוף וברוך־השם. — שמע לחישה חטופה וראה בעד עיניים עצומות־למחצה פני אחות טובים ועייפים, כשהיא רכונה עליו בלבוש לבן.

חייך בפניו המאומצות אך סגור־פיו סירב להיפתח — אם מחולשה או אולי מחמימות שלפפה את אבריו ונסכה עליו רוח דמדומים. שכב איפוא, כשהוא מרגיש כי תנועת גוו כבולה, ותוך שכיבה עצום־עיניים, החלה אזנו קולטת מהמתרחש סביב…

— ווללה, אתם שומעים. — שומע הוא בדמדומו שיח מוכר, כמו חי בתנועתו ובהיגויו, והשיח גורם לו קורת־רוח חרישית —בחור טוב זה, יוסי שמו, אני אומר לו… הכדור אין לו בחירה אם פה או שם, בדרך או בעיר…

— מה כדור… — בא מיד שיסוע חייכני ודק כנגד — אתה אומר לו וסח בכדורים והוא עם הספר כמו דבק בו.

— ומה מצא בספרים הללו? חבל אני אומר לכם ורחמי נכמרים מדי זכרי אותו — מה עלה לו? — מתנה הקול העב לתיאבון.

— אם לא נשאר יושב אל הספר עד היום, סופו שנמצאנו פה… או אפשר הביאו “חדשים” אתמול־היום ולא ידענו…

קולטת אזנו של יוסי והוא יודע מי הם המדברים ובמי דבריהם אמורים. אף צחוק מפרכס באבריו היגעים כמנחש מראש, כיצד יתרחשו הדברים: הנה יימצא להם… או מוטב כי יוסיפו השניים לשסע איש את אחיו כמנהגם — יצחק לוי כבד־הפה וזכריה הזריז בלשונו ממנו… מנין באו ונקלעו הנה ומה אירע להם בהיעדרם? — הוא חלש מלחקור לפרטים — עתה שומע הוא תנועה, כמו מידדים העומדים סביב כלהקת ציפרים על רגליהם בקפיצות, מנתרים בכה ובכה ומשתהים, ומספרם הולך ורב. הוא ממשיך לקלוט את הגיגם והדברים סבירים לו, עם שאינו שומע אלא מחציתם..

— ראו, חדש בא ועניינו מה? רגל…

— אף זה רחימאי הבוקר הובא… אחד קשה, מסכן.

— דינו של זה ניתוח, באמת אני אומר לכם…

— אפשר עוד תצלח היד, אך הרגל אבודה…

ועוד כהנה וכהנה פולטים הללו כמו גס לבם בפצעים ונהירים להם חוקי הרפואה כאילו רופאים מנתחים היו. אין נפשו של יוסי סולדת מגילוי־לבם האכזרי, וברי לו כי אינו נובע מרוע־לב. נוחה דעתם כי בגופם נשארו חיים וממילא נוח להם בכל אחד המתווסף להם, כמובטח מעתה לחיים גם הוא… ומתוך וודאות מדומדמת זו שוב יורדת עליו שינה כבדה, בה אינו שומע ואינו חש דבר — כמוה כהתעטפות חושים.

— האם לא אמרתי כי יוסי סופו לבוא אלינו, לא כך אמרתי?! — מנצנץ אל פניו לבן־שיניים כחלב זכריה, שפניו חוורו ודלו, אך נשארו עטורים כשהיו זקנקן שחור.

—ווללה, כך אמרנו בחיי. — צץ לו בצידו יצחק לוי, שפניו הידשנו מזחיחות־הדעת.

— האמנם יוסי הוא שאמרתם? — מצפצפים והומים קולות דקים וגסים מאחוריהם, ונמצאו עומדים סביב למיטתו, הללו המקפצים על קב או מניפים את ידיהם הנתונות בגבס כמוטות באוויר, או מדלגים דילוגים בין המיטות.

— משמע, חברים, שיש להביא לו ספר ויתעורר מיד. — נמצא אחד מציע והכל נהנים.

מידבק יוסי מקלות־ראשם, עם שכאב חד חולף ומעוות לפתע את לחייו, ששולח בהם חיוורון ועדיין לא גולחו וסומק עוד לא עלה בהם, אף כוחו אינו עומד לו לפטור דברים כלפיהם. — לגבי אלה אין זה משנה, כי ודאי להם, שנוסף אחד אשר שעה־שעה יוסיף כוח והרופא יחתוך בו או ידקור, האחות תחבוש, תטפל ותאכיל — וכן יימצא להם חומר חדש לדוש בו ולגרש צל אחרון של אותו זכר קדורני, אשר גרם להם להיאסף הלום.

מעט־מעט מתחיל גם יוסי להבחין בהם — זכריה שזרועו הדוקה לו לפניו ותמוכה בסד, יצחק לוי המחגר בחלוקו כבד־גוף כמו נעשה כברה מרסיסים, פלוני בסד של רגלו המחוצה, אלמוני — — כל אחד עם החידוש אשר הכירורגיה המודרנית הפליאה להרכיב לו — מפנים ומאחור בכל צידי הגוף. ולא עוד אלא הפצועים מתמול כבר נעשים מומחים למחרת, והם דנים ופוסקים בגורלו של זה ובטיפולו של זה… מתוך שעוקבים הם באורך־רוח כיצד מצטלק ומגליד בשר שלהם וחוזרים עצם ופרק למקומם — נעשים הם זריזים לשפוט מה טיפול צריך פלוני וריפויו של אלמוני כמה יימשך… אף ברופא דנים הם באורך־רוח כיצד חתך והצליח האחד, או השני שגה שגיאה גסה, לדעתם… האולם הגדול מתמלא שאונם והמונם ונשמע גם באולם הסמוך ועבר לאגף ולחצר, עד שיהום הבית מחבורות דחוסות, מלובשי חלוקים, מנשימתם ומריח פצעיהם, כשהם מתווכחים בקול.

מלחמה שוב אין כאן, אף לא דאגה לגורלה; — אך ענין אחד מרחף ומעסיק, תשוקת נעורים יוקדת: כיוון שעלה לאחד להינצל, שוב אינו רוצה אלא בריפוי ובשובה לאיתנו — כי מי יוכל לשאת בדאגה לנכיוֹ — אף לא אב ולא אם… ומתלווה גם מרירות לדאגה, כצל המקדיר שחוק שנון: אכן, מי ידאג — תופש־המשרה שבציבור ידאג? — הה, שחוק ולעג. וכבר שמענו!… ומתוך העלבון שבציפייה שוב חיפוש מפלט אל העבר הקרוב — אכן, כיצד היה הדבר, איך קרה לפלוני ולאלמוני? ובאווירה הרוטטת מתוחלת וחרדת קיפוח מתחיל מתגבש סיפור, לובש צבע וגוון, מיתבל בסממנים של הצגה ובשעשועי דמיון — כן היה הדבר, כך אירע המעשה… כך הווה בי עובדה.. וכיוון שגמרו סיבובם על פני המיטות עם בוקר ועייפו להתל במומי החולים, לשים כעפר את האחיות ולהפריך את אומנות הרופאים — הרי הם מתכנסים ואומרים מסובים:

— היום יצחק לוי יגלגל סיפור אך בלי כזבים…

— מה כזבים… — מתנהלת בכבדות לשונו של יצחק לוי שאומנות הסיפור אינה נהירה לו — כיוון שכך אתם אומרים, יספר זכריה מדמיונו.

— זכריה, אנו גוזרים עליך… — מסכימים הכל ונהנים מראש, מאשר יסופר היום בתוספת הפרטים שלא נודעו אתמול.

— והרי סיפרתי כבר כי היה חושך ואני מוטל כל הלילה בוואדי. — שוחק זכריה ועיניו מתחייכות.

— אך העיקר לא סיפרת: מה אמרו ומה אלו הללו מן האויבים כאשר מצאו אותך? — מציקים לו המסובים בכוונה לגרותו.

— לא הם אמרו, כי אני אמרתי… — מתחייך זכריה — מיד אמרתי: אחים, טיפת מים לא באה אל פי, והאם אתם “לוחמי הקודש” תראו בגווע אחיכם?

— הרי תמול אמרת כי שאלו, אם משלהם הנך? — רעמו המסובים סביב מהנאה.

— מה תמול ומה היום… — מחליק זכריה על זקנו — ודאי אמרתי: משלכם אני או שמא נראה אני כאחד הכופרים הללו?…

— הנה… ומיד ראו כי יש כאן עסק עם אחד שחרחר מן המזרח עז־נפש וכזבאי כאחד מהם. — נהנים הכל משנה לספר בשבחי זכריה ואויביהם בשדה גם יחד.

— מדוע תאמרו כך, חברים? — מחייך זכריה ומנופף בקשתית ידו החבושה — או שמא רציתם כי אפציר בהם: — תירו בי או תדקרו אותי למוות, כי מהיהודים אני… ואני ידי שבורה וכוח אין בי עוד לקום ולצאת את הוואדי הארור…

— מה אמרת איפוא להם? —

— אמרתי: שאוני באלונקה אל המפקד שלכם, ועד שהיו נושאים אותי כבר הייתי מתייגע למצוא עצה איך להחלץ מידיהם…

— ומה עלה לך? — ציפו הכל, ספק להמשך סיפורו ספק לכשרון המצאתו.

— עלה לי, כי באנו אצל מקום של יהודים ומיד אמרתי: באמת לא משלכם אני כי משלהם… הניחו לי.

היה מחייך זכריה, ואף־על־פי שהמסובים היו יכולים להקשות כיצד אמר לאלה “משלנו” ויצא שלם ולאלה “משלנו” ונאמן גם עליהם — אך בעיקרו של דבר היו מודים, כי סיפור ערוך וסדור לכל פרטיו נמצא לעת־עתה עם זכריה בלבד. מפי יצחק לוי עדיין אי־אפשר היה להציל לאשורו, אם בהיותו באחד הקרבות הנועזים של השיירות המשוריינות נתמלא גופו רסיסים־רסיסים, או אולי תאונה היתה לו ברגלו… והאחרים לא סיפרו מכל וכל מאשר אירע להם, אם משום שידם קצרה להתחרות בחלקת שיחו הססגוני של חברם זכריה, ואם משום שלאחר נופש קל נמשכו משנה לדוש בענין זה המתקרא בית־חולים צבאי — בו נחתך גורלם כעת ושאר העניינים לא נחשבו עוד.

— אומרים הם לי פניצילין, אורומיצין.. והשד יודע… ואני שואל אותם מה ענין פניצילין לפצע כגון שלי? כמובן שהרופא רואה לאחר זמן כי אני צודק! — פותח חריפות אחד בפרשה זו.

— הא, הרופאים… גייסו אותם מכל הבא ביד… ואני כיוון שלקחו אותי אל הניתוח אמרתי להם מיד: זכרו כי איני כספת או קופה ואל תשכחו חוט או מחט בבטני. וכסבורים אתם? הרי צדקתי. לאחר זמן גילו כי שכחו! — מריע אחריו שני.

ואני כבר שקלתי לו לרופא שלי כיאה לו, בחיי, אמרתי: רופא אם לפצע כגון שלי אתה קורא בשם נאה “אוסטיאומליטיס”, אך אינך מוצא יד ורגל כיצד לסגור אותו, הווי אומר שאומנותך להיות סנדלר חה — יפה אמרתי?! — מצפצף שלישי בקולו הדק.

— ווללה, באמת אפשר כאן להשתגע. — מסכם את הדברים יצחק לוי, מעיד את זכריה המסכן שמנתחים אותו זו הפעם השלישית בכף־ידו ועדיין לא הועילו לו במאום, מסתייע במקרה שלו ובעובדה של זולתו, כדי להוכיח באחת כי הרפואה כוזבת והרופאים רופאי־אליל.

ויוסי אהרוני לא רק שומע לדברים כבולע בצמא אלא דומה, כי הוא טועם כל אשר הובלע במהומה זו של קיטרוג, בחצאי־המלים הללו, בצחוק ובחריפות אשר זר לא היה יודע להבחין מה אמת כאן ומה נופך לנוי המליצה בלבד…

וכיוון שהימים עוברים ומתחיל גם הוא מקפץ ביניהם על רגל, ברי לו כי רק כאן נמצא שילוב ישר בין מה שקדם ובין המתרחש — שילוב המסיים את שנת־המלחמה הראשונה בחייו הצעירים. עדיין סיפורו שלו על העבר אינו סדור ומגובש כשל שאר החברים, אך גם הוא משתעשע בפעם המאה בסיפורו החי ומתגוון כל יום בגוון נוסף של חברו זכריה, כמו היה זה גם סיפורו שלו. ויותר משנהנה מן הסיפור עצמו, נמצא נהנה הרבה מהסממנים שהורכבו לו. ושוב אינו הוגה כלל באשר אירע לו לגופו או התחולל לנגד עיניו; כן אין הוא שועה לדעת רופאים ואחיות או קרובים ורחוקים — מה גורלו וסיכוייו, מה בדקו ומה מצאו — דומה כי יהבו כולו על חבורה זו היודעת ושוקלת את הכל על־פי דרכה וטעמה, ואף־על־פי־כן נאמנה עליו כעת מכל.

— אתה, יוסי, כבר מובטח לך לשכב כאן. — היה יצחק לוי ראשון להשמיע דעתו.

— מה שאלה… בא שיסועו של זכריה רהוט כמטר כדורים מקנה־רובה — ולא עוד אלא ינתחו, ופעם אחת, שניה וגם שלישית.

— אני אומר לכם, כי בסוף דבר יהא צריך ל“הרכבה”. שומעים אתם? וזה עסק רמאים! הרכבה מפה או משם, אך הענין ברור. אבר מן החי… — פוסק אחריהם שלישי.

יוסי מקבל את גזר־דינם, כי אליבא דאמת צריכים כולם לאורך־רוח, ואשר חולל הברזל ברקמות הגוף החי עניין הוא לריפוי רב וממושך. ממילא לבם גס־משנה באווירה דחוסה זו של בשרים פצועים, במאכל חדגוני שהוא מוגש להם יום־יום, בביקור ההמוני עת נפרצים שערי החדרים והאולמות ומבקרים מתערבים עם חוליהם, בחורה אצל חבר פצוע ואם קמוטה עם בנה. המראות חוזרים ושוב אינם מעוררים בהם עצבות חולפת, אלא מביאים אותם להרהורים פקוחים ומפוכחים על החיים.

— שמע, יוסי, הנה פשפשתי פה מעט בבנין זה ומצאתי לך גם פה מקור לספרים הרבה. — מודיע לו יצחק לוי ומניח לפניו כרכים מספר.

— השומע אתה, יוסי? מהלך אני לתומי ברחוב ורואה מחברינו לעמדה. — מוסר יום אחד זכריה — שלום… שלום… שואלים הללו שמא יודע אני עליך ותוקעים לידי קליע זה: אותו מצאו בקיר והוא שפצע את יוסי, מסור לו למזכרת. — כך אמרו לי והלכו.

ויום אחד מביאים לו חפץ ואומרים: יוסי, כך חברים החליטו… כיוון שזכו לילה אחד ונתפנתה שם שכונת האויב מנגד מכל יושביה, החלו מחלקים ביניהם שלל אשר מצאו ופקדו גם אותך בחפץ, קח…

נמצא איפוא, מוקף כעת מכל אשר נגע למעשה המלחמה, בה לא הוסיף לקחת חבל בגופו: כאן הקליע וחפץ מעשה־פסיפס וכרך מספריה נטושה של אחד הערבים — אך כל אלה לא לקחו את לבו כעת. יותר מהם נמשך אל חילופי־הדברים סביב, כמו עדיין לא ירד לתכליתם… ודאי מלחמה היתה, אך כשם שנכנס לתוכה שלא־על־דעתו כך יצא ממנה — ובכל שלטה יד המקרה… במה לא היתה יד המקרה? אפשר באותו ביטוח שהיה צומח בעמדה וליווה אותו הלום, וכן במתיחות צעירה זו שאין־לה־רסן, השוררת מסביב כעת. — —

כאן הללו שנאנקו מפצעיהם, שוב אינם נאנקים אלא תובעים בקול מלא, וכקול הזה עדיין לא שמע יוסי מעודו. תובעים הם מהרופא לשכלל את כליו כדי להשיב לכף־ידם, לקרסולם ולשאר אברי גופם את כושר פעולתם. תובעים הם בריות־גוף, כי לא יוכלו ולא ירצו לסמוך על זולתם. תובעים הם בפה מלא ובקוצר־רוח, כי הימים עוברים “וכסאות ושולחנות” נתפסים בינתיים, כדבריהם — — ומי יזכור להבטיח לאשר יצא מחר, מכונית להתפרנס ממנה, או להזמין את העבודה לאחד שיהיה צריך לה? על כך גוברת המתיחות ומתחבטים הכל בוודאות כזאת, כמו ראו בעין כי נעקפו־קופחו והכל נמצאו מתכחשים להם — אף גרועים להם המתכחשים המדומים הללו מהאויבים שעמדו בעבר נגדם.

אפילו מוגזמים החששות ומתובלים כהלכה, הרי ברי לו, כי מקהלה זו לא היתה פועלת, אילמלא ליכדה אותה אמת לאמיתה. הוא מרים, איפוא, עיניו ומגביה קמטי מצחו, כאשר זכריה מניע בידו לאות ולמופת, כי גם בתחבושתה עשוייה היא לשמש כלי־רכב וכל עבודה אחרת. הוא עוקב אחר יצחק לוי, המבליע מתחת לשפמו, כי גם בסירבולו מהשכיבה הממושכת ובהיות גוו טעון רסיסים הרבה, לא ניטל חשקו מרווח, שאפשר להתפרנס בו ככל אדם הגון. הוא מבין כעת כי כל אלה המקפצים סביב על שתי קביים או קב אחת, או מנופפים בידיהם אחת הנה ואחת הנה, או מוטלים עצובים על משכבם — כל אלה שנתמחו למומיהם ונעשו גסים בנכותם, — לנגד עיניהם החלטה נוקשה אחת: אנו, מעתה, אין לנו אלא לחיות ומלחמה על כך תהיה מכל העברים, מפנים ומאחור — נלחם על כך כי הכל יבקשו אחת: איך לקפחנו…

— — לילה… והכל נושמים כבדות באווירה זו של הצטלקות והגלדה, של תרדמה ושקט, שלאחר שאון הביקורים של קרובים וחברים… הכל חזר להיות לבן לאור האפלולי של עששית הלילה וטעון גניחת צמא או אנקת געגועים של גוף מחלים, ניע־שפתיים של סיוט… יוסי מקשיב וחש בעיניו העייפות — ואף־על־פי־כן חוזרות הן אל הספר שלפניו. כבר נתגלה לו במרוצת הימים הסוד, כי הספר הראשון הובא לו מאוצר ספרים מוזנה¹, שהוטל בפינת הבית הנטוש תוך בהלת המלחמה. כיוון שנעשה מהלך בכוח עצמו, החל לאסוף אליו את הכרכים הנטושים הללו, נושא מהם תחת בית־שחיו באשר ילך, מקיף את עצמו בהם עת ישכב על מיטתו.

כי מלבד השיחות שהוא בולע בצמא, כמו לומד מהן לדעת את מגילת הזכויות של האדם החי, חזר להבין בנוסחאות ובסימנים המדעיים, הללו, בהרגשה כאילו לא חלה הפסקה.

— זה מעניין… — לוחש יוסי אהרוני לעצמו בשפתיים דקות ומכווצות, ואין לדעת אם לחשו מכוון כלפי הספר או למתרחש בדעתו אותה שעה בכלל.

הוא בודק לאור האפלולי את תנועת כף־רגלו לצד, אך לא כלפי מעלה או מטה, כי הפסידה כושר זה, ומוסיף בשקט: אין דבר… גם זה יספיק.

וחוזר אל הספר באותה עקשנות עיקשת, שאין בה אכזבה, אך מסקנה ישנה: אם בחיים חזקה יד המקרה — מתגבש במוחו של יוסי — ומועדים הם לקפח ולפגוע, הרי בספר לפחות אין המקרה שולט ובו ובכוחו גם האמת בחיים גוברת.