את ההיסטוריון רואים בני־אדם כמי שפרש מן החיים והלך והשתטח על־פני קברים. רואים אותו בבחינת נזיר־עולם, שהכביד שערו והוא יושב בתא־כלאו וכותב וחותם את סדר הדורות. דמות הנזיר, שבחשכת ימי־הביניים היה הוא המאיר בפנסו הקטן על־פני קורות הזמן והיה רושם על מגילות־הקלף את דברי־הימים, – הדמות הזאת הולכת ונגררת כצל אחרי ההיסטוריון. אולם גם הנזיר, שהיה רושם את מאורעות זמנו בתוך חדר־כלאו, לא היה נזיר־הנזירים. גם הוא היה בעל נפש ערה, המקשיב לדופק העת. ער היה בין הישנים ומדליק את אורו ומבקש בו את נתיב החיים ומהלכם. החיים עוברים לפני עיני רוחו והוא מזין בהם את נפשו.
העמים שרוחניותם נוטה אל הנזירות אין להם היסטוריה. ספרות ההודים העתיקה, העשירה ביצירות של דמיון ובחזון רוחני, אינה יודעת כמעט את ההיסטוריה. אין המעשים והמאורעות ממשיים די צרכם בתפיסת־עולם זו ואין להם קיום של ממש. חלום עובר הם. צל עף על־פני ההווייה. גם ההשקפות הנוטות הרבה אל הפסימיזם אינן נוטות אל ההיסטוריה. מה ערך יש לכל מעשי בני־אדם, אם לחייהם כולם אין ערך. ולכן הפרו בייחוד את ההיסטוריה אלה שהאמינו בחיים, אלה שביקשו ומצאו לחיים מטרה ותכלית. היגל, שראה את דרך החיים כדרך השכל ומצא תכלית נעלה ונשגבה לחיים, הוא שהפרה ביחוד את ההיסטוריה בתקופה החדשה, הוא, האופטימיסטן הקיצוני, ולא שופנהוֹאר, הפסימיסטן הקיצוני. לשופנהואר כל עניין ההיסטוריה הוא נחות דרגה. מלא הוא טעויות, תרמית, הבל וריק. גם גדולי ההיסטוריה החדשה הם אלה, שהרגישו הרבה והדגישו את כוח החיים בהווייה, את ה’ויטאליזם', ובין אם ראו את הכוח הזה כפודה ומציל את האנושיות ובין אם ראו אותו ככוח טראגי, המסַבך את הקשרים בעולם ומביא את העולם לידי סבך, נטו אחרי הכוח הזה.
ההיסטוריונים הראשונים (הרוֹדוֹטוֹס ועוד) הגיעו לידי ידיעות על מה שנעשה בארצות רחוקות על־ידי נסיעות, לרוב מסוכנות מאוד. ובכל היסטוריון של אמת יש קצת מתשוקת הנסיעה הזאת למקומות רחוקים, מתאוות החידוש וגילוי החדשות שלא נשמעו עוד ולא שערון בני־אדם. חיים נעלמים הוא רוצה לחשוף. ההיסטוריון בזמן העתיק הסתפק גם באגדות ושמועות, כמו שהיו לו למקור נאמן שיחות זקנים וישישים; אולם עוד בזמן העתיק היתה ההיסטוריה לחְקר, כי את האמת על־דבר החיים שעברו רוצה האדם לדעת. הרי זה דומה למי שמסתכל בזיו־איקונין של בן־אדם ידוע לו, מפי ראייה או שמועה, והרי הוא רוצה לראות את צל צלמו הנכון. וזה אשר הבדיל עוד בזמן העתיק בין ההיסטוריון ובין האֶפּיקן, זה החי גם הוא על השמועות ועל האגדות ומוסר אותן בצורה כללית, טיפוסית־אנושית. בכל האמונה שהאמינו בני־אדם בימים קדומים באגדות ידעו או לפחות הרגישו, כי האמת היא אמת אגדית, כמו שמרגיש זאת בימינו גם הילד, המאמין באגדות ומבדיל בכל־זאת תמיד בין אמת של אגדה ואמת של מציאות.
ההיסטוריון האמיתי חי תמיד בעולם העובדות. הוא נכנע בפני מעשה שהיה. פּראגמאטיסטן הוא על־פי טבעו. משתמש הוא לפעמים בכל מיני שיטות שכליות כדי לברר עובדה זו או אחרת, כדי להוציא מגנזי־החושך מעשה זה או אחר. אולם יסודו ועיקרו הוא המעשה, – וכל השאר הוא רק אמצעי נכון או בלתי־נכון למעשה זה, קשר של קיימא או לא של קיימא. ולכן גדול ורב הוא הערך שנותן ההיסטוריון לדוֹקוּמנט. אין כמוהו מכריע בדברים.
ההיסטוריה היא על־פי טבעה הניגוד להפשטה, וזה הנותן מקום לחיכוכים ולוויכוחים שבין אנשי ההיסטוריה ואנשי המחשבה, בין הפילולוגים והפילוסופים. כידוע, ביטא הרבה את הוויכוח הזה ניצשה, מי שהיה פילולוג ופילוסוף גם יחד, איש ההיסטוריה ואיש המחשבה. הרבה מן הטראגיות שבאופיו מקורה בטראגיות הזאת של הפילוסוף בעל הדמיון, המרקיע שחקים, ובעל ההכרה ההיסטורית בגוף אחד. אצלנו היה לפה לטראגיות הזאת ברדיצ’בסקי. גם הוא היה קשור לקדמוניות ולהיסטוריה על־פי טבעו, והיה איש בעל המיית הרוח, נוטה כולו להתרוממות המחשבה.
המחשבה להיסטוריון היא עובדה ככל אחת העובדות. היא תחנה ידועה בדרך החיים. ההיסטוריון מן הטיפּוס הנקי אינו נוטה לתת לה ערך מכריע על שאר גילויי החיים. ולכן אין ההיסטוריון על־פי טבעו חוזה עתידות, רואה דברים שלא היו עוד, דברים שיסודתם רק ברעיון ובמחשבה בלבד. ההיסטוריון הוא ‘חוזה לאחור’, כפי מה שאמרו כבר אחרים. במה שהיה הוא רואה ומגלה את החיים הממשיים, חיי האמת. שם הוא מגלה את הצפונות. מצווה שם את החיים ואת הברכה.
ההיסטוריה לפני שהתחברה עם הפילוסופיה, קודם שהיתה בעולם הפילוסופיה של ההיסטוריה, היתה נוטה להביע רק את הרעיון העממי, את זה שהביע תמיד ממילא, בלי הדגשה יתירה, גם האֶפּוס, את זה שהביעה ממילא תמיד גם השירה. ההיסטוריה העברית הקדומה מביעה בעיקר את רעיון האופטימיזם של העם. הדברים נוטים תמיד לצד הטוב, נגמרים בהצלחה, בהצלחת היחיד, או לעתים יותר קרובות ־ בהצלחת הכלל. גם המפלה הזמנית היא תמיד לשם ניצחון, הירידה צורך עלייה היא. בזה מתבטא האופטימיזם העברי היסודי, המעין השופע תשוקת־החיים במידה כזו, עד לבלי הכיר את הוויית החיים, עד לבלי דעת את גבולותיהם. גבולות העבר והעתיד כאילו התערבו פה, טושטשו, אם מעט ואם הרבה. הרצון לעתיד והתשוקה אליו כאילו פרשו פה את מצודתם גם על העבר. השקפת־עבר שלימה מזו היא השקפת ההיסטוריונים היוונים העתיקים, שגם הם מביעים את הרעיון העממי שלהם, זה שהביעה אותו גם השירה היוונית העתיקה. מקנאים הם האלים באושרם של בני־האדם, זה הוא הרעיון שהביע אותו ההיסטוריון היווני הגדול הראשון, הרוֹדוֹטוֹס, ואין בעולם הצלחה בת־קיימא, בלי חלוף. יש חוק של עלייה וירידה, של חילוף ותמורה. ההיסטוריון כאילו שאב את הרעיון הזה גם מעמקי השקפתו ההיסטורית, הרואה ומראה, כי ‘אין לך דבר קיים בעולם כמו התמורה’. ומאלף מאוד בנידון זה הסיפור, שמסַפר הרוֹדוֹטוֹס על־דבר פגישת קרֵיזוס וסוֹלוֹן, שהמלך שאל את החכם: מי הוא, לפי דעתו, המאושר בבני־אדם. הוא היה בטוח, כי סולון ימצא אותו למאושר ביותר, אולם סולון מצא למאושר בבני־אדם את אחד בהם, שהצליח בחיי־ביתו, האריך ימים וגם מה בהצלחה. וגם את המדרגה השניה בהצלחה ראה בבני־אדם שהצליחו במותם, ובחיי קרזוס, המושל בכפה, לא ראה את הצלחתו. ‘האותי, קרזוס, היודע את קנאת האלים ואת החליפות והתמורות ברוחם, אתה שואל לגורל האדם? בחיי האדם הארוכים עליו לשאת הרבה ולדעת הרבה מאשר לא יאבה לדעתו. את ימי שנותינו אני רואה שבעים שנה. שבעים שנה אלה הם חמישה ועשרים אלף ומאתיים יום, ועדיין אין אני מונה את חדשי העיבור. ואם נוסיף עוד אחת לשנתיים חודש אחד, שלא להביא בלבול בסדר הזמנים, יש עוד בשבעים שנה שלושים וחמישה חדשי־עיבור, שהם אלף וחמישים יום. בכל הימים האלה, שהם כשבעים שנה שישה ועשרים אלף ומאתיים וחמישים יום, אין לך יום אחד שיהיה דומה בחיינו לחברו’.
בדברים האלה, שנתן ההיסטוריון בפיו של סולון, הביע גם את מחשבת הצופה ההיסטורי, את המחשבה הבלתי־אמצעית כמעט של האדם, המסתכל ורואה לפניו שטחי־זמן גדולים, רואה את המעלות והמורדות שבהם, את העליות והירידות, בלי שהוא נותן את דעתו לראות את מה שאיננו. בדרך־הילוכה של מחשבת־ההיסטוריה הזאת, הבלתי־אמצעית כמעט, היא נפגשה גם עם המחשבה, עם הפילוסופיה. ובוא וראה: היא לקחה מן המחשבה לרוב את זה המאריך את ימי קיומה, את זה המבטיח לה קיום גם מעבר לקיום שלה, את זה הנותן לה ‘המשך’. כשההיסטוריה נזדווגה למחשבה היא לרוב מלאה אמונה, אופטימיסטית היא לרוב, בת פּאתוֹס היא, מוליכה היא כמעט תמיד ברגש רב אל התכלית הנעלה. היא שואבת אז כוחות מדרך העבר שלה הארוכה, מעלה גלים ממעמקי־מעמקיה ומתרוממת עליהם.
האם אין ההיסטוריה אוהבת חיים?
תרפ”ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.