התקופה שבה אנו חיים בלית ברירה, זכתה לכמה וכמה כינויים. קוראים לה עידן הגרעין ועידן החלל ועידן הפלסטיק ועידן הירח. אפשר לקרוא לה גם עידן הוועידות הבין־לאומיות, כי בשום זמן מן הזמנים לא התכנסו גופים רבים כל כך בהרכב רב־לאומי מגוון כל כך ולעתים קרובות כל כך, כמו בזמננו.
בכל יום נפתחת באיזה שהוא מקום איזו שהיא ועידה בין לאומית, בעלת אופי מדיני או מדעי או מקצועי. קראתי על קונגרס בין־לאומי של יצרני־בובות, של גובי־מכס, של מגדלי־ורדים ושל חובבי־ציפורים. לא נופתע אם תיערך ועידה בין־לאומית של חוקרי הפולקלור האיברי במאה הארבע־עשרה, או ועידה בין־לאומית מוקדשת לחיי המין של חרקים ים־תיכוניים. במציאות זו, אך טבעי ומובן שתיערך גם ועידה בין־לאומית של מארגני ועידות בין־לאומיות – ואמנם נערכה כזאת, דווקא בישראל.
פעם היתה שווייץ המארחת המועדפת של ועידת בין־ארציות. כיום יש לה מתחרות בכל חלקי תבל ובכל פינות עולם. הרבה מדינות למדו את התורה, וישראל בתוכן. דומני שיחסית למשקלה העולמי מארחת כיום ישראל יותר ועידות מרוב הארצות האחרות, וזה חשוב לנו מטעמי יוקרה והכנסה והסברה.
אומרים כי מפגשים בין־לאומיים מגבירים את שיתוף־הפעולה בין עמים ואת השלום עלי־אדמות. החלק הראשון בוודאי נכון; השני עדיין לא הוכיח נכונותו. אך גם אם אין לוועידות השפעה של שלום יש להן צידוק של קיום, מבחינה מקצועית וחברתית. חוץ מזה הן חשובות למשתתפים עצמם, הזוכים לנסוע אל מחוץ לארצם על חשבון מישהו אחר. אולי זהו סוד הצלחתן וריבויין של ועידות בין־לאומיות.
מכל הוועידות שאירחה ישראל התעניינתי במיוחד בקונגרס הבין־לאומי של הטבחים שנתכנס כאן בסוף שנת 1966. השתתפו בו 110 צירים, אשפי מטבח מארבע־עשרה ארצות, כולל יאפאן שהיתה הארץ האסיאתית היחידה בוועידה. ביאפאן יש 30,000 טבחים מאורגנים והם יוצגו בוועידה על־ידי סו־לי־וייל, שנולד בשווייץ ואף פעם איננו מבשל סוקי־יאקי. הוא אחד הטבחים הידועים ביותר ביאפאן והוא כמובן יהודי… מסתבר שהבישול הוא גורם מלכד.
אך הטבחים קוננו בוועידתם כי תקופת הזוהר הקולינארית חלפה. אפילו התרנגולות אינן עוד מה שהיו. מאז שהתחילו לגדל עופות ובהמות וירקות בשיטות מדעיות, השתפרה רמת החיים של החקלאים אבל טעם המזון נפגם במקצת.
נוסף על כך מתלוננים הטבחים כי גם בני אדם אינם עוד מה שהיו. בן־זמננו איננו יודע להעריך אוכל טוב כפי שידעו להעריכו פעם, ואינו מוכן להקדיש את הזמן הדרוש להנאה אמיתית מארוחה טובה. הסועד של ימינו מביט בשעון יותר מאשר בצלחת, ושוב לא כדאי לטרוח למענו כמו בימים הטובים ההם. גם הטבחיים נוכחו שאנחנו חיים בעידן החפזון; אנשים ממהרים־ממהרים ובכל זאת אינם מספיקים שום דבר.
בוועידה הבין־לאומית הזאת לא השתתפו נשים בכלל, אלא כבנות־לוויה לבעליהן הטבחים. זה ממש מדהים. קשה להעלות על הדעת כי בימינו תיערך ועידה מקצועית כלשהי בלי השתתפותן של נשים. אפילו בוועידה של טייסי חלל מן הדין שתשתתף ואלנטינה טרשקובה. רק בוועידה שעניינה בישול לא היתה אשה לרפואה. כאילו ביקשו הגברים להוכיח כי גם בתחום עיסוקן המסורתי, הנשים אינן אלא חובבניות – וכשדרושה בו מלאכה מקצועית, נזקקים לגבר.
ואולי זה הצד השני של מטבע המאבק לשוויון זכויות. האשה נאלצה לכבוש לה דריסת רגל בעיסוקים שהיו נעולים בפניה והיא נאבקה וקנתה לה מעמד בכל מקצוע. הענף היחיד שלא ראתה להיאבק עליו, הוא זה שהיא התבשלה בו: הבישול.
זוהי ההוכחה הניצחת כי במקום שהנשים שולטות, יש לגברים שוויון מלא. עיני אינה צרה בהם. מבחינתי הם יכולים לעמוד במטבח ולבשל כמה שהם רוצים. אבל לנסוע גם לוועידות, ־ זה יותר מדי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.