כאשר נבחרה גולדה מאיר לראשות הממשלה בישראל, יצאו התלמידות של בית־הספר התיכון בג’נין להפגנה. באותה תקופה היתה אמנם עונה של הפגנות תלמידים בערי יהודה ושומרון, אך זו היתה שונה מאחרות. הסיסמאות שהופיעו על הכרזות היו בלתי־שגרתיות: "ראשות הממשלה לידי אשה – השלטון לידי התלמידות!״ מסתבר כי העמדת אשה בראשות ההנהגה הישראלית הציתה את דמיונן של הבנות הערביות המגלות באחרונה ערנוּת פוליטית.

בימי השלטון הירדני הן הצליחו שלא לגלות את ערנותן, או שלא הצליחו לגלותה. זכות בחירה לא היתה להן, ואין להן. בדרך ציבורית אחרת לא שמענו את קולה הפוליטי של האשה בירדן, חוץ מלחישותיה של המלכה־האם זיין. גם עכשיו אינני יודעת מהי מידת הבנתה הפוליטית של הבת הערביה בצד זה או זה של נהר הירדן, אבל ברור שהיא מגוייסת ומתגייסת לפעילות הטרוריסטית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח המבצעי.

אלוף יהושפט הרכבי שפרסם מחקר על הפעילות הטרוריסטית של הערבים (פתח באיסטראטגיה הערבית, בהוצאת “מערכות”) מביע דעתו שאנשי הארגונים האלה מושפעים דווקא מדמות הלוחם הישראלי ומשתדלים לחקות את האויב היהודי. יתכן שהם מנסים ללמוד מאתנו גם בשטח הזה של הפעלת האשה במאבק, אלא שאין החיקוי דומה למקור גם בשטח זה.

בכל אופן, הרעיון של אשה־ראש־ממשלה במזרח התיכון הלהיב את תלמידות ג’נין והן יצאו לתבוע לעצמן מקצת מן ההשפעה שהופקדה בידי המין החלש.

האמת היא שהדבר עשה רושם לא רק במזרח התיכון אלא גם בעולם המודרני, במדינות המפותחות והמתועשות, שבהן יש לאשה שוויון זכויות להלכה וגם למעשה. דווקא במדינות אלו אין מעלים על הדעת שאשה תעמוד בראש ההנהגה הלאומית. מכל מקום, אין שום תקדים לכך.

אפילו בברית־המועצות ששם האשה סוללת כבישים ומפעילה דחפורים ועוסקת בכל מלאכה גברית; בברית־המועצות שדגלה האידיאולוגי הוא חיסול האפליה והשלטת שוויון, לא ניתן לאשה להגיע לעמדות הנהגה. תאמרו, כי ברה"מ איננה מקיימת את מדיניות השוויון המוצהרת שלה גם בתחומים אחרים – ותצדקו, כמובן. אך שוויון בין המינים, בניגוד לשוויון בין לאומים ודתות ומעמדות, איננו מתנגש בשום אינטרסים פוליטיים ובשום חישובים מדיניים. בכל זאת, בחמישים שנות המהפכה לא היתה אשה מזכירת המפלגה או ראש ממשלה.

בקצה השני ניצבת ארצות־הברית שרבים רואים את חברתה כמאטריארכט מודרני. האשה האמריקנית שולטת בגבר ובמשפחה, ומה שחשוב מזה: בתקציב המשפחה. היא חולשת על שבעים עד שמונים אחוזים מכוח הקניה בארה״ב. רוב הרכוש במדינה רשום על שם הנשים: מאה ועשרים מיליארד דולר במניות, שבעים מיליארד דולר בחסכונות, חמישים מיליארד דולר בניירות־ערך ממשלתיים, נכסי־דלא־ניידי בעשרות מיליארדים.

נוסף על כל אלה מהווה כיום האשה 37 אחוזים מכלל כוח העבודה בארצות־הברית. בשנת 1968 היו בארה"ב 29 מיליון נשים עובדות. מספר הכתבניות והקצרניות בלבד עולה בהרבה על מספר תושבי ישראל… אך רוב הנשים עובדות בתעשיה.

ונוסף על כך הן הגיעו לרוב באוכלוסיה, בעיקר מפני שתוחלת החיים שלהן גבוהה משל הגברים (כמו ברוב המדינות), ויש בארה"ב פי ארבעה אלמנות מאשר אלמנים. ממילא הן רוב גם בין בעלי זכות הבחירה.

ולמרות כל זאת לא רק שלא היה מעולם נשיא אשה בארה״ב, אלא שאין גם סיכוי קרוב כי תהיה. זמן קצר אחרי עלותו לשלטון הביע ריצ’רד ניקסון את אמונתו האיתנה כי תוך חמישים שנים קצרות תזכה אשה אמריקנית לאחוז בהגה ארצה.

אם יקימו פעם איגוד מקצועי של נשים בעמדות הנהגה, הוא יהיה האיגוד המקצועי הקטן שבעולם. אפילו יכללו בו נשים בעמדות הנהגה לא רק בפוליטיקה, אלא גם במנהל ובתעשיה ובבנקאות, ואפילו הוא יהיה בין־לאומי וכל־עולמי, הוא לא יגיע להיקפו של איגוד מקצועי בינוני בארץ קטנה.

מעניין שדווקא במקומות שבהם מעמד האשה איננו מבוסס אלא על גבי הנייר – כי באופן פורמלי, בהכרזות חוקה שאינן מוגשמות, יש כיום שוויון לנשים ברוב ארצות העולם – דווקא במקומות אלה לא נחסמה דרכה להנהגה. כוונתי, כמובן, לציילון שבראשה עמדה גברת בנדרנייקה; ולהודו, המדינה השניה בעולם בגודל האוכלוסיה, מדינה של כ־500 מיליון תושבים, שבראשה עומדת הגברת אינדירה גאנדי, אני מקווה שלפחות חדלו לשרוף אלמנות בהודו.

אבל יודעי דבר אומרים שבמזרח התיכון לא רק שלא קרה כדבר הזה, אלא גם אינו יכול לקרות. והנה אנחנו במזרח התיכון ואצלנו זה קרה.

וזה בא בטבעיות גמורה, כאילו זה הדבר המובן ביותר והרגיל ביותר, ובמידה שהיה ויכוח, הנקודה ה״נשית" לא תפסה בה מקום. אפילו לא אצל הדתיים.

אמנם ראיתי הודעות של חוגים חרדיים שהסתמכו על הרמב״ם לאמור: ייאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר: ‘שׂום תשים עליך מלך’ – ולא מלכה. וכן כל משׂימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש (הלכות מלכים, פרק א')". ואכן, אגודת־ישראל לא הצטרפה לקואליציה והשמיעה בין השאר גם נימוק זה. אבל עובדה היא שאגודת־ישראל לא הצטרפה גם לממשלת הליכוד הלאומי בראשות אשכול, ועובדה היא שסיעות דתיות אחרות מצאו להן היתר הלכתי להצטרף לממשלה ולשרת בממשלה בראשות אשה.

זה משמח אותי במיוחד, כי אין ספק שהיהדות מפלה את האשה לרעה. כדי למנות רק כמה ראָיות לכך נציין שאשה פסולה לכהונה, בוודאי ובוודאי לכהונה דתית. שמעתם פעם על רבנית שהיא רב? אפילו בזרם הרפורמי, ששם הכל אפשרי, לא קרה הדבר. מדרשת הרבנים הרפורמית על שם ליאו בק בלונדון פתחה באחרונה את שעריה גם לתלמידות. אבל מדרשת הרבנים הרפורמית של ארה"ב בסינסינטי פתוחה לבחורות זה יותר מתשעים שנה, ואכן נרשמו ולמדו בה תלמידות לא מעטות, אלא שלא יצאה משם אף בוגרת אחת עם כתב סמיכות לרבנות.

ליידי מונטאגיו התפרסמה כמנהיגה דתית באנגליה, אך גם היא לא היתה רב אלא מטיפה, דרשנית שדרשה בבית־כנסת רפורמי, וגם בתפקיד זה לא נמצאו לה ממשיכים. התיאולוגים הנאורים ביותר רואים רק דרך אחת שבה אשה יכולה להיות רבנית, זו הדרך המסורתית של תפקיד אשת־רב.

אבל האשה פסולה לא רק לכהונה. על־פי הדין היא פסולה גם לעדות ולמניין ולשורת ייחוסים אחרים.

יתר על כן, גם הדקדוק העברי המודרני מפלה אותה לרעה ומועצת־הפועלות לא יצאה מעולם להילחם נגד העוול כי מאה נשים וגבר אחד הם זכר קולקטיבי. העובדה כי משקלו הדקדוקי של גבר יכריע את הכף לעומת כל כמות של נשים איננה מקרית לגמרי.

מי שסימני קיפוח אלה מפריעים לו (לה) יכול(ה) לשאוב עכשיו נחמה מן ההוכחה הברורה, כי ביסודו של דבר החברה הישראלית משוחררת מדעות קדומות ומוכנה להעמיד בראשה אדם שהוא רק אשה.

התפקיד הזה, שאינני מקנאה בנושאו, כי אינני יכולה לתאר לעצמי איום ממנו בכובד אחריותו – אם כי רבים מוכנים להתנדב לשאת באימה הזאת… – התפקיד הזה הופקד בידי גולדה מאיר מפני שהיתה מקובלת על הכל במידה מספקת כדי למנוע מלחמת־ירושה מידית ומפני שבטחו בה כי תמלא את התפקיד על הצד הטוב, בזכות סגולותיה האישיות שהיו מבטיחות לה מקום בצמרת בכל מקום.

אומרים עליה שהיא הגבר בקבוצת ההנהגה. למעשה, אין לכם הוכחה טובה יותר לכך שבתת־ההכרה בכל זאת כולנו לוקים בדעות קדומות.

שהרי אם יש אשה המעוררת הערכה בהגיון הצלול שלה, בכושר הניתוח שלה או בכוח ההנהגה שלה, כי אז מהו תואר־הכבוד שמועידים לה? אומרים עליה שהיא גבר, וזה תואר־הכבוד העליון. כי על כן זהו עולמם של גברים, ולכן כזה הוא פרצופו של העולם.