1.

באותו בוקר־סתיו מטורטף יצא טוביה לדרך ופניו אל הרמה, כי ידע אשר פתיחת העוגיות הוחלה במטע השקדים הגדול ודרושות שם ידיים עובדות. ואם גם גשם־הסתיו ריסס, ודרך־השדה העוברת את הבקעה ועולה אל הרמה הפכה למדמנת טיט, – בכל זאת לא הביט טוביה לאחוריו, כי חוסר־הדאגה של בן שמונה־עשרה הניעהו להיישיר ללכת. הוא תר בעין מנוסה אחר פיאות “הבור” של השדות, אשר אדמתן קשה למידרך־הרגל משאר המקומות. נזהר מהשמאיל אל מדמנת־הדרך פן ישקע בבוץ וכן נשמר מהיימין אל שדות השלף פן ישקע באדמתם התפוחה. ומהיותו טרוד באלה שכח את מקום צאתו ואת מגמת לכתו.

מרגע צאתו לדרך, נישאו עיניו אל השמים המעוננים, אשר נתלו על השדות ועל הרמה הרחוקה מהלך שתי שעות, ומלבד נטל התרמיל הכחוש החבוש על גבו, – לא הרגיש כל נטל אף באחד מחדרי לבו, אף באחת מפינות הסתרים של מצפונו – לא משא זכרונות, אף לא עומס געגועים – כי כולו נתפס לבדידות של דרך־החורף הנשמה, להיות מהיר וזהיר בה…

רק כאשר הגיע אל זרם המים העכור והעז, אשר אץ בלב הבקעה, – עמד וראה, כי אין דרך לעבור, בלתי אם לחצות את הזרם. אז העיף עין וראה, כי העננים הנמיכו לרדת, וממדרוני הרמה אשר ממולו ומנקרות ההרים אשר מאחוריו, שוטפים זרמי־המים החופרים תעלות וחריצים בשדות־השלף, מחלחלים את אדמתם התפוחה – עד היפגש כל הזרמים הקטנים בלב הבקעה בזרם, שהשתפך כבר על גדותיו וגילגל את מימיו במורד לעמק הירדן. בעמדו מול המכשול הפתאומי הזה, חש משנה בבדידות הדרך והבקעה המפולסה שדות־שלף ונירים שחורים.

הוא עמד על גדות הזרם, נעליו שקעו אחת־אחת בטיט, ותחושת־הסכנה הפעימה מעכשיו את לבו ותעורר אותו להעיף עין חושדת אל עבר הוואדי הגדול, אשר כלפי מדרונו גלש בעוז זרם המים. חרדת הדרך היא המתעוררת בהלך הבודד, וכנגדה האדישות המרגיעה, לאמור: שוב אין לסגת ויהיה אשר יהיה –

---

חרדת הדרך היא, כשקריאות נוקבות ועזימות בוקעות ומהדהדות מאחורי ההלך מאצל שוכני האהלים המוגפים: חווג’הה! – –

ההלך מיישיר אז להביט נכחו מתוך תחושה חדה, כי מבין הר ומתוך גיא מתחקה עין צופייה על צעדיו.. ובכל זאת ממשיך ללכת. חרדת הדרך היא אשר נעורה גם בטוביה, בעמדו וזרם המים לרגליו. ובעוד מרץ עלומיו מניע אותו לחבל תחבולות איך לחצות את הזרם, – לוחש לו בצנעה מורך־הלב על הבדידות וסכנת המעבר. ואם בעמקי־לבו ידע מראש, כי יעבור את זרם המים, בכל זאת הוסיף להשתהות על גדותיו ולהקשיב למורך שהתנצח עם האומץ:

“אל תעבור! – לחש מורך־הלב, בבחרו לשון זהירות ושיקול־דעת – אפיק הזרם הוא טין.. ואתה תשקע.. ונפש חיה אין מסביב להצילך..”

“עבור! – מבטל האומץ – חלוץ את נעליך, הטילם אל מאחורי כתפיך, הפשל את מכנסיך מעל לשוקיים וצלח..”

“אל תעבור! – מתקומם המורך – כי בהיותך חסר־אונים בלב הזרם, יעבור רוכב עז־נפש ו..”

מורך־הלב מתריע על הסכנה, והדמיון קופץ ומביא אל טוביה רוכב עז־נפש המכונן את נשקו לעומתו, מתיז בו את רשפי עיניו – ו – –

---

טוביה אינו יודע את אשר יארע והוא מאמץ בתנועה נואשת את הנשק הקטן הצמוד למתנו. בצאתו לדרך היה הוגה בגאון בנשק התלוי בצידו ובלועו השחור והמבריק המציץ בגבורה ובאיום. מפעם בפעם היה מעביר את ידו על תיק־העור הקטן, ממשש בדרך אגב בידית העשוייה מעשה חיטוב ויש אשר הוציאו מתיקו, הריק את הכדורים מהמחסנית והטעינה שוב, והמתכת היפה יוצקת בו מחשבות קרות כעשת: עשר יריות־מוות! –

עכשיו הוא מנחש בחרדה ובציפייה: מה יהיה אם הרוכב יקרב או אולי רוכבים אחדים יקיפוהו? –––

“עבור, טוביה, הן לא תשוב על עקביך?!”

לשוב?? – – זו תהיה חרפה כבדה מנשוא והמחשבה בלבד מציפה בושה את חדרי־לבו ומניעה אותו להפשיל בבת־אחת את מכנסיו, לחלוץ את נעליו, להטילן מאחורי כתפו, לנסות בזהירות את קרקע הזרם ולעבור… פסיעות אחדות – ורגליו היחפות כבר בוססות בטיט אשר מעברו השני.. ושוב נראה הכל פשוט לטוביה, ועליצות נצחון מסותרת משעשעת אותו, לאמור: הרי לא פקפק אף רגע אם לעבור את הזרם הדל הזה, אשר מימיו מגיעים רק עד לקרסוליים, וכן לא הרהר מכל וכל ברוכבים עזי־הנפש – – –

נעל את נעליו ועלה במעלה הדרך, הביט על סביבו בעיני איש, אשר מצפונו נקי, וידו נסמכה ביתר און על הנשק הצמוד לירכו. הוא עומד עוד לרגלי הרמה ובנייניה נראו לעין: מבין המדרונים עולות צווחה, נביחת כלבים שוצפת, ובאחד ממיפני הדרך הוא מבחין לימינו יריעות אהלים שחורים ונמוכים, צמודים אל השדה. סוס חבוש קשור שם אל היתד, גברים מהלכים בצעדים רופסים על אדמת האהלים הצנופה מגשם וכלבים רובצים ומקמטים את גביניהם המסמירים. מן “ילדי הרמה” הללו – וטוביה שמח לראותם, כי על כן מעידים הם שבנייני הרמה שוב אינם רחוקים. ואמנם אך עלה במיפנה הדרך האחרון ונשקפו הגגות האדומים של הבניינים האחדים.

– – עתה עמד על עמדו, הביט לאחוריו אל הבקעה ואל ערוץ המים: רוכב עמד שם ליד המעבר וסוסו מסתרהב כנראה לעבור בזרם… הצטחק טוביה, השמיט את כובעו ובפסיעה בטוחה בא אל בין הבניינים עד לחצר הגדולה, אשר שעריה היו פתוחים לרווחה.

2.

בין בחצר, בין בדרך היוצאת מהחצר וחוצה את המטע הגדול עד לקצה התלול של הרמה, ובין ליד בית הבזלת אשר מחוץ לחצר לא ניכרה תנועה. אין זאת כי החורשים והעודרים נעלמו מבעוד בוקר בין שורות עצי השקד, אשר עמדו בשלכתם. רק אשה עשתה בזהירות את דרכה בחצר, אשר רגלי אדם ופרסות בהמה ריככו את אדמתה לעיסה דשנה וסמיכה של טיט מים וזבל. טוביה שמח בלבו על שקט זה, כי כן יספיק לשאול לעבודה, באין עיניים זרות להתחקות אחריו בסקרנות – – עד שוב העובדים בערוב היום מהמטע, יספיק להסתדר באחת הפינות ולמחרת בעבודה יהיה שווה בכל כאחד העובדים.

עוד הוא מסתכל בבניינים הנמוכים, הקבועים בחומת החצר משלושת עבריה – והנה חלפה בצידו נערה בשביל הדרוך מהחצר אל בית הבזלת. טוביה לא הפנה את עיניו לראותה ובכל זאת הרגיש כמו ראה אותה – והיא נערה בריאת בשר, אשר צמתה העבותה נופלת לה על ערפה. יתכן, כי אך פרי דמיונו היה.. ובכל זאת היה בטוח כי עיני התכלת של הנערה הוצפו פתאום כעין שחור־הזפת, ואחר־כך שבו להיות תכולות כבתחילה.

הוא העיף עין על השביל, אך הנערה כבר חמקה־הלכה והוא ראה אך את בית־הבזלת הגדול, המוגף על תריסיו הפונים צפונה. בפסיעה גסה נכנס בשער החצר וקרב אל מעונו של מנהל המשק. אמנם מבטו החודר של המנהל הפיג במעט את בטחונו של טוביה, אך חושו לא הכזיב אותו, כי בימים אלה נתקבלו כשלושים איש לעבודה במטע ולא היתה סיבה לסרב מלקבל גם את הצעיר הזה, אשר בא בתרמילו ביום הגשם לרמה. מנהל המשק הראה לו ביד שלוחה אל עבר המעונות הנמוכים ואמר בקצרה, כי שם ימצא לו מיטת ברזל פנוייה ומחצלת לפרוש על מצעו.

– זה שאנו נותנים. – פסק ופנה אל ה“כייאל”, אשר נכנס רכוב לחצר ונגש עדיו.

טוביה הספיק לראות, כי זקן ה“כייאל” ופיו חסר־שיניים, ומאחורי משקפיו הכחולות דולפות עיניים טרוטות. ישיבתו על הסוס היתה עוד זקופה כישיבה של צעיר, ו“עקאל” שחור־עבה חשק את החריט החבוש לראשו. הוא החליט אז בלבו, כי “כייאל” החצר הוא ופנה מהם אל המעונות כאשר הוראה לו.

בפנותו נוכח מיד, כי בחצר הרגישו כבר בבואו של “החדש”: בעד החלונות הקטנים של המעונות עקבו אחר צעדיו עינים סקרניות; בפתח של אחד מבנייני המשק עמד זקן רחב־כתפיים, אשר היישיר להביט אליו; אשה צנופת צניף צבעוני, ששאבה מים במשאבת־יד מהבור, הפסיקה את עבודתה ותבט אליו גם היא; זקנה נמוכת־קומה וכפופה יצאה לקראתו אל מפתן־מעונה, בירכה לשלום בנעימות־חן ותשיא לו מספר עצות: ממי יקנה לחם ובאיזה מהחדרים ישתדל לקבוע את מיטתו… כי אם כל החדרים דולפים, הרי החדרים הפנימיים חמים יותר.

– האם חבילה זו היא כל מה שהבאת? – נענעה הזקנה בטוב־לב לעבר תרמילו וברי לה כי השמיכה הדקה הארוזה בה, זוג המכנסיים ושתי הכתנות אין בהם ממש בלילות החורף הקרים אשר על הרמה.

עוד היא מדברת והזקן רחב־הכתפיים קרב גם הוא לגשת, כשהוא מגרד את פדחתו החבושה כיפה ושיירי קש וזבל נעוצים בבגדיו ובשער זקנו ומעידים, כי הוא האורוותן של החצר. ברור לטוביה, כי “ברוך־הבא” פשטני ורחב־לב צפוי לו מזקן זה, הסוקר אותו מכף רגלו עד קדקדו ופונה אל הזקנה:

– ועל שום מה תשוחחי עמו על המפתן? האם לא טוב תעשי כי תזמיני אותו פנימה וגם בכוס תה תכבדי אותו? הלא דרך ארוכה עבר עד בואו אל הרמה! – וקולו מרעים כאילו אל האורווה המלאה סוסים דיבר…

גם בפנות טוביה מהזקנים השניים, עדיין רועם בעקבותיו קולו הניחר והרחב של האורוותן רחב־הגרם, השולח לו הוראות מאחורי גבו וגם יזכירהו שנן והזכר, כי בשעה פנוייה ייכנס ושתו “לחיים”, ומהמאפה יטעם, אשר הזקנה שלו מיטיבה להכין.

אל אחד ממעונות החצר קרב אותה שעה חמור עמוס שני ארגזים מימינו ומשמאלו ומעליו צנח אברך – “גרוגרת”, אשר זקן אדום ירד והסתלסל לו על חזהו. האשה צנופת הצניף אשר שאבה מים מהבור, מיהרה לבוא לעזרתו בפריקת החמור, וטוביה ראה כי יפת־תואר האשה ובריאת־בשר. בעברו לידם התבונן כי החנות היא, והבין כי החנווני ואשתו לפניו.

מדי עברו על ידם אגב ברכת־שלום, הספיק לעמוד בהרהור משובה על המבט הסקרני, אשר האשה הגניבה לצידו מאחורי זקנו האדום של בעלה.. ושינן לעצמו מיד, כי לפתח מעונו של אברך־המשי רובצת התשוקה של אשה בריאה. הרהורים אלה המריצוהו לשהות ליד הזוג, לשאול לטבק וחפיסת נייריות, להתבונן להילוכו המרושל של האברך, אשר חצאי נעליו היו נכונים להנשל בכל רגע מעל רגליו. ותוך כדי שיחה הוא מחליף מבט עם האשה הנושאת את עיניה מפעם בפעם בבת־צחוק צנועה. האברך ישב כבר אל מדפו, חצאי־נעליו על הרצפה לפניו, הוא מולל סיגריה באצבעותיו הלבנות, ולטוביה אינפף בדרך ידידות והרגל בהוויות העולם:

– אחר שנתקבלת לעבודה, הרי אתה כאחד מאנשי החצר, אפתח לך חשבון מן היום – וחסל!

טוביה שמח, כי דאגות הקיום נפרקות מעליו מרגע היכנסו לחצר, והלך בלב קל להתקין את משכבו ולהוריד את תרמילו מעל כתפו. מששמע את הצלצול של פעמון החצר, אשר האורוותן הזקן עמד וצילצל בו בתנועה גסה ורחבה, והחצר נעורה לקולו כבאורח־פלא בלהג אנשים ובשעטות בהמה – עמד כבר טוביה בפתח מעונו ובירך את העובדים לשלום, התערב בין העובדים שחזרו מהשדה, פנה לאכול והיה כאחד מהם.

למחרת כאשר יצא טוביה לעבודה עם העודרים היה בוקר־חורף צונן ורטוב, שהמריץ את האנשים להצטנף ולהטמין את ידיהם בכיסיהם, הזיל ניע מחטמיהם הכחולים מקור וחדר עד לעצמותיהם בעד לסחבות המגוונות אשר לבשו. אד לבן ירד לרמה ויעטוף את המטע, את בנייני האבן הגדולים ואת האהלים השחורים שנצמדו לרגלי הרמה ולמדרוניה. רק ההגה אשר הגיע מבעד לאד, צלצול זוגות וקריאות חדות של אנשי האהלים העידו, כי חיי בוקר כבר נעורו גם שם… כבשה מנערת את מקלעתה, וברשרוש של פתותי הגללים האחוזים בצמרה נענית היא לצווחת הרועה.

העודרים שהלכו בתוך האד, לא ראו אף את הדרך שהלכו בה, לא הרחיקו לראות ממידרך רגליהם, שנתקלו בחתחתי הדרך ובחריציה המלאים מי־גשם. לאט השתפך והלך זוהר לבן מבעד לאד וידעו, כי שמש־חורף בהירה מזהירה אי־שם על סלעים רחוצים מגשם ועל ערוצי־מים. הנה האד נקרע, ומבעד לקרעיו אשר שוטטו על פני האדמה, נגלו עצים חשופים מעליהם ומדרוני הרמה הזרועים סלע ושיזף. האד נמוג והרמה התפוחה והרחוצה נשקפה אל הבקעה אשר לימינה ואל הימה הגדולה אשר לרגלי מדרוניה ממזרח. קרעי אד עוד נאחזו פה ושם בין קמטי הרים, בין סלעים רחוצים, בין שיחי שיזף וימוגו.

העודרים הגיעו עד לשורות העצים, הפילו במשיכת כתף את “הטוריות” לארץ, אך נשארו עומדים על עמדם, מתכווצים מהקור וחתימת־הזקן שבלחיים מסתמרת. שעה ארוכה לא הוציאו את ידיהם מכיסיהם וכה השתהו ופת־הבוקר תחת בית־שחיים. רק הזקן אשר באנשי אורפא שיפשף את כפות ידיו הנוקשות־היבשות, נכנס אל בין העצים, קטף שקד צמוק, אשר נותר על העץ מקטיף של אשתקד, פצחו בכוונה, לאמור:

3.

– “שקזה” זו המלאה שרף רפואה בדוקה ללב.

אלה היו המילים הראשונות אשר נפלטו מאז הבוקר ולשמען התנערה העדה לכל גווניה, כי שונה ומגוונת היתה עדת העודרים, אשר עונת העידור כינסה אל הרמה. היו בה מיוצאי ישיבות של צפת וטבריה ערי־הקודש הסמוכות, אשר נאלצו לנטוש את תורתם, כדי להשתמט מהצבא וליהפך לשכירי־יום, והיו מבני אורפא רחבי־גרם. בשעה שאנשי אורפא קרבו בנחת את מנות הבוקר אל ענפי עץ ונצבו אחד אחד לשורותיהם, הביטו יוצאי הישיבות בעיניהם השחורות והנוגות על אצבעותיהם הלבנות והפשילו באי־חמדה את פיאותיהם המסולסלות אל מאחורי אזניהם. ובעוד אלה עומדים וחותם נוגה, חריף וצנוע של שכינה שגלתה טבוע בפרצופיהם, הזדקף הזקן אשר באנשי אורפא ושקל מילים כבושות ומתונות לאלה ולאלה:

– כולנו “ישראל”.. ולא צריך “לרוץ”.. – ופניו כמתחסד.

– לא אנו “הרצים”. – נענו מיד המבטים החריפים והנוגים של בני־תורה שנשבו לעבודה – כי אתם הנכם “המתרפסים”, למשגיח. ועיניהם הצנועות מטילות אותה שעה ניצוצות של מרד בעדה.

– אנו “המתרפסים”?! – התריס בשצף־קצף הגבוה והצעיר אשר באנשי אורפא, תפס את הטוריה כמו היתה לו כלי־משחק. “רץ” ראשון בשורתו, בחמתו העולה ומתקלחת. – טוב! אשר יוכל – יצא וישיג אותי!

אבל הזקן המתחסד והנבון עמד בפרץ – – –

וגם בין בני־התורה נמצא אחד, בריא שלא כחבריו החווריינים, ואפו זקור בשחצנות כלפי מעלה, קמט־שני משוך על שפתיו האדומות, ובתנועת גבות עיניו העבותות צפונה מורשת־יחס של צפת עיר־אבותיו העתיקה היושבת בין הרים.. מבטו של זה, המגלה טפח ומכסה טפחיים – אף הוא דיו להשכין את השלום. בעמדו בין היריבים והקפוטה הצרה מכפי מידתו לופפת את מתניו ונפרמת על תפריה, הסביר דרך־משל כי בריב־דברים אך לעצמם יזיקו…

–… ומעשה היה ואני אז עבדתי בהכנת חלווה – כן הוא פותח ומטעים את סיפורו בנחת – ואם תרצו לדעת איך מכינים חלווה הבה ואספר לכם – –

---

על שום זה אמנם קראו לו “חיאל’יק הבה ואספר לכם”.. וחיאל’יק משלב בשיחתו דברי הווי, מתגלה בקריצת־עין, בתנועת הגבינים העבותים, והנה הערים לדלג בחלקת־לשון, שהשומעים לא הרגישו בה:

–… מעשה דומה לזה אירע בהיותי עובד בהכנת גבינה, ואם תרצו לדעת איך מכינים גבינה – הבה ואספר לכם – – –

בני־התורה שולחים את אצבעותיהם הלבנות מתוך הרגל אל פיאותיהם המסולסלות, והקורדי המתון תר בעינו החדש אחרי “שקזה” שניה שנותרה לפליטה בין הענפים הערומים והיא מלאה שרף – – –

כן עברו ימים והאדמה הרטובה נדבקת לבגדים, נלושה ברגלים. בוקר, בעוד חשיכה, מצלצל הפעמון וטוביה מוציא את ראשו מתחת לשמיכה הדקה ומקשיב: אם גשם אין והזדרז לקום, להדליק את העששית, למרוח על הלחם שכבת “דבש וטחינה” ולהיעלם עם העדה במעבה המטע.. ואם יורד הגשם, ישוב ויתכנס אל מתחת לשמיכה.

חורף גשום היה, ונסך על טוביה תרדמה של קפאון.. קור ורעב למחצה.. מבין ספיח לחיו הצעיר, אשר הסתמר מקור, נשקפו עינים כבות וחדלות־און להיענות למבטיה הצנועים של החנוונית הבריינית, כביום בואו אל הרמה. מבעד בוקר, בהרגיש רגלו היחפה בסוליה הספוגה מים ובוץ, היתה מתחילה מלחמת הגוף על חומו עם היום הקר והרטוב. אז נמחה זכרונה של נערה, אשר חלפה בשביל… והדרך לרמה נראתה כמדמנה שאין לעבור אותה.. אף הרמה כולה כנתוקה מהעולם.

אמנם ניסה טוביה להתקומם לקפאון וביום־סגריר מובטל תפס טוריה וקרדום, ויצא אל מדרוני הרמה לברא שרשים להסקה. ראה שיח סידריה ירוק שהצמיח ענפים זקופים, חמד אותו ונגש ברוב מרץ לברא את שרשיו לשלל עצים רב, אשר ימכור בכסף בחצר.. אבל תוחלתו נכזבה, כי בחפירתו הגיע עד לגולת־השורש, אשר חודה ירד אל עמקי האדמה. הקרדום ניתר מעל העץ הנוקשה ולאחר עמל יום תמים לא הצליח אלא לקצץ גרופיות־שורש אחדות, אשר לא שוו בעמלו הרב.

אבל באחת הצליח: אף כי הימה – ימת הגליל – סערה למטה והקדירה את מימיה מול העבים הזוחלים כבדים על ההרים, הצליח להפיג את תרדמת הקפאון המשמימה של ימות החורף. מאז הוסיף לצאת בקרדום אל המדרונים, וילמד להבחין לפי מראהו של שיח השיזף, אם רב־שרשים הוא אם לא. הוא למד מהר לדעת, כי הסידריה הרעננה, גולת־שורש קשה וגדולה מתחתיה; – לא כן הסידריה אשר ענפיה היבשים נפוצים על שטח רב – גבשושיותיה של זו הן מכרות של שרשים, אשר אם תחשוף מעליה את העפר אל המורד ותחפור בעקבות השרשים – תלך ערימת העצים הלוך וגדול ללא־עמל והיית כזוכה מן ההפקר.

אבל – הימים הקדירו והלכו והגשם לא פסק. שמים אפורים נשקפו אל שמשות החלון הנמוך. טוביה יושב עם האוכלים בבית־האוכל ודכדוך עולה מהמרק המהביל על השולחן, ריח טחב נודף מהכרים האדומים, אשר עליהם שוכב בעל בית־האוכל החולה. טוביה מנקר מהלחם המונח על השולחן ואינו שבע, אוכל את מרק העדשים הסמיך, ומקשיב בהיסח־הדעת לשיחות המתמלטות מפיו חסר־השנים של ה“כייאל” הזקן, המוריד את משקפיו הכחולות ומביט בעיניו הטרוטות אל איש־שיחו – אל בעל בית־האוכל החולה.

– חורף דומה לזה אני זוכר מלפני עשרים שנה. – פוטר ה“כייאל” ומנגב בסודר־הראש את זקנו, אשר פירורי לחם ועדשים נאחזו בין שערותיו.

– כיוון שבאים הגשמים תוקפני מיחוש העצמות, אשר חליתי בו לראשונה בעלותינו על הרמה.. כח.. כח.. – מכעכע בקריעת־גרון עמיתו השוכב על הכרים.

– זקנה.. – פושק את ידיו ה“כאייל” אמיץ־הלב – מדי יום ביומו, ברכבי על הסוס הלוך ושוב מהרמה, מהרהר גם אני בזקנה זו.. עוד מעט וגם עדי תגיע – ח – כי מי לך גבר במיטב שנותיו כמה יפה זה, אשר בעלותנו הנה היה הרוח החיה על הרמה, ובנה לו בית־בזלת כמו רמים… והנה שוכב גם הוא מזה שנה רתוק למיטתו.

המסובים מטים אוזן לשיחה, אף טוביה מקשיב בעצלתיים, כי שמץ־מה גונב גם קודם לאזניו.. שמוע שמע, כי מאחורי תריסיו המוגפים של בית הבזלת הגדול, אשר מחוץ לחצר, שוכב חולה אותו זקן תקיף, אשר היה ראשון בשעתו לעולים על הרמה.

4.

– זו לו שנה תמימה שהוא שוכב על מיטתו. – ממשיך הכייאל בפנותו אל המסובים ובהתיזו מפיו פירורי לחם ורסיסי מרק – איש־פעלים היה ומלא חיים. הוא אשר נטע את הרמה, הקים את בנייניה.. פח.. מה יודעים אתם החדשים? זאת יודעים אנו הזקנים מכם, וגם כיום הזה עוד נמשכים כל החוטים אל חדרו של הזקן… אבל הכלי השבור שוב לא יצלח – פח־פח – – מוטל הוא בלי תנועה מאחורי דלת מוגפה ושקט השתרר בבית הגדול.

“הכייאל” מלופף כבר סיגריה לאות כי גמר את סעודתו, אך הוא ממשיך במנוד־ראש ובמצמוץ עיניו הטרוטות: – “שקט?! – – פח.. פח.. השקט אך למראית־עין ומתחת לשקט מובלעה כבר המלחמה אשר תקום על מפולת הזקן – – כל עוד הוא בחיים, אין מעז לפצות פה ובני־הבית מהלכים על בהונות רגליהם.. אבל כיוון ש”ילך“, עלול הכל ליהפך על פיו”. – –

המסובים נענעו בראש ואישרו בקטעי דברים את דעתו של ה“כייאל”:

– בחורים עולים אל הרמה וחגים מסביב לבית, כי עטים הם על בנותיו היפות – –

– תמיד קשורים אצל המדרגות סוסיהם של השומרים העולים אל הרמה – –

– אחת הבנות כבר נשואה ואף היא גרה בבית.

– אחרי שחורת־העין כרוך כעבד שומר לבן־שפם..

– שחורת־העין! – פוער “הכייאל” האמיץ את פיו כמערה חסרת־שיניים אפילה. – אך זו עיניה הגדולות והשחורות.. שערותיה.. – “בת־אלוהים” היא העלמה! ווללה, “בינת אללה” ייאמר עליה – –

טוביה ראה את שחורת־העין אך פעם ובאקראי. זו באה מהעיר. בבואה עד לחצר איוושה בשמלותיה ומאז לא ראה אותה. מלבד אלה ידע, כי גם בן – בחור – ישנו בבית והוא גדל פרא על הרמה. כפראות שבמדרוניה התלולים, הזרועים סלע ושיזף. עליו נאמר, כי הוא נמשך אל החצר, מאז באה אל בית־האוכל שארה רחוקה והיא לבושה שמלת־צבעונים צרה, שלפפה את חמוקי גווה. כצל התהלך מאז הבחור אחריה.

– זה דם בריא, תקיף! – שומע טוביה בעד לגשם את “הכייאל” המדבר – וגם הנצר הצעיר אשר בבית, זו הקטנה בצמתה העבותה – אף היא נותנת אותותיה – כח־כח.. – כן גמר והיה מכעכע והולך כחוטא זקן, מדליף טיפות מעיניו הטרוטות.

ניחש טוביה כי דבריו האחרונים נרמזו על הנערה, אשר חלפה בשביל בצידו ביום בואו אל הרמה, אך מאז השכיחוה מלבו השמים האפורים ומי הגשם. לא זכר עוד את פניה, כי אל ככר הלחם המנוקר היה נושא עיניו ואל המרק חסר־הטעם, שגם הוא נעשה לו בחזקת מותרות.

– השקט בבית־הבזלת אך למראית־עין הוא! – סיים “הכייאל” את רמזיו העמוקים – זו משפחה בריאה ותקיפה, היודעת להקים במרץ ולפורר בכוח.. כח.. כח.. כאב כן הבנות והבן גם הוא כמותם.

– כח.. כח.. – נענה לעומתו מעל כריו האדומים החולה באנחה נשמעת, כעונה אמן אחר עמיתו.

בעד קולות המשוחחים גובר שאון הגשם שאינו פוסק, והוא יורד על כל שדה ודרך.. כולא הגשם יוגב ובהמתו במחסה ומונעם לצאת לחרוש ולזרוע.. ואת עדרי הצאן והבקר מגרש הגשם אל בין נקרות ההרים לחסות בין קירותיהם. הגשם ניצב כחיץ בין האדם והבהמה הרעבים, אשר עורם מסתמר מקור, ובין האדמה.. והוא יוצק חרדה בלב החי, שמא הקרע שנתהווה לא יתאחה עוד – שמש לא תזהיר, האדמה שוב לא תיבש.. הפולח משמים ובהמה זועקת מר – – –

5.

אי־פה, אי־שם החלו לבצבץ עשבי אביב על אדמת המטע, ואנשי אורפא מוצאים שרשי גלגל ושוב־הבר ומתבלים בהם את פת־הבוקר. כתמי עשב הוריקו במדרונים ולטוביה הוגד כי בבית הבזלת אשר מחוץ לחצר יש להשיג גבינה טריה למאכל, כי הצאן והבקר החלו להמליט. טוביה נכנס דרך פשפש החצר וראה לפניו את הנערה הניצבת על מדרגות הבית, והבית עצמו שקט שורר בו מבפנים ותריסיו מוגפים. בקול אטום, כקול העולה ממעמקי הימים הגשומים, אמר את אשר בא לקנות ולאחר שנתנה לו את מבוקשו פנה ללכת.

– מעתה אתה יכול לבוא כל בוקר לקחת גבינה. – אמרה הנערה והיא סמוקת לחי מצינת הבוקר.

“לחורף לא היתה כל שליטה עליה”. – הרהר טוביה בלכתו ממנה – “רגליה לא בוססו יחפות וקפואות באדמה התפוחה ממים, גווה לא הצטנף מקרה בלילות תחת שמיכה קלושה ועל גבי מחצלת, אצבעותיה לא ניקרו בככרות הלחם מרעבון מתמיד ומאפס מעשה ביום הגשם…” – והוא הציץ במראה על ספיח זקנו הסמיר, על פניו שהכחילו, ומאז לא הוסיף ללכת אל הבית אשר מחוץ לחצר.

העצים לבלבו והמטע הגדול כאילו כוסה שלג לבן של פריחה.. רוחות מערב עוד נשבו והסיעו עננים אל הרמה, אולם יש והרפו הרוחות לימים אחדים ושמש בהירה וחמה לחשה על אדמת הרמה הרווייה, העלתה קרום על פניה, האיצה בעשבים הצומחים בין שורות העצים ובעשב על המדרונים. מעתה היו העודרים ניזונים בשפע בשום־הבר ובשרשי־הגלגל, מוצצים את גבעוליו העסיסיים של החורשף, ונשי החצר יצאו ללקט את עלי החלמית היפים לבישול.

– – חום־השמש נמזג לאדמה והיא נענתה לו בעשב ירוק ודשן, ב“רביעה” רבת־צבעים ובשדות נובטים בבקעה הגדולה. חום אביב הוצק אל דמה של הבהמה וזוגות הצאן קשקשו כמנגינה בגבולות המטע. הכתמים המנומרים של הבקר הבריקו בחלקת שערם. אף לחייהם של אנשי הרמה הוורידו והלכו, ומעונות החצר אשר קירותיהם העלו כתמי טחב ואשר סיפיהם כוסו בגבשושיות בוץ הדוק, פתחו את דלתותיהם הנמוכות לקראת השמש החמה.

מדי ישב חבר העודרים לנוח, היו מאריכים בישיבה על מצע העשב הרך, שואפים את ריח האדמה החמימה והרכה אל קרבם, קולפים את גבעולי החורשף הירוקים ומרווים במיצם את צמאונם. בני הישיבות נאלצו לפשוט את קפוטותיהם, לפתוח את צווארוני כתנותיהם המזוהמים, ובתנועות ערגה צנועה הושיטו את עור בשרם הלבן לקרני השמש. על עיניהם הנוגות והשחורות היתה נפרשת לחות, כאשר חיאל’יק חברם לתורה היה מסיח בנשים בריאות־בשר, שקיבורות זרועותיהן מלאת ולבנות כקמח.. וקמט־שני מתפתל אז בחוצפה על שפתיו, מדי דושו בחנווני אברך־המשי ובאשתו החנוונית החסודה. במצהלות צנועות וחריפות נענים לו חבריו המשתטחים על פני האדמה הרכה, לאשר מנע אלוהים פרי־בטן מהאשה יפת־התואר.

היה אביב! – –

מדי היכנס טוביה לחנות הקטנה, היה נתקל במבטיה של האשה, אשר נהיו לחים ונוצצים. ובהיעדר האברך מהחנות היתה זו מאריכה בשיחה על האביב החם, המייבש את החצר על הרמה ופורש אדי שרב על הימה למטה.

בבוקר־בבוקר הופיע ה“כייאל” הזקן כמנהגו מעבר לאהלים אשר בקצה הרמה וישיבתו על הסוס זקופה גם עתה. עדת העודרים פוגשת את הרוכב בתרועת בוקר עליזה, וחיאל’יק היוצא לפניהם, שואל בנעימות, אם נעמה לו ל“כייאל” השינה באהלים ואם אשת שייך לא חסכה ממנו את דודיה.. אמנם ידע האביר להתגונן בפיו חסר־השיניים ועט על סוסו כלפי בן־התשחורת, אך גם אנשי החצר הרבו לרנן על אשת־אהלים הנותנת את דודיה ל“כייאל” בחיר־לבה, נוסף על בעלה השייך שכוחו תש לעת זקנה… וחיאליק נמלט עד לריחוק־מקום ממנו, דורך את גביניו כקשתות, זוקר דרך חריפות יתירה את אפו היהיר, ומכוון יפה את השעה לסגת לאחור.. כי הסתער עליו הרוכב בחמתו – עוד מעט והיה מירמס לסוסו.

6.

חנט הפרי ופגיו הירוקים נתלו אגודות־אגודות בין הענפים, שהוציאו עלים חדשים. טוביה הרגיש אף הוא בזרמים החמים ההולכים ומציפים אותו, משווים ברק לשער ראשו, מוזגים חריפות בריחות האביב ונוסכים הזייה על פני ראי־המים השקט של הימה אשר למטה. אז שב והוציא את נשקו הקטן שנשתכח בעמקי חבילתו, ניקה אותו, הצמידו לחגורתו וכאשר יצאו שומרים לשמור את הפרי הירוק, נמנה טוביה עמהם.

הלילות עוד היו צוננים, ובהיותו מהלך בלילה בגבולות המטע, שקעו רגליו בבוץ הרך, אשר נסחף מהגשמים לגיאיות עד לגדרות האבנים. אך בימים התעטפה כבר הרמה מעטה אדים דקים, אשר האדמה והשמש פלטו אותם בנשימות חמות ורוטטות. תשוקת פריון הרוותה את הרמה ואת כל אשר עליה.

היה אביב – –

אל הדרך הגדולה החוצה את המטע החלו לצאת בערבים אנשי החצר וקול צחוקם והד שיחם שונים משהיו בחורף. נערות החצר צחקו בעליצות, הכריזו על רגשותיהן הפורצים חוצה, והגברים לעומת זאת המעיטו לדבר ושמחתם כבושה. עם תחילת הערב היה טוביה יוצא מן המטע אל הדרך הגדולה, עומד עם העומדים ומביט לעבר הנערות. ואם עברה חבורת נערות ובירכה לשלום בקולות כבושים, נענה להן אף הוא בנעימה רווה ועמוקה. אז ישמע את הנערה אומרת:

“האם טוביה הוא? ואני לא ידעתי כי קולו כה רווה ועמוק”..

אף הספיק לראות כי צמתה של זו נופלת על ערפה, ומיד פנה ונעלם בין שורות העצים הארוכות. מאותו ערב היה נושא את עיניו מכל מקום היותו במטע לעבר הבית אשר מחוץ לחצר הרחוקה. אמנם תריסיו היו מוגפים גם עתה וחותם השקט של שכיב־מרע היה טבוע בחזיתו ועל מדרגות הכניסה הגבוהות – אך שקט זה לא השרה עוד על טוביה מורא וקדרות, אלא משך את עינו וגירה לחדור אל בין כתלי הבית.. כה היה מנחש בכמיהה מופלאה, בעמדו בגבולות המטע הרחוקים ועיניו צופיות לחצר.

– – עד שהלך בצהרי־יום בשדרה העוברת בין המטע והפול הפורח המפיץ את ריחו. אידי החום נמנמו ורגעו אז בין ענפי העצים הירוקים – ונתקל פתאום בנערה. פנים־אל־פנים נפגשו והיישיר להביט לתוך עיניה, נצמד אליהן בצמאון ממושך והבחין, כי העיניים שהיו תכלת הוצפו כעין השחור. פגיעת המבט היתה חזקה מריחו של הפול הפורח והמה מרוח הצהריים, והיא שריתקה אותו למקומו, היא שעקרה את רגליו ותניעהו לחזור אל בין העצים.

ושב להלך במטע, שואף את ריח הפולים שפרחו ועשו תרמילים, יוצא מדי ערב מבין שורות העצים אל הדרך שרוי בציפייה. החבורה של נערות החצר עוברת על פניו, צוחקת בקולות מגרים, ונערה מגרגרת ואומרת לחברתה:

“לכי אל זה.. נפשו יוצאת..”

הצחוק הגלוי מלווה את צעדי הנערות וטוביה החוזר אל גבולו, אורב בעין חדה לצללים הנעים לאור הירח. בתנועה אמיצה הקשיב אל רחשי הלילה מסביב, העביר את כף־ידו על נשקו – ואון נמסך לידו, ערות יצוקה בעצביו המתוחים… ובשקוע הירח האדום בארגמנו המדמדם, נפרשה והלכה על חיי־הלילה הזיית־תשוקה וסכנה – חיי לילה וערבה גם יחד.. והוא ניצב מולם ער ותאב־מאורעות.

7.

נצנוצי־אישים ויריות – – חיאל’יק, שכנו במשמר, קרב אליו: – מי היורה? מאין? – –

ברקי היריות חולפים תכופים. אורם מאיר קבוצת צללים על ראש גבעה מנגד והללו מנפנפים באדרותיהם, מגרגרים כרוז־מלחמה פרוע לחלל האוויר מזה. מיד בוקעים קולות והגה מהאהלים מנגד אשר בקצה הרמה מזה. מטר הברקים ניתך ונצנוצי האש בוזקים – מלחמת האביב של האהלים היא.. עת הבדווי נלחם, עליז משריקת הכדורים ומתחושת הסכנה החריפה.. ושוב נדם הכל כלא־היה. עייפים מהמתיחות גוהרים טוביה וחיאל’יק זה בצד זה ורטיבות הטל נחה על העשב ועל אדרותיהם כאחד.

– אוח־ח־חו – מתמתח חיאל’יק על הארץ, חיוור ממתיחות הלילה.

הוא מצטנף וצל עובר על פניו, על קמט־השני בשפתיו. על עיניו העצומות למחצה מרחפת הזיית־אביב השליטה בכל. כוכבי “הדובה הגדולה” כבר נטו והשתפלו ממרומיהם אל קצה־הרמה וצפרירי שחר יוצאים אי־שם מגנזיהם.

– נערות החצר משתהות עתה עד שעת־לילה מאוחרת בדרך הגדולה. – הוזה חיאל’יק בהקיץ וראשו סמוך על מרפקיו – משתהות ועיניהן כלות – ח־ח

---

– א־א־ח.. כולן לא תשווינה לגבי האחת, זו עם הצמה מהבית הגדול… – כן הוא גומר ויורה מבט אלכסוני, מתחת לריסיו הארוכים, לצידו של טוביה.

הימים חמים והולכים, ואם קליפתו של השקד עודנה ירוקה ואך זה החלה להתעצות, – אך המשמש כבר מבשיל. בעלות השחר טוביה בוחר לחזור אל סוכתו דרך שורת עצי המשמש, קוטף ובולע את הפרי הצונן ורחוץ־הטל. הבשיל המשמש והחלו מופיעים זוגות וחבורות מהחצר אל המטע, וצחוקם הרווה ולחשם מגיעים עד אזניו. מדי היתקלו באורחי־לילה אלה, משתדל טוביה להקיפם שלא ירגישו בו, ובהיפגשו עם חיאל’יק, היה הלה מגביה את גבותיו ומבליע במבט צנוע וערמומי גם יחד:

– בין עצי המשמש מורגשת תנועה, אחי – ועמידתו החסודה וקמט־השני על שפתיו ממללים ברורות: “ראיתי מעשים כאלה, שהלשון תלא לספר” ח־ח –

ברי, כי נתפס ליצר לספר ולהפוך במאורעות הלילה – בלשון מובלעת ובלב הומה. כי הפרי המבשיל, חום־הלילה ושרב־היום מקטירים בלי־הרף לתשוקה גלוייה כחיי השדה סביב. זו התשוקה הקוראה לאנשי הרמה עם ערב אל בין העצים, אל הפינות החבויות אשר במעבה המטע, משם תגיח פתע משפחה של איילות ועדי־רגע תיעלם – ואכלו בצנעא ובשפתיים יבשות את הפרי העסיסי…

גם אנשי האהלים אשר למטה חוגגים בצווחה נוקבת את אור השמש שהוצק אל דמם, ומילה אין להביע את ברכת־האביב, את ירק־המדרונים ואת השובע של הצאן, המרווים את חושיו של איש־האוהל להיותו מהיר וסוער מהתשוקה אשר תקפתו. בחורי הבדווים שולחים את רשפי עיניהם על עבר הנערות והללו שוהות ליד עין־המים, כי זרמו עליז וזך מבין בקיעי הסלע. החליל מפזז והומה מבין המדרונים ולעומתו עונה הצחוק הרם והצלול של הנערה המגלה את מחבואה מאצל העין. שוכני האוהל השחור מלבים את געגועיהם של הנער והנערה עד היותם כאש יוקדת, אשר מסביבה ידרכו הבחורים על עקביהם, ובנפצי יריות ובקריאות פולחות יפרשום על השדות המבשילים – תשוקה! – –

המשמש שהבשיל רך ורווי־שמש, מתוק ועסיסי כרקח הטוב – והוא קורא למיצהלות נערים ונערות. מהבית אשר מחוץ לחצר חומק הבחור הפרא וקורא לנערה בשמלת־צבעונים. הוא יוליכנה אל עבי המטע, שם ילחש לחש פרוע על אזנה, יסתער לנקום ממנה את היסורים אשר הסבו לו מבטיה קלי־הדעת והצבעים בהם לפפה את גווייתה.

– משתוקקים למשמש וחיוורים מחסרון־שמש עולים גם מאנשיה של עיר־הקודש הסמוכה אל הרמה. מרוב שמש, אשר הדם יקצר לרוותו, ומרוב מרחב אשר הלב צר מהכילו, – מחוויר להגם העירוני ובדיחתם נשמעת עלובה.

– השומר, הבה לנו מהמשמש! – מחננים הם בקולותיהם החיוורים.

טוביה מביא והם אוכלים ברעבון; הוא חוזר ומביא מלוא כנף האדרת, והם להוטים ובולעים אותו בעודו בכפם. שיזוף שמש ראשון אך זה הסמיק את עורם ועלה עד לעורקים המכחילים מתחת לעורם.

– אכלו, אכלו את המשמש ויבוסם לכם.. – עומד עליהם טוביה ברגש רחמים.

8.

המשמש הוציא לבסוף גם מבית־הבזלת את יושביו, ובצהרי־יום חבורה באה דוהרת על סוסים מיוזעים בין המטע. ממרומי סוכתו צופה טוביה על החבורה המתקרבת. ראשונה רוכבת אותה ריבה שחורת עינים ובצידה השומר לבן־השפם הכרוך אחריה כעבד הנרצע. אחריהם האשה הנשואה וילד לבן־תלתלים עמה. ובמאסף פרושה אדרת משי קלה ותכולה – הנערה היא ובצידה רוכב חבוש מגבעת רחבת תיתורה כדרך פרשים – זעף ונרגש הביט טוביה מעל הסוכה אל אדרת התכלת שחלפה בין העצים, עיניו תעו אחריה בסערת־רוח הולכת וגדלה עד היעלמה מעיניו. מחזותו הקשה העיר אותו קול האשה מקרוב:

– השומר – – היש אתך מים, כי צמאים אנו – גם אני וגם הילד אשר אתי.

הוא הזדרז לרדת מהסוכה ומשהביט סביבו ונוכח כי עברה החבורה, נרגעה רוחו. רק האשה הצעירה ניצבה כאן לרגלי הסוכה ועמה הילד לבן־התלתלים. טוביה גירש את הצרעות שהתעופפו מסביב לפי כד־החרס והגיש לאשה לשתות.

– שלום לך, טוביה. – הביטה בו האורחת אחרי שתותה – מאז ראיתיך באקראי בחורף השתנית.

האורחת לא מיהרה לעזוב את המקום וביקשה מקום לשבת, כי עייפה. ולאחר שהראה לה מקום והגיש משמש לאורחת, נשאר עומד על ידה ולשונו הותרה. הוא סיפר על אורחי לילה, היורדים ובאים מהחצר למטה ועל אנשי העיר – – סיפר בטוב־טעם, חיקה את תנועותיהם של אלו, הערות והלהוטות מבולמוס לפרי, והצליח להעלות צחוק על שפתיה.

– ואנו חשבנוך לאוהב־בדידות. הנה כי כן איש־שיחה אתה וגם יודע לבדח. – הביטה בו והצטחקה, חייכה והסמיקה – במחיצת בחור כמוך מסוכן לאכול משמש – ח־ח – ואמנם איזהר.

במשנה חיבה עזר לה לקום ממקומה, הוציאה ברגל מחוץ למטע עד לדרך הגדולה ומשם עד לבית.

– בוא, היכנס אלינו. – אמרה.

הוא עלה בעקבותיה במדרגות הבית ונכנס אל האולם המרווח שהיה שרוי גם עתה באפלולית. כמה מבני־הבית ישבו בו ועל השולחן אשר לפניהם גלילי מטבעות מסודרים וכרוכים בנייר – אצבעות" של מטבעות עוברות לסוחר. והם שוחחו שיחה קטועה וחרישית. בעיני פלוני או אלמוני הבהב אישון זעף ודעך, אך הקולות נשארו כבושים כשהיו, כאילו נבלעו במעטה השקט. ללחש זה נזכר טוביה, כי מאחורי הדלתות המוגפות שוכב זקן חולה וחסר־אונים “אשר אליו עוד נמשכים החוטים”, כביטויו של ה“כייאל” הזקן מהחצר. ופסע גם הוא על בהונות רגליו, ישב מול האשה הצעירה, אשר לחשה לו:

– עכשיו אצלנו שורר תמיד שקט. התרגלנו לעשות הכל בשקט.. לדבר בלחש..

לאחר שעה קלה חזרה החבורה כולה מהמטע אל הבית. עלו גם הם במדרגות אל האולם האפלולי וישבו במקומותיהם. כבמאמץ כבשו את צהלת־הרוח, אשר עוררה בהם הדהרה על הסוסים באור השמש ובין המדרונים של הרמה. מבטיו הנרצעים של השומר לבן־השפם, אף מבטה המבריק של שחורת־העינים נבלעו באווירת השקט. נכנסה הנערה עם בן־לוויתה וטוביה קם להיפרד מעל מכרתו.

– תוסיף להיכנס מפעם בפעם. – לחשה והצטחקה כלואטה סוד האשה הצעירה – אל תיחבא ולא – אבוא לבקרך במטע.

הוא ירד במדרגות והשקט אשר באולם הבית רדף אחריו, כמו שמע בלחשי האנשים ובקולותיהם הכבושים את החיים התובעים לעצמם את זכותם לחיות, את זכותם לרצות בעקשנות עצורה ומתאפקת.. ומאחורי אחת הדלתות של האולם נבלעת זעקתו החנוקה של הזקן הסגור על משכבו.. אך שוא ינסה להטיל את מרותו על בני־הבית המתלחשים באולם האפלולי. ונדמה לטוביה, כי השבץ מנפח את גידי צווארו של הזקן, מציף דם אל פניו המתליעים והוא נאבק בצבת־המוות מאחורי הדלת המוגפה…

– – – אותה שעה מענה שחורת־העינים עד מוות את השומר לבן־השפם.. אותה שעה אוכלת אם הילד לבן־התלתלים פרי משמש בשפתיים אדומות.. בחור פרא הולך עם נערה לבושת־צבעונים לעבי המטה… אותה שעה יושבים גברים זהירים על גלילי המטבעות העטופים בנייר, ואישוני עיניהם מנצנצים וכבים בחשד ובעסקיות – –

בשער החצר נתקל בחיאל’יק, אשר התכונן כבר לצאת לשמירה במטע.

9.

– אתה בא מהבית הגדול? – עובר קמט־השני על שפתיו של זה – גם אתה, טוביה, נתפשת לאחת האחיות? – הוסיף במבט רב־משמעות.

– בוא, ניכנס אל החנות. – אומר לו טוביה.

הם עוברים את החצר, אשר מדמנת החורף נתהדקה בה מכבר בגבשושיות וחתחתים קשים. על המדף ישב האברך אדום־הזקן שהתמוגג מחום ואגלי זיעה קטנים ביצבצו על חלקת מצחו, וקורדקיו הרכים מנושלים מרגליו על הרצפה. טוביה ביקש מה לשתות, לו ולחברו, ופרפרת לקנח בה את המשקה. אברך־המשי שלח את רגליו אל חצאי־נעליו ועיני־הזכוכית הקטנות שלו אינן מתאוות לשאול: סערת־הרוח למה – – – אף לא ניד־עפעף!

רק האשה שיצאה מפנים הבית ושערה צנוף בצעיף הצבעוני, – היא שסידרה בעין צופיה מקום־מושב לבחורים מבפנים לחנות, הגישה על הטס את הבקבוק, הכוסיות ופרפרת חריפה – נכנסת ויוצאת בתנועות מאוששות. ובשתות הבחורים מכוסם, ובבוא אל קרבם הנוזל התוסס והחם והפרפרת המלוחה המגרה את צמאונם, מהלכת האשה ביניהם ועיניה מסיחות חרש על מעון־כלא אשר מאחורי הסורגים הקבועים בחלונות הקטנים האלה… בעד שמשת הדלת נראה האברך היושב על המדף ושולח אצבע לבנה בזקנו האדום בשלוות־השקט, כאינו רואה ואינו שומע אלא הרהורי לבו.

– במטע כבר הבשיל המשמש. – לוחש חיאל’יק, אשר מבטו מתפשט את צניעותו, וגלוי וחם רודף את האשה העומדת מקשיבה ואינה־מקשיבה.

– שתי גם את עמנו כוס קטנה. “הוא” לא יראה.. – מזמין אותה טוביה.

חשש וחיוך נבוך חולפים על פניה, אך התקרבה לשניים היושבים, לגמה מהכוס הקטנה, שהתה ביניהם רגע נוסף ונדפה עליהם מחום גופה.

– טעמי גם את מהפרפרת. – אומר לה חיאל’יק ונוגע במרפקה.

– שבי עמנו שעה קלה. – רומז לה טוביה. – למה לא תצאי גם את למטע, כשאר אנשי החצר לטעום מהפרי המבשיל על העץ? – –

היא מקשיבה, נרתעת מהם, מציצה אל עבר הדלת, חיוך מתחטא חולף על פניה והיא משתפת בצערה את הבחורים בלי־אומר, זה הצער אשר יעלה בלחייה ללא־עת ויהיה כאפר.

– את כה לבנה! – לוחש לה חיאל’יק.

– את כה בריינית… – נענה גם טוביה.

אך היא מקמטת את גביני עיניה, נוזפת בהם באצבעה, מנפנפת על פניה המשולהבים ומתראה עייפה מסערת־החושים שעברה עליה, נלוזה מלתקן את קווצת־השער, שצנחה לה מתחת לצניפה… מעורפלים קמים הבחורים מכסאותיהם, מתעלמים מהחייץ המבדיל ביניהם ובין האשה הזאת, נדיבי־לב מכדי לצער את האברך, המסב על המדף בשקט.

– אשה נאה מצאת, אדום־זקן שכמותך. – טופח טוביה על גבו בנזיפה רכה.

– תרדו גם אתם אלינו למטע בשעת־ערב שקטה. – משדל חיאל’יק בענוות־חן.

אך אדום־הזקן ממולל סיגריה בין אצבעותיו הלבנות, שואף רפויות ממנה ואגלי היזע מבצבצים והולכים על חלקת מצחו. הבחורים יוצאים את החצר, נכנסים אל בין המטע ומתמרמרים בקול:

– רעבה לגבר האשה ופרי־בטן אין לה. – אומר טוביה בגילוי־לב.

– המ.. – נענה חיאל’יק ובת־צחוק חריפה נמשכת על שפתיו האדומות.

חיאל’יק קופץ את כפות ידיו החמות, זוקף את קומתו בקפוטה ההדוקה למתניו ועיניו אינן מתחסדות כשהיו. הם הגיעו עד למשמרות כאשר החשיך היום, וכאשר פנה חיאל’יק להקיף את גבולו, התעטף טוביה באדרתו ונרדם תרדמה חמה ומעיקה כהלומת־יין… הוא התעורר בקפיצה לאוושה שהגיעה לאזניו… למראשותיו נצב ענף תקוע, ומאחוריו חיאל’יק שצחק בחריפות:

– נרדמת, חבר, והגית באשת־איש יפת־תואר? ח־ח –

10.

אכן, לילה חם היה והקדים שהתחיל לנשוב מבעוד ערב, הכביד על הנשימה – – אף העשב הוביש, והשרב נח על זהב החיטים והשעורים הבשלים, משם ירד על הקוצים היבשים אשר בנחל ויבוא לנום בין עצי המטע העומדים בלי־נוע. גם הקמה ניצבה בלי נוע. עוד ימים מספר ויבריק להב־המגל ושמש חמה תכה על ערפו של המלקט. סודר ייפרש על שני כלונסים ושימש מחסה לתינוק של קוצרת, אשר ינום בצילו. עוד מעט ופילסו הקוצרים במגל שביל רחב תוך הקמה, אלומות תיאלמנה, וחמור וגמל ילכו הלוך וחזור עמוסים עמיר.. גם המלקטות תצאינה ועיניהן לשבולת שנשמטה מידי קוצר – – הבקר יפשוט וילחך, ואשר תותיר הפרה – תלך בעקבותיה הכבשה ותאכל.

רשרוש המגל וקשקוש הזוגות אשר בשדות מעבר לגבול מגיעים עד לסוכה. הם מעירים את טוביה משנת היום, אך הוא ממשיך לנמנם בצל מחצלת סוכתו – – שוב יעוררוהו קולות אנשים, להג גברים ומצהלות נערות מבין המטע עצמו. הוא שומע לחש עצור וצחוק מתאפק מתחת לסוכה עצמה:

– שש.. השומר ישן.

טוביה הבין, כי קטיף השקדים הוחל. התלבש, חגר את נשקו וירד בסולם מהסוכה. הנערות אשר ישבו בצל הסוכה פרחו ברדתו ותפוצנה אל בין העצים, אשר משם נישאו תרועות הקוטפים והקוטפות. כל אנשי הרמה יצאו אל הקטיף וגם מפליטת העיר עלו ובאו לעבוד. בגדי הצבעונים אשר התגוונו בין העצים, חילופי המלים החריפות ופרצי הצחוק גילו אך מעט מסערת הרוח, בה נקטף הפרי מעל הענפים. נער ואשה אשר בחצר נטפלו אל הקוטפים וזקן רצה להדמות לנער. כאן האורוותן הזקן ורחב־הכתפיים הרעים בקולו וגם ה“כייאל” היה נוכח בהדרו, כש“עקאלו” חשוק אל הצד כדרך בני־תשחורת. קשישים בשנים ניערו מעליהם בכל עוז את נטל שנותיהם וחיאל’יק, שהשכים לקום, כבר מצאוהו מהלך כאותו טווס בין העצים ומטייף במבטיו העזים לכל העברים.

– אוי לך, חיאל’יק, בן־חסידים צנוע, כי יצאת לתרבות רעה על הרמה הזאת! – ביקש לנקום ממנו את עלבונו הפעם ה“כייאל” אמיץ־הלב, חלף ההיתול אשר התל בו הלה בימי האביב, באזני כל העודרים.

– אספר, חיאל’יק! – איים בפיו חסר־השיניים ה“כייאל” – בשערי עיר־הקודש אוקיע. באזני קדושים וטהורים אתריע!

אבל חיאל’יק פרק מעליו כל עול וחוצפה יתירה הוצקה בו:

– בנות ישראל כולן כשרות הן. – יענה לו בעזות – מה שאין כן אשת־איש מבין האהלים.. זו אסורה גם לכייאל זקן…

ועוד טרם כילה את דבריו השכיל חיאל’יק לסגת צעד־צעד אחורנית, בארבו חרש לתנועות אויבו, וכאשר הלה הסתער עליו, חמק כבר חיאליק ונעלם בין העצים.

– שקץ שכמותו! בן קדושים שיצא לתרבות רעה! – קרא אחריו תגר ה“כייאל” בנשימות רסוקות, עייף מהריצה אשר רדף אחריו, לקול תרועותיהם של הקוטפים והקוטפות.

ומאחורי הקוטפים התנצלו העצים את פריים וישארו אך בעדי עליהם הירוקים. טוביה חש פתאום, כי עליו להפנות את עיניו לדרך העוברת מאחורי הסוכה. על עגלה טעונה פרי עמדה הנערה בצמתה, הביטה לצידו והוא הלך שפי על־פי מבט עיניה עד לעגלה. נשען אל סרן העגלה, לא יכול עוד להינתק ממראה הפרי הרב העמוס תוכה. היה מתפעם מהרגשת האון הרב אשר הבשיל הפרי ומזג אור לתוכו עד הימלאו, עד עשותו את חרצנו וקליפתו הפריכה שהתבקעה.. עד היותו נכון להיקטף מעל העץ..

– הנה גם השקד נקטף. – אמר לבסוף בקול נפסק.

– נקטף. – התמלט מפי הנערה שהשפילה את עיניה אל הפרי. העגלה זזה הוא ראה אך את הצמה נופלת על ערפה ונשאר תקוע במקום עמדו. הנערות אשר יצאו אל הדרך וסלי הפרי בידיהן צחקו לו במלוא־פיהן:

– גולם, למה עמדת? השג את העגלה!

טוביה רדף אחריהם ותפש את הצחקנית שביניהן. זמן רב נאבקה עמו, לבסוף צנחה לארץ כשהיא נחנקת מצחוק, ותבט אליו בעיניים חמות ומפצירות

---

11.

– – והכל נפסק מצלצול הפעמון, אשר נשמע מהחצר. שעת־הצהריים עוד לא הגיעה, ואנשי החצר והקוטפים לא הבינו מה פשרו של הפעמון המצלצל, הקורא בלי־הרף לאנשים להתאסף. עוד העדה עומדת ותוהה ורץ בא להודיע, כי השבץ תקף את הזקן אשר בבית־הבזלת והוא הוציא את רוחו.

– כארי נלחם.. – הוסיף הרץ – מצאוהו מוטל מאחורי הדלת, ידיו קורעות את כתנתו, כמו חסר לו האוויר.

היתה שתיקה.

– עכשיו תורנו הגיע. – לחש ה“כייאל” שהזקין בן־רגע.

– אם גבר שכמותו הוכרע, כי אז אין עצה ואין תבונה.. – פשק את ידיו האורוותן והילוכו הסתבל.

מבין עצי המטע נהרו הכל אל הדרך הגדולה, וממנה נראה מיד, כי שינוי חל על הרמה: התריסים הקבועים בצפונו של בית־הבזלת אשר היו מוגפים תמיד, – נפתחו לרווחה. העבודה והתנועה נפסקו, ובעבור טוביה ליד החצר, ראה את המחצלות הפרושות ועליהן השקד היבש שהזהיב, כשהן עזובות מאין שומר. חבורות־חבורות חנו אנשי החצר מסביב לבית הפתוח, או עלו וירדו במדרגות בפסיעה זהירה. גם טוביה נכנס עם הנכנסים אל האולם המרווח ועמד בפינה, ממנה ראה את בני־הבית העוברים־ושבים בדלתות החדרים ועיניהם אדומות. בעד הדלת הנפתחת והנסגרת לפרקים הספיק טוביה לראות את המת מוטל על הרצפה עטוף סדין לבן ונרות דולקים למראשותיו. החלונות המפולשים הביאו אור אל האולם שהיה שרוי תמיד באפלולית. סדריו הופרעו, ורק הלחישות העצורות של בני־הבית שלטו באין־רואים במהלך האבל – כמו נסתיימה בזה הפרשה העמומה של העלייה על הרמה מתחילתה – –

הקהל ליווה את המת עד לקצה הרמה, עד למדרון אשר מאחורי האקאליפטים, וטוביה מצא את עצמו תומך באשה הצעירה, שעיניה היו אדומות מבכי. ביחידים ובקבוצות חזרו המלווים משם, הגברים מבני־הבית הילכו ביחד כבדי־ראש ומחרישים. בצידו של טוביה הלך לבן־השפם, אשר לא גרע עינו מזו שהלכה לפניו והיה נכון כל רגע למהר ולמחות מעיניה השחורות כזיתים את דמעות האבל.

חיאל’יק נגש אל טוביה ורמז לו לבוא אחריו אל בית־האוכל, לאכול אכילה חטופה לפני צאתם אל השמירה. השמש השוקעת הציצה כבר בעד השמשה אל התה העכור אשר הוגש להם והאירה גם את פני הפונדקאי הזקן אשר גנח על הכרים האדומים והיה שרוי אף הוא בשתיקת אבל. על סף הדלת הופיע ה“כייאל” בשיעור קומתו ששחה וביקש גם לו כוס תה.

– עכשיו נדמו ויושבים שקטים. – פתח בזעף ה“כייאל” בשבתו על הכסא – והם ישבו שקטים עד אשר תפול המילה הראשונה.. או אז יהום הבית! – כה אמר ומשך לגימה ממושכה מכוס התה.

– יהום הבית והסיפים ירעשו.. – זקר חיאל’יק את חטמו והצליף מבט תמים על הכייאל.

– צדקת, בן־שחץ… – נאות לו הכייאל שלא מרצונו הטוב. ומעתה דשו בענין כבענין של חול.

– בין בני־הבית לא יסתדרו הדברים על נקלה. למהלומות יגיעו! – הקיש הכייאל באגרופו על השולחן – זכרו כי אני אמרתי.

– הבית ייהרס, כי כל אחד לעברו ימשוך. – כעכע מתוך קריעת־גרון הפונדקאי החולה מעל יצועו האדום – כל אחד ימשוך לצידו בתוקף ובחימה.

– עד עכשיו המשיך הכייאל רתת – היה הכל עומד בזכותו של הזקן, אבל עתה ירדו לטמיון – הבית, הרמה המטע כולו! כי הבן די לו, בן־השחץ, שיראה שמלת צבעונים והשליך הכל מאחרי גוו. הנערות תתעופפנה ואשר יישארו לא יוכלו לדור בכפיפה אחת.

– מנהג העולם הוא. – פלט חיאל’יק כאחד בקי ומנוסה בהוויות עולם.

– והעמל הרב אשר הושקע פה?! הסתער והתריס הכייאל נגדו – והרכוש שירד לטמיון? הקלים אלו בעיניך, בן־תשחורת שכמותך? האם כדאי היה לעלות על הרמה ולעמול כדי שיקום דור ויאבד בידיים את הכל?! – ומעצמת הכעס ניתז רירו מפיו לכל העברים.

– לא הכל יתפורר ויאבד – מתמלט מפי טוביה בחום־נפש ולא מרצונו – נצרי משפחה זו, גם אם יפוצו לעברם, ייצמדו אל החיים בכל מקום בכוח רב ובתשוקה סוערת, כי דמם בריא.

– אט.. – מבטל ה“כייאל” רב־השנים, חתל ראשו על־פי הרגל בסודר ובעקאל וקם ברוגז מכסאו.

12.

גם טוביה וחיאל’יק קמים לצאת כי הערב החשיך. חבורות־חבורות עמדו אנשי הרמה מחוץ לחצר – מהם שוחחו בלחש, מהם ישבו על גדרות האבנים, ומהם שרועים על האדמה היבשה והסדוקה. אז עלה ירח מעבר להרים מזרחה ונגהו החם והליאה גהר על ראי־המים אשר למטה ועל האפילה שבמטע.

בדרך הגדולה התהלכו זוגות, אשר ביקשו להתחמק בין העצים. בעבור חיאל’יק וטוביה בין העצים שמעו לחישה סוערת ודברים מרוסקים שנאמרו מפה לאוזן. הם נטו לעבור מהמקום והלאה ומשהרחיקו, הביט חיאל’יק מבט אלכסוני לאמר:

– קולו של הבן היה.. אשר ישב עם “שמלת הצבעונים”..

קמט־השני התפתל על שפתיו החריפות של חיאל’יק בחוצפה גלוייה, עד שביקש טוביה משום־מה להכותו. וכאשר פנה הלה ללכת אל גבולו, נדמה היה לטוביה כי הוא רואה לפניו את בני הבית הגדול על־פי הקבר הנשכח והם תובעים מתוך שכחה סוערת לקחת מהחיים את אשר נבצר מהם לקחת עד היום – – הוא נצמד לאדמה וכבש אל חיקה את אנקת התאווה אשר עברה גם בו – – –

הקטיף קרב אל קיצו ולאנשים נהיה צר על הימים רוויי־השמש, אשר עוד מעט וחלפו. לעיני־כל היו הקוטפים מחזרים עכשיו אחרי הקוטפות, מרדפים אחריהן עד לעבי המטע, לתרועותיה הרמות של העדה. הקטיף הרחיק מכבר מסוכת טוביה והלאה, ואם עוד היה הכרח להוסיף לשמור בגבול, אך הסוכה שעמדה בין העצים נטולי־הפרי, נראתה כנשכחה מלב.

טוביה היה ממעט לבוא אליה, נמשך אל הדרך הגדולה, כי שם המו קולותיהם של אנשי הרמה ולהגם. וגם לאחר התפזר האנשים אל מעונותיהם, היה נשאר שוכב עם חיאל’יק בדרך הגדולה, באין צורך לקום ולהקיף את המטע. תחושת הסכנה חדלה לפעול והלב היה שקט ועצוב, כי הקטיף קרב אל קיצו.

– מחרתיים יגמרו גם את השורות האחרונות הסמוכות לדרך. – אומר חיאל’יק.

– עוד ימים אחדים והשמירה תגמר. אז אלך מהרמה. – נענה טוביה לעומתו.

ושניהם נסמכים על מרפקיהם ומקשיבים לשירת־הלילה של המגמל הנוהג אורחת גמלים והעצבון גדול, כעצבון הפרוש על השדות החשופים ועל העצים, שהתנצלו את פריים. גם למחרת היום אינם מאחרים עוד לישון כדרך השומרים אלא משכימים לקום ולהתערב בין הקוטפים כי משתוקקים גם הם לתרועת אנשים והמונם. תרועת־העבודה של הקטיף דוחקת את התוגה ואת האבל מסביב. ואם צל המוות עוד היה פרוש על הרמה, תבעו כבר הקוטפים בקול את חגיגת הקטיף המסתיים.

– מכבודו של המנוח לא ייגרע אם חגיגת הקטיף תיערך כמנהגה בכל שנה. – אמרו הקוטפים.

– או שמא נתפזר אחרי שמירה בלא שמחה על יין? – הטיף חיאל’יק אמרי שפר משלו.

– אנו עוברי־אורח. – הצטרפו יתר השומרים – את השמירה הוצאנו בשלום, הפרי הורד ומוכנס למחסנים. יתאבלו אלה שחובתם להתאבל, כי הם שייהנו גם מהפרי. ואנחנו לוא נשמח אך לילה ודיינו.

– דברים כדרבנות. – החרו אחריהם השומעים.

– חיאל’יק צודק. – נתהבהבו שביבי־המרד בעיניהם הנוגות של בני הישיבות.

ובית־הבזלת עדיין ניצב דמום ועצוב כלפי חוץ, כשבני־הבית היו כלא־רואים בהכנות הנעשות בחצר לקראת חג הסיום. הם נשאו על פניהם את ארשת האבל, אך לא מיחו בידיהם של אנשי החצר לעשות כעולה על רוחם. רק לפעמים, מדי עברם בחצר, היו מעיפים עין לעבר המקום המתפנה לקראת החגיגה וממהרים לעבור משם.

עדיין ניצב הבית הגדול שקט כבחייו של הזקן ורק מעט־מעט שבה להבקיע מפנימו תנועת חיים. הנה שוב נראו בני־הבית ובאיו על הרמה ואחר־כך ירדו גם לדרך הגדולה – – שוב פגש טוביה באשה הצעירה בין העצים וילדה זהוב־השער נהוג בידה. לבושה השחור לפף את גזרתה והבליט את חלקת צווארה.

טוביה השמיע לה מספר מלים זהירות, אך היא הוסיפה ללכת בצידו ולרגליהם נחה כראי מים רדום ומעולף בנגוהות שמים ובערפילי שרב, הימה הסגורה בין ההרים. השרב הנם בין העצים עטה בליאות נשגבה הכל עד לקמטי ההרים שנחשפו והוא הכביד על הנשימה בריחות היבשים אשר הפיצו קוצים בשלים, סירים ושיזפים. קרב טוביה אל האשה הצעירה, דיבר חרש על המראות המתגלים ממרומי סוכת שומר במטע, מצמידים את העין, משכיחים הכל – ורוח שניהם נסערה.

יצאו מבין העצים הסמוכים אל החצר, התקרבו עד לבית וטוביה חרד לדעת, אם לא קשר־חטא הוא שקשר עם אשה זו על הבית האבל, אך היא עמדה אצלו והתמהמהה להיפרד. לעומתם עלתה מאחורי האקאליפטים האחות שחורת־העין אשר שערה הבריק, ובעקבותיה התנהל כצל איש־לווייתה בראש מורד, כמו נחרץ דינו למות. טוביה שב על עקביו ונתקל בחיאל’יק, שעמד וראה בקוטפים המשילים את הפירות מעל העצים האחרונים, הלה קרב אליו והפטיר בלחש כאיש־סודו הנאמן:

– השרב הזה עשוי להעביר אדם על דעתו וגם נשים צעירות, אחי – ח־ח – וריסיו הארוכים הצלו על בת־הצחוק שהוצנעה במבטו.

13.

אותו יום לפנות־ערב נגמר הקטיף והמטע התרוקן באחת מאדם. גם סוכות השומרים נעזבו בלילה והכל נהרו אל החצר לחוג. בבוא הערב התאסף הקהל שהחליף את בגדיו – השומרים חגורי נשקם התערבו בין אנשי החצר והקוטפים, נגשו בפסיעות רחבות עד לאורוותן רחב־הגרם שמזג יין בכוסות ושתו עמו כוס ראשונה.

האורוותן ראה חובה לעצמו לשתות כוס ראשונה עם כל הקרב וכתוצאה מזה פשה חכליל בקמטי לחייו, ארבע־הכנפות נשמטו מתחת לחזיתו וכיפתו הקטנה צנחה מקדקודו. קולו רעם מקצה החצר ועד קצהו, כאילו לימד ואילף בינה את סוסי־העבודה, המחכים בקוצר־רוח לאיבוסם. לעומתו ענה בריסוק קולו ה“כייאל” אמיץ־הלב, אשר ניצב כמגן לימינו של המוזג. גם החנווני אברך־המשי ירד מעל מדפו ויבוא עד סף־הדלת, התרומם על בהונות רגליו, הביט אל התנועה הסוערה ובשלוות־בינה מולל באצבעותיו את שערות זקנו האדמדם. כיאה לאשה צנועה עמדה החנוונית מאחורי גבו, שילבה את ידיה על חיקה ונשאה מבטים צנועים אל הבחורים ההומים סביב.

הקהל היה רב ובצפיפות פיצחו לתיאבון חפני שקדים ואכלום על תאנים וצימוקים; בצפיפות נדחקו גוף אל גוף, רקדו־הזיעו ותבעו “הב” מהמוזג רחב־הלב. שמחת היין המתה גם בדמו של טוביה והציפה אותו בנחשול עצבות וגעגועים – על הקיץ שהבשיל את תנובתו והתנצל אותה ועל רוחות שרב אשר הבשילו מאוויים בלב עד שעמדו לקמול. לילות על לילות חיכה לאשר לא בא, ובעצבים רפים היה רואה ב“אילת־השחר” העולה – – ימים על ימים חיכה – האם לאשה הצעירה הלבושה שחורים, לחנוונית יפת־התואר, לנערה בצמתה מהבית הגדול? –

– הבה עוד כוס יין, הזקן – –

– שתה, בחור, ותרחב עליך דעתך. – הרעים האורוותן רחב־הלב, אשר לא החמיץ לשתות פעם נוספת עם בחור, אשר מחר ילך מן הרמה, כלעומת שהופיע עליה לפתע.

ומלבד חום־היין הלם גם חום־הערב הפרוש על הרמה והוא קרא לטוביה לצאת החוצה. סמוך לפתח עמדה הנערה לבושת־שחורים, מציצה אל הנעשה בפנים ומדי התקרבו אליה, עיניה הוצפו כעין הזפת השחורה.

“לכי אליו, הוא מחכה לך”… – כן לחשו לה הנערות והוא קרב אליה ותופסה בידה.

– בואי אתי. – לוקחה טוביה בידה ומכניסה לפנים החדר, מחבקה במתניה ומסובבה בין הזוגות המסתובבים לתרועותיהם הניחרות של מוזג־היין ושל “כייאל” החצר.

קרבתה מפיגה את חום־היין, אך הוא מוסיף לסובבה, מוציאה החוצה להחליף כוח ושוב־אינו מרפה ממנה. קרבתה מעוררת להיות תקיף בחיבוקו, להובילה באשר יסובב אותה, להשעינה באשר יושיט לה את זרועו. לידם הזדקף לפתע חיאל’יק וסקר אותם במבט מהיר:

– הערב חם והצפיפות רבה. – אמר לשניים ששתקו ולא אמרו דבר.

– הערב הזה הוא האחרון לנו והכל הותר. – הוסיף וקמט־השני על שפתיו.

– מחר נלך. – הסתובב במקום־עמדו וסר כצל מאחורי השניים.

טוביה לא יכול שאת את קרבתו הפעם. הוא הוליך את הנערה אל מחוץ לחצר, אל הדרך הגדולה ומשם הפנה בבת־אחת אל עבי המטע הריק. מבודדים היו סוף־סוף מעין־זרים ועטופים בחשיכה. הוא הושיבה על הארץ, העביר את ידו על שערותיה, על צמתה, על חלקת צווארה עד התקרבה אליו בתנועת פתאום, לפתה את צווארו ונצמדה אל פיו.

– ומדוע התרחקת כל הזמן? – לחשה.

– לראשונה היה חורף אפור. – אמר – בבוא האביב חיכיתי לך, אך את הלכת שלובת־יד עם נערות החצר ותצחקי עמהן בצחוקן. את דהרת עם רוכב חבוש מגבעת רחבה. ואז בא הקטיף. אחר־כך לבשת שחורים, כי ביתכם לבש אבל. – ובעודו לוחש קטעי־דברים הרעימה יריה מעל ראשיהם.

“תעלולי חיאל’יק הם”. – חלף במוחו של טוביה וחייך.

וכעבור רגע עמד לפניהם הבחור השחוץ, שהיה חיוור אך צחק את בת־צחוקו כאשר אמר:

– סרתי לראות אם אין אורחי לילה לא־קרואים במטע בערב האחרון וגמרתי להפחידם – ח־ח – הסתובב וייעלם בצעדו היהיר בין העצים.

14.

היתה שעת־שחר מכחילה, כאשר יצאו טוביה והנערה שלובים מבין העצים אל הדרך הגדולה. תנומת שחר הכחילה על מעונות החצר הישנים ועל הבית הגדול המוגף על תריסיו.

– לא ידעתי, כי כה חזק אתה. – אמרה וניסתה להיחלץ מזרועו.

ליד פשפש החצר עמדו, הביטו אחד אל השני, עד אשר פסי־הארגמן הראשונים פשו מעבר להרים.

– מחר… רצוני לומר, היום אלך מכאן. – אמר ברגע הפרידה והיא חמקה אל הבית המוגף.

טוביה חזר אל הסוכה הקרובה, לישון שנת־בוקר חטופה לפני צאתו לדרך, אך בעלותו אל הסוכה, הפשיל את המחצלת וישב דומם אל פני הבוקר העולה עם עדת צפריריו, עם רננת החי המתעורר. רוחות בוקר הרחיפו את הגוף, העלו קשקשים על ראי המים הגדול, צמרות העצים האדימו מול השמש העולה. במעלה הסולם נראה ראשו של חיאל’יק, אשר עלה בנחת, ישב ופירק את נשקו מעליו, וגבותיו העבותות התנשאו כלפי מעלה:

– נערה טובה היא זו.. – אמר לאחר שתיקה – אבל איחרת במעט, טוביה. רק ערב אחד – ח־ח – –

ומפי טוביה התמלט: האם חשוב הוא, חיאל’יק, ערב אחד או רבים? –

זו היתה לו הפעם הראשונה לחיאל’יק, ששיניו חרקו מכעס ורק במאמץ גדול עלה בידו להעלות את קמט־השני על שפתיו כרגיל.

אמנם אך שינה חטופה היתה שנת היום האחרון במטע. הדממה מסביב, שלא הופרעה עוד בתשואותיהם של קוטפים וקוטפות, עוררה בזרותה את הישנים. הם קמו תוך הרגשה, כי בין שורות העצים הידועות להם היטב, הסתתר פתאום האויב אשר ציפו לו במשך כל תקופת השמירה. עוד בטרם הגיעה השמש לקו־הצהריים, היו מוכנים חיאל’יק וטוביה וירדו בחבילותיהם החבושות בסולם מהסוכה.

חרישים יצאו אל הדרך הגדולה, כמו זרים היו למטע, והפרי שהתייבש על המחצלות לא לעיניהם חנט, התעצה וגמל שעה בשעה, יום ביומו. נכנסו מחרישים גם לחצר ולא שעו אל הכנופיות הקטנות אשר עמדו פה ושם ושוחחו ביניהם בתנועות ידיים וברוחות מסוערות. הם סרו אל בית־האוכל לטעום דבר־מה ולפנות אחרי הארוחה כל אחד לעברו. נעכרים ברוחם ישבו מול האוכל שהוגש להם, הלומים מריחות החדר האטום, כאשר בעל בית־האוכל כעכע מעל מצעו, ומתוך קריעת־גרון פלט:

– חגיגה סוערת היתה אמש. תרועותיהם, בחורים, הגיעו גם אלי. עד אור הבוקר התהוללתם כמטורפים, יצאתם מכליכם – ח־ח –

עודנו מדבר ועל מפתן החדר הופיע הכייאל נרגש, מנופף בידיו וקורא בקול ניחר אל המסובים:

– שמעתם את החדשה שנתרחשה?! –

המסובים הרימו אליו את עיניהם והבינו, כי דבר־מה רציני נפל על הרמה והם לא ידעו. וכאשר ישב הכייאל בכסא והתחיל לספר, נכנס גם האורוותן מחריש שלא כדרכו ויישען אל השולחן.. מסביב התכנסו מאנשי החצר אשר הקשיבו, גם הפליטו הערות קצרות לשמע סיפורו של הכייאל.

– מראש אמרתי שכן יהיה – פתח הכייאל הזקן והביט באומץ־לב סביב בעיניו הטרוטות – אמרתי כי יהום הבית. רק התחלה היא מה שהתרחש היום וסוף הדברים מי נביא וידע?! –

שוב הפסיק והביט במבט רב־משמעות על המסובים, שהשתוקקו לדעת את אשר אירע. גם מבחוץ צרו על הבית והאברך מהחנות עמד מאחורי החלון והיטה אוזן למדובר, אף אשתו יפת־התואר עמדה מאחוריו ותתאווה לשמוע.

– אני אך זה באתי רכוב על סוסי כדרכי יום־יום, והנה שמעתי קולות אנשים בבית הגדול. פקפקתי אם לגשת או לחדול.. כי יהיה אשר יהיה, הרי מצויים שם די גברים בבית ומה לי להידחק לעניינים לא לי? עוד אני עומד ובצידי האורוותן שלנו. שנינו אומרים חרש איש לחברו: “דבר־מה רציני נפל שם”… “אמנם דבר רציני”.. – מיד שמענו קול־זעם משתולל ואכיר בקול, כי לבן־השפם הוא הצועק.

והנמיך הכייאל את קולו:

– וזה אשר צעק: “איני יכול לסבול עוד. היא עינתה אותי עד מוות, אני מוכרח עכשיו לדעת, כן או לא!” אחר־כך באו קריאות, הדלת נפתחה ברעש ואותו בחור רץ כמטורף במדרגות אל המדרון למטה. עוד אנו תוהים ומביטים – ואני לוחש לאורוותן – “אם פרץ מדון, ירחיב וילך מכאן ואילך” – והנה אחד מבני־הבית קורא לאורוותן, לרתום הכרכרה ולהביאה.

– רתמתי – – נכנס לתוך דבריו האורוותן הנבוך מתשומת־לב כללית – רתמתי את “לבן” ואומר לאחד מצעירי החצר לגשת עד לבית ואני באתי אחריו. על המדרגות עמדו כבר בני־הבית. לפניהם שחורת־העין ומזוודת הדרך בידה. היא עלתה בכרכרה וישבה שקטה. עוד רגע והכרכרה זזה, אך הבחור דנן הגיח מהמדרון, כאחד שדעתו אינה שפוייה עליו, עמד מול הכרכרה והרעים בקול אדיר – “אל תסעי! ראי!, אמרתי: אל תסעי!..” ואראה, כי הוא נכון להיות מירמס לסוס, אך לא ינוח לעבור. הנוהג פקפק מה לעשות ובני־הבית היו נבוכים. והלה צעק: “לא תסעי מפה כל עוד לא אדע אם כן או לא!” אז התרוממה ממושבה אותה שחורת־העין – הה, אילו ראיתם עיניה אותה שעה! – תפסה בתנועה מהירה את השוט והצליפה על הסוס. הכרכרה נעלמה בדהרה במיפנה הדרך – ח־ח – אך זו היתה צליפה בשוט! אך זהו דם! מיד אפשר היה להכיר את דמו של המנוח – –

– ואני אומר לכם כי התחלה היא. – כבש ה“כייאל” את השיחה והתיז רסיסי תה ממאורת פיו – לא אנשים הם שיחיו בשקט. עוד נראה אשר יחולל ה“בן” – אשר תעשינה הבנות הללו והבחורים הכרוכים אחריהן מה יעוללו!

15.

טוביה התרומם ממקומו, לפלס דרך בין הניצבים בחצר.

– לאן אתה נחפז, בחור? – רטן לעומתו ה“כייאל” – בני־תשחורת נחפזים תמיד – כח.. כח.. כמו חוששים לאחר דבר־מה.

– דרכי רחוקה ועלי למהר. – נפטר טוביה מעל המסובים אחד־אחד.

– לך.. לך לדרכך כי חייך לפניך. – טפח על כתפו ברחבות־לב האורוותן – משל למה הדבר דומה: לסייח אדמוני צעיר – ח־ח –

יצא טוביה אל החצר, נתקל באברך אדום־הזקן ובאשתו הצעירה ויצא את השער. בלב הומה עבר את השביל אשר בין חצר המשק ובין בית־הבזלת הגדול. האם מציץ אליו מי מתוך הבית והוא לא ידע?.. במיפנה הדרך טיילה האשה הצעירה, אשר נהגה את בנה ביד. היא קרבה אל טוביה וכאשר ראתה את התרמיל מאחורי גבו, הרגיש בעיניה נזיפה.

– דרכך לשלום ואל תשכח את הרמה. – אמרה לו והשפילה את עיניה.

– לא אוכל לשכוח – ענה ברוב־רגש.

– אך מלים הן.. שכוח תשכח, כי דבר אין לך פה על הרמה… – אמרה והציצה בשאלה.

ובהביטם איש אל רעותו, הרגיש כמו חבקה בזרועותיו. שניהם שהו שעה קלה, הביטו אל הדרך היורדת מהרמה בין סלעים ושדות חשופים.

– אולי כך טוב יותר.. – פלטה פתאום וייפרדו.

במורד הדרך הביט לאחוריו ויראה אך את קצות הגגות האדומים של החצר ובית־הבזלת. נמשך לשוב על עקביו ולהשאר על הרמה ולו עוד הערב – – –" חזור, טוביה, – לחש קול רך ומפתה – רק הערב הזה.. אל הדרך הגדולה תשוב ותצא אליך נערה בצמתה העבותה.. תיצק אל פיך מהזפת הבוערת בעיניה וזכרת שוב את אשר פרח והבשיל הקיץ."

“חזור, טוביה..” – הוסיף ללחוש הקול והעביר לפני עיניו כבמקל־קסם את הלילות בהם ציפה בהולם־לב לאשר לא בא, ואת המאוויים אשר פרחו ונשרפו..

“הכל אתן עכשיו.. דבר לא אמנע ממך..” – כן פיתה ושידל הקול.

טוביה הביט אל הדרך שלפניו, ראה מרחוק את הערוץ החרב ממים וזכר את הזרם שעבר בו בראשית החורף.. במאמץ עקר את רגליו והיישיר לרדת. רק כאשר שמע צווחה נוקבת מבין האהלים וראה את קצות היריעות השחורות הנטויות בפינת מדרון, והנשים מכנסות בתנועות מקל את כלבי האהלים הזועפים, מהתנפל על עובר־הדרך – רק אז חלפה ידו בלי־משים על הנשק הקטן הצמוד לירכו.. והשמיט את כובעו על קצה קדקדו – והתמסר מהיר וזהיר לבדידות אשר בדרך־הקיץ הנשמה, היישיר ללכת בדרכו. – – –

מכבר חיכיתי לה והיא באה לבסוף. על־פי חוטי־הכסף הבודדים בשער ראשה המסורק חלק אפשר היה להכיר מיד, כי היא מעבר לארבע העשרות ועל־פי קמט פה ושם בחלקת פניה העדינים ניכר, כי חלומות רבים טמוּנים בה והיא מהלכת עמהם כאם עם אפרוחיה הקטנים. היא צלצלה ועמדה בפתח. נבוכה, כשחיוך דל מעוות את מחצית פניה בעווית שיתוק חלקי ושאלה בתנועת־יד ביישנית מאוד: האם אפשר – שיחה אך לרגעים מספר – עניין חשוב ואולי בלתי־חשוב לגמרי – כן… ובכן, האפשר? –

– אפשר – עניתי, ופני קרנו.

– ואפשר לסגור את הדלת כדי ש… ביתר יחידות? – שוב חיוך שבהיסוס.

– ודאי… ודאי… – עניתי. נחפזתי וסגרתי את הדלת ואנזוף בה בשעה בעצמי, כיצד לא לחשה לי “ההרגשה הדקה” מקודם לעשות את הדבר בלי שתבקש.

– אה – ובכן אתה הוא… – אמרה והתישבה – ידעתי! – ידעתי כי אתה הוא, אשר אליו אני צריכה לפנות בבקשת עזרה והדרכה במבוכתי.

– מה הדבר?… – שאלתי וכבר נהניתי מעצמי באותה שעה, שכן עשוי אני לתת עצות לבני־אדם ולהושיעם במבוכתם – בבקשה, אמרי: מה הוא הדבר? – על כל פנים איני מאיץ בך להגיד זאת.

ושוב החרשתי… באותה שעה נזכרתי משום־מה, כי כתבתי כבר הרבה ספרים בימי חלדי וכי הם ירדו לאותה תהום, אשר “משם לא ישובון”… כי ככל שהרביתי לכתוב יותר כן גדלה עלי, בלא־יודעים, אותה אימה – אימת־ציבור… ולא ידעתי עוד: האם הציבור צריך לדברי הכתוּבים ואם אני עושה שירות מועיל מעיקרו, בהמשיכי לכתוב אותם בלי־הרף?… נזכרתי באותה חומה קשה של אבן ואויר, אשר שתיקה שוררת מבפנים לה והיא שתה עלי סביב דומם – ואהיה עצוב מאוד…

– אה, הרי אני יודעת! פתחה לפתע אורחתי וזזה במבוכה על מושבה.

– בבקשה… בבקשה… – אמרתי ושבתי וכבשתי את עצבי.

– מה מאוד אני יודעת את מרי־עצבו ואת קשי־רוחו של הבודד… – המשיכה במקוטע.

לשמע דברי הפתיחה האלה נעור אי־שקט בנפשי: מה זאת – האמנם באה להריק עלי רחמים במקום לבקש את העצה מפי? – התרצה לנחם אותי במקום להשיח לי את יגונה? – מה מגוחך הדבר! – ואני נשמרתי מעודי מבקש רחמים או נחמה במצוקתי, שאין לה מנחם בלתי אני. מיד הקשחתי את לבי והקשיתי את פני כאבן־צור. פניתי ואמרתי לאורחת ככל האפשר ברוך:

– עתה אשמע לאשר תאמרי. איני מאיץ בך.

– מה… – כעכעה ומחטה את פיה – אכן, מה משוּנה הדבר: גדל אדם בודד, ללא צל, מחסה או נחמה ופתאום, כעבור שנים, ירגיש כי דבר־מה מפרפר תוכו… הוא מחפש מוצא, אך מה הוא המוצא – אין האדם יודע… הרי עובר עלינו הרבה מאוד בחיים האלה. בא ומצטבר ומתגבב שכבה על גבי שכבה ורובד על גבי רובד עד שתוקף אותך הפחד בפני שנים באות, בהן תכבדה השכבות האלה – מה אז? – שנים בהן ישח הגו מזוקן והשכבות מלמעלה מעיקות כהר גבוה – מה לעשת?!

– מי ידע… מי יבין?… – חייכתי כדי להפיג את פחדה – אנו הסופרים אין אנו פותרי פתרונות בחיים. אנו רק מתארים אותם.

– ובכל אלה… – התעקשה והגישה את מטפחתה הדקה אל עיניה, חיפשה אחר קצות המטפחת באצבעות רוטטות – הרי יש להבין את האדם הבודד, שסכנה זו צפוייה לו לעת זקנה. אתה מאושר. אתה פורק מעליך את המשא בקלוּת. אתה ניגש לשולחן וכותב. אתה מפונק מהגורל. אין אתה מניח לצער ולשמחה שיעיקו עליך זמן רב או שיעסיק אותך יתר על המידה. פירקת את המשא האחד והרי אתה ממהר, כאותו חרק מעופף, לחפש אחר צוף חדש של עצב ושמחה. לא כן הנפש האילמת… – אח, זה באמת קשה!

– תסיחי את אשר עם לבך. גולי את האבן… – השתדלתי לחייך, בהרגישי שוב את היבבה המרוסקה עם סוף דבריה.

– אמנם, אך שטות היא לבכות… ובכל אלה תסלח לי עוד פעם זו – אמרה, התאוששה וחייכה־בכתה גם יחד – הנה אני חושבת איך להסיח לך זאת… כיצד… ואתה תשמע. אין זה מחייב אותך במאום. יתעורר לבך – ותעזור. לא יתעורר – כי אז חפשי אתה. לא יהיה לי עליך כעס או רוגז – בין אבין הכל. אכן, חיי לימדוני להבין הכל ולעבור בשתיקה… כן, לא להתמרמר… הלא תבין זאת, כסופר?

השתדלתי לשוות לי פני מבין, אף שלא ידעתי עוד מה נדרש ממני – מה הדבר הזה? הרהרתי בלבי – האם וידוי עתיד לבוא כעת, או גילוי, בקשת עצה, סוד אדם נחשל ומר־נפש?

– אדם בודד אני, שאין משגיחים בו מן החוץ – התחילה לבסוף בהחלטה ובריכוז כל הכוחות – אנשים כמוני הרי חיים להם מן הצד. אין שם לב אלינו. אנו מהלכים לנו חרישים. עם גורלנו המיוחד. עם הווייתנו. כן עוברות שנים רבות – נוקפות. השנים הללו של החיים הסוערים ומלאי־התוכן! הכל ערים ועליזים, הכל לוקחים חלק ומשתתפים בחיים האלה – רק אנשים כמוני אינם לוקחים – אנשים בעלי־המום שבנפש, בעלי הליקוי שבגוף – האנשים המהלכים בצל… כן…

ושוב יבבה. הרגשתי, כי הנקודה שוב מתקרבת עד משבר, אך לי אין עוד מה לעשות. לכן החרשתי ואשים את עצמי מקשיב.

– ואנו חיים את החיים לא־לנו… מי ישיח, יתנה את צרת לבנו? – לרוב אנו מקריבים את חיינו לזולת, בלי שהזולת ידע, כי הקרבנו. לרוב אנו תומכים בחולה, סועדים נפש קרובה לנו, כי חיים משלנו אין לנו. והנה פתאום מנצנץ ברק! – קרן־אור פולחת! – בעד החלון נראה פתאום חזון־חיים בכל קסמו והדרו! – מדוע לא נחיה גם אנו חיי כל האדם – מדוע?! – כן תפרץ מפינו צעקה ונחנקת – הס…

– המ… לכל האדם קשה – פסקתי קצרות כלל ידוע ומוגמר.

היא נרתעה ממני. לא רצתה לשמוע גם מפי כללים קצרים ומוגמרים, כי באלה, כנראה, שבעה נפשה דייה. היא רצתה דבר־מה חדש, גילוי ברק שיאיר לה את האפילה שבנפשה ויגלה לה את העתיד באור בהיר יותר… היא רצתה חדוות־חיים ולו לשעה, לרגע קל – ולוּ בדמיון משעשע. שמחת־חיים הראה לי, הקוסם!

– ידידתי… – התחלתי בזהירות, כאשר יתחילו עם כל נפש בודדה.

– לא! – אל נא תדבר… – הפסיקה במהירות, שאי־אפשר היה לצפות ממנה – איני רוצה לשמוע דברים מקובלים מפיך. אותם שמעתי דיי. ממך רוצה אני לשמוע את קול החיים עצמם – אותם שנמנעו ממני ורק מרחוק ראיתים – על אהבתם, על מציאוּתם היפה… על האושר הצפון בהם – מרחמי־ילד, מרגש אימהות, מיסוד הגבר החזק ומשעבד אותך כעבד – כן… – ודוק של הזייה נפרש אז על עיניה, עד שהבינותי בבטחה, כי אינה רואה עוד מאום ובכלל זה גם אותי, כי הכל הפך בשעה זו לתשוקה אחת סוערת – הרצון לראות את אשר לא ראתה עד כה.

– הרגעי… – אמרתי – הן לא נבין כך בשום פנים איש ללב רענו. הבה ונכניס סדר בדברים.

– א.. אין סדר… – נאנקה באנקת־יאוש, כמו הבינה לבסוף כי על אוזן לא־שומעת תדבר – הרי זה הדבר, כי באנשים שכמותי סדר ומשטר בל יימצאו. לשם סדר זה הרי באה אני אליך – הקשב… מה הוא שהיה? – אמור! – פרחים… כרכרות… תנועה! – ואני עמדתי בצד… בצל… איש לא ידע, כי אני רואה הכל, שומעת, קולטת כל דבר בנימי נפשי המסותרות – דווקא משום היותי בודדה. מי ידע זאת ומי שם אל לב – שמא אתה או פלוני אחר? – כי אותם פרחים רטובים שפרחו בגינות ואותן כרכרות שנסעו, אותם החיים שעברו על פנינו – נחרזו תוכי כמחרוזת־פנינים ושירה עמוקה, אשר אם לא אתן לה ביטוי – ונחנקתי. איחנק לעולם. דומיית־נצח אדום. איש לא ידע את קברה של נפש בודדת כמוני… ומדוע תשתוק אתה, הסופר, מדוע תחריש גם אתה?! – זו השאלה שאני שואלת ממך… – שאלה ושוב הצטחקה בעווית.

התבוננתי אליה. ראיתי, כי שוא אדבר את דברי. בזרועה הקפואה למחצה בתנועה מבקשת רחמים היה היאוש האחרון, שאין אחריו ולא כלום. על עור פניה הצח עוד קרן זיו הדמיון שדמיינה בדבריה – ההזייה שהזתה. היא ישבה לפני ככלת־בתולים נצחית בלבושה הלבן, הנאבקת להיות לבשר, בעוד שחזון בדידוּתה מרומם אותה מעלה על מנת להפכה לחומר לא־ממש – לרוח, לצפריר דק שבדק שכמוהו כאין – לאין… אחזתי בידה, כאילו ביקשתי להשיבה לחיים ואמרתי:

– שובי לחיים, בודדה. אל תחפשי את החיים שמחוץ. אל תחפשי את הגבורה שבחוץ. היא בקרבך. בתוכך. בתוכנו…

– היא אינה בתוכי! – נזעקה והורידה את ראשה.

לחץ על לבי צערה הכבוש ולא יכולתי לשתוק. סחתי גם לה על קשי היצירה ועל קשי חיי־היצירה. סחתי, כי היוצר אומלל הוא: הוא מוכרח להתאכזר לבן־התמותה, לחדול מהיות אדם עם אדם. – אל תראיני – אמרתי – שפני מסבירים ונוחים – זה שקר: קרים הם. עיני קרה. שכלי רואה בשעה זו לפני אך נושא בלבד – נושא מנותח, גוף מגולה, נפש חולה ומפרפרת. הנה אזרקנה ולא אשעה עוד אליה. והנה אמשכנה אלי – אתבונן בה והפכתי לגולם־יציר, אפח בה רוח־חיים ואחר־כך אשלחנה אל שאר הגלמים שיצרתי, לאמור: לכי וחיי ביניהם… לי אין בך ענין עוד. – זו הווייתי – הוויית הסופר – כן גמרתי את דברי – זו אכזריותי… קשי־לבי… וזו טעותך… אם חשבת עוד אחרת – אעקור טעות זו מלבך.

– אהה, אל תעשה זאת! – עשתה תנועת־יד נואשת.

– עשה אעשה. – אמרתי כמעט בחגיגיות אכזרית – כי איני אדם ואיני בעל נפש חיה. נופל אני מסבל ומכל עומס־משא. איני אוהב, או שונא. אין לי אב. אין לי אח. יש לי רק העולם הקריר של “אובייקטים” – בבקשה, הכנסי לתוך עולם זה אם תרצי, איני מייעץ לך לטוב או לרע. בחרי.

– אכנס. – הפטירה בלחש של נזירה מעונה – אכנס, ולו הייתי ראוייה לכך. אשמע ואקשיב. אלמד ואציית. עד אדע גם אני לתת קול לרחשים שבלבי, או אז אהיה סמוכה ובטוחה, כי לא מתה אני – כי חיה. כי לא אמות בשום פנים – כי אחיה. כי מותי לא יהיה קברי, אלא פרח יציץ מקברי. והוא יספר על פריחה, והוא ישיר על לבלוב, והוא יסיח בקול על החיים שרוננו בתוכי ואיש לא ידע עליהם.

– הרי כתבתי על אותם החיים! – צעקתי אני מנהמת־לב לבסוף, כי ראיתי שאין למגר עקשנות דמיונית אלא בגערה – הרי מילאתי ספרים באותם החיים ממש!

– האמנם? – שאלה ופקחה את עיניה.

ודאי – המשכתי ביאוש – הרי זאת עשיתי ולמען כך באת גם באת אלי. הרי ידעת כי סופר אנוכי, הכותב על החיים שחיינו – האמנם לא ידעת?

– ידעתי… – אמרה והביטה עלי כמקיצה.

– האומנם לא שמעת? – חזרתי כמשתאה לדברים.

– שמעתי אך מעט. כה וכה. הו, הקשב… עדיין לא ירדת לסוף דעתי. אני בודדה… עלובה… חייתי כצל… החיים עוד הומים בי, אך אני רואה כבר צל־מוות – הצל, אם יש בך נפש! – הושט יד אם יש בך עוז – – –

– אך לחינם תבקשי. – השיבותי יבש – אך לשוא תפזרי תחנוניך. הנה השעה חלפה ואני אדם טרוד. אני צריך לעבוד הרבה, כי אין דבר הניתן לי בנקל. קומי וצאי. סלחי לי. שם בחוץ מתגוללים ספרי לעשרות… תמצאי מהם… אולי תעייני בהם… את חייך הבינותי, אך לפתור אותם איני יכול – שלום לך.

– שלום – אמרה וסובבה על רגלה האחת בפתח בתנועה טרגית עלובה – – אין כעס בלבי עליך… או קטונתי מהבין הכל… אולי אלך. אקרא. ואולי לא אמצא מאום מכל המענה אותי. כי אז שוב אשאר בודדת עד מותי. עד יום הקבר… עד האפס – ה־ה־ה – – –

נזדעזעתי ובה בשעה חייכתי כלפי חוץ. מיד כבשתי את רוחי. הבלגתי. – אל רחמים אמרתי לעצמי. – אין לי עודף כוח לבזבז אותו. אחכה – אמתין. יום יעבור. יומיים. הנושא יתקרר מעט. יצטנן משלהבתו. או אז ישמש לי חומר. כי קודם לכל אני סופר – ועל כך מצווה אני לשמור.

ועוד שעה ארוכה נדמה לי, כי רואה אני דמות המשרכת חרש את דרכה על פני עלים פזורים בכל אשר תפנה. עיניה עששו כבר מהבט. שערה הכסיף… עור פניה הצח בלה מעצב – והיא עדיין תרה ומחפשת: – הוא כותב… לא זאת… את חיי היה צריך לכתוב – והוא אינו יודע…

אבלה הארץ.

למרבה העצב של ימי ערב־יום הדין, הוא יום הכיפורים, נראה ברחובות המושבה הוותיקה, השוכנת בדד על הכרמל, אות מבשר צער וצדקה. קבצן נודד וכרסני השתרך ברחובותיה וגירור סנדליו המרופטים ונקישות מקלו ברעש. עלה וירד ברחוב המושבה בכרסו ובניקוש מקלו, כובעו המהוה לראשו והוא עצמו כמו קנה שררה על המושבה – עד היכן חוצפתו של קבצן נודד, ספק קורדי ספק מסתערב, מגעת! – ואשה צנופה לבושת שחורים נראתה גם היא, מכונסה כציפור של אבל ועושה דרכיה מחרישה. ניהלה האשה אחריה נער עבות־פיאות ופרסה לו מחריטה – חריט הדרך – פת של בוקר ופת של ערב. מידה אכל הנער בפיאותיו העבותות, כמו היה שוטה וחסר־דעת.

אפשר שראתה המושבה לאותות האלה ואפשר שאנשיה־אכריה לא השגיחו בדבר. אך במרומי המושבה – במקום שריד החורבה, שבה נורתה אבן־הפינה של המושבה הזאת לפני שנים רבות – שם כנסו עתה החקלאים הזעירים התימנים בזריזות יתר ובחריצות־משנה את אחרוני הגרגרים של התירס מגרנותיהם הזעירות. אשה קרסה על רגליה וניפתה בנפה את המוץ הקל; וגבר בזחילה נבר ביד בין האשבולים היבשים והערומים מעטיפותיהם – התאזרו יחדיו כוח לסיים את מלאכת הכינוס… ולמטה מהבניינים שנצמדו אל החורבה – חורבה רמה זו אשר ערביים דנוה בשריפה בימי מהומה וזעם ורוחות נשבו בפרצותיה ובקיעיה – הזדקרה באדמומיתה ארובת היקב גבוהה־גבוהה, כשהיא דוממת ועשן אינו עולה מתוכה.

בשאר מדרונות המושבה, אשר עם בית־החולים הישן והעזוב מזה ואשר עם אחורי החצרות של האכרים מזה, ־ גם שם נעשתה מלאכה רבה כמו נחפזו הכל לכלותה, לקראת יום הדין הממשמש ובא: אשר בנה בית נחפז לצקת את הגג ואשר אך זה הניח יסודות, דחק על הסתת לסתת את האבן לבנין. היו מוטלות ערימות הזיפזיף השחור והתעלות נקובות למחצה בסלע. גזעי האקאליפטים שכורתו והובישו התגוללו עוד מראשית הקיץ, ואפשר מלפני שנה, כדי לפנות מקום לבנין אשר יבוא תחתם. תימני בנאי היה לבן מסיד, סתת ערבי זריז בקרדומו, בחור בריין חוזר בחושף־מרפקים מעמל היום – ואף־על־פי־כן צבת העצב…

גריד־גריד… ירד בגירוד־נעל הקבצן בהילוכו ממעלה הרחוב.

כחי… כחי… כעכע ברמה ותקע בשופר קולו ישיש המושבה המקופל בשניים.

אה… אה… אה… התלהב בלי פשר האילם הערבי מילידי המושבה, והיה מגלה בתנועות ידיים אותות של התרגשות.

אכן, מאז היווסד המושבה לפני שישים שנה על הכרמל, והבארון, עליו השלום, חסה עליה בכנפיו האדירות, ־ לא הביאו עמהם הימים הנוראים, כעצב זה שנפרש בשנה זו באווירה. לבנוניתו של סוף הקיץ נפרשה כצעיף כל ההרים והרוח מהים הגיעה ואיוושה בין הגבעות – אך עצב־עצב – – רשרשה בין הגפנים אשר עליהן האדימו והפכו כתום ־ רמזה אל הזית המכסיף אשר נשאר בפירותיו אחרון לעצי הפרי עד למסיק – – הגיעה בקפיצה עד לנופו של החרוב, חבטה עלה יבש שנתקפל, והעלה נשר והתגלגל בין עפאים עד הגיעו לארץ ונפל אל שלכת הגבעול, הקוץ והזמורה אשר קמלו והשמיעו את אחרון רחשם: אך עצב־עצב.

אף לא נודע מאין באה אותה השראת העצב. לכאורה, מנהג כבכל שנה נהגה המושבה – מנהג שנה באה ושנה יוצאת. עברו וחלפו ימי המלכויות, הזכרונות והשופרות בזה אחר זה בשקט, מעלות השחר נהרו עד לעיבור המושבה ערביים מכפרים קרובים ורחוקים רכובים על חמוריהם ונשיהם וטפם עמם – ואם אדמה לא מכרו עוד ליהודים, אך את תרנגוליהם ותרנגולותיהם הכפותים נהרו למכור לכפרות מאצל חוף־הים ומהביצה, מהר אפרים ומהכרמל. מכרו ושבו לחמר על חמוריהם – איש ואשה – אל כפרם ואהלם, אחרי סיימם משא־ומתן של בוקר.

נתרוקנה המושבה מסחר־מכר זה – ויצאו בודדים לומר תפילות בבית־הקברות של מושבתם – אשכנזים אצל קבריהם ותימנים אצל קבריהם – קברי ראשונים זכורים לטוב משנות תרמ“ב־תר”ן ואילך. שם זקנים ותמימי־דרך נחו וצעירים מתי קדחת שכנו עפר; נשים שעמדו לימין בעליהן כנשי־חיל בתלאה וסבל וגברים שהגיעו לשנות זיקנה מופלגת על אדמתם, אדמת הטרש, שנשתבחה והלכה. זקנים כצעירים פרסו משם בשלומם של החיים מעבר לעצי האורן הנטועים סביב – אך לא הביאו ניחומים ומרפא ללב כבכל שנה בימים אלו.

גריד… גריד… – חזר ברעש ריפוטו של הקבצן נודד הדרך.

חריק… חריק… חרקה מאחוריו הקבצנית העטופה שחורים והנער מהלך לפניה גדל־פיאות כשה־קדושים.

טיף… טיף… נשרה גם טיפת גשם מעננה קלה ומרחפת ונחה על עלה התות או האזדרכת – מעצי התות והאזדרכת שבפתח בית וכניסה.

והשתהו בחבורות בני גיל־העמידה של המושבה, כי האבות הלכו מכבר לעולמם, כמעט עד לאחרון. עוד נשאר אחד מהלך בודד כאלון רב־סיקוסים וזקנות שתיים או שלוש נשתיירו מראשונים. אך המושבה כולה עמדה בסימן גיל־העמידה ועל גבו רדף־השיג דור שלישי למושבה – הללו עומדים והללו צומחים מהר כדרך־נעורים. הצד השווה בשני הדורות האלה שהקלו ראש בדברים שבמסורת שלא כאבותיהם הראשונים מהגולה. עולה ממערב־אירופה מקיים להם כעת את נוסח המסורת ותושב זריז ומקרוב בא נושא בטורח בית־הכנסת. הם, בני המושבה עצמם, פטורים, ואף־על־פי־כן שכנה גם בפניהם העננה ונתנה את אותותיה: דיברו בשמד אחיהם בגולה והיו משיחים בפורענות שהתחוללה עליהם – הדים כבדים ניסרו בשיחתם על עניינים עומדים ברום־עולם – ענייני יהודים וגויים בזמן הזה.

טיף… הרביץ רביב של גשם אקראי את עלי האזדרכת.

בז… בז… צרח צריחה חדה הבז מבין עפאי אקאליפט גדום.

ושבה והשתררה דומיה של בין־ערביים מסביב – במושבה גופה ובירכתיה, בהר וברחובות הנספחים אליה – – –

– דודי… – עמד וטען אז זכריה הצעיר טענה רהוטת־לשון, אצל עץ האתרוגים שבגינת רבי עמרם התימני – דודי… רצוני באתרוג לקראת החג.

– מה אעשה… מה אוכל עשות… – שת רבי עמרם עצות בנפשו והמעיל השחור יורד עד קרסוליו, הטבול מעומד לראשו וזקנו עוטה במבוכה נראית לעין את פניו הענווים – והאתרוגים בצמצום בשנה זו, זכריה… בצמצום רב…

קרסו השניים, זכריה ודודו, תחת נוף העץ. אף שקטן העץ, שבחו גדול. בין עפאיו המעטים חבויים בסתר האתרוגים, אשר שמם נודע להידור בכל, כי זרע העץ מתימן הובא ומהזרע עלה וצמח, אף לא “הורכב”. שנה – ומרובים הם אתרוגיו, שנה – ומעטים הם במספר. בשנה זו חל בהם צמצום – אתרוג גדול מפה… ארכרך אחד משם… פחוס וקטן מזה… סגלגל אשר בשתי ידיים ייתפס ואחד פעוט כבן־פקועה… הצד השווה בכולם שכשרים הם למהדרים ורבים הקופצים עליהם.

– דודי… – חינן זכריה את קולו בקומו מקרוס וזקנו הצעיר והשחרחר הזדקר בענוות חן אל פני רבי עמרם – תשית עלי ככל אשר תשית ובלבד שיהיה לי האתרוג.

– צמצום… בצמצום רב… – הצטדק רבי עמרם, וקם גם הוא מקרוס אצל העץ, מבקש על נפשו ועל נפש עץ האתרוגים, אשר מיעט לשאת את יבולו הפעם.

ראתה גם הדודה מעבר לשבכה בשניים, כי שרויים הם בספק של מיקח־וממכר, והזדרזה להצטרף אל הנושאים־והנותנים באברקיה וצמידיה, בעגיליה ובחריט ראשה האדמדם. רצתה האשה להניח את דעת זכריה האחיין, אך עם זאת ידעה בצער מיעוט היבול של עץ האתרוגים. לפיכך הביטה כה וכה בעיניה החיות אל הגינה סביב… ובגינה גדל התירס למאכל התיש והעז… שיח נענע צמח פרא והפיץ ריחו. בסמוך אצלו עלה באצילות “ריחן” וניחוחו הזכיר שעתה של הבדלה. יתר־על־כן: שיח פלפל עמוס פירות קטנים ואדמדמים עלה ושגשג כאן בצנעה. מאחוריו, זה העץ המיסתורי ה“גאת”, אשר כוח וליח בעליו והם משרים בלועס אותם שמחה שבלב, בריות של גוף. ראתה האשה בצער העומדים ותלשה בידה מעלי ה“גאת”, נתנה לאחיין זכריה, לאמור:

– קח, זכריה, ללעיסה מהעלים. אף “ריחן” למוצאי־השבת תקח. ומה נעשה לאתרוגים, כי מעטים הם השנה? – בצמצום רב…

לעס זכריה בזווית פיו את עלי ה“גאת” – לעיסה רהוטה בין שיניו המצהיבות – והרגיש במיץ שנפרש מהם. אמנם בתימן גדל ה“גאת”, כמוהו כעץ ה“כינה”־האקאליפט ולא נאכלו ממנו שם אלא עליו הגדולים בלבד, אך פה בארץ יספיקו גם בעלים קטנים של שיח לשובב את נפש הדואב… ושבו לקרוס בשניים ובשלושה מתחת לעץ האתרוגים, זכריה הדוד והדודה, שמא יימצא לבסוף אתרוג אשר אין לו עוד קונה ומחירו לא רב, כי גם רבי עמרם אינו רוצה להשיב את פני זכריה ריקם.

ונמצא שכן באותה שעת בין־הערביים, אשר מעבר לגדר הצטרף לשיקול־הדעת שבגן. ושכן שני על קרפיפו ישב מנגד והמשיך ביד משערת־זקנו, כשהוא שרוי בעיון חמור: יימכר אתרוג לזכריה או מחירו יהיה גדול ממנו? – – גדלה שליטתו של עץ האתרוגים בשעה זו, כבשה עולם. בעליו הירוקים, באתרוגים החבויים ביניהם, במים ששתה מידי רבי עמרם כל השנה ובמיעוט היבול שהביא בסופה – בכל אלה נשקל עתה העץ שיקול־דעת רב ופירותיו נמדדו בכוונה רבה.

אף נשים התכנסו אצל בתיהן מזה ומזה בין העומדים. האחת זריזה שקוששה עוד לעת־ערב וכנסה חבילת זרדים מכל אשר מצאה ושכנתה העפרורית כרגב אדמה אשר עיניה קפצו מתוך קמטי פניה – עיני ציפור גדולות, שחורות ועצובות – – עמדו הנשים מזה והגברים מזה, מקשיבים לשיח־ולשיג בגינת רבי עמרם וצירפו בקול את הרהוריהן הן, מאשר חשו בשורש נשמתן בשעת בין־הערביים – ערב יום הדין.

– ברוך השם… ברוך השם… – דובבה המקוששת והניחה חבילת זרדים שלה – ארץ זו יש בה לחם לאכול ובגד ללבוש… טובה הארץ וכל האומות לוחמות עליה וחומדות בה….

– כל שנה… כל שנה… צום ותענית… ובשנה זו צום ותענית גדולים… – נענתה שכנה מהרהורי לבה, ועיניה הגדולות קפצו כתהומות של צער, כארובות של יגונים.

– דודי… קפץ לתוך הלחש והנחש זכריה הצעיר לשדל שידול אחרון את דודו, רבי עמרם – הרי עשירית הכסף וקם לי האתרוג.

נשתתקו הניצבים מזה והמלחשות מזה לשמע הדברים ושקעו הכל בציפייה גם הם. “עמרם מרוויח… לא מרוויח…” – חיווה בהיסוס את דעתו השכן הצנום כמבקש לרכך את מידת הדין. – “כל השנה נתן לעץ מים לרוויה והמים עולים בכסף רב…” – המשיך משערת זקנו השכן על הקרפיף והתעטף סוד של שיקול דעת ועיון. – “באמת בחמישה שילינג האתרוג – ולא מרוויח…” – חיווה את דעתו ונקב מחיר בדרך אומדנה השכן הצנום משמאל. – “יהא, רבי עמרם… ובשישה שילינג יקום לו האתרוג לזכריה אחיינך…” הפיג את המתיחות בעצה שכן מימין.

– יהי האתרוג לך, זכריה. – נענה רבי עמרם לאחיינו, כפוי בין היסוס לכוונה טובה והוסיף על דברתו – באמת לא מרוויח…צמצום גדול… ומעטים האתרוגים… יבורך השם…

פנה זכריה והלך משם בפסיעות מאוששות לצד צריפו – האחרון שבצריפים הצופים אל אדמת הטרשים סביב. זכריה הרי “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים – אך לפני שלוש שנים עלה, שלא כדוד עמרם אשר בגפו ובתרמילו עלה עם פליטי תימן הראשונים לפני שלושים ושבע שנים. מכאן גם נימוסו של זכריה הצעיר וחיוכו המשדל ומפיס כל דעת. קפץ זכריה על הטרשים. דילג על פני האבנים בדרך אל הצריף והאדמה – אדמת הכרמל – מאדימה נגד עיניו; בקעות הכרמל ורמותיו מרחיבות את דעתו, בהתפשט הדמדומים ובהטיל עננים קלים כתמי צל סביב. נשקף הים מקרוב בין גיאיות כמבקש לבוא גם הוא בין הכרמל.

– יבורך השם… יבורך השם… – קידמה את פני זכריה בקפיצתו השכנה המקוששת – ארץ זו יש בה לחם לאכול ויש בגד ללבוש… לכך כל האומות חושקות בה… וכל הגויים חומדים אותה ונלחמים עליה…

– צום ותענית גדולים… – התריסה נגדו האשה העפרורית, ספק בזעם ספק ביגון עיניים, והיא מנופפת בקצה החריט, לוחשת בבבות עיניה השחורות – כל שנה ושנה צום ובשנה זו הצום גדול – ל… ביפו צום… ובירושלים אבל… כי צער רב לכל הי־הודים…

כבר כלתה רגל מהרחוב, כי עוד מעט וילכו אל התפילה. אישי נרות דלקו והבהבו בכל בתי־הכנסת. פרוכת הזהירה מעל ארון־הקודש וספסלי ישיבה ערוכים עמדו. בבית־הכנסת של הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, כבבית־הכנסת של ספרדים אשר באגף נמוך של “הדיפו הישן”; ובשניים אלו, כבבית־הכנסת הנידח אשר בצריף התימנים, הצופה אל אדמת הטרשים של הכרמל. יצאו ההולכים אל התפילה וראשון להם ירד ממעלה הרחוב בגירור סנדל ובנקישת מקל הנודד הקורדי גדל־הכרס שטליתו עליו. משום־מה באו כנגדו מיד גם האשה הלבושה שחורים והנער גדל הפיאות עמה ־ כיפתו, כיפה של תכלת רקומה, חלוקו לבן, גרביו לבנות ונעליו לבנות – שה־קדשים טהור אשר ילדי המושבה החלו מתקלסים בו. הללו התקבצו סביב והראו עליו באצבע, והללו קרעו את עיניהם בתמיהה ולסוף החציפו: ראו, – קראו – פיאותיו מגודלות… לבושו לבן…

התרוקנו גני המושבה, כי משחקיהם הקטנים, לבושים ורחוצים יצאו אותם ומיהרו אל התפילה שהיתה תלוייה בשפתי אבותיהם. הרי הם מקפצים ומדלגים במבוא של בית־הכנסת, ששים על אמהותיהם, שמחים על הוריהם שקבעו להם היום הזה מקומות תפילה לחוד והתפלגו לעזרותיהם השונות. האחרון לשרידי ראשונים במושבה היה מהלך ובא זקוף כאותו אלון בודד והזגוגיות במסגרתן יושבות בקצה חטמו. אף הישיש הכפוף בשניים בא בחניוּת, מכעכע ומביט לארץ, תוקע בשופר קולו – עד למדרגות של בית־הכנסת הגיע וגרף את חטמו, תקע דברים לכאן ולכאן. קרבה שעת־הדין והתקרבה מאוד.

היא באה והתכנסה מהכרמל. נאספה שעת־הדין ואצה משתיים ושלוש בנותיה של המושבה הזאת, החבויות גם הן בראשי גבעות קרובות ומרוחקות ממנה. החלה מנצנצת עם הערב כאור רחוק, דולק בין הכרמל והרי אפרים, עם שתיים ושלוש נקודות האור של הישובים העבריים החדשים שקמו בעת האחרונה – נתעצמה מאוד בדידות השעה ואימת־הדין גדלה.

“על דעת המקום ועל דעת הקהל” – בקע בניגון גדול החזן של בית־הכנסת ואימה תקפה את העומדים.

“על דעת המקום” – – פצחו קולות ערבים יותר מהאגף הצנוע של “הדיפו הישן” והלחן הספרדי עלה והתרפק.

“על דעת הקהל” – – ציפצף הקול המסולסל מהצריפים אשר עם בית־החולים הישן והעזוב, והקול קול זכריה אשר “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים, שלא כעולי תימן הראשונים.

וענו קולות מתפללים – קולות מצפצפים מצריף התימנים וקולות נוגים מבית־כנסתם של ספרדים. התפרקו בהמולה כמו ציפו לרגע זה, והקול מבית־הכנסת אשר בעיבור המושבה, הנושא עליו את שמו של אבי הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, גבר על כול. כאן עמדו בני העמידה האכרים עטופים בטליתותיהם לכתפיהם אשר לא הורגלו בכך ומלמלו בהמהום עבה. עולה ממערב־אירופה אסף אצל “הקיטל” הלבן שלו וטליתו הרקומה צווארון של כסף את בני־ביתו, כשהוא מתפלל תפילה “ריפורמית”. כאן זקנים ניצבו עם ספרי־תורה לשני צידי ארון־הקודש וילדים התכנסו אצל הבימה לחזות במתפללים.

– גדל־הפיאות מתנועע בתפילה… – הצביעו בסקרנות לצד הנער הלבוש לבן…

– סורו ממנו… לכו… – נפנף במקלו תנופה רחבת היקף הקורדי הכרסן והעוטף טלית, כשהוא מביט בזעף מתחת לגבותיו השעירות.

והנער התנועע. הקורדי ישב אילם מאחוריו, כמעיד עליו ועל הנער את כל המתפללים בקודש. טף ותינוקות של בית־רבן הקיפו את השניים, כי רק עתה נראה להם הקשר בין הקורדי הכרסן ובין הנער הלבוש לבן והאשה העטופה שחורים, אשר הציצה מבין חרכי העזרה העליונה ותהי בעיניהם לפלא… תפילה – והנער התנועע. תפילת “שמונה עשרה” – וצר לנער המקום בפנים הספסל, יצא מחוצה לו והאריך להתנועע. נד פנים ואחור. סיים – וישב כשהוא מסלסל את פיאתו ומביט לצדדים מבט תמים, כשואל את הכל: יפה עשיתי? – –ופרחחים מסביב נרגשים מאוד, קונדסים נכנסים בחום איש ללחיי רעהו, מצביעים באצבע וסחים בקול:

– הוא מדבר אידיש…

– והמסתערב מדבר ערבית…

– הזקנה לוחשת וקולה אינו נשמע… שילוש משונה מאוד נזדמן למושבה…

ולא הוסיפו, כי אותה הרגשת תמיהה שררה בליל־כיפורים זה לא רק בלב הטף. מבוגרים יצאו אל הפלוש לשאוף רוח ושאלו: מה אירע שכה רבו המתפללים בשנה זו במושבה? – – ערביים, ילידי המושבה, היו משמימים ביראה בריחוק־מקום, כשהם צנופים במטפחות הראש ומביטים אל בעליהם־מעבידיהם היהודים, כשואלים: על מה ולמה נזעקתם ככה להתפלל בשנה זו יותר מבשנים קודמות? – – אפילו עצי גן־המושבה מנגד, אותם עצי־נוי כפופים שנשתלבו בבדיהם משני צידי הרחוב, בסימן שאלה ניצבו לאמור: על מה ולמה בני המושבה הזאת שגדלו עמנו – מרבים להתפלל בליל־כיפורים זה – שמא הכרמים הקדימו להאדים את עליהם לפני שלכת והוא סימן רע ליין, או פורענות אחרת נתרחשה ולא ידענו?

– ירחם השם… ירחם השם… –ליחשה במדרון אל מול אפלולית זו של ערב האשה שהיתה מקוששת ועתה התפללה בשפה נעה – ארץ זו כל הגויים לוחמים עליה…

– צום ואבל גדולים… – ליחשה וניחשה לעומתה התימניה העפרורית שעיניה גדלו עם חשיכה כעיני ציפור הלילה והיא כמדברת אל הרוח, מדובבת את הגשם, מסיחה אל אילנות ואדמת טרשים שכוסתה נגוהות והעלתה צללים.

אפשר כי משורש נשמתה ניחשה האשה המקוששת את טוב הארץ, אשר גויים נלחמים עליה, ולפיכך ניצבה איתן על רגליה האמונות להליכה בהר. וכן אפשר כי חברתה שאבה מתהום חושיה את הצער והאבל, בהם האומה כולה, כביכול, שרוייה ואין מציל ואין פודה? – – כי אורותיה של ספינת־משמר ניצנצו כבר ממרחק סמוך לחוף הים ואורבים הללו ליהודים לבל ייכנסו לארץ. מחרוזות אורות עלו והתנצנצו מצד צפון, מקום שם מחנות פליטים גודרו בחוטי־התייל ושם ניתן להם – “מעפילים”… כל הארץ הוצפה עם לילה באורות עוינים והזרקור סובב־סובב על פני ההר, הכה ממרחק רב באלומות אור, כדי לצודד את נפש ישראל וללכדה בפח.

– כל הגויים… – עמדה איתן המקוששת אל מול אורות שמים.

– ביפו צער… ובירושלים אבל… ג־דולים… – האפילה חברתה בעיניה הגדולות על האורות מתחת והאורות ממעל כאחד.

גם צעירים זקפו את עיניהם לשמע לחש אימהות – אותם צעירים מסולסלים ושחרחרים, אשר אמרו עליהם כי הם מ“אצ”ל" ויש אמרו כי הם מ“לחי”, אך לדעת כל בריונים היו שהפילו את חיתיתם ומוראם על עמי־הארץ מסביב. הללו עמדו כעת – אחד במכנסיו האמוצות החדשות והשני בכתונת משובצת; אחד בכובע לראשו כשהוא שמוט הצידה ואחד שתשחרתו נאה, אך טליתו עליו – מנהג “בעל בעמיו”. היו זוקפים את עיניהם ממקום אדמת הטרשים אשר עמדו עליה, כשרוח אחרונה של ערב מדלגת עליהם בקפיצות.

וקפצה על פני גבעות הרוח, נשקה לחרובי־הבר; נחה שעה קלה וצנחה אל הטרשים; צררה פריסת־שלום מבית־הקברות אשר בקצה המושבה והביאה עד הלום מדבדובם של ראשונים – ממתי־קדחת ששכנו בעפר הטוב של המושבה הזאת ומעלמה רכה אשר ענדה מתחת מצבתה זר־גבורה מזהיר, כפרשת עלומיה הקצרים. קפצה הרוח, וככל שהתקרבה יותר, אספה גם כוח־יתר. מבין נופי החרובים העבותים ומבדי הזיתים המכסיפים, מעלי הגפן הנמוכה – כינסה את כוחה והרחיקה טוס. עד לים פרשה הרוח את כנפיה באיום ואל תוך התכלת השוקעת והולכת עם חופו של הכרמל – דילגה ונעלמה.

– “וול”… "וול… שמדות ופורענויות בחוץ… פליטים ומעפילים… אנית־משמר שומרת אל החוף, כארוב אל מבריחים… וכן לילה לילה… וכן יום ביומו… זמנים הגיעו… – סחו במבוא של בית־הכנסת האכרים בני גיל־העמידה ופניהם חמרו.

– והרי שמענו כבר גזירות שגזרה הרשות… וחסדים שגמרה להיטיב עמנו… מה עוד יש לצפות? – רטנו קשות.

– “כל נדרי ו־אסרי” – השמיע החזן אותה שעה והשיחות נדמו על כל פה.

שליח הציבור השמיע את נדרו באזני הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, והקהל שילש שלוש פעמים אחריו כדין. זה היה הרגע המקווה גם לילדים: הילדות בשמלותיהן החדשות והקלות ניצבו ממודנות, כי ירד מעין רוח־מיסתורין באווירו של בית־הכנסת ומכאן יצא והתפשט אל פרשת הרחובות ששממו מאין עובר. שוב לא צרח בז והאקאליפטים הגדומים דומם ניצבו – נכונו לקראת הצום ביום מחר, בו לא יונף פטיש ותשם אדמת הכרם, מלאכה תושבת ורק שוועה תעלה למעלה – למרומים.

– – ביום המחר – תעלה השוועה מבוקר ותינעל זעקה עם ערב, תפוץ מגבעת הכרמל הזאת, בה נאחזו אכרים עברים ועולי תימן קשי־עורף – והיו לעם אחד. תפוץ השוועה מהגבעה האמיצה במורד כבישה החדש, מקום שם ייראו מרחבי החוף, ותערוך את מלחמתה אל ספינת־משמר אויבת, תשתער אל גדרות התיל הכולאים מאות אחים פליטים ותפיצם – – כעת מחר יהיה האות, כאשר תדלג הרוח על גבעות ובין עובד תשתעשע עם חרובי־הבר – או אז יתקע שופר ויפלו כבלים מעל יהודים אסירים ונדכאים.

“כל נדרי ו־אסרי” – צפצף גם זכריה בניגונו החד והנוגה כאחד, כשעדתו ובני שבטו מקשיבים סביב ועונים באנחה.

“טובה הארץ” – לא הרפתה האשה המקוששת ממחשבתה ביום וניצבה איתן על שתי רגליה כנכונה להלחם בשער.

“צום ואבל גדולים” – לחשה התימניה העפרורית והיא משביעה את הצום ואת האבל, את צער ישראל וכוח תפילתו, לשבור ולנתק ביום הגדול והנורא הזה את הכבלים והעבותות, כפשתים אשר יבערו באש.

אך לא יכול זכריה לנחש את הלחשים והנחשים סביב, כי היתה שרוייה שמינית שמחה בלבו, גם בעמדו עטוף בטליתו כשליח הציבור. פניו השחימו כלפי מעלה, פני השחם המעוטרים חתימת זקן קלה ומסתלסלת, והתלחלחו עיניו השקדיות בחום ובערמה, בזכרו את דודו רבי עמרם היושב נגדו במעילו. – – אפשר כי שמינית שמחה שבלבו היתה נובעת מאותם עלי "גאת " אשר לעס בגינת דודו ואשר מיצם היה כלשד בעצמותיו – – או את האתרוג זכר, זה האתרוג החבוי עתה בנוף העץ, אך עתיד ביום החג לפאר את צריפו עם המהדרים ־ שש ועלז לבו.

“כל נדרי ואסרי” – אינפף ופצח בקול גדול, ותפול המולה בקרב עדתו כהמולה שתעורר רוח, בנפלה אל תוך אמיר של עץ־חרוב עבות.

שוב לא נודע מי כאן בונה בעליות ביתו ומי יוצק יסודותיו… מי מפסיד ומי מרוויח… השכן מהקרפיף לא הגה בשאלה אם שתה עץ האתרוג מידי רבי עמרם מים לרוויה כל השנה ונמצא מוציא הרבה על השתייה ומפסיד בפרי… אף אותו תימני צנום שוב לא חשש, שמא הפריז ר' עמרם בנקבו את מחיר האתרוג בחמישה שילינג כדי להפיס את דעת השכנים, או אולי ציצמם בביקושו… היו הכל שקועים בתפילתם והסיחו דעתם מעסקי פרט ועסקי ציבור, חיי שעה וחיי נצח, עולם הזה ועולם הבא – – בתפילה היו מעייניהם: בתפילה כאשר קיבלו אותה אחרי חורבן הבית והיא קצרה, אך באו חכמים אחר־כך והוסיפו ונעשתה גדולה ־ לגלויות תימן, ספרד ואשכנז בשווה כמעט.

“כל נדרי ואסרי” – נתמזגו גם הם עם תפילת ישראל אחת, תפילת ישוב אחת, תפילת הצלה ופדות, תוך כוונה להבקיע בפעם זו שערי שמים – –

כלתה תפילת הערב ולא נודע עוד, אם אמנם הצליחו להבקיע את שער השמים מהצריף שבמדרון זה או מבית־הכנסת הגדול והמפואר אשר בעיבור המושבה על שם הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו. אפשר כי מאגף הספרדים אשר בבנין “הדיפו הישן” נתקבלה תפילה או אולי מאצל החורבה המתנוססת במקום גבוה, שם החקלאים החרוצים אספו ביום את אחרוני גרגרי התירס והטילו את האשבולים היבשים והערומים מגלימותיהם לערימה. על כל פנים, עוד יום־תפילה ארוך נועד למחרת ואשר לא נתקבל בערב אפשר שיתקבל מחר – והתפזרו יראים ומאמינים לעלות על מיטותיהם, כשרוח צום מדכדכת את נפשם וטעם תענית מסגף את גופם.

“הגויים לוחמים על ארץ זו” – הגתה בבטחה שבאמונה התימניה עזת־הרוח.

“וול…וול… שמדות ופורענויות… גזירות…” – אספו את כתפיהם הגסות בני־העמידה שבמושבה תוך אמירת־ביניים, כשהם מקבלים עליהם את הנטל של סבלות הדור.

“צום ואבל גדולים…” נעצה את עיניה התימניה העפרורית, והיא כציפור לילה המנחשת לאות אשר יבוא – –

נדמה המושבה על בתיה ורחובותיה, אנשיה וילדיה והבהמה למיניה אשר בה. נדמה על כרמיה שהחלו כבר בשלכתם ועל עצי־החרוב אשר השירו עלה־עלה יבשים וממוללים – נדמה על היין אשר תסס ביקביה ועל הגרגרים אשר כונסו לאסמיה, ככלות השנה אשר יצאה… כן נדמה על גני הנוי שבה, הגזומים לפאר, על האורנים הנמוכים אשר סביב למצבות ולציונים של מתי המושבה ומייסדיה – לא דיבדבה עוד שפתי ישני עפר ולא הניעה זר גבורה שהיה מוטל על פני ישנת־עפר מבנות המושבה לנצח.

– – רק במדרון למטה נשמעה עוד בדומיה אוושה קלה. בין שיחי “גאת”, פלפל וריחן שתול בפח עברה. מעל ראשיהם של עז ותיש מנומנמים על ריפודם חלפה. מתחת לחלונו של רבי עמרם רשרשה וחדלה מיד. כי עץ האתרוג הוא שקיפל את נופו ללילה. ולא מגדלות קיפל, אף לא משום עזות איווש בעפאיו. על שום פירותיו המעטים נתכנס משנה – על הגדול והסגלגל אשר בהם ועל הפחוס ובן־הפקועה שנפלו בהם בשנת צמצום. כי בכל מיעוטם וצמצומם, עדיין היתה כשרותם גדולה לקראת החג אשר יבוא, ־ ובכשרותם הכוח להפיג רגשות אבל מלבם של מהדרים, לדחוק עצב מלבם של ישראל, כאשר יפוגו העצב והאבל בעבור ימי־הדין הנוראים.

תמוהה היא דפיקת־לב של נער. רופאים אולי יאמרו: דפיקת הצמיחה היא, לאמור: תקופת גדילה היא לנער, שהוא צומח צמיחה פתאומית ואין לבו מספיק לפתח את זרימת המזונות אל אברי גופו שגדלו… אך אני לא כן עמדי: העבודה, שגם בדפיקת־לב של נער יש משהו מדפיקת־לב הזקן, ־ מאותה דפיקת אזעקה, אשר עמה נקפד לב – זה סוף פתיל־החיים.

יוצא נער כדרך הטבע עם בוקר, הולך במסלולו הרגיל דרך החצר, דרך פשפש פתוח, נכנס לחצר בית־הספר, ופתאום – עמוד: אירע משהו שלא כדרך הטבע וללא דוגמה לפני כן, כי פתאום התקומם אותו תא־החיים המכווץ, הקיש בפטיש קטן וזריז– תיק־תיק – הקיש ללא פשר וסיבה ונדם תוך ציפייה אילמת.

מה זאת ועל מה זאת?! צונח הנער כי ברכיו פקות, משעין מרוב חלחלה את ראשו אל כותל, ועדיין הכרתו בהירה ופועלת: ־ הירוץ לרופא או יזעיק חברים? – לא זאת אף לא זאת… כי כאן ימתין ויאזין, יצפה לסופו של דבר… כי כמוהו כזקן כולו תהייה וחרדה: כועס עליו שר־החיים הגדול, ומי יאמר לו חדל? – ופיו אינו נפתח לקרוא לעזרה.

מקרוב צוהלים קולות ילדים – הושט ידך ויופיעו מיד גדולים עם קטנים; פתח פיך – והכל יחושו – ואילו הוא שותק וממתין… עינו נחה אילמת על פרוזדורי בית־הספר הסואנים כבר מתשואות, ובקרן־זווית אשר בפרוזדורים האלה חדר־הרופא אשר אליו יחוש כל ילד כואב; – ואף־על־פי־כן אינו מתאמץ להגיע שמה, אלא שוהה דומם, כובש את אימתו ומקשיב.

סוד הוא, ואם לא יקיש מחדש אותו פטיש מסותר, ־ יהיה זה סודו הגדול גם להבא… תמיד יעלה על דעתו כי עלול איזה מנגנון מסוכן להגיח, לתקוע תקיעה משונה ולהציג בפניו בכל שעה שיבחר את שאלת קיומו: סודם של חיים מהו? ומהו הכוח המפסיק־המקפד אותם? אין יודע. רק דבר אחד ברור: אהה, החיים העלובים האלה, הצפויים בכל שעה למכת אלהים כי תבוא…

וכיצד הגיע עד לאותו סוד אפל? אין זאת כי קדם איזה לילה משונה עד מאוד… לא ליל חלומות מפחידים או נדודי־שינה נעימים – אלא תנומה כבדה כתהום, אשר כל החושים ערים בה.

… בית זה, אשר היו ישנים בו, מלא מפה־לפה דיירים, ואין קשר בין דייר לדייר פרט לכך, שהם עוברים ונפגשים לעיתים במעבר הפרוזדור הצר. ולאורך הפרוזדור דלתות אל חדרי המגורים – מספר דלתות – עד אשר יפלא, מנין כאן הריוח למספר זה של דירות. מכאן יוצא ברנש שוקט וקרח, אשר בגדיו תמיד נקיים למשעי; ממנו והלאה שוב דייר, והוא שעיר ופרוע תמיד – וכן תאים סתומים כאלה עד לפתח האחרון, אשר גדלו כזרת והוא סמוך כבר לחדרי הרחצה. מאותו פתח צר מתנדפים והולכים ריחות תמרוקים, ופעמים רואים בו אשה ובתה, שהן גרות לבדן בדוחק נשיי מבושם עד מחנק – –

אכן, לפלא ייראה איך באפלולית מסתדרים בני־אדם, איך דיירות מתבשמות ודיירים מסלסלים או נוהגים רישול בעצמם. אך לא זה הפלא העיקרי שבבית. כי מפרוזדור זה יוצאת במפולש כניסה אל מרפסת – ושם שורש הדע! – שם מטיילות הרוחות, מזעזעות את כנפי היריעות המתנפצות אל הקירות. ולא הן הנושאות בעתה. רע שבעתיים הוא החדר היחיד והסגור על מנעול: בו מקור הרוחות הרעות, ומשם הן מנשבות מבעיתות בעד מחיצות ודלתות ומסכסכות את שנתו של הנער – –

עתה גר בו בחדר עלם חשוף־קרקפת, וגם הוא איננו שורש הרע. הוא בחור מצוי ושכיח, אשר פניו חיוורים וצנומים כפני נזיר, אך רגליו מקושתות־זריזות; הוא לבוש שחורים של תלמיד ועיניו אפורות ומחייכות. אמנם מנהג משונה הוא נוהג, בהיותו מקפיד לגלח את פדחת קרקפתו הגלוייה, עד היראות תנועתן של עצמות הקדקוד מתחת. – אף יודע הבחור לשרוק שריקת אמן, לסלסל סלסולים ולצייץ ציוצים כעפרוני עד שתיבשנה שפתיו משריקה. אך לפניו גר דייר אחר, והוא הוא – אולי מקור הפחדים בלילות, מקור העלטה הכבדה, הביעותים העולים מתוך צללי שינה. ואמנם על הפרוזדור והבית עדיין מרחפת דמותו של אותו דייר קודם.

ברנש שקט ושווה־פנים היה, אחד התושבים בלבושו, בהרגלו ובנימוסיו. חובש כובע־קש משומש ביום־קיץ ומעיל־אלפאגה על גבי מכנסיים בהירים ומרובבים במקצת. מקל בידו, ולרוב גם ספר־קריאה ועתון. הקיצור, אדם מן הישוב, ובלא ספק גם משכיל, שאינו נופל בלשונו מלשונם של תלמידי בית־ספר ואולי עולה עליהם. כן היה האיש אשר דר בחדר לבדו, אף־על־פי שלא נמנע כל עיקר מהיות מעורב בבריות.

אדרבה: הוא נטה להיות מעורב ביותר, ומקרב בסבר־פנים מיוחד חניכים של בית־ספר – מאלה שתשוקתם רבה לדברי רוח, המחפשים אחר דברים שבדפוס ומשתוקקים אליהם בצמאון. – אותם היה מזמין לחדרו, פותח לפניהם כרכים, מציין דא והא דרך פתיחת־ויכוח ומזמין לשבת. ולא היה כל תימה בנטייתו זו, כי הנקל היה להכיר שערירי האיש, חי לבדד את חייו, ולפיכך הוא מתאווה לחברה. מנהגם של השוכנים בדד כך ופעמים התקרבותם גם דוחה במקצת. מרגיש אתה בהם מעין רגשות אפלים, או נדמה כי בדידותם דלוחה היא; בין בצדק ובין שלא בצדק חוששים לקרבתם תוך סקרנות והסתייגות גם יחד – ולא ברצון באים במחיצתם של אלה.

ודאי הרגיש בכך גם הדייר ולפיכך היה מזמין בעקשנות יתירה לעבור מסף החדר ופנימה, חפץ שיראו בספריו המעומדים בארון, ואפילו ישאלו איזה ספר; ולא עוד אלא תוך חילופי הדברים הריהו מראה חפץ יקר ונושן – מיוחס ועתיק־יומין במקצת. למשל: מנורת־חנוכה מעוטרה ומקושטת, והעיקר בה לא הקישוט או יקר המתכת אלא דבר מוצאה מקדוש בישראל; ומכאן רמז על יחוסו של בעל־הדבר בעצמו, על שושלת בעלי ניסים ונפלאות בישראל, שהוא חוליה ממנה. וכל זה ללא התהדרות, אלא דווקא מתוך אותה קרבה פשוטה וחשודה, מקרבת ודוחה גם יחד. הנער מרגיש אז את נשימת הדייר הבודד ורואה מקרוב את תווי פניו החטוטים ומגושמים במקצת, אך לא יקום בו רוח לעזוב את החדר, אלא משתהה הוא בלי חשק.

שמא רוצה הוא כוס־מים? – אף לכך קשה לסרב, אף־על־פי־ ששולי הכוס ודפניה דהים ממשקעי המים שהתנדפו לשעבר, וריחם עומד בה כריח אטום וטחוב של אזוב. נמזגים, איפוא, מים מכד־חרס ואין הם עשויים לשובב את הנפש, אלא נשתים באין ברירה, מאין כוח להשיב את פני המזמין ולהלבין את פניו. כי הוא ממהר במפתיע להיעלב – הדייר הבודד! דווקא חולשה זו מורגשת מיד אף לשאינו־מכיר בו. אהה – מיד מתכרכמים חטטי פניו, מתנפחות השפתיים הצבות כלשהו ולשונו מתחילה לעלג במקצת בעד לשורות שיניו הצהובות – ואז נקלח איזה ויכוח משונה, אשר מוטב שלא התחיל משהתחיל, כי קובל הדייר הבודד ומתרעם בעקשנות מעוררת רחמים ועלבון:

"מדוע, אדרבה, מדוע לא יכנס אליו נער… ולמה לא יחליף עמו דברים בענייני רוח… ועל שום מה שורר שוויון־נפש מדהים דווקא בשורות הנוער, אשר נועד מלכתחילה לקנות דעת?… מדוע – "

ונבוך הנער – הה, לשם מה גרם לוויכוח וכיצד נגרר, ביש־גדא, ליצר של פולמוס עם אדם, אשר חומו מתנדף ופניו מתכרכמים והוא מבקש באיזו עקשנות משונה לקרב דווקא מבקרים צעירים? – אך לא כן עם הדייר הבודד. הלה נושם בכבדות. הוא כועס ומתרעם, ושפתיו מתייבשות. הוא מעלג, ונתקל, אף מקטרג – על החינוך החדש של ילדים וילדות ביחד, על ערכי־הרוח הנידחים לקרן־זווית, על רפרוף המחשבה וקלות־הדעת שהם מנת־חלקו של הדור – ודווקא של הטובים שבו, הנאים שבו, דווקא של אלה שיש מהם תקווה, כביכול: —

"תקווה? – " – סולד הנער מאריכות הדברים – "מה תקווה עלול ברנש זה לתלות דווקא בי? זה הבודד, הערירי… כבד־הלשון, אשר כל דרכו בטרוניה משונה – מה לו ולתקוות שאפשר לתלות בי! – "

כן מתרעם הנער וסולד במקצת, מצטדד שלא ייראה סילודו כלפי חוץ. – כי חם לו, לדייר הבודד. חם לו הוא מזיע זיעה כבדה, מוחט את פניו, את צווארו וערפו! – ועדיין קובל הוא על החום שאינו כדרך הטבע, – כאילו ירדו עליו פלגי החום של השמש, והשרב הלוחץ כנד על קערת־הים, לוחץ גם עליו –

עתה מתנדפים ביתר שאת מי־השתייה בכוסו הדלוחה, והספרים המעומדים בארון רוחשים מיובש. – הה, באין כוח לסבול עוד, צונח הברנש בכסא המיטלטל, אך הוא טרם הפסיק ממשנתו, אף־על־פי שדוק של עלפון הולך ונמתח על עיניו. והוא מוסיף וטוען באותה שארית עקשנות כמבקש לעורר פולמוס־דברים, אף־על־פי שהצד השני מחריש ונמנע מלעורר אף ברמז כל נימוק שכנגד.

– לא… אדרבה… טוען הוא בשפתיים יבשות – הנוער הוא החייב לדעת, ואיך אתם באים ואומרים – לא ידענו! – האם לא חוכא ואטלולא היא – כי מי אתם, נערים מתכחשים? הרי בני־טובים אתם, יוצאי בתי־אבות תמימים ושלמים. בניהם של משכילים ותלמידי־חכמים. וכן עלה לכם, אחרי אשר באתם לארץ – דווקא!…

– – שלום מר… אני הולך. – מסתייג הנער ונפטר.

– זהו… – ממשיך וקובל הוא בשפתיים ניחרות – אמתלא ללכת ובלבד שלא לשמוע בקורת של אמת. ובלבד שלא יהא נפגע, חס־ושלום “השטח”. קלות־הדעת ורפרוף הם המשחיתים כל חלקה טובה, ואפילו אותך, נערי הטוב.

וכאן באה צביטה בלחי מאצבע חמה עד סילוד־נפש, ועמה איזה מבט־עיניים מעולף ותנועת שפתיים צבות מחום ויובש. והם מלווים את הנער הנושא שני כרכים תחת בית־שחיו, גם בצאתו את החדר ובהשיבו את עיניו במראה תכלת־השמים, אשר אין כמוה למרחב ולזוך. שוב נראה זיוו של יום־הקיץ – והוא זוהר מוכה־שרב, אך רחב לאין תכלה, רוטט מזוהר…

והוא מרגיש מעין חטאה בנפשו. הנה קיבל שני ספרים, ואף־על־פי־כן מיהר ללכת. הרי שגמל בסילוד־נפש לאדם בודד, שהוא שרוי בעצב. היה מתחרט הנער חרטה גמורה ושלמה על אשר נכנס אצל זה ועל אשר בא בדברים עמו, ועל אשר נפשו הרכה אינה עשויה לשבור איסטניסות שאינה מוצדקת – אלא היא סולדת ממגע מדומה של יובש. מאבק מחניק של בדידות.

– – “בוך”! – שומע הוא מאחוריו אנקה וגניחה וכריעה של משא לארץ – ושוב דממה. אותה שעה נפתחות פתאום דלתו ימין לפרוזדור ומשמאל, וריצת רגליים מהירה, אך הנער עדיין אינו מפנה את ראשו. הוא מרגיש ויודע, כי כל אותם סילודי נפש וגוף ופלגי החום המחניק רודפים עתה אחריו ביתר שאת

“בוך”! – שב ונשמע אותו שאון־נפילה, ואין עוד ספק כי גוף חי נפל לארץ.

“מה יש? מה קרה?” – רוצה הנער לקרוא וקולו מסרב לו כי, הכל ברי גם לו ואשר אינו איסטניס ורוחו לא נבקה – כבר עומד על אותו דייר ומתעסק עמו בחליו.

ואמנם מתקבצים דיירים סביב לאותו ברנש אומלל ומצפים לסופו של דבר – הללו אינם עוצמים את עיניהם מראות איך יושפל אנוש עד־דכא, איך יפוצפץ לארץ זה צלם אלוהים על ארץ – הו, מה אדיר ונורא! – עומדים הם על האומלל ומחכים, אינם עושים קטנה או גדולה כי נבצר לעשות מה, אלא כך אומרים זה לזה:

– יש לחכות – – זה עובר – – וכך יארע לו פעם בפעם – – מעתה נמשך גם הנער בכוחה של סקרנות, והוא פוסע על בהונות רגליו בזהירות – כחושש לעורר אדם מחליו – – הוא משרבב צוואר ושוקר בעיניים מלמעלה – לשם מה הזהירות? – אותו אדם אינו מרגיש מאום, אינו רואה ואינו שומע, אף כי גלוי־עיניים הוא ומתפתל על הארץ. הוא נכה ומוכה באיזה כוח איום שאינו נראה־לעין – אותו אדם –

– – הה, מה נהיה לצלם האדם! – הגה הנער בפחד ואימה ועיניו ראו רק חשיכה וקטב. – רהיט זע ממקומו, מצע־ברזל חרק על פרקיו, ובין רגליו מוטל אותו אדם – עוד חבטה בקרקע, ושוב גלוי־עינים – תסיסה של קצף – והוא נופל – – מעתה לא ראה הנער דבר – האם המתינו העומדים עד כלות הנפילה, האם התערבו והחישו עזרה לאומלל? – או רק זאת עשו, אשר השתדלו למנוע את אבריו וגופו מחבטות יתירות ומסוכנות בקרקע, בכותל או ברהיטי הברזל – – הוא – הנער – היה אפוף פחד ואימים עד טמטום החושים –

“כך יארע לו פעם בפעם”… – שמע שוב פליטת שיחתם של דיירים –

“ואחר־כך?”

“אחר־כך הוא חוזר וקם ולמחרת שוב מהלך כאילו לא קרה מאום”.

“האמנם דבר לא יזכור?” –

“אלא אם ייחבל חבלה קשה בפניו או בגופו, או ייפצע. אז יהלך מוכה־תמהון ושחוח ימים מספר ויימנע מבוא בדברים עם איש”.

נמצא, כי בכוונה עשה אלוהים, ואת אשר יכה – ירחם… –

שומם ושורק הנער בלבו – כדי שלא יראה אדם את עצמו בשפלותו… אלא יכרע ויקרוס באותו מצב איום של חולי, אך בעיניו לא יראה ובאזניו לא ישמע – זו התרופה אשר הקדים אלוהים למכה! – לכך צפוי האדם לנפול בבית או לכרוע בחוץ – אך אחר־כך לא ידע מאום מכל אשר קרה – כן יכה אלוהים את אומלליו – הה, אל איום ונורא! – ונתלו האימים על הנער, על כל פינות הבית ובחדריו, והבית עצמו יהיה בעיניו למשכן של מארה וקללה מסתורית. באשר יפן ויביט – יראה או יחוש את צל הקללה והוא עוטה כלבוש את הדיירים אשר בקומות העליונה והתחתונה גם יחד –

כן אירע לנער והמראה אשר ראה, מלווהו בפרוזדור הצר ובין פתחי הדלתות הסמוכות. בכל ידמה לראות דמות־חיים מעוקמת או עולם הפוך על פיו. – מי מרשרש שם? – שוב אותה אשה ובתה החומקות אל פינתן המבושמת בושם נשיי סמיך ונודף למרחוק; – ואוושה זו שבכאן? – שוב דייר שקט היוצא ובא בצעדים שאינם נשמעים. – מה עושים כל אלה – וכיצד חיים הם באמת? – חשדים, אשר טרם ידעם הנער, התחילו לפעם בו –

– ואותו ברנש – הקם כבר? – תוהה הוא בסקרנות כבושה.

– קם כרגיל. – עונים באדישות קשישים ממנו.

– ואינו זוכר מאום? –

– מאום. רק חבלה זו אשר נחבל בפניו. לכך חבוש הוא בפניו.

קשה לו לנער, ושוב יפטיר בשפה רפה “שלום” לדייר הבודד, כי ישתמט מהביט בפניו. הלה דווקא יעצור בו להשמיע את דבריו, אך הנער שוב אינו יכול לשכוח כי זה המדבר ומעלג בלשונו ־ הוא חתום בחותם מיוחד.

בעל־כרחו חוזר הנער בלב קשה אל שני חבריו־שותפיו לחדר. יחד יושבים הם על ספר ומחברת, אך לבו בל עמו. עדיין רחשי החולי מצילים באזניו, ועדיין יחוש מעין סילוד וסקרנות גרוייה עד לכאב. אלמלא המורא והפחד, היה חוזר ויוצא את החדר לראות במו עיניו בחוויותיהם של זרים…

“יש חיים שהם עלובים ואומללים מאוד”. – מסיח לחבריו הנער ותומך את סנטרו בכפו, כמו ניסחו מעיניו ספר ומחברת ושוב מראות חיים נעלמים תופסים את מקומם.

ורווח לו, שאינו חושש להעלות על דל־שפתיו את הדברים בקול, כי רשמים גנוזים מכבידים משנה ומצטברים כענן שנוח לו כי יתפרק. ואם פה בחדר – במסיבת שני ריעיו הצעירים־הנקיים כמוהו – יתפרק, לא יהיה בכך משום חשש־סכנה. הוא סוקר איפוא ביתר חיבה וחמימות את שתי מיטות־הברזל הקטנות אשר עליהן פרושים מצעותיהם ואת הדפים המעוכים ומשומשים, המונחים פה ושם בפיזור.

“ודאי…” – עונה חברו האחד בנהימה ותוקע בחטמו בפשטות.

“הו־הו…” – גועה חברו השני געייה משונה וצרודה לאות אישור.

– הו, שמעו חברים, אילו ראיתם מה שראיתי אנוכי. – פותח הנער בשקט.

– אני יורד לשחק… – פוטר את עצמו האחד השחור משמוע.

– בו־בו – גועה־נואק השני המסולסל ועיניו מגולגלות אותה שעה אל מלאכת־המחשבת אשר עשה בצבע במכחול.

– חברים, הלילה אני ישן עם אחד מכם. – שב ולוחש הנער.

– בו־בו – גועה הצייר הכוחל ופועה את גרונו לכל רחבו ועמקו.

– המ… – תוקע השחור בחטמו ומחטט בו באצבע בנעימות.

מיד מרגיש הנער, כי היה רוצה להתמזג עם שני החברים האלה עד היותם מעין בשר אחד, שצבעו שחום כנחושת, והנאתו העצמית כמגולגלת בשמן, ותחושתו את החיים חדה ועשוייה בלי חת. כן היה רוצה לראות את דמות עצמם בעתיד, – כי אז בטוחים יהיו מעלבון, שאננים ממכת־הגורל ומאבן־נגף בדרכם

“הה, מי יתן והיה” – גונחת חרדת־עתיד מעורפלת אי־שם במעמקי לבו הכמוסים ביותר – –

ואחר־כך רד לילה, אך עם החיים הצעירים האלה בצידו אינו חושש כל רע. כי להיפך: נעימה אפלולית החדר ומשתכך בה החשש. שיח לא ישוחחו ביניהם הנערים, אך דומם יביטו לתוך האפלולית נכחם ודומם יקשיבו, – כי החיים מוסיפים לתסוס בהם תסיסה לא־נודעת. אז יציץ האחד מהחלון החוצה והשני ישרבב צווארו ויסתמך על אדן החלון – ושבו וקפאו בדממה. –

ונעימה הדממה, בה גדלים החיים וגמלה המחשבה וההרגשה יונקת ממעיינות לא ידועים; נעימה דממה, שיש בה ממזיגה עם תבל ומלואה – עם החול הנרטב בטללים, עם השמים המשלחים עב קלה ושבים ומחזירים אותה אל נרתיקה, וכן עם עץ צומח בגינה ומאפיל על אחיו הקטנים ממנו – זו הדממה של שירת החיים הצעירים – – כאשר עדין אוהבים נער את נער אהבת גוף ונשמה – בשל היותם נערים, בשל היותם אבות הטהרה – – אז עדיין פתוחים לבותיהם לקרוא איש מתוכו של חברו, והם שוכבים לישון בלי לדעת, איך יברר הלילה את מטען הרשמים של היום. –

שוכבים הם בפישוק רגליים, כשחמימות הלילה מלטפת ודממה סוככת עליהם. גופו של אחד מתקפל, כדרך שהיה מקופל באותו קרב ראשוני – בטן האם; שני אוסף את אבריו, כדרך שעשאהו הטבע לתפוס צמצום של מקום; – עוד לא כל הקרומים נתקלפו מעליהם ועוטפים הם גם עתה את הנער הישן. – וכן ישנים הם עד להפסקה המסוכנת, עת ייבחן כוחו של נער – אם יפה הוא לעמוד בפני מכות שהוכה בנפשו ביום, או עשוי לכרוע. עתה מתקשרים עצביו וגידיו משתרגים ללחום, כי רוצים הם לשוב ולפנות את הדרך לחייו ביום מחר – –

“הוא מוגן וחסוי” – – לוחשים העצבים והגידים וקושרים בקשר אמיץ ביניהם.

“לא, בידינו הוא”. – מזדעפים לעומתם מראות החיים ומסתערים במוראם.

“לאט לכם…” – מתקשרות עליו כמגן רשתות רקמתו החיה – “לאט לכם, מראות החיים, כי עתה שעת שינה ומנוחה לנער”.

“לא היא”. – ממחים כנגדם מראות החיים – “טרם גמרנו עמו את החשבון, טרם אילפנוהו את הלקח הראוי ויש להכין אותו”.

“אנו המחשלים את כוחו”. – גוזרים אומר גידיו ועצביו.

"אם אתם המחשלים אותו – " – גוחנים וגוהרים מראות החיים – “כי אז אין לנו מה לעשות כאן. אבל – מה אם יראה הנער פתאום אדם נגוע או צללים מרדפים, או ליקויים ומדווים במוראם – מי יטהר אז את עיניו? מי יאמר לו: קום ופסח על אלה!…”

– או… – גונח הישן ומתהפך על צידו.

“ה־ה – " – חוגגים מראות־החיים – " הנה התהפך, כי בוער מסקרנות הנער… הוא גרוי מיצר־ידיעה… הנה נפתח לפניו את הקלעים: נראה מה היא ירושה שבדם אבות, ומה נושא כבר עובר של אדם בחובו מלידה – מה נושא הוא עד פי־קבר…”

“אל נא בחפזון” – מתקוממים עצבי הנער וגידי בשרו החי – “כי תחילה ינשום לתוכו מכוחם של החיים ותחילה יניח את ראשו בחיקם של לילות הצמיחה. ילטפוהו הרוחות, ישרפנו השרב, ואכלוהו קרה או חורב – כי אז יהיה מחושל וחסוי גם בפניכם, מראות־החיים הדלוחים” – –

הנער מפשק ביתר בטחה את רגליו, מניע בראשו אילך ואילך, כי משהו ממלחמת הלילה הכמוסה מגיע גם עדיו. הוא אינו פוקח את עיניו ואינו פוצה את פיו. אינו לוקח חלק במלחמה, אך מזדעזע זעזוע של אימה לגורלו הנתון על כף־מאזניים: מי ינצח במערכה כבדה זו?

"חו־חו – " – גוחנים מראות־החיים, גוהרים עליו ומתפרצים קדימה – “הנה עלובים ונגועים, הנה מוכי־אלהים שהקללה בדמם, והנה הטמאים מרחם אמם עד קבר – דע זאת, הנער!” –

“היה שאנן מפחד” – עולה מקרבו קול מרגיע – “אתה טהור ותמים, אינך נושא כל מארה. שקוט ובטח”.

אז יחלש הנער מרוב מתיחות בשינה, זיעה מבצבצת על פניו, והוא מרגיש רק כי לבו – זה המנגנון המסותר והמכווץ – אץ ודופק במהירות, מקיש ומזעיק בכל כוחו – –

איני יודע מה היה לי הלילה. – יקום למחרת ובוש להרים את עיניו או לשאת את קולו.

אך זאת ידע, כי היה ברשותו של שלטון, שהוא למעלה מכוחו, או שב והיה כמלפנים – גוש־בשר קטן בעריסה – כתינוק שסרח, בוש להרים את עיניו אל חברו למיטה ואל השחרחר המנמנם בפאת־המיטה השניה. כמי שקלקלתו מרובה הוא יוצא את החדר עם ספרו ומחברתו. הללו ישנים עדיין – שני חבריו הצעירים.

והוא יורד במסלול הכבוש, אך הנה דרכו נפסקת. הוא עומד במקומו. פתאום הכריז המנגנון הזעיר הכרזת־אזעקה, והוא כורע על כרחו, ומשעין את ראשו לכותל… כי עתה מספר לו המנגנון הקטן את המעשה האכזרי של מערכת הלילה: “נלחמנו עליך, הנער, וגם יכולנו. קשה היתה המלחמה ולפיכך החלטנו, כי הגיע הזמן לכונן בך את אות־האזעקה של החיים. דע כי בכל רגע סכנה ובכל שעה של פורענות עלול לעלות מקרבך קול האזעקה הזאת ואז – אל תירא… כרע תחת השמים הגבוהים והריקים ושא תפילה אליהם, כי פתיל־החיים לא יינתק לפני בוא זמנו. זמנו להינתק יבוא כדרך כל האדם, הנער, ולעת־עתה – היה סמוך ובטוח – בטח בעצמך!”

למעשה, צעיר זה, יוסי אהרוני, אינו חיגר כלל, אלא משרך כלשהו רגלו כמו נשתבשו לו השרירים המכוונים את התנועות של כף־הרגל, בעטיו של קליע שפגע; — אך אין זאת כי מאותה צלקת שנחתמה מאז בקרסולו, הגלידה גם איזו ודאות מרירה וחריפה בזווית פיו, והיא כאומרת, כשראשו נטוי לו לפנים והוא נטרד לרגל עבודתו — תמיד נטרד ומתעסק: הא־הא… ודאי רוצים הנכם כי אספר כיצד ומה עבר עלי ומה גרם לי, כלשון הפסיכולוגים — ובכן אם במעשה גופו אין מה לספר, ונניח זאת לאחרים, המיטיבים לספר ממני, הרי בעקיפין ראיתי משהו וזה נחרת.

אף רגילים אנו בלשון הקיצור של צעירים ולא היינו באים לדוש בהם; — אך דומה כי במלים “ראיתי משהו” היו מקופלות שלא במתכוון, כל אותה צפייה בה היו שרויים בתי ירושלים כאשר גזוזטרותיהם נמצאו תלויות מעל לשדות “הפקר”, וחרדה שלבשה העיר כולה, בהיותה מתהפכת בצירי מצור והיא כמופקרה לגורלה. כאן היה מהלך איפוא יוסי אהרוני כבחור צעיר, שלא נחשב על נושאי־הנשק או אנשי המלחמה. — בלומדים היה, כאחד הצעירים שהיו מזדמנים בימים כתיקנם לשיחותיהם החטופות והומיות בקרן־רחוב או מאחרים לשבת על ספריהם ולומדים עד־בוש, כמו דבקה בהם אישה של התורה. בעליות־הגג של בתי האבן הגבוהים היו יושבים והקרה אינה מרחיפה את עצמותיהם, כאילו חומה של תורה מתפשט בהם בפנים — זה החום המופלא והמאיר, שהיה עולה לעיני הצעירים מכרכי כימיה וביאולוגיה ושאר חכמות ומדעים.

מסתבר, כי תשוקה זו לדעת, שהתלקחה אחרי מלחמת־העולם בפינות תבל כולה ודחפה את הכל לחפש מפלט בשערי חכמות מבעתות הרס ודמים, אחזה גם בנוער זה ובתוכם ביוסי אהרוני, להוסיף דעת — הווי אומר: לעבור מהר מגירסת הילדות בבית־הספר על חיי הצמח והחי בעולמנו, גירסה שהיתה כרוכה בציונים ובמבחנים, אל הלימוד האוניברסיטאי, הפותח דרך אל עמל־הנמלים העצמאי, בו המדע מרמז על פתרון של אחת מאלפי הבעיות מהן מורכבים חיינו. ולפתע — סוכל כל העמל הזה כמו נהפכה העיר.

— השמעת, יוסי, כי היריות אינן פוסקות בירכתי העיר? — עורר אותו מרדכי חברו לחדר.

— מה לעשות… — היה מעפעף יוסי בעיניו, כמתפקח משינה ושב ומשתקע בספרו.

אמנם לא תמימים היו הבחורים האלה, שלא לדעת על המתרחש סביב, אך כל עוד לא היתה להם נגיעה ישרה בעניינים, היו מייחסים אותם יותר לשיחות יושבי־קרנות, אשר חזקה עליהם כי מנפחים ומפיצים הם שמועות קלוטות מן האוויר. ועוד היו מייחסים את הדברים ל“עושי־פוליטיקה”, אשר דעתם פנוייה להפוך בכל ענין, בין גדול ובין קטון — מה שאין כן אילו היו יושבים גם הם על גבי הספר ולומדים קצת — זה לא היה מזיק להם…"

הנה — בחריפות מופרכת כגון זו היה יוסי פוטר את הענין לבל יטריד אותו ויסיח את דעתו מן הזמן הקצר והיקר, העומד כאן לרשותו. אפשר ובנידון זה היה יוסי אהרוני חריף משנה, בין לגבי חברו לחדר ובין לגבי שאר החברים. ואפילו החל יוצא למשמרות בירכתי העיר עם שאר הצעירים המגוייסים לכך, היה מהלך ברישול־מה ובהגבהת־מצח, כמו ספרו עדיין פתוח לפניו ואין לו אלא לעיין בשאלה שלא נתחוורה לו כל־צרכה. האם היתה בכך מידת חריצות והתמדה שאינה־מצוייה או אולי מעין שריון לבוש במכוון בפני המערכה המתלקחת מסביב — או משניהם יחד? — עובדה היא כי בלכתו עם דמדומי יום לעבר ירכתי העיר המרוחקים, הלוך ועבור על פני המשמרות הצבאיים שקנו להם לאחרונה שביתה בה — על פני הבניינים הממשלתיים המגודרים, אשר מבין חרכיהם וסורגיהם בלשו עיניים חדות ואורבניות — לא היה מרים את עיניו, אלא קמט של לגלוג דק השתרשר על פיו כאומר: הנה בכוונה אורבים הם ובולשים, כדי להוציא מלחמה מנרתיקה — בכוונה קוראים הם לכדור.

אף אי־אפשר לומר, כי הליכה זו כשלעצמה היה בה להסב קורת־רוח מרובה. מה קורת־רוח היא לעבור אצל זקיפים שחרחרים־מזרחיים, שצצו חבושי קובעים נוצצים ומחודדים והוצבו ברובים מכודנים, והם אך באו להפגין את תכסיס השלטון האירופי המתמוטט, לרחוץ את ידיו ולהציג את העיר הזאת כעיר פרוצה ללא שלטון? — מה קורת־רוח היא לראות בכה זקיפים מעיראק ובכה טאנק משוריין, שדוהר בו חייל ירדני בכפיות צבעוניות? — היה דומה, כי אמנם בכוונה תחילה הוטענו כאן רובים ומקלעים בכדורים והכל תוהים וצופים מתי לפלוט אותם… בהרגשה זו היה עובר יוסי אהרוני בלי הרם עיניו, אל מגמתו — אחד הבתים הקיצוניים, הנשקף על פני בקעה או מהווה עם שלוחת בתים מעין זרוע מתארכת לתוך אדמת הפקר. שם היה נסגר עליו הבית, בקרב צעירים כמוהו, מדי החשיך הערב עליהם.

והערבים היו תחילה ארוכים ויגעים, כי לא הותרה גם בהם השאלה — מי כאן האויבים? האם השלטון האירופי אשר שוב אינו נראה־לעין אלא פה ושם בכיתת שוטרים או חיילים מזויינים; או הזקיף העיראקי המבהיק בשחרוריתו כתמה על עצמו; או שמא הבדווי שהחליף במדי חייל את הלבוש המסורתי מן המדבר; או אולי התושב הערבי משכונות העיר ומן הכפר; — או כולם יחד עשויים מעין פקעת של אויבים, אשר בריתם מסכלת את כוחו של כל אחד מהם בפני עצמו? — —

היו מצחקים איפוא הבחורים במתיחות כלשהי, כשעקרות־הבית במעונות הללו, נאוות ועדינות כאימהות, יש ומגישות להם כוס תה ופעמים כריך ומאפה, אף מניחות להם להשתקע כאוות־נפשם בכורסות ובספות המרופדות, כאומרות: מה טעם שנקפיד בימים של סכנה וחייכם הצעירים יקרים פי־כמה מהרהיטים הללו…

— סכנה… — התלו בהן הצעירים.

— כסבורות הן באמת, כי מלחמה היא בשערי ביתן. — הקלו ראש.

אך כיוון שנתמשכו הערבים והלילות, רצופים בזה אחר זה, החלו מרגישים גם הם כי אין בישיבתם משום עריכת תיקון־חצות גרידא. אמנם לא היו בצוות זה מחשבים אסטרטגיים גדולים או משקיפים מרחיקי־ראות; ולא עוד אלא בגיל זה של לומדים חומרת הסכנה אינה נמדדת, כל עוד הכדור חולף וקולע למקום אחר… אף־על־פי־כן החלו השמועות לפעול, כי מבעוד יום נורה נוטר אצל גדר של בית מקרוב, וברחובות העיר העקלקלים סיכנו את נפשם צעירים כמטורפים ונפוצו בשבעה דרכים כדי להטעות את הצבע הרודף אחריהם. נסתגרו והלכו רחובות העיר ושכונותיה. ואם באור־היום נתמעטו ההולכים לעסקיהם הרי לעת־ערב הושלך הס, כשדרי העיר ודרותיה מציצים מעל גזוזטראות או גגות בתיהם לתהות על המתרחש. ריקנות זו ששררה הופרה רק ע"י רכב־שריון שחלף־עבר כשתריסיו עשויים פלדה וקנה־מיקלע נוצץ מתוכו, ומבנין־קומות אשר במרכז העיר הזדקרו לועים נוספים צופים — —

מלבד אלה — אך הד פעמיו של הלך שנתאחר בנשף והיה כתוהה בעצמו על עזותו… או סלילי תיל דוקרני לשני צידיה של סימטה ושיני מחסום־בטון… בום־בום — יש והתגעש נפץ, זה הנפץ שציפו לו ורק למחרת ידעו את תוצאותיו… ושוב שריקה של מכונת־שריון חולפת או צעדה של כיתת חיילים קטנה תוך בלישה אחר האזרחים המאחרים ברחוב, מהעדר רצון להסתגר תוך בתיהם. כעיר נצורה היתה העיר.

ויוסי אהרוני עדיין אינו חש למצור זה, אעפ"י שהמשמרות תכפו ללא מתן שהות לחזור לחדר ולפקוד את הספרים שנשארו פתוחים בכה ובכה. אך באקראי עלה לו להחליף לבנים שנזדהמו או לחטוף סעודה מן־המוכן, וחוזר ויוצא למקום פקודה. כי זו היתה דעתו — דעה של צעיר שלא נתבגר עוד כל־הצורך והיה צריך, לכאורה, ליד נוהגת; כיוון שנסתחף למעגל זה, כשראשו מדובלל ועיניו ממצמצות חסרות־שינה, אמר לעצמו ולזולתו: מה לנו חכמות… אין זו מלחמה שתוכננה מראש ואין אנו בלוחמים החפשיים… ממילא מוטב כי ייעשה הכל בפקודה — וחסל… והיתה נלווית לחיוכו הדק קמיטת־מצח צעירה.

כאמור, הפקודות תכפו. במחשכי לילה יש ורצו בריסוק אברים במורדות של הר, מבוהלים להסתלק ממקום של נפץ. בערב נצטוו לבוא אל מיפקד־סתרים, כדי לצאת אל מטרה לא־ידועה. לאחר זמן כבר החל יוסי אהרוני מסתגל למונחים המקוטעים הללו שנמסרו מפה־לפה או בטלפון ולעולם אי־אפשר היה לדעת אם מסירתם לא נשתבשה. היה יושב איפוא במרתף או בעלייה של משמרו — אם הפקודה לא פסחה עליו קם ללכת עם ההולכים; ואם לא צויין נשאר יושב זחוח כלשהו, שעדיין יכול הוא להציץ בספר, או להקשיב לדברי־לצון שנעשו להם הרגל.

— יוסי, אומר אני לך כי בני־מזל הננו הערב ויכול אתה ללמוד בספר. — היה מבשר בביהוק שורות שיניו הלבנות זכריה, שהצמיח לו בינתיים זקנקן שחרחר, רך ונוצץ כמשי לתפארת.

— וי—וי, יא יוסקה… — היה מתנה לתיאבון גם יצחק לוי המסורבל — עתה אמא הזקנה שלי יושבת ולבה יוצאת אלי. ודאי ארוחה הכינה כאשר אהבתי עם תבלים וחריף־חריף — שמא אבוא… שמא אופיע פתע…

ויוסי מקשיב להם בקורת־רוח כי אינם מתרברבים, אלא פולטים מילה חמה על אחות ואם, היושבות באחת מסימטאות העיר. ואם יביא יצחק לוי לביתו באקראי חבר לארוחה, נמצא גם לו מאותה יד ישישה ואימהית, אשר טיפחה את בנה המגודל מילדותו. וחזרו שבעים ונינוחים מביקור אקראי כגון זה, כדי לשוב ולספר בו בשעות הבטלה והצפייה. אף היה בכך מעין שריון נוסף שנסתגר עליהם, והתהווה בו חום, עממה תוכו כעין הרגשת ביטוח הדדי בפני כל העומד להיגזר בפקודה מלמעלה — הלילה פה ולמחר — שם…

הרגשה זו שבחום ובביטוח הדדי, כביכול, יפה היתה ללילות הקרים הללו כאשר גברה ודאות המוות על הבטחון שבחיים סביב. כי חיים צעירים נקפדו בכל אשר פנו — באוטובוס שאץ ונורה ממארב, בבקעה שם נערך קרב, בדרך ההר מחוץ לעיר באישון־לילה, ובמאבק נואש בין מעברות הרים, שמה לא יכלה לחוש עזרה, כאשר מגור ומוות שררו סביב. לא נותרה איפוא ברירה ליוסי אהרוני והחברים אשר עמו, להתחזק בחגור החום ההדדי של חברות ולקבוע סימנים: פקודה זו גורלה הוא — לחיים או לאו?… — אני אומר לכם, חבריא… אמא שלי אומרת… — פתח מעתה ואילך לעיתים תכופות יותר יצחק לוי בסימן זה של ביטוח מרעה.

— מה אמא שלי.. מה סבתא שלי… — שיסע אותו מיד בריצוד־לשון רהוט וחייכני זכריה.

— אמא שלי אומרת: למען השם, יצחק, תצא שלם מרעה זו. — מצליח יצחק לוי לסיים באשר פתח.

— הכל משמיים… — מטיל ספק בסיכויים של חברו זכריה, כשעיניו מגולגלות כזיתים בשמן וזקנו נוצץ ומסתלסל משחור.

ויוסי מקשיב ונהנה מדו־שיח זה ושיסועיו המתנצחים. הוא מרים עיניו בצפייה של הנאה בהיפתח השיח ואינו גורע את עינו מפני המתנצחים, ולא עוד אלא טועם הוא טעם של אמת בדברים אלו — פחד מסותר מלווה בעידוד עצמי, החיפוש אחר קמיע או סימן אשר ישמש תריס בפני פורענויות. ככל שמנוגדים הסימנים העממיים האלה לוודאות הקרה של נוסחאות, העולה מהספר שלפניו — יש קשר ביניהם והיא הכוונה האמיתית, ללא כחל ושרק — לחיות. ללא העמדת פנים של גיבורים או של ששים־אל־קרב, אלא שיח הוא של המון־העם — אשר ברובו המספרי קובע לבסוף גורלה של מערכה. טול את זהירותו, חששותיו וסימניו ואת הגב העממי אשר מאחוריהם — אמא וסבתא ישישה, מידה זו של זהירות ושחוק — ונתקצרה להם השעה ולא יוכלו שאת את המתיחות והצפייה, ואבד אותו שיווי־משקל השומר על נפש האדם וקובע במרוצת הזמן גם גורלן של מערכות גדולות.

דומה, כי מעין תבונת חיים כגון זו החלה מתגבשת לו ליוסי אהרוני, עד שלמד וידע ללמד גם לזולתו כיצד להפוך מקריות זו של מלחמה למשהו שבהגיון ודעת. אם נקלעו לפתע בקלחת של מערבולת ומהומה סביב, בהן פוגעים ונפגעים גם יחד לא יכלו עוד להכריע למי היתרון, שמע יוסי את עצמו אומר לחבריו: מה כאן — הרי גמרנו… עתה עניינם הוא של נושאי האלונקות והחובשים שמלאכתם בכך… אנו רק נפריע ולפצועים נזיק… מוטב נחזור למקום אשר נועד לנו.

ואמנם — אפשר כי בכוחה של מידה זו נמצאו למחרת עומדים שוב אל הפקודה. ולא עוד אלא דומה, כי עובדה זו הוסיפה דבק לקשרים — דבק אשר יש והוא מצמיד חברים לצוות יותר מן הפקודה, לחזק את הרוח בהרגשה של בטחון פנימי, לאמור: כל עוד אנו ביחד לא תפגע בנו הרעה.

— אתה יוסי, בחור טוב. — יש והתמלט שבח מפיו הכבד של יצחק לוי, בליל חושך ובדידות, — משום כך אהבתיך, בחיי.

— ועוד: אילו הניח לספרים האלה שהוא יושב ומביט בהם תמיד, כי אז באמת היה בחור… — נענה מיד זכריה בשיסועו לחברו.

— אט, אתה זכריה תמיד, כאותה אשה… — מנסה יצחק להתנצח עם החריף ממנו.

— וכי מה… אני… אני… — מתחייך זכריה בשקט כאחד שעשה כבר מלאכתו, את יצחק לוי הקניט — ודי לו.

ברי, כי הרגלם להיות ביחד לא עמד להם זמן רב, ככל שהמערכה כבדה ופרצות מסוכנות ונקודות־תורפה החלו מתגלות לרוב. בעמדות הרים מבודדות ובעמקי בקעות כבר נזרעו גוויותיהם של צעירי הלוחמים. וכן באו הימים בהם שוב לא נראה הכל תמוה ומקרי. הזקיפים השחרחרים מארצות ערב הפכו לצבא לוחם סדיר, אשר זרמה אליו תגבורת ממזרח מדרום ומצפון. הגיעו הימים בהם נעקרו אברים חיים מבית וממשפחה ובשתיקת־אבל שירדה סביב סרגו ישישות מחוטי צמר גרבי־ראש “לילדים הלוחמים” כי יחם להם. אף קידשו הללו בתנועת שפתיים את מעשה ידיהן, שיהיה מגן לחיי הלוחמים. הגיעו הימים בהם פקודות־היום ללוחמים נעשו מיום ליום נואשות יותר, כי הודקה טבעת מסביב.

— אמר לך… — החל לדון אז יצחק לוי ברחבות־דעת מתחת לשפמו — כי באמת איבדו שם את הראש… אתה שומע, יוסי, כמו אמא שלי אומרת…

— אמא שלי… אמא שלי… בלבול ראש וחסל… — נעשה שיסועו של זכריה מהיר כמטח־כדורים מקנה־מיקלע, אף שזקנקנו לא פסק להוסיף פאר ושיניו נוצצו משנה מלובן. וכבר החלו מתפרדים ורק באקראי שבים ומזדמנים כמו בעד עשן־ואש. כי נשלחו מהם לפרוץ תנועות פריצה בחומות־האבן החזקות של האויב, ועם שחיבלו והרסו, הוכרחו לסגת בפצעיהם כשהם מסונוורים מנפץ, המומים מרסיסים וחבולים מהרס המפולת שחוללו בידיהם. בכל ניטשה המלחמה ותבעה תגבורת לשורות המידלדלות והולכות מיום־ליום.

— נו, כנראה הגיעה שעתי ללכת. — היה הפעם זכריה ראשון להשמיע בנימת עצב.

— ואומר אני לך — קפץ עליו בשיסועו יצחק לוי והוסיף בהעמדת־פנים — כי באמת בר־מזל הנך, זכריה, בר־מזל תמיד. כל המתרחק מפה מתרחק מן הכדור, באמת אני אומר לך.

— הכדור אחד הוא פה ושם. — לא התנצח זכריה עמו, אלא הבהיק בשיניו הצחות מלובן ונעלם.

הלך גם יצחק בהילוכו המסורבל לחסום דרכים או להבטיחם, ויוסי אהרוני אשר נשאר במקומו עומד, גם הספר הפתוח שוב לא עלה לו לרתק את דעתו. שוא היה מאמץ עיניו שנעשו קטנות וממוצמצות יותר מנדודי לילות, כי גם בשריון־הנעורים נבעו סדקים סמויים. — חבר שיצא בפקודה “לפרוץ” נפגע בגופו ובעיניו ורק חייו נשארו לו לפליטה; חבר שנשלח להבקיע דרך, עלם שעיניו חולמניות ונעשה לוחם, גורלו וגורל חבריו־לדרך נחרץ — להורג. שוב לא המקרה שלט אלא הוודאי — ובניינים שהפכו לבתי־חולים כבר מלאו פצועים מפה־לפה. כן חש גם יוסי כשאר הלוחמים, כי הקרקע בוערת באשר רגליו עומדות — בבנין או מחוצה לו, ועל המצפה אשר מסביב לו הגיחו הקליעים.

— בוא… בוא… — החל יוסי מרמז בחיוך דק של עייפות לקליעים ולפגזים הללו שהיו מרחפים סביב — בוא ואדע מה מינה הגורל גם לי… — בוא… היה ממלמל, כשהוא צופה מאצל מעקה על הככר המגועשת מסביב, והוא וחבריו כנתוקים ועזובים לגורלם.

אף חדר יום אחד קליע, פלח בעד מעקה האבן, הדהים בנפץ והמשיך להבקיע קיר ולפגוע ביושבים מאחוריו. תוך העשן והאבק לא ידע יוסי בדיוק מה התרחש, אך זאת הכיר בשפתיו המכווצות כי אמנם חי הנהו. לאלה שהופיעו תוך העשן והאבק לעזרה, עוד הספיק לומר כי יחושו אל המסוכנים יותר והוא שפצעו שותת אך גופו שלם… וכן נשאר מוטל במקום נפלו, כשהחולשה הנעימה יורדת ולופפת את כולו ולא הרגיש עוד כאשר בהיסח־הדעת לוקח לאחרונה לשאתו עם הפצועים. — —

— התעוררת לבסוף וברוך־השם. — שמע לחישה חטופה וראה בעד עיניים עצומות־למחצה פני אחות טובים ועייפים, כשהיא רכונה עליו בלבוש לבן.

חייך בפניו המאומצות אך סגור־פיו סירב להיפתח — אם מחולשה או אולי מחמימות שלפפה את אבריו ונסכה עליו רוח דמדומים. שכב איפוא, כשהוא מרגיש כי תנועת גוו כבולה, ותוך שכיבה עצום־עיניים, החלה אזנו קולטת מהמתרחש סביב…

— ווללה, אתם שומעים. — שומע הוא בדמדומו שיח מוכר, כמו חי בתנועתו ובהיגויו, והשיח גורם לו קורת־רוח חרישית —בחור טוב זה, יוסי שמו, אני אומר לו… הכדור אין לו בחירה אם פה או שם, בדרך או בעיר…

— מה כדור… — בא מיד שיסוע חייכני ודק כנגד — אתה אומר לו וסח בכדורים והוא עם הספר כמו דבק בו.

— ומה מצא בספרים הללו? חבל אני אומר לכם ורחמי נכמרים מדי זכרי אותו — מה עלה לו? — מתנה הקול העב לתיאבון.

— אם לא נשאר יושב אל הספר עד היום, סופו שנמצאנו פה… או אפשר הביאו “חדשים” אתמול־היום ולא ידענו…

קולטת אזנו של יוסי והוא יודע מי הם המדברים ובמי דבריהם אמורים. אף צחוק מפרכס באבריו היגעים כמנחש מראש, כיצד יתרחשו הדברים: הנה יימצא להם… או מוטב כי יוסיפו השניים לשסע איש את אחיו כמנהגם — יצחק לוי כבד־הפה וזכריה הזריז בלשונו ממנו… מנין באו ונקלעו הנה ומה אירע להם בהיעדרם? — הוא חלש מלחקור לפרטים — עתה שומע הוא תנועה, כמו מידדים העומדים סביב כלהקת ציפרים על רגליהם בקפיצות, מנתרים בכה ובכה ומשתהים, ומספרם הולך ורב. הוא ממשיך לקלוט את הגיגם והדברים סבירים לו, עם שאינו שומע אלא מחציתם..

— ראו, חדש בא ועניינו מה? רגל…

— אף זה רחימאי הבוקר הובא… אחד קשה, מסכן.

— דינו של זה ניתוח, באמת אני אומר לכם…

— אפשר עוד תצלח היד, אך הרגל אבודה…

ועוד כהנה וכהנה פולטים הללו כמו גס לבם בפצעים ונהירים להם חוקי הרפואה כאילו רופאים מנתחים היו. אין נפשו של יוסי סולדת מגילוי־לבם האכזרי, וברי לו כי אינו נובע מרוע־לב. נוחה דעתם כי בגופם נשארו חיים וממילא נוח להם בכל אחד המתווסף להם, כמובטח מעתה לחיים גם הוא… ומתוך וודאות מדומדמת זו שוב יורדת עליו שינה כבדה, בה אינו שומע ואינו חש דבר — כמוה כהתעטפות חושים.

— האם לא אמרתי כי יוסי סופו לבוא אלינו, לא כך אמרתי?! — מנצנץ אל פניו לבן־שיניים כחלב זכריה, שפניו חוורו ודלו, אך נשארו עטורים כשהיו זקנקן שחור.

—ווללה, כך אמרנו בחיי. — צץ לו בצידו יצחק לוי, שפניו הידשנו מזחיחות־הדעת.

— האמנם יוסי הוא שאמרתם? — מצפצפים והומים קולות דקים וגסים מאחוריהם, ונמצאו עומדים סביב למיטתו, הללו המקפצים על קב או מניפים את ידיהם הנתונות בגבס כמוטות באוויר, או מדלגים דילוגים בין המיטות.

— משמע, חברים, שיש להביא לו ספר ויתעורר מיד. — נמצא אחד מציע והכל נהנים.

מידבק יוסי מקלות־ראשם, עם שכאב חד חולף ומעוות לפתע את לחייו, ששולח בהם חיוורון ועדיין לא גולחו וסומק עוד לא עלה בהם, אף כוחו אינו עומד לו לפטור דברים כלפיהם. — לגבי אלה אין זה משנה, כי ודאי להם, שנוסף אחד אשר שעה־שעה יוסיף כוח והרופא יחתוך בו או ידקור, האחות תחבוש, תטפל ותאכיל — וכן יימצא להם חומר חדש לדוש בו ולגרש צל אחרון של אותו זכר קדורני, אשר גרם להם להיאסף הלום.

מעט־מעט מתחיל גם יוסי להבחין בהם — זכריה שזרועו הדוקה לו לפניו ותמוכה בסד, יצחק לוי המחגר בחלוקו כבד־גוף כמו נעשה כברה מרסיסים, פלוני בסד של רגלו המחוצה, אלמוני — — כל אחד עם החידוש אשר הכירורגיה המודרנית הפליאה להרכיב לו — מפנים ומאחור בכל צידי הגוף. ולא עוד אלא הפצועים מתמול כבר נעשים מומחים למחרת, והם דנים ופוסקים בגורלו של זה ובטיפולו של זה… מתוך שעוקבים הם באורך־רוח כיצד מצטלק ומגליד בשר שלהם וחוזרים עצם ופרק למקומם — נעשים הם זריזים לשפוט מה טיפול צריך פלוני וריפויו של אלמוני כמה יימשך… אף ברופא דנים הם באורך־רוח כיצד חתך והצליח האחד, או השני שגה שגיאה גסה, לדעתם… האולם הגדול מתמלא שאונם והמונם ונשמע גם באולם הסמוך ועבר לאגף ולחצר, עד שיהום הבית מחבורות דחוסות, מלובשי חלוקים, מנשימתם ומריח פצעיהם, כשהם מתווכחים בקול.

מלחמה שוב אין כאן, אף לא דאגה לגורלה; — אך ענין אחד מרחף ומעסיק, תשוקת נעורים יוקדת: כיוון שעלה לאחד להינצל, שוב אינו רוצה אלא בריפוי ובשובה לאיתנו — כי מי יוכל לשאת בדאגה לנכיוֹ — אף לא אב ולא אם… ומתלווה גם מרירות לדאגה, כצל המקדיר שחוק שנון: אכן, מי ידאג — תופש־המשרה שבציבור ידאג? — הה, שחוק ולעג. וכבר שמענו!… ומתוך העלבון שבציפייה שוב חיפוש מפלט אל העבר הקרוב — אכן, כיצד היה הדבר, איך קרה לפלוני ולאלמוני? ובאווירה הרוטטת מתוחלת וחרדת קיפוח מתחיל מתגבש סיפור, לובש צבע וגוון, מיתבל בסממנים של הצגה ובשעשועי דמיון — כן היה הדבר, כך אירע המעשה… כך הווה בי עובדה.. וכיוון שגמרו סיבובם על פני המיטות עם בוקר ועייפו להתל במומי החולים, לשים כעפר את האחיות ולהפריך את אומנות הרופאים — הרי הם מתכנסים ואומרים מסובים:

— היום יצחק לוי יגלגל סיפור אך בלי כזבים…

— מה כזבים… — מתנהלת בכבדות לשונו של יצחק לוי שאומנות הסיפור אינה נהירה לו — כיוון שכך אתם אומרים, יספר זכריה מדמיונו.

— זכריה, אנו גוזרים עליך… — מסכימים הכל ונהנים מראש, מאשר יסופר היום בתוספת הפרטים שלא נודעו אתמול.

— והרי סיפרתי כבר כי היה חושך ואני מוטל כל הלילה בוואדי. — שוחק זכריה ועיניו מתחייכות.

— אך העיקר לא סיפרת: מה אמרו ומה אלו הללו מן האויבים כאשר מצאו אותך? — מציקים לו המסובים בכוונה לגרותו.

— לא הם אמרו, כי אני אמרתי… — מתחייך זכריה — מיד אמרתי: אחים, טיפת מים לא באה אל פי, והאם אתם “לוחמי הקודש” תראו בגווע אחיכם?

— הרי תמול אמרת כי שאלו, אם משלהם הנך? — רעמו המסובים סביב מהנאה.

— מה תמול ומה היום… — מחליק זכריה על זקנו — ודאי אמרתי: משלכם אני או שמא נראה אני כאחד הכופרים הללו?…

— הנה… ומיד ראו כי יש כאן עסק עם אחד שחרחר מן המזרח עז־נפש וכזבאי כאחד מהם. — נהנים הכל משנה לספר בשבחי זכריה ואויביהם בשדה גם יחד.

— מדוע תאמרו כך, חברים? — מחייך זכריה ומנופף בקשתית ידו החבושה — או שמא רציתם כי אפציר בהם: — תירו בי או תדקרו אותי למוות, כי מהיהודים אני… ואני ידי שבורה וכוח אין בי עוד לקום ולצאת את הוואדי הארור…

— מה אמרת איפוא להם? —

— אמרתי: שאוני באלונקה אל המפקד שלכם, ועד שהיו נושאים אותי כבר הייתי מתייגע למצוא עצה איך להחלץ מידיהם…

— ומה עלה לך? — ציפו הכל, ספק להמשך סיפורו ספק לכשרון המצאתו.

— עלה לי, כי באנו אצל מקום של יהודים ומיד אמרתי: באמת לא משלכם אני כי משלהם… הניחו לי.

היה מחייך זכריה, ואף־על־פי שהמסובים היו יכולים להקשות כיצד אמר לאלה “משלנו” ויצא שלם ולאלה “משלנו” ונאמן גם עליהם — אך בעיקרו של דבר היו מודים, כי סיפור ערוך וסדור לכל פרטיו נמצא לעת־עתה עם זכריה בלבד. מפי יצחק לוי עדיין אי־אפשר היה להציל לאשורו, אם בהיותו באחד הקרבות הנועזים של השיירות המשוריינות נתמלא גופו רסיסים־רסיסים, או אולי תאונה היתה לו ברגלו… והאחרים לא סיפרו מכל וכל מאשר אירע להם, אם משום שידם קצרה להתחרות בחלקת שיחו הססגוני של חברם זכריה, ואם משום שלאחר נופש קל נמשכו משנה לדוש בענין זה המתקרא בית־חולים צבאי — בו נחתך גורלם כעת ושאר העניינים לא נחשבו עוד.

— אומרים הם לי פניצילין, אורומיצין.. והשד יודע… ואני שואל אותם מה ענין פניצילין לפצע כגון שלי? כמובן שהרופא רואה לאחר זמן כי אני צודק! — פותח חריפות אחד בפרשה זו.

— הא, הרופאים… גייסו אותם מכל הבא ביד… ואני כיוון שלקחו אותי אל הניתוח אמרתי להם מיד: זכרו כי איני כספת או קופה ואל תשכחו חוט או מחט בבטני. וכסבורים אתם? הרי צדקתי. לאחר זמן גילו כי שכחו! — מריע אחריו שני.

ואני כבר שקלתי לו לרופא שלי כיאה לו, בחיי, אמרתי: רופא אם לפצע כגון שלי אתה קורא בשם נאה “אוסטיאומליטיס”, אך אינך מוצא יד ורגל כיצד לסגור אותו, הווי אומר שאומנותך להיות סנדלר חה — יפה אמרתי?! — מצפצף שלישי בקולו הדק.

— ווללה, באמת אפשר כאן להשתגע. — מסכם את הדברים יצחק לוי, מעיד את זכריה המסכן שמנתחים אותו זו הפעם השלישית בכף־ידו ועדיין לא הועילו לו במאום, מסתייע במקרה שלו ובעובדה של זולתו, כדי להוכיח באחת כי הרפואה כוזבת והרופאים רופאי־אליל.

ויוסי אהרוני לא רק שומע לדברים כבולע בצמא אלא דומה, כי הוא טועם כל אשר הובלע במהומה זו של קיטרוג, בחצאי־המלים הללו, בצחוק ובחריפות אשר זר לא היה יודע להבחין מה אמת כאן ומה נופך לנוי המליצה בלבד…

וכיוון שהימים עוברים ומתחיל גם הוא מקפץ ביניהם על רגל, ברי לו כי רק כאן נמצא שילוב ישר בין מה שקדם ובין המתרחש — שילוב המסיים את שנת־המלחמה הראשונה בחייו הצעירים. עדיין סיפורו שלו על העבר אינו סדור ומגובש כשל שאר החברים, אך גם הוא משתעשע בפעם המאה בסיפורו החי ומתגוון כל יום בגוון נוסף של חברו זכריה, כמו היה זה גם סיפורו שלו. ויותר משנהנה מן הסיפור עצמו, נמצא נהנה הרבה מהסממנים שהורכבו לו. ושוב אינו הוגה כלל באשר אירע לו לגופו או התחולל לנגד עיניו; כן אין הוא שועה לדעת רופאים ואחיות או קרובים ורחוקים — מה גורלו וסיכוייו, מה בדקו ומה מצאו — דומה כי יהבו כולו על חבורה זו היודעת ושוקלת את הכל על־פי דרכה וטעמה, ואף־על־פי־כן נאמנה עליו כעת מכל.

— אתה, יוסי, כבר מובטח לך לשכב כאן. — היה יצחק לוי ראשון להשמיע דעתו.

— מה שאלה… בא שיסועו של זכריה רהוט כמטר כדורים מקנה־רובה — ולא עוד אלא ינתחו, ופעם אחת, שניה וגם שלישית.

— אני אומר לכם, כי בסוף דבר יהא צריך ל“הרכבה”. שומעים אתם? וזה עסק רמאים! הרכבה מפה או משם, אך הענין ברור. אבר מן החי… — פוסק אחריהם שלישי.

יוסי מקבל את גזר־דינם, כי אליבא דאמת צריכים כולם לאורך־רוח, ואשר חולל הברזל ברקמות הגוף החי עניין הוא לריפוי רב וממושך. ממילא לבם גס־משנה באווירה דחוסה זו של בשרים פצועים, במאכל חדגוני שהוא מוגש להם יום־יום, בביקור ההמוני עת נפרצים שערי החדרים והאולמות ומבקרים מתערבים עם חוליהם, בחורה אצל חבר פצוע ואם קמוטה עם בנה. המראות חוזרים ושוב אינם מעוררים בהם עצבות חולפת, אלא מביאים אותם להרהורים פקוחים ומפוכחים על החיים.

— שמע, יוסי, הנה פשפשתי פה מעט בבנין זה ומצאתי לך גם פה מקור לספרים הרבה. — מודיע לו יצחק לוי ומניח לפניו כרכים מספר.

— השומע אתה, יוסי? מהלך אני לתומי ברחוב ורואה מחברינו לעמדה. — מוסר יום אחד זכריה — שלום… שלום… שואלים הללו שמא יודע אני עליך ותוקעים לידי קליע זה: אותו מצאו בקיר והוא שפצע את יוסי, מסור לו למזכרת. — כך אמרו לי והלכו.

ויום אחד מביאים לו חפץ ואומרים: יוסי, כך חברים החליטו… כיוון שזכו לילה אחד ונתפנתה שם שכונת האויב מנגד מכל יושביה, החלו מחלקים ביניהם שלל אשר מצאו ופקדו גם אותך בחפץ, קח…

נמצא איפוא, מוקף כעת מכל אשר נגע למעשה המלחמה, בה לא הוסיף לקחת חבל בגופו: כאן הקליע וחפץ מעשה־פסיפס וכרך מספריה נטושה של אחד הערבים — אך כל אלה לא לקחו את לבו כעת. יותר מהם נמשך אל חילופי־הדברים סביב, כמו עדיין לא ירד לתכליתם… ודאי מלחמה היתה, אך כשם שנכנס לתוכה שלא־על־דעתו כך יצא ממנה — ובכל שלטה יד המקרה… במה לא היתה יד המקרה? אפשר באותו ביטוח שהיה צומח בעמדה וליווה אותו הלום, וכן במתיחות צעירה זו שאין־לה־רסן, השוררת מסביב כעת. — —

כאן הללו שנאנקו מפצעיהם, שוב אינם נאנקים אלא תובעים בקול מלא, וכקול הזה עדיין לא שמע יוסי מעודו. תובעים הם מהרופא לשכלל את כליו כדי להשיב לכף־ידם, לקרסולם ולשאר אברי גופם את כושר פעולתם. תובעים הם בריות־גוף, כי לא יוכלו ולא ירצו לסמוך על זולתם. תובעים הם בפה מלא ובקוצר־רוח, כי הימים עוברים “וכסאות ושולחנות” נתפסים בינתיים, כדבריהם — — ומי יזכור להבטיח לאשר יצא מחר, מכונית להתפרנס ממנה, או להזמין את העבודה לאחד שיהיה צריך לה? על כך גוברת המתיחות ומתחבטים הכל בוודאות כזאת, כמו ראו בעין כי נעקפו־קופחו והכל נמצאו מתכחשים להם — אף גרועים להם המתכחשים המדומים הללו מהאויבים שעמדו בעבר נגדם.

אפילו מוגזמים החששות ומתובלים כהלכה, הרי ברי לו, כי מקהלה זו לא היתה פועלת, אילמלא ליכדה אותה אמת לאמיתה. הוא מרים, איפוא, עיניו ומגביה קמטי מצחו, כאשר זכריה מניע בידו לאות ולמופת, כי גם בתחבושתה עשוייה היא לשמש כלי־רכב וכל עבודה אחרת. הוא עוקב אחר יצחק לוי, המבליע מתחת לשפמו, כי גם בסירבולו מהשכיבה הממושכת ובהיות גוו טעון רסיסים הרבה, לא ניטל חשקו מרווח, שאפשר להתפרנס בו ככל אדם הגון. הוא מבין כעת כי כל אלה המקפצים סביב על שתי קביים או קב אחת, או מנופפים בידיהם אחת הנה ואחת הנה, או מוטלים עצובים על משכבם — כל אלה שנתמחו למומיהם ונעשו גסים בנכותם, — לנגד עיניהם החלטה נוקשה אחת: אנו, מעתה, אין לנו אלא לחיות ומלחמה על כך תהיה מכל העברים, מפנים ומאחור — נלחם על כך כי הכל יבקשו אחת: איך לקפחנו…

— — לילה… והכל נושמים כבדות באווירה זו של הצטלקות והגלדה, של תרדמה ושקט, שלאחר שאון הביקורים של קרובים וחברים… הכל חזר להיות לבן לאור האפלולי של עששית הלילה וטעון גניחת צמא או אנקת געגועים של גוף מחלים, ניע־שפתיים של סיוט… יוסי מקשיב וחש בעיניו העייפות — ואף־על־פי־כן חוזרות הן אל הספר שלפניו. כבר נתגלה לו במרוצת הימים הסוד, כי הספר הראשון הובא לו מאוצר ספרים מוזנה¹, שהוטל בפינת הבית הנטוש תוך בהלת המלחמה. כיוון שנעשה מהלך בכוח עצמו, החל לאסוף אליו את הכרכים הנטושים הללו, נושא מהם תחת בית־שחיו באשר ילך, מקיף את עצמו בהם עת ישכב על מיטתו.

כי מלבד השיחות שהוא בולע בצמא, כמו לומד מהן לדעת את מגילת הזכויות של האדם החי, חזר להבין בנוסחאות ובסימנים המדעיים, הללו, בהרגשה כאילו לא חלה הפסקה.

— זה מעניין… — לוחש יוסי אהרוני לעצמו בשפתיים דקות ומכווצות, ואין לדעת אם לחשו מכוון כלפי הספר או למתרחש בדעתו אותה שעה בכלל.

הוא בודק לאור האפלולי את תנועת כף־רגלו לצד, אך לא כלפי מעלה או מטה, כי הפסידה כושר זה, ומוסיף בשקט: אין דבר… גם זה יספיק.

וחוזר אל הספר באותה עקשנות עיקשת, שאין בה אכזבה, אך מסקנה ישנה: אם בחיים חזקה יד המקרה — מתגבש במוחו של יוסי — ומועדים הם לקפח ולפגוע, הרי בספר לפחות אין המקרה שולט ובו ובכוחו גם האמת בחיים גוברת.