רקע
קרל מאי
המוסטאנג השחור
קרל מאי
תרגום: יצחק הירשברג (מאנגלית)
איורים מאת: אלמוני/ת

*

תמונת שער.png

 

פרק ראשון: המסטיצה1

סערת איתנים הצליפה את המטר הסוחף לעבר הצמרות של עצי האשוח, אשר על פני ההר המיוער, ששחו מעצמת המהלומה; סילונות מים בעובי של אצבעות ניגרו על פני גזעי העצים הענקיים והתמזגו ליד השרשים לפלגי מים, קטנים בתחילה, כדי להיקלט, בבקעה הצרה, במימיו של הנהר,שמימיו גאו עד לגובה רב. רד הלילה מרגע לרגע נתגלגל רעם זועם מעל לתהום, ואף על פי שהחזיזים האירו, מפעם לפעם, באור בהיר ומסנוור, קשה היה לראות דבר מה במרחק של חמש פסיעות מעצמת המטר הסמיך, שערפל את הכול.

הסערה המשתוללת פגעה ביער, אשר במרומי ההרים, ובכפי הסלעים; אך עצמתה של הסופה לא חדרה עד למעבה היער, המקום, בו עמדו עצי האשוח הענקיים בלי נוע באפילת הלילה, אך גם שם לא שררה דומיה, כי מימי הנהר הנגרשים המו בעוז בין החופים, עד כי רק אוזן חדת־שמע, שלא כרגיל, יכלה לקלוט את קול שעטת סוסיהם של שני רוכבים בודדים, שרכבו במורד הנהר; כי העין לא יכלה לראותם.

אילו היתה זו שעת יום והשמש היתה מגיהה את אורה על הסביבה, היה כל אדם שהיה נקלע להם בדרכם, מפנה לעברם מבט תמה, ולא בגלל תלבשתם וציודם המיוחדים, כי אם גם בשל קומתם הגבוהה של שניהם, שהיתה עשויה להטיל מורא על כל אדם. אילו היה אדם מבקש בכל ארצות התבל שני בני אדם, אשר ישוו, במידה כזו, זה לזה באורך גופם וברזונם, היה מעלה, בודאי, חרס בידו.

אחד מהם היה צהוב כעין הלחמניה וראשו היה קטן, לעומת קומתו הגבוהה, עד כדי גיחוך. באמצע הפנים, בין שתי עיני עכבר זעירות, המפיקות טוב לב, היה קבוע חוטם זעיר ועגלגל, שפנה כלפי מעלה, אשר היה מתאים יותר לפרצופו של ילד בן ארבע וכל יחס לא היה בינו ובין הפה הרחב לאין שיעור, שנמשך, כמעט, מאוזן אל אוזן. חתימת זקן לא נראתה על פניו של האיש הזה, ומום זה היה בו, כנראה, מלידה, כי בודאי לא הועבר עדיין תער הגלבים על הפנים האלה, החלקים כפני אשה, מעודם. הוא לבש מתנית עור, שהיתה תלויה לו, כמעיל קצר, בקפלים רבים מעל כתפיו הצרות, נוסף על כך לבש מכנסי עור צרים, שהיו הדוקים אל רגלי החסידה שלו, לרגליו נעל מגפים גבוהים ולראשו חבש כובע קש, אשר שוליו היו מוטים למטה במין עצבות ומהם ניגרו מי הגשם מסביב בחוטים בלתי פוסקים. על גבו היה תלוי רובה כפול, שפי קנהו היה מופנה למטה. הוא רכב על גבו של סוס חסון וגרמי, שמאחוריו היו כבר, בודאי, חמש עשרה שנים, אך ניכר בו כי השתוקק לחמש שנים נוספות

הרוכב השני היה בעל שיער כהה ועליו היה חבוש כובע פרוה ישן נושן, פניו היו מארכים וצרים ביותר, וכמוהם היו צרים מאד וארוכים גם חטמו, פיו ושפמו, שדמה לחוט דק ואשר את קצותיו אפשר היה, כמעט, לקשור יחד מאחורי האזנים. גופו, שהיה, ארוך בהרבה משני מטרים, היה עטוף, בניגוד לחברו, בבגדים צרים והדוקים למעלה ובבגדים רחבים בחלקו התחתון, כי בשעה שהיה לבוש מכנסים רחבים מאד ורבי קפלים, אשר קצותיהם היו תחובים בתוך מגפיים קצרים מעור בקר, היה חלק גופו העליון לבוש מעיל לבד ארוך, שהיה צר כל כך, כאילו היה יצוק עליו. גם לו היה רובה כפול שלשניהם היו, נוסף על כך, גם סכינים וגם אקדחים, דבר זה היה מובן מאליו. הוא רכב על גבי מוסטאנג איתן ובטוח, שאף הוא חגג כבר מספר ימי הולדת, לפחות, כחברו.

שני הרוכבים לא שמו כלל את לבם אל הדרך, אף לא אל המטר הסוחף. את חיפוש הדרך ואת מציאתו הניחו לסוסיהם חדי החושים והמנוסים, והגשם לא הטרידם ביותר, משום שזה היה יכול להגיע אצלם רק עד הכובע ומשם ניגר, בהכרח, למטה.

על אף החזיזים והרעמים בלתי הפוסקים ועל אף קרבתם המסוכנת אל הנהר, אשר מימיו גאו והשתערו על החופים, שוחחו השנים, כאילו רכבו על פני הפרריה לאור השמש הבהיר. אך כל מי, שהיה רואה אותם, היה מרגיש מיד, שהם עוקבים שניהם איש אחר תנועות רעהו, על אף החשיכה, כי הכירו זה את זה רק שעה אחת ובמערב הפראי יש תמיד מקום לחשדנות מסוימת בראשית כל הכרות. זמן קצר לפני רדת הלילה ולפני התחולל השואה נפגשו למעלה, על חוף הנהר ושם נודע להם, שעל שניהם להגיע עוד באותו ערב אל המחנה של עצי האשוח, וטבעי היה הדבר, שלא ירכבו ביחידות כי אם בשנים.

תמונה 2.png

איש מהם לא שאל את חברו לשמו, אף לא לפרטים אחרים, ושיחתם נסבה, עד עתה, על ענינים כלליים, בלי לגעת בענינים אישיים. עתה הרעימו רעמים אחדים

עזי נפץ וחזיזים מסנוורים הבריקו, כפעם בפעם, על פני התהום העמוקה. והנה אמר עגול האף הצהבהב: ´ישמרני אלהים! זוהי שואה! ממש כמו בבית, אצל יורשי טימפה!"

כשנשמעו שתי המלים האחרונות, עצר השני, בלי משים, את סוסו ופתח את פיו, כדי לשאול שאלה מהירה, אך נמלך בדעתו ושתק, בהוסיפו להריץ את סוסו.

הוא זכר, כי ממערב למיסיסיפי אסור לו, לאדם, להיכשל בחוסר זהירות.

השיחה נמשכה בדברים קצרים, כמובן, בהתאם למקום ולנסיבות. חלף רבע שעה ואחריו עוד רבע. והנה נטה הנהר נטיה חדה לצד, בו נמצאו שני הרוכבים. הנהר שטף פה את החוף המוצק; סוסו של הצהוב לא הספיק לסטות הצידה ושקע אל תוך הביצה, אך לאשרו לא העמיק; הרוכב משך אותו אל על, דרבן אותו וזינק זינוק נועז אל הקרקע המוצקת.

“אלי הטוב!” קרא. “כבר נרטבתי דיי מהגשם, ומרחץ זה למה לי? כמעט שטבעתי! כמעט כמו אז אצל יורשי טימפה!”

הוא התרחק מהנהר כדי ריחוק בטוח והמשיך בדרכו. בן לוויתו רכב אחריו שעה קלה תוך שתיקה, אחר שאל: “יורשי טימפה? איזה שם הוא זה, אדוני?”

“האין הוא יודע זאת?” היתה התשובה.

“לא”.

“המ! מוזר! כל מיודעי וידידי יודעים את הדבר!”

“אולם הוא שכח, כנראה, שאנו ראינו זה אתה לראשונה רק לפני שעות אחדות”.

“נכון! על כן אין הוא יודע עדיין,כמובן, מי הם יורשי טימפה. אך ייתכן, כי הדבר יוודע לו”.

“יתכן?”

“כן, אם נוסיף להישאר ביחד”.

“ואם אני רוצה לדעת את הדבר מיד, אדוני?”

“מיד? למה זה?”

“כי שמי הוא טימפה.”

“מה? כיצד? שמו הוא טימפה? טימפה הוא שמו?”

“כן”.

“נפלא! זה שנים שהנני מחפש את טימפה, בכל מקום, על פני כל ההרים ובכל העמקים, במזרח ובמערב, ביום ובלילה, לאור השמש ובשעת גשם, והנה, אחרי שנואשתי כבר מכל תקוה, שאמצאנו, רוכב הוא עתה במזג האוויר הזה לצידי ונותן לי לטבוע, כמעט, בנהר היפה הזה, בלי לאמור לי מי הוא!”

“הוא מחפש אותי?” שאל בן לויתו בתמהון. “לשם מה?”

“בענין הירושה! אלא מאי?”

“ירושה? המ! מי הוא בעצם, אדוני?”

“גם אני הנני בן למשפחת טימפה.”

“גם הוא? מאין?”

“משם, מעבר מזה.”

“מגרמניה?”

“כמובן! הייתכן, שטימפה נוֹלד במקום אחר?”

“ייתכן, כי אני, למשל, נולדתי פה, בארצות הברית.”

“אך הנהו בן להורים גרמניים!”

“אבי היה גרמני.”

“ובכן שולט הוא, בודאי, בשפה הגרמנית?”

“כן.”

“ובכן, ידבר נא גרמנית עם גרמני, כיאות למקורו!”

“לאט לו, אדוני, לאט! הן לא ידעתי, שהוא הנהו גרמני!”

“אולם עתה יודע הוא זאת. הנני גרמני, הנני טימפה, ואני דורש, שגרמנים ידברו אתי גרמנית.”

“מה היא עיר מולדתו?”

“מוצאי מהעיר הוף בבווריה.”

“אם כן, אין קשר בינינו, כי מוצאי הוא מפלאואן בפוגטלנד”.

“אוהו! אין כל קשר! גם אבי הוא מפלאואן ועבר משם להוֹף”.

כּהה השיער עצר את סוּסוֹ. אחרי קוֹל רעם עז פּסק הגשם לפתע, והסערה פיזרה במקצת את העננים. מביניהם נשקפו חלקים כּחוּלים, בהירים של השמים, ושני האנשים יכלו להבחין איש בתוי פניו של רעהו.

“עבר מפּלאואן להוֹף?” שאל. “אם כן לא בלבד שאפשרי הדבר, אלא גם מסתבר, שהננו קרוֹבי משפחה. מה היה משלח ידוֹ של אביו?”

“מיצר רוֹבים, וגם אני בחרתי במקצוֹע הזה.”

“זה נכון, נכון! אכן, זהוּ מקרה מוּזר! אך אַל נא נשתהה כאן; השוֹאה יכולה להתחדש בכל רגע, ולפנינו עוד החלק הקשה ביותר של הבקעה; ובכן הבה וננצל את מזג האוויר הנוח. נוכל להמשיך את השיחה,כשנגיע אל מחוז חפצנו. ובכן קדימה, אדוֹני, או דוֹדני, אם דבר זה ישר יותר בעיניו!”

הם המשיכוּ בדרכם. עד מהרה נעשתה הבקעה צרה כל כך, עד כי נוֹתר רק רווח צר מאד בין הנהר ובין חומת הסלע, שהתנשאה זקופה, כמעט. ורווח זה לא היה מכוּסה עשב, כי אם שיחים רבים, שביניהם נאלצו הסוסים להידחק, כפעם בפעם. אלמלא נפסקה השוֹאה ואילו נמשכה החשיכה כמקודם, לא היו מוצאים כל אפשרות להמשיך שם את דרכם.

מצב זה נמשך לאוֹרך מרחק הגוּן למדי, עד אשר הבקעה נתרחבה שוב, אך כעבור מחצית השעה נעשה המקום שוב צר, אך הבקעה הצרה הזאת לא היתה, הפעם, ארוכה; עד מהרה הגיעו אל המקוֹם, שהיה מכוּנה בשם מחנה יער האָשוּחים, משום שבו גדלו רק עצי אשוּח ענקיים, שהתנשאוּ עד לשחקים.

כאן הצטלבוּ שתי בקעות בזוית ישרה, כמעט: בקעת הנהר, בה עברו שני בני טימפה, והשניה, בה נסללה מסילת ברזל במעלה ההר. המקום כוּנה בשם מחנה, ואכן ראו שני הרוכבים מיד, בהגיעם אל מיצר הסלעים, על אף חשכת הלילה, שהיה שם מחנה לא קטן.

עצים ענקיים היו מוּטלים שם, אלה נכרתו, כדי לעשות מגזעיהם נסרים ומענפיהם העבים אדנים למסילה; הפסוֹלת שימשה כחומר דלק. הגשר על פני הנהר הוּשלם כמעט, ובקרבתו עמדה המנסרה, אשר משׂוֹריה התגברו על העצים. בריחוּק מה נפערה, כעין לוע שחור, מחצבה, שנחצבה עמוק בתוך הסלע, אשר ממנו הוּפקוּ לבני האבן בשביל מבנה היסוֹד, ומשמאל נמשכו צריפים אחדים, שהוּקמו מקוֹרוֹת ומקרשים, אשר דמוּ למחסנים ושימשוּ לשיכונם של האנשים ולהחסנת כלי העבודה ומלאי המזוֹן.

אחד הצריפים האלה היה ארוֹך ועמוק ביותר. לפי ארבע המעשנות, שהתנשאוּ מעל לגג, והחלוֹנוֹת הרבים שהיו מוּארים עתה, אפשר היה לשער, כי צריף זה משמש לשיכונם של פוֹעלי המחנה. על כן שמוּ השנים את פניהם לעבר הצריף הזה.

עוד מרחוק הגיע לאזניהם שאוֹן קוֹלני, וכשקרבו אל המקום, הבחינו עם כל פּסיעה נוֹספת יותר ויותר, כי האויר רוה אדי אלכוהול. הם ירדו מעל סוסיהם, קשרו אותם אל הכּלוֹנסאות, שהיו קבוּעים באדמה, ליד דלת הכניסה, כנראה, לצוֹרך זה, ורצוּ להכנס, והנה יצא משם איש, שקרא אל תוך החלל פנימה: “הרכבת צריכה להגיע מיד; אסדר את כל הענינים ואשוּב מיד. אולי תביא חדשות ואולי גם עתוֹנים.”

האיש הסב את מבטוֹ, ראה את הזרים, זז הצידה, למען יוכל לראותם באוֹר, הבוקע מבפנים, וסקר אותם.

“ערב טוב, אדוני”, בירך הצהוב. “נרטבנו עד לעוֹר בשרנוּ. היש כאן מקום, בו אפשר להתיבש?”

“כן”, השיב. “יש גם מקומות, בהם אפשר לישון ביובש, אם רק אינכם שייכים לסוג בני האדם, שמוּטב לא לתת להם לדרוֹך על הסף.”

“אל דאגה, אדוני! הננו אנשים ישרים מהמערב, ג’נטלמנים, שלא יגרמו לך כל נזק, כי אם מוּכנים לשלם בעד כל מה שיינתן להם”.

“אם מידת הגינוּתכם היא כאוֹרך גופכם, הרי הנכם, כמובן, האנשים הישרים ביותר עלי אדמוֹת. ובכן, היכנסו נא, משמאל אל החדר הקטן, ואמרו לממוּנה על הצריף, שאני המהנדס, אמרתי, שאתם רשאים להישאר שם! עוד מעט ונתראה שוב”.

הוא הלך לו, והם נענוּ להזמנתו.

החלק הפנימי של הצריף היה חדר גדוֹל אחד, אשר ממנו היה מוּבדל, מצד שמאל, חלק קטן על ידי מחיצת קרשים כקוֹמת איש. היו שם שולחנות וספסלים פשוּטים במספר רב, שרגליהם היו תקוּעוֹת באדמה, וביניהם ועל יד הקירוֹת עמדו מיטות גדולות, שהיוּ ממולאוֹת בעשב מיוּבש ובחציר בלבד. ארבע מדוּרוֹת מוּבערוֹת סיפקו את האור הזעוּם; מנורות ופנסים לא היו שם, ועל כן נראו האנשים והחפצים כּרוּחות באור הלהבות המהבהבות.

ליד שולחנות ישבו ועל גבי היצוּעים רבצו כמאתים פועלים של מסילת הברזל, בחורים קטני קומה, בעלי מחלפוֹת ארוכות וצבע פנים צהוב, עצמות לסתות בולטות ועינים מלוּכסנוֹת, שהופנו במבט מלא תמהון לעבר שתי הדמוּיות הארוכות האלה.

“פוּי! סינים! זאת יכולנו לתאר לעצמנו, כי הריח נדף כבר בחוֹץ!” אמר כהה השיער. “ניכנס נא מהר אל החדר הקטן, שמא יש שם אוויר טוב יותר!”

גם בחלק הזה של הצריף עמדו שולחנות אחדים מקרשים, אך ליד השולחנות האלה ישבו פוֹעלים לבנים שקוּעים בעישוּן ובשתיה, אנשים חזקים וחסוּנים, אשר ביניהם היו גם בעלי עבר טוב, אולם היו גם כאלה, שבאו לכאן רק משום שלא יכלו להיראוֹת עוד במקומות הציויליזציה, אשר במזרח. שיחתם הקוֹלנית נדמה מיד, בראותם את שני האורחים, ומבטיהם התמהים עקבוּ אחריהם עד לשולחן המוֹזג, אשר מאחוריו עמד המוכר, כשהוא נשען ליד בקבוקים וכוסות רבים.

“פועלי רכבת?” שאל, בהשיבו בנענוּע ראש על ברכתם.

“לא, אדוני”, השיב צהוב השיער, “אין לנו כל כוונה לקפח את פרנסתם של הג’נטלמנים, היושבים כאן. הננו אנשים מהמערב ומבקשים כאן אש, כדי שנוכל להתיבש. המהנדס שולח אותנו אליו”.

“היכולים אתם לשלם?” שאל המוכר, בסקרו את דמויותיהם הארוכות במבט חד ובוחן.

“כן”.

“אם כן תוכלו להשׂיג את כל הדרוש לכם, אחרי כן תוכלו לקבל גם מקום נוח ומוּבדל לשינה מאחורי הארגזים והחביוֹת. שבו נא אל השולחן, אשר ליד האח המבוערת; כאן יש די חוֹם, השולחן השני נועד לפקידים ולאדונים רמי המעלה.”

“טוב! משמע, שהוא חושב אותנו לאדונים נחותי דרגה. לא הייתי מתאר לעצמי, שיחשוב כך, אם ישים לב לקומתנו. אך אין דבר. יביא נא לנו כוסות, מים חמים, סוכר ורוּם! ברצוננו להתחמם גם בפנים.”

הם ישבו אל השולחן, אשר הראה להם; שולחן זה עמד סמוּך כל כך אל האֵש, שבגדיהם הרטוּבים נתיבשו עד מהרה, הם קיבלו גם את מבוּקשם והרתיחו להם משקה חריף. הפועלים הלבנים שמעו, שאין להם כל חשש להתחרות; הם היו מרוּצים והמשיכו שוב בשיחתם, שנפסקה קודם לכן.

אל השולחן, שהיה מיועד לפקידים ול“אדונים רמי המעלה”, ישב איש אחד, צעיר לימים, שלא מלאוּ לו, אולי, עדיין שלשים שנה, ואשר היה לבוש בגדים של צייד לבן, אך לא היה שייך לגזע הלבן, דבר זה בלט בצבע עורו ובמבנה פניו. הוא היה, בכל אופן, מסטיצה, אחד מבני התערובת, היורשים מהוריהם בני הגזעים השונים את יתרונותיהם הגוּפניים, אך, לרוע מזלם, לרוב גם את חסרונותיהם המוּסריים. אבריו היו חזקים וגמישים כאבריו של פּנתר ומתוי פניו נשקפה פּקחוּת יתירה, אך עיניו הכהות היו חבויות מתחת לעפעפיו וריסיו המושפּלים, כצמד חתוּלי בר, האורבים לטרף. הוא נראה, כאילו לא הבחין כלל בשני הזרים, אך מפעם לפעם היה מעיף בהם מבט חטוּף בגניבה והיטה את ראשו לעברם, כּדי להאזין לשיחתם. היתה לו סיבה לכך, שירצה לדעת, מה היא מטרת בוֹאם אל הסביבה הזאת ואם הם אומרים להישאר שם או לא. לדאבון לבו לא הבין אף מלה אחת מדבריהם, אף על פי ששוֹחחו ביניהם בקול רם, כי השתמשו בשפה, שלא היתה ידועה, לו, הם דיברו גרמנית.

אחרי שמילאו את כוסותיהם, שתו איש לחיי רעהוּ והריקוּ את הכוסות עד תוּמן. כהה השיער שם את כוסו לפניו ואמר: “ובכן, זו היתה הברכה, שהיינו חייבים זה לזה, ועתה נשוּבה נא לענינו! ובכן הוא הנהו, בעצם, מיצר רוֹבים וגם אביו עסק במקצוע הזה. נניח, שהננו באמת קרובי משפּחה, אך ברצוני לאמור לו בגלוי, אם עלי להתיחס אליו כאל קרוב.”

“ומדוע זה לא?”

“בשל הירושה.”

“כיצד?”

“חלקי קופח.”

“גם אני!”

“באמת? גם הוא לא קיבל כלוֹם?”

“אף לא פרוטה אחת!”

אולם הן שם, מעבר לים, חוּלק סכוּם גדול בין היוֹרשים!"

“כן, בין יורשי טימפה בפלאואן, אך אני לא קיבלתי מאומה, אף על פי שהנני טימפה אמיתי כמוהם.”

“ירשה נא לי לבדוק את האמיתוּת הזאת! מה שמוֹ במלואו?”

“קאזימיר עובדיה טימפה”.

“שם אביו?”

“רחבעם זכריה טימפה”.

“כמה אחים היו לאביו?”

חמישה. שלשת הצעירים היגרו לאמריקה. הם חשבו, כי כאן יוּכלו להתעשר במהרה, משום שיש כאן שימוש רב ברובים, כל האחים היו מיצרי רובים."

“מה היה שם האח השני, שנשאר בפלאואן?”

“יוהאנס דניאל. הוא מת והניח שני בנים: פּטרוס מיכה ומרקוּס אבשלוֹם, שירשו את מאת אלפי הטאלרים, שנשלחו אליהם מהעיר פאייט, אשר באלאבאמה.”

“זה נכון; זה שוב נכון! על ידי ידיעת המקומות והאנשים הוא מוכיח, שהנהו, באמת, דודני.”

“אה, יש לי הוכחות נאמנות מאלה! שמרתי על ניירותי ועל מסמכי; אני נושא אותם על לבי. יכול אני להראותם לו מיד.”

“לא עתה, ולא ברגע זה; אולי אחרי כן”, הפסיקהו חזאל. אני מאמין לו. בודאי יודע הוא, על שום מה יש לחמשת האחים וכל בניהם שמות תנכיים כאלה?"

“כן, זו היתה מסוֹרת קדוּמים במשפחה, ואיש לא סר ממנה.”

“נכון! ועל המנהג הזה קל היה לשמור בארצות הברית, כי גם האמריקאי מעדיף שמות כאלה. אבי היה האח השלישי; שמו היה דוד מכבי והוא נשאר בניו־יורק. שמי הוא חזאל בנימין. שני הצעירים המשיכו בדרכם לפנים הארץ והתישבו בעיר פאייט, אשר במדינת אלאבאמה, שמו של הצעיר ביותר היה יוסף חבקוק; הוא מת שם חשוּך בנים והשאיר את הירושה הגדולה. האח הרביעי, טוביה הולופרנס, מת באותה עיר; בנו היחיד, נחום שמואל, הוא נוֹכל.”

“כיצד?”

“האין הוא סבור כך? אני לא ידעתי מאומה. אבי עמד, אמנם, בזמן הראשון בחליפת מכתבים עם שני אחיו, אשר בפאייט, אך ברבות הימים נפסק הדבר, עד אשר שכחו, כמעט, זה את זה. המרחקים בארצות הברית הם גדולים כל כך, עד כי אפילו אחים נשכחים מלב. אחרי מות אבי ניהלתי אני את העסק, בלי הצלחה יתירה, בלי להפיק ממנו הרבה יותר מהדרוש למחיה. והנה נפגשתי בהובוקן עם גרמני; הוא היה מהגר, שבא מפלאואן, אשר בפוגטלנד. שאלתיו, כמובן, לשלום קרובי החיים שם, ומפיו נודע לי, לגודל תמהוני, שירשו מאת אלף טאלרים מהדוֹד חבקוק, אשר בפאייט. ואני לא כלום! חשבתי, כי השבץ יאחזני! הייתי זכאי לחלקי בירושה וכתבתי עשרה מכתבים, או יותר, לפאייט, אך לא קיבלתי כל תשובה. על כן מכרתי, בלי שהיות יתירות, את עסקי ונסעתי שמה”.

“צדקת בהחלט, דוֹדני היקר! והתוצאות?”

“לא היו כל תוצאות, כי הציפור נעלמה; היא התעופפה.”

“איזו ציפור?”

“זאת יכול הוא לתאר לעצמו! בפאייט חשבו, שיוסף חבקוק הזקן היה רק אמיד במותו; אך איש לא העלה על דעתו, שהוא היה עשיר כל כך. כפי הנראה מנעתו קמצנותו מגלות את הדבר ברבים. אחיו, טוביה הולופרנס, מת לפניו בעוני ובחוסר כול, והוא לקח את בנו של הלה, את אחינו שמואל, אל עסקו. זהו הרמאי. הוא לא הצליח להתחמק משליחת מאת אלפי הטאלארים לפלאואן, אך עם הכסף הנשאר ברח, גם עם מאת אלפי הטאלרים, שנפלו בחלקי.”

“וגם עם כספי, כנראה.”

“בלי כל ספק!”

“נוֹכל שכמותו! אב יצא מפלאואן בגלל האיבה, שנתעוררה בינו ובין אחיו בשל ההתחרוּת. איבה זו גברה, על אף ריחוק המקום, יותר ויותר, עד כי לא רצו עוד לשמוע ולדעת איש על אחיו. אבי מת מרוב צער על כך, גם אחיו בפלאואן מת. אחרי כן כתבו לי בניו, שקיבלו מהדוד יוסף חבקוק באמריקה ירושה של מאת אלף טאלרים. נסעתי מיד לפלאואן, כדי לברר שם את הפרטים. שם נהגו ברמה. שני הדודנים כוּנוּ בשם יוֹרשי טימפה; הם חיסלו את עסקם וחיו כמו נסיכים. הם קיבלוני בסבר פנים יפות ואילצוני להישאר אצלם שבועות אחדים. לא היה כל זכר לאיבה הקודמת, אך,יחד עם זה, לא הצלחתי להוציא מפיהם שום פרטים על הדוֹד יוסף חבקוּק ועל ירושתו. הדודנים הראו לי את עשרם הרב, אך עינם היתה צרה, כנראה, בחלקי. ובכן גמרתי אומר כמוהו: מכרתי את עסקי, נסעתי לאמריקה ופניתי, כמובן, ישר מניו־יורק לפאייט.”

“אה, ובכן גם הוא! ומה המצב, שמצא הוא שם?”

“ממש כמוהו, רק שלעגו לי. אמרו לי, שבני טימפה, שחיו שם, לא היו עשירים מעולם.”

“הבלים! ההבין אז אנגלית?”

“לא.”

“ובכן שיטו בו שם כגרמני. ומה עשה אחרי כן?”

“שמתי פני לסן לוּאי, שם רציתי לקבל עבודה אצל מר הנרי, ממציאו של רובה־הנרי המפורסם לעשרים וחמישה כדורים, שם רציתי גם ללמוד, ככל האפשר, הרבה מאמונתו של זה, אך בעיר נפוליאון, ליד ארקאנזאס ומיסיסיפּי נקלעתי לחברתם של ציידים אחדים מהפרריות והם קיבלוני ברצון כמיצר רובים. הם לא הרפו ממני והשפיעו עלי, שאלך אתם אל הרי הסלעים. וכך הייתי לאיש המערב.”

“ומרוּצה הנהוּ מהחילוף הזה?”

“כן. ברור, שהייתי מעדיף לקבל את מאת אלפי הטאלרים שלי ולחיות בתענוּגוֹת, כמו יורשיו של טימפה”.

“המ! ייתכן, שיצא עוד משהו מהענין הזה.”

“בקושי! גם על דעתי עלתה אחרי כן המחשבה, שיוסף חבקוק הזקן היה, בכל זאת, עשיר כל כך וכי אחיינו, נחוּם שמואל, ברח עם הכסף. חיפשתי את הלה במשך שנים אחדות, אך לשוא, כפי שכבר סיפרתי לו.”

“גם אני, וגם חיפושי היו לשוא, אולם רק עד לפני זמן קצר, כי עתה מצאתי את עקבותיו.”

“עק־בוֹ־תיו? כיצד, מה, באמת?” קרא קאזימיר, בקפצו,לפתע, במקומו, עד כי הדבר עורר את תשומת לבם של הנוֹכחים, שהפנוּ אליו את מבטיהם.

“שקט, בנחת!” הזהיר חזאל. “אסור להתרגש יותר מדי. שמעתי מפי איש מהימן בהחלט, שאדם בשם שמואל נחום טימפה,מיצר רובים לשעבר, שהנהו כיום עשיר מאד, מתגורר עתה בסאנטה פה.”

“בסאנטה פה, שם, מעבר מזה? אם כן עלינו ללכת שמה בלי כל שהיות, שנינו, הוא ואני!”

“אני מסכים, דודני. היה, כמובן, בדעתי למצוא אותו ולהכריחו לתת לנו את כספי ביחד עם הריבית. לא התעלמתי כלל מזה, שזאת, תהיה משימה קשה, קשה מאד, על כן שמח הנני, שפגשתי בו, כי לשנינו יהיה הדבר קל יותר. נוֹפיע לפניו באופן כזה, שיודה מיד, אחוּז בהלה, על מעשה התוֹעבה שלו וימסור לנו מיד את כספנו. הננו אנשי המערב ונאיים עליו בחוק הפרריה. לא כן?”

"מובן, ללא כל ספק! הביע קאזימיר את הסכמתו בהתלהבות. “איזה אושר, שפגשתי בו. בו? האין זו שטוּת, שאנו פוֹנים איש אל רעהו בגוּף השלישי, מאחר שהננו קרוֹבים זה לזה קרבת משפחה ואף שותפים לגוֹרל?”

“גם אני סבור כך.”

“ובכן נכרות אחוה, נכנה איש אל רעהו בגוף השני, לא כן, אתה?”

“מסכים. הנה ידי; תקע אתכפך! נמלא שוּב את הכוסות ונריקן לחיינו ולהצלחת משימתנו. ובכן, הקש!”

“לחיים, דודני, או יותר נכון: לחיים, חזאל יקירי!”

“לחיים! אולם חזאל? היודע אתה, שבארצות הברית נוהגים לקצר, ביחוד את השמות? אומרים ג’ים, טים,בן ובוב ואין מבטאים את כל ההברות, כי אם מסתפקים באחת. אבי היה קורא לי תמיד האז במקום חזאל, ואני התרגלתי בכך. ובכן עשה גם אתה כך!”

“האז? המ! אם כן תצטרך לכנותני בשם קאז במקום קאזימיר?”

“מדוע לא?”

ציור 3.png

“האין לזה צלצוֹל אוילי?”

“אוילי? הבלים! יש לזה צלצול יפה, אומר אני לך: בעיני מוצא הוא חן ואין זה מענין אוֹתי כיצד זה מצלצל באזני אחרים. ובכן, עוד, הפעם,לחיים,יקירי, קאז יקירי!”

“לחיים, האז יקירי! לחיי קאז והאז, יורשי טימפה החדשים!”

הם הקישו את כוֹסותיהם בהתלהבות, אך בשקט, לבל יעוֹררו את תשוּמת לבם של השותים, שישבו אתם. אז פתח האז כהה השיער ואמר: “ובכן לסאנטה פה! אולם את הדבר הזה אין לבצע על נקלה ובמהירות, כי ניאלץ לעבור דרך ארוּכה ועקלקלת.”

“מדוע?” שאל קאז הצהוב כעין הלחמניה.

“כי אילו רצינו לבחור בדרך הקצרה ביותר, היינו נאלצים לעבור דרך השטח של הקומאנצ’ים”.

“לא שמעתי כלל, שהאדומים האלה הניפו עתה את גרזן הקרב!”

“אף אני לא שמעתי על כך; אך האנידסמנים הם שואפי קרבות אף בימי שלום ומתיחסים תמיד באיבה אל לבני הפנים. מלבד זה נפגשתי אתמול עם רוכל, שחזר מהם. יודע אתה, שהאינדסמנים לעולם אינם נוגעים לרעה ברוכל, משום שהם זקוקים לו. הלה אמר לי, שמפקד הקרבות הגדול, טוקבי קאווה (המוּסטאנג השחור), אינו נמצא עתה בתוך שבטו, כי אם פרש עם אחדים מטובי לוחמיו, בלי להודיע לאן”.

“טוקבי קאווה, פושט עוֹרם של הציידים? עם טובי לוחמיו? ובלי להודיע לאן? אם כך, יש מקום להניח, שהוא זוֹמם שוב איזה מעשה אכזרי. אינני ירא, אמנם, מפני האדוּמים, אך על אף כל אומץ הרוּח, מוּטב להימנע מפגישה עם בחור כזה. אני מציע לעקוף את הדרך ולהגיע לסאנטה פה באיחור של שבוע. נקוה, שנחוּם שמואל שלנו לא יימלט הפעם שנית מידינו.”

“ואם יימלט, הרי יודעים אנו את עקבותיו ונצליח, בלי כל ספק…”

דבריו הופסקו, כי המהנדס חזר והביא אתו עוד שני אנשים. קאז והאז היו שקוּעים בשׂיחתם בהתלהבות כזאת, עד כי לא שמעו את שריקותיו של קטר, שנשנו פעמים אחדות. רכבת השירות הגיעה. המנהל סידר את עניניו עתה בלויתם של המפקח ושל מנהל המחסן. הוא בירך את שני אנשי המערב בנענוע ראש, אחרי כן ישבו השלשה ליד המסטיצה אל השולחן, אשר נועד ל“פקידים ולאדוֹנים רמי המעלה”. אף הם הזמינו משקה חריף, אחרי כן שאל בן התערובת: ובכן, אדוני, ההגיעו עתונים?"

“לא”, השיב המהנדס, “הם יגיעו רק מחר; אך ידיעות קבלתי”.

“טובות?”

“לדאבוני, לא. נצטרך להישמר מעתה שמירה מעולה”.

“מדוע?”

“בקרבת התחנה האחורית נראו עקבות אינדיאנים”.

נראה הדבר, כאילו עיניו של בן התערובת, שהיו חבוּיות מתחת לעפעפיו, הבריקו בברק זדוני, אך קולוֹ היה מתוּן, כשאמר: “הן זאת אינה סיבה לזהירות יתירה.”

“לדעתי, כן!”

“הבלים! שוּם שבט לא הוציא עתה מהאדמה את כלי הקרב ואילו היה גם כדבר הזה, אין להסיק עדיין מאי־אלה עקבות על קרבתם של אויבים”.

“ידידים נראים לעין. כל המסתתר מסתיר בחובוֹ מזימות; זאת אוכל לאמור, אף על פי שאינני סייר, אף לא מאנשי המערב. אולם הרי הוא הנהו סייר חרוץ ומיטיב להכיר את הסביבה הזאת; קיבלתיו לעבודה, כדי שיסייר את הסביבה.”

על פני הדמות הגמישה ועל הפרצוף של המסטיצה חלף זעזוע קל, כאילו רצה לקפוץ ממקומו בזעם, אך הוא שלט מיד ברוחו וענה בנחת: “עשה אעשה זאת, אדוני, אף כי ידעתי, כי אין צורך בדבר. עקבוֹת אינדיאנים הם אוֹת מבשר רעות רק בימי מלחמה. יתר על כן: אדוּמי העוֹר הם, לעתים קרובות,אנשים טובים ונאמנים יותר מהלבנים.”

“דעתו זו מגלה את אהבת הבריות שבלבו, שהנה לכבוד לו, אך יש לאל ידי להוכיח לו באוֹתות ובמוֹפתים, רבים למדי, כי טעוּת בידו.”

“ובידי יש הוכחות רבות משלו, כי הצדק אתי. ההיה, ביום מן הימים, אדם נאמן יותר מווינטו לאולד שטרהנד?”

“ווינטו הנהו יוצא מן הכלל. המכיר הוא אותו?”

“עדיין לא ראיתיו בעיני.”

“או את אולד שטרהנד?”

“גם אותו לא; אך ידעתי את כל מעשיהם”.

“אם כן שמע, בודאי, גם על טאנגואה, ראש בני קה־אי־או־ויי?”

“כן.”

“איזה בוגד היה ריקא זה! בימים, בהם היה אוֹלד שטרהנד המפקד, העמיד הלה פנים, כאילו נתכוון להגן עליו ובאותו זמן חרש עליו מזימות רצח. ובודאי היה גם מבצע את זממוֹ אלמלא היה הלבן הזה חכם וחזק ממנו. היכן מוצא הוא במקרה זה את הנאמנות, שעליה הוא מדבר? וכי עקבותיהם של אדוּמי העוֹר הם אוֹת מבשר רעות רק בימי מלחמה – האם לא התנפלו הסיו־אוגאלאלה, מפעם לפעם, על רכבות גם בימי שלום? האם לא רצחו גברים וחטפו נשים גם בימי שלום? הם באו, אמנם, על ענשם, לא מידי חבוֹרות של ציידים או גדוּדי צבא גדולים, כי אם מידי שני יחידים, ווינטו ואוֹלד שטרהנד. אילו היה אחד מהם כאן אתנו, לא היו עקבותיהם של האינדיאנים מטילים עלי פחד.”

“הבלים! הוא מפריז, אדוני! לשני האנשים האלה היה רק מזל; זה הכול. יש עוד אחרים כמוהם ואף טובים מהם.”

“היכן?”

המסטיצה הציץ בפניו גאה ומתגרה וענה: “אַל נא ישאל, כי אם יסב נא את מבטו!”

“שמא חושב הוא את עצמו?”

“ואם אני חושב?”

המהנדס רצה להוכיחו על פניו, אך לא היה כל צורך בדבר, כי קאז פסע שתי פסיעות ברגליו הארוכות, התיצב במלוא קוֹמתו לפני המסטיצה ואמר: הוא הנהו הגרוע שבטיפשים, שראיתי מעודי, בני!"

בן התערוֹבת ניתר, בו ברגע, ממקומו וחלץ, במחי יד אחד, את סכינו מחגורתו; אך קאז נזדרז לכוֹנן את אקדוחו אל מוּל פניו והזהירו: “אַל נא תיחפז, בחורי! יש בני אדם, שראשם המטומטם אינו מסוגל לשאת כדור אקדח, אף אינו יכול להישאר בחיים אחרי קלטו דבר מעין זה, ויש לי יסוד להניח, שאף הוא הנהו אחד מהם.”

קנה האקדח, שכוון אל מול פניו של המסטיצה, מנע אותו מהשתמש בסכינו, כי כדור הנהו מהיר מהלהב הטוב ביותר. מלא זעם על כך, מלמל אל הארוך: “מה לי ולו? מי זה הרשה לו להתערב בשיחתנו?”

“אני עצמי, בחורי, אני עצמי. ואם אני מרשה לעצמי או למישהו אחר איזה דבר, הייתי רוצה לראות את האיש, אשר יתנגד לכך! שמא הוא, מה?”

“גס רוּח הנהוּ, אדוני!”

"יפה, את התשובה הזאת מוכן אני לשמוע, כי רואה הנני, שהוא מוצא בי ענין. ידאג נא לכך, שגם אני אמצא בו ענין, אחרת יהיה גורלו כמו אז, אצל יורשיו של טימפה!

“יורשיו של טימפה? מי הוא, בעצם, אדוני?”

“הנני איש, אשר אינו מרשה, שמי שהוא ידבר סרה בווינטו ובאוֹלד שטרהנד; יותר מזה אין הוא צריך לדעת עלי. שלום, בחורי, יחזיר נא את דוֹקרנוֹ אל חגורתו, לבל ינזק בו.”

קאז חזר אל שולחנו וישב לו שם בנחת. המסטיצה עקב אחרי תנועותיו בעינים רוֹשפות, גידיו נתמתחו, תוך חפץ אדיר לזנק אל עוֹלבוֹ ולתקוע את סכינו בגופו, אך לא מצא די עוז בנפשו לעשות את הדבר. בהליכותיו של האיש הארוך והדק היה משהו, ששיתק את רגליו. הוא הכניס את הסכין לתוך החגוֹרה, ישב שוב במקומו ומלמל דברי התנצלות לפני חבריו לשולחן: “הבחור הזה עושה רושם של שוטה, שאינו מסוגל כלל לפגוע באיש נבון. הבה וניתן לו לפטפט!”

“לפטפט?” השיב המהנדס. “להפך, בעיני נראה האיש פיקח ביותר. לי גרם הדבר הנאה, כאשר הגן על אוֹלד שטרהנד ועל ווינטו, כי מעשיהם ומאורעותיהם של שני גיבורי המערב האלה הם הנושא החביב עלי ביותר. רוצה אני לדעת, אם הוא מכירם באמת.”

ובפנותו אל השולחן השני, שאל: “אתם מציינים את עצמכם כאנשים מן המערב, אדוני. הנפגשתם פעם עם ווינטו או עם אולד שטרהנד?”

עיני העכבר הזעירות של קאז התנוֹצצוּ מרוב הנאה, בענוֹתוֹ: “שאלה נאה! במשך שבועיים רכבתי יחד אתם.”

“חזיז ורעם! שמא יגש אלינו ויספר לנו על כך?”

“לא.”

“לא? מדוע לא?”


“כי אין לי כשרון לספר, אדוני. הסיפור הוא ענין מיוחד לעצמו; דרוש לו לאדם כשרון מלידה לכך. לא פעם ניסיתי בזה, אך מעולם לא הצלחתי. תמיד מתחיל אני באמצע או בסוף ומפסיק, לעתים קרובות, בהתחלה או באמצע. יכול אני לספר לו רק בקיצור, שהיינו אז חבורה של שמונה לבנים, שנפלו בשבי לידי בני האופסארוקה. שהוֹעידוּנו לעמוּד העינויים. דבר זה הגיע לאזניהם של אולד שטרהנד ושל ווינטו. הם חיפשו את עקבותינו, הלכו אחרינו, ארבוּ לבני האופסארוקה וחילצונו מידיהם בלילה, הם לבדם, בלי כל עזרה, מעשה למופת, שבן התערובת שלנו, שיושב שם ואשר הרחיב, קודם לכן, את פיו לא היה מסוגל לבצעוֹ.”

המסטיצה רצה להתפרץ שנית, אך המהנדס הקדימוֹ בשאלה, שהפנה במהירות אל קאז: “האין הוא יודע, היכן נמצאים עתה שני אלה, אדוני?”

“אין לי כל ידיעה על כך. שמועות התהלכו, שאולד שטרהנד הפליג לאחת הארצות העתיקות, מצרים או פרס, אך בקרוב ישוב הנה.”

“הייתי רוצה מאד לראותם פעם. וביחוד את כלי זינם! האם אלה הם, באמת, כלי זין משובחים כל כך, כפי שמספרים עליהם?”

“בלי כל ספק, אדוני! מרובה הכסף של ווינטו לא יצאה עדיין יריה שהחטיאָה את המטרה; אין דומה לו. קוטל הדובים של אוֹלד שטרהנד הוא מפלצת איומה, הפוגע במטרה במרחקים עצוּמים. ורובה־הנרי שלו! ישער נא בנפשו, אדוני; עשרים וחמש יריות במחצית הדקה! הייתי מיצר רובים ומבין בדבר. הנרי ייצר, כפי שנדמה לי, רק עשרה או שנים עשר רובים כאלה, אך בידי מי והיכן הם? שום רובה מכל אלה אינו ידוע מלבד זה של אולד שטרהנד. אי־אלה סכומי כסף היה מוּמחה משלם בעדו! – אולם,אדוני, אם ברצונו להיטיב עמנו, יאמר נא לנו, היכן נוכל להעמיד את סוסינו. הייתי רוצה להעמידם במקום סגוּר, כי שמעתי, קודם לכן, שדיבר על אינדיאנים.”

“האם גם אותו מדאיגים עקבות אלה?”

מוּבן! בן התערובת הפּיקח יכול לחשוב ככל העוֹלה על רוּחו, אך אני יודע את מצב הדברים."

“אם כן אציע לו את מחסן הכלים, המצויד במנעול טוב וחזק; המנהל יובילכם שמה וידאג גם למים ולמספוא.”

הלה קם ממקומו בהבעת נכונוּת, וקאז והאז הלכו אחריו החוצה, אל סוסיהם.

עובדי הרכבת הלבנים האזינוּ לשיחה בתשוּמת לב יתירה; השיחה ריתקה גם אותם, ממש כשם שריתקה את הממונה עליהם. הלה השתמש בזמן היעדרם של שני הציידים, כדי לגנוֹת את התנהגותו של המסטיצה, שקיבל את הדבר בשקט, למראית עין, אך בסתר לבו היה מלא זעם. וכך חלפה שעה קלה, והנה נשמע מבחוץ קול שעטת רגלי סוסים.

“מה קרה”? שאל המהנדס בתמהון. “הם מחזירים את הסוסים הנה, בשעה שבמחסן יש די מקום בשבילם.”

הוא הפנה את מבטו לעבר הפתח, אך לא ראה שם את שלשת האנשים, שיצאו משם, כי אם שני אנשים אחרים: אחד מהם לבן והשני אינדיאני.

הראשון לא היה גבה קומה,אף לא רחב גרם. פניו שזוּפי השמש היו עטוּרים זקן צהבהב כהה. הוא לבש מוקיינים מצויצים וחולצת ציידים מצוּיצת, לרגליו נעל מגפיים גבוהים שהגיעו לו עד מעל לברכיים, ולראשו חבש כובע לבד רחב שוּליים, אשר בחבל שהיה כרוּך סביבו, היו תקועות מסביב קצות האזניים של הדוב האפוֹר והאיום. בתוך החגורה הרחבה, שהיתה מוּתקנת מרצועות בודדות, היו תקועים שני אקדחים ופגיוֹן ציידים; החגורה נראתה כממוּלאה כדורים, ובה היו תלויים שקי עור אחדים, אשר בהם היו חבויים, כנראה, החפצים הקטנים השונים, הדרושים לציידי המערב. מהכתף השׂמאלית אל המותן הימנית היה תלוי פלצוֹר קלוע מרצועות אחדות, ובחבל משי, שנשתלשל מצוארו היתה תלויה מקטרת־שלום מקּשטת בנוצות, דבשונים שבראשה המחוּטב חיטוב אמנותי היו חרותים סימנים אינדיאניים. ברצועה רחבה היה מחוזק רובה כפול, בעל אורך בלתי רגיל, אל גבו של האיש הזה ובידו הימנית נראה רובה קל יותר,בעל קנה אחד, שנצרתו לא היתה כנראה, מהרגילות; דבר זה נראה לעין, אף על פי שהרובה היה עטוּף עתה מעטה עור.

האינדיאני היה לבוּש ממש כמו הלבן, רק שבמקום המגפיים הגבוהים נעל מוקאסינים קלים, שהיו מקושטים בזיפי קיפוד. כן לא חבש לראשו כל כיסוי, אך שערו הארוך, הסמיך השחור כחלחל היה ערוּך במקלעת גבוהה כעין קסדה, שבתוכה נקלע גם עורו של אפעה. על צוארו היה תלוי לו שק הרפואות, לצידו היו תלויות מקטרת־שלום יקרת ערך ושרשרת משולשת מצפרני גריזל, הוֹכחה מובהקת לעז־נפשו ולאומץ רוחו, כי אסור לאינדיאני לשאת איזה אות נצחון, אלא אם כן רכש אותו בעצמו. אף הפלצור לא נעדר, ממש כשם שחגורת האקדחים, פגיון הציידים ושקי העור היו במקומם המיועד להם, וביד ימינו החזיק האינדיאני רובה בעל שני קנים, שחלקי העץ שלו היו מכוסים בצפיפות במסמרי כסף נוצצים, את תוי פניו הרציניים, שהצטיינו ביופי גברי, אפשר היה לציין, כמעט, כרוֹמיים; על אף הצבע הכהה, הקטיפתי של עיניו, רשפה בהן אש שקטה ונעימה; לסתותיו בלטו אך במעט, וצבע עורו היה חום בהיר ועמום בעל גון קל של ברונזה.

שני הבאים לא היו ענקים בקומתם; הם נכנסו בנחת ובענוה, ואף על פי כן היתה הופעתם רבת רושם. הפטפוט המשתולל של הסינים נדם כהרף עין; הפועלים הלבנים, שישבו בחדר הקטן, קמו בלי משים, ממקומותיהם; המהנדס, המשגיח ובן התערוֹבת עשו כמוֹתם; המוזג ניסה גם לחוות קידה, אך, לדאבון לבו, לא היתה זריזה ביותר.

שני האנשים לא הרגישו, כנראה, בדבר, שעוררו תשומת לב מיוחדת; האינדיאני בירך רק נענוע ראש קל, שלא היה בו מאומה מהגאווה, והלבן אמר בטון חביב: “ערב טוב רבותי! הישארו נא במקומותיכם, אין אנו רוצים להפריעכם!” ובפנותו אל המארח, המשיך: “האפשר להשיג אצלו אמצעי טוב נגד הרעב והצמא, אדוני?”

“ברצון, בעוֹנג, אדוני!” השיב הלה. “כל אשר ברשותי הוא לשירותכם. אנא, שבו נא ליד המדורה החמה, אדונים! שם יושבים, אמנם, כבר שני אנשים מהמערב, שיצאו זה עתה, אך אם דבר זה יפריעכם, הם יפנו את מקומם.”

“בדבר זה איננו רוצים בשום אופן. הם באו לפנינו וזכותם רבה משלנו. ראשית־כל יתקין נא לנו שיכר־זנגביל חם, אחרי כן נראה, מה אפשר לאכול אצלו”. לפי הרובים, שהיו מונחים שם, ראו את המקום, בו ישבו קאז והאז, על כן ישבו מהצד השני של השולחן.

“בחורים נהדרים!” לחש המהנדס באזני שני שכניו. “לאדום יש מראה של מלך ואף ללבן יש מראה כזה.”

“והרובה של האינדיאני!” השיב המשגיח, אף הוא בלחש. “מסמרי הכסף הרבים, התקועים בו! שמא זה…”

"חזיז ורעם! רובה כסף! ווינטו! התבוננו נא אל הרובה הכפוּל הכבד של הלבן! ואולי זהו ‘קוטל הדובים’ המפורסם? והרובה הקטן והקל! אולי זהו אותו ‘רובה־הנרי’? האומנם –”

והנה נשמע מבחוץ, ליד הפתח, קולו של קאזימיר: “לכל הרחות! אי־אלה סוסים הם העומדים פה? מי זה הגיע הנה?”

“אינני יודע”, נשמעה תשובתו של הסוכן, שחזר עם שניהם מהמחסן.

“שני סוסים זכרים שחורים בעלי נחיריים אדוּמים ורעמה אצילה! אני מכיר אותם, אני מכיר אותם, וגם את הרוכבים, אשר להם הם שייכים. רתמה אינדיאנית! הכול מתאים. איזו שמחה! בדיוק כמו אצל יורשי טימפה! הבה ונכנס, נמהר: תראו את שני האנשים המפורסמים ביותר של המערב!”

הוא נכנס בפסיעות גסות לתוך הבנין. האז והסוכן צעדו אחריו. פניו הזהירו מרוב התרגשות גיל. כשראה את ראש האפאצ’ים ואת ידידו ואחי־הדמים הלבן שלו, פרץ אליהם, הושיט להם את שתי ידיו לברכה וקרא: “אכן הנה הם, הנה הם; לא טעיתי! ווינטו ואוֹלד שטרהנד! איזו שמחה בשבילי, מה רבה שמחתי! הבו לי את ידיכם, אדונים, למען אלחצן!”

אולד שטרהנד הושיט לו את יד ימינו והשיב בחיוך חביב: “אני שמח מאד לראותו, מר טימפה. הנה ידי. אם ברצונו ללחצה יעשה זאת כאוות נפשו.”

קאז תפס את היד, לחץ אותה בכל כוחו וקרא, בשעת מעשה, ברוב התלהבות: “מר טימפה, מר טימפה הוא קורא לי? ובכן הכיר אותי? הוא לא שכחני, אדוני?”

“לא קל לשכוח אדם, אחרי חויות משותפות כאלה, כאשר היו לנו אתו ועם חבריו.”

“כן, כן, זה היה בנץ הגון, בו היינו שקועים אז. כמעט שהגיע קיצנו; אך הוא חילצנו מהצרה. לעולם לא אשכח לו זאת, לעולם לא. יהא נא סמוך ובטוח. קודם לכן דיברנו על ההרפתקה הזאת. הירשה לי גם ווינטו, ראש האפאצ’ים הדגול, שאברכנו?”

הלה הושיט את ידו ואמר בטון הרציני, אך הנוח, שלו: “ווינטו מקדם בברכה את אחיו הלבן ובמבקש ממנו, שישב פה, לצידו.”

אז קם המהנדס ממקומו, ניגש, החוה קידה באדיבוּת יתירה ואמר: “סלחו נא לי על העזתי, אדונים! אל לכם לשבת כאן, כי אני מזמין אתכם, שתעברו אל שולחננו, הנועד רק לפקידים ולאנשים רמי המעלה”.

“פקידים ואנשים רמי המעלה?” השיב אולד שטרהנד. “אין אנו פקידים, אף איננו מיחסים לעצמנו איזה יתרון על אחרים. אנו מודים לו על הזמנתו, אך נבקש, כי יורשה לנו להישאר כאן”.

“כרצונו, אדוני. אך לכבוד יהיה לנו הדבר, לשתות כוסית עם אנשים מפורסמים כאלה מהמערב ולשוחח אתם מעט”.

“מהשיחה לא נימנע. משער אני, שהנהו פקיד של המסילה הזאת”?

“הנני המהנדס; הנה המשגיח וזהו הסוכן, ושם יושב הסייר, שקיבלנוהו לעבודה כדי שידאג לבטחוננו”.

בדברו את הדברים האלה, הצביע על האנשים, אשר הזכיר. אולד שטרהנד העיף מבט חטוף, שלא עורר כל תשומת לב, אף על פי שהיה מבט חד ובוחן, על בן התערובת ואמר: “סייר בשביל בטחונכם? מה שמו של האיש?”

“יאטו אינדה (איש טוב). יש לו שם אינדיאני, כי הנהו בנה של אשה אדומה”

הצייד הלבן סקר את האיש במבט חד וממושך יותר, אחר הסב את ראשו, בפלטו “המ!” חרישי, שהגיע רק אל אזנו של האפאצ’י. אי־אפשר היה לקרוא בפניו את אשר חשב אותה שעה. אך לראש השבט היה, כנראה, יסוד, לבלי להשתהות בשתיקתו; הוא פנה אל הסייר: “ירשה נא לי אחי, שאפנה אליו בדברים! כל אדם צריך להיזהר כאן, ואם יש צורך בסייר בשביל בטחונו של המחנה, משמע, שיש כאן אויבים, המאיימים עליו. מי הם אלה?”

המסטיצה ענה בנימוס, אך במידה מסוימת של קרירות: “כפי הנראה, אין לבטוח בקומאנצ’ים”.

ווינטו עשה בראשו תנועה של הקשבה, כאילו רצה להעריך כל מלה, היוצאת מפיו של הסייר. גם אחרי התשובה המתין עוד רגעי מספר, כמטה אוזן אל המתרחש בקרבו; אחר המשיך: היש לאחי יסוד לחשד הזה?"

“יסוד אמיתי, יסוד של ממש אין; זוהי רק השערה”.

“שמו של אחי הוא יאטו אינדה. יאטו פירושו ‘טוב’, שם זה לקוח מלשון הנאבאחו, אינדה פירושו ‘איש’ והוא לקוח מלשון האפאצ’ים. גם בני נאבאחו הם אפאצ’ים, על כן משער אני, שהאם האדומה של אחי הצבעוני למחצה היתה אפאצ’ית”.

לבן התערובת לא היתה שאלה זו, כנראה, נעימה ביותר; הוא ניסה לעקוף את התשובה, בהשיבו בטון מתחמק: “ולמה זה מתענין ווינטו הגדול באיזו אשה אינדיאנית בלתי ידועה?”

“משום שהנה אמך”, נשמעה התשובה האמיצה וההחלטית מפי ראש השבט. “ומשום שברצוני לדעת, מי הוא האיש, הדואג לבטחון המקום, בשעה שהנני נמצא כאן. מאיזה שבט הוא מוצאה של אמך?”

לשמע הטון הזה ולמראה העין הגדולה הפקוחה, בה סקר ווינטו את הסייר, לא יכול הלה לשתוק. הוא השיב: “משבט האפאצ’ים הפינליים”.

“וממנה למדת לדבר?”

“מובן”.

“מכיר אני את כל הלשונות וההברות של האפאצ’ים. הם מבטאים ניבים רבים בלשון ובגרון כאחד, בשעה שאתה מבטא אותם בלשון בלבד, כדרכם של הקומאנצ’ים”.

לשמע הדברים האלה ניתר, המסטיצה ממקומו: “הרוצה אתה לאמור בזה, שהנני בנה של אשה קומאנצ’ית?”

“ואם זוהי דעתי?”

“אין זו עדיין הוכחה. וגם אילו היתה אמי קומאנצ’ית, אין להסיק מזה, שהנני עמד לצידם של הקומאנצים”.

“מובן שלא; אולם המכיר אתה את טוקבי קאווה, ה’מוסטאנג השחור', ראש הקומאנצ’ים האיום?”

“שמעתי רק את שמעו”.

“היתה לו בת, שהיתה נשואה לגבר לבן פנים; שניהם מתו והניחו נער בן תערובת, שגוּדל על ידי ה’מוסטאנג השחור' ברוח של שנאה עזה ללבנים. הנער הזה נדקר פעם על ידי אחד מחבריו למשחק בסכין באזנו הימנית. איך לבאר את הדבר, שאתה מדבר כקומאנצ’י ויש לך צלקת באותה אוזן?”

הסייר קפץ ממקומו וקרא בזעם: “את החתך הזה קיבלתי דוקא בשל איבתי אל הקומאנצ’ים; קיבלתיו בשעת תגרה עם אלה. אם אתה מפקפק בדבר, הריני מזמינך לדו־קרב”.

“הבלים!”

רק את המלה הזאת ביטא ווינטו בטון מרושל ביותר; אחר הסב את פניו ונטל לידו את שיכר הזנגביל, שהביא לו המוזג.

כמו תמיד במצבים בלתי נעימים כאלה, השתררה גם כאן דומיה עמוקה, לפני התחדש השיחה ליד שני השולחנות. אחרי כן שאל המהנדס, אם אולד שטרהנד ווינטו אומרים ללון במחנה; כשקיבל מהם תשובה חיובית, הציע להם את חדר מגוריו, בהדגישו: “לשני האדונים, שבאו לפניכם יעד המוזג מקום לינה אצלו; כאן אין עוד מקומות. הן ברטיבות בחוץ לא תוכלו לישון. וכאן במחסן, עם הסינים המלוכלכים והנוחרים? לא, בשום אופן לא! נאלצנו לגייס לכאן סינים מהמערב, משום שלא הצלחנו למצוא פועלים לבנים, וגם משום שהנם זולים יותר וקל יותר לרסנם מאשר עם האנשים, העומדים, כרגיל, לרשותנו. יאמר נא, אדוני, אם מוכן הנהו לקבל את הזמנתי!”

אולד שטרהנד הפנה מבט שואל אל ווינטו, ראה שהלה מניע ראשו נענוע קל לאות חיוב והשיב: “כן, ־אנו מקבלים, בתנאי, שגם לסוסינו יימצא כאן איזה שיכון טוב ובטוח”.

“גם זה יימצא. מצאנו כבר מקום מתאים בשביל שני האדונים האחרים. התאבו לראות את חדר מגורי?”

“כן, יראה נא לנו! רצוי מאד, להכיר את מקום הלינה בעוד מועד”.

ווינטו ואולד שטרהנד נטלו את כלי זינם והלכו אחרי המהנדס אל בנין נמוך, שלא היה מרוחק ביותר, אשר קירותיו היו בנויים מאבן, כי לא נועד למטרות זמניות, אלא עתיד היה לשמש כבית מגורים למשמר הגשר. הפקיד פתח את הדלת, ומשנכנסו הדליק נר. היתה שם אח מבוערת, כן נמצאו בחדר שולחן, כסאות אחדים, מכשירים וכלי בית שונים ויצוע מרווח למדי. שני האורחים הביעו את שביעת רצונם ורצו ללכת, כדי לאכסן את סוסיהם. אך המהנדס אמר: “האינכם רוצים להשאיר כאן את מיטלטליכם, למה לכם לסחוב אתכם את השמיכות ואת הרובים ללא צורך?”

לא היתה כל סיבה להתנגד לדעתו. הכתלים היו חזקים והחלונות היו קטנים כל כך, שאיש לא יכול היה לעבור בהם; בדלת, שהיתה עשויה מעץ חזק, היה מותקן מנעול טוב, והחפצים נראו כמופקדים במקום בטוח בהחלט; על כן השאירו שם את חפציהם, אחר הלכו להכניס את סוסיהם לתוך המחסן בו עמדו כבר סוסיהם של שני בני טימפה. הם קיבלו שם מים ומספוא, אחר חזרו אל הצריף הגדול.

בדרך ביקש המהנדס משני הזרים, שיסכימו להיות אורחיו גם לסעודת הערב והוסיף" “ובכן אסעד הערב אתכם ולא עם אנשי, ביחוד מאחר שאחד מהם, הסייר, לא מצא, כנראה, חן בעיניכם. יאמר נא לי, מר ווינטו, היש לו יסוד לחשדותיו?”

“ווינטו אינו עושה, אף אינו אומר, לעולם דבר בלי יסוד”, השיב ראש השבט.

“אולם הוא היה תמיד נאמן ומהימן!”

“ווינטו אינו מאמין בנאמנות הזאת. אחי ייווכח לדעת, עד מהרה, כמה זמן תימשך נאמנות זו. בן התערובת מכנה את עצמו בשם יאטו אינדה, ה’איש הטוב', אך שמו האמיתי הוא איק סנאנדה, שפירושו בשפת הקומאנצ’ים הוא ‘נחש רע’.”

“הקיים איזה קומאנצ’י בשם כזה?”

“בן התערובת, שווינטו דיבר עליו זה עתה, נקרא בשם זה, הוא נכדו של ה’מוסטאנג השחור'”.

“מר ווינטו, כל הכבוד לחריפות שכלו ולכושר שיפוטו, אך הפעם הוא טועה בודאי! הסייר הוכיח לי פעמים רבות כל כך את נאמנותו, עד כי עלי לבטוח בו”.

“יכול אחי הלבן לעשות ככל העולה על רוחו; אך כאשר אוֹלד שטרהנד וּווינטו ידברו אחרי כן דברים, שהסייר ישמע אותם, יהיה כל זה רק למראית עין. הואאוך!”

כשחזרו אל הצריף, הזמין המהנדס אצל המוזג ארוחת ערב טובה בשביל חמישה אנשים, כי עתה חשב גם את שני בני טימפה לאורחיו, וישב ליד שולחנם. כאן שאל אולד שטרהנד את קאז הארוך ובהיר השיער, מה הביאהו עתה אל הסביבה הזאת, ולאן פניו מועדות. הלה סיפר בדברים קצרים את פרשת ירושתו ובאיזה אורח מוזר נפגש היום עם דודנו, שותף לירושה, אף הוא.

“עתה עלינו להגיע לסאנטה פה”, המשיך, אך, לדאבוננו, לא נוכל לבחור בדרך הקרובה והישרה ביותר".

“מדוע לא?”

“בשל הקומאנצ’ים. מכאן אנו פונים מזרחה, אחר ניטה דרומה”.

“המ! אולי נוכל לרכוב ביחד. כי גם אנחנו רוצים להגיע לסאנטה פה, אף כי לא בשם ירושה”.

לשמע הדברים האלה, מחא קאז בכפיו וקרא בגיל: “זהו אושר! האז, האז, השמעת? ניתן לנו לרכוב ביחד עם אולד שטרהנד ועם ווינטו! עתה אינני חושש עוד לכל הכנופיה הזאת. אין לנו צורך לעקוף את הדרך, כי אם נעבור ישר ביניהם”.

“אל נא יצעק בקול!” חייך אולד שטרהנד. “לתרועת גיל כזו אין לו כל יסוד. אין זה יכול לעלות כלל על דעתנו לעבור בתוך שטח הקומאנצ’ים, כי אם גמרנו אומר, כמוכם, לנטות מזרחה”.

“כרצונכם. ומתי נצא מכאן, לדעתו, אדוני?”

“מחר, כשרק נקיץ משנתנו. וכך נוכל להגיע עד הערב אל מעין האלמונים, שם נחנה עד הבוקר”.

הוא הדגיש את השם הזה הדגשה יתירה, כי בשעת השיחה התבונן בחשאי אל הסייר וראה, באיזו תשומת לב מאזין הלה לדבריהם. אף על פי שהשתדל להעמיד פנים כאילו לא נטל כל חלק בשיחה. מלבד זה לא היה הוא היחיד, שהגה, בסתר בלבו, בהתענינות יתירה, בשני הידידים המפורסמים האלה.

כי סמוך למחיצת הנסרים, שהבדילה בין החדר הגדול, בו ישבו הסינים, ובין החדר הקטן, ישבו, עוד לפני כניסתם של שני בני טימפה, שנים מ“בני השמים” (כך מכנים הסינים את עצמם) ועישנו ושתו בצוותא. הם עשו רושם של מנהלי עבודה או בעלי עמדה אחרת, כי איש מבין בני ארצם לא ישב לצידם. הם יכלו לשמוע כל מלה מהשיחה, שהתנהלה בקרבתם. הם הבינו את הדברים, כי זה שנים אחדות התגוררו בארצות הברית ובסאן פראנציסקו סיגלו לעצמם את הלשון האנגלית.

לבואם של האז וקאז לא שמו לב יותר מכל האחרים; אך כשדובר שם, בפנים, על הרובים של אולד שטרהנד ושל ווינטו ועל ערכם הרב, היטו לדברים אוזן קשבת. והנה הופיעוּ, באופן בלתי צפוי כל כך, שני האנשים האלה, והסינים הציצו, בתחילה מתוך סקרנות ואחר כך מתוך חמדנות, בעד פרצות המחיצה, והם לא יכלו, כנראה, להמיש את עיניהם מרוביהם יקרי הערך של שני האנשים ההם. כאשר חזר, אחרי כן, המהנדס עם שני האורחים מדרכם והרובים לא היו עוד בידי האורחים, ניטלה שלוות הנפש משני הסינים. גבות עיניהם הדקות זעו עלה ורדת; שפתיהם ריטטו, אצבעותיהם נעו כאחוזות עוית, הם זזו על מושבם אנה ואנה; בשניהם התחוללו אותם רגשות, אותן מחשבות, אך איש מהם לא העז לפתוח בשיחה. לבסוף קצרה נפשו של אחד מהם; הוא שאל חרש: “השמעת?”

“כן”, השיב השני.

“וגם ראית?”

ציור 4.png

“ראיתי!”

“גם את הרובים?”

“גם את אלה!”

“מה יקרים הם!”

“כן”.

“אילו היו בידינו! כמה עלינו לעבוד, להתיגע ולהתענות, כדי שעצמותינו תוכלנה להיקבר באדמת אבותינו!”

חלה הפסקה; הם שקלו בדעתם. כעבור שעה קלה שאף האחד אל קרבו, במלוא המרץ, את עשן מקטרתו ושאל, בקרצו בעיניו המלוכסנות קריצה ערמומית: “המשער אתה, היכן הם הרובים?”

“אני יודע”, היתה התשובה.

“היכן?”

“בביתו של המהנדס. אילו היו בידינו, היינו יכולים לטמנם באדמה, בלי שאיש ידע, מי נטלם משם”.

“ואז נוכל למכרם בפריסקו (סאן פראנציסקו). נקבל בעדם כסף רב מאד, ואז נהיה אדונים עשירים ונוכל לחזור אל ממלכת המרכז ולאכול שם יום יום קיני סנוניות”.

“כן, זאת נוכל; נוכל, אם רק נרצה בדבר!”

שוב חלה הפסקה, בה השתדלו לקרוא זה בפניו של זה, אחר נמשכה השיחה: “ביתו של המהנדס בנוי אבן, ואין איש יכול לעבור בחלון”.

“והדלת היא עבה ומצוידת במנעול ברזל חזק”.

“אך הגג! היודע אתה כי עשוי הוא רעפים?”

“אני יודע. אם יהיה לנו סולם, נוכל לפרוץ שם פרץ ולהיכנס”.

“סולמות יש פה במספר רב”.

“כן; אך היכן נוכל לטמון את הרובים? באדמה? הם יתקלקלו שם”.

“יהיה צורך לעטפם היטב. במחסן הכלים יש מחצלות לכש במספר רב”.

עד עתה היו משוחחים בקול חרישי; עתה התקרבו זה לזה עוד יותר, והאופן, בו המשיכו את שיחתם, היה רק מין לחש, שבקושי אפשר היה לשמעו. אחר יצאו מהצריף, אחד מהם דקות מספר אחרי חברו.

ברגע, בו נעלם השני, נכנס אורח חדש. זה היה אינדיאני, שהיה לבוש חולצת קאליקו, בתי רגליים מעור ולרגליו מוקאסינים, אף הם מעור. הוא היה מזוין רק בסכין, שהיתה תקועה לו בחגורתו. שערו היה תלוי לו, ארוך וגדוש, על גבו, מצוארו השתלשלה רצוּעה ובה היה תלוי שק רפואות גדול.

הוא נשאר עומד בפתח, עד אשר עינו תסתגל לאור אחרי החשיכה, אחר העיף מבט על פני החלק הגדול של הצריף ונכנס בצעד איטי לתוך החלק הקטן.

אדום עור לא היה כאן, כמובן, תופעה נדירה, על כן לא שמו הסינים לב אל האינדיאני הזה. גם בחדר הקטן, בו ישבו הלבנים, לא עשתה הופעתו רושם מיוחד, רק מבט חטוף העיפו בו ומיד הסיחו את דעתם ממנו. בהבעת ענוה של איש, היודע, כי הוא רק נסבל במקום הזה, עבר בין השולחנות ואחר ישב לו בקרבת האח המבוערת.

אך ראה הסייר את האינדיאני הזה, עבר פרכוס קל על פניו, במהירות כזאת, שאיש מבין הנוכחים לא הרגיש בדבר. שני אלה העמידו פנים, כאילו אינם קיימים איש בשביל רעהו; אך מפעם לפעם בצבץ, בכל זאת, מבט חטוף מתחת לריסים המושפלים,ומבטים רבי משמעות אלה הובנו, כנראה, כראוי על ידי שניהם. והנה קם הסייר ממקומו ופסע לעבר הפתח בגררו את רגליו באיטיות וברשלנות, כאדם, העושה את מעשהו בלי כל כוונה או מחשבה.

אך בחדר ישבו שני אנשים, שבעיניהם היתה אדישות מובלטת זו חשודה ביותר: ווינטו ואוֹלד שטרהנד. מיד הסבו את עיניהם, למראית עין, מהפתח, רק למראית עין, כי כל המכיר את עיניו המאומנות של איש המערב, יודע, שעין כזו מסוגלת לקלוט גם מהצד די קרנים, כדי לראות בדיוק את המתרחש במקום, שאליו אין מבטם מופנה.

כשהגיע הסייר אל מעבר לפתח פנה לאחור לשניות מספר; הוא ראה, ששום מבט אינו פונה אליו ונתן אות לאדום בתנועת יד קצרה וזריזה; אות זה היה מובן רק לאיש, אשר אתו הוסכם עליו מראש. אחר פנה הסייר שוב לאחוריו ויצא לתוך אפילת הלילה.

באות הזה הרגיש גם ווינטו וגם אוֹלד שטרהנד; הם החליפו רק מבט זה עם זה ובלי דבר דבר כבר הוסכם ביניהם בדבר העתיד להיעשות. וזה הדבר אשר שיערו ואשר אמרו לעשות: האינדיאני הזר עמד בקשרים חשאיים עם הסייר, כי קיבל ממנו אות. הסכם זה היה חשאי, משום שדאגו לכך, שאיש לא יראה את האות ולא ירגיש בו. מחשאיות זו אפשר היה להסיק, כי נרקמות אי־אלה מזימות והיה צורך הכרחי לבוא עד חקר הדברים. היה הכרח, שמי שהוא ילך בעקבותיו של הסייר, כדי לארוב למעשיו. כיון שלא היה כל ספק,שיש כאן ענין עם אינדיאנים, רצה ווינטו, שהיה אינדיאני, לקבל על עצמו את הריגול הזה. אסור היה לו, כמובן, לצאת דרך הדלת, כי זו היתה מוּארת באור מלא והסייר עמד,בודאי, במצב כה, שיוכל לראות כל אדם, היוצא מהצריף. אך, לאשרו, הרגיש האפאצ’י, קודם לכן, שמאחורי החביות, הצרורות והארגזים נמצאת דלת קטנה, ששימשה, כנראה, להכנסתם ולהוצאתם של החפצים האלה. בדלת האחורית הזאת החליט ראש השבט לצאת. אך כיון שדבר זה היה צריך להיעשות באופן בלתי מורגש, ככל האפשר, נאלץ לחכות עד אשר תשומת לבם של הנאספים תוּסב אל אוֹלד שטרהנד; דבר זה קרה עד מהרה, כשהלה החל לשוחח עם האינדיאני.

זה היה הדבר השני, שהיה הכרח לעשותו, לחקור את האינדיאני, כדי להוציא ממנו, במידת האפשרות, דברים, שמהם אפשר יהיה להסיק על כוונותיו.

אולד שטרהנד לא היסס כלל והתחיל מיד בחקירתו, וכאשר כולם היטו אליו את אזניהם והפנו אליו את מבטיהם, התחמק ווינטו מהשולחן, כדי להיעלם מאחורי החביות ולהגיע עד הדלת האחורית.

האינדיאני היה איש חסון, בגיל העמידה. עד מהרה נתגלה, כי גם מבחינה שכלית לא היה מפגר כלל וכלל, דבר זה חזה אולד שטרהנד, כמובן, מראש, כי משימות חשאיות ומסוכנות כאלה נוהגים, כרגיל, להטיל רק על חייל פיקח.

“כיצד? לאופסארוקה, הנמצא בדרום, מהלך ימים רבים משבטו, אין סוס רכיבה? האיבדת אותו בדרך”?

“לא. לא לקחתי אתי סוס”.

“גם לא כלי זין, מלבד הסכין?” 

“לא.”

“היו לך, בודאי, סיבות רציניות לכך!”

“נשבעתי, כי אתהלך בלי סוס ומזוין רק בסכין.”

“מדוע?”

“כי גם הקומאנצ’ים היו בלי סוסים ובלי כלי זין אחרים”.

קומאנצ’ים? היכן היו"?

“למעלה, בקרבת מקומות המרעה שלנו בדאקוֹטה.”

" קומאנצ’ים הגיעו עד למרחק כזה בצפון? מוזר!" 

אולד שטרנד הבליט את ספקותיו גם בטון. האדום הטיל מבט לגלגני, כמעט והשיב: “האין אולד שטרהנד יודע, שכל לוחם אינדיאני חייב לבוא פעם לדאקוֹטה כדי לקחת את טיט הקוֹדש בשביל מקטרת השלום?”

“לא כל אחד חייב לעשות זאת, ולא כל אחד עושה זאת.” 

אך הקומאנצים עשו זאת. הם פגשו בי ובאחי; אותו המיתו בדקירה, ואני הצלחתי להימלט. אז נדרתי את נדרי והלכתי בעקבותיהם, בלי סוס ומזוּין רק בסכין; לא אשקוט ולא אנוח, עד אם אמיתם!"

“כיון שאתה מדבר אתי על מנהגי הקודש, עליך לדעת, שאסור לאינדיאני להרוג אדם בדרך למחצבות האלה.”

“אך הקומאנצ’ים רצחו בכל זאת.” 

“המ! אך למה זה נדרת נדר כזה? ממה חיית בדרך?” 

"החייב אני לספּר לך זאת? שאל האינדיאני בגאוה, כי דימה בלבו, שהצליח לרמות את אוֹלד שטרהנד. 

" לא," השיב הלה בנחת. קשה לי רק להבין, שבמשך זמן רב כל כך ובדרך  ארוכה כל כך לא רכבת כלל על סוס". 

“נדרתי נדר וקיימתיו.” 

“לא, עברת עליו.” 

“הוכיחה נא זאת!”,

“היום ישבת על גבי אוכף.”,

“אוף, אוף!”

“כן, בשעת הגשם.”,

“אוף! אוף”, חזר האופסארוקה המדומה; זה צלצל כפחד למחצה ולמחצה כעקשוּת, הוא קפץ ממקומו ועמד עתה סמוך לאולד שטרהנד.

"הצייד התכופף, החליק בשתי ידיו על פני רגליו ואמר: “בתי רגליך הם רטובים מצידם החיצוני. צידם הפנימי, שהיה צמוד אל גופו של סוס לא נפגע על ידי הגשם.” 

להוכחה החריפה הזאת לא היה האינדיאני מוכן, אך ברוב ערמתו מצא לו מיד מוצא מן המיצר: “כל ילד יודע, שהצד הפנימי של המכנסים מתיבש ביתר מהיום. מאשר הצד החיצוני, על אולד שטרהנד ללמוד עוד דברים רבים!”

חוצפה זו עברה את כל הגבולות: הצייד נשאר, בכל זאת, שקט, עד עתה השתמש בשפה האנגלית, שהאדום שלט בה במידה מניחה את הדעת; אולם עתה הציג לו שאלה בלשונם של בני האופסארקה ולא קבל תשובה. הוא הציג עוד שאלות אחדות, אך ללא כל תוצאות: אז הניח בכובד, את ידו על כתפו של האינדיאני ואמר באנגלית: מדוע זה אינך עונה לי? האין אתה שולט בלשון שבטך?" 

“נדרתי, שלא אוסיף לדבר בלשון שבטי, עד אשר נקמתי את מותו של אחי.” 

“כך? נדריך עושים כולם רושם מוזר ביותר. אך מוזרה מהם היא טיפשותך, שאתה משלה את נפשך, כי תוכל לרמותני. דוקא לשונך היא, המגלה את זהותך. מיטיב אני לדעת, כיצד מבטאים בני האופסארוקה וכיצד מבטא כל שבט אחר את לשונם של לבני הפּנים. אינך אופסארוקה, כי אם קומאנצ’י, היש לך די אומץ להודות בזה?” 

“הקומאנצ’ים הם אויבי; דבר זה אמרתי לך כבר,”

“דוקא זה, שאתה מציין אותם כאויביך, מוכיח לי, שהנך אחד מהם!” 

“ובכן הנך עושה אותי לשקרן? זהו מנהגם של הלבנים, לפגוע בכבודם של  אורחים אדומים. אני הולך!” הוא רצה לגשת אל הפתח. 

“אתה נשאר!” פיקד אולד שטרהנד, באחזו בזרועו. 

והאינדיאני שלף את סכינו וקרא: מי זה רשאי לעצרני? אתה? מה עשיתי לך? לא כלום! אני אלך, וכל מי שיעז לעצרני, יקבל את הברזל הזה אל תוך לבו!"

אף על פי כן החזיק בו אולד שטרהנד בידו השמאלית, ובידו הימנית הוציא מידו, בתנועה זריזה, את סכינו וחזר ואמר: “אתה נשאר! נחכה, עד אשר יחזור ווינטו; ואז נחליט, אם מוּתר לך ללכת או לא. רבץ לך שוב על הארץ במקום, בו רבצת קודם לכן! כל נסיון של בריחה יזכה אותך בכדור יריה.” 

הוא הטילו אל המקום, אשר יעד לו; האינדיאני צנח שם, הוא רצה לקוּם ממקומו, אך נמלך בדעתו ונשאר מוטל שם. אולד שטרהנד חזר אל מקומו, כדי להמשיך באכילתו ואת אקדחו הטעון הניח לצידו, כדי לתת תוקף יתר לאיומיו. 

הסעודה, שנפסקה לזמן מה, נמשכה עתה, אך השיחה לא חזרה עוד אל מסלולה. 

“אחי האדום יושב לו בריחוק מקום מאתנו. האין הוא רוצה לאכול ולשתות?” היתה שאלתו הראשונה של אולד שטרהנד.

אדום העור השיב רק בנענוע ראש לאות שלילה.

“מדוע לא? האין אתה צמא או רעב?”

“יובארובה הוא רעב וצמא, אך אין לו כסף”, נשמעה התשובה מפיו של אדום העור.

“יובארובה, זהו שמך?”

“כך קוראים לי”.

“פירושו של שם זה הוא איל הקורא בלשון בני האופסארוקה. השייך אתה לשבט הזה?”

“הנני חייל מהשבט הזה”.

“היכן רועה שבט זה עתה את סוסיו?”

“בוייאומינג”.

“ומה שם מפקדו?”

“מכנים אותו בשם ‘הדוב האפור’.”

אולד שטרהנד היה, במקרה, לפני זמן קצר, אצל האופסארוקה, השייכים לעם הדאקוטה; על כן קל היה לו לדון על כך, אם האינדיאני משקר. התשובות התאימו לאמת.

“אם אחי אינו יכול לשלם, ישב נא לצידנו ויאכל אתנו”, המשיך.

האינדיאני העיף בו מבט בוחן ואמר: “יובארובה הוא חייל אמיץ; הוא סועד רק עם אנשים ידועים לו שהנם אמיצים כמוהו. היש לך שם, ומה הוא?”

“קוראים לי אולד שטרהנד”.

“אולד – – –שט– – –!”

השם נשאר תקוע בפיו. לרגע איבד את שלוותו ואת כושר שליטתו על עצמו, אך בזה גילה לעין כול, שנבהל. עד מהרה התאושש והמשיך בנחת, למראית עין: “אולד שטרהנד? אוף! ובכן הנך לבן פנים מפורסם מאד”.

“אשר אתו יכול אתה לסעוד. ובכן קרב אלינו, אכול ושתה!”

במקום להיענות להזמנה הזאת, תר האינדיאני במבטו על סביבותיו ושאל: “אינני רואה את האיש האדום, שישב לצידך. היכן הוא?”

“הוא, בודאי, בחוץ, בחדרך הסמוך”.

“לא הרגשתי ביציאתו. אם אתה הנך אולד שטרהנד, הרי הוא הנהו, בודאי, ווינטו, ראש האפאצ’ים?”

“כן, זה הוא. היכן סוסך?”

“אינני רוכב”.

ציור 5.png

כעבור זמן מה חזר הסייר וישב במקומו. כיון שמצא את האינדיאני במקום, בו ישב קודם לכן, לא עלה כלל על דעתו, שמשהו התרחש בינתיים. הסוכן והמשגיח, שישבו לצידו, סיפרו לו את הדבר, הוא שמע את הדברים, אך נשאר שקט, למראית עין, אף כי בסתר לבו חשש, שווינטו ארב לו.

כשחמק האפאצ’י קודם לכן, בעד הדלת האחורית, הזדחל בקשת גדולה קדימה, בחשבו שיתפוס שם את הסייר באי־אלה תעלוּלים. הדלת הרחבה, הפתוחה של הצריף היתה מוארה באור בהיר, וכיון שנראתה לעין גם במרחק רב, אפשר היה לראות כל אדם, שנמצא בין הדלת ובין העין.

וינטו הרחיק יותר ויותר, אך לשוא! הוא חזר על עקביו והתחיל את הענין מחדש ושוב ללא תוצאות. על נסיונותיו אלה עבר הזמן, עד אשר ראה דמות, המופיעה מהצד והמתקרבת אל הצריף; כשהגיעה הדמות עד לפתח ונכנסה, הבחין בה והכיר את האיש.

“אוף! זה היה הסייר”, אמר אל עצמו. “לא היו לו, כנראה, כל כוונות סתר; ואני תרתי אחריו לחינם. ווינטו טעה פעם. אולד שטרהנד יתפלא על כך מאד.”

עתה לא השתדל כלל לחזור. בלי שירגישו בו, ונכנס דרך הפתח הקדמי, המואר. כשראהו הסייר בהיכנסו, חש כי דפקו נעשה מהיר יותר. עתה יתברר, אם האפאצ’י קלט משהו או לא. הלה ישב לצידו של אולד שטרהנד, שמסר לו את תוצאות החקירה ושאל אותו, בסוף דבריו, בלחש: “ההצליח אחי האדום במשׂימתו?”

“לווינטו לא יכלה להיות הצלחה או כשלון, כי טעה בהשערתו. לא היה כאן שום דבר.”

“אולם האות, שנתן הסייר לאדום?”

“ייתכן, שזה לא היה כלל אות, כי אם תנועה מקרית של הזרוע.”

“משמע, שגם אני טעיתי, אך אני אינני סבור כך. והאינדיאני הזה איננו אופסארוקה, כי אם קומאנצ’י”.

“ההרע לך או לי או למי שהוא?”

“עד עתה לא הרע עדיין, כמובן, לאיש.”

“אם כן אסור, לפי שעה, להתיחס אליו כאל אויב. מן הראוי שאחי, אולד שטרהנד ישחררהו.”

“טוב, כיון שאתה רוצה בזה; אך אינני עושה זאת ברצון.”

הוא אמר לאדום, שרשאי הנהוּ ללכת. הלה קם ודרש את סכינו. כשקיבל אותה, הכניסה לתוך חגורתו ואמר: “לסכין הזאת נוספה היום משימה, כי נדרתי בלבי נדר חדש. עוד מעט, ולאולד שטרהנד ייוודע, אם גם נדר זה הוא מוזר כמו הקודמים”.

אחרי האיוּם הזה יצא בצעדים מהירים. לפניו של הסייר היתה, בדקה האחרונה, הבעה מתוחה, מוּדאגת ביותר, עד כדי פחד; אולם עתה נשתנתה הבעת פניו, עד כי נראה בהם לעג ובוּז, שלא הצליח, כנראה, להסתירם. ווינטו לחש על אזנו של אולד שטרהנד: “יתבונן נא אחי אל פניו של המסטיצה!”

“רואה אני אותם.”

“הוא לועג לנו!”

“לדאבוננו, יש לו יסוד לכך.”

“כן. משמע, שתנועת ידו, קודם לכן, היתה, בכל זאת, אות לאינדיאני, שאתה חשבת אותו לקומאנצ’י. לא טעינו.”

“לא מצאת אותו בחוץ. מי יודע איזו מזימת שטנים נרקמה שם! על כן חייבים אנו לשים עליו עין פקוּחה, עוד יותר. משוכנע אני, שהנהו איש מסוּכן.”

צדק אולד שטרהנד, בציינו את המסטיצה כאיש מסוּכן, כי בחוץ תוּכנה באמת תכנית שטנית.

כשיצא הסייר מהצריף, יצא, תוך זהירות, מתחום האור, שהמדורות המבוערות הפיצוּהו החוצה. אחר הוסיף ללכת בקו ישר, כשלוש מאות פסיעות, עד אשר שמע קול, הקורא בשמו; אולם זה לא היה השם, בו היו מכנים אותו במחנה, כי אם שם אחר לגמרי, כי הקול קרא: “בוא הנה, איק סנאנדה (נחש רע); כאן אנו עומדים.”

אכן, הוא היה באמת האיש, כפי שחשב ווינטו, נכדו בן התערובת של ה“מוסטאנג השחור”, של ראש הקומאנצ’ים האיום."

כשהלך בכיווּן הקול הקורא, ראה לפניו שלשה אינדיאנים, שאחד מהם הצטיין בקומה גבוהה וחסונה ביותר. זה היה ראש השבט בעצמו, שקידם את פניו במלים: “היה שלום, בן בתי! שלחתי את קיטה הומאשה (שתי נוֹצוֹת), הערום בחיילי, אל ביתך, למען תדע, שבאתי והנני מחכה לך. הדיברת אתו?”

“אף לא מלה אחת. עצם הוֹפעתוֹ הספיקה לי.”

“נהגת בתבוּנה, כי הדבר עלוּל היה לעורר בהם חשד. יש לנו כאן מקום טוב ואי־אפשר להפתיענו, כי האור הבהיר של הדלת הפתוחה מאפשר לנו לראות כל אדם, היוצא מהבית. נוסף על כך יש לנו כאן ענין עם אנשים, שאינם יודעים דבר על המערב הפראי.”

“טוֹעה אתה. נמצאים כאן אנשים, המיטיבים להכירו.”

“אוף! מי הם? דבר!”

“בתחילה באו שני פרשים ארוּכים וצנוּמים ביותר, האומרים להישאר כאן עד מחר. אחד מהם מכנה את עצמו בשם טימפה, וזהו, כנראה, גם שמו של השני.”

“טימפה? הבלים! שום לוחם אמיץ לא שמע מעודו את השם הזה, אף לא שם דומה לזה.”

“אולם אחרי כן באו עוד שני אחרים: ווינטו ואולד שטרהנד!”

“אוף, אוף, אוף! את אלה שלח הנה מאניון הרע.”

“לא הרע, כי אם הטוב. בתחילה נפלה, כמובן, אימה גם עלי; אולם אחרי כן, מששמעתי את דבריהם, נתמלאתי שמחה.”

“תאמר לי את אשר שמעת מפיהם אך לא פה. עלינו להתרחק מכאן.”

“להתרחק? למה?”

“כי דרך מחשבותיהם ומעשיהם ידועה לי היטב. הדיברו אתך?”

“ווינטו חקר אותי. הוא לא האמין, ששמי הוא יאטו אינדה, וחשב אותי לבנה של בתך.”

“משמע, שהאפצ’י חשד בך ועתה יבוא הוא בעקבותיך, כדי לתור אחרי מעשיך. עלינו לבקש לנו מיד מקום אחר.”

“הן נוכל לראותו, בצאתו מהפתח.”

“אין אתה מכיר אותו. הוא מחשב את הכול מראש ויודע כי אויב, הבא לרגל את המחנה הזה, יתיצב, דוקא, ממול לפתח הזה, משום שהוא יכול לראות מכאן את הכול. על כן יבוא ווינטו הנה, אך לא דרך הפּתח המוּאר. היש עוד יציאה אחרת?”

“דלת קטנה, הנמצאת מאחורי המחסן.”

“הוא ישתמש בדלת הזאת ויתגנב הנה באפילה. עלינו לעבור אל הצד השני. בוא!”

הם עברו בקשת רחבה ימינה, בעקפם את הצריף, בשעה שווינטו פנה שמאלה ומשום כך לא מצאם עוד. שם נשארו השנים עומדים תחת עץ אחד והסייר סיפר את אשר שמע. ראש השבט האזין לדבריו במתיחוּת רבה אחר אמר, כשהוא מרים, כמעט, את קולו מרוב גיל: “הם מתכוננים ללכת אל מעיין האלמונים? מחר בערב יהיו שם? נתפסם שם נתפסם; הם לא יוכלו להימלט מידינו! איזו תרוּעת גיל יעוֹרר הדבר אצלנו, כשנביא את השלל היקר הזה ונענה אותם, עד אשר ייללו כקויוֹטים, שפשטו את עורם! שני הסקאלפים (הקרקפות) האלה יקרים יותר מהמחלפות, אשר להן, בעצם, חכינו.”

הוא הפליג עוד בביטוּיי שמחה נוספים, עד כי הפסיקו: “כן, נתפרסם בלי כל ספק ונענם עד מות. אוּלם התרצה לוותר, בשל כך, על הסינים, שעמדתי להסגירם לידיכם?”

“לא, הן לשם כך ירדת מסוס האש ונכנסת לשירותם של האנשים האלה, והיום באנו הנה, כדי לשאלך, אם דבר זה יבוצע במהרה.”

“הנני מוּכן בכל יום, אך אקוה, שתקיימו את הבטחתכם, אשר הבטחתם לי.”

“נקיים אותה, או שמא חשבת, שארמה את בנה של בתי? כל הממוֹן וכל הזהב והכסף לך הם; כל השאר, הבגדים, הכלים, המלאי, וביחוד הסקאלפים של האנשים בעלי המחלפוֹת הארוּכות לנו הם. הורגלנו בזה, שלבני הפנים גוזלים מאתנו את הכול; עלינו לברוח מפניהם, כי הם חזקים מאתנו; אך עתה מופיעים צהובי עור אלה ובונים גשרים וסוללים מסילות ברזל על האדמה, השייכת לנו. הם יצטרכו, כולם,לשלם בעד זה בחייהם, ולוחמי הקומאנצ’ים ינחלו את התהילה, שהיו האנשים האדומים הראשונים, אשר בידיהם נמצאים הסקאלפים החדשים בעלי המחלפוֹת הארוּכוֹת. אין אנו מוותרים על כך, ואתה תמסוֹר לנו את כל הידיעות הדרושות לנו בקשר עם ההתנפלות.”

עתה נמסרו הסברים מפורטים על המקום ושל חלקי המחנה השונים, על האופן, בו יש לבצע את ההתנפּלות, ועל השלל, שיש לצפות לו. אחרי הדברים האלה נתן ה“מוסטאנג השחוֹר” אוֹת לשני בני לויתו, שיגשו שוב אליו, כי הם פרשו לצדדים, כדי לעמוד על המשמר, לבל יגולו בפתע על ידי מי שהוא.

התוצאה של הפגישה החשאית הזאת היתה, שראשית כל יש לתפוס, בערב הבא, את אולד שטרהנד ואת ווינטו ביחד עם קאז והאז ליד מעין האלמונים; על מוֹעד התקפת הקומאנצ’ים על מחנה יער האשוּחים יודיע שליח מיוחד לסייר. אחרי כן נפרד הסייר משלשת בני בריתו וחזר אל הצריף.

ה“מוסטאנג השחור” בחר לו, ביחד עם שני הקומאנצ’ים, מקום קרוב, בו היוּ צריכים לחכות, בהתאם למוּסכם, לשובו של השליח, שנשלח אל הצריף. הלה הגיע עד מהרה וסיפר, מלא זעם, כיצד התיחס אליו אולד שטרהנד. כששמע, שזוֹממים להתנפל עליו ועל ווינטו, מלמל מבין שיניו: “הוא יתחרט על כך, שפגע בי בצורה כזו, כי אני אהיה האיש שיענהו בעינויים האיוּמים ביותר!”

האדומים התכוננו כבר לעזוב את המקום ולחזור אל סוסיהם, אשר הסתירום, והנה שמעו צעדים, שהלכו הלוך וקרוב אליהם. מיד השתטחו על הארץ, אף על פי שהאדמה היתה לחה ונרפשת. אולם הם שכבו בדרך, בה עברו שני האנשים; אחד מהם נתקל בראש השבט ונפל ובנפלו משך גם את השני אחריו. מיד נתפסו ונעצרו.

“אל נא תרימו קול, כי את נפשכם אתם קובעים!” פיקד ראש השבט. “מי אתם?”

“הננו פועלים”, השיב אחד מהם אחוז אימה.

“קוּמוּ; אך אל תזוזו מכאן, אם יקרה נפשכם בעיניכם! למה זה תתרוצצו כאן בחשאי? אם הנכם פוֹעלים במחנה הזה, אל לכם לעשות כדבר הזה!”

“לא התגנבנו!”

“עשיתם זאת! אדם, הרוצה להיראות לעין, אינו מתהלך בצעד חרישי כזה ובקומה כפופה. מה אתם מחזיקים בידיכם?”

“רובים”.

“רובים? למה זה רובים לפועלים? הראו אותם; רוצה אני לראותם!”

הוא הוציא את הרובים בכוח מידיהם, משמש אותם והרים כל אחד מהם, כדי להתבונן אליהם לאור הכוכבים.

“אוּף, אוף, אוף!” השמיע קול חרישי מלא תמהון גיל. “שלושת הרובים האלה מפורסמים מאד במערב. הרובה בעל המסמרים הרבים הוא, בודאי, רובה הכסף של ווינטו, אויבנו. ואם זה נכון, הרי שני הרובים האחרים שייכים ללבן הפנים, אולד שטרהנד; אלה הם רובה־הנרי ו’קוטל הדובים'. הנכונה היא השערתי?”

הסינים החרישו לשמע השאלה הזאת, אשר הופנתה אליהם. הם ראו, כי אינדיאנים הם העומדים לפניהם ופחדו מפניהם. הם רעדו, ממש, והיו פחדנים יתר על המידה, מכדי העז לנוּס על נפשם.

“דברו!” נתן עליו בקולו. “השייכים רובים אלה לאולד שטרהנד ולווינטו?”

“כן”, הפיק הסיני, שדיבר עד עתה, תשובה נשימית.

“משמע, שגנבתם אותם?”

הנשאל החריש שוב.

“רואה אני, שהנכם כלבים צהובים (סינים), שאנשים כאלה לא היו מפקידים בידיהם את רוביהם לעולם. אם לא תודה, אתקע מיד את הסכין בגופך. דבר!”

רק אז נזדרז הסיני להודות: “לקחנו אותם בחשאי”.

“אוף! ובכן נכוֹן הדבר! ווינטו ואולד שטרהנד מרגישים את עצמם, כנראה, בטוחים ביותר, אם הסכימו להיפרד כאן מרוביהם. הנכם גנבים. היודעים אתם את אשר אעשה לכם? בני מות אתם!”

לשמע הדברים האלה, נפל הסיני על ברכיו, הרים את ידיו והתחנן: “אַל נא תהרגנו!”

“בעצם היינו צריכים לנטול מכם את נפשכם; אך נשלח אתם לנפשכם, אם תעשו כאשר אצוה עליכם”.

“אמור נא זאת, אמור! אנו נציית!”

“טוב! מדוע גנבתם את הרובים? הן לא תוכלו להשתמש בהם, כי אינכם ציידים”.

“רצינו למכור אותם, כי שמענו, ששויים רב מאד”.

“אנו נקנה אותם מכם”.

“באמת? באמת? האומנם?”

“אני הנני ראש שבט הקומאנצ’ים. שמי הוא טוקבי קאווה, שפירושו בלשון לבני הפנים הוא ה’מוסטאנג השחור'. השמעתם עלי?”

אכן, הם שמעו עליו. אך הדברים, אשר שמעו, היו רעים כל כך, עד כי הסיני ענה, כשהוא אחוז אימה ופחד: ה’מוסטאנג השחור?' כן, אנו מכירים אותך!"

“אם כן, הרי יודע אתה, בודאי, איזה ראש שבט אדיר ומפורסם אני, וכי כל מה שאני אומר הוא אמת ויציב. אני קונה ממך את הרובים”.

“כמה תתן תמורתם?”

“יותר ממה שהיה נותן לכם כל אדם אחר”.

“מה?”

“את חייכם. על גניבה כזאת נוהגים לענוש את הגנב עונש מות; אולם אני נותן לכם את חייכם תמורת הרובים”.

“את החיים? רק את החיים?” שאל בעל המחלפה, תוך רעדה ואכזבה.

“האין זה די?” נתן עליו האדום בקולו. “היכולים בחורים כמוכם לקבל יותר מאשר את החיים? מה תרצו עוד?”

“כסף”.

“כסף? כלומר מתכת? אם רצונכם במתכת, יכולים אתם לקבל גם אותה, בצורת הברזל של סכינינו; הן כל כך חדות ומחודדות, שתוכלו לקבל מזה די הצורך. הרוצים אתם בזאת?”

“לא, לא! חוסה עלינו!” נאנק הסיני. “אנו רוצים לחיות; קח לך את הרובים!”

“זהו מזלך, חפרפרה צהובה! ועתה שמע, מה שהנני מצוה עליכם עוד! אולד שטרהנד ווינטו ירגישו עד מהרה, כי רוביהם נעלמו; תתחולל שם מהומה רבה; הם יחפשו ויחקרו. מה תעשו אז אתם?”

ציור 6.png

“אנו נחריש”.

“מוכרחים אתם לעשות זאת. אסור לכם להשמיע מלה, אף לא מלה אחת, אחרת יטלו מכם את נשמתכם, כי הנכם גנבים. אולם גם עלינו אסור לכם לדבר, כי כאשר ייודע להם, שפגשתם בנוּ ודיברתם אתנו, ינחשו את הכול, ואתם תלכו לאבדון. התצייתו לפקודתי זו?”

“אנו נשתוק, כאילו היינו מתים!”

“דבר זה דורש אני מכם, כי אם תגלו, שאנחנו היינו כאן, נבוא הנה ונינקם בכם; אז תמותו תוך אלפי עינויים. ועתה שאלה אחת: הידועים לכם השמות אילצ’ט והאטאטיטלה (‘רוח’ ו’חזיז')?”

“לא”

“אלה הם שמות סוסיהם של ווינטו ואולד שטרהנד. היודעים אתּם היכן הם עומדים?”

“במחסן, הנמצא שם מאחורינו. שמענו, שהעבירום שמה”.

“אם כן, גמרנו אתכם את הענינים. זכרו, אפוא, את התראתי ושימו יד לפה! עתה יכולים אתם ללכת!”

הוא בעט בכל אחד מהם בעיטת בוּז, אחר נעלמו הסינים חיש בחשכת־הלילה, כשהם שמחים על כך, שנפשם נשארה להם, לפחות, לשלל.

“אוף! יותר מזה לא יכלה ההצלחה להאיר לנו את פניה!” אמר ראש השבט אל אנשיו, בטון מלא סיפוק. “בידינו נמצאים עתה רובה הקסמים, ‘קוטל הדוּבים’ ורובה הכסף. ועתה נקח לנו גם את הסוסים, שמלבד המוסטאנג שלי אין בכלל כדוגמתם”.

“הרוצה טוקבי קאווה ללכת אל המחסן?” שאל האיש, שהיה בצריף כמרגל בשם יובארובה.

“החושב אחי, שעלי להשאיר כאן את הסוסים האלה? אלמלא היה קיים המוסטאנג שלי, היו אלה הסוסים הטובים ביותר מים עד ים. נקח אותם, כי שויים אינו נופל, בודאי, משויים של הרובים, שלקחנו מידי הבחורים הצהובים, ארוכי המחלפות”.

הם התגנבו חרש אל המחסן, שדלתו לא היתה סגורה במנעול של ממש, כי אם בבריח, והיטו אוזן קשבת. מבפנים בקעו קולות של רקיעת פּרסות סוסים. בתוך המחסן שררה אפילה גמורה. שומר לא היה שם, כנראה, כי אילו היה שם, היה משאיר מעט אור בפנים. ראש השבט הזיז את הבריח לאחור, פתח, במקצת, את הדלת, התיצב כך, שלא יוכלו לראותו מבפנים, וקרא פעמים אחדות בלחש, בשפה האנגלית, אל תוך חלל המחסן, כאילו זה היה מכּרוֹ של השומר, הנמצא בפנים. אך כל תשובה לא נתקבלה. על כן נכנסו ארבעת האינדיאנים פנימה.

סוסיהם של שני בני טימפה הועברו בתוך המחסן לאחור; הסוסים השחורים עמדו בחזית. ראש השבט הבחין בדבר מיד, על אף האפילה.

“הם עומדים פה”, אמר. “הישמרו לנפשכם! לרכוב עליהם לא נוכל, כי אינם מכירים אותנו; עלינו לנהוג בהם וגם אז יהיו לנו אתם קשיים בחוץ, כשירגישו בדבר, שהם נהוגים אל מקום אחר ואדוניהם אינם אתם”.

הסוסים הוּתרוּ בזהירות והוּבלו החוצה אט אט. הם הלכו, אמנם, אחרי הקומאנצ’ים בלי התנגדות, אך באופן כזה, שהבליט מידה מסוימת של חשדנות מצידם. הדלת נסגרה שוב בבריח, אחר התרחקו האינדיאנים עם שללם היקר. הרפש העמוק והרך, שנתהוה כתוצאה מהגשם, גרם לכך, שצעדיהם של האנשים והסוסים לא נשמעו כלל.

טוקבי קאווה היה שמח וטוב לב אחרי שהפיק את זממוֹ ועוֹלל תעלולים כאלה לשני האנשים המפורסמים, השנואים עליו כל כך. הוא היה בטוח בהצלחתו וכן היה משוכנע, שבאותו ערב ביצע את מעשהו במלוא הערמה וללא כל משגה.

ואף על פי כן טעה.

בחשבונו שכח פרטים חשובים אחדים: את חריפוּת שכלם של שני האנשים, שרכושם נגנב מהם, ואת תכונותיהם המיוחדות ואילופם המעולה של הסוסים, שלא היו רגילים לציית לאנשים זרים בלי רשות בעליהם.

אך המשגה הגדול ביותר, שעשה, היה בזה, שגילה לסינים את שמו. הוא היה, אמנם, בטוח, שהם לא יגלו מאומה, אך לגבי אנשים כווינטו וכידידו הלבן היה זה צעד של חוסר זהירות, שאין לו כפּרה.


 

פרק שני: בבקעת הסלעים


קורא יקר, השמעת מימיך על ה“מוסטאנג הלבן”? דברים רבים נכתבו וסוּפּרוּ עליו. ציידים לבנים ואדוּמים רבים סיפרו, כי ראו בעיניהם את ה“מוסטאנג הלבן”, ואכן, ראה ראוּהוּ ובכל זאת – – לא ראוהו; ה“מוסטנג הלבן” היה אגדה, סיפור בדים, פרי הדמיון, שהיה לו, אמנם, רקע מציאותי. בימים, בהם היו הפּרריות רחבות הידים מאוכלסות עדרי ראמים וסוסים, לאלפים ולרבבות, שהיו נודדים באביב צפונה ובסתיו – דרומה, יכול היה צייר זהיר לראות פעם בעיניו את ה“מוסטאנג הלבן”, אולם רק צייד זהיר, שידע להתקרב אליו בחשאי. כי ה“מוסטאנג הלבן” היה המנוסה והפיקח ביותר מבין כל הסוסים הזכרים, שעמדו, ביום מן הימים, בראש עדר של סוסי בר. מבטוֹ היה חודר בעד הסבך העבוֹת ביותר; אזנו היתה קולטת את רחש צעדיו של הזאב, במרחק של אלפי פסיעות, ונחיריו האדומים, הכהים היו קולטים את ריחו של האדם ממרחק רב עוד יותר. לעתים רחוקות ביותר קרה, שצייד הצליח להוציא, באמצעות פלצור, סוס מתוך עדר, אשר בראשו פּסע ה“מוסטאנג הלבן”. מעודו לא ראה איש את ה“מוסטאנג הלבן” בלחכוֹ עשב. לא היה לו זמן פנוי לכך. תמיד היה מתרוצץ, בלי הרף, בקפיצות עזוֹת סביב עדרוֹ, שהיה רועה לו בנחת, כדי שיוכל להשמיע, למראה הסימן הקל ביותר של סכנה, את צהלתו הצרחנית, שצלצלה כעין תרועת חצוצרה, ואשר הישמעה היו הכל נסים מנוסת בהלה, כבתוך סערה.

מסופר, כי פעמים אחדות הצליחו לנתקוֹ מעל עדרוֹ; רצו לצודו, אותו לבדו. הוא הצליח להימלט בדהרה; רודפיו דהרו אחריו תוך ניצול כל הכוחות של סוסיהם, ואף על פי כן לא הצליחו להשיגו, וכאשר התמתח אחרי כן ונעלם, בטוסו כחץ מקשת, הרחק, בקצה האופק, נוכחו הציידים לדעת, שרק שיטה בהם, כדי להרחיקם מעל עדרו. ואקירו (רועה רוכב) אמיץ, שהיה מאומן ברכיבה, סיפר, שפגש בו פעם לבדו ורדף אחריו עד לקאניון (בקעה תלולה) עמוק; ה“מוסטאנג הלבן” קפץ, לפי סיפורו, בלי כל היסוסים, אל תוך הבקעה, עד לעומק של מאות רגל ושם המשיך בדהרתו. הואקירו נתן חיזוק לסיפורו בכל מיני שבועות ואלֹת, וכל אלה, אשר שמעו את דבריו, האמינו בהם. בחברה של ציידים מהמערב, שהיו אנשים רציניים ומנוסים ביותר, סיפר האסיינדירו (בעל אחוזה) מהסיירה, שפעם שיחק לו המזל והוא הצליח למשוך את ה“מוסטאנג הלבן” עם כל עדר סוסי הבר שלו אל תוך קוראל (גידרה גבוהה לתפיסת בהמות בר), אך הסוס הלבן המופלא קפץ והתנשא, כעוֹף, מעל לגידרה, שהגיעה עד לגובה של עשרים רגל, ונמלט על נפשו; איש לא הטיל ספק בדבר.

כך סיפרו הזקנים, וכך סיפרו גם הצעירים; ה“מוסטאנג הלבן” היה, כנראה, לא רק מחוסן מפני כל פּגיעה, כי אם גם בן אלמוות, עד אשר נעלם מהסאבאנה, עם עדר הסוסים האחרון, שנראה שם. ה“תרבות” האכזרית רצחה את הראמים והמוסטאנגים, אולם גם כיום מופיע פה ושם, איזה צייד מערבי זקן, הטוען שהסוס הלבן, שאין להשיגו לעולם, איננו פרי הדמיון, כי הוא עצמו ראהו במו עיניו.

אכן, לא היה זה סיפור בדים, ובכל זאת היה זה רק פרי הדמיון; הוא לא היה קיים מעולם, ואף על פי כן היה קיים; אלה, אשר ראוהו, לא ראו מעשה תעתועים, אך הם טעו, כי ה“מוסטאנג הלבן” לא היה סוס יחיד, כי אם סוסים רבים כאלה היו במציאות.

לכל עדר של מוסטאנגים היה מנהיג, תמיד זכר, תמיד החזק, החסון והפיקח ביותר, כי את העמדה הזאת היה רוכש לו בכוח ובערמה, ובזכות התכונות האלה היה שומר על עמדה זו. אם היה מצליח להתגבר על כל יריביו, היה כל העדר מציית לו, עד הסייח הצעיר ביותר. אם עד היום רוֹוחת הדעה, שהסוסים הלבנים הם החסונים ביותר, הרי בפרריה היתה זו עובדה, מחוץ לכל ספק. נוסף על כך, היו הציידים חסים על המוסטאנגים בהירי הצבע; לא עלה על דעתו של שום אדם בר־דעת, לצוד לו סוס לבן לרכיבה, כי סוס כזה נראה ממרחק רב ומסכן את רוכבו. משום כך יכלו סוסים אלה להתפתח ולהגיע למלוא כוחם. מלבד זה יש אינסטינקט טבעי לכל סוס בהיר צבע, המצוה עליו להיזהר יותר מסוס כהה. כן דרוש לעדר מנהיג, שייבדל בצבעו מהנשארים, למען אשר יהיה קל לגלותו. במידה שדרגתו של איזה קצין היא גבוהה יותר, באותה מידה מזהירים יותר סימני ההכּר שלו. מה שמשיג לו האדם בדרך מלאכותית, מעניק הטבע ליצוּר חי אחר. בזה נעוצים שרשי העובדה, שבראש כל עדר של סוסי בר עומד, כפי שידוע לכל צייד במערב, סוס לבן.

מאחר שסוסים בהירים אלה, שבראשם העדרים, היו החסונים, הזריזים, היציבים והרתחנים ביותר, טבעי הדבר, שלסוסים אלה קל יותר להימלט מפּח, שנטמן להם, מאשר לכל סוס אחר. כל צייד במערב ראה סוס לבן כזה והתפעל על זריזותו ותבונתו; הוא היה מספר על כך ושומע סיפורים כאלה גם מפי אחרים; החיים בסאבאנה העצומה היו מעוררים את הדמיון; רבים היו הסוסים הלבנים האלה, אך אט אט יצר כוח הדמיון מכל אלה סוס לבן אחד ויחיד, את ה“מוסטאנג הלבן”, שנראה בכל מקום, אך לא ניתן להיתפס בכף.

בימיהם של ווינטו ואולד שטרהנד היה קיים גם “מוסטאנג שחור”, שגם עליו סופרו דברים דומים, ובכל זאת שונים. הוא לא היה סוס בר, כי אם סוס מבוּיית, ואף מאוּלף כהלכה, שנמצא ברשותו של ראש שבט הקומאנצ’ים – נאיני. גם עליו היו מספרים נפלאות. הוא היה מחונן בכל הסגולות הטובות, במידה שלא היו ידועות לפניו; הוא לא נפצע בשום קרב, לא כשל ולא נפל מעודו, לא הושג מעולם על ידי רודף וגם לא מת. הסוס הזה היה חי עוד בימי האבות; הוא יצא עם הסב שלם אחרי כל הקרבות; אחרי כן נשא על גבו את האב והעבירו בשלום דרך כל מצוקות המות, ועתה שמר כל סגולותיו אלה בידי ראש השבט של היום במידה מופלאה כל כך, עד כי הלה כינה את עצמו בשם “טוקבי קאווה”, כלומר ה“מוסטאנג השחור”, לכבודו הוא ולכבוד הסוס.

כשם שהאינדיאנים היו משוכנעים, כי הרובה, שכוּנה, ‘רובה־הנרי’, של אולד שטרהנד הוא רובה קסמים, כן היו משוכנעים גם – מלבד בני שבט הנאיני המקורבים אל ראש השבט, כמובן – שה“מוסטאנג השחור” הוא סוס קסמים. אמונה זו הביאה לבעל הסוס רוב כבוד ותועלת. בני־האדם היו נזהרים מבוא בריב אתו או עם שבטו, כי חשבוהו לבלתי פגיע, כמו סוסו; הוא היה בלתי מנוּצח. הוא היה איש חכם וידע לנצל את הפּחד הזה ברוב ערמה; ההצלחה לא איחרה לבוא ובטחונו גבר מיום ליום. גאוותו ואכזריותו גברו אף הם; הוא הפך לאויבם האכזרי ביותר של כל הלבנים ושל כל מתנגדיו האדומים והחל להאמין בעצמו, בסופו של דבר, שאין אדם, אשר יוכל להתמודד אתו.

ברור, שאין לחשוב, כי אותו “מוסטאנג שחור” היה סוס אחד ויחיד, כי אם היו אלה סוסים אחדים; הם היו צאצאיו של אותו סוס ראשון, דומים בצורתם ומעולים באותה מידה. הערך הזה היה מחוץ לספק, ועל כן טבעי היה הדבר, שראש השבט, בבואו לגנוב, במחנה יער האשוּחים, את שני סוסיהם השחורים אל אולד שטרהנד ושל ווינטו, אמר בגאון: “אלמלא היה קיים המוסטאנג שלי, היו אלה הסוסים המשובחים ביותר מים עד ים”. הוא נתכוון בזה לאוקינוס האטלנטי ולאוקינוס השקט, כלומר לכל אמריקה הצפונית. אם דעתו זו צדקה, על כך אפשר, אולי להתווכח.

ציור 7.png

במחנה לא הקדימו, באותו ערב לשכב לישון כמו בערבים אחרים. נוכחותם של האורחים המפורסמים גרמה לכך, שהאנשים נשארו ערים אחרי הארוחה. המהנדס ישב עם ווינטו, עם אולד שטרהנד ועם שני בני טימפה ליד אחד השולחנות, ושם סוּפר סיפור אחר סיפור. ליד השולחן השני ישבו המשגיח והסוכן, שהאזינו, לרוב, תוך שתיקה והיו משתתפים, רק פה ושם, באיזו מלה בשיחה שהתנהלה. אליהם נצטרף שוב המסטיצה, שישב באלם גמור, אך היטה אוזן קשבת לכל מה שדוּבּר. ווינטו ואולד שטרהנד העמידו פנים, כאילו לא הבחינו כלל בנוכחותו; הוא לא הרגיש אף במבט אחד, שהם הפנו לעברו, ואף על פי כן לא הסיחו את דעתם ממנו, עד כי גם הקלה שבתנועותיו או בהעויותיו לא נעלמה מעיניהם.

אותה שעה סיפר קאז על אחת מהרפתקותיו, והנה רמז לו ווינטו, שישתתק ויטה אוזן.

הם האזינו ועד מהרה קלטה אזנם שעטות מהירות של פרסות סוסים, שקרבו יותר ויותר, בהתיזם את הבוץ במשק קולני, עד כי נעצרו לפני הדלת. לפתע נשמעה התנשפות מיוחדת במינה, מין צהלת גיל.

“אוף!” קרא ווינטו, בהזדרזו לקום ממקומו. “אין אלה סוסים זרים”.

אולד שטרהנד קם, אף הוא, ממקומו והסכים לדבריו: " לא, לא זרים הם, אלה הם סוסינו. כיצד הגיעו לכאן? מה דעתו על כך, אדוני המהנדס? הן הוא עצמו סגר את הבריח של דלת המחסן, כאשר הלכנו משם?"

“כן, זאת עשיתי. אחד הפועלים פתח, כנראה, את השער והסוסים ברחו משם”. “ברחו? היו קשורים היטב! אותו איש לא הסתפק בפתיחת הדלת כי אם התיר גם את הסוסים, ובזה נש משהו מוזר. – ירשה נא לי, אדוני, שאקח את הפנס הזה!” בקשה זו הופנתה אל המוזג, שישב ליד שולחן המוזג שלו. מעל לשולחן תלוי היה פנס זכוכית מוגן בפני הרוח, שאולד שטרהנד נטלוֹ עתה מהמסמר, שעליו גם המסטיצה, שלא ידע, כמובן, מאומה, על כך, שסבו האדום גנב, קודם לכן, את שני הסוסים.

שני הסוסים עמדו, באמת, בחוץ וקידמו את בעליהם באותות של התרגשות יתירה. הם התנשפו, כשכשו בזנבותיהם, הניעו את אזניהם, הרימו את רגליהם הקדמיות, ממש כמו כלבים, בקדמם את פני אדוניהם בשמחה. אולד שטרהנד האיר בפניהם, אחד קרא, נדהם כולו: “חזיז ורעם! מה זה? הסוסים אינם באים מהמחסן! התבוננו נא אל הזוהמה והרפש, המכסה בשכבה עבה את גבם! הם דהרו: הם היו הרחק מכאן! אולם היכן ועם מי?”

“עם מי?” שאל המהנדס. “עם שום אדם לא, כמובן! על דעת מי יעלה, לצאת לטיול באפילה כזאת ובשעת מזג אויר כזה ברכיבה על סוסים זרים?” “ברכיבה? הייתי רוצה לראות את האיש, שיצליח לעלות על גבו של אחד הסוסים האלה בלי רשות מאתנו! איש לא ישב עליהם, כי, ראו נא, האוכפים מכוסים רפש”.

אם כן, צדקתי! מישהו פתח את המחסן; באותו זמן ניתקו הסוסים ופרצו החוצה. הם התרוצצו מעט ועתה חזרו; זה הכל. אך אני אחקור בדבר, מי אשם בדבר. איש אינו רשאי לחפש משהו במחסן בשעות הלילה."

ליד המושכות של אחד הסוסים היתה קשורה רצועה, ששימשה, כנראה, כפלצור, אך ניתקה. אולד שטרהנד בדק את הרצועה, הטיל באפאצ’י מבט חטוף, רב־משמעות ואמר למהנדס: “הוא צדק, אדוני, הסוסים ניתקו. יבוא נא אתנו! עלינו לקשרם כראוי. האדונים הנשארים אינם צריכים להטריח את עצמם.”

הוא אמר את הדברים האלה בטון של שקט ובטחון, עד כי הם פעלו את פעולתם. המשגיח והסוכן חזרו עם המסטיצה אל מקומותיהם בצריף. קאז והאז רצו ללכת אחריהם; והנה ניגש אליהם אולד שטרהנד ולחש על אזנם: “פתחו נא בשיחה עם בן התערובת, ואל נא תתנו לו לצאת עד שובנו!”

“מדוע זה, מר שטרהנד?” שאל קאז.

“דבר זה ייודע לכם אחרי כן. עתה החזיקו בו! היו מנומסים ואדיבים אליו!” “ואם ירצה, דוקא, לצאת? הנמנע זאת בכוח?” “לא, יש להימנע מזה. אולם הרי לא יקשה ממנו לעצרו על ידי סיפור מרתק!”

ציור 8.png

“גם אני סבור כך. אספר סיפורים מופלאים אחדים וגם בדיחות טובות אחדות, בדיוק כמו אצל יורשי טימפה. בוא, האז הזקן!”

הם נכנסו. ווינטו אחז במושכות הסוסים, כדי לנהוג בהם. אולד שטרהנד האיר לפניהם את הדרך. המהנדס פסע לצידם ואמר, בהניעו את ראשו: “איני מבין אותו, אדוני. בתחילה נוהג הוא בנחת ומצדיק את דברי, ואחרי כן הוא מטיל על שני האדונים האלה משימות, כאילו אין לתת כלל אימון ביאטו אינדה.” הסויתי את עצמי מטעמי זהירות. הסוסים נגנבו ונסחבו מכאן, אך בדרך ניתקו וּברחו."

“לא ייתכן!”

“כן הוא הדבר; אני מבטיחהו!”

“ואילו היה כן, הייתכן, שיאטו אינדה הוא הגנב?”

“לא, אך המסייע בידי הגנב. אולם יבוא נא, ראשית כול, אל המחסן, ושם יתברר לנו, מי ביצע את הגניבה.”

“כיצד יברר את הדבר?”

“הקרקע המרוככת תגיד לנו את זאת.”

ובעודם מדברים, הגיעו עד למחסן. המהנדס רצה להזדרז ולגשת שמה. אך אולד שטרהנד אחז בזרועו ועזרו, בהזהירו אותו: “אל נא בחפזה! כי זה עלול לקלקל לנו את הכול.”

“מה?”

“העקבות שאני רוצה לראותם. אם הוא יכנס, אי־אפשר יהיה להבחין בהם כראוי.” “נכון! אנשים כמונו אינם חושבים כלל על אמצעי זהירות כאלה.”

אולד שטרהנד התוה קשת, לבל יגיע בדרך ישרה אל הדלת, כי אם מאחור, כדי לשמור, על ידי כך, על העקבות, שקיוה למצוא. אחר ניגש לדלת והאיר על סביבתו. ווינטו הניח את הסוסים, ניגש אליו והתכופף אף הוא.

“אוף!” קרא. “אלה הם מוקאסינים אינדיאניים!”

“כך חשבתי!” אמר אולד שטרהנד, בהניעו את ראשו. “אדומים היו כאן. אולם כמה היו?”

“זאת יראה אחי, כאשר נלך לפי העקבות, מהמחסן והלאה. כאן מעורבים עקבות אדם עם עקבות סוסים.”

“עדיין לא! נשתהה עוד כאן! עקבות הפרסות מראים, באופן ברור, שהסוסים פסעו לאיטם. כזאת לא היו עושים, אילו נמלטו, אחרי שניתקו. הם הוצאו מהמחסן בזהירות יתירה.”

“המחסן סגור בבריח”, העיר ווינטו, בהצביעו על הדלת.

“הוכחה נוספת, שיש כאן ענין עם גניבה. אחרת, מי זה היה סוגר את הבריח?” הם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. שם לא נראה דבר לעין; הגנבים לא השאירו אחריהם כל עקבות. על כן הכניסו מיד את הסוסים וקשרום שוב, ושלושת האנשים המשיכו לבחון את העקבות. אחרי פסיעות אחדות נפרדו העקבות: ימינה נמשכו עקבות צעדים של בני אדם ושל סוסים, שמאלה נמשכו רק עקבות אדם.

“מכאן באו”, אמר אולד שטרהנד. “הרואה אחי ווינטו, כמה היו?”

האפאצ’י התבונן היטב אל הטביעות והשיב: “האדומים האלה לא היו די זהירים ופסעו זה אחר זה, על כן אפשר לראות, באופן ברור, שהיו ארבעה אנשים. הבה ונמשיך את דרכנו! העקבות מובילים אל מאחורי הצריף”.

כעבור זמן קצר הגיעו עד למקום, בו נפגשו שני הסינים עם האינדיאנים. העקבות נטשטשו, במקצת, על כן הואר המקום בהקפדה על ידי אולד שטרהנד. “אוף!” קרה ווינטו. “כאן עמדו האדומים שעה קלה ושוחחו עם שני אנשי מחלפות. כאן נראים עקבותיהן של הסוליות הישרות והגסות של הצהובים, באופן ברור למדי.”

“האם לא אמרתי כן? אמר המהנדס. מישהו מהפועלים היה במחסן!” “הבלים!” השיה אולד שטרהנד. במחסן לא היו, כי עקבותיהם אינם מגיעים שמה, כפי שהוא רואה. אינדיאנים היו כאן, קומאנצ’ים בכל אופן. אין זה דבר קל ערך בשבילכם!"

“הבלים! בודאי מסכנים, שרצו לגנוב לצרכי אוכל, אך, לרוע מזלם, נתקלו בסוסיכם.”

“אילו היה כן, הייתי מרוצה. אך חוששני, שהמצב הוא גרוע מזה. לאדומים היה, כנראה, איזה הסכם חשאי עם הסינים שלכם.”

“אוהו!”

“כן! הן רואה הוא, ששוחחו כאן אלה עם אלה. אלמלא היה קיים ביניהם איזה הסכם, היו האינדיאנים מחסלים את הסינים.”

“החושב הוא כן, אדוני?”

“אל נכון! ויראה נא: בתחילה עמדו כאן רק שלשה אדומים, הרביעי בא מכיווּן הצריף. המנחש הוא, מי היה האיש?”

שמא אותו יובארובה, שהוא לא רצה לשחררו?"

“כן, זה היה הוא.”

“אם כן, רוצה הייתי לדעת, מי מהסינים שלי היה כאן. ארוכי המחלפות האלה יישמרו, כמובן, לנפשם ולא ירצו להודות.”

“אף על פי כן נצליח לגלות את הדבר. לפי שעה נסיח את דעתנו מהם ונעסוק רק באדומים. בואוּ!”

עתה הוסיפו ללכת בעקבותיהם של שלשה אנשים, ולא של ארבעה, עד הגיעם אל המקום, בו עמד טוקבי קאווה עם המסטיצה ושוחח אתו לאחרונה ואשר משם חזר הלה אל הצריף. משם נמשכוּ העקבות אל הצד הקדמי של הצריף, אל המקום, בו חיכו הקומאנצ’ים למסטיצה. אחרי שבדקו גם את המקום הזה, אמר אולד שטרהנד: “עתה ברור לי הכל. הגיעו הנה ארבעה קומאנצ’ים. שלשה חיכו והרביעי נכנס אל הצריף, כדי לתת אות למסטיצה, שיצא החוצה. הלה יצא הנה; אך כיון שלא הרגישו את עצמם כאן די בטוחים, פנו אל אחורי הצריף. על כן חיפש כאן ווינטו לשוא ולא מצא כלום. המסטיצה שוחח עם שלשת האדומים וחזר, אחרי כן, אלינו; והם פנו אל המקום, בו חיכו ליובארובה. הלה בא, וכאשר רצו להתרחק, נתקלו בשני הסינים.”

“אך לשם מה התהלכו אלה שם?” שאל המהנדס. “שמא נבדוק גם את עקבותיהם?” “עדיין לא. עלינו לחזור, תחילה, אל המסטיצה. עליו לברוח.” “לברוח?” השתומם המהנדס. “איזה רעיון!”

“כיצד?”

“אם הנהו איש הגון, כפי שהוא נראה בעיני, הרי אין לו צורך לברוח, ואם הנהו נוכל, הזומם להסגירנו בידי האינדיאנים, הרי אסור לי לתת לו להימלט.”

“כך חושב הוא, אך דעתי שונה מדעתו. הוא הנהו נכדו של ראש הקומאנצ’ים טוקבי קאווה והתגנב לכאן במסווה של אדם הגוּן, כדי להסגירוֹ בידי סבו האדום. הלה שלח אליו היום ארבעה שליחים, כדי לקבוע את מועד ההתנפלות ואת אופן ביצוּעה. ייתכן גם, שאף טוקבי קאווה עצמו היה כאן. מה דעתו של אחי ווינטו על כך?” “ה’מוסטאנג השחור' היה פה”, השיב האפאצ’י בודאוּת כזו, כאילו ראהו בעיניו.

“בודאי! כי רק על דעתו של לוחם כזה היה יכול לעלות הרעיון, לגנוב את סוסינו. הוא שמע שאנו נמצאים כאן, על כן ידחה את ההתנפלות על המחנה, עד אשר נעזבנו אנו. אך למען בטחונו הוא יש הכרח בדבר, לגלות, איזו מזימה הוא חורש עליו ומתי עומדים לבצעה. אך דבר זה לא יוכל לברר, אם המסטיצה יישאר כאן”. “אדוני”, השיב המהנדס בחוסר אמון, “יודע אני מי הוא וכיצד עלי להעריכו, אך דבריו הם חידה בעיני. עלי להאמין לו, ברוב פחד, שהאדומים חורשים עלינו מזימות, כי אחרת לא היו שולחים הנה גששים; אך הדברים, שעלי לדעת על כך, יכול אני להוציא באופן הברור והמדוּיק ביותר, מפי המסטיצה עצמו, אם הנהו, באמת, כפי שהוא טוען, בעל בריתם של האדומים.”

“הסבור הוא שיגלה לו את הדבר?”

“אכריחהו לכך!”

“הבלים! אינני מתאר לי, כיצד היה מבצע את הדבר! יש רק אמצעי בטוח אחד, שיאפשר לנו לגלות את הכל: עלינו להטיל עליו אימה, כדי שיזדרז לברוח.” אך כשלא יהיה עוד כאן, בודאי נוכל להציל מפיו דבר, מר שטרהנד!" “להפך. האם לא שמע, שאנו אומרים לרכוב מחר אל מעיין האלמונים?”

“כן.”

גם המסטיצה שמע את הדבר ויודיע על כך לאדומים. הנני משוכנע שאף הם יבואו שמה, כדי לארוב לנו ולתפסנו. אך אנו לא ניתפס בכף, כי אם, להיפך, נרגל אותם."

“אדוני, זה מסוכן!”

“בשבילנו לא, ובשבילו יש לדבר ערך רב, שידע מה מצב הענינים.”

“כיצד ייודע הדבר לי? האומר הוא לשוב הנה?”

“אם ייודע לנו, שהוא נתון בסכנה, נחזור הנה, בלי כל ספק, כדי להיות לו למגן. אך היום עליו להבריח את מסטיצה.”

“ואם לא יברח?”

“הוא יברח! היכן רגיל הוא לישון? עם הפועלים?”

“לא. הוא הקים כאן, מאחור, בין השיחים, וויגוואם (אוהל) אינדיאני למחצה.” “לבל יוכלו לעקוב אחריו. נכון! היש לו סוס?”

“כן. הוא קשור תמיד אל מוט, בקרבת הוויגוואם הזה.”

“טוב! אחי ווינטו יגש עתה שמה ויתחבא, כדי לעקוב אחריו בשעת הבריחה. ואנו ניכנס אל הצריף ונפיח בו את הפחד הדרוש. אך קודם לכול יתאר נא לווינטו, בדיוק, את מקומו של הוויגוואם.”

ווינטו השתתף בשיחה הזאת רק במלים מעטות; הוא הקשיב עתה, תוך שתיקה, לתיאור המקום ואחר חמק משם. זה היה מנהגו מאז ובשביל אולד שטרהנד היתה זו הוכחה נאמנה, שהוא מסכים לכל דבריו ותכניותיו. אחרי שהתרחק, נכנסו שניהם אל הצריף. הם מצאו את המסטיצה, כשהוא שקוע בשיחה ערה עם שני בני טימפה. הוא העיף מבט חשאי, חשדני ובוחן לעבר הצייד הלבן, והלה העמיד פנים, כאילו לא הרגיש כלל בדבר. קאז הטוב הפסיק את סיפורו ושאל: “ובכן, מר שטרהנד, מה היה מצב הדברים במחסן?”

“אין להעלות כלל על הדעת, שהו היתה גניבה. שכחנו לסגור את הדלת בבריח, ובודאי חדר שמה איזה סוס והבהיל את סוסינו. הם ניתקו ממקומם וברחו הרחק, אך , למזלנו, מצאו שוב את הדרך חזרה. מבחינה זו אין כל דבר מעורר דאגה, אך דבר אחר עשוי להדאיגני.”

“מהו הדבר?”

“אדומים היו כאן.”

“הן רק אחד היה? כוונתי לאותו איש, שכינה את עצמו בשם יובארובה, זה שהיה, קודם לכן, בצריף.”

“הוא לא היה כאן לבדו. היו עוד שלושה אדומים, שחיכו לו בחוץ.”

“חזיז ורעם!” קרא קאז, בהסיטו את כובע הקש שלו מעל מצחו. עוד שלשה נוספים2! משמע, שהבחור הזה היה מרגל?"

“אינני מפקפק בדבר ואני טוען, שכאן במחנה, נמצא איזה בעל ברית של האדומים.”

“לכל הרוחות! אם נכון הדבר, מי יכול להיות האיש הזה?”

“עוד מעט והדבר יוודע לכם. בואו כולכם, בכפיפת הגוף, כמו חתולים, אדונים; אני אראה לכם משהו!”

“היכן הוא מר ווינטו?” שאל קאז, בקומו ממקומו, ביחד עם כל הנשארים. “במחסן, אצל הסוסים, כדי לשמור שם, לבל ירגיזום שנית.”

כולם יצאו החוצה, גם הפועלים הלבנים; אך המסטיצה נשאר במקומו. למראה הדבר, פנה אליו אולד שטרהנד, בעצמדו כבר בפתח, ואמר: “ביקשתי מכולם, שיצטרפו אלי…!”

מבטו המאוּיים אמר יותר משאמרו דבריו. בן התערובת קם, בלי אוֹמר ודברים והלך אחריו. אולד שטרהנד החזיק שוב בידו את הפנס והוליך את האנשים אל עקבות רגליו של המסטיצה, כאשר הלך מהצריף אל הקומאנצ’ים, שחיכו לו. הוא הגיה אור על העקבות ואמר: “התבוננו נא אל העקבות האלה, אדונים! אלה הם עקבותיו של נוכל, שרצה להמיט שואה על כולכם. אחרי כן אראה לכם את הרגליים, המתאימות, בדיוק, אל המטבעים האלה.”

“להמיט שואה?” שאל המשגיח, אחוז בהלה. “כיצד?”

“הוא עומד בקשרים עם אויבים אינדיאניים, המתכוננים, כנראה, להתנפל על המחנה. הוא התגנב אל המחנה בשם מזויף, כדי להקל עליהם את הדבר.” “אינדיאנים? האומנם?”

“כן, האדוֹם, שהיה פּה, קודם לכן, היה מרגל, שנשלח הנה, כדי לקרוא לו. ראינום, כשהחליפו אותות זה עם זה.”

“מי הוא הנקלה הזה? יש לעשות משפט לינץ'! יאמר נא לנו, אדוני, יאמר לנו!” “אחרי כן! קודם כול, ברצוני להוכיח לכם את הדבר. אורים אתם, שהנני עוקב אחרי מטבעי רגליו, ועד מהרה אדע, לאן הם מוליכים.”

אולד שטרהנד המשיך ללכת בעקבותיו, עד אשר נעצר, הגיה אור על הקרקע ואמר: “ראו עתה! כאן עמדו שלשה אינדיאנים וחיכו לו, בשעה שהרביעי, שכינה את עצמו יובארובה, נכנס אלינו, אל הצריף, ורמז לו בסתר. התבוננו, למען אשר תהיו בטוחים, שמטבעים אלה הם של אינדיאנים!”

על כך השיב האז, במתחו, תוך כדי כך, בזעם את שפמו השחור והארוך: “אין כל צורך בשכנועים, אדוני. זה גלוי לעין כול, שיש לנו כאן ענין עם אדומים. חזיז ורעם! המחנה נתון בסכנה. יראה נא לנו את הבחור, כדי שנתלנוּ מעט! יש כאן די עצים בעלי ענשים טובים וחזקים.”

המסטיצה עמד אותה שעה ושמע, כמובן, את כל הדברים שדיברו. אולד שטרהנד היה מעביר, מפעם לפעם, את אור הפנס על פניו וראה את המבט התוהה והמפוחד, שנשקף מעיניו הכהות.

הם המשיכו במצעדם מסביב לצריף, שם נעצר אולד שטרהנד שנית ואמר: “אחרי כן הזדחלו הנה ונשתהו כאן זמן רב, כפי שתוכלו להסיק מהעקבות. כאן דיברו עלינו ועל ההתנפלות, שזממו לבצעה. אחרי זה התקדמו שלשת האדומים כברת ארץ, כדי לחכות ליובארובה, שחזר אליהם אל המקום הזה. אך הבוגד חזר מכאן אל הצריף.” “מי הוא זה? מי, מי, מי?” שאלו כולם מסביב.

“מיד, עוד מעט ותדעו! נתקדם עוד מעט לאורך העקבות, עד אשר יהיו ברורים די הצורך, כדי שאוכל להראות לכם, באיזו מידה מתאימה רגלו למטבעים. בואו, אדונים!”

כשהוליך שוב את האנשים אל הצד הקדמי של הצריף, עקב במבט חודר אחרי המסטיצה. הלה פסע עוד באיטיות פסיעות אחדות אחריהם, אחר קפץ, בקפיצות זריזות אחדות, לצד; הם לא ראוהו עוד. עתה הגיעה השעה. אסור היה לתת למסטיצה שהות לנשום לרווחה ולהעלות על דעתו, שעליו להישאר כאן ולהסתתר, כדי שיוכל לרגל את שוכני המחנה. על כן נעצר אולד שטרהנד כעבור זמן קצר ואמר: “כאן הוא המקום, בו ייודע לכם הדבר. יאטו אינדה יגש נא אלי ו – אה”, הפסיק, “היכן המסטיצה?”

“המסטיצה?” נשמעה השאלה. “הזהו האיש? זהו?”

“מובן שזהו! שמו איננו יאטו אינדה, כי אם איק סנאנדה והוא הנהו נכדו של ה’מוסטאנג השחור'. הלה זומם להתנפל על המחנה ושלח אותו לכאן, כדי שיתור אחרי ההזדמנות הטובה ביותר.”

לשמע הדברים האלה, נשמעו צווחוֹת, נהימות וקריאות אחרי הבורח, שהדהדו בתוך הבקעה. אך אולד שטרהנד החריש את קולותיהם בקולו האדיר: “לשם מה ההמולה המיותרת הזאת? הוא רץ אל הוויגוואם שלו, כדי לקחת משם את סוסו ולברוח. רוצו אחריו, כדי שלא יימלט!”

“אל הוויגוואם שלו?” נשמעו קולות מסביב. “כן, אל הוויגוואם שלו! אחריו, שמה, שמה, כדי לתפסו!”

הם רצו שמה ואולד שטרהנד נשאר לבדו עם המהנדס. “ובכן, מה יאמר עתה?” שאל בחיוך.

הוא ברח באמת! עלינו להודות לאלהים, שהביא אותו, אדוני, אלינו. אך ישמע נא! האין הוא שומע כלום, אדוני?"

“כן, שם הרחק דוהר סוסו; הוא נס על נפשו, רדוף אימה מפני השופט לינץ'. עתה לא יעלה כלל על דעתו להתחבא כאן, כדי לרגל אותנו. הצלחנו להיפטר ממנו”. “אך למשך איזה זמן? הוא ירכב אל הקומאנצ’ים ויחזור אתם.”

“אנחנו נירכב אחריו ונשוב הנה עוד לפניו. אל דאגה. השומע הוא את צווחוֹת אנשיו? הם מחפשים ואינם מוצאים אותו. אה, עתה מכלים הם את חמתם בוויגוואם שלו!”

הם ראו, שמעבר מזה, בין השיחים; מתנשאת להבה קטנה, הגוברת מרגע לרגע, על אף הלחות, ששרדה אחרי הגשם. הפועלים הציתו את הוויגוואם. לאור הלהבה ראו שניהם, שווינטו קרב אליהם, נעצר ואמר: “ווינטו ישב במארב ושמע, כי המסטיצה בא שמה בריצה ונכנס אל הוויגוואם שלו. והנה נקראה קריאת הנקם של האנשים, בן התערובת פרץ שוב החוצה, אחוז אימה, רץ מהר אל סוסו, קפץ עליו ונעלם. שמעתי את התנשפתו והסקתי מזה, שפחדו היה רב.”

עתה נוכל להמשיך את חקירתנו, שנפסקה קודם לכן", אמר אולד שטרהנד, “בלי לחשוש, שהוא עוקב אחרינו בסתר.”

הפועלים חזרו עתה, אחרי שרדפו, לשוא, אחרי המסטיצה. הם רצו לשמוע מפי אולד שטרהנד פרטים בקשר עם חשדו וכל הקשור עם זה; אך הוא דרש מהם, שייכנסו אל הצריף ויחכו שם שעה קלה; הוא יבוא מיד אחריהם ויסביר להם את כל הענין. אחר פנה שוב, ביחד עם ווינטו, המהנדס ושני בני טימפה, אל אחורי הצריף, במקום, בו ראה, קודם לכן, את עקבותיהם של שני הסינים, בלי לחֹקרם. לאור הפנס מצאו שוב את העקבות והחלו לפסוע בקו זה.

הם שיערו3, שהעקבות האלה יוליכו סביב שתי פינות של הבנין על לפתח הצריף, אך עד מהרה נוכחו לדעת, שאין הדבר כן, כי הם נמשכו עד לבית מגוריו של המהנדס, אל אחורי הבנין הזה. שם נשען על הכותל סולם, שהגיע עד לגג.

“אוף!” קרא האפאצ’י של המהנדס. “האם סולם זה נשען פה תמיד?”

“לא”, השיב הנשאל, בהניעו את ראשו בהבעת דאגה.

“ושמא עמד כאן הסולם, כאשר היינו, קודם לכן, בתוך הבית?”

“לי לא ידוע על כך כלום. הדבר חשוד בעיני מאד. מי יכול היה להיות כאן?” “הסינים, כמובן!” השיב אולד שטרהנד. “בודאי גנבו את חפציו, אדוני, וגם את חפצינו!”

“אוף, אוף!” הסכים האפאצ’י. “רובינו נעלמו”. “כן, אינם”, אישר אולד שטרהנד את דבריו, בלי כל התרגשות.

“וזאת אומר הוא בטון שקט כל כך, כאילו דובר כאן על גפרורים אחדים ולא על שלשת הרובים היקרים ביותר בכל המערב הפראי.”

“וכי מה בצע לנו בהתרגשות? היא עלולה רק להזיק. במידה שנשמור על מנוחת הנפש, נצליח, ביתר מהירות וביתר בטחון, להשיב את רובינו.” “אינני יכול לתאר לעצמי את הדבר, אולם אם נכון הדבר, מוכרחים הפרחחים האלה למסור לנו מיד את הרובים, ואני אגרש אותם מכאן, אחרי שאלקה אותם, כמעט על מות!”

“אין הם יכולים להחזירם לנו.”

“לא? מדוע?”

“כי הגניבה אינה נמצאת עוד בידיהם. עקבותיהם של שני הסינים מתחברים עם עקבות הקומאנצ’ים וחוזרים משם מיד. האדומים קיבלו מידיהם את הרובים.” “משמע, שהוא חושב, כי הרובים נגנבו, באופן מיוחד, בשביל האינדיאנים?” “ייתכן! אך מסתבר, שהסינים ביצעו, בתחילה, את הגניבה בשביל עצמם; וכאשר הלכו לטמון את הרובים, נתקלו באינדיאנים, שהכריחום למסור להם את הרובים.” “אולם אין לנו עדיין כל ודאות, שרוביכם נגנבו. בואו, ניכנס ונראה! נקוה, שטעיתם.”

“איננו טועים. יתבונן נא אל שלשת המטבעים האלה, אשר באדמה הנרפשת! אלה הם רק מטבעים של קתות רובים. כשירדו הגנבים מהסולם, שחררו לרגע את ידיהם והשעינו את הרובים על הכותל. שלשה מטבעים, אחד גדול, השני בינוני והשלישי קטן; אלה הם, ‘קוטל הדובים’, רובה הכסף ורובה־הנרי. אין כל צורך בהוכחות נוספות.”

“זה נכון; נכון בהחלט!” קרא המהנדס, למראה החורים שברפש. “אכן, אלה היו סינים! אולם מי הם שני אלה מבין הסינים הרבים?”

“אנו נגלה אותם. בראשו של צייד מערבי טוב יש די ווים לתליית פרחחים כלאה.”

“נקוה, אדוני. הייתי רוצה רק לדעת, כיצד עלה רעיון כזה על דעתם של הפּוחזים האלה; הן אין להם כל צורך בכל הזין האלה; אין הם יכולים להשתמש בהם. איזוֹ כוונה היתה להם בדבר?”

“גם בעיני זוהי חידה, אך היא תיפתר.”

על כך השיב קאז, בהיר השיער: “אינני יודע, אם זהו רעיון טוב או אוילי מצידי, אדוני, אך על דעתי עלתה איזו סברה.”

“איזו?”

“לפני בואכם, נסבה השיחה עליכם. דיברנו, כמובן, גם על רוביכם, שהם בעלי ערך רב, שאין לשערו כלל. ייתכן, שאחדים מאנשי המחלפות הצהובים האלה שמעו את הדברים ועל דעתם עלה הרעיון, לגנוב את כלי הזין יקרי הערך, כדי למכרם, אחרי כן, במחיר גבוה.”

“המ! רעיון זה איננו אוילי כלל וכלל, מר טימפה. ייתכן, שקלע אל המטרה. שני חלקי הצריף מובדלים זה מזה רק על ידי מחיצה דקה, המאפשרת לשמוע את הדברים, שמדברים מעבר לה. ואם אינני טועה, הרי ישבו שני סינים לבדם על ספסל, סמוך למחיצה הזאת.”

“זה נכון”, אישר המהנדס. “אלה היו שני מנהלי העבודה, שאנו משתמשים בהם כמתווכים.”

“האין להניח, שהם אנשים ישרים?” שאל אולד שטרהנד.

“זאת לא, אדוני! כל הבחורים האלה הם ריקים ופוחזים, מגדולם ועד קטנם. הם אינם גונבים, בשעה שאין מה לגנוב, ועקרונם הוא, שלא בלבד שאין בדבר משום חטא וחרפה, אלא רואים בזה מעשה טוב ונכבד, לגרום ללבנים נזקים, ככל האפשר. מתוך העובדה, שסיני הגיע עד לעמדה של מנהל עבודה, אין להסיק עדיין, שהוא ישר יותר מחבריו, כי אם להפך: שהנהו ערוּם יותר, ומשום כך הוא ראוי פחות מהם לאמוּן. שמא נעמיד את שני אלה לחקירה מדוקדקת?” “כן. אך קודם לכן, ניכנס לתוך הבית, כדי שיהיה משוכנע, כי הרובים נעלמו באמת”. המהנדס פתח את הדלת והדליק שם נר. לאור הנר אפשר היה לראות מיד, לא רק שהרובים אינם, כי אם גם באיזה אופן נגנבו, כי בתקרה פרץ, אשר בו חדרו הגנבים לתוך החדר.

עתה חזרו אל הצריף. כל הפועלים היו עוד עֵרים. גם אלה, שאר שכבו, קודם לכן, לישון, ישבו שוב אל השולחנות, כדי לשוחח על הדברים שנתרחשו. שני מנהלי העבודה ישבו במקומותיהם הקודמים; הם לא הרגישו את עצמם בטוחים וסקרו את הנכנסים במבטים בוחנים ומפוחדים. אולד שטרהנד פנה אליהם בדברים קצרים והזמינם: “בואו נא אתנו אל החדר הסמוך!”

הם קמו והלכו אחריו. בשעת מעשה לחש אחד מהם על אזנו של חברו: “שואט פּוט טק!”

אזנו החדה של הצייד המערבי קלטה את המלים האלה; כששמע אותן, פשוט חיוך חרישי ומרוצה על פניו. הדובר השתמש בשפת מולדתו, בלשון הסינית ודיבר בּלחש; הוא היה משוכנע, שאיש לא הבין את דבריו, כי אילו הגיעו דבריו אל אזנו של מישהו, הרי אין כאן, במרחק כזה מסין ובתוך הסביבה הפראית הזאת איש, אשר ישמע סינית. הוא לא העלה כלל על דעתו, שאולד שטרהנד היה, בנסיעות הממושכות למרחקים, גם בסין ורכש לו את שפת הארץ הזאת.

כשעמדו לפניו בחדר הקטן, העביר על פניהם מבט חד וחודר ואמר, בשלפו את אקדחו מחגורתו ובשימו את ידו על ההדק: “אתם נמצאים בארץ זרה. היודעים אתם את חוקי הארץ הזאת?”

הם נשאו את עיניהם בשחצנות, ואחד מהם ענה: “בארץ הזאת יש חוקים רבים, לאי־אלה מהם מתכוון הוא, אדוני?”

“החוקים, הדנים בגניבה.”

“את אלה אנו מכירים.”

“אם כן אמרו נא, מה דינו של גנב!”

“מאסר.”

“כן, אך לא בסביבה הזאת. כל הגונב כאן, במערב הפּראי, כלי זין או סוסים, נדוֹן למיתה ביריה או בתליה. היודעים אתם?” “שמענו על כך; אך דבר זה אינו נוגע לנו, כי לעולם לא נשלח ידנו ברכוש זר.”

“אל תשקר!”

“מה הוא מדבר, אדוני? לא שיקרתי! שמענו, כי הנהו איש גדול ומפורסם; אולם גם אנו איננו אנשים פשוטים, כי אם מנהלי עבודה, שאינם מרשים, כי יעלבו בהם!” “שטויות! הטון שלך ישתנה מיד, ריקא! אם תודו ביושר ובגילוי לב, ננהג בכם בסלחנות; אך אם תכחישו, אין לכם כפרה. אתם גנבתם את רובינו!”

האיש גילה הבעת פנים מיתממת, הניע ראשו כמשתאה והשיב: “גנבנו רובים? אנחנו? מנין לו חשד משונה זה? האם נעלמו רוביו?”

הוא אמר את הדברים האלה במין כנוּת ילדותית ובטון מלא תום, עד כי אולד שטרהנד הניף את ידו וסטר לו סטירה גסה על לחיו; הנפגע צנח ונתגלגל בין הכסאות עד לשולחן המוזג המרוחק, ובקושי הצליח לקוּם שם על רגליו. הצייד לא כיבדוֹ עוד במבט נוסף, כי אם פנה אל השני: “ראית זה עתה, כיצד אני מגיב על השקר והחוצפה. על כן גלה מיד את האמת! אתם גנבתם את רובינו!” “לא!” ענה הנשאל, על אף הכל.

“חדרתם לתוך ביתו של המהנדס?”

“לא!”

“כאשר רציתם לטמון את הרובים, חטפו אותם האינדיאנים מידכם?”

“לא!” עמד הסיני על דעתו בפעם השלישית, אך בטחונו רפה במידה ניכרת.

“בן אדם, הזהרתיך! שותפך דרש ממך, אמנם, שתכחיש, אך טוב יותר בשבילך, שתגלה את האמת.”

“מתי דרש הוא ממני דבר כזה, אדוני?”

“קודם לכן, כאשר קמתם ממקומותיכם.”

“אני איני יודע כלום, אדוני!”

“אתה יודע, כי שמעת, שלחש לך על אזנך: שואט פוט טק'!”

“כן, זאת אמר.”

“אם כן, מה פירושן של המלים הסיניות האלה?”

“פירושן: ‘בוא נלך אתו!’ הוא אמר זאת, כי נדרשנו ללכת אתו.”

“שמע נא, אתה ערוּם; אך אותי אתה לא תרמה. המלה ‘בוא’ היא בסינית ‘לאי’ והמלה ‘הלוך’ היא ‘קיאו’, אך פירוש המלים ‘שואט פוט טק’ הוא: ‘אסור להודות’ הרוצה אתה להכחיש זאת?”

הסיני, שעמד עוד ליד השולחן המוזג החזיק, עד עתה את ידו על לחיו הכואבת; אך עתה ספק כפיו בפחד; השני נרתע לאחור כדי שתי פסיעות, או שלש, הביט בצייד בעיניים פקוחות לרווחה ושאל בגמגום ואחוּז תדהמה: “מה? הוא – הוא – יודע – יודע – – לדבר סינית?”

אולד שטרהנד ניצל את רגע התדהמה, כדי להפתיע את הבחור, ונזדרז לשאלוֹ: “מי היה אותו אינדיאני, שחטף מידיכם את הרובים?”

הסיני נפל, בחוסר מחשבה, בפח, שנטמן לו, וענה, בלי היסוס: “הוא כינה את עצמו בשם ‘המוסטאנג השחור’, ראש הקומאנצ’ים.”

“פון ין פיט יי! פוט ין פוט יי!” צעק חברו, שעמד ליד שולחן המוזג. קריאת פחד זו פירושה הוא: “אל תוצא הגה אל תוצא הגה!”

“טיין נה, אגאי אין – שמים, אויה, אויה!” קרא שותפו, שרק עתה הגיע משהו להכרתו.

“דומוּ!” צעק אולד שטרהנד. “הן שמעתם כבר, שהשפה הסינית שלכם לא תועיל לכם! עתה נתגלה הכל ועוד הערב תיירו או תיתלוּ, אם תוסיפו להכחיש. ספרו נא לנו, בפרוטרוט, כיצד קרה הדבר, ואז יהיו לכם חייכם לפליטה.”

“חיינו לפליטה?” שאל הסיני השני, שלא היה קשה עורף כחברו. “אולם מה יהיה דיננו?”

“זה תלוי במידת גילוי הלב שלכם. אם לא תעלימו דבר, אף לא הקל שבקלים, יהיה גורלכם טוב יותר, מכפי שאתם יכולים לאחל לעצמכם.”

“אם כן אגלה הכל; כן, אני אספר!”

הסיני העיף מבט שואל בחברו, שרמז לו רמיזת הסכמה, כי עתה נוכח גם הוא לדעת, שמן הראוי להוציא את העגלה מן הבוץ ולא להכניסה עמוק יותר. בעודו מחזיק את ידו על לחיו הלוהטת, העֵז שוב, ועתה סיפרו שניהם, במקצת ביזמתם הם, במקצת כתשובות על שאלות, כיצד נתרחשו הדברים. אחרי שהתוודו על הכל, פנה אחד מהם אל אולד שטרהנד ואמר: “עתה יודע את הכול, אדוני; לא נותר לנו עוד דבר לגלות לו והננו משוכנעים, שהוא יחוֹן אותנו וישחררנו מכל עונש.”

לשמע הדברים האלה, התפרץ המהנדס: “מה זה עלה על דעתך, גנב? לפטור אתכם מכל עונש? בשום אופן לא! אך ברצוני להתיחס אליכם ברחמים ובחנינה ולהסתפק רק במאה מלקות.”

לשמע האיוּם הזה, הרימו שניהם קול נכאים. ווינטו השמיע “אוף!” מלא בוז ואולד שטרהנד שאל אותו: “על איזה עונש החליט אחי האדום?”

האפאצ’י הביט דקות מספר נכחו; אחר חלף מין חיוך למחצה על פני תוי הברונזה שלו: “העונש הזה”, ענה, בתארו בשתי ידיו את תנועת הקרקוף. הלבנים הבינו את משמעות הדבר, ופניהם הרצינו ביותר; הסינים לא הבינו את התנועה והביטו בפניו של אולד שטרהנד במבט שואל.

“כרעוּ כאן, לפני, על ברכיכם, סמוכים זה לזה!” ציוה עליהם. הם צייתו.

“הסירו את מצנפותיכם!”

הסירו מצנפותכם.png

הם הסירו את מצנפותיהם הנמוכות, נטולות המצחנים, מעל ראשיהם. כעבור רגע הבהיקה סכינו; הפועלים והפקידים, שהיו נוכחים, השמיעו קול פחדים, כי חשבו, שהוא מתכוון לכך ברצינות. שתי תנועות זריזות בידו השמאלית לעבר ראשיהם, שתי גזירות זריזות בידו הימנית והוא כרת———לא את ראשיהם, כי אם את מחלפותיהם. המשקיפים נשמו תוך רווחה; אך הסינים קפאו, בתחילה, מרוב פחד. בשביל “בן השמים” היתה זאת בימים ההם, החרפה הגדולה ביותר, שאיבד את מחלפתו; נוח היה לו יותר, בנסיבות ידועות, להקריב את חייו. על כן נשארו השניים בלי נוע; אחר שמו, לפתע, את מצנפותיהם על ראשיהם הקרחים, קפצו ממקומם ומיהרו לנוס, כשהם מיללים בקול. צחוקם של כל הנאספים ליווה אותם.

רק אולד שטרהנד וווינטו לא צחקו; הראשון אמר בטון רציני ביותר: “המחזה עורר בכם צחוק; אך אין בזה משום צחוק, רבותי. אנשי סין אלה נענשו הפעם, לפי מושגיהם, עונש חמוּר יותר, מכפי שהיו נענשים, אילו דן אותם בית דין לעונש מאסר למשך שנים רבות.”

“מה? הייתכן?” שאל המהנדס. “ואילו גם היה כדבר הזה, הרי כאן שוררים חוקינו, ולא המושגים הסיניים. הוא ענש, כפי שמצא לנחוץ; אני אוסיף, כמובן, על העונש הזה עוד תוספת.”

“איזו?”

“אגרש אותם מכאן; אין לי צורך כאן בפוחזים.”

“לא יהיה לו כלל צורך לשלחם מכאן. על ידי כך, שאיבדו את מחלפותיהם, הפכו ממילא לכלי אין חפץ בו; אסור להם להיראות עוד ובלי כל ספק ייעלמו עוד בלילה הזה מאליהם.”

“אם כך הוא הדבר, הריני מרוצה, אך עלי להשגיח, שיחד אתם לא ייעלמו עוד דברים. אך את שתי המחלפות אשמור לי למזכרת.” הוא נרכן, כדי להרימן. אך אולד שטרהנד נטלם מידו ואמר: “סליחה, אדוני! את המחלפות האלה יקבל איש אחר.”

“כך? מי הוא?”

“טוקבי קאווה, ראש שבט הקומאנצ’ים האדיר והמפורסם.”

“הוא? מדוע?”

“כדי לגלות את מזימותיו ולהכעיסו.”

“זאת אינני מבין.”

“לא קשה כלל להבין את הדבר. לווינטו היתה כוונה מיוחדת, כשהביע קודם לכן, על ידי אות הקרקוף, את רצונו לקבל את שתי המחלפות האלה. הן עתה ברור לו כבר, שה’מוסטאנג השחור' זומם להתנפל על מחנהו?”

“כן.”

“למה מתכוון הוא בזה? לכספכם?”

"אין זה מתקבל על הדעת; יאטו אינדה התנה, בודאי, מראש, שזה יפול בחלקו כגמול על מעשה הבגידה שלו; לאדומים אין צורך בדולרים; הוא מתכוון, בודאי, יותר לכלי הזין שלנו ולתחמושת. " “גם לזה, אך גם למחלפות של הסינים.”

“האומנם?”

“כן. כל המכיר את האינדיאנים האלה כמונו, יודע בדיוק את מחשבותיהם ואת כוונותיהם. מספר רב כל כך של קרקפות ארוכות כאלה! איזה שלל ואיזה כבוד! אולם הם לא יצליחו לבצע את זממם, וכיון שלא הייתי מעודי חדל אישים והנני מרגיש את הנעשה בנפשו של כל אחד מאחי, בין שהוא לבן ובין שהוא אדום, על כן אגיש ל’מוסטאנג השחור', ברוב חגיגיות, כפיצוי את שתי המחלפות האלה.” “הידד, אלה הם דברים! איזה רוגז יגרום דבר זה ל’מוסטאנג'! לרעיון כזה מסוגל רק איש כאולד שטרהנד.”

“טעות בידו. זהו רעיונו של ווינטו.”

“ווינטו? הן לא שמעתי מפיו דבר!”

“אך את הרמז מצידו ראיתם.”

“החשב, באמת, בשעת מעשה על ה’מוסטאנג השחור'?”

“בודאי! אנו מבינים, כרגיל, איש את רעהו גם בלי אומר ודברים. המסכים אחי האור האדום לדברי?”

בהפנתו את שאלתו זו אל ווינטו, גולל את המחלפות והכניסן אל תוך כיסו. האפאצ’י השיב: “אחי שטרהנד הבין אותי כראוי. זאת תהיה ההשפלה הגדולה ביותר בשביל ראש הקומאנצ’ים, כשיקבל מידינו את המחלפות האלה בלי עור הראש.”

“יתכן”, הביע המהנדס את הסכמתו בטון ממוּשך; “אך קל יותר לאמור את הדברים מאשר לבצעם. בטרם נוכל להכעיס את ה’מוסטאנג' על ידי המחלפוֹת, יש להדוף, תחילה, את התקפתו ולקחתו בשבי. הוא מדבר על כך, כאילו זה היה דבר קל כמו איוּת בשביל פרופסור; אך עלי נופלת אימה, לעצם המחשבה. כן, אילו היה גם ברשותי מספר רב כזה של לבנים, כמו לחברי ברוקי־גראונד! יש לו למעלה משמונים איש, כולם מזוינים כהלכה; בעבודות הפיצוץ שם אי־אפשר להשתמש בסינים.” “רוקי־גראונד?” שאל אולד שטרהנד. “ההיה זה גם שמו הקודם של המקום?” “לא; אנחנו קראנו לו בשם זה.”

“הרחוק הוא מכאן?”

“לא. בקטר אפשר להגיע שמה תוך שעה וחצי.”

“המ! הסביבה ידועה לי היטב, ווינטו מיטיב להכירה עוד יותר. ברור, שמאז החל הוא בעבודה במקום הזה, לא הייתי כאן ואינני יודע את כיווּן מסילתו. שמא יכול הוא לאמור מה היה השם הקודם של חבל הארץ ההוא? די לו אם יזכיר לי את השם של אחת הבקעוֹת, של אחד ההרים או הנהרות.”

“רוקי־גראונד עובר לרגלי הר, שאין לו שם אנגלי; האדומים מכנים אותו בשם אואה־פש. אינני יודע את מובנו של השם.”

“אוף! אואה־פש!” קרא ווינטו, כאילו היתה חשיבות מיוחדת לשם הזה וכאילו עורר בו רעיון טוב. כשעיני כולם הופנו אליו, עשה בידו תנועת סירוּב והוסיף: “ידבר נא אחי שטרהנד במקומי! הוא יודע את הדבר ממש כמוני.”

המבטים הוּפנו אל הלה. הוא הניע ראשו, חייך תוך קורת רוח, ואמר אל המהנדס: “אין הוא יודע את פירושו של השם אואה־פש? ממש אותו שם, שהוא קרא למפעל, בקעת האבנים או בקעת הסלעים. הן יודע הוא, שאנו רוצים להגיע אל מעיין האלמונים. היודע הוא, היכן נמצא המקום הזה?”

“לא. יודע אני רק, שמחר רוצה הוא להיות שם; ובכן הוא נמצא, בודאי, במרחק של מהלך יום אחד ברכיבה.”

“מהלך יום שלם, בודאי, כי הכרח לעבור בבקעות ובגיאיות, בעיקולים רבים. אך המסילה עוברת, כנראה, בכיווּן ישר, כפי ששמעתי, כי דרושות, בערך, שלש שעות, כדי להגיע ברכיבה מרוקי־גראונד שלו אל מעיין האלמונים. הידיעות, שאני מקבלים ממנו, נותנות בידינו קלף נגד הקומאנצ’ים, אשר לעומתו יעמדו הם חסרי אונים.”

“דבר זה ישמח אותי מאד. הרוצה הוא להסביר לנו את הדבר?” “יאמר נא תחילה, באי־אלה קשרים עומד הוא עם רוקי־גראונד!” “בקשר מתמיד. יש לנו קשר טלגרפי, כך שבידי לשלוח מברק בכל עת.” “טוב מאד! והמסילה? הנמשכים הפסים עד לשם?” “כן, זה שבועיים. אנו נמצאים כאן בקצה המסילה הזמנית.” “אי־אלה קרונות יש לכם?”

“עדיין לא קרונות נוסעים, כמובן, כי אם קרונות משא, להעברת ציוּד וחמרים.”

“גם אלה יספיקו. היש לו כאן קרונות כאלה?”

“תריסר שלם.”

“וקטר?”

“לא, הוא חזר לפנות ערב לרוקי־גראונד.”

“משמע שכרגע נמצא הוא שם?”

“כן.” “אם כן, יואיל נא לשלוח מברק, שישלחו הנה את הקטר הזה!”

“מה? כיצד? לשלוח מברק?” שאל המהנדס.

“כן. ברצוני להסביר לו בקצרה, מה היה מצב הענינים לפני הגיענו הנה, ומה המצב כרגע. ה’מוסטאנג השחור' רצה להתנפל על המחנה ושלח הנה את נכדו, המסטיצה, בשם מזוּיף, כדי לרגל את המקום. הערב נפגשנו כאן בסתר, כדי לקבוע את יום ההתקפה. המועד הזה לא היה, בודאי, קרוב כל כך, אלמלא היינו אנחנו כאן ואלמלא הוּסר המסוה הזה מעל פני המסטיצה; האדומים היו משהים את הדבר. אולם עתה יודעים הם, כי סודם נתגלה לנו, משום כך ירצו להפיק את זממם, בטרם יספיק לסכל אותו על ידי הקמת ביצורים או על ידי נקיטת אמצעים אחרים. אני משוכנע, כמעט, שהיו מבצעים את ההתקפה עוד היום, אלמלא עמדו בדרכם מכשולים רציניים ביותר.”

“מכשולים?” שיסעהו המהנדס. “נדמה לי שהפעם יש פחות מכשולים מאשר בפעם אחרת. אם האדומים יבואו ברגע זה, אבדנו!”

“כן, אם! אולם הם אינם יכולים לבוא, כי אינם! מוכן אני לערוב בראשי, שה’מוסטאנג השחור' היה כאן רק עם חיילים מעטים; מחנהו נמצא הרחק מכאן, במרחק רב מאד. נוסף על כך, יודע הוא, שאנחנו נמצאים כאן. המסטיצה הלך אחריו ואמר לו, מה הם מדברים, שנתרחשו פה. משום כך משוכנע עתה ראש השבט, שהלילה נעמוד על המשמר. נודע לו, שאני מתכונן לצאת מחר אל מעיין האלמונים. האפשרות ללכוד אותנו חשובה לו יותר מכל השלל הצפוי לו כאן. על כן יזדרז לרכוב שמה, כדי לתפוס אותנו! הוא חושב, כי הדבר יעלה בידו על נקלה, משום שכלי הזין שלנו, המפילים את חתיתם על הכל, הם בידיו. כן ייראה הדבר קל בעיניו, עוד יותר, לאחר שנהיה אנחנו בידיו, לחזור הנה במלוא המהירות, כדי לקחת לו מפה את הקרקפות ארוכות השיער של הסינים. אסור לו להשהות את הדברים, כי אחרת יספיק הוא לארגן את ההגנה. על כן יש הכרח להקדימו. עלי להיות עם ווינטו ליד מעיין האלמונים, בטרם יגיע הוא שמה, עלינו לרגל אותו, למנות את חייליו, להשיג את הידיעות על האופן, בו אומר הוא לפעול.”

“אולם אדוני”, שיסעהו המהנדס, “הרי זה מסוכן מאד! אם יתפוס אתכם, הרי אבדתם ללא מנוס!”

“הוא לא יתפסנו; יהיה נא לבו סמוּך ובטוח. בשביל איש המערב צפויה סכנה רק מצד דברים בלתי ידועים לו, דברים ידועים אינם עשוּיים לסכנו. מזל הוא, שרוקי־גראונד שלו הוא קרוב כל אל מעיין האלמונים. מיד, בהגיע הקטר, ניסע שמה, ומשם נרכב אל המעיין ונגיע שמה בשעה מוקדמת. שם נסדר את עמדתנו כך, שנוכל לעקוֹב אחרי הכול, בלי שירגישו בנו. משוכנע אני, שהדבר יעלה בידנו, לרגל את ה’מוסטאנג'. אם נשמע, שצפויה לכם איזו סכנה, נמהר לרכוב אל רוקי־גראונד ונביא משם לכאן את כל הפועלים שבמקום ברכבת, כדי לקדם את הקומאנצ’ים.”

לשמע הדברים האלה, קפץ המהנדס ממקומו וקרא בקול עליז: “חזיז ורעם, זה הוא רעיון נפלא! להביא משם את הלבנים לעזרתנו! אז לא יחסר לנו מאומה ונוכל להרוג ביריות את כל הפוחזים האדומים מהחל ועל כלה!”

“משמע שהוא מסכים לדבר?”

“כמובן! הוא צודק בהחלט, מה שטרהנד. הנני אביר תודה לו על זה ואדאג לכך, שיקדמו את פניו ברוקי־גראונד כיאות לו.”

“המ! מה חושב הוא לעשות?”

“ברגע שיסע מכאן, אשלח מברק, שאולד שטרהנד וּווינטו, שני האנשים המפורסמים ביותר במערב עומדים להגיע שמה.”

“אל נא יעשה כזאת, כי בזה עלול הוא לסכן את תכניותנו! מן הראוי, שאיש לא ידע מי אנחנו ומה חפצנו; דבר זה יכול להגיע אל אזני הקומאנצ’ים. יזכור נא את המסטיצה, אשר בו בטח כל כך!”

“טוב! אם כן אודיע שמה בכל הפשטות, שארבעה עוברי אורח עומדים להגיע שמה. אולם יהיה זה מזל ביש, אם יטעה בנוגע ללילה הזה!”

“מה רצונו לאמור בזה?”

“כוונתי: אם הקומאנצ’ים יבואו, בכל זאת, הלילה, ואתם לא תהיו כאן!” “הם לא יבואו. אך הוא, מצידו, יעשה נא את כל המוטל עליו!” “כן, מה היא, בעצם, חובתי?”

“יש להדליק מדורות מצדדים שונים של המחנה ולהעמיד משמרות. אם הקומאנצ’ים נמצאים בכל זאת, בקרבת מקום, באופן בלתי צפוי, יראו אז, שאני עומדים על המשמר, ולא יעזו לקרוב הנה.”

“כן, זוהי, באמת, הדרך הטובה ביותר; אעשה זאת.”

הוא התרחק כדי לשלוח את המברק ולתת את הפקודות הדרושות, ועד מהרה בערו, על אף הלחות, ששררה מסביב, שש מדורות עצומות, שהאירו את כל המחנה. איש לא חשב, כמובן, על שינה. נעשו כל ההכנות לקראת המסע ברכבת. בשביל ארבעת הנוסעים ובשביל סוסיהם הספיק קרון כלים מרווח למדי, בו הותקנו מושבים נוחים אחדים. כשהגיעה הידיעה, שהקטר יצא כבר מרוקי־גראונד, הוכנסו הסוסים אל תוך הקרון ובשביל בעליהם הוכן גרוג חריף כמשקה פרידה. כעבור שעה וחצי הגיע הקטר המתנשף; הקרון נקשר אליו; ארבעת הנוסעים נפרדו מעל מארחיהם ועלו אל הקרון.

אף על פי שהמסילה היתה זמנית ומסביב שררה אפלה, טסה הרכבת הקצרה במהירות מטורפת; קלות דעת זו היא דבר רגיל באמריקה. בשעת כל המסע לא נראה כל שביב אור, כי בדרך לא היתה כל תחנה. הרים, בקעות, פרריות ויערות לא נבדלו בחשיכה אלה מאלה; נראה, כאילו טסה הרכבת, בלי הרף, בתוך מנהרה, שאין לה סוף, על כן שמחו ארבּעת האנשים, כאשר השמיע הקטר, לבסוף, את קולו הצרחני ולפניהם צצו האורות של מחוז חפצם.

גם כאן בערו מדורות אחדות, שלאורן נראה, בתחילה, בנין נמוך וארוך, בעל פתח רחב ביותר. בתוך הבנין היו, כנראה, מחלקות אחדות, שאחת מהן היתה מוארה. על מזוזות הדלת נשענה דמותו של איש רזה, בעל קומה לא גבוהה ביותר, שהיה לבוש בגד עור של צייד מערבי. איש שני עמד סמוך למסילה, ובהיעצר הרכבת, ניגש אל הקרון, פתח את דלתו ואמר: “רוקי־גראונד! בבקשה לרדת, אדונים! תאב אני לדעת, מי הם האנשים, אשר למענם ציוה חברי לתפקיד במחנה יער האשוחים לערוך מסע לילי מיוחד.”

“מיד יראה וידע, אדוני”, השיב אולד שטרהנד. “אני משער, כמובן, שהוא הנהו הפקיד, האחראי למקום.”

“הנני המהנדס, אדוני. והוא?”

“את שמותינו ישמע, כאשר נימצא בתוך החדר המואר. היש לו מקום, לשכן בו כראוי ארבעה סוסים?”

“נראה, ראשית כול, רדו נא אתם בעצמכם!” כשירדו, הציץ בפניו של כל אחד מהם, זה אחר זה ורטן, תוך אכזבה; “המ! רק זרים! וגם אדום אחד ביניהם! חיכיתי למשהו אחר!”

“בודאי חיכה לממונים או למפקחים, או דומים לאלה?” צחק אולד שטרהנד. “בעלי מניות של מיליונים, לא כן? אל נא יכעס על כך, שאנו, אנשים פשוטים, מפריעים לו את מנוחת הלילה! מיד נמשיך את דרכנו ברכיבה; ואז יוכל להמשיך את שנתו.”

“תמשיכו את דרככם? משמע שהנכם רק משהו מסוגם של ציידים או מציבי מלכדות?” “כדבריך”.

“וחברי דורש ממני, שבאמצע הלילה…”

דבריו הופסקו, האיש הצנום, שעמד על יד הדלת, התקרב ואמר: “אף אני תאב לדעת, מי הם האנשים, שבאו הנה באישון לילה, במערב הפראי…” הוא הפסיק. אולד שטרהנד עמד כשגבו מופנה אל האיש, אך כששמע את הקול הידוע לו, מיהר להסב אליו את פניו. הגוץ הציץ בפניו, הפסיק, לפתע, את דבריו וקרא: “אולד שטרהנד; אולד שטרהנד!”

“הובל־פרנק!” השיב הלה, אחוז תמהון, אף הוא.

“ווינטו! ווינטו!” קרא פרנק, משהבחין גם באפאצ’י.

“אוף!” ענה זה. הוא אמר רק א המלה היחידה, אך בטון שלו הביע את כל מה שנתרחש בקרבו לרגל הפּגישה בלתי הצפויה הזאת.

“אכן, אלה הם! אולד שטרהנד וּווינטו!” חזר ואמר הגוץ בגיל. “בואו נלך נא אלי ואחבקכם; בואו ואלחצכם אל לבי, אדונים!” הוא חיבקם בזרועותיו, זה אחר זה וקרא, בשעת מעשה, אל הפקיד: “יראה נא, אדוני המהנדס, אלה הם שני אנשי המערב המפורסמים, אשר עליהם סיפרתי לו במשך כל שעות הערב הזה. איך יכולתי להעלות על דעתי, כי מיד אחרי זה אפגשם!”

המהנדס שינה מיד את יחסו; הוא ענה באדיבות: “לא היה כל צורך בסיפורו, מר פרנק. מכיר אני את שני האדונים האלה זה מכבר, רק מפי השמועה, כמובן, כי שמם מפורסם בכל ארצות הברית. הנני אץ להעיר את כל אנשי!…”

“עצוֹר!” הפסיקהו אולד שטרהנד. “רוצים אנו שלא יכירונו. את הסיבות לכך נודיעהו מיד. לא נשתהה כאן זמן רב; אך כיון שפגשנו כאן את פרנק הטוב שלנו באופן בלתי צפוי כל כך, נשתהה כאן מעט יותר מכפי שחשבנו. ובכן, היש לו מקום בטוח בשביל סוסינו?”

“אה, מר שטרהנד, אדאג לסוסיו כמו לבני אדם, כי ידעתי אי־אלה סוסים אצילים רוכבים אתם, הוא וּווינטו. נכניס אותם לתוך האולם, בו תאבו, בטובכם, להיות אורחי”.

מה שכינה בשם “אולם”, היה הבנין המוארך, שנראה לעיניהם בהגיעם אל המקום. החלק המואר היה חדר האוכל של שוכני רוקי־גראונד בימים ההם. חלק של הבנין הוקצה להחסנת חפצים יקרי ערך: חלק זה היה ריק עתה, ושמה הוכנסו הסוסים. וכך נמצאו בקרבתם ולא היה כל צורך לחשוש לבטחונם.

כשנכנסו אל חדר האוכל, קם המוזג, כשהוא מנומנם, מאחורי שולחנו. הוא לא שכב לישון, כי קיוה לרווחים מידי האורחים, שעמדו להגיע.

בטרם ישבו אל השולחן, מצא שטרהנד לנחוץ להציג את קאז והאז לפני הובל־פרנק. הוא פנה אליו בגרמנית ואמר: “פרנק יקירי, שמח אני להציג לפניך את שני האדונים האלה, שהנם בני ארצך”.

“מה, באמת? משמע גרמנים?”

“אפילו סכסונים!”

“הייתכן? סכסונים! מהיכן?”

“זהו האדון חזאל בנימין טימפה מפלאואן, אשר בפוגטלנד”.

“נעים לי מאד, באמת נעים לי מאד. והאדון השני?”

“הוא קאזימיר עובדיה טימפה, דודנו של הראשון, מהוף”.

“מהוף? המ! אכן! המקום הזה שייך, בעצם, לבאוואריה; משמע, שיש כאן איזו טעות גיאוגרפית־אורניתולוגית במפה. אך במקרה זה אין הדבר מפריע, כי מסילת הברזל מפלאואן להוף היא כולה סכסונת. אם כן, יכול אני לחשוב גם את האדון קטזימיר עובדיה כבן ארצי. מי משניהם הוא, בעצם, האדון האמיתי, זה או זה?” “שניהם, פרנק יקירי, שניהם, כמובן.”

“משמע, שניהם? המ, כן! קשה לתפוס! נקוה, שאין עוד אנשים, ששמם טימפּה!” שני הדודנים שמעו כבר על זרותו של הובל־פרנק, על כן השיב קאז בחיוך: “אה, יש עוד אנשים בשם טימפה: רחבעם זכריה טימפה, פטרוס מיכה טימפה, מרקוס אבשלום טימפה, דוד מכבי טימפה, טוביה הולופרנס טימפה, נחום שמואל טימפה, יוסף חבקוק טימפה…”

“כל הרוחות הטובים! אם יחזור עוד פעם על השם טימפה, אירה בו; עלי להציל את חיי! יעשה נא חסד עמדי, יכתוב נא למיניסטריון הסכסוני, שישלחו לו הנה שם אחר, אחרת לא יוכל להיות כל קשר בינינו!”

“זאת נוכל לעשות ביתר קלוּת, כי ידידים טובים נוהגים לקרוא לנו בשמותינו המקוצרים, קאז והאז, במקום קאזימיר וחזאל. המוכן הוא לכך?” "כן, זה נעים לי יותר; ידיד טוב כזה מוכן אני להיות לכם, ברצון רב. עתה נשבה נא אל השולחן – – –אה,

מה זה?"

שאלה זו היתה מעוּונת לפנכות המלאות ולבקבוקים, שהמוזג העמידם עתה על השולחן; הוא קרץ בעיניו לעבר המהנדס, והלה אמר, שיחשוב את הדבר לכבוד גדול, אם האדונים יאבו להיות אורחיו. לפי ההשקפה האמריקאית, היה זה עלבון גדול, אם האדונים יאבו להיות אורחיו. לפי ההשקפה האמריקאית, היה זה עלבון גדול, לדחות את ההזמנה הזאת; על כן הסכימו לקבלה. הובל־פרנק ובני טימפּה קיבלו בהתלהבות את המוגש להם; אולד שטרהנד מיעט באכילה ושתה רק כוסית קטנה של יין; ווינטו ויתר על המשקה, כי ידע, ש“מי האש” הם האויב הגדול ביותר של האיש האדום, ואפשר להוסיף, גם של הלבן.

בשעת הסעודה היכתה השיחה גלים! אולד שטרהנד רצה לדעת, לפני הכול, איזה מקרה אינה להם את הפגישה עם פרנק. הלה השיב: “כאשר דופקים בבית על דלתו, כדי לבקרו, נודע תמיד, שפרח לו. על כן יש הכרח לפרוח אחריו, כדי לשוחח אתו. היו לי דברים אחדים לסדר אתו, על כן ירדתי בספינה, כדי לנסוע אליו. כשהגעתי, לא מצאתיו בביתו, ואמרו לי, שהוא הפליג, כדי להפגש עם ווינטו. אך היכן, זאת לא ידעו. אז תקפתני קדחת הסאבאנה; סגרתי את הוילה שלי, שומן הדוב' ויצאתי לדרך אחריו. הן ידעתי, כי מפי האפאצ’ים שבמסקאלרו, ייודע לי בודאי, היכן אפשר למצאו. על כן נסענו, במידה שהדבר הוא אפשרי, במעלה הארקאנזאס, אחר המשכנו ברכיבה על סוסים, כדי לעבור על פני סאנטה־פה עד לריאו פקוס.”

“אנחנו? משמע, שאינך לבדך?”

“לא, דודני דרול היה, כמובן, אתי”.

“ה’דודה דרול' הטובה? היכן הוא? היכן השארת אותו?”

“לא השארתיו כלל. הוא במיטה!”

“אם כן, פרנק, למה זה לא תעיר אותו?”

“כי מן הראוי לתת לו לישון מעט. הוא חולה.”

“חולה? אם כן, עלי לראותו! חולה כאן, במערב הפראי, זהו משהו שונה ממחלה בבית! האם זה מסוכן?”

“לא, אין סכנה בדבר, אך כאבים חזקים, כפי הנראה. בגלל הכאבים של דרול, הגענו, תוך יסורים ואנחות, עד למבצר מנרס, בו נמצא רופא. הלה בדק אותו וקבע, כי זו היא מתנת.”

“אולם קודם לכן לא היו אצל דרול כל סימנים של המחלה הזאת; משמע, שהוא חדשה אצלו?”

“כן, הוא חלה בה עתה בפעם הראשונה.”

“הגילה הרופא את הסיבה?”

“הוא? אין כל צורך בדבר, כי אמרתי לו את הסיבה.”

“אתה?”

“כן, אני! שמא חושב הוא, שאינני מסוגל לראות דבר, הגלוי לעין כול! הן אז הייתי מוכה בעיוורוֹן אגיפּטוֹלוֹגי!”

“אם כּן, מה היא הסיבה?”

“מקור הדבר הוא בסוס, שאינו חדל מהיכשל.”

“כיצד?” שאל אולד שטרהנד, אף כי נאלץ להתגבר על צחוקו.

“אמרתי כבר, שמהארקאנזאס רכבנו על סוסים. סוסי לא היה רע ועודני מוסיף לרכוב עליו; אך בסוסו של דרול רומינו; זה היה סוס כוֹשל, ככתוּב בספרים. הוא מוכרח להיכשל, ואם אין בדרך בור, אבן או גזע עץ, הריהו כושל, לפחות, על רגלו הוא.”

“ומי זה קונה סוס כזה?”

“כשדרוש סוס ומשיגים רק סוס כושל, מה אפשר לעשות אז? וסוס זה היה כושל, אי אפשר להכחיש את הדבר.”

“אך עדיין אינני מצליח למצוא את הקשר בין הסוס הכושל ובין המתנת.” “זה ענין טיפשי מאד, הוא ירד עלינו, לפתע, כמו מן השמים. רכבנו בין שיחים בתוך עשב גבוה, עליזים וטובי לב, ולא שיערנו כלל, שאיזה מזל ביש מסתתר בדמות גזע עץ, בתוך העשבים. והנה נתקל בו סוס של דרול ברגליו הקדמיות, ומרוב בהלה סטה הצידה בתנועה נמרצת. דרול שלא חשש לשום דבר וישב לו בקלות על אוכפו, הושלך מעל הסוס וצנח ישר על גזע העץ. בשעת מעשה נשמעו שני קולות: קול צעקה וקול נפץ אדיר. הצעקה פרצה מפיו של דרול; אך מהיכן נשמע קול הנפץ, מדרול או מגזע העץ, דבר זה אינו ברור. אך אני חושב, שדרול היה מקור הנפץ, כי אבריו אינם, כנראה, עדיין במקומם הנכון עד היום הזה. הוא לא יכול לקום ממקומו; עזרתי לו, אמנם, להתרומם מעט, אך הוא צנח שוב, מרוב כאב. הוא היה מקור אנחות בלתי פוסקות, עד כי לא איחלתי לעצמי כלל להיות במקומו. בכל הדבר הזה היה אשם אותו סוס כושל ארור.”

פרנק הטוב סיפר את הדברים בצורה דרסטית כזאת, לא כדי לשעשע בזה את שומעיו, כי אם בשל זרותו. הוא היה מלא רגשות חמלה על דודנו דרול ולא העלה כלל על דעתו, שתיאורו עשוי היה לעורר יותר צחוק מאשר חמלה. מבטיהם של בני טימפה היו תלויים בגוץ, ואפשר היה לראות בפניהם, כי הלה מצא חן בעיניהם. “אני מתחיל להבין”, אמר אולד שטרהנד. “המשך!”

ציור 9.png

“ההמשך הוא מעציב עוד יותר מהדברים הקודמים: עשיתי את כל אשר ביכלתי, כדי להקים שוב את דרול שלי על רגליו; משכתיו ברגליו; טלטלתיו ושפשפתיו; דחפתיו מאחור, עד אשר קפץ על רגליו, מרוב כאב, כפי שאמר, ולא משום שהוטב לו. אחרי כן עזרתי לו, ברוב עמל, לעלות על הסוס, על סוסי, כמובן, ולא על סוסו, כי מאותה שעה לא יכול היה לשאת עוד את בסוס הכושל. פניו החיורים שקעו; גם עיניו שקעו בחוריהן, ותוך יומיים איבד, בודאי, ממשקלו ששה או שבעה פונטים. שני ימים תמימים; ישער נא בנפשו! זמן רב כל כך עבר עלינו, עד הגיענו אל מבצר מנרס. את שני הימים האלה לא אשכח כל ימי חיי! האנחות האלה! היללות והאנקות! כמעט שלבי נשבר בקרבי, ובכל זאת פסעתי ברגליים כושלות בצד הסוס, ברוב אומץ ומסירות. הכאבים גברו במידה כזו, שהודיתי לבורא העולם, כשאר המבצר נראה, סוף סוף, לעינינו. שם החל הרופא לטפל בו בכוסות רוח, בתחבושות חרדל וזבובים ספרדיים; המסכן נאלץ, אפילו, לשתות שמן טרפנטין!”

“ההוטב לו?” שאל אולד שטרהנד.

“לאט לאט. אחרי שחלף שבוע, הגיע למצב כזה, שאפשר היה לחשוב על המשכת הדרך. הוא החזיק מעמד עד לכאן, אך משהגענו הנה, הרגיש, שעליו לנוח ימים אחדים”. “ממתי נמצאים אתם כאן?”

“משלשום. אנו אומרים לצאת מכאן מחר.”

“לאן?”

“לסאנטה פה”.

“זאת אמר לי כבר; לאן רציתם לרכוב ישר מכאן.”

“דרך מעיין האלמונים במעלה רופסייד.”

“המ.”

“למה הוא מהמהם?”

“כי ה’מוסטאנג השחור' יהיה שם מחר עם כנופיה גדולה של קומאנצ’ים. קרוב לודאי, שהייתם נוֹפלים לידיו!”

“ה’מוסטאנג השחור', ‘קוטל הציידים’?” שאל המהנדס, נבעת כולו. “אי־אלה ענינים יש לו במעיין האלמונים, בקרבת מקום אלינו? שמא מכוּון הדבר אלינו, מר שטרהנד?”

“לא, לא נגדכם מכוּון הדבר, כי אם נגד ווינטו ונגדי. יודע הוא כי אנו אומרים להגיע שמה, והוא רוצה לתפסנו.”

“לכל הרוחות! איזה מזל, שהדבר נודע לכם! עתה תשמרו, כמובן, לנפשכם ולא תרכבו שמה?”

“להפך, דוקא משום כך נרכב שמה, וייתכן, שגם הוא יצטרף אלינו.” “אני? אכן, אם להיות גלוי לב, עלי לאמור לו, שהייתי שמח לקראת ההזדמנות, לכבד את האדומים האלה במעט אבק שריפה, אך אינני מוכן ליצור לעצמי את ההזדמנות במו ידי.”

“אין כל צורך בדבר, כי ההזדמנות תבוא מאליה. המדובר הוא בחברו ובאנשיו, אשר במחנה יער האשוחים: הקומאנצ’ים זוממים להתנפל על המחנה. זה הדבר, אשר המריצנו לבוא אליכם ברכבת המיוחדת. אנו רוצים לבקש את עזרתו.” “היא תוגש לכם במלואה וברצון רב. ובכן זוהי הסיבה! כן, החבר הטוב הזה הוא, אמנם, מהנדס חרוץ וטוב, אך בעניני האינדיאנים אין הוא מצטיין בבקיאות יתירה, אף לא בגבורה. אולם הוא יכול לבטוח בי ובאנשי.”

“כמה פועלים יש לו כאן?”

“קרוב לתשעים, כולם לבנים, המאומנים לקרב ויודעים להשתמש ברובים, הרוצה הוא לספר לי את השתלשלות הדברים ומה מצב הענינים כעת? הדבר מעורר בי סקרנות.” המהנדס הזה הצטיין ביתר מרץ ואומץ מחברו, אשר במחנה יער האשוחים, ואולד שטרהנד קיוה למצוא בו עוזר טוב וחרוץ. הוא תיאר לפניו את הדברים, שנתרחשו באותו ערב, הסיק מהם את מסקנותיו והסביר לו את תכניותיו. כשסיים, קפץ המהנדס ממקומו, הושיט לו את ידו ואמר: “טוב, אדוני, יתקע לי את כפו! אני וכל אנשי נעמוד לשירותו, ברגע זה או אחרי כן, לפי רצונו!”

והובל־פרנק השמיע את דבריו בשפת אמו הגרמנית: “גם אני! ה’מוסטאנג' הזה, השחור משחוֹר, יקבל הפעם את לחמו האחרון! כשאני מתקצף, הרי זה קצף ממש. עתה הולך אני, כדי להביא עוד גיבור מועיל אחד של המאה התשע עשרה שלנו, שאינו צריך להיעדר.”

הוא קם ממקומו ונעלם בפתח. כשחזר אחר שעה קלה, הביא אתו את דרול. בפניו של הלה היה ניכר, שסבל בזמן האחרון, אך עיניו היו מלאות חיים ומתנועותיו אי־אפשר היה להסיק, שהוא חש כאבים גם עתה. הוא שמח מאוד על הפגישה המופלאה ובלתי הצפוּיה הזאת והכריז שהוא עומד על כך בתוקף, שיותן לו להצטרף למסע אל מעין האלמונים, בין שמצבו ירשה את הדבר ובין שלא ירשה.

זה נתן את ההזדמנות לווינטו, שלא הוציא עד עתה מלה מפיו, להציג לו שורה של שאלות, שהוכיחו, שלאפאצ’י היו ידיעות הגונות על מבנהו של גוף האדם ועל מחלותיו. נתברר, שמחלתו של דרול היתה, באמת, מתנת, כתוצאה מנפילתו מעל הסוס. ווינטו קם ממקומו, הוציא את נרתיק העור הקטן שלו, בו היה נושא אתו כל מיני צרכי רפואה, התבונן אל הדברים, הנמצאים בו ואמר, אחרי כן, בנחת, כדרכו: “יובילני נא אחי דרול אל יצועו; מיחושיו לא יטרידוהו עוד!”

הוא התרחק אתו. כעבור שעה קלה שמעו הנוכחים צווחה קולנית, פוֹלחת לב. “זה היה דרול!” קרא הובל־פרנק. “מה זה עושה לו ווינטו? עלי לרוץ אל הדודה דרול שלי, כי צריחה כזאת פולחת את נפשי כמשׂוֹר.”

הוא קפץ ממקומו ורצה לרוץ; אך אולד שטרהנד עצרוֹ ואמר: " הישאר כאן, פרנק יקירי! ווינטו יודע את אשר הוא עושה, ודוקא נגד מיחוּשים כאלה יש אצל האינדיאנים אמצעים, שאינם ידועים אף לטובים שברופאינו!"

מיד אחר זה נכנס ווינטו, וכאילו היו דבריו מכוּונים לאשר את דברי שטרהנד, אמר: “אחינו דרול מוכרח היה לשאת עתה כאב חזק מאד, במשך זמן קצר מאד, כדי להתרפא כליל במהרה. עתה נח הוא, אך כעבור שעה אחת יהיה שוב בריא כאשר היה קודם לכן.”

כשחלף הזמן אשר קבע, נתברר, ווינטו צדק. דרול הופיע ואמר בהברתו האַלטנבּוּרגית: “האין זה נפלא, רבותי? מרגיש אני את עצמי כאילו נולדתי מחדש. מה שעשה לי ווינטו, אינני יודע! אך לא אכפת לי כלל, אם הרחיב את העצבים או ניתק אותם כליל, עתה יכול אני לרכוב, וידע נא ה’מוסטאנג השחור', השדודה דרול עוד כוחה עמה!”


 

פרק שלישי: ליד מעיין האלמונים

אואה־פש, אשר לרגליו נמצאה התחנה רוקי־גראונד, היה מכוסה, עד לשיאו, ביער עבות. מימי ההר הזה נקוו למטה לפלג רחב למדי, שזרם דרומה־מזרחה ונטה, אחרי כן, לצד צפון. ליד המפנה הזה התמזג אתו פלג קטן יותר שפרץ לרגלי הר, שנקרא, כבר אז, בשם הפינה ושמו זה נשאר לו עד עצם היום הזה.

לשם הזה היתה סיבה מיוחדת. גם ההר אואה־פש וגם פיסגת הפינה היוו פינות; הם היו ההרים הקיצוניים של שני רוכסי הרים ארוכים, שסגרו על בקעה ארוכה מאד ורחבת ידים, שעיקוליה היו מרובים כל כך, עד כי המהנדסים של מסילת הברזל העדיפו לזנחה ולחצוב דרך קצרה יותר בסלעים, בין מחנה יער האשוחים ובין רוקי־גראונד. כי מחנה יער האשוחים נמצא בקרבת הבקעה הזאת,ורק רכס הרים, שעבר לרוחב, הפריד ביניהם.

כאן, מלמעלה למטה, לאורך הבקעה המעוקלת, מוכרחים היו הקומאנצ’ים להגיע, כי לא היתה להם כל דרך אחרת אל מעיין האלמונים. מעיין זה נמצא לרגלי פסגת הפינה, כשהוא מוקף אלמונים גבוהים, וממנו יצא אותו פלג קטן, שהתאחד עם הפלג הגדול יותר ליד המפנה. מעבר לשני ההרים הקיצוניים נתרחבה הבקעה לפרריה מישורית, שבה זרמו שני זרמי המים, אשר נתאחדו לפלג אחד. מבינות לעשבים העסיסיים שבה התנשאו שיחים, שדמו לקלעים, אשר עמדו זה מאחורי זה, ואיפשרו מארב ומחבוא גם לחבורות גדולות יותר.

כל מי שידע מה שנתרחש במחנה יער האשוחים ואשר זממוּ כל הנוגעים בדבר, יכול היה לחזות, על נקלה, מראש, מה שעתיד להביא היום הבא.

הקומאנצ’ים היו משוכנעים שאולד שטרנהד וּווינטוֹ ירכבו אל מעין האלמונים, וגמרו אומר, לחכות להם שם ולתפסם בכף. כדי להפיק את זממם היו האדומים צריכים לנהוג, לגבי אנשים כאלה, בזהירות יתירה. אסור היה, שייודע לאלה, כי הקומאנצ’ים נמצאים ליד מעיין האלמונים, וגם בבואם שמה אסור היה, שיוודע, באיזו דרך שהיא, שה’מוסטנג השחור' וכנופיתו נמצאים שם. על כן היה זה דבר מובן מאליו, שאינדיאנים לא יפנו ישר אל המעיין, כי אם יסתתרו בקרבת מקום; אם היכן יהיה מקום מחבואם, זו היתה השאלה החשובה ביותר.

בשביל ווינטו ואולד שטרהנד לא היה זה קשה כלל, לתאר לעצמם את מחשבותיהם וחישוביהם של האויבים. כיון שהמעיין נמצא מימין לבקעה, היה זה טבעי בהחלט, שהאינדיאנים יפנו שמאלה וירכבו כברת ארץ בתוך הפרריה, כדי לשוב על עקבותיהם ולהגיע מהצד השני. בדרך זו אפשר היה להימנע מעורר איזה חשד שהוא על ידי העקבות, העשויים לגלות את הכול. כשיבואו הקומאנצ’ים מהפרריה עד לקרבת המעיין, יתחבאו, בודאי, כדי לחכות לאויביהם, לרגל אותם, לכתרם ולהתנפל, אחרי כן, עליהם. מאחר שאולד שטרהנד רצה להקדים את האינדיאנים ולרגל אותם, היה הכרח, שיתקדם עם אנשיו בפרריה עד למרחק רב יותר ויתאר קשת גדולה יותר. זאת היתה גם החלטתם של אולד שטרנהנד וּווינטוֹ, על כן לא רכבו, אחרי צאתם מרוקי־קראונד, לאורך אואה־פש, כי אם פנו, עם עלות השחר, שמאלה והמשיכו את דרכם אל תוך הסאבאנה.

אחרי השואה של ליל אמש היה עתה בוקר בהיר וצח. קרני השמש הפכו כל טיפה, שהיתה תלויה בגבעולים או בעלים, ליהלום נוצץ; האויר היה בריא, רענן וצח, והטבע היה פרוש מסביב בדומיה ובהוד בתולים. רכיבה בסביבה כזאת, בבוקר נאה כל כך, היתה, בלי ספק, עונג אין קץ בשביל כל אדם – – – אך לא לאיש המערב, שכוונתו היתה לרגל אויבים אינדיאניים. התנשפותם ושעטתם של הסוסים נישאו לפי שעה, הרחק באויר, ובעשב הכבד והלח נשארו עקבות, שלא עשויים היו להימחות עד הערב. אלה הן נסיבות, העלולות להעמיד את איש הסאבאנה בסכנה רצינית.

ששת הרוכבים הרחיקו, במידה מספקת, מאואה־פש, על כן נטו עתה דרומה, תוך כוונה להתקרב אל פסגת הפינה. מעיין האלמונים נמצא ממערב להר הזה; ווינטו ואולד שטרנהד רכבו כך, שיכלו להגיע אליו ממזרח; כך הסבו את פני הסכנה שעקבותיהם ייראו אחרי כן,לעיני האויבים. פסגת הפינה לא היתה מיוערת ביותר. בחלקה העליון, היו מקומות, אשר מהם אפשר היה לערוך תצפית למרחקים, על כן לא קשה היה להבחין בבואם של הקומאנצ’ים.

לבסוף תיארו קשת לרחבה של הפרריה והגיעו אל רגלי ההר ממזרח. שם מצאו להם מחבוא טוב, בו יכלו ארבעת הנשארים להתחבא עם סוסיהם, בשעה שווינטו ואולד שטרנהנד עלו למעלה, כדי להשקיף משם על פני הבקעה.

ארבעה סכסונים נמצאו ביחד במערב הפראי, במעבה יער של פסגת הפינה. אכן, מקרה נדיר ביותר! הצולע (הובל) העיר על כך: “הדבר הזה עושה רושם, כאילו זימננו הגורל בכוונה אל מקום אחד”.

“צודק הוא, פרנק יקירי”, הסכים האז.

“אינני מפקפק כלל בדבר. אני צודק תמיד. מבחינה זו יוכל להכירני עד מהרה, בשעה שבכל שטח אחר לא קל לחדור אל תוכי. כרגיל, נוהג אני לשמור על חריפותי בתוך נרתיק, ורק לעתים רחוקות מצליחים בני אדם להגיע עד למעמקי שכלי ולדלות משם במשאבה את מכמני הרוח החבויים שם. שעה גדולה ורבת השראה כזאת הגיעה ברגע זה בשבילכם. בודאי רוצים אתם לדעת, כיצד אומרים אנו להסתדר עם הקומאנצ’ים. הריני מוכן לתת לכם את ההסברות הדרושות, ואני מרשה לכם לפנות אלי, במלוא האמון, בשאלותיכם. פתח אתה, דודני היקר דרול!”.

דרול היטיב לדעת את ערכן של ההסברות, שעתידות היו להינתן, על כן הניע ראשו לאות שלילה ואמר: “למה זה אפתח אני, פרנק יקירי? הריני מוכן למסור את זכות הבכורה לשני הנשארים. חייב אדם להיות מנומס”.

“בזה צדקת! הכרתי פרופסור לזואולוגיה, שהיה אומר תמיד: ‘הנימוס הוא ההרגל, שאין להיגמל ממנו’. ומה שאומר ממוחה כזה הוא תמיד מבוסס ואיתן. על כן יאמר נא קאז את אשר הוא רוצה לדעת מפי”.

“אני?” שאל הלה. אינני ורצה לדעת כלום!"

“מה? לא? לא כלום? הייתכן?” שאל פרנק ברוב תמהון.

“לא כלום”, השיב קאז.

“והוא, האז?”

“אף אני לא כלום”, השיב הלה.

“אף הוא לא? האומר הוא זאת ברצינות?”

“בהחלט.”

לשמע הדברים האלה נראתה בפניו של פרנק, בתחילה, הבעה, כאילו קרה משהו בלתי מובן לו בהחלט; אחר לבשו פניו הבעה של הרהורים, ולבסוף של זעם, והוא קרא בכעס: “הייתכן דבר כזה? הקרה דבר כזה למי שהוא, ביום מן הימים? אין הם רוצים לדעת מפי דבר, לא כלום! האומנם קיימים בני אדם במציאות, שאין להם מה לשמוע וללמוד מפיו של ציד הפרריה והדובים' הליוגאבאלוס מורפיאוס אדווארד פרנקה? הנה שוכבים אנו במארב, כדי לרגל את האינדיאנים, מתכוונים אנו להערים עליהם ולנצחם, מבצע, העשוי להתגשם רק תוך שיתוף אישיותי המנוסה, וכאן חיים להם יצורים אנושיים עלי אדמות, הסבורים, שאין להם מה לשמוע מפי!”.

בשעה שהתנהלה השיחה המבדחת הזאת בתוך המחבוא, הגיעו אולד שטרנהנד וווינטו עד לשיאה של פסגת הפינה. שם היו, כפי שהזכרנו כבר, מקומות קרחים אחדים, בהם אפשר היה לערוך תצפיות למרחקים. אחת מקרחות היער האלה, שנמצאה מצד מערב, התאימה ביותר למטרתם של שני הידידים. מכאן אפשר היה לסקור, מלמעלה, את הבקעה, אשר אל תוכה היו הקומאנצ’ים מוכרחים לרדת, עד לעיקולה הסמוך, שנמצא במרחק של יותר מפרסה אנגלית. כאן בחרו להם מקום לשבתם.

ציור 10.png

באין אומר ישבו זה על יד זה, שעה, שעתיים, שלש שעות, ואיש מהם לא מצא צורך להוציא הגה מפיו, אף על פי שעמדו בפני מאורע, שעשוי היה להכריע את גורלם לחיים או למוות. אילו התבונן אליהם איזה אדם מהצד, היה מקבל, בודאי, את הרושם, שכוונתם היחידה להשתטח שם ולנוח. שום תנועה בפניהם, שום מבט בעיניהם לא גילו, שכל מעייניהם רוכזו לעבר המערב, וכי על פני כל השטח של הבקעה לא היה דבר, אשר נעלם מעינם החדה. זוהי אמנותו הגדולה של איש המערב, שגם בשעת אימוץ כל כשרונותיו והרגשותיו, אין דבר זה מתבלט כלפי חוץ, אף לא במאומה. לא צייד אחד בסאבאנה השיג את השגיו המפוארים ביותר ואת הצלתו מהסכנות הגדולות ביותר, בעיקר בזכות כשרו לשלוט ברוחו ובכל יצורי גוו, עד כי אין להעלות כלל על הדעת אתה דברים, שהוא חושב ומרגיש, את המתרחש בקרבו אות הדברים, אשר בכוחו לבצע.

עפעפי שניהם היו מורדים, וכיון שלא הניעו כל אבר, נראו שניהם כישנים; ואף על פי כן ברור היה, ששמעו היטב, כיצד הטרד מוציא, במרחק עשרים פסיעות מאחוריהם, תולעת מתוך האדמה, וכי ראו את עיט הפגרים, שנראה בשמי המערב בגודל של מחצית כף היד.

“אוף!” אמר ווינטו בפשטות.

“טוב!” הניע שטרנהד בראשו, באותה מידה של פשטות, “הם באים.”

אף על פי כן לא נראה כל יצור חי בתוך הבקעה, שהיתה ריקה ושוממה כמקודם; אך האופן בו נע העיט באויר, גילה לעינו של האיש המאומן, שמתחתיו נמצאים, בודאי, אי־אלה יצורים, שמהם הוא מצפה לטרף. שעה קלה הוסיף עוד לרחף משמאל מעל לעיקול של הבקעה, אך עד מהרה החל להתקרב. כשהגיע עד למפנה ונמצא מעל לו, הופיע גם רוכב ליד המפנה, נעצר לרגע, כדי להשקיף על פני הבקעה, ומאחר שלא הבחין בשום דבר חשוד, המשיך ברכיבתו; אחריו הופיעו עוד שני רוכבים, חמישה, עשרה, עשרים, ארבעים, שמונים ואף יותר מזה, שנראו, באופן ברור, לעין, אף על פי שבמרחק הזה נראו סוסיהם רק בגודל של כלבים קטנים. מה חדות היו עיניו של ווינטו, דבר זה הוכח על ידי העובדה, שעל אף הגודל הזעיר הזה, אמר: “אלה הם, באמת, הקומאנצ’ים.”

“כן”, הסכים אולד שטרהנד. “טוקבי קאווה רוכב בראשם.”

“ראש שבט זה של הקומאנצ’ים מתימר, שהנהו לוחם ערום ביותר, ואף על פי כן נכשל הוא במשגה, שגם אני וגם אחי שטרהנד אינם מסוגלים להבינו.”

“יפה. הוא בא ממחנה יער האשוחים ומשוכנע הנהו, שגם אנחנו יצאנו משם היום ונבוא הנה אחריו. ואין הוא חושש כלל, שנבחין בעקבות, שמשאירים חייליו בעשב הכבד והלח. מגוחך!”

גםעל פניו הרציניים ונטולי התנועה של האפצ’י חלף חיוך קל, שהיה בו מן הבוז ומן החמלה כאחד, כשהוסיף: “וכך רוצה הוא לתפוס את אולד שטרהנד ואת ווינטו! אוף!”

“הביטה נא, הם עושים בדיוק, כפי ששיערנו: הם פונים אל הצד השני של הבקעה, כדי שאנחנו, בבואנו אחריהם, לא נחשוב כלל, שהם רוצים, בעצם, לעבור על פני פסגת הפינה ולהגיע אל מעיין האלמונים, כדי לתפסנו שם.”

“הקומאנצ’ים רכבו לאורך קיר הבקעה השני, עד אשר הגיעו אל קצה רגלי האואה־פש; אך גם אחרי הגיעם שמה, לא שינו את כיוונם כי אם יצאו אל הפרריה, כאילו רצו לעבור על פניה ולהגיע אל איזו מטרה רחוקה.”

“כעבור זמן מה יתארו את הקשר, כפי ששיערנו, ויבואו הנה”, המשיך אולד שטרהנד. “אחד מאתנו מוכרח לרדת, כדי ללכת בעקבותיהם, השני יצטרך להישאר עוד כאן למעלה.”

הוא לא אמר, למה צריך השני להישאר למעלה; אך ווינטו ניחש את הדבר מיד, כי הניע את ראשו לאות הסכמה ואמר: “כדי להשגיח על תנועותיו של איק סנאנדה, שרצה להוליך שולל את האנשים הלבנים, מהמסילה של סוס האש ולהסגירם ביד האויבים. אמש יצא בעקבות הקומאנצ’ים ולא הצליח למצאם בגלל החשיכה, אך כיון שהוא יודע את הדרך, גילה, בודאי, את עקבותיהם עם שחר, ועד מהרה יגיע הנה אחריהם. יחכה נא אחי הלבן כאן, כדי לראותו בבואו; אני ארד, כדי לגלות את מקום המחבוא, שיבחרו להם הקומאנצ’ים.”

הוא הלך, ואולד שטרהנד נשאר לבדו. שוב חלפה שעה ועוד שעה, בלי שהמסטיצה נראה לעין. בעצם, היה צריך להיות כבר כאן, אך המשקיף לא איבד את סבלנותו, כי היו גורמים שונים בגדר האפשרות, שהיו עשויים לעצור את בן התערובת בדרכו. כשחלפה עוד מחצית השעה, ראהו, סוף סוף, בבואו וברכבו בעקבות הקומאנצ’ים מעבר לבקעה. מאחר שהסייר רכב בעקבותיהם, נאלץ אף הוא לעבור את כל דרך העקיפין אל תוך הפרריה; על כן לא היתה כל אפשרות, שיגיע עד לפסגת הפינה בפחות משעה. עתה יכול היה אולד שטרהנד לעזוב את מקום התצפית והוא אץ, ככל האפשר, אל חבריו. הוא מצאם במקום, בו הניחם, וגם ווינטו היה אצלם. כשמסר, שראה את בן התערובת בבואו, העיר האפאצ’י: “הוא איחר לבוא. המשער אחי, מה הדבר, אשר עיכבו?”

“סיבות שונות עשויות היו להאט את מהלכו”, השיב אולד שנרהנד.

“ושמא לא היה זה מאונס, אלא מרצון?”

“המ. סבור אתה, שאחרי מנוסתו המהירה מהמחנה נמלך בדעתו וחזר על עקביו, כדי לרגל אותנו? זה לא היה מזיק לנו!”

“מה הוא אומר?” שאל הובל־פרנק, לשמע הדברים האלה. “להיות נתון לריגולו של האויב, הן זהו תמיד דבר, שאיננו מן הנעימים ביותר?”

“לא, לפחות לא במקרה זה.”

“דבר זה אינו מובן לי כלל, אינני מסוגל כלל להשיגו, אף על פי שהנני מחונן בשכל ישר ובכושר תפיסה הגון. אם באמת ריגל אותנו, הרי יודע הוא, שלא רכבנו כלל לאורך הבקעה, אלא נסענו ברכבת.”

“אילו ידע זאת, היה הדבר רצוי לי מאד. עוד מעט ותדע את הסיבה לכך. עתה אתרחק עם ווינטו, כדי לרגל את הקומאנצ’ים. הישארו נא כאן, היו שקטים, ואל תעזבו את המקום הזה, בשום פנים, עד שובנו!”

“ואם לא ישוב?”

“אנו נבוא, לפחות אחת מאתנו; על כך תוכלו לסמוך.” ובפנותו אל ווינטו, שאל: “היודע אחי האדום, היכן חונים האויבים?”

“יודע אני”, השיב ראש האפאצ’ים.

“הרחוק המקום מכאן?”

“לא. יבוא נא אחי אחרי!”

הם הניחו את הרובים, ששאלו מהמהנדס במקום רוביהם שנגנבו מהם, משום שהרובים עלולים היו להיות עליהם למשא בשעת פעולות הריגול, והלכו. ווינטו הוליך את ידידו הלבן, בתחילה, כעשר דקות, בלי לנקוט אי־אלה אמצעי זהירות, דרך היער; אחר הגיעו אל מקום, בו לא היו עוד עצים עומדים, אך רבים היו שם העצים העקורים. ענקי היער היו מוטלים כאן, אחרי שנעקרו מהאדמה, זה בצד זה, בפקעות שרשיהם העצומות ובצמרותיהם המרוסקות, או כשהם מגובבים זה על גבי זה. זה היה מעשה הרוח, אחת מאותן הסועות, השכיחות למדי במערב בפראי, ביחוד באזורים הדרומיים. זוהי רוח, הפורצת בפתע ואשר, בעברה רצועה צרה, באופן יחסי, הורסת היא את כל העומד בדרכה. בשם הוריקן מכנים רוח כזאת וגם את שטח ההרס, בו עושה היא שמות.

בין גזעי העצים העקורים עמד עץ צעיר אחד, עבות ביותר, שהספיק להגיע עד גובה רב למדי; הוא היה עבות במידה כזו, שאף חית בר לא היתה מסוגלת לעברו.

“לעבור כאן?” שאל אולד שטרנהנד.

ווינטו הניע ראשו בחיוב והוסיף בלחש: “כאן משמאל נמצא הסלע; עליו לא נוכל לעלות; מימין נמצאת הפרריה, בה מלחכים סוסי האויב עשב, ויש חשש, שהשומרים ירגישו בנו; מעבר להוריקן, שרחבו אינו עולה כאן על מאתים פסיעות, חונים החיילים; ובכן עלינו לעבור כאן.”

“ההיה אחי האדום כבר שם?”

“כן. אחי הלבן יראה, עוד מעט, את הנתיב הנסתר, שנאלצתי לפלס לעצמי.”

“היודע אתה היכן נמצא ראש השבט?”

“יודע אני. ייתכן, שנתקרב אליו עד כדי כך, שנוכל לשמוע את דבריו.”

הוא התקדם כדי פסיעות אחדות בצד שטח ההרס, השתטח על הארץ והזיז את עצמו אל תוך מעבה הענפים והעלים. אולד שטרהנד נזדחל מיד אחריו. ואז נתגלה שוב, איזה איש נפלא הוא ראש האפאצ’ים. במשך הזמן הקצר, שעמד לרשותו, פילס לו בסכינו שביל ברוחב של שתי רגל, כרת את הענפים, הבדים והנצרים והטילם ארצה, בהשאירו די עלים, כדי לחפות על השביל, לבל ייראה לעין. אי אפשר היה להישיר בדרך הזאת; השביל נטה פעם בכה ופעם בכה, מסביב לעצים העקורים, על כן פנה האפאצ’י פעם לימין ופעם לשמאל, בהתאם לקשיים, בהם נתקל, בשל מבנה הקרקע ובשל גיבובי העצים. כל זה היה מבצע, שדרש כוח וזריזות, שהתמיהו אפילו את אולד שטרהנד.

ציור 11.png

כיון שווינטו הכשיר, קודם לכן, את הדרך באופן נפלא כל כך, לא היה להם עתה כל צורך להשתמש בסכיניהם, במידה מרובה, אך נאלצו להקפיד על כך, שהענפים לא ירשרשו מעליהם ולא יגלו את דבר הימצאם במקום הזה. בדרכם מצאו שני נחשים ארסיים; הראשון ברח, השני הומת בתנופה זריזה ומכוונת של הסכין על ידי האפאצ’י. כעבור זמן מה הבחין אולד שטרהנד אשר אפו שאף, לאט ובאופן בוחן, את האויר אל קרבו, בעשן של מדורה; הם התקרבו אל המקום, בו נמצאו הקומאנצ’ים.

עתה המשיכו את דרכם, עוד מרחק מה, עד המקום, בו פילס ווינטו שביל רחב פי שנים. הוא רמז לחברו, שיתקרב אליו, הפריד בזהירות בין הנצרים ונתן לאוד שטרהנד, להסתכל בעד הפרץ שנתהווה.

מה רב היה תמהונו של זה, בראותו שטוקבי קאווה שכב במרחק ממנו, שלא עלה על חמש פסיעות! שני המרגלים נמצאו בקצה שטח ההרס, ויחד עם זה בקצהו של מבוי קטן אל תוך הפרריה. גזע עץ עבה, שנעקר מן האדמה, היה מוטל על הארץ ובצבץ משמאלם מתוך גיבוב העצים, אשר בהוריקן; העשב, אשר גדל מתחתיו ולצידו היוה יצוע רך, אשר עליו השתטח ראש השבט; הוא נם את שנתו. מסביב נראו חייליו, אחוזי תנומה אף הם; הם היו יגעים וחשבו את עצמם בטוחים בחסות המשמרות, שהציבו בדרך, המוליכה אל הפרריה. רובהו של ראש השבט היה מונח לצידו, כדי הושטת יד, כמנהגם של כל הלבנים והאדומים במערב הפראי. על גזה העץ נשען צרור ארוך ודק, שהיה עטוף בשמיכתו של טוקבי קאווה, שסביבה היה כרוך פלצורו. עיניו של אולד שטרהנד התנוצצו, בראותו את הצרור הזה, והוא לחש על אזנו של ווינטו: “בשמיכה ההיא עטופים רובינו!”

“כן, ראש השבט ישן, גם כל הנשארים ישנים; יכולים אנו לקחתם!”

“הס מלהזכיר!”

“הואוך! עלינו להשאירם עוד, לפי שעה, במקומם, כי אסור, שיעלה על דעתם של הקומאנצ’ים, שמקום מחבואם נגלה. זה קשה לי מאד, אך עלינו לשמוע לצו התבונה. הקשב! האם לא היתה זו קריאה?”

“קולו של אחד השומרים”, אמר ווינטו בהניעו את ראשו. “הסייר הגיע, כנראה, ליד המשמרות בחוץ”.

הקריאה שהגיעה לאזניהם של אולד שטרהנד ושל ווינטו נשנתה על ידי קולות אחרים. הישנים הקיצו וקפצו ממקומותיהם; גם ראש השבט נזדקף. זה היה, כפי שאמר ווינטו; המסטיצה הגיע רכוב על סוסו. כשראה את ראש השבט, הפנה אליו את סוסו וירד על ידו. טוקבי קאווה אמר בתמהון: “אתה הוא זה, בן בתי! ההרשיתי לך לאוץ אחרינו?”

כיון שלא נשמעה מיד תשובה, המשיך: “האם לא ציויתיך, שתשים את עינך על לבני הפנים ותישאר אצלם, עד אשר נבוא או עד אשר אשלח אליך שליח?”

“כזאת עשיתי”, השיב הנשאל בנחת. “אך אביה של אמי האדומה ייוכח לדעת, שלא יכולתי לנהוג אחרת”.

“משמע, שנתרחשו דברים חשובים. אם העיזות לבוא הנה ממחנה יער האשוחים! ברצוני לשמוע, במה תוכל להצדיק את התנהגותך”.

“הנך אביה של אמי ואתה מכיר אותי מהרגע, בו יצאתי לאויר העולם. האם נתתי לך מעודי יסוד לגנותני? למה זה תקדם את פני בנזיפות, בלי שתדע, למה באתי הנה?”

“כי אנו מתכוננים עתה לציד החשוב ביותר, שביצענו מעודנו, עלינו לתפוס הפעם את אויבי שבטנו הקשים ביותר, את ראש האפאצ’ים ואת לבן הפנים השנוא, המכנה את עצמו בשך אולד שטרהנד.”

“לא תוכל לתפסם”, השיב נכדי בנחת, כמקודם.

“לא?” המשיך ראש השבט. “מדוע?”

“משום שהלכו לדרכם. הם יצאו עוד אתמול מהמחנה”.

“אוף, אוף, אם כן עלינו להיכון לקראתם, כי הם יכולים להגיע הנה בכל רגע!”

“הם לא יגיעו; הם לא יבואו כלל הנה”.

“לא – הנה?” משך ראש השבט את דבריו, אחוז תדהמה. “לאן פניהם מועדות?”

“זאת אינני יודע, בכן אופן הרחק מכאן, כי נסעו בקרון של סוס האש. זאת עושים הציידים הלבנים רק אז, כשעליהם לעבור דרך ארוכה מאד, אחרת נוהגים הם לרכוב”.

“בסוס האש? הבטוח אתד בדבר?”

“כן. ראיתי, שהם עולים אל הקרון, אחרי כן ראיתי, שסוס האש יצא לדרך, ביחד עם הקרון, בו הנמצאו הם, במלוא המהירות.”

“אוף, אוף, אוף! הן התכוונו להגיע הנה, אל מעיין האלמונים! מה זה הניס אותם לפתע?”

“הפחד.”

“דום! ווינטו ואולד שטרהנד שנואים עלי עד קצה הגבול, אך אימה ופחד, את אלה לא ידעו.”

“כן. הם לא, אך עליך לזכור, שאתם נמצאו עוד שני לבני פנים, שאינם אמיצים כמוהם; בגלל אלה נזדרזו לצאת לדרכם, כי נודע להם, שחיילים אדומים עומדים להתנפל על המחנה.”

“אוף, אוף! כיצד הגיע דבר זה לאזניהם? מי גילה להם את הדבר? הנהגת אתה עצמך בחוסר זהירות…”

לשמע הדברים האלה יצא הנכד בפעם הראשונה משויון משקלו ושיסעהו בזעם: “אל נא תדבר עלי! הראית מעודך, שנהגתי בחוסר זהירות? חוסר הזהירות מצידך הוא, שגילה את הכול וסיכל את תכנית הציד הגדול ביותר!”

הזקן הניח אז את ידו על חגורתו וקרא: “אל נא תשכח עם מי הנך מדבר, נערי, אחרת תלמדך סכיני לנהוג כבוד באבי אמך ובמפקד הקומאנצ’ים המפואר ביותר, כיאות לו! איך זה תעז להאשים אותי, את ה”מוסטאנג השחור', בחוסר זהירות?"

“משום שהנך מאשים אותי במשגה, שאתה בעצמך שגית! אמור, ההיינו תופסים את אולד שטרהנד ואת ווינטו הערב, אילו באו הנה?”

“בוודאות גמורה, כשם שאתה עומד כאן לידי.”

“ואז היה כל אשר להם נופל כשלל בידינו?”

“כן.”

“גם הסוסים?”

“גם אלה.”

“אם כן, למה לא חיכית עד הערב? למה זה שלחת את ידך אל סוסיהם עוד אמש?”

“שלחתי – את – ידי?” חזר ראש השבט אט אט על המלים, כדי להבהיר לעצמו את ההאשמה שהוטחה בפניו. “מה ידוע לך על כך?”

“יודע אני הכול. קיטה הומאשה, ששלחת אלי אל הצריף, עורר, אמנם, חשד קל, אך עד מהרה הצלחתי לטשטש את הרושם, כי בידי לבני הפנים לא היו שום הוכחות. אך לפתע התנשפו סוסיהם של ווינטו ושל אולד שטרהנד בחוץ, לפני הפתח, ועוררו תשומת לב בלתי רגילה. לבני הפנים היו, אמנם, די נבונים להעמיד פנים כאילו הם חושבים, שהסוסים ניתקו את החבלים ויצאו, אך הם לא הצליחו להשלות אותי: הסוסים לא נמלטו מהמחסן, כי אם נגנבו. מי גנב אותם? הרוצה אתה להכחיש את הדבר?”

ראש השבט הביט נכחו, בלי כל העויה בפניו; הוא לא אישר, אף לא הכחיש. נכדו המשיך: “שתיקתך מוכיחה לי, שצדקתי. מובן, שלבני הפנים החלו לחפש את הגנבים.”

“הן אלה נעלמו זה כבר!” שיסעהו הזקן.

“הנעלמו גם עקבותיהם? אולד שטרהנד ווינטו גילו את עקבותיכם, הם גילו גם את עקבותי ואת עקבותיו של קיטה הומאשה. הם ניחשו מיד, כי היה איזה הסכם בינינו, כן ניחשו גם את תכניותינו, אך לאשרי, הצלחתי להימלט מידיהם. רצתי אל סוסי וברחתי בדהרה. אילו נשארתי שם, היו תולים אותי. כבר הרחקתי בדהרתי, והנה עלה על דעתי הרעיון, לחזור בחשאי, כדי לרגל אותם ולדעת, אם ווינטו ואולד שטרהנד זנחו, אולי, את תוכניתם לרכוב אל מעיין האלמונים. וטוב היה, שעשיתי את הדבר, כי ראיתים בעלותם עם סוסיהם אל הקרון של סוס האש, בו יצאו לדרכם. משמע, שלא יבואו אל מעיין האלמונים. אחרי שנסעו אלה, יצאתי גם אני ממחנה יער האשוחים ורכבתי הנה, כדי לספר לך את הדברים, שנתרחשו שם. עתה הנני כאן, גנה נא את מעשי, אם מסוגל אתה לעשות זאת! הואוך!”

הוא סיים את דבריו, וחיכה לדברי סבו. הלה עמד רגע בהשפל ראש; אחר נשא שוב את ראשו בתנועה מהירה והחלטית והעביר מבט חוקר סביבו. מה שאמר עתה, אסור היה, שישמענו אדם, שאיננו מהמקורבים, כי בואו של בן התערובת היה, אמנם, סימן בעיני החיילים, שמשהו קרה או עומד להתרחש, אך איש מהם לא העז לקרוב אל המפקד הנורא, מבלי שנדרש לכך. על כן לא שמע איש את ההאשמות, שהטיח הנכד בפני הזקן. הלה פתח בקום עמום: “כן, אני הוצאתי את הסוסים מן המחסן אילצ’י והאטאטיטלה הם סוסים מפורסמים כך כך, עד כי חכמת זקנתי התחלפה באיולת נעורים. רציתי להשיגם, הרגשתי צורך בדבר, בלי לחשוב על כך, שהם עתידים להיות היום ברשותי, ביחד עם השבויים. בעורקיך זורם דמי, על כן לא תספר לחיילים, מה גרר אחריו המעשה הנמהר ההוא!”

“אני אשתוק”, אמר הבחור.

“היודעים אולד שטרהנד ווינטו”, המשיך האדום, “כמה היינו אתמול במחנה יער האשוחים?”

“כן.”

“היודעים הם גם מי היו אלה?”

“לא. הם יודעים רק, שהיו אויבים אדומים.”

“הידעו על תכניתנו, להתנפל על המחנה?”

“הם שיערו את הדבר. אך אלי לאמור לך, שהטיחו לי בפני את שמי איק סנאנדה; הם לא האמינו, ששמי הוא יאטו אינדה.”

“משמע, שהם משוכנעים, שהנך נכדי, וכי אני הוא, האומר להתנפל על המחנה! מה אמרו, כשנודע להם על איבוד רוביהם?”

“רוביהם?” שאל בן התערובת בתמהון. “האיבדו אותם?”

“כן.”

“אוף, אוף, אוף! היכן?”

“במחנה יער האשוחים, אני מצאתים.”

“אתה – מצאת – אותם – אתה – אתה – אתה? הרובים של אולד שטרהנד ושל ווינטו?” פרצה קריאתו של המסטיצה המופתע.

“אני!” השיב טוקבי קאווה בנענוע ראש, בשעה שעיניו רשפו מגיל.

“רובה הכסף של ווינטו?”

“כן.”

“רובה הקסמים הקטן של אולד שטרהנד?”

“כן.”

“וקוטל הדובים הגדול?”

“כן.”

“היכן, איזה הם כלי הזין היקרים האלה? אמור נא! מהר!”

“כאן”, השיב ראש השבט, בהצביעו על הצרור.

“אוף, אוף, אוף! היום מביט מאניטו בגדול בפנים קורנים על חיילי הקומאנצ’ים! זהו שלל, שבגללו יקנאו בנו כל שבטי האומה האדומה! כיצד הגיעו כלי הזין האלה, שאין כדוגמתם, אל ידיך?”

“על ידי גנבים, שגנבו אותם ונאלצו למסרם לידי”.

הוא סיפר את פרשת הדברים ובסיימו את סיפורו, פרץ בקריאה: “אוף, אוף! על כך לא חשבתי. אולד שטרהנד וּווינטו הלכו לדרכם, אף על פי שרוביהם אלה נגנבו מהם. האין זה חשוד? שמא מסתתרת מאחורי כל זה איזו ערמה גדולה? שני אלה לא יוותרו, מרצונם הטוב, על רוביהם, כי אם יעשו את כל אשר ביכלתם, כדי להשיגם שוב!”

נכדו הניע ראשו לאות שלילה ואמר: “הם לא יעשו כלום, לא יעזו דבר.”

“למה תחשוב כך?”

“כל מי שיש לו מוח בריא בקדקדו, יחשוב כמוני. במה התפרסמו התנים האלה? רק בזכות רוביהם. במה ביצעו את מעשיהם? ברוביהם. בזכות הרובים האלה היו לגיבורים, אך בלעדיהם אינם ולא כלום. אחרי שכלי זין אלה נגנבו מהם, מרגישים הם, שכוחותיהם עזבום, שלא יוכלו עוד להחזיק מעמד במקרה של התנפלות על המחנה, כי נגזר עליהם כליון חרוץ; על כן מיהרו לברוח. עתה הבינותי למה זה זנחו את תכניתם, לרכוב אל מעיין האלמונים, ולמה זה יצאו, בפתאומיות כזאת, ממחנה יער האשוחים!”

הבטחון וההתלהבות של האיש הצעיר הלהיבו גם את הזקן; הוא הסכים לדעתו: “אוף, אוף, נכונים הדברים, אשר דיברת! הם ברחו ביללה, ככלבים, אשר מכות נכונו להם. הם גופם נמלטו מידינו, אך כלי זינם בידינו הם. עתה עלינו להשיג לעצמנו את קרקפותיהם של האנשים הצהובים הרבים. ירבו לדבר על כך, שאנו אומרים להתנפל על המחנה, יקראו לעזרה. על כן עלינו להזדרז. כיון שאולד שטרהנד ווינטו לא יבואו היום, שוב אין לנו מה לעשות כאן, עלינו לצאת מיד לדרך. סוסינו הם, אמנם, יגעים, אך אם נרכב כך, שנגיע עם רדת הערב עד המקום, שלבני הפנים קוראים לו בשם נקרת הליבנים, לא יתמוטטו סוסינו תחתינו.”

“משמע, שרוצה אתה לחכות בנקרת הליבנים לרגע ההתנפלות, כאשר יעצתיך?”

“כן, כי אין מקום מתאים יותר לכך. אוליך שמה את חיילי, ובשעה שהם יחכו שם, ארגל אני את המחנה, כדי לדעת, מהו הזמן המתאים ביותר לכיתור המחנה, כדי ששום איש לבן או צהוב לא יימלט. אך אתה תישאר כאן.”

“לא לרכוב אתכם?” שאל המסטיצה בתמהון. “מדוע?”

“כי שם מכירים אותך, ודבר זה עלול לגלות את תכניתנו. ויש לי עוד סיבה לכך, שהיא חשובה בשבילי עוד יותר: שלשת הרובים האלה.”

“כיצד הרובים האלה?”

“בשובנו משם, נבוא שוב הנה. האם עלי לסחוב אותם אל המחנה אחרי כן בחזרה? הם יקרים מדי. אומר אני לך, ששלשת כלי הזין האלה חשובים בעיני הרבה יותר מכל הקרקפות, שעתידים אנו להשיג במחנה יער האשוחים. על כן אינני רוצה להביאם בסכנה ואשאירם כאן, עד אשר נשוב הנה מחר. אתה תישאר כאן, כדי לשמור עליהם, כי אין שומר נאמן ממך.”

המסטיצה ראה, כנראה, באמון הזה כבוד גדול לעצמו, אף על פי כן הביע את התנגדותו: “בכל זאת היתי רוצה להצטרף, כי ברצוני לקבל את חלקי בשלל, כפי שהבטחת לי.”

“תקבל אותו. אמרתי זאת, ומה שהנני מבטיח, הרי הוא כשבועה.”

“אם כן, הזהב והממון?”

“כן. הנך בנה של בתי ויורשי היחיד. איש חכם חייב לחשוב על הכול. ההתנפלות לא תהיה כרוכה, בודאי, בסכנה יתירה; אך בכל זאת יש אפשרות, שיפגע בי כדור או להב של סכין; אז יעברו הרובים האלה לרשותך, ואם לא אשאירך כאן, כדי לשמור עליהם, עלולים הם לנפול לידי אחרים. כך אמרתי וכך יהי. הואוך!”

ציור 12.png

כששמע המסטיצה את הדברים האלה, לא היסס עוד, כי אם הסכים מיד. המפקד כינס אחדים מהטובים שבלוחמיו, ביניהם גם קיטה הומאשה, שכינה את עצמו במחנה בשם יובארובה, להתיעצות קצרה. אחר יצא עם הקומאנצ’ים שלו לדרכו, בהיכנסם שוב אל הבקעה, אשר ממנה באו הנה. איק סנאנדה, נכדו, נשאר לבדו עם שלשת הרובים הגנובים.

רק שעה קלה חלפה מאז התרחקו הקומאנצ’ים. בזמן הזה השתמש איק סנאנדה להסיר את האוכף מעל הסוס ולקשרו; עתה לא יכול עוד להתגבר על סקרנותו; הוא הסיר את הפלצור מעל הצרור, פתח אותו והוציא ממנו את הרובים, כדי להזין בהם את עיניו. קל לשער, באיזו הנאה התבוננו אליו ווינטו ואולד שטרהנד. שעמדו עוד, כמובן, בקרבתו, מאחורי הנצרים. הם ראו, באיזו חמדנות מסתכל המסטיצה בכל הזין, כיצד עיניו רשפו בשעת מעשה, כן שמעו את קריאות ההתפעלות המקוטעות, שפרצו מפיו.

ברור, שעד מהרה עמד להקיץ הקץ על התפעלותו זו והוא עצמו עתיד היה להקיץ מחלומו היפה. כי ווינטו פילס לו, חרש, דרך בין הנצרים ועבר ביניהם, בלי להשמיע קול. אולד שטרהנד עבר אחריו באותה מידה של זהירות. אחר נזדקפו שניהם. הם פסעו פסיעות אחדות, שאף אזנו החדה של המסטיצה לא קלטה אותם, ועמדו מאחריו.

“בוקר טוב, איק סנאנדה!” אמר אולד שטרהנד.

נבעת עד היסוד, מיהר בן התערובת להסב את פניו וראה, כי הדובר בו וווינטו עומדים על ידו. תדהמתו למראה האנשים האלה היתה גדולה כל כך, עד כי נעתקו מפיו מלים ובמשך רגע לא היה מסוגל להניע אבר.

“כן”, אמר אולד שטרהנד בהבעת בוז, “באנו הנה, כדי לקחת את הרובים.”

לבסוף התעוררה דמותו של המרגל שוב לתחיה; אך הוא לא קפץ ממקומו, כדי להימלט על נפשו, לא, כי הפחד הגדול ריתקו אל מקומו; אט אט קם ממקומו, כאיש, אשר יצורי גוו לקו בשיתוק מכאיב, והוא הוציא מפיו הברות מקוטעות: “אולד – שטר – הנד ו – ווי – נ – טו! ב – אמת – באמת – אלה הם – הם באמת!”

“כן, אנו באמת”, צייך הצייד בגאוה מול הפנים המעווים מפחד. “מתוי פניך נשקף הפחד החיור. רצית לתפסנו ועתה רועד הנך מפחד!”

הבוז, שבקע מהדברים האלה, השיב לבן התערובת את כושר שליטתו על עצמו. בעודו מחזיק בידיו את שלשת הרובים, פסע פסיעה לאחור והשיב: “מה אתה חושב? אני? פוחד מפניכם? עלי אין ווינטו מסוגל להטיל אימה, אף לא אולד שטרהנד. ואת רוביכם רוצים אתם לקבל בחזרה? אוף! נסו נא ותראו, אם תוכלו להשיגם!”

בעודו מדבר את דבריו, פנה לאחוריו, כדי לנוס מנוסת בזק. הוא לא יכול להימלט על סוסו, כי זה היה קשור והתרתו היתה גוזלת ממנו זמן רב מדי; על כן נאלץ לעזוב את סוסו לנפשו ולהתחיל את מנוסתו ברגל. הוא קפץ בקפיצות מהירות ורחבות לאורך דרך מסוימת בקצהו של ההוריקן, כדי לחדור אל בין גיבובי העצים. אולם הוא עשה את חשבונו בלי אויביו. משקפץ את קפיצתו הרביעית או החמישית, השיגו אולד שטרהנד, בשעה שווינטו עברו ושניהם תפסו אותו ועצרוהו. הצייד הלבן שלף את אקדחו, כיוון אותו אל מול חזהו של הלה אמר: “עצור! אתה חוזר אתנו ויושב על הארץ. אם תעשה את הנסיון הקל שבקלים להימלט, אתקע לך כדור בין צלעותיך. אתה הוא הבחור, המסוגל להימלט מידינו!”.

הם החזירוהו אל המקום, בו ישב בתחילה ובו עוד היה מונח רובהו, לקחו ממנו את רוביהם ואת סכינו והטילוהו ארצה. הוא רעד כולו מזעם, אף נוכח לדעת, כי כל התנגדות עלולה רק להזיק לו, וכי מוטב, משום כך, להיכנע.

אולד שטרהנד שם שתים מאצבעותיו בין שפתיו, השמיע שריקה חדה, שנשמעה עד למרחקים וישב, אחרי כן, ביחד עם ווינטו לצידו, של השבוי. בלי להוסיף מלה, ישבו וחיכו לבואם של החברים, אשר אליהם כוונה השריקה. הובל־פרנק ודרול ידעו מיד, מה טיבו של האות הזה, ולא עברו רגעים מועטים והם הופיעו עם שני בני טימפה. הם סקרו את מצב הענינים במבטים מהירים, ובשעה שעצרו את סוסיהם וירדו מעליהם, אמר פרנק: “לכל הרוחות, איזה מפנה נפלא חל בכל הענין! האדומים הסתלקו, בשעה שהפרחח הזה הזמין את עצמו כאורח אצלנו! לאן נעלמו, ומי הוא אותו אוריאן נחמד, רבותי, המרגיש את עצמו, כנראה, בטוב בין שניכם?”

“הן זהו הסייר, שזמם להסגיר את שוכניו של מחנה יער האשוחים לסכינם של הקומאנצ’ים!” קרא קאז.

“זהו? הא, אליו רוצה אני להתבונן שנית!” ובהקיפו את השבוי ובסקרו אותו מכף רגל ועד ראש, המשיך: “צעיר חביב הוא האיש הזה, בזה יש להודות. כיצד העלה את האיש הזה בחכתו, מר שטרהנד!”

הלה הסביר להם בקצרה מה שהתרחש כאן וכיצד נלכד הסייר.

“כך, כך”, אמר הובל־פרנק, “אם נתכוון לרשת את הרובים, הרי היה עליו לחכות עד אשר בעליהם המתים ינערו את האבק הארצי מעל רגליהם בעולם הבא. אני מציע, שנשפשף לו את תביעותיו על הירושה בחרדל. הן הוא ראוי לזה, בלי כל ספק. מה דעתו על כך, מר שטרהנד?”

“הוא לא יימלט מענשו, פרנק יקירי. חכה נא לזה בסבלנות!” השיב אולד שטרהנד ופנה אל השבוי: “ראשית כול, מסור נא לנו את שמך האמיתי!”

בן התערובת העיף בו מבט ערמומי והשיב בטון מרושל: “את שמי האמיתי שמעתם. שמי הוא יאטו אינדה, ואמי היתה בת לשבט האפאצ’ים הפינאליים”.

“זהו שקר. הנך איק סנאדה, נכדו של ה’מוסטאנג השחור'”.

“יוכיח נא זאת!”

“הבלים! מדוע ברחת, כאשר ראית, שזיהינו את עקבותיו של ה’מוסטאנג השחור'?”

“לא ברחתי. רכיבתי לא היתה מנוסה מתוך פחד מפניכם, כי אם בוצעה מתוך הכוונות הטובות ביותר. ראיתי את עקבות הזרים ממש כמוכם; שמעתי את החשד מצידכם. אתם הייתם רק אורחים במחנה ולא היו לכם כל חובות; אך מחובתי היה להגן על תושבי המקום, על כן יצאתי לדרך, כשרק שמעתי את החשד, כדי לרגל את האויבים”.

“אה, היטבת עשה! משמע שיצאת לדרך, כדי לתור, כיהן נמצאים הקומאנצ’ים? כיצד יכולת לגלותם בחשכת הלילה?”

“השואל שאלות כאלה איננו איש המערב!”

“טוב! מדבר אתה בטון גאה ביותר. אני מתפעל עליך, שהצלחת ללכת בעקבות האויבים עד הלום ואף לשוחח אתם, בלי שרצחוך נפש או, לפחות, לקחוך בשביה!”

“על כך אין הוא צריך להתפלא כל כך. הקומאנצ’ים אינם יודעים, שמצד אמי מוצאי הוא מהאפאצ’ים הפינאליים; הייתי מקיים אתם, מאז ומתמיד, קשרים טובים; הם חושבים אותי לידידם וגם היום קידמו את פני בלי כל גילוי איבה”.

“יפה! אולם כיצד הגיעו רובינו לידיך?”

שאלה זו הביאה את המסטיצה במבוכה גלויה, אך הוא השתדל להסתיר את הדבר ונזדרז לענות: “דוקא זוהי הנקודה, שצריכה היתה לשכנע אתכם בדבר ישרי וכוונותי הידידותיות. אמשר ראיתי את רוביכם, שלא ראיתים קודם לכן, היום ראיתים שוב בידי הקומאנצ’ים, וה’מוסטאנג השחור' התפאר בזה, שגנב אותם מכם. כדי להחזיר לכם את רכושכם, גנבתי אותם שוב ממנו, בלי שהרגיש בדבר.”

“אם כן עלי להודות, שזהו מעשה אמנות מצידך, ושום אדם לא יצליח לבצע דבר כמוך. הנך נראה כשיא החכמה, בשעה שה’מוסטאנג השחור', שאפשר היה לגזול ממנו את הרובים, בלי שהרגיש בדבר, נראה, בכל אופן, כשיא הסכלות. משמע, שרצית להחזירם לנו?”

“כן.”

“אם כן, כיצד תסביר את העובדה, שניסית לברוח עם הרובים, כשרק הבחנת בנו?”

“זה היה מתוך פחד לרגל הופעתכם הפתאומית, כי לא הכרתיכם מיד.”

“לא הכרת, אומר אתה? ובכל זאת קראת לנו בשמותינו!”

בן התערובת הביט רגע נכחו במבט מושפל וקודר, אחר קרא בזעם מעושה כהלכה: “אל נא תשאלו לדברים, שאינכם מבינים אותם, כנראה! כשאדם חושב, שהוא נמצא לבדו במקום שומם ובטוח, ולפתע מפתיעים אותו שני אנשים, שהוא חשב, שהם נמצאים הרחק ממנו, הרי זה טבעי, שההפתעה גורמת לכך, שאדם פועל אחרת מכפי שהיה פועל מתוך שיקול דעת.”

“אם כן, אבקש ממך, שלא תאבד עוד מלה על כך, אף על פי שלא רק זה, כי הרבה דברים אחרים ידועים לנו. אתה משער, כנראה, שמיד עם הופעתנו התיצבנו לפניך, אך טעות בידך. עמדנו כבר כאן, אשר הגעת על סוסך. עקבנו, כבר קודם לכן, אחרי ה’מוסטאנג השחור', אחרי כן שמענו כל מלה, שדיברת אתו. הוא קרא לך בשם בנה של בתו; הוא מסר לך את רובינו, שאתה מספר, כי גנבת אותם ממנו. מה תאמר לזה, איק סנאנדה?”

“אני חוזר ואומר ואינני יכול לאמור אחרת: אינני איק סנאנדה, כי אם יאטו אינדה; קיבלתם את רוביכם ועתה דורש אני מכם, שתשחררוני מיד!”

“הנח, הנח, נערי! מאחר שהנך מוסיף להכחיש, ברור, שלא נוכח לשחררך, כי אם נעמיד אותך לעיניו של סבך האהוב, כדי להיוכח לדעת, אם גם הוא הנהו מוג לב ושפל כל כך, שיתכחש לעצמו ובשרו.”

ציור 13.png

באותו רגע נצנצה ערמה בעינו של המסטיצה, והוא שאל: “רוצים אתם להביאני אל ה’מוסטאנג השחור'? נסו נא, אם תצליחו בדבר!”

“אנו נצליח, יכול אתה לסמוך על כך! אך דבר זה ייעשה, כמובן, בצורה שונה מזו, שאתה מתאר לך אותה. אל נא תטעה בחשבון! מקוה אתה, שה’מוסטאנג' ישחררך מידינו; אך לסבך הטוב תהיינה די צרות משלו, כי אף הוא עתיד להיות שבוי בידינו, ממש כמוך.”

והנה שגה בן בתערובת משגה חמור, בקראו בזעם: “היה לא יהיה כדבר הזה! שום אולד שטרהנד ושום ווינטו לא יצליחו לפוס את ה’מוסטאנג השחור' בכף, כי תהילתו נפוצה עד למרחקים על פני הרים ובקעות!”

“אה, אתה יצאת מן המשחק! אך אל נא תתלהב! הצלחנו לתפוס גם בחורים אחרים, מסוגו של ה’מוסטאנג' הזה, אשר עליו אומר אתה בצדק, כי תהילתו ידועה על פני כל ההרים והבקעות; אך תהילה זו צועדת, כנראה, באויר, כי כאן, למטה, אין מרגישים בזה.”

“אל נא תתרברבו! זהו ראש הקומאנצ’ים הנאיניים, הלוחם האמיץ ביותר של העם הגדול הזה. ואילו גם עלה על דעתכם הטירוף, לרדוף אחריהם, כדי להתמודד אתם, לא הייתם מצליחים להשיגם, כי הקדימו אתכם בהרבה; בטרם תשיגום, עלה מחנה יער האשוחים בלהבות!” ובדברו את הדברים האלה, פרץ הסייר בצחוק מלא בוז.

אולד שטרהנד הניח יד כבדה על כתפו ואמר: “עתה יכול אתה לצחוק, בובה שכמותך; עוד מעט יגיע הרגע, בו לא יהיה לך עוד רצון לצחוק! ראשית, נעזוב את המקום היפה הזה, בו היית צריך לחכות לסבך; קרוב לוודאי, שעוד מעט ותראהו. עתה נקשור אותך אל גבו של הסוס, ואני מיעץ לך להיכנע ללא כל התנגדות, כי יש בידינו אמצעים רבים לכפות עליך את המשמעת!”.

המסטיצה לא העז להתנגד. מלבד זה היה חדור תקוה, ששביו לא יארך זמן רב.

הוא היה משוכנע, שילכו אתו בעקבות הקומאנצ’ים ויפנו אל תוך הבקעה. אך לתמהונו פנו ווינטו ואולד שטרהנד, כמעט, בכיוון הנגדי, הם לא נעו ליד פסגת הפינה, כי אם פנו לעבר אואה־פש הוא לא הבין מדוע בחרו בדרך עקיפין זו, ביחוד כשרכבו רק בדהרה, וזה העיד על חפזון רב.

אחרי כן הופיעה לנגד עיניו מסילת הברזל מתוך הפרריה הפתוחה; המסילה פנתה אל תוך בקעת הסלעים, וכאשר הרוכבים רכבו לאורך המסילה, החלה לנצנץ בו השערה, שמילאה את לבו בדאגה קלה. פניו לבשו הבעה מודאגת.

הובל־פרנק הרגיש בדבר, כי השבוי רכב בינו ובין דרול; מובן שהוא דאג, על ידי הסברות מקצועיות מגוחכות, שדאגתו של בן התערובת תגבר עוד יותר.



 

פרק רביעי: נקרת הליבנים


כאשר הגיעו עד לתחנה ברוקי־גראונד, היה מר סוואן, המהנדס הפעיל והאמיץ, האיש הראשון, שקידם את פני הרוכבים. “הלו!” קרא לקראתם. “כבר חזרתם? והצלחתם, כפי שאני רואה? מה היה מהלך הדברים? הנתקלתם בקומאנצ’ים…”

הוא הפסיק, לפתע, בראוֹתוֹ את הסייר הכבוּל, אך המשיך מיד, מלא גיל: “לכל הרוחות, הן זה מר יאטו אינדה, הג’נטלמן הצבעוֹני למחצה! כבוּל? האם זהו השבוי שלכם. אדוני?”

“כן”, אמר אולד שטרהנד תוך נענוּע ראש לאוֹת חיוּב, מאחר שהשאלה הופנתה אליו. “שמא יש לו איזה מקום לשיכוּנוֹ, בלי שתהיה לו אפשרות לצאת לטיוּל?”

“יש לי מקום מצוּין כזה, אדוני. כל אדם, שאני משכנוֹ שם, אינו יכול להעלות כלל על דעתו איזה טיול בלי רשות. רוצה אני להראות לו את המקום.”

המקום, שאליו התכוון, היתה באר באמצע חפירתה. אף על פי שהיתה כבר עמוקה למדי, לא היו בה עדיין מים. כששמע המסטיצה, שעומדים להורידו שמה, הרים קול יללה, אך ללא הועיל. כשהובא עד לקצה הבאר, ששם עמדו לכבלוֹ ולהורידוֹ, גילה התנגדות חזקה. אז פנה המהנדס אל אולד שטרהנד ואמר: “שמא עלינו לאחוֹז ביצור מסוּכן כזה, כמו הבחור הזה, כשידינו עטופות קטיפה ומשי? הוא הנהו, אמנם, השבוי שלו, אך מעשהוּ הנתעב היה נגדנו, אנשי מסילת הברזל. ירשה נא לי, אדוני, ללמדוֹ דעת!”

“יעשה נא בו, כפי שהוא מוצא לנחוּץ”, השיב הנשאל. “מסרתיו לידיו ואינני רוצה עוד בשום עסקים אתוֹ. ידאג רק לכך, שלא יוכל להזיק לנו עוד היום!”

“אשר לזה, מר שטרהנד, יכוֹל הוא להיות סמוּך ובטוּח, שלא יעלה מהבאר הזאת, בטרם ארשה את הדבר, באופן מפורש. אם כן העבירו נא את החבל מתחת לבית שחיוֹ והוֹרידוּהוּ!”

כאשר הסייר החל, אחרי כן, שוב להשתולל, כשידיו ורגליו כפוּתוֹת, נקשר אל אדן של מסילת הברזל ולא הורד אל הבאר, עד אשר נשתתק תחת מספר מהלומות מקל.

המהנדס כבר דאג לכל הדברים עוד מאז הבוקר. פועליו בדקו את רוביהם; קטר הוסק, וכבר עמדו קרונות מוכנים לנסיעה למחנה יער האשוחים.

ששת אנשי המערב כובדו, בשעה שסוסיהם שופשפו, האכלו והושקו, בסעודת צהרים מצוינת, במידה שתנאי המקום הרשו זאת. בשעת מעשה סיפּרו למהנדס את כל הקורות אותם בבקרו של היום הזה.

“הענינים התנהלו כשוּרה, טוב יותר מכפי שקיויתי”, אמר אחרי כן. “אני שמח מאד, שבן התערוֹבת הנבל הזה נפל לידינו! והאדומים חזרו באמת אל המחנה, כדי להתנפל עליו? אנו נבוא ברצון לעזרתוֹ. אני שמח מאד לקראת זה, מאד מאד!”

“אני לקחתי בחשבון אותו ואת אנשיו”, העיר אולד שטרהנד, “כי המהנדס שבמחנה אינו עושה רושם של גיבור.”

“הוא צודק, אדוני. על הסינים אין לדבר כלל, כי עם הופעת האינדיאני הראשון מתעופפים הם אל כל הרוחות. והלבנים המעטים הנמצאים שם, הם נטולי כל ערך.”

“הדבר הטוב ביותר יהיה, שנקבל את הענין על עצמנו ולאנשי יער האשוחים לא ייודע דבר, עד אשר נסדר את כל ענינינו עם האדומים”.

“מדוע לא ייתכן כדבר הזה? נהיה למעלה מתשעים איש, ונדמה לי, שאין כל טעם שנפחד מפני האדומים”.

“המ, אף אני חושב כך. המכיר הוא את נקרת הליבנים, אשר לשם אומר ה”מוסטאנג השחור" להוליך את אנשיו?"

“ממש כמו את כיסי אני, אדוני. זוהי נקרת סלעים עמוקה, החודרת מאחורי המחנה אל תוך ההר. הסלעים מתנשׂאים מכל הצדדים כמעט זקופים, ויש שם רק מבוא צר אחד, אשר לידו עומד ליבנה זקן, גבוה מאד, שממנו נובע שמה של הנקרה.”

“אם כן אין זה מעשה פיקח ביותר מצד ה’מוסטאנג השחור', להביא לשם את אנשיו.”

“מדוע? אין מחבוֹא טוב מזה בשבילם, והרי אין הוא מעלה על דעתו, שאנו יודעים את מזימתו. לי נדמה, שהיטיב לבחור.”

“בעיני אין זה נראה כך. האפשר לטפס על קירות הנקרה?”

“רק במקום אחד, אולם רק בשעות היום. בלילה לא הייתי מיעץ לאיש לעשות זאת, אם ראשו עודנוּ שוה בעיניו, לפחות, רבע דולר.”

“טוב! והאפשר להגיע עד לשפוֹת הנקרה מבחוּץ?”

אז נשא המהנדס מהר את ראשו, הטיל מבט בוחן בפניו של אולד שטרהנד והשיב: “אה, אדוני, נדמה לי, שניחשתי את תכניתו! רוצה הוא להציבנו על שפוֹת הנקרה ואחרי שהאדומים יחדרו שמה בסתר, רוצה הוא לחסוֹם גם את המבוא. לא כן?”

“ואם זוהי תכניתי?”

“הרי זה הרעיון המוצלח ביותר, שיכוֹל היה לעלוֹת על דעתוֹ, כי אם נעשה כדבר הזה, יהיו האינדיאנים תקוּעים בנקרה כמוֹ סרטנים במאוּרת צלופחים, וייאלצו לצאת משם אחד אחד ולהגיש לנו את צואריהם, אם נרצה בכך.”

“על כך חשבתי גם אני. ובכן, היוכלו אנשיו לעלוֹת?”

“כן, ועוד פעם כן. אולם המסכים גם מר ווינטו לתכנית?”

ראש האפאצ’ים לא דיבר עד עתה מלה. עתה אמר: “לאולד שטרהנד ולווינטו יש תמיד רעיונות שוים. תכניתו של אחי הלבן היא טובה ויש לבצעה. הואוך!”

“טוב!” אמר המהנדס. “אני אתמסר, כמובן, לדבר בכל לבי. נגיע שמה בעוד מועד, כדי שנוכל לעלוֹת על הסלעים לאוֹר היום, בטרם יגיעו האינדיאנים. אולם אחרי כן, כשיחשיך, עלינו לדעת את אשר לפנינו. האם לא כדאי לדאוֹג לתאורה?”

“זה רצוי, כמובן”, השיב אולד שטרהנד. “העומדים ברשותו די אמצעים ומכשירים בשביל זה, מר סוואן?”

“הכול יבוא על מקומו בשלום, מר שטרהנד. כשהיה צוֹרך להשלים מהר את הקטע של מסילת הברזל, נאלצנו לעבוד, לא פעם, לאוֹר לפידים, ונשארו לנו לפּידים רבים למדי. כן יש לנו חביות נפט בעלות גדלים שונים”.

“להעביר חביות, זה יהיה דבר קשה מדי, ובכל זאת היה הדבר מועיל לנו מאד, אילו יכולנו להצית חבית כזאת ליד המבוא אל הנקרה, אין לחשוש שהקומאנצ’ים יעזו לעבור לפיד להבות כזה.”

“טוב, נמצא דרך. יש לנו אלונקות, חבלים וכל הדרוש, כדי לקחת אתנו חביות אחדות”.

“טוב! אך יזכור נא, שאסור להקים רעש ואסור להשאיר עקבות, אשר יבלטו לעין!”

“אל דאגה! יש לי כאן אנשים, שעליהם יכול אני לסמוך. המסכים הוא?”

“כן. יכין את הכול וידאג לכך, שנגיע אל נקרת הליבנים בעוד מועד!”

בזכות פעלתנותו הרבה של המהנדס, הושלמו כל ההכנות במהירות יתירה. הסוסים נשארו במקום בהשגחה בטוחה, וליד הבאר, אשר אל תוכה הורד הסייר, הועמד שומר. ואז יצאה הרכבת המלאה לדרך, בלי שהודיעו על כך, כמובן, למחנה יער האשוחים. כל עובדי הרכבת השתתפו, ברצון, במבצע, וכאשר הגיעו עד למקום הקבוע וירדו מהרכבת, לא היה איש, שחשש לתוצאות ההרפתקה או לשלומו הוא. המקום אשר משם יצאה הרכבת בדרכה חזרה, היה מרוחק כל כך מהמחנה, עד כי אי־אפשר היה לראותה משם. המסילה תיארה כאן קו עקום סביב הרמה, אשר אל תוכה חדרה נקרת הליבנים; האנשים נמצאו מאחורי הרמה הזאת, בשעה שהמחנה היה לפניה והמבוא אל הנקרה היה מצד המחנה. על ידי עליה מהמקום, בו נעצרה הרכבת, אפשר היה להגיע, בחיפוי היער, עד לשפת הנקרה; בזה לא היה כל קושי, כי היום היה עוד גדול. קשה יותר היה, להעביר את שתי חביות הנפט, שהמהנדס לקחן אתו, עד למבוא הנקרה, בלי שירגישו בדבר ובלי שיישארו עקבות, ולהסתירן שם, כדי שתישארנה חבויות מעיניהם התרות ואף מאפיהם של האינדיאנים.

את ביצועה של התכנית החשאית הזאת, אשר בהצלחתה היה תלוי הכול, נטל ווינטו על עצמו. ואולד שטרהנד הוליך את האנשים, הששים אלי קרב, עד לרמה, כדי להציבם שם ולתת להם את ההוראות הדרושות, כיצד להתנהג.

כשהגיעו למעלה, נמצאו בין עצים עבותים, שעמדו שם בצפיפות, כלומר חיפוי היה להם די והותר. בקורת רוח התבונן אולד שטרהנד אל קירות הסלעים, שירדו תלולים אל תוך הנקרה. אחרי שהקומאנצ’ים יהיו כאן למטה, בתוך הנקרה, לא יהיה להם עוד מנוס. הוא חילק את האנשים מסביב לנקרה, שארכה הגיע עד לחמש מאות פסיעות ורחבה היה, בממוצע, כדי חמישים פסיעות, ונתן לכל קבוצה את ההוראות, בהתאם לעמדתה. ראשית, דרש מהם שקט גמור וזהירות יתירה ומסר להם את האותות, שיהיה, אולי, צורך להשתמש בהם בלילה ואשר את משמעותם עליהם לדעת בתכלית הדיוק. אחר ירד בצד הקדמי, הפונה אל המחנה, כדי לחפש את האפאצ’י.

הלה שכב במארב, בהמתינו לו, לא הרחק מהמבוא, מאחורי שיח עבות למדי ורמז לו שיקרב אליו: “ווינטו ביצע את משימתו. האנשים, שהמהנדס לקח אתו, הם אנשים חזקים וזריזים. החביות מוטלות בקרבת מקום והן מוסתרות היטב, עד כי אחי הלבן יצטרך לאמץ את מבטו, כדי לגלותן”.

“והמהנדס עצמו?”

“הוא חבוי, ביחד עם נושאי החביות, בין עצי האשוח העבותים. יכול אתה להגיע אליו בקלות, אם רצונך לדבר אתו, בשעת היעדרי”.

“בשעת היעדרך4? הרוצה אתה ללכת לקראת הקומאנצ’ים, כדי להודיעני את זמן בואם?”

“כן. הם יזדחלו הנה חרש, על כן טוב לעקוב אחריהם כבר קודם לכן”.

“מלבד זה הרי ראש השבט עצמו הוא, שאמר, שילך בעצמו לתור את המחנה. אותו עלינו לתפוס בתחילה”.

“וינטו הביא מרוקי־גראונד די רצועות, כדי לכבלו בהן. עתה רוצה אני ללכת, כי עוד מעט ירד היום. יחכה נא אולד שטרהנד לשובי במקום הזה”.

הוא נעלם מאחורי העצים הסמוכים, בלי להשאיר בטחב הרך את עקבות רגליו. אולד שטרהנד השתטח על הארץ, כשהוא מחופה כולו על ידי הענפים; עתה לא נשאר לו דבר לעשותו, אלא להמתין בשקט.

דומיה עמוקה שררה מסביב, רק מהמחנה, שלא היה רחוק ביותר, נשמע, מפעם לפעם, רחש קל. הגיעה שעת דמדומי הערב, ועדיין לא חלף הרבה יותר מרבע שעה, מאז נעדר ווינטו. עתה הוטל על עינו החדה והמאומנת של אולד שטרהנד להשגיח, מהמקום בו הוא נמצא, על מבוא הנקרה. רק עתה אפשר היה לחכות לבואם של הקומאנצ’ים, כי טבעי היה הדבר, שיישמרו לנפשם לבלי להתקרב אל המקום לאור היום. אילו עשו כן, היתה צפויה להם הסכנה, שאחד משוכני המחנה, המשוטט לו, במקרה, בחוץ, יבחין בהם, זה עלול היה לסכל את כל תכניתם.

לבסוף החשיך היום, ואולד שטרהנד יכול היה לראות עוד רק עד למרחק של פסיעות אחדות. אך שמיעתו היתה דרוכה ביותר, כי במידה שמקטינים את העסקתו של אחד החושים, מגביר הדבר את רגישותו של החוש השני. והנה קלטה אזנו רחש, מעין החלקה של גבעול ארוך על פני עשבים נמוכים; הוא הקשיב בדריכות משנה.

זה יכול להיות רק ווינטו, חשב, ואכן במרחק של ארבע פסיעות ממנו התנשאה דמותו של האפאצ’י מבינות לעשבים הגבוהים. הוא התקרב אליו, נזדחל לו מתחת לשיח ואמר חרש:

“הם באים”.

“היודע אתה, היכן השאירו את סוסיהם?”

“הם לקחו אותם אתם”.

“איזה חוסר זהירות מצידם! הן את הסוסים היו צריכים להשאיר בהשגחת שומרים במקום מרוחק יותר מהמרחק שבין המקום הזה ובין המחנה. הן צהלה אחת, או לוּ רק התנשפוּת אחת, עלולה לגלוֹת את הכול”.

“בני הקומאנצ’ים האלה מכנים, אמנם, את עצמם בשם לוחמים, אך הם אינם לוחמים כלל וכלל”. אף על פי שווינטו דיבר את דבריו בלחש, אפשר היה לשמוע מהם את הטון של זלזול גמור.

“לנו רצוי הדבר בהחלט, כי הסוסים יכפילו את המהומה, שנעורר אנחנו. הקשב, זה עתה התנשף אחד מהם!”

עתה הלך הלוך וקרוב איזה רשרוש עמום, שנעשה ברור יותר מרגע לרגע; זו היתה שעטה עמומה של פרסות סוסים בטחב הרך ובעשב. הקומאנצ’ים צעדו, כמנהג האינדיאנים, זה אחר זה, וכל אחד מהם נהג את סוסו במושכות, כפי שראו שני האורבים. ליד מבוא הנקרה נעצרו. אחדים מהם נכנסו, כנראה, כדי לתור שם, אם הכל בטוח. זמן קצר אחרי זה נשמעו קריאות עמומות של הזמנה להליכה, והטור האינדיאני החל שוב לנוע. הם נכנסו אל תוך הנקרה, באיטיות כזאת, בגלל החשיכה, עד כי הדבר נמשך למעלה מרבע שעה, עד אשר עבר האיש האחרון את המבוא.

אולד שטרהנד וּוינטוֹ הגיחו מתחת לשיח ונזדחלו עד לקצה הסלע, שהיווה צד אחד של הכניסה, רק חמש דקות שהו שם, והנה הגיעו לאזניהם צעדים, שחזרו בכיוון הפוך. הופיעו שלשה אנשים, שנעצרו בקרבת מקום אליהם, עד כי הצליחו להכיר אחד מהם; זה היה טוקבי קאווה, ראש השבט, שמסר פּקודות לשני הנשארים: “אתם תישארו כאן, כדי לשמוֹר על הפתח של נקרת הסלעים הזאת, עליכם לדקור מיד בסכין כל אדם, אשר יקרב הנה. בשל הסוסים ייאלצו חיילינו להדליק מדורות אחדות, ואם מי שהוא יראה את האור, ולו רק מרחוק, היה הדבר מגלה את מציאותנו במקום. שעת ההתנפלות לא הגיעה עדיין, כי לבני הפנים לא נתכנסו עדיין כולם תחת הגג, במקום, בו הם שותים מי אש; בכל זאת אלך לרגל את מקומות מגוריהם. אל נא תשימו לב לכך, שאשתהה שם זמן רב, כי אחזור רק, כשיגיע הרגע, בו ייגזר על כולם למוּת. הוך!”

אחרי דברו את הדברים האלה, התרחק בצעדים, שאי־אפשר היה, כמעט, לקלטם. הוא חשב, כמובן, שאיש לא ראה אותו, ובכל זאת לא היה לבדו, כי בעקבותיו פסעו וינטו ואולד שטרהנד, בקומה כפופה, ככל האפשר, ובצעדים חרישיים כל כך, שלא הגיעו כלל אל אזניו.

לא קל היה הדבר. אפשר היה לראות, לכל היותר, במרחק של שני מטרים; אסור היה להם לאבדו מתחום ראייתם ועל כן נאלצו להישאר מאחוריו בקרבת מקום. כשהיה נעצר, נעצרו גם הם והיו מתכופפים אז עד לארץ; כשהיה הלה ממשיך את דרכו, המשיכו גם הם בהליכתם. התגלגלותה של אבן קטנה או קול נפץ של ענף דק עלולים היו לקלקל את הכול.

לבסוף יצאו מתחום שמיעתם של שני השומרים. בינתיים הספיקו להתקרב אל המחנה במידה כזו, שיכלו כבר לראות מרחוק את האור, שבקע מהפתח הפתוח של בנין האכסון והמשק.

“עתה!” לחש אולד שטרהנד על אזנו של האפאצ’י.

“אוף!” הביע הלה את הסכמתו, אף הוא בלחש.

הם זינקו שני זינוקים ארוכים קדימה, שהגיעו אל אזניו של הקומאנצ’י; הוא פנה לאחוריו, אך באותו רגע ניחתה מכת אגרופו של אולד שטרהנד על רקתו, והוא צנח מלוֹא קוֹמתו ארצה. הוא רצה לצעוֹק, אך הצליח להוציא מפיו רק נשיפה, שהיתה, אמנם, חדה, אך קוֹלה נעלם מיד. גם אילו שמעו את צעקתו, היו חושבים אותה למחיאת כנף של עוֹף נם ולא לצעקה חנוקה של אדם. אותה שעה כרע ווינטו לצידו, כדי לקשור לו את רגליו זו אל זו ואת זרועותיו אל גבו. אוֹלד שטרהנד קטף מלוֹא חפנוֹ עשׂב, תחבוֹ אל תוך פיו של האיש נטול ההכרה וקשר את פיו במטלית, שקרעה מבגד הציד של הלה, כדי שלא יוכל להוציא את העשב בלשונו מתוך פיו ולהרים קול צעקה. אחרי כן הטיל את האיש הארוך, הגרמי והכבד על כתפו וחזר אתו, כשהאפאצ’י הולך אחריו, אל הנקרה.

ציור 14.png

מובן, שלא פנו ישר לעבר מבוא הנקרה, כי אם יותר שמאלה, על כן הגיעו עד למעבה האשוחים, אשר ביניהם הסתתרו המהנדס ופלוגתו. הלה היה, אמנם, איש נבוֹן וזהיר, אך, בכל זאת, לא היה איש המערב, וייתכן, שבשעה שראה את שתי הדמויות, שצצו לפניו באופן בלתי צפוי כל כך, היה עלוּל להיכשל בחוסר זהירוּת, אלמלא הזהירוֹ אוֹלד שטרהנד בקול עמוּם: “שקט! אנו באים, אל נא יקים רעש, מר סוואן!”

“אה, אתם! את מי הוא סוֹחב כאן?”

“את ה’מוסטאנג השחור'”, השיב הנשאל, בהוֹרידוֹ את השבוי מעל כתפו ובהטילו אותו ארצה.

“את מפקדם של הפוחזים האדומים האלה? חזיז ורעם! זה מתאים, באמת, לאוֹלד שטרהנד ולווינטו! אולם הוא אינו זע. האם הוא מת?”

“לא. ידי ניחתה על ראשו, באופן לא עדין ביותר, והוא איבד את הכרתו.”

“אה, מהלוּמת הצייד שלו, אדוני! מה נעשה במפקד הזה?”

נשטח אותו, מלוא קומתו, על הארץ ונקשרנו אל גזעי העצים."

“אך כשיקיץ, יתחיל לצעוק!”

“זאת לא יוכל לעשות, כי תקעתי לו שק מציצה הגוּן בין שיניו. ובכן, קשרוהו נא כהלכה ושימוּ עליו עין פקוחה! עלינו ללכת שוב.”

“לאן?”

“להביא עוד שני אדומים, העומדים על המשמר ליד מבוא הנקרה. כל עוד הם נמצאים שם, עומדים הם כמכשול בדרכנו.”

הוא ווינטו השתטחו על הארץ ונזדחלוּ עד למקום, בו ארבוּ קודם לכן, בשעה שה“מוסטאנג השחור” יצא מתוך הנקרה. כשהגיעו אל המקום הזה, ראו את השומרים לפניהם כדי הושטת יד. שני הקומאנצ’ים שוחחוּ זה עם זה על דא ועל הא. על כן לא בזבזוּ זמן רב על האזנה לדבריהם, כי השתערו מיד עליהם, כדי לשתקם, והדבר עלה בידיהם בזכות ההפתעה. כאשר הביאו את אלה אל המהנדס, אמר הלה:

“כבר נגמר הענין? שמעו, אדונים, אתם עושים את הדבר בקלות יתירה; היש עוד אדומים, שאתם מתכוננים להביאם אלי באופן כזה?”

“לא”, השיב אולד שטרהנד. “את הנשארים נתפוס במחי יד אחד”.

“ההגיעה השעה לכך?”

“כן.”

“תודה לאל! אינני פורץ, אף לא צייד ועל כן לא הורגלתי, לשכב כאן בירק זמן רב כל כך. אם כן יאמר נא לי את אשר עלי לעשות בתחילה!”

“יצווה נא להעביר אחת מחביות הנפט אל מבוא הנקרה ולהציתה שם. הלפיד הזה יגיה אור כזה על הקומאנצ’ים, שייוכחו לדעת, עד מהרה, מה מצב ההתנפלות, אשר זממוה.”

“טוב! תחילה נקשור נא היטב את שני האדומים האלה.”

אחרי שדבר זה בוצע, גלגל, יחד עם אנשיו, את החבית מבין השיחים; החבית הובאה עד למבוא והוצתה שם. מיד התחוללה, כמובן, התפוצצות, שפוצצה את המכסה העליון; אך הנסרים לא התפוררו ורק חלק של הנפט נשפך על הארץ והוסיף לבעור, בהתפשטו אל כל העברים. הלהבה מילאה, עד מהרה, את כל פתח הנקרה, אשר בין הסלעים והאירה באור חזק כל כך, שהגיע, לא רק עד לקצה האחורי של הנקרה, אלא נראה, בודאי, גם מהצד השני, במחנה, ששמה הגיע, בלי ספק, גם קול ההתפוצצות.

התפוצצות זו היתה מלווה קול נפץ אדיר, כיריית תותח, שהחריד את הקומאנצ’ים משלוותם ומבטחונם. עוד הם שואלים זה את זה, מה פשר הנפץ הזה, והנה נראתה לעיניהם הלהבה שהתנשאה אל על. הנקרה הוארה באור יום. האינדיאנים נאלמו, בתחילה, מרוב בהלה, אחר כך פרצו ביללה, בה אי־אפשר היה להבדיל בין קול ענות מלחמה ובין יללת אימים. הם פרצו אל האש, במקום, בו היה המוצא היחיד מהנקרה; אך עד מהרה מילאו לשונות האש את המעבר מקצה אל קצה. באותו זמן נשמעו גם קולות ירייה, שכוונו אל תוך הנקרה, יריות אלה נורו מידי אולד שטרהנד, תוך כוונה ברוּרה, לבלי לפגוע באיש, כי אם כדי להדגיש, שהמוצא היחיד למנוסה איננו חסום על ידי האש בלבד, כי אם גם על ידי אויבים מזוינים.

לפיכך נסוגו האדומים לעבר החלק האחורי של הנקרה ונשאו את עיניהם אל הקירות הצדדיים, כדי לראות, אם אפשר לטפס שם לשם בריחה. והנה נתגלה לעיניהם משהו, שלא היה עשוי, כלל וכלל, להרגיעם ולהגביר את אומץ רוּחם. כי אולד שטרהנד ציוה להדליק את הלפידים, שהביאו אתם, ברגע שיראו כי חבית הנפט בוערת באש. פקודה זו נתמלאה, ועתה ראו האינדיאנים, כי שפת הסלעים מסביב עומדת בלהבות ומלמעלה נשמעו קולות מאיימים. אחד הקולות החריש את כל הקולות הנשארים: “הידד, הידד, החבית למטה בוערת באש! עתה הגיע הרגע לעורר את ההמולה. הדליקו את כל הלפידים, הדליקו את כולם! יהי אור, אור בהיר כביום חג! הביאו נא אותם לידי הכרה, שתחדור התבונה אל תוך קרקפותיהם, שלפניהם עומד האדון הליוגאבאלוס מורפיאו אדוארד פרנקה, אשר אתו לא יוכלו ללקק דבש. דרול, הרואה אתה, כיצד הם רצים אנה ואנה? השומע אתה, כיצד הם מיללים וצוֹוחים? דרול, דרול, היכן היא נוכחותך? אינני מרגיש כלל במציאותך. היכן אתה, בעצם?”

על כך השיב הלה מעבר מזה: “הנני כאן, דודני פרנק! כאן נראה בעיני הכול טוב יותר, מאשר בצד ההוא. אם רצונך לסקור את הכול, עבור מיד הנה!”

“לא אני נשאר במקומי. הקם נא רעש גדול, המולה רבה, שהסוסים למטה ישתוללו ואדוניהם יתחילו לרקוע ברגליהם. לירות אסור לנו, לדאבוננו, אך לידות אבנים למטה, אבנים, זה ישחק, עד מהרה, את אדומי העור.”

לאשרם של הקומאנצ’ים היתה הקרקע למעלה בנויה מסלעים מוצקים. אילו היו שם אבנים בודדות, היה מצבם בכל רע. אף על פי כן, נמצאה, פה ושם, איזו אבן, שנזרקה למטה ופעלה את פעולתה. אבנים אלה פגעו באנשים ובסוסים; האנשים היו מיללים מרוב כאב והסוסים היו מבעטים בפרסותיהם על סביבותיהם, ניתקו והתרוצצו בדהרה אנה ואנה, בהגבירם את המהומה עוד יותר.

רק שתי דקות או שלוש חלפו מאז הוצתה החבית, וכל סוסי האינדיאנים היו כבר אחוזי בהלה ובנקרה נראה מחזה של מהומה ומבוכה. עתה באו גם שוכני המחנה, כדי לברר, כיצד התהוותה אותה אש לילית בלתי מובנת. אחר הראשונים ביניהם היה מר לברט, המהנדס המקומי. לתמהונו הרב, ראה שם את אולד שטרהנד ואת ווינטו, ולצידם עמד, בין אנשים אחרים, גם חברו מרוקי־גראונד.

“אתם כאן, אדונים, אתם?” שאל בקוצר נשימה. “וכאן בוערת חבית נפט! מה פשר הדבר?”

“פירושו של דבר, שאנו רוצים לצלות את האדומים, מר לברט”, השיב סוואן.

“האדומים? אי־אלה אדומים, אדוני?”

“הקומאנצ’ים, שזממו להתנפל עליכם ולרצחכם נפש.”

“אלי שבשמים! העמד הדבר להתרחש כבר היום?”

“מובן, כבר היום. אך עתה תקועים הם בנקרה, ששפותיה תפוסות על ידי פועלי, והאש חוסמת לפניהם את דרך המוֹצא.”

הלה שמח מאד, על כי לא נאלץ להשתתף בהרפתקה המסוכנת, וחזר מיד אל המחנה, כדי להרגיע את פועליו הנבעתים. אולם הוא לא הצליח לעצרם שם, כפי שנצטווה, כי הסינים נדחקו יותר ויותר במעלה ההר, כדי לעלות אל הרמה. בשעת מעשה תלשו בדים והשיחים וליקטו אבנים בדרך, כדי לקחתם עמהם; הם צעקו בשפתם הם, בהחרישם איש את רעהו ונדחקו אנה ואנה. למזלם הרב של הסינים, הבין אולד שטרהנד את השפה הסינית. לילידים אלה של ממלכת המרכז נודע, שהאדומים זממו להתנפל עליהם ולקרקפם. במקרה של התקפה גלוּיה עליהם היו מתפזרים כולם, בלי כול ספק, כמוץ ברוח; אולם כאן ראו שאויביהם הם מכוּתרים ללא אפשרות להשיב מלחמה שערה; דבר זה עורר בהם אומץ, שכרגיל היה מהם והלאה. הפחדנות נהפכת, על נקלה, לצמאון לדם, כשהיא מחוץ לסכנה, וכאן לא היתה כל סכנה. אפשר היה להמית את האינדיאנים על ידי הטלת אבנים מלמעלה. על כן נדחקו הסינים במעלה הרמה, כדי לעלות עליהם בסערה.

“ימהר נא אחי לבוא אתי!” קרא אולד שטרהנד לאפאצ’י.

“ההמון הצהוב הזה ייסוג מפנינו, כשרק נסתכל בעיניהם המלוּכסנות”, השיב ווינטו, שהבין מיד את כוונת ידידו.

הם עברו בזריזות על פני האש והחלו לטפס במהירות על פני קיר הסלעים, מאבן לאבן, עד כי השיגו חיש את הסינים, משום שאלה בחרו בדרך עקיפין על פני המסעד הנוח של ההר. המהנדס סוואן נשאר עם פלוגת הפועלים שלו למטה, אך עקב אחריהם במבטיו ואמר, בפנותו אל אנשיו: “הצהובים רוצים, כפי הנראה, לעשות משפט לינץ' באדומים, ושני הציידים משתדלים למנוע את הדבר.”

האש האירה את מעלה ההר, בו נפגשו עתה שני אנשי המערב עם הסינים. למטה בנקרה ולמעלה, על פני הרמה, השתררה דומיה עמוקה, כי כולם ראו עתה את המצב לאמיתו והיו מתוחים לקראת התוצאות של המאורע הזה.

נשמע קולו המצווה של אולד שטרהנד; הסינים לא שמו לב אליו, הם פרצו קדימה. קולו נשמע שנית, גם הפעם ללא תוצאות. אז שלפו הוא וּווינטו את אקדחיהם מחגורותיהם, זה פעל את פעולתו לזמן קצר; הסינים נעצרו, אך לא לזמן רב, האחוריים לחצו על הקדמיים ואלה נדחפו קדימה. זה היה רגע קריטי ביותר. שני הציידים לא רצו לירות, הם שלפו רק את כלי זינם, כדי לאיים עליהם; אך היה הכרח, שיביאו את ההמון לידי ציות לפקודותיהם, כדי למנוע מרחץ דמים. לעיני כל תקעו שוב את אקדחיהם לתוך חגורותיהם; מה שעשו אחרי כן, קשה היה לראות בפרוטרוט, אך קולותיהם נשמעו באופן ברור; כן נשמעו קולות צעקותיהם של הסינים, נראה המון צפוף של אנשים דוחפים ונדחפים, נראו אחדים מבין הסינים הקדמיים בטוסם באוויר, כשהם מוטלים אל בין חבריהם; מימין ומשמאל נראה, מפעם לפעם, אחד, המוטל כמו פצצה מתוך ההמון ומתגלגל במורד ההר; אחרי הבודדים האלה באו אחדים, שהושלכו, אף הם בעקבות הראשונים, בשנים או בשלשה, כשהם מחזיקים זה בזה ומתגלגלים ביחד מההר, אחדים מהם הוטלו אל על, כמו על ידי קפיץ ונפלו שוב, כדי להתגלגל אז מההר. זעקת הזעם הפכה, אט אט, ליללה; נשמעו קריאות כאב ויבבות. ההמון הצטמק, כי חלקים ממנו הוטלו, בלי הרף, והתגלגלו מההר; נדמה, שפועל עליהם איזה חומר נפץ סמוּי מהעין, שאין לעמוד בפניו, שהרכבו הכימי היה מכוּון לשחק בגוּפי הסינים כבכדור; מספר המתגלגלים הלך הלוך וגבור, במידה שנתמעט מספר הנותרים, ולבסוף לבש אותו חומר נפץ את דמויותיהם של אולד שטרהנד ושל ווינטו, שנראו שוב לעין ואשר עשו עתה מאמץ אחרון, שפעולתו לא היתה, אמנם נעימה לנפגעים, אך למשקיפים גרמה הנאה וקורת רוח.

נדמה, כאילו חדרה מערבוֹלת עצומה אל בין הסינים ופעלה שם פעולה גורלית, כמובן רק בשבילם, כי הם הוטלו אל כל צד, עד כדי איבוד החושים; נראה, כאילו התנודדה האדמה מתחתיהם, כי רבים מהם איבדו את הקרקע מתחת לרגליהם; הכול נראה בערבוביה: רגלים בצד, רגלים למעלה, ראשים בצד, ראשים למטה, עד אשר כל הגוש הגדול הזה החל להחליק, להתמוטט, להתנודד, לנפול ולהתגלגל, כך שכל ההמון הסיני זז למטה כגושי שלגים. הם זזוּ במורד, בתחילה לאט, אחרי כן במהירות גוברת והולכת, וכאשר הגיעו למטה, נשמעו יללות ואנקות בהברות נאנקין וקאנטון, כי נתהווה סבך כזה של אברים שונים, עד כי כל סיני זקוק היה למידה רבה של הכרה עצמית והבנה אנטומית, כדי ללכד שוב את אבריו.

כל אשר מחלפה בראשו, הגיע למטה, במוקדם או במאוחר; למעלה עמדו עוד ווינטו ואולד שטרהנד. מגרונותיהם של כל הלבנים נשמעו תשואות רמוֹת. הם ירדו, וכאשר הגיעו למטה, לא נראה עוד כל סיני במקום; על כולם נפלה אימה, שהמערבולת תימשך גם למטה, על כן נסו על נפשם. כאשר המהנדס רצה לקדם את שני אנשי המערב בדברי תהילה ושבח, שיסעהו אולד שטרהנד: “הסכנה הזאת, שהיתה צפויה לאדומים, חלפה, אך עתה צפויה להם סכנה, לא מצד הצהובים, כי אם מצד הלבנים, הנמצאים במרומי הסלעים. הם מידים בהם אבנים ואין לסבול את הדבר הזה.”

“אולם, אדוני, הן הקומאנצ’ים האלה הם רוצחים! המכאיב לו הדבר, שאיזו אבן תפגע באחד הבחורים האלה?”

“לא; אולם גם פושעים הם בני אדם, בסופו של דבר, ויש להתיחס אליהם כאל בני אדם. כל המענה יצורים חיים, הוא חדל אישים; אך כל המכאיב לבני אדם, בלי כל צורך, הוא עוד פחות מזה; זוהי השקפתי, לפיה אני נוהג, ואני מקוה, שתלכו בעקבותי, לפחות, כל עוד אני נמצא כאן אתכם. ובכן ישלח נא למעלה שני אנשים, אחד ימינה ואחד שמאלה, כדי להפסיק את מעשי העוול האלה. ינהג נא כל אחד בשקט ואל יתחיל במעשי איבה, עד אשר אתן אות לכך!”

“טוב! אולם גם האדומים יניחו לנו?”

“הם יישמרו לנפשם, לבלי לעשות דבר עד עלות השחר, ביחוד כשמפקדם נמצא בידינו!”

“אולם הם אינם יודעים זאת!”

“נתיר את שני אנשי המשמר ונשלחם אליהם אל הנקרה. הגיעה גם השעה לשוחח עתה גם עם ה’מוסטנג השחור'. הביאו אותו ואת שני הנשארים הנה, אל מקום בהיר, כדי שנוכל להתבונן אליהם ביתר קלות והתבוננות מדוקדקת יותר, מאשר שם באפילה. אל תמסרו להם שוּם שם והניחוּם כאן כך, שפניהם יוּארו על ידי האש! הייתי רוצה לראותם היטב ברגע שיכירו אותנו.”

“הרשאי אני לענות להם, אם ישאלוני דבר מה, ביחוד המפקד?”

“כן, אולם רק דברים בלתי חשובים וכלליים. אנו נתרחק מעט, אחר ניגש אליהם מאחור, כדי לשמוע כיצד ידברו אתו ומה דעתו על מצבו.”

המהנדס פנה לעבר מעבה האשוחים, ואולד שטרהנד התרחק במקצת, ביחד עם ווינטו, כדי ש’המוסטנג השחור' לא ירגיש בהם מיד. לא עבר זמן רב, והלה הובא אל המקום, שנועד לו, והוּנח שם, ביחד עם שני אנשי המשמר, באופן, שנקבע קודם לכן. הם היו מוּטלים כך, שווינטו ואולד שטרהנד עמדו מאחוריהם, בלי שנראו לעיניהם. בצעד איטי וחרישי התקרבו השנים.

המהנדס עמד לפני שלושת השבויים, הביט בהם במבט בוחן ולא אמר דבר. את המפקד הרגיז המבט הזה; לפי מנהגם של האינדיאנים היה צריך, בעצם, לשתוק. אך הבעת הבוז, אשר נשקפה מפניו של הפקיד הזה, עוררה בו מרירות כזאת, שלא זכר כלל את עמדתו הכבודה, כי אם התפרץ בזעם: “למה זה תביט בנו כך? האינך יכול לדבר, או שמא דבקה לשונך לחיכך מרוב פחד?”

“פחד מבפניכם?” צחק הנשאל. “אל נא תתרברב! הנך מרצח, אשר אותו נתלה אחרי כן בחבל טוב ובר־קיימא.”

“אין אתה יודע, מה שהנך מדבר! הנני טוקבי קאווה, המפקד העליון של הקומאנצ’ים הנאיניים.”

“אם הנך ראש הנבלים האלה, נשׂים, אמנם, לב לדרגתך, רק בזה, שנתלה אותך במקום גבוה יותר מאשר את אנשיך.”

“אל נא תתרברב אתה! הנני כבול, אמנם, אך מיד תיאלצו לשחררני שוב, אחרת יבואו חברי לקחתני מידכם ויענשו אתכם על ידי כך, שישרפו את מחנה יער האשוחים, יהרגו את כל תושביו ויעקרו את הפסים של סוּס האש מתוך האדמה”.

“הרוצה אתה, שאשׂימך ללעג ולקלס לפני חייליך? אתה מעז לאיים עלי, אף על פי שהנך מוטל לפני, כמו נחש, שניטל ארסו! בדבר גורלך יכריעו אולד שטרהנד ווינטו!”

לשמע הדברים האלה, צחק המפקד בקול ובלעג ואמר: “אתה מזכיר לפני את השמות האלה, כדי לעורר בי פחד; אולם אני יודע, ששני הלוחמים האלה אינם נמצאים כלל כאן. אכן, אמש היו כאן, אך מתוך פחד מפני ברחו בקרוֹן של סוס האש.”

והנה נח מבטו על הצייד הלבן, שהתקרב אליו לאיטו.

“אוף, אוף!” קרא המפקד בבהלה. “זהו אולד שטרהנד!”

“כן, זה אני. ומי הוא זה, שאתה רואה אותו כאן לצידי?”

ווינטו ניגש אף הוא והתיצב לצד ידידו. כאשר הרגיש הקומאנצ’י בזה, פרצה מפיו קריאה של פחד מוגבר. “ווינטו, ראש האפאצ’ים! מהיכן באו הנה שני האנשים האלה?”

על כך השיב אולד שטרהנד בנענוע ראש ובהבעת פניו החביבה והשיב: “תשמח בודאי כשתשמע, שאנו באים זה עתה מהמקום, אשר ממנו באת, גם אתה, ממעיין האלמונים!”

“לא הייתי ליד מעיין האלמונים!”

“אך קרוב מאד אליו, ליד ההוריקן, בסביבות פסגת הפינה, כדי לתפסנו הערב בכף, ליד מעיין האלמונים.”

עתה החל הדבר להגיע להכרתו של הקומאנצ’י, שמצבו רע בהרבה, מכפי שתיאר לעצמו עד עתה. הוא היה כבוּל, כלומר חסר אוֹנים; הוא ראה את הלהבות, שהתנשאו אל על ואשר חסמו בפני אנשיו את דרך היציאה מהמלכודת, אך הוא לא ידע עדיין, שהסלעים מסביב תפוסים אף הם; על כן לא נואש עדיין מתקוה ואמר בחריקת שנים, במשכו את כבליו: “אלמלא הייתי כבוּל, הייתי שוחק אותך עד עפר, כאשר יעשה דוב הגריזלי לקוּיוֹט, במחצו אותו במהלומה אחת של כפוֹ! אני דורש, שתשלחני לחפשי!”

“עלינו לחכות עוד מעט! מאחר, שהנך מכנה את עצמך, ברוב גאוותך, בשם המפקד העליון של הקומאנצ’ים הנאיניים, משער אני, שתהיה גאה למדי, מכדי סלף את האמת. באתם הנה, כדי להתנפל על המחנה?”

“לא!”

“שלחת הנה את נכדך, איק סנאנדה, כדי להכשיר את את הקרקע להתנפלות הזאת?”

“לא!”

“היית כאן אמש ודיברת אתו?”

“לא!”

אותו ‘לא’ משולש היה בעל צלצול החלטי, זלזולי וגאה, שהמהנדס קרא בקצף: “חוסר בוּשה שכזה! משתוקק אני, לפשוט מעליו את מעילו, כדי שעורו ירגיש את הטעם של מקל טוב!”

אולד שטרהנד המשיך, בעודו פונה אל המפקד: “זוהי, באמת, פחדנות, שאין כדוגמתה, להכחיש בהחלטיות במצב כזה. התכחיש גם, שהשארת את נכדך לבדו ליד פסגת הפינה?”

המפקד עצם לרגע את עיניו, כאילו רצה להסתיר פחד פתאום; אחר השיב בלעג: “אולד שטרהנד חולם, כנראה, בהקיץ!”

“הבלים! השארת אותו שם, כדי לשמור על הרובים, שנגנבו מאתנו.”

“אוף, אוף!” צעק הקומאנצ’י, בקפצו ממקומו על אף היותו כבול.

“המודה אתה בזה?”

“לא!”

“טוקבי קאווה, מוג לב, אני בז לך! כדי להוכיח לך את האיולת שבהכחשתך, רוצה אני להראות לך דבר מה. הביטה נא הנה! לזה לא ציפית, כנראה?”

בטרם ייראה אולד שטרהנד לעיניו של טוקבי קאווה, הניח את רוביו מאחורי השבוי, וכן הניח ווינטו את רובה הכסף שלו. עתה הביא אולד שטרהנד את הרובים האלה והראה אותם לראש הקומאנצ’ים. הלה שכח, מרוב פחד, שהנהו כבול; צעקה פרצה מפיו והוא רצה לקפוץ ממקומו.

“טוב, זה מועיל, כנראה!” צחק הצייד.

“ה־הרובה – רובה הקסמים. – – קוטל הדובים – וגם – רובה הכסף!” גמגם טוקבי קאווה. “היכן – היכן – הוא איק סנאנדה, בן בתי?”

“הוא שבוי בידינו. תפסנוהו ליד פסגת הפינה, כי היינו שם עוד לפני בואו שמה!”

“זה – זה – לא ייתכן!”

“על כרחך תאמין בדבר. נסענו בקרון של סוס האש לרוקי־גראונד ומשם רכבנו למעיין האלמונים, גם שמה הגענו לפניך. ראינו את כל אשר עשיתם, ושמענו את כל אשר דובר ביניכם, כי ארבתי לכם, עם ווינטו, במרחק של ארבע פסיעות בלבד מגזע העץ, אשר לצידו השתטחת על הארץ, במעבה שטח ההרס.”

“אוף, אוף, אוף!”

“כן, אוף, אוף, אוף! הרוצה אתה להמשך בהכחשתך חסרת הטעם?”

הקומאנצ’י הביט נכחו במבט שקט וקודר, עד אשר עלה על דעתו רעיון ההצלה על ידי אנשיו. אז פתח ואמר: “טוקבי קאווה לא ידע פחד; הוא לא הכחיש מתוך פחד.”

“ובכן מודה אתה, שגנבת מאתנו את הרובים?”

“כן.”

“המודה אתה, שרצית להתנפל על מחנה יער האשוחים?”

“כן.”

“מה היית עושה לשוכני המקום?”

“היינו ממיתים ומקרקפים אותם.”

“את כולם?”

“את כולם!”

“לעזאזל!” קרא המהנדס. “גם אותי?”

לקומאנצ’י לא איכפּת היה עתה, אם רצה להרוֹג אדם אחד יותר או פחות; הוא השיב בטוֹן אדיש וגאה: “אינני יודע מי אתה; אך אילוּ נפלת בידינו, היינו מקרקפים גם אותך.”

“תודה רבה, תודה מקרב לב, אדוני האדום החביב! על ההודאה החביבה הזאת אביע לו עוד את תודתי המיוחדת. יאמר נא, מר שטרהנד, מה עלינו לעשות עתה באדון הנכבד הזה ובאנשיו!”

“ראשית, ניתן לו את ההזדמנות, לעמוד על מצבו הוא ועל המצב, בו נתונים אנשיו”, השיב הנשאל. נעלנו עד לשפת הנקרה, ומשם יוכל להשקיף על הכול"

“ואחרי כן?”

“אז ייאלץ לתת את הפקודה לאנשיו, שייכנעו.” הוא פנה אל שני אנשי המשמר השבויים ושאל: “הידועה לכם שפתם של לבני הפנים?”

אחד מהם ענה: “הבינונו את הדברים, שדוברו כאן.”

“טוב! עליכם ללכת עתה אל הנקרה, כדי לאמוֹר לקומאנצ’ים, שמפקדם שבוּי בידינו, וכי נמית את כולם ביריה אם ינסו לגלוֹת איזו התנגדות. אני אעלה את המפקד אל ראש הסלע, למען יראה וייוכח לדעת, שכל התנגדות עלולה להמיט עליכם שוֹאה. הוא יכריע אז בדבר, מה היא הדרך הטובה ביותר בשבילו ובשבילכם.”

“מי יאמר לנו זאת? אם לבן פני יאמר לנו, לא נאמין לו.”

“ארשה לו, שהוא עצמו יאמר לכם. הוא יוכל לדבר מראש הסלע, כך שכל החיילים ישמעו את דבריו! המסכימים אתם?”

“כן.”

“אם כן, אצוה להתיר עתה את כבליכם. בצד הזה של המבוא אין הלהבה גבוהה ורחבה כל כך, שתוכל לסכן את חייכם; בקפיצה אחת תוכלו לעבור.”

“העלינו לשוב הנה ולהיכבל שנית?”

“לא, יכולים אתם להישאר בתוך הנקרה. אמרוּ לחייליכם את כל אשר שמעתם וראיתם! אם תעשו כדבר הזה, יבינו גם הם, שאין לפניהם דרך אחרת, אלא לחכוֹת להכרעתוֹ של המפקד.”

בשעה שהוּסרוּ מהם כבליהם, התיצב ווינטו וכוֹנן את רובהוּ כך, שלא תהיה להם כל אפשרות להימלט. אחד מהם רץ צעדים אחדים וקפץ אל תוך הנקרה במקום, בו הלהבה היתה פחות רחבה, והשני עשה מיד כמוֹהוּ. אחרי כן הגביר אולד שטרהנד את משמר פועלי מסילת הברזל ליד מבוא הנקרה, כדי להבטיח שם שמירה מעוּלה בעת היעדרוֹ, אחר הוסרו האסורים מעל רגליו של ראש הקומאנצ’ים, כדי לאפשר לו את הטיפּוּס אל ראש הסלע. ידיו נשארו, כמובן, קשורות אל גבוֹ.

כך עלו שני אנשי המערב עם טוקבי קאווה במעלה ההר. אילו עשה איזה נסיון לברוח, היה מקפּח את חייו וממיט גם שוֹאה על חייליו המכותרים, על כן עלה, בלי כל התנגדות, עד הגיעם אל מקום, אשר ממנו אפשר לסקור במבט אחד את כל הנקרה. זה היה המקום, בו נמצא הובל־פרנק. כשראה הלה את שלשת האנשים והכיר את טוקבי קאווה על פי קישוּט הנוצות שלו, קפץ מרוֹב שמחה וקרא: “הידד, הנה הם מביאים כאן איש, אשר, אם פקחוּתי הטבעית אינה מטעה אותי, הרי הוא מפקדם של החיילים האדוּמים האלה! הניחשתי, מר שטרהנד?”

“כן, זה הוא”, השיב הנשאל.

“זה משמח אותי מאד! כי אחרי שצדנו את ראש הציפרים האלה, יפלוּ כבר כל שאר האנקוֹרים, מאליהם, בפח, אשר טמנו להם. כיצד הצליח לתפסו?”

“ארבנוּ לו והממנוּהוּ, פרנק יקירי.”

“ארבתם והממתם! זה כל כך פשוט ומובן, כאילו אמרה הטבחת בפונדק, בהגישה צלי של בשר חתול: ‘להמית, לצלוֹת ולאכול כבשר ארנבת!’ הנה עומד הוא כאן תוהה כמו הקפלה של שילר, המשקיפה לתוך הבקעה של אולאנד! כפי שנדמה לי, הרי תאורת הלפידים והגז שלנו מעוררת בו הרהורים נוגים!”

הגוץ העליז בעל הראש המבולבל לא טעה הפעם. אם טוקבי קאווה קיוה עד עתה לעזרת אנשיו, הרי נוכח עתה לדעת, שטעה בחשבונו. הם רבצו שם, למטה, בנקרה ליד סוסיהם בצפיפות יתירה. והדרך היחידה לחופש היתה חסומה בפניהם על ידי האש, שהתלקחה עוד והתנשאה למרוֹם. על האש הזאת אפשר היה לשמור עד הבוקר ועוד יותר מזה; זאת ידע, כי ראה, שעוד חבית מלאה נפט מוטלת שם למטה.

ובהתבוננו אל קירות הנקרה, ראה, אמנם, מקום, בו אפשר היה לטפּס למעלה; אולם, רק אילו היה זה אדם יחיד, ובלי שיעמוד שם למעלה אויב; אך מספר רב כל כך של אינדיאנים – בלי לקחת בחשבון את הסוסים! ולמעלה בערו מדורות ולפידים, עד כי הכול היה מואר כמו ביום, והוא ראה לפניו פלוגה של לבני פנים מזוינים כהלכה, שעמדו מוכנים להדוף אחור כל נסיון של עליה על פני הקיר. הוא חשב וחיטט; הוא חיפש במחשבותיו איזה מוצא; אך לשוא. רגע חשב, אמנם, שהאינדיאנים שלו יכולים, בעצם, לעלות על סוסיהם ולעבור בדהרה את האש; אך גם על המוצא הזה נאלץ לוותר. ראשית ראה את המשמרות, שעמדו שם, בחוץ לפני האש, שנית יכולים כל לבני הפנים האלה, שראה כאן למעלה, לכסות בכדוריהם את כל הנקרה; במקרה כזה לא היה עולה הדבר בידי שום חייל אדום להימלט מכאן, כי היריה המשותפת הראשונה עלולה לחסום את המוצא בפגרי אינדיאנים וסוסים.

המסקנה המדכאה הזאת ממחשבותיו השתררה עליו במידה כזו, שלא חשב כלל להסוות את עצמו, על כן נראתה האכזבה בפניו בכל הבהירות; ווינטו ואולד שטרהנד שתקו, אמנם, למראה הדבר, אך הובל־פרנק הגוץ לא הצליח לרסן את עצמו, ואמר: “עתה יש לו הבעה, כמו לאווז של האשה ההיא; כשרצה לעוף, נודע לו לפתע, שאין הוא כלל אווז של ממש, כי אם כלי להכבדה על ניירות. וכי מה יוכל לעשות, אם כנפיו…”

“אוף, אוף!” נשמע מפיו של המפקד בקול רם יותר, מכפי שנתכוון לכך. הוא הקיץ מהרהורים כמו מתרדמה ונזדעזע לשמע קריאתו הוא.

אולד שטרהנד פנה אליו שנית ושאל:

“ובכן, החשב טוקבי קאווה על כך, אם יש איזו דרך לחופש בשבילו ובשביל הקומאנצ’ים שלו?”

“כן”, השיב טוקבי קאווה. “יש דרך כזאת”.

“אה! איזו?”

“הצדק שלך”.

“עליו אל תסמוך! אם אלך בדרך זו, עלי לחרוץ עליכם משפט חמור! אינני רוצה לדבר כלל על מרחץ הדמים, שהיה בתכניתכם. אולם מהו העונש על גניבת סוסים, לפי חוק הסאבאנה?”

הנשאל ענה אחרי היסוס מה: “עונש מוות; אך סוסיכם חזרו אליכם!”

“ומה הוא העונש על גניבת כלי זין?”

“עונש מוות; אך השגתם שוב את רוביכם!”

“אין זה מקל את האשמה! את חייך קיפּחת!”

“אם כן רוצים אתם להמיתני?” התפרץ המפקד בזעם.

“אין אנו רוצחים. אין אנו ממיתים, כי אם מענישים, ואתה רצית בעוֹנש ודרשת אותו.”

“אוּף! מתי דרשתי אותו?”

“כאשר דרשת את הצדק.”

הקומאנצ’י הרכין את ראשוֹ והחריש. ידוֹע ידע, כי פניתו אל רגש החמלה של שני האנשים הטובים ואוהבי האדם האלה תשׂא פרי; אך גאוותו מנעה ממנו את הדבר. כעבור רגע שאל: “היכן הוא איק סנאנדה, שנפל בידיך?”

“במקום בטוח, בו הוא מחכה לגזר דינו. הן יוֹדע אתה, שאת המרגלים נוהגים לתלוֹת.”

“אוּף! ממתי היה אולד שטרהנד לאיש אכזרי כל כך?”

“מהרגע, בו דרשת ממני משפּט צדק; כי הצדק דורש את דמכם. ובחנינה לא תרצה, בודאי!”

שוב נתכנס המפקד אל תוכו, אובד עצות. לא היתה לו כל אפשרוּת להציל את עצמו ואת אנשיו, לא בכוח, אף לא בערמה. זעם עמוּם נתרתח בו וצמאון זדוני לנקם מילא את כל ישוּתוֹ. אט אט, אך בתוי פנים קופאים נשא את ראשו ושאל בקול הססני: “למה מתכוון אולד שטרהנד, בדברו על חנינה?”

“הקלה בעונש או ויתוּר גמוּר על העונש.”

“המוּכנים אתם לוותר על העונש?”

“לא, זה לא ייתכן.”

“אך תשאירו אותנו בחיים?”

“אולי. ווינטו ואני איננו מתנכלים לחייכם. אך לא קל יהיה לנו להביא את שאר הלבנים לידי יחס סלחני; אולם אנו מקוים להשיג את הדבר, אם אתה תשתדל לשכך את חמתם.”

“מה עלינו לעשות?”

“להיכנע.”

“להיכנע”, קרא בזעם. “הנטרפה דעתך?”

“הבאתיך לכאן, כדי להראות לך, שהתנגדוּתכם לא תעלה לנו במאומה, אף לא בטיפּת דם אחת, אך עליכם עלולה היא להמיט שוֹאה כהרף עין. את המטרה הזאת השגתי. אם אתן אוֹת, יופעלו כל רובינו בבת אחת; יקרקפו אתכם, ונשמותיכם תידונה במעמקי השאוֹל, להיות לנו לעבדים. אתה רצית בזה. בוא!”

“לאן?”

“למטה. שם תראה את תוצאות מרייך. בוא!”

הוא אחז בזרועו, כדי למשכוֹ אחריו; אך טוקבי קאווה השתחרר מידו, נרתע לאחור כדי פסיעה אחת ושאל, כשעיניו הכהוֹת רושפות: “מוכן אתה להצילנו רק אם ניכנע?”

ציור 15.png

“כן.”

“נישאר אז בחיים?”

“אני מקוה.”

“ונוכל לשוּב אל שבטנו?”

“אם נשאירכם בחיים, כן. הן לא תחשוב, שיש לנו רצון רב, להחזיקכם כאן אצלנו?”

“ואם נלך לדרכנו, האין אתה ירא מפני נקמתנו?”

“הבלים! מי זה יירא מפניכם! אתה מדבר על נקמה? אם נציל את חייכם, האם לא תהיו לנו אסירי תודה במקום לחרוש מזימות נקם?”

“הצילנו! אז תראה, מה שנעשה!”

“טוב. הרואה אתה, שכאן אפשר לעלות, מצד ימין, אל ראש הסלע?”

“כן.”

“השביל הוא צר כל כך, שאין שני אנשים יכולים לעבור בו יחד. אמור נא לחייליך, שיטפּסו כאן, זה אחר זה, אך בלי כלי זין. כאן ייכבלו, כמובן, כולם, עד אשר נחרוֹץ את משפטם. אחרי כן…”

“ייכבלו?” שיסעהו המפקד בזעם.

“כן. אם לא ישר הדבר בעיניך, עליהם למוּת. הן גם אתה כבול!”

“אוּף! אולד שטרהנד הוא איש נורא. הוא מדבר ברוך ובנחת, אך רצונו קשה כצוּר!”

“טוב מאד, שדבר זה הגיע להכרתך! נהג, אם כן, לפי זה! ובכן, המסכים אתה, שייכבלוּ?”

הנשאל היסס רגע; אחר נזדקף בגאוֹן והשיב, בצעקו, כמעט, מרוב זעם: “כן!”

“טוב! אולם אמור נא להם, שכל מי, שלא ישאיר שם למטה את הכול ויביא אתו למעלה את כלי הזין הקטן ביותר, יוּמת מיד במקום!”

ניכר היה באופן ברוּר, שהמפקד רעד מזעם. הוא הוסיף ושאל: “אם אעשה כרצונך, יישאר גם בן בתי בחיים ויצא לחפשי?”

“קרוב לוודאי.”

“אם כן, הסירה נא את כבלי, כדי שאוּכל לרדת אל חיילי!”

“אה, אתה רוצה לרדת בעצמך?”

“הן שמעת זאת.”

“לשם מה?”

“אין זה מספּיק, שאשמיע להם פקודות אחדות מכאן. אם עליהם להסגיר את עצמם בלי כלי זין, עלי לאמור להם את נימוקי.”

“טוב”, אמר אולד שטרהנד, בסקרוֹ אותו בחיוך. “ייתכן, שיש לך איזו ערמה בדבר, לא איכפּת לי! אני מרשה לך לרדת; אך מהרגע, בו תגע כף רגלך בקרקע הנקרה, יכוּונוּ הקנים של תשע פעמים עשרה רובים אליכם, ואם אקרא אחרי חמש דקות ואתה לא תופיע למעלה כראשון, יופעלו כל הרובים האלה פּעמיים. כך אמרתי וכך יהי. עתה לך!”

הוא פיתח במוֹ ידיו את אסוּרי ידיו של המפקד. ווינטו לא השתתף כלל בכל השיחה הזאת, אף לא במלה אחת; עתה, כאשר הקומאנצ’י התכונן כבר לרדת, הניח את ידו על כתפוֹ של הלה ואמר: “מה שאמר אולד שטרהנד, הוא כמו שבועה, שגם אני אקיימה. אם יקרא לך ולא תבוא מיד, יהיה זה כדורי, אשר יפגע בך! כה אמרתי. הואוך!”

הקומאנצ’י פנה לאחור, בלי להשיב דבר והחל לרדת אל אנשיו. כאשר הגיע אליהם ואמר להם את דבריו הראשונים, נשמע קול יללה. זו היתה תשובתם על הודעתו, כי עליהם להיכנע. כדי לחזקוֹ, במקרה שתתעורר התנגדוּת, השמיע אולד שטרהנד בקול, שנשמע על פני כל הסביבה, פקודות קצרות אחדות. לשמע הפקודות, עברו כל הלבנים, שעמדו מעבר מזה, לצידו ועמדו מוכנים, לקבל את פני הקומאנצ’ים, העולים אחד אחד ולכבלם, כולם כיוונוּ את רוביהם למטה, כדי לפתוח באש מיד עם הישמע הפקודה מפי אולד שטרהנד. גם הלבנים שעמדו ליד מבוא הנקרה בפיקודו של המהנדס, כיוונו את רוביהם לעבר המכותרים. אשר לסינים, הרי מתיחוּתם לקראת סיוּם ההרפתקה היתה רבה מאד, אך עתה לא עלה כלל על דעתם לסכן שוב את עוֹרם. הם עמדו מרחוק, כדי שיוכלו, במקרה של הסכנה הקלה שבקלוֹת, לקפוץ ממקומותיהם ולערוק. ולא רק הקומאנצ’ים הם, שהפילו בהם את הפחד, אלא בזכרונם נשארו עוד הצייד הלבן והאפאצ’י האדום, שגלגלו, בכוח זרועותיהם בלבד, את כל המונם הצפוף מעל ההר.

גם ה’דודה' דרול עברה הנה מהצד השני. הוא נשתטח ליד דודנו פרנק, בכוונוֹ, כמוהו, את קנה רובהו לעבר הנקרה ושאל: “השמעת, דודני פרנק, כל מה שדובר כאן?”

“איך זה תשאל שאלה שאלה מוזרה כל כך?” השיב הגוץ. “הן עמדתי פה, במקום המעשה, ויש לי אזנים משלי. וכי מדוע זה לא אשמע?”

“שיש לך אזנים, דבר זה ידוע לי; אך יש אדם בעל שתי אזנים, שאינו רוצה לשמוע, מה שהוא צריך לשמוע. האם לא היה זה ראש הקומאנצ’ים?”

“כן.”

“ואתו ניהלו משא ומתן?”

“כן.”

“למה נאלץ להסכים?”

“הקומאנצ’ים מוכרחים להיכנע. הם יטפסו כאן, אחד אחד, אל ראש הסלע וייכבלו מיד, כשרק יעלו הנה משאוֹל תחתיוֹת”.

“שמע, זהו שוב מעשה פיקח מצד אולד שטרהנד שלנו! אילו עלו הנה כרצונם, במספּר רב, היה בזה משום סכנה בשבילנו; אולם כיון שעליהם לעלות אחד אחד, לא יוכלו להזיק לנו. זהו לגמרי דבר אחר, כשאדם נקלע לחברה טובה! מאז פגשנו אתמול באולד שטרהנד ובווינטו, זכינו שוב לחויה מענינת.”

“כך? ואתי אין לך שום חויוֹת? שמע נא, דורש אני ממך, להתיחס אלי בכול הכבוד, כיאות לאיש כמוני! זכור נא את הדבר הזה לעתיד! האם הרשיתי לך להיוולד כדודני, כדי שתקלקל לי את מצב רוחי? טוען לו אדם זה, שאתי אין לו כל חויוֹת!”

“אל נא תרגז!” שידלוֹ דרול. “לא לזה התכוונתי! מי זה מתפּוצץ תיכף כמו פצצה לשמע כל מלה?”

“דוֹם, עוֹף זקן שכמוך! כיצד מעז אתה לכרוך אותי ביחד עם פצצה?”

“משום שהנך מתפּוצץ במהירות כמו פצצה.”

“מתפּוצץ! איזה בטוי בשביל איש מלא דעת כמוני! האינך יודע, טירון שכמותך, שבנוכחותי הנכבדה עליך להשתמש בביטויים נאים יותר?”

דרול התגרד מאחורי אזנו והשיב במבוּכה: “אה, פרנק יקירי, מוצאי ממחוז אלטנבורג, נולדתי במוריצבורג.”

“כן, לדאבוני! מטבענו חוננו בסגולות רוח שונות, אף על פי שהנך דודני ממש. אני עולה עליך בכל המובנים ואינני יכול להבין כלל, כיצד זה עלה על דעת הורי שנינו הרעיון המגוחך, לקשר דוקא את שנינו בקרבת משפחה כזאת.”

“כך? משמע, שאינך רוצה להכירני עוד?”

“הואילה נא בטובך ואל תדבר שטויות! אני אוהב אותך דוקא משום שהנך טיפּש יותר ממני. מה הייתי עושה בכל אותו אוֹר החכמה שלי, אלמלא היה לי אדם, שאוכל להוֹרוֹתוֹ דעת ולהכהותו באורי הרב? הן דוקא זה גורם לי אושר, שכל דברי מחיים, כגשם נדבות, את דלי הדעת. אך עתה הקשב, נדמה לי, שאולד שטרהנד מתכונן עתה לקרוא!”

המועד הקבוע עבר, והלה נרכן עתה על שפת הסלע, הניח את ידו על פיו וקרא אל תוך הנקרה: “טוקבי קאווה, אטה האואה!” (טוקבי קאווה, עלה!")

המפקד שמע את הקריאה, השמיע, כפי שנראה, באזני אנשיו עוד פקודה אחרונה ופנה לאחוריו, כדי להיענות לדרישתו של אולד שטרהנד. הוא עלה באותו מקום, בו ירד, ובשעה שעשה זאת, ראו העומדים למעלה, שאנשיו מניחים את כלי זינם ומגבבים אותם לערימה אחת. הוא אמר להם, כנראה, באי־אלה רווחי זמן עליהם לבוא אחריו, כי הם עמדו למטה מוכנים, ורק כשהוא היה כבר למעלה, החל האיש הבא לעלות לאיטו. לבו פעם בחזקה, ממאמץ העליה או מההתרגזוּת, שגרמה לו ההתנגדות מצד חייליו, אך התרגשותו היתה גלויה, כאשר הניח את ידיו על גבו ואמר בקול צרוּד: “טוקבי קאווה קיים את הבטחתו; הנה, כבלוּני שוב! אך הישמרוּ לנפשותיכם, פּן נקשור פעם אנחנו את ידיכם ברצועות! אם יקרה כדבר הזה, היו נא בטוחים, כי תמו עניניכם תחת השמש!”

הוא נכבל והורחק משם. האיש, שבא אחריו, נכבל אף הוא ונקשר אל הבא אחריו, גב אל גב. בכבילה זו היה משום בטחון משנה.

זה היה גורלם של כל שאר הקומאנצ’ים, שעלו – זה אחר זה – אל ראש הסלע. אחרי שנסתיימה כל הפרשה הזאת, היו מוטלים למעלה מחמישים זוגות אינדיאנים על פּני האדמה. טוקבי קאווה קרא אליו את אולד שטרהנד ואמר: “קשה היה לי לשכנע את חיילי. התתאמץ גם אתה להציל את חיינו מידי לבני הפּנים?”

“אעשה יותר מכפי שהבטחתי”, השיב הצייד. “אמרתי לך, שאשתמש בכל כוח השפּעתי. עתה, אחרי שגילית צייתנוּת כזאת לגבינו, הריני מבטיחך, כי חייכם וחופשכם מובטחים לכם.”

לשמע הדברים האלה פרץ הקומאנצ’י בצחוק קולני וקרא, בשלחו ברק של משטמה לאין גבול מעיניו לעבר אולד שטרהנד: “צייתנוּת? אני מציית לכם? המציית האריה לכלב או הראם לבואש? מה אתה חושב, מי אתה? חבורה מלאה מוגלה, שאני אחתכנה מגופו של הגזע הלבן, כדי להשליכה אל פינה נידחת בסאבאנה, למען תירקב שם! ומה הוא ווינטו? הנתעב ומוג הלב בין האפאצ’ים. ארס, אשר אקיאנו תוך גועל ואכסנו ברגלי באדמה! הקפא אצלך השׂריד האחרון של מוחך בכפור של החורף האחרון, שאתה מעז לחשוב, כי ה’מוסטאנג השחור' ציית לך? נשבע אני לך במאניטו הגדול ובנשמות כל ראשי השבט שלנו, שאחריהם נבוא גם אנחנו אל השאוֹל הנצחית, שיום יבוא, בו ייודע לכם מי הוא המפקד ומי חייב לציית!”

התשובה היחידה של אולד שטרהנד היתה השאלה השקטה: “הרוצה אתה לקפח את חייך בדיבורך? עודך שבוי בידינו ועדיין לא יצאת לחפשי!”

“הבלים!” צעק בבוּז. “טוקבי קאווה אינו נבהל מפניך! אולד שטרהנד אמר, שחיינו וחופשנו מובטחים לנו!”

“אה, כך סומך אתה על הבטחתי? היודע אתה, איזה כבוד אתה חולק לי בזה? כן, עתה מוּתר לך לגדפנו, מאחר שקיבלת ממני את הבטחתי. משום שהנך יוֹדע, שאולד שטרהנד לא יוציא מפיו דבר שקר, על כן אתה מרשה לעצמך להתחצף נגדי. כמוך עתה, נובח הכלב, שעקרוּ את שיניו, למען לא יוכל עוד לנשוך!”

“והכלב הזה הנך אתה!” צעק הקומאנצ’י בזעם. “התבונן נא אל רגלי זאת! עוד מעט ותבעט בך, עד כי תילל מרוב כאב!”

“מותר לך להעז הרבה, הרבה מאד, כי הבטחתי נתונה לך”, אמר אולד שטרהנד בחייכו בנחת. “אך אל נא תפרז בדבר! אם לא תוכל לרסן את עצמך, תתחרטו על כך, בסופו של דבר.”

“נתחרט? את המלה הזאת אומר אתה מתוך חולשתך. דבר, ככל העולה על רוחך, לועג אני לאיומיך!”

לשמע הדברים האלה הרצינו פני הצייד, ולקולו היה צלצול מלא וכבד, כשאמר: “טוב, כרצונך! אני אקיים את אשר הבטחתי, אך לא יותר מזה, אף לא כמלוֹא הנימה. מה כוונתי בזה, ייודע לך עוד. חשבתי לנהוג בך ביתר רוֹך, מכפי שהתחייבתי על ידי הבטחתי; דבר זה לא יהיה עוד. ואזהרתי תתאמת במהרה; החרטה לא תאחר לבוא!”

במקום להשיב על כך, שרבב הקומאנצ’י את ראשו בין כתפיו, התרומם במקצת על אף כבליו כדי לירוק בפניו של אולד שטרהנד, אך הצליח להפיק את זממו. למראה הדבר הזה קמץ ווינטו, שהיה כרגיל, איש שקט ומתוּן, ששום דבר לא היה מסוגל להוציאו משויון משקלו, את אגרופו וקרא בזעם: “שארלי, הוא זיהם אותך בארסו. מי יענשהו על כך אתה או אני?”

“לא אתה, כי אם אני, אך אחרת, מכפי שחשבת”, השיב ידידו הלבן. “אין הוא ראוי לכך, שידך תגע בו.”

גם כל הנשארים היו מלאי מרירות על חוצפּתו של הקומאנצ’י, שנתן עתה לזעמו להתפּרץ, אחרי שעצרו ברוב עמל, כי עתה היה בטוח כבר בחייו. נשמעו קולות רבים של הלבנים, שתבעו גמוּל במקום. קאז, בהיר השׂיער, גבה הקומה, טלטל את ראשו מצד אל צד; אפּו הפחוס נראה, כאילו התארך פי שנים; עיני העכבר הטובות שלו התנוצצו, ומוכן לפעולה העלה את המגפיים מעור כבש על רגליו הדקות כרגלי חסידה, בהציעו את שירותו בקול רם: “מר שטרהנד, זה עבר כל גבוּל; דבר כזה אסור לו לסבול! מוכן אני לסתוֹם לו את פיו הגדול.”

“במה?”

“ברצועה, שאכרכנה סביב צוארו; אחרי כן נעלנו למעלה, שם אל ראש העץ בעל הבדים היפים, המתאימים להעלאה כזאת בדרגה. אם נשימתו תיעצר אז, לא אהיה אני אשם בדבר. הן הוא לא שמר על נפשו למטרה טובה יותר! מי שאינו רוצה לשמוע, מוכרח להרגיש; זהו פתגם ישן ומוצלח, שהיה ידוע כבר אז אצל יורשי טימפה!”

“תודה! אם הוא נועד לתליה, תימצא כבר העניבה המתאימה לכך, בלי שנצטרך אנחנו לכרכה סביב צוארו!”

“מה?” קרא הובל־פרנק. “הוא פגע בו באופן כזה והטיל בו קליפות רקובות של תפוחי־אדמה, בלי שיבוא על שׂכרו? זאת לא אוכל לסבול, זה מרגיז אותי, כמו את הצמרן, כשסורקים את שערו מאחור לפנים! בחלק הדרומי של כיפת הרקיע יש מקום בהיר אחד, בו תלוי חוק הגמול. רבים יודעים לקרוא את אותיותיו, אך יש גם רבים, שאינם יודעים. בין אלה, היודעים לקרוא אותן, נמנה, בשורה הראשונה, אני, על כן חושב אני לחובתי…”

“כאן מדובר רק על חובתי אני ולא על חובתך, פרנק יקירי”, הפסיק אולד שטרהנד את שטף דיבורו של האיש הגוץ. “אם כן, הנח לי להשיב לבחור האדום הזה על חוצפּתו!”

“אולם זאת לא אעשה; באמת לא אעשה כזאת, כי אם אניח לו את התוקף והסמכוּת של התובע העליון, יודע אני מראש, שאותו עור דוֹם יקבל מעדנים מצויינים של אורז בחלב וברוטב צדפות, במקום מהלומות כהלכה.”

“אל דאגה, פרנק! הפעם אינני חושב כלל לנהוג בסלחנוּת.”

“כך? משמע, שגם הוא נעשה, סוף סוף, נבון? באיחור זמן אמנם, אך זוהי, בכל זאת, עובדה! היש לו, באמת, עונש בשבילו?”

“כן.”

“אם כן אבקש ממנו, שיואיל לעשות עמדי את החסד הגדול, וירשה נא לי להשתתף כזמר ראשון של טרגדיות וסוּברטות! יצוה נא בטובו, אדוני המפקח והמנהל, כשירצה להעלות את המסך! הקהל הנכבד רוקע כבר ברגליו, והאולם מלא מפּה לפה!”

“טוב, משאלתך תתמלא! קאז והאז יחזיקו את המפקד בחזקה, שלא יוכל להניע את ראשו, ואתה תגוז בסכינך את כל שער ראשו, ותשאיר רק קווצה אחת, בה נוכל לקשור את קישוטי הראש הנאים האלה של אסיה המזרחית.”

בדברו את הדברים האלה, הוציא מכיסו את המחלפות של שני גונבי הרובים הסיניים.

“הידד, שתי המחלפות של קאנג־קנג־קינג־קונג! כמעט ששכחתי אותן! הידד, הידד, זהו רעיון נפלא! אני שמח ונהנה כל כך, כאילו היה זה יום הולדתי! יש לעשות מיד את השירות הזה לאיש ההוא, לשחררו מבלוריתו ולזכותו במחלפות! בואו נא הנה, מר טימפה מספּר אחד וטימפה מספר שנים! שׂימו לב, רבותי, המבצע הגדול יכול להתחיל. המסך עולה. אני משחק בתפקיד הספר מסביליה בלי מכחול זיפים ובלי קצף סבון והקומאנצ’י יופיע בתפקיד ה”אביר השודד" שפשטו את עורו. במערכה הראשונה אשיר לו: ‘הושיטה לי ידך, משׂושׂ חיי!’ על כך ישיב הוא בארית החסד מתוך ‘רוברט וברטראם’. ואז תפתח המקהלה של אחי הנקם בשיר: “גרד, פרנק, גרד, את הבלורית הורד!' ואז ישיר הוא: ‘לאט, פרנק יקירי, פּן יחלה עורי!’ מתוך ‘הקלע החפשי’, אם אינני טועה או אם ובר לא טעה. בסוף המערכה הראשונה תבוא השלישיה: “שא נא ברכתי, ירח, הקומאנצ’י הוא קרח!' כעבור שעה קלה יעלה שוב המסך ואז אשיר אני בליווי הרמוניון: 'בשברון לב אתו בכו, על תלתליו דמעות שפכו!” על כך ישיב הוא לבדו בקווארטט כפול: ‘בלי כובע לא אוכל עוד להיראות, על כן, הובל, קשור נא לי המחלפות!’ זאת אעשה, כמובן, כי תפקידי דורש את הדבר ממני, ואחרי שיבוצע הדבר, יפתחו כל השחקנים והצופים ביחד עם התזמורת בשיר תהילה: ‘אחים אדומים, הריעו בקול, כי המחלפות חגות במחול! גילו הריעו, המפקד מאושר, כי ראשו קושט בעדי מפואר; בפאר הוליכוהו אל בקתת העץ, תם החזון, לקומדיה בא קץ!’ אז יקום כל הקהל על רגליו והמסך ירד. כך מתאר אני לעצמי את התכנית החגיגית, ועתה, רבותי, וכל האדונים הנשארים, יכול המחזה להתחיל!”

הבחור הגוץ העליז היה נלהב מאד מהתפקיד שנועד לו. את הרצאתו המבודחת השמיע, אמנם בשפה הגרמנית, על כן הבינוה רק הגרמנים, אך העויותיו ומשחק הפנים שלו היו ברורים כל כך, שגם הנשארים יכלו להבין את אשר רצה להביע; אך האדומים לא חשדו כנראה במאומה.

המפקד ראה את המבטים, אשר הופנו אליו; הוא ראה את הסכין בידו של הובל־פרנק וגם את שתי המחלפות הסיניות, שפרנק קיבל מידי אולד שטרהנד. הוא הסיק מכל זה, שיש לכל הדברים האלה איזה קשר אתו, אך לא היה מסוגל להעלות על דעתו מה שזוממים לעשות לו. אימה נפלה עליו, ואימה זו גברה, כאשר קאז והאז כרעו על ידו מימינו ומשמאלו ומדדו אותו במבטיהם באופן מבעית ורב־משמעות.

“מה רצונכם כאן? מה ייעשה בי?” שאל אותם.

במקומם ענה אולד שטרהנד: “תקבל ממני מתנה, משום שהיית חביב ומנומס כל כך ביחסך אלי.”

“איזו מתנה?”

“באתם הנה, כדי לקחת פה את קרקפותיהם של האנשים הצהובים, אך, לדאבונכם, לא השגתם את מבוקשכם, משום שהסינים לא היו מוכנים למסרן לכם. כדי שתדע, מה רבה חיבתי אליך, תראה, מה צר היה לי על כך, שגם אתה, כמפקד, תצטרך לוותר על קרקפת כזאת. על כן דאג לבי הטוב לכך, שאוכל להפתיעך, לא רק במחלפה אחת, כי אם בשתים. אקוה, שתקבל מידי את המתנה הזאת בתודה!”

טוקבי קאווה השמיע “אוּף!” מפוקפק, כי לא ידע מה להשיב על כך, מאחר שלא ידע מה מסתתר מאחורי הדברים החביבים של הדובר. הלה המשיך: “מחלפות שייכות, כמובן, לראש, על כן חושב אני, שנעים יהיה לך, אם אצוה לקשרן שם, ואתה תשאן שם למזכרת ממני.”

“אוף, אוף!” ענה המפקד, כשזעמו עולה בו. “קרקפות אין תולים ליד הראש, כי אם בחגורה, ואלה אינן קרקפות כי אם שערות של צהובי העור הפחדנים בלי עור ראשם. לוחם, שישא שערות כאלה, יהיה ללעג בפי הילדים והנשים הזקנות!”

“ובכל זאת תשא אותן, כי אני נותן לך אותן במתנה, ורגיל אני, שיעריכו את מתנותי כראוי!”

“שמוֹר נא אותן לעצמך; אינני רוצה בהן!”

“אינני שואל אותך, אם אתה רוצה בהן או לא. הן נועדו בשבילך, ואני אצוה עתה לקשור לך אותן.”

“העז נא לעשות זאת!” צעק האדום. “אל נא תשכח, שהנני ראש שבט!”

“הבלים! מהמקרה, שקרה קודם לכן, אינך בעיני אלא מפלצת אדומה, שאני אדביק אליה את מחלפותיהם של הסינים, לאות אזהרה לכל חייליך, למען אשר לא יעז עוד איש לפגוע בכבודם של ווינטו ושל אולד שטרהנד!”

טוקבי קאווה לטש את עיניו; ובחרקו שן אמר: “אני מזהירך, אל נא תעז לחלל את ראשו של מפקד בפסולת הזאת של כלבים צהובים!”

“אתה מדבר על העזה ורוצה להזהיר אותי? גם אני הזהרתיך קודם לכן. אך אתה לא שׂמת לב לאזהרתי. והנה התוצאות: אתה תשא את ה’פסולת של כלבים צהובים', ואני רוצה להקל עליך את הדבר, ככל האפשר. הן אתה מקושט, לא רק בתלתל הקרקפת, כי אם בשיער גדוש; שיער זה ביחד עם המחלפות, זה יהיה יותר מדי בשביל ראשך; על כן אצוה לגזוז את שער ראשך, כדי לפנות מקום בשביל השיער של הסינים.”

עתה נבעת טוקבי קאווה עד מוות. עיניו יצאו מחוריהן; תוי פניו קיבלו הבעה של חית טרף; על אף כבליו הזדקף למחצה, ובקול רועד מזעם צעק: “את שער ראשי רוצה אתה לגזוז? את שער ראשי, את פּאר ראשי, את סמל הכוח ואת מקומן של נוצות הנשר, המכריזות על עמדתי הכבוּדה והמספּרות את תהילתי! את שערי זה אומר אתה לגזוז?”

“כן, תיכף ומיד.”

“העז נא לעשות זאת, העז נא, אם רצונך למוּת, בעד המעשה הזה, תוך עינויים רבים, כמכאוביהם של אלף בני אדם, שעוּנוּ עד מוות!”

“הבלים! איומך זה לא ימנעני מבצע את הדבר, שגמרתי אומר לעשותו. השכיבוהו והחזיקו בו!”

הוראה זו היתה מכוּונת לשני בני טימפה והם מילאוה מיד. הם משכו את חלק גופו העליון של הקומאנצ’י, שנזדקף במקצת, לארץ והחזיקו בו, בלי מאמצים יתירים. באותו רגע לא גילה כל התנגדות. הוא שכב סרוּח על הארץ, עצם את עיניו ומלמל בחצי קול: “לא, הוא לא יעז לעשות זאת; אין הוא יכול להעז; אסור לעשות את הדבר. לגזוז את שער ראשו של מפקד, דבר כזה לא קרה עדיין, מאז קיימים לוחמים אדומים ומאז קיימים אנשים לבנים!”

“אם באמת לא קרה עדיין כדבר הזה, הוא יקרה עתה”, עמד אולד שטרהנד על דעתו. “החל, פרנק! אנו רוצים לסיים את הענין!”

“בסדר”, השיב הגוץ, בהניחו, לפי שעה, את המחלפות ובגשתו אל המפקד, כשהסכין בידו. הלה שמע את קול צעדיו, פקח את עיניו וראהו בהתקרבו אליו. עתה נוכח לדעת, כי הדבר, שחשבהו לבלתי אפשרי, עתיד, בכל זאת, להתרחש, והכרה זו נתנה לו כוח איתנים. אף על פי שידיו היו קשורות לו על גבו, ניער מעל עצמו את שני בני טימפה בתנועה נמרצת כפולה של חלק גופו העליון. הם תפסוהו, כמובן, מיד שנית ואימצו את כל כוחותיהם, כדי להחזיקו; אך בגלל ההתרגזוּת העצומה, בה נמצא אותה שעה, היה חזק כל כך, עד כי עוד שני אנשים נאלצו לכרוע עליו, כדי שאפשר יהיה להחזיק את ראשו ולהתחיל במבצע. הובל־פרנק קצר בסכינו בשקידה. אך משהחזיק הגוץ את קווצת השערות הגזוזה הראשונה בידו, נפסקה ההתנגדות וגופו של הקומאנצ’י נשתטח, כאילו לא היתה בו רוּח חיים. אחרי המאמצים העצומים השתררה עליו הרגשה של חוסר אונים גמור, הוא נכנע לגורלו, בלי להניע אבר. עתה הרשה להובל־פרנק להטוֹת את ראשו, פּעם לימין ופעם לשמאל, בלי כל התנגדוּת, עד כי נדמה, שהנהו המוּם. וכך נגזז כל שערו הארוך, ורק שארית זעומה נשארה. כשנסתיים הדבר, הרים פרנק את שתי המחלפות וקרא: “הנזר לראוי לו! שימו לב, רבותי, הגיעה שעת ההכתרה!” ובזריזות יתירה קשר את שתי המחלפות לראשו של ה“מוסטאנג השחור”.

מה שקרה אחרי כן, קשה לתאר. הלבנים הריעו בקול, ולא היה קץ לתרועה. אך האדומים נהמו ויללו; הם התאמצו לנתק את כבליהם, הטילו את עצמם אל על, התגלגלו בזעם אנה ואנה, אף על פי שהיו כבולים שנים שנים. ידי הלבנים היו מלאות עבודה, כדי להחזיק את האינדיאנים, שפרפרו כדגים, אף על פי שהיו כבולים. רק אט אט שככה ההמולה. טוקבי קאווה לא השתתף בצעקות האלה, כי היה מוטל בלי נוע. עתה נזדקף למחצה ואמר בשלוה מעושה, אך בקול צרוּד: “ניקמתם בי. עתה שחררונו!”

על כך השיב ווינטו שהחריש עד עתה: “תחילה עלינו להתיעץ על כך, מה לעשות לקומאנצ’ים. סחבו אותם במורד ההר והכניסום אל הנקרה, כי שם נהיה בטוחים בהם יותר מאשר כאן!”

ה“מוסטאנג השחור” התנשא וצרח: “אין כל מקום להתיעצויות! אולד שטרהנד הבטיח לנו את החיים.”

“החיים!” השיב ווינטו בבוּז. “אילו קרה לראש האפאצ’ים מה שקרה לך, לא היה רוצה לחיות עוד. אולם אתה מילל, כדי להמשיך את חרפּתך, מבוקשך יינתן לך!”

“כלב!” נהם הקומאנצ’י, “אינני מילל. רוצה אני לחיוֹת, רק כדי שאוכל לנקום בכם את נקמתנו, נקמה, שכמוה לא ידע עדיין שום לוחם אדום!”

“הבלים! עשה זאת! באיזו מידה אנו בזים לזעמך ובאיזו מידה איננו פוחדים מפני נקמתך, אנו מראים לכם בזה, שאנו משאירים אתכם בחיים.”

הוא פנה לאחור ואחז בידו של אולד שטרהנד, כדי לרדת אתו במורד הסלע ולראות אם הפקודה, להוריד את השבויים אל הנקרה, נתמלאה.

קל לשער, שדבר זה לא בוצע בצורה עדינה ביותר, אף על פי שנזהרו, לבל ייפּצעו בשעת מעשה, משום שידעו, שהאפאצ’י לא רצה בזה. למטה צומצמה האש מצד אחד כך, שבינה ובין הסלע נשאר מקום להנחת השבויים; אלה הונחו שנים שנים, זוג בצד זוג, אחרי כן רצו פועלי מסילת הברזל להשתער על ערימת כלי הזין ולבוז בז, אך אולד שטרהנד מנעם מזה, בפקדו: “עצרו! הכול נשאר במקומו. אינכם יודעים עדיין, מה יוחלט בענין החפצים האלה!”

תוך התנגדות קלה צייתו לפקודה.

בעצם היו ארבעה אנשים, שהיו צריכים להכריע בדבר גורל הקומאנצ’ים, שני הציידים ושני המהנדסים מרוקי־גראונד וממחנה יער האשוחים, אך האחרון שמר על עורו ולא נראה כלל לעין. על כן ישבו השלשה, כדי להתיעץ. סוואן, המהנדס, פתח, בלי היסוסים, בדברים: “הרי זה דבר מובן מאליו, שכל הבחורים האלה הם בני מוות, על כן אני מציע, כיון שאבק שריפה ועוֹפרת עולים בכסף ורצועות נוכל להשיג כאן חינם, שנתלה את כולם, זה בצד זה, על העצים. הנני משוכנע, אדונים, שזוהי גם דעתכם.”

על פניו הרציניים של האפאצ’י חלף חיוּך קל, אך לא ענה דבר, כי רגיל היה, במקרים אלה, לתת לאולד שטרהנד לדבר. הנה הניע ראשו בחיוך לעבר המהנדס ואמר: “טוב, אדוני! אני שמח מאד, שהוא מעריך אותנו כראוי. גם אנו משוכנעים, כמובן, כי עליהם למוּת, כי אנו, בני האדם, הננו כולנו בני תמותה.”

“המ! מה כוונתו בזה, מר שטרהנד?”

“עליהם למות, במוקדם או במאוחר, משום שהנם אנשים בני תמותה; אך לנו אין כל זכות לגרוֹם למותם.”

“כיצד?”

“משום שאנו, כלומר ווינטו ואני, הבטחנו להם, שאיש מהם לא יומת.”

“האם לא נחפּזתם יתר על המידה בהבטחתכם זו, אדוני?”

“אינני סבור כך! העונש המוצלח והצודק ביותר הוא תמיד זה, המונע מהפושע את האפשרות לחזור על מעשהו. על כן עלינו לשלול מהקומאנצ’ים את ההזדמנות או את הכוח, שיוכלו לחשוב שוב, בזמן הקרוב, על איזו התנפּלות. זה יוּשׂג על ידי כך, שיצטרכו לשלם בעד ההתנפּלות אשר זממו, בכלי זינם ובסוסיהם.”

“בחיי! זה לא רע; רעיון זה נראה לי! אולם מי יקבל את החפצים האלה?”

“הוא ופועלו. אני רואה זאת כקנס וכהוצאות המשפּט, והסכום יחולק ביניכם כשׂכר בעד עזרתכם.”

“טוב מאד! ואנשי המחנה של יער האשוחים?”

“מהם יקבלו חלק רק אלה, אשר הצטרפו אלינו לבסוף.”

אלה הם מעטים כל כך, שאנחנו נמסור להם ברצון את חלקם. אולם האין הוא סבור, שהם ינסו, בכל זאת, להינקם בכם?"

“בודאי. אך דבר זה לא יעלה בידיהם על נקלה. הם ייאלצו לעזוב את הסביבה בחרפּה, ברגל; בשעה שיחזרו אל מקומות המרעה שלהם, לא יוכלו לעוץ לעצמם עצה, משום שאין להם כלי זין; הם לא יוכלו לצוד, אלא להשתמש, לכל היותר, בפלצור; הם יצטרכו להיזון, לרוב, משרשים, מגרגרי בר ומפירות בר; זה יעכבם זמן רב בדרך. לכאן, אל המקום, בו נחלוּ תבוסה, שלא היתה כמוה, לא ישובו במהרה. אולם אוי ואבוי לי ולווינטו, אם, לרוע מזלנו, ניפּול, ביום מן הימים בידיהם!”

“האינכם פוחדים?”

“פחד? הס מלהזכיר. אילו רצה אדם לפחוד במערב הפראי מפני כל דבר, העלוּל לקרותוֹ, לא היה משתחרר לעולם מהפחד. ובכן מוסכם? היש לו, מר סוואן, להוסיף משהו להחלטתנו?”

“אשמר היטב לנפשי!” צחק הלה. “אני מרוצה בהחלט, אך מה ייעשה לסייר, התקוע שם, אצלנו בבאר?”

“חבטוהו כהלכה ושלחוהו לנפשו!”

“זה יעשה, אדוני, ייעשה כראוי! אנשי ישמחו על השלל, שיפּול לידיהם. בסוסים אין להם, אמנם, כל צורך; אך אם נעבירם תחנות אחדות ברכבת, נוכל למכרם ולהשיג בעדם מחירים הגוּנים.”

“אם כן עלי להעיר, שאנחנו, כלומר חברי ואני, איננו מבקשים לעצמנו מאומה מכל השלל, מלבד שני סוסים, שברצוני לבחור בשביל פרנק ודרול, משום שיש להם סוסים גרועים ביותר.”

“טוב! יבחר לו את הטובים ביותר! זה מגיע לכם, לכל הדעות, כי אם הצלחנו ללכוד את האדומים בצורה נאה כל כך, הרי זה רק בזכותכם. אני מניח, שבזה סיימנו את התיעצותנו.”

“כן. ברצוני להודיע למפקד את התוצאות. נצטרך לשמוע התפרצויות זעם איומות, אך לא נתרגש מזה כלל.”

הוא קם ממקומו והלך עם ווינטו ועם המהנדס אל המקום, בו שכב טוקבי קאווה, כשלצידו יושבים שני בני טימפה, דרול ופרנק, כדי לשים עליו עין פּקוחה. הובל הסקרן לא חיכה כלל, עד אשר ישמע דבר מה מפיהם, כי אם פתח ושאל: “מה היא ההחלטה של הבית העליון”, באמרוֹ זאת הצביע על ווינטו ועל אולד שטרהנד, “ושל הבית התחתון?” עתה הצביע על המהנדס.

“מיד תשמע את הדבר”, השיב אולד שטרהנד בקצרה. ובפנוֹתוֹ אל טוקבי קאווה, השמיע את דבריו בקול, כדי שישמעום כל האדומים: “הקומאנצ’ים הם בני מוות, כי רצו לרצוח ולקרקף את אנשי המחנה של יער האשוחים, אולם אנו הבטחנו להם את חייהם ונקיים את דברנו.”

עתה הסיר המפקד מעל פניו את המסכה של אדישות וקרא: “אוף, אוף! אם כן, התר את כבלינו ושלחנו לנפשנו, למען נוכל לרכוב לדרכנו!”

“כל מי שאין לו סוס, אינו יכול לרכוב”. נשמעה התשובה השקטה והפשוטה.

“לנו יש סוסים”, השיב המפקד, כשדבריו מתנודדים בין בטחון ובין חוסר בטחון.

“אין לכם עוד סוסים, כי כל סוסיכם וכלי זינכם לנו יהיו.”

“סוסינו וכלי זיננו?” צעק האדום. “אתה רוצה לעשקנו?”

“דוֹם!” הרעים עליו הצייד בקולו. “אתם הנכם שודדים ומרצחים, ואנו הכרענו אתכם. ואף על פי כן לא רציתי לנהוג בכם בכל חוֹמר הדין; אולם אתם חרפתם אותנו וגדפתם אותנו ופגעתם בכבודנו, כפעם בפעם, על אף אזהרותי; אתה לא האמנת, כי סופך לבוא על ענשך והוספת לחרף. על כן קיפּחת את שער ראשך, ומלבד זה יינטלו מכם כל סוסיכם וכלי זינכם. עם עלות השחר רשאים אתם לצאת לדרככם. את חייכם, אשר הבטחנו לכם, תקחו אתכם; אך את כל השאר תשאירו כאן. כה דיברתי, הואוך!”

לשמע הדברים האלה, ירק המפקד בפניו, בזעם של חתול בר: “היית צוחק, בודאי, אילו באתי הנה רכוב על המוסטאנג השחור שלי! אף על פי שידך איננה ראויה כלל, שתגע ברירו, היה עובר, בכל זאת לרשותך. אולם כך תיאלץ לוותר על הסוס הטוב ביותר, הקיים מקצה הארץ ועד קצה. ואני ממלא פי צחוק עליך!”

“ואני לועג לך עוד יותר”, השיב הצייד הלבן. “הן אמרת בפירוש מהו ערכו של סוסך. סוס, המוריד את רירו, אינו שוה כלום. אין עיני צרה בצ’אטלו שלך!”

הקומאנצ’י נתכוון להקניט את אולד שטרהנד ולעורר את קנאתו. אך במקום להשיג את מבוקשו, נאלץ לשמוע תשובה כזאת. צ’אטלו פירושו צפרדע. איזה עלבון בשבילו, את המוסטאנג המפורסם שלו מכנה הוא בשם צפרדע! עתה נזדקף שוב, כשזעמו עולה בו כמקודם, כאשר גזזו את שער ראשו: “לך יש ריר בפה! מאניטו הרע עשה אותך ושלחך, רק כדי שתחרף ותזהם את הכול. החושב אתה כי סוסך וסוסו השחור של ווינטו הם מפורסמים? לעומת המוסטאנג שלי הם רק כשתי אצבעות של אינדיאני חופר באדמה, החי רק מעשבים, מזוהמה ומשרשים, לעומת חניתו המפוארת של חייל קומאנצ’י!”

אולד שטרהנד ויתר הפעם על תשובתו, כדי שיוכל לבחור את שני הסוסים הטובים ביותר של המנוצחים בשביל פרנק ודרול. אחר חולקו הסוסים הנשארים וכלי הזין האינדיאניים בגורל. כדי שאיש לא יוכל לטעון על הפליה לטובה או לרעה. בשעה שבוצעה ההגרלה, ישב הובל־פרנק עם דודנו ועם שני בני טימפה, כשהם שקועים בשיחה ערה. כיון שאולד שטרהנד וּוינטו רצו לרכוב ביחד עם שני האחרונים, התרברב פרנק בהבטחת המעשים הגדולים, שברצונו לבצע לטובתם של קאז והאז.

“אני הנני הליוגאבאלוס מורפיאוס אדוארד פרנקה”, אמר, “ואתם תכירו אותי. מקום מגורי על שפת האלבה, שם בבית, נקרא בשם ‘וילה שומן הדוב’, כי אין אף דוב אחד בכל אמריקה, שהצליח להשמין, בלי שערכתי לו, אני, ברובי, את תעודת המוות. כל הדובים האלה נקברו, בעגלת הלויה מספר אחד, אחד אחר אחד, בתוך קיבתי וגם…”

“על עורם ופרוותם?” שיסעהו קאז.

“אַל נא ידבר דברי הבל כאלה, הברון הגולה טימפה לבית טימפּלסדוֹרף! אדם זה רוצה להוציא עלי שם, שזללתי את הדובים על פרוותיהם! החושב הוא כי קיבתי חנוּת של פרוון או מחסן של אדרות שיער, של מגפי פרווה ושל צוארוני מושק? הראה כבר פעם דוב?”

“בודאי!”

“כן, בודאי! בספר אלף־בית ובאיזה ספר תמונות. אולם אני יריתי בהם!”

“אף הוא בספר תמונות?”

“ישתוק נא, בבקשה, בשעה שמדברים בני אדם, אשר את דבריהם עליו לשמוע ביראת הכבוד ובהערצה! יתיחס נא אלי בהכנעה ובנימוּס, כי בלי סיועי האדיב לא ישיג לעולם את ירושתו. אולם מאחר שמזלו הטוב גרם לכך, שהוא נולד, לאשרו, במולדתי, כלומר הנהו בן ארצי, מרגיש אני בלבי האציל רחש מלכותי סכסוני ואדאג לאישיותו במלוא הידידוּת ובסבלנוּת אמהית.” “הנני אסיר תודה לו על כך.”

“זה משמח אותי מאד. אם כן, אטפל במלוא המסירוּת בו ובירושתו, כיאות לאחר משני תאומים – זה אני – שיעשה למען בן השלישיה השני – זה הוא. יתנהג נא לפי חוקי הנימוס, שהנם אצלי טבע שני, ואז ישיג את מבוקשו ויוּכל לחזור אל ביתו כאיש נכבד ובכן טימפה נשׂוא פנים!”

שטף דיבורו היה נמשך, בודאי, אלמלא כיוון ווינטו, שעמד בקרבת מקום, לפתע, את רובה הכסף שלו בתנועה מהירה כלפי מעלה ולחץ על ההדק. היריה השמיעה קול נפץ. אולד שטרהנד היה עסוק עוד בהגרלה. הוא הסב מיד את ראשו, ראה את האפאצ’י בעמדו והרובה בידו ושאל, בכוונו מיד את מבטו אל על: “למה זה ירית?”

“מי שהוא הציץ למטה מראש הסלע”, השיב ווינטו.

“הפגעת?”

“לא; הראש נעלם, ברגע שלחצתי על ההדק.”

“הראית אותו באופן ברור?”

“כן. זה לא היה איש לבן.”

“משמע, שזה היה אינדיאני.”

ציור 16.png

“אין ווינטו בטוח בדבר. הראש נראה מלמעלה, רק עד אשר הרימותי את רובי; אחר נעלם מיד.”

“המ! למעלה אין עוד איש משלנו. יעלה נא אחי האדום אתי. האיש, שהיה שם, לא יחכה לנו, אמנם, עד אשר נבוא, אך רצוי, בכל זאת, להעמיד משמרות אחדים, כי כלל לא קשה הדבר לירות מלמעלה על אחד מאתנו ולהמיתו במקום.”

הם עלו ולקחו אתם את שני בני טימפה, כדי להעמידם על המשמר. כאשר ירדו שוב, כעבור זמן מה, ופרנק שאל אותם למצב הענינים, נודע לו, שלא מצאו שם איש. חושך היה עתה למעלה, ולחפּש שם עקבות לא היה כל טעם גם לאור היום, כי פועלי הרכבת דרכו שם הרבה ולא היתה כל אפשרוּת להכיר בתוך הערבוביה הזאת את עקבותיו של אדם יחיד.

זה היה לפנות בוקר, ומיד האפיר השחר. לא היה כל טעם להמשיך את ההתעסקוּת חסרת התועלת באינדיאנים למשך זמן רב; אך לא רצו לשחררם בקרבת המחנה; הם היו, אמנם, נטולי כלי זין, אך מספרם הרב עלול היה, בכל זאת, לסכן את שלומם של תושבי המקום מוגי הלב, אילו עלה על דעת האינדיאנים לערוֹך עליהם התקפה המונית. על כן הוחלט להביאם עד למרחק הגון אל תוך הפּרריה ולשחררם שם בקבוצות קטנות. שם, בשטח הפתוח, אפשר היה לראותם ולעקוב אחריהם, עד למרחק רב. עצם החשש, שעוקבים אחריהם בחשאי, היתה ערובה נאמנה, שזהירותם תמנעם מחזור אל המחנה מתוך תאוות נקם.

בשעה שסוואן, המהנדס, הלך אל המחנה, כדי לשלוח מברק לרוקי־גראונד, שישלחו משם שוב את הרכבת, מסרו ווינטו ואולד שטרהנד לפועלי מסילת הברזל את ההוראות הדרושות. עתה הפרידו בין האינדיאנים הקשוּרים זה עם זה ופיתחו את אסורי רגליהם, אך, לעומת זה, חיזקו את הקשרים, שקישרו את ידיהם אל גבם, וכל אחד מהם נקשר אל ארכוף אחד הסוסים; ואז עלו פועלי הרכבת על הסוסים ויצאו לדרך. הנשארים, כלומר אולד שטרהנד וחבריו, ליוום כחצי שעה, עד אשר יצאו מהיער, אחר שבו אל מקומם, כדי לחכות לרכבת.

רק עתה הופיע שוב לברט, המהנדס. כשנודע לו, באיזה עונש נענשו הקומאנצ’ים, לא היה מרוצה ביותר מהחנינה, שניתנה להם, אך השלים עם הדבר, באין ברירה. עד מהרה הגיעה הרכבת והם עלו, בקחתם אתם, כמובן, גם את סוסיהם החדשים של פרנק ושל דרול.

עתה חיכו רק עוד להענשתו של המסטיצה, שהטרידה מאד את הובל־פרנק, כי בשעת נסיעתה של הרכבת פנה אל אולד שטרהנד ואמר: “עתה יש לי בקשה אליו, ואל נא ישיב את פני ריקם!”

“מה היא?”

“האם לא אמר, שיש לחבוט תחילה את איק סנאנדה זה, שכינה את עצמו בשם יאטו אינדה, ולשלחו, אחרי כן, לנפשו?”

“כן.”

“ישמע נא לי, הן עונש כזה אינו מספיק כלל וכלל בשביל בוגד עלוב כזה! הן מלקות מקבל כל תלמיד בבית הספר, בלי שיהיה מסטיצה; מכות קיבל, בודאי, גם הוא עצמו מאביו, אף על פי שלא נתכוון אז להסגיר לידי הקומאנצ’ים מספר רב כל כך של סינים, וגם אני, אף על פי שהייתי מחונן, כבר אז, בכשרונות טבעיים, אף אני נתנסיתי בזה, שיש אבות מסורים ואף אמהות רחמניות, הקוטפים נצר רך ממקום גידולו ומצליפים, בחוסר אחריוּת, במקום כזה, בו הנצר אינו יכול לגדול כלל; אמת זו פגעה בי, לא פעם, פגיעה מכאיבה בפנים ובחוץ, אף על פי שלא עלה על דעתי, מעודי, למלא תפקיד של סייר ובוגד במחנה של יער האשוחים. על כן, אדון שטרהנד הנכבד מאד, אם יש עוד בלבו משהו מחוש הצדק, עליו להבין, כי לא די במלקות בלבד, כדי לענוש את הנבל הזה. על כן נוטל אני לעצמי את הכבוד, להציע לו איזו הצעה, המנקרת במוחי ואשר עלי לתת לה פורקן, כדי שלבי מלא הרגש לא ייחנק ולא ילך לאיבוד כציפור קנרית, שמרבים להאכילה פלפל וזרעוני בצל.”

הכול, מלבד ווינטו, צחקו, לשמע המליצות, בהן היה הגוץ רגיל להשתמש, ואולד שטרהנד שאל: “איזו הצעה רוצה אתה להשמיע?”

“זאת יכול הוא לתאר לעצמו, כי, כפי שידוע לי, גם ידיעותיו אינן מנייר. גם את המלקות אפשר לבצע באופן דק ועבה; מתנגד אני לאופן הדק ואני נוטה לאופן העבה”.

“כוונתך למקל חזק יותר?”

“דוקא לזה אינני מתכוון. מתוך הנסיון יודע אני, כי מקל דק מכאיב יותר מעבה, כי הוא מיטיב להצליף; יודעים אתם, רבותי, כי מקל עבה פועל כידוע על העור החיצוני, בשעה שמקל דק חודר עמוק עמוק, כשם שהאור עובר, בשעת הצילום, את כל העדשה ומפתח תמונה יפה ביותר. לא, נתכוונתי לדבר אחר לגמרי. על עונש המלקות יש להוסיף עוד איזה עונש, או שנמשיך את עונש המלקות זמן ממושך יותר, כראוי לנענש הזה. הבחור תקוע בבאר. ניצוק שמה מים רבים כל כך, שיגיעו לו עד צואר והוא ישתדל להיחלץ, כל אותו זמן, מסכנת הטביעה. נדאג לכך, שלא ימות מזה, אך, לפחות, יהיה לו פחד מוות. אחרי שיעבור עליו העינוי הזה, נמשנו, כשהוא כולו רטוב, מתוך המים ונפתח במכות, ולא נפסיק, אני מדגיש זאת, עד אשר יתיבש. כך נמנע ממנו את ההצטננות, ולא תהיה לו כל סיבה לטעון, שלא השלמנו לו מה שמנע ממנו אביו בנעוריו. אין ספק, שהוא ראוי לזה; מה שהיה להוכיח!”

הוא הפסיק, כי הכול פרצו בצחוק כזה, שלא יכלו לשמוע עוד את דברי עצמו. הוא חיכה, מלא רוגז, עד אשר הצחוק שכך, וקרא: “לא, חוסר חינוך כזה, חוסר נימוס כזה, דבר כזה לא נשמע עדיין! אם תהליך העונש, שהנני מציע, מעורר בכם צחוק, במקום להטיל אימה, הריני רוחץ בנקיון כפּי. אמרו נא לי, מה עוול פעלתי, שעלי לשמוע מפיכם ולשאת צחוק ולעג כזה? עם אנשים, השמים לצחוק את הצעותי הכנות והנעלות, אין לי כל שפה משותפת5. הואוך!”

מלא רוגז הסיט את עצמו אל ירכתי הקרון. אולד שטרהנד לא יכול לראות, זמן רב, בצערו של הגוץ, על אף הגיחוך שבדבר, ושאל כעבור שעה קלה: “האומר עתה לוותר על הצעתך, פרנק יקירי?”

המוריצבורגי הטיל בו מבט, שרוגז ופייסנות שימשו בו בערבוביה, ואמר: “אל דאגה! לעולם לא אציע עוד שום הצעה!”

“זה יצערני מאד. הן יודע אתה, שאני מיחס חשיבות רבה לדבריך.”

לשמע הדברים האלה גברה החביבות בעיניו של הובל ותוך אנחת רווחה אמר: “זאת אומר הוא רק, כדי לפייסני. הוא הרגיז אותי עד היסוד, אף על פי שהנני ידידו המסור ביותר! על מיתרים עדינים כשלי אסור לנגן בקשת של קונטרבּס, עליהם יש לפרוט כמו על מיתרי גיטרה או מנדולינה. נפגעתי עד עומק נפשי. על כן אשאר לי כאן, בפינתי, ואף הזרם של המיסיסיפי או של נהר האמאזונה לא יוכל לשטפני מפה. אדם משכיל צריך להיות גם בעל אופי!”

“זה נכון בהחלט! וכיון שהנך בעל אופי, ולא סתם אופי, אלא טוב מאד, סבור אני, שלא תשתהה זמן רב ביותר במקומך זה”.

לשמע דברי השבח האלה, הסיט הגוץ את עצמו במקצת ואמר: בטון חביב יותר מאשר קודם לכן: “האם זוהי, באמת, דעתו עלי, מר שטרהנד הנכבד? אילו היה כן, היה הדבר משמחני מאד. אומר אני לו, שזה יהיה, לא רק לטובת האחרים, כי אם גם לטובתו הוא, אם ייווכח לדעת, שאינני חסר ערך כלל וכלל”.

“אין לי צורך להיווכח ולדעת, כי אני יודע זאת זה כבר!”

“כך?” הריע הגוץ, בהתקרבו עוד יותר. אם כן טעיתי, בחשבי, שהוא אינו מעריכני כראוי. על כן רוצה אני לראות אם חל ביחסו אלי איזה שינוי ניכר לטובה!"

הוא התקרב עוד יותר, עד כי רק רווח קטן הפריד עוד בינו ובין אולד שטרהנד, והמשיך לדבר בהתלהבות ובחביבות יתירה: “ובכן, מה בדבר הצעתי? הנוטה הוא לביצועה, בהתאם לתכניתי?”

“כן, פרנק יקירי”.

הובל המפויס התקרב עתה אל אולד שטרהנד וקרא, כשפניו קורנים מגיל ומסיפוק: “אין אפילו דוב, שלא יעשה, לפחות פעם אחת, משהו נבון! עתה בא כבודי שוב על סיפוקו. משמע, שהצעתי נתקבלה?”

“קרוב לודאי. מובן, שהדבר תלוי בזה, כיצד יתיחס הוא אלינו!”

“נכון! וכיון שברור לי, כי התנהגותו לא תהיה לפי רוחנו, נרחיק מעלינו את כל הדברים, העלולים להכניס פירוד בינינו, ואם יקרה, שאיזה איש חסר תבונה יטיל פעם ספק בדברי או ילעג להם, כפי שקרה לי, קודם לכן, בקרון, יפנה נא בשקט אלי! אני האיש, אשר ידע לשמור על כבודו, כפי שמחייבת אותי ידידותו הנאמנה!”

בגיחוך הרב שבהתנהגותו ובדבריו, היה זה מראה נוגע עד הלב, כיצד התאמצוּ כל הנשארים לשמור על הבעתם הרצינית, לבל תישנה אצלו התפרצות הזעם. הדבר עלה בידם, וכך עבר, מאז, המסע בלי שתהיה למישהו סיבה לדבר על חסרונותיהם של בני האדם, בכלל או בפרט. אל רוקי־גראונד הגיעו, כשרוחם טובה עליהם, הקושי היחיד, שהיה להם, היה בהוצאת שני הסוסים האינדיאניים מהקרון, ממש כשם שקשה היה להכניסם ליד מחנה יער אשוחים, כי הסוסים האלה לא היו רגילים בתעבורה כזו.

האנשים, שנשארו במקום, סייעו בדבר, בלי להודיע דבר, ורק אחרי שהסוסים הוצאו מהקרון והמהנדס שאל, אם לא קרה משהו בלתי רגיל, השיב אחד מהם, בגרדו את ראשו במבוכה: “אכן, כיון ששאל, אדוני, עלי לגלות לו הכול: נגנב סוס אחד!”

“איזה?” שאלו ששה אנשים בבת אחת. כיון שלאנשי מסילת הברזל לא היו סוסים, יכול היה הסוס להיות שייך רק לאחד מששת הציידים. ומי יודע אם אין זה אחד הסוסים השחורים של ווינטו ושל אולד שטרהנד!

עבר רגע של מתיחות יתירה, עד שהלה ענה: “זה היה שועל אדום, רבותי”.

ניכר היה שרווח לכולם. “תהילה לאל!” קרא פרנק בהתלהבות יתירה. “דודני דרול, זהו סוסך הכושל, שזיכה אותך במתנת שלך. זהו הסוס, אשר נגנב. הן קיבלת תמורתו סוס טוב יותר!”

“לאט לך, פרנק!” העיר אולד שטרהנד. “לא הסוס חשוב לנו כאן, כי אם הגנב, אני משער, מי הוא. האם לא היה זה בן התערובת השבוי, שהכנסנוהו לתוך הבאר?”

“כן, אדוני”, השיב הנשאל במבוכה.

“כיצד הצליח לצאת מהבאר? דבר כזה יכול היה לקרות רק כתוצאה מרשלנות יתירה מצידכם!”

“על כך אטיל עונש חמוּר!” הוסיף המהנדס. “הן העמדתי שומר ליד הבאר! היכן הוא? אין הוא עומד שם עוד, ואינני רואה אותו גם בשום מקום אחר.”

“מרוב פחד ברח בינתיים, עד אשר, כפי שאמר, תעבור אצלו הריתחה הראשונה, אדוני המהנדס”.

“אם כן, עליו לחכות זמן רב. כשישוב, אצוה להלקותו, שהדבר ייחרת בזכרונו! ועתה ברח הסייר ושיטה בנו! נקוה, שלא הרחיק עדיין לברוח ונוכל להשיגו. היכונו מהר, ו…”

“לאט לו, אדוני, אל נא בחפזוֹ!” שיסעהו אולד שטרהנד. “החפּזון לא יועיל לנו הפעם. אם אינני טועה בהשערתי, הרי הספיק כבר להגיע למרחקים כאלה, שכל רדיפה מצידו היא לשוא. אני משער, שהוא רכב מכאן אל מחנה יער האשוחים”.

“ממש לידינו? זה לא ייתכן! אם כן נטרפה עליו דעתו!”

“הבלים! הוא ידע כי סכנה צפויה לקומאנצ’ים ורכב שמה, כדי להזהירם בסתר, אך, לאשרנו, איחר את המוֹעד. בכל אופן היה זה הוא, שהציץ למטה מראש הסלע ואשר ווינטו ירה אליו, בלי לפגוע בו.”

“כן הדבר”, הסכים ראש האפאצ’ים לדבריו. “רק רגע ראיתיו; מיהרתי, אמנם לכוון את הרובה, אך הוא מיהר, באותה מידה, להסתיר את ראשו.”

“עלינו להשלים עם המקרה! אני מקוה, שבחור זה ייתקל עוד בנו. בינתיים נעזבנו לנפשו! בודאי ראה שהקומאנצ’ים שלו שוחררו, ועל כן ירכב אחריהם, כדי להצטרף אליהם. אילו הייתי מעונין לתפסו, הייתי משׂיגו בזמן קצר ביותר; אולם הרי החלטנו לשלחו לנפשו, אם כן ייהנה הא מחופשו בלי המלקות.”

“אך לבי דוה עלי”, העיר פרנק, “שלא יכולנו להשרותו ולחבטו כהלכה!”

“ייתכן, שעוד נמצאנו פעם, כדי לחבטו; על כן נחם נא את לבך העגום, פרנק יקירי! עתה רוצה אני רק לדעת, כיצד הצליח לעלות מתוך הבאר ועוד לגנוב סוס. אקוה, שיוכל לספר לנו את הדבר, בן אדם!”

הפועל נתכווץ תחת עקת מבטו החד והחמור של אולד שטרהנד, כאילו רצה להתחבא בתוך עצמו, ובכל זאת השיב: “אני אינני אשם בדבר, אדוני; יכול הוא להאמין לי זאת, בלי כל פקפוקים. קליפטון היה צריך לשמור על הבאֵר והסינים הוליכוהו שולל.”

“סינים? ההיו כאן סינים?”

“כן, אדון שטרהנד, שנים, שתי חתיכות שלמות.”

“אה, אלה הם, בודאי, גונבי הרובים שלנו! ההיו להם מחלפות?”

“מחלפה לא ראיתי אצלם; אך כסף היה להם, דוֹלרים יפים, חצאי דולרים ורבעי דולרים. הם נכנסו לתוך האולם, ניגשו אל המוזג וביקשו ממנו את כל אשר לבם חמד וכל מה שהיה.”

“ואתם הייתם, כמובן, אדיבים מאד ודי זהירים, כדי לאכול ולשתות אתם כהלכה, לא כן?”

“אני לא, אך קליפטון עשה זאת, אדוני. כי עליו לדעת, שהוא הכיר אותם היטב, משום שעבד במחנה יער האשוחים, לפני התקבלו כאן, אצל מר סוואן. מוטב, שאספר לו בנחת, כיצד קרה כל הדבר.”

“כן, יעשה נא זאת! יספּר נא את כל האמת!”

“אינני יכול לתאר את הדבר אחרת מכפי שהיה, אדוני. זה היה בין הערביים, היום עמד לערוב. סיימנו את עבודתנו, שעת המנוחה התחילה, והנה הופיעו הסינים, יקחם האופל, כי הם עוללו לנו את כל התעלול הזה. קליפטון ישב כשומר ליד הבאר וכרך את קצה החבל, בו היה בן התערובת קשור למטה, סביב העץ הסמוך. הם ראוהו וכיון שהכירוהו היטב ממחנה יער האשוחים, ניגשו אליו, כדי לברכו. אנו, הנשארים, הלכנו אחריהם, כי תאבים היינו לדעת, מה מבקשים הסינים האלה אצלנו ברוקי־גראונד. נודע לנו, כי בגלל השכר הזעום והיחס הרע אליהם התפטרו מתפקידם במחנה יער האשוחים וכי הם מחפשים עתה עבודה אחרת”.

“והוא האמין בדבר?” שאל אולד שטרהנד. “הן אלה היו מנהלי העבודה של הפועלים הסיניים ודוקא הם היו בלתי מרוצים? הן זה היה צריך להיות חשוב בעיניו!”

“ייתכן! אנו הננו אנשי עבודה פשוטים ולא הרבינו לרכוש לנו דעת. אין לדרוש מאתנו, שנמהר להבין כל מעשה נכל ומזימה. קליפטון אמר להם, שבודאי יוכלו להשיג איזו משרה כאן אצלנו; אך הם לא רצו להישאר כאן, כי אם לנסוע ברכבת הבנין הקרובה אל מקום אחר, יותר מזרחה”.

“זאת יכול אני לתאר לעצמי, הם איבדו את מחלפותיהם, הם מחוללים ועל כן עליהם לפנות לסביבה אחרת, בה אין סינים. הלאה!”

“הם נשארו, כמובן כאן, כדי לחכות לרכבת, ונכנסו אל חדר המשקאות, בו הזמינו אצל המוזג שני מקומות לשינה. היה להם, כפי שאמרתי לכם, כסף והם לא מנעו מעצמם דבר. הם אילצונו לשתות עמהם; והנה נתגלגלה השיחה וסיפרנו להם, שהוא היה כאן וכי נסע מפה, כדי להגן על מחנה יער האשוחים. הם הקשיבו לדברים; אולם, אדוני, עליו ועל ווינטו לא רצו, כנראה, לשמוע דבר; דבר זה שמענו מתוך הערות שונות שלהם”.

“אינני מפקפק כלל בדבר. הם גנבו מאתנו את הרובים ובאו על ענשם; משום כך עזבו את המחנה. הם שקופים לפני. הם שמעו, כי אנו שנינו תפסנו את המסטיצה וכבלנוהו, אז עלה על דעתם הרעיון, לנקום את נקמתם על ידי כך, שיוציאוהו לחפשי”.

“ייתכן, שלא נתכוונו לשטות בכם, כי אם בנו. ייתכן גם, שהדבר נעשה מתוך איזה יחס ידידותי, כי במחנה יער האשוחים שררו, כנראה, ביניהם יחסים טובים. קיצורו של דבר, הם הוציאו משקה משכר גם לקליפטון, בקבוק מלא ואחרי כן עוד אחד. אחר ביקרו אצלו עוד פעם, והפעם עברה שעה ארוכה עד אשר חזרו פנימה. כשחזרו הפעם, לא ישבו במקומותיהם הקודמים – בזה הרגשנו אחרי כן – כי אם באופן כזה, שנאלצנו לסגור את הדלת בגלל חוסר מקום ולא יכולנו עוד להביט אל המקום, בו עמדו הסוסים. כעבור זמן מה שמענו צהלה חשודה, התנשפות ושעטת פרסות. חששנו, שקרה דבר מה לסוסים, על כן יצאנו, אף על פי שהסינים רצו למנענו מעשות את הדבר. והנה ראינו, כי שני הסוסים השחורים הותרו והשועל האדום נעלם. ראינו, שהוא לא ניתק ממקומו; משמע, שלא ברח, כי אם הוצא מכאן. אולם מי עשה זאת? היינו כולנו בצוותא, מלבד קליפטון, ששמר ליד הבאר. ניגשנו אליו, בלי לשים לב לסינים; והנה היה מוטל, שיכור ונטול הכרה, על הארץ ולידו החבל, בו היה קשור המסטיצה; כן היו מוטלות גם הרצועות, בהן נכבלו ידיו ורגליו. מובן, שאימה נפלה עלינו ורצינו להציל מפי קליפטון, מה, בעצם, נתרחש כאן, אך לא היתה כל אפשרוּת להוציא ממנו דבר, כי הוא פטפט רק דברים בלתי מובנים. כדי שנהיה בטוחים בדבר, נקשרתי אני אל החבל והורדתי אל הבאר וכאשר יגורתי כן היה: המסטיצה נעלם”.

“כך תיארתי לי!” אמר אולד שטרהנד. “כאשר קליפטון היה שיכור, משוהו הסינים מהבאר ושחררוהו מכבליו. אחר חזרו אל חדר המשקאות ודאגו, ברוב ערמה, שהדלת תיסגר, כדי שהמסטיצה יוכל לגנוב את אחד הסוסים. ההיה שם אור?”

“כן, אצל הסוסים דלק פנס”.

“אם כן היתה לו כמובן, האפשרות לראות אי־אלה הם הסוסים הטובים ביותר, וכמו סבו, שלח גם הוא את ידו אל סוסינו השחורים, אך גם לו לא שיחק המזל; הוא הצליח אמנם להתירם, אך הם התגוננו, ועל ידי כך קמה המולה, שהמריצתו להיחפז, לבל יתפס בכף. על כן נטל את הסוס, שנוח היה לו ביותר להשיגו, וזה היה השועל האדום”.

“זה נכון, אדוני, כי הסוס הזה עמד סמוך לדלת”.

“אם כן, השיג דוקא את הסוס הגרוע ביותר; אולם הוא הנהו רוכב טוב ומיטיב להכיר את הסביבה בין המקום הזה ובין המחנה של יער האשוחים, אחרת לא היה מקבל משרה של סייר. בזכות זה הצליח להימלט ולהגיע, על אף האפילה, אל נקרת הליבנים, אך לפי הכוונה, שהיתה לו בזה, איחר, כמובן, את המועד. מה אמרו הסינים, אחרי כן, בדבר בריחתו?”

“הם לא אמרו דבר, או ליתר דיוק: הם דיברו זה עם זה, הנבלים האלה, אך לא הבינונו את דבריהם, אף לא יכולנו לשמוע, כי אחרי שדבר בריחתו של השבוי נתברר לנו בודאות, לא ראינום, כי נעלמו ולא היו עוד”.

“לאן נעלמו?” שאל המהנדס.

“זאת לא יכולנו לדעת, כי היה לילה אפל”.

“לכל הרוחות! אילו יכולנו לגלות את עקבותיהם! עלינו לנסות, למצוא את הפוחזים האלה!”

“יניח להם, מר סוואן!” קרא אולד שטרהנד. “אין הם ראויים כלל לעמל, שהיינו צריכים להשקיע בדבר, כדי לתפסם. מבצענו הוכתר בהצלחה, שלא יכולנו לשערה כלל; הצלנו את מחנה יער האשוחים, בלי שמי שהוא מאתנו קיבל את השרטת הקלה שבקלות בעורו; כל השאר, ואף המעשה של שני הסינים, הוא נטול ערך במידה כזו, שזה, ממש, מגוחך, לבזבז את זמננו על רדיפה אחריהם”.

“המ! חש אני, אמנם, דגדוג בכל עשר אצבעותי לתפסם, אך מבין אני, שהצדק עמו, מר שטרהנד. ירוצו להם! אך את קליפטון זה אלמד לקח. היכן הוא? היודע הוא?”

“לא”, השיב פועל המסילה. “אחרי שישן שעות אחדות והקיץ, לפתע משנתו, אמרנו לו, כיצד שיטו בו הסינים. אז פג ממנו, מיד, יינו והוא נתפכח מרוב פחד. הוא חירף אותם, כמובן, בכל מיני חירופים, אך על ידי כך לא הצליח להחזיר הנה, לא אותם ולא את המסטיצה; אז נפלה עליו אימה חשיכה. הוא אמר, שלא יחזור הנה, עד אשר יעבור זעמו הראשון, ארז את מיטלטליו והלך לו”.

“הייתם צריכים לעצרו כאן!”

“איזו זכות היתה לנו לעצרו, אדוני? ההיינו צריכים להשתמש נגדו בכוח? הוא לא היה פושע, ואנחנו איננו שוטרים”.

“נכון!” הסכים אולד שטרהנד. “קרוב לודאי, שגם לא ישוב עוד הנה, ולאיש מאתנו אין כל סיבה להתגעגע עליו. ואם יחזור הנה, ביום מן הימים, יסתפק בנזיפה חמורה, מר סוואן, ויחסל נא בזה את הענין! עתה ניכנס, כדי לראות את שלום סוסינו; אחר נאכל ונשכב לישון, אחרי שהיינו ערים במשך כל הלילה. מחר בבוקר ניפרד ממנו ונצא לדרך”.

“כבר?” שאל המהנדס: “הן הוא יכול לתאר לעצמו, שהייתי שמח מאד, אילו הסכמתם לשהות אתנו עוד זמן מה!”

“איננו מפקפקים בדבר. נזכרנו תמיד לטובה, אדוני; אולם עתה אין שום דבר, אשר יצדיק את השתהותנו במקום, ויש לנו משימות חשובות, שעלינו לבצען”.

“זה נכון”, אמר קאז תוך נענוע ראש. “עלינו להגיע לסאנטה פה. דודנו הרמאי, שמואל נחום טימפה אינו נראה כאדם, המסוגל לשבת זמן רב במקום אחד; מצפּונו הרע ממריצהו לשוטט אנה ואנה, ואם נבזבז כאן את זמננו ללא הועיל, עלינו להשלים עם האפשרוּת, שבבואנו שמה לא נמצאנו עוד. הזוהי גם דעתך, דודני?”

“מובן שזוהי גם דעתי”, השיב האז על השאלה, שהופנתה אליו. “במידה שנקדים להשיג את כספּנו, יהיה הדבר לטובתנו. למזלנו, מתענינים מר שטרהנד וּווינטו בנו ובעניננו; זה מפיח בי יותר תקוה, מאשר קודם לכן, כי נצליח להגיע לגמר טוב.”

בשעה ששני בני טימפה שוחחו זה עם זה, עמדו עוד פרנק ודרול על ידם. הנשארים נכנסו, בינתיים, לתוך הבנין. וכיון שווינטו ואולד שטרהנד לא שמעו את הדברים, הרשה הצולע לעצמו, להעיר על הדעה, שהביע האז זה עתה, אחת מהערותיו המפורסמות: “אינני מבין כלל, למה הוא מדבר תמיד רק על אנשים אחרים! משפחת טימפה חולה, כנראה, מחלה תורשתית, שאין לרפאה כלל, מחלה זו היא חד־צדדיוּת עצומה.”

“כיצד חד־צדדיוּת?” שאל קאז.

“כוונתי לצד, המכוון תמיד לעבר אולד שטרהנד וּווינטו. תמיד מדברים הם על כך, שהם מקוים לתמיכה רבת ערך מצד שני האדונים האלה. אני מודה, אמנם, שהשקפה זו איננה פסולה כלל וכלל, ובכל זאת רוצה הייתי לבקש מהם, שיפנו פעם גם לצד השני, בו נמצא אני, הובל־פרנק ממוריצבורג, הנכבד על פני כול! יאמר נא לי, האין הוא סומך עלי כלל?”

“סומך בהחלט, מר פרנק”, השיב האז.

“אך לי אין דבר זה נראה כך כלל וכלל, אדוני הנכנע, חזאל בנימין טימפה! עוד קודם לכן מחלתי על כבודי והבטחתיו, כי ברצוני לדאוג לו ולרחם עליו; הוכחתי לו, באופן משכנע, שירושתו תופסת אצלי מקום חשוב יותר מאשר עניני הפּרטיים והנה עלי לשמוע, לפתע, כעבור שעות מעטות בלבד, שהוא חוזר ומשליך את כל יהבוֹ על אנשים ואישים אחרים!”

שני הדודנים נאלצו לאמץ את כל כוחותיהם, לבל יפרצו בצחוק; אף כי הדבר לא עלה להם בקלוּת, השתדלו להראות לו פּנים של רצינוּת. וקאז השיב, בהניחו את ידו, באופן מרגיע, על כתפו של הגוץ: “אבל, אדוני פרנק הטוב, הוא מתלהב כאן ללא צורך. אנו מכירים אותו ומיטיבים לדעת, מה רבה התועלת, העתידה לצמוח לנו מעזרתו.”

“כך? משמע, שהוא יודע זאת?” שאל פרנק. “אם כן, למה מרבה הוא לדבר תמיד על אולד שטרהנד ועל ווינטו ולא עלי?”

“כי אין בני אדם רגילים לדבר על דברים, הנראים בעיניהם כמובנים מאליהם6. והן כל יתרונותיו ידועים לכול! לא כן?”

לשמע הדברים האלה קרנו פני הובל מרוב נחת; הוא הניע את ידו בתנועה רבת חשיבות כל כך, שהיתה אפיינית רק לוֹ, ואמר בבדיחוּת הדעת, כדרכו: “בבקשה, בבקשה, מר טימפה! הוא חולק לי יותר מדי כבוד! ענוונוּתי, הנודעת לתהילה, מסוגלת לקלוט את התהילה רק תוך התנגדוּת נפשית. אם ברצונו להמשיך בדברי הערכה עלי, הרי שתקנוּתי הטבעית, הידועה לכול, אינה מרשה לי להפסיק את דבריו. על כן ימשיך נא, יוסיף נא לדבר! ידבר נא כל מה שבא לתוך פיו! ובזה הבה ונכרתה נא ברית ידידוּת. בואו נא והיתלוּ על זרועותי, כי אתם הנכם אפרוחי, ואני הנני התרנגולת! לכו נא אחרי כל ימי חייכם ועתה בואו אתי אל חדר האוכל, כי משער אני שהסעודה התחילה כבר. ובכן בואו, מר טימפה חזאל ומר טימפה קאזימיר!”

הוא הגוץ התיצב בין שניהם, והאנשים האלה, שקומתם הגיעה עד כדי שני מטרים, נאלצו להיתלות עליו ולהרשות לו, כי יוליכם אל חדר האוכל, דבר זה עורר צחוק בקרב כל אלה, אשר ראוּם, ועל כן רבתה העליצוּת למראה הקבוצה המגוחכת הזאת.



 

פרק חמישי: זהב כוזב


במקום, בו יוצרים סיירה מורו והספיחים של רכס ההרים רטון, כמעט זוית ישרה, שכבו להם שני אינדיאנים ליד מימיו של פלג. אחד מהם היה, לפי מראה פניו, בודאי, בגיל של למעלה משישים שנה ולראשו היתה כרוכה לו מטלית עור. לפניו השקועים היתה הבעה של עקשות בלתי רגילה; לצידו היה מונח רובה. השני לא היה זקן כל כך, שערו הקלוש, אך הארוך היה קלוע לו על ראשו, תוי פניו השקועים היו טבועים בחום של ערמה ונכל; ברצועה הרחבה, ששימשה לו כחגורה, היתה תקועה סכין. לשני אדומי העור לא היו, משום מה, כלי זין, מלבד הרובה של הזקן והסכין של השני. מראם היה כשל אנשים, שסבלו, זה זמן רב, ממחסור בלתי רגיל, ייתכן, שסבלו גם רעב וצמא, בלי שהיתה להם הזדמנות לתקן את לבושם, כי בגדיהם היו קרועים והמוקאסינים לרגליהם היו תלויים להם כבלויי סחבוֹת.

העשב היה רמוס ברגלי אדם, משני עברי הפלג, ועקבות ברורים של מרבץ העידו על כך, שהאדומים היו משתטחים שם, כדי שידיהם תוכלנה להגיע עד למימי הנחל. הקליפות של דלעת בר, שהיו מושלכות בסביבה, גילו, באיזה אופן נאלצו להשקיט את רעבונם. אם אינדיאני אוכל דלעת בר ירוקה, כפי שהוא מוצא אותה ליד המים, הרי מצבו הוא בכל רע!

הזקן השתטח שוב והשקיף, בלי להזיז את ראשו, אל המים. דבר זה נמשך שעה ארוכה; אחר נזדקף שוב ואמר: “אוף! דגים יש כאן למכביר, אך אי־אפשר לשלותם בידים, ואין ווים בידינו, כדי להתקין מהם חכות. קיבתי כואבת עלי; עלולה היא לחלות ממחצית הדלעת, אשר בלעתי”.

“וקיטה הומאשה היה מסוגל לזלול בן ראמים שלם, אילו היה דבר כזה בידו”, רטן השני.

“הרוח הגדול עזבנו כליל!” חרק הזקן שן. “טוקבי קאווה, ראש הקומאנצ’ים הגדול, נאלץ לסבול חרפת רעב! איש לא ירצה להאמין בדבר!”

“מי אשם בזה? ווינטו ואולד שטרהנד, לעולם לא אשכח להם את הדבר!”

משמע, שהזקן היה ה’מוסטאנג השחור', והאינדיאני, אשר ישב לצידו, היה אותו מרגל, שפרצופו נתגלה במחנה יער האשוחים. הבעה שטנית, מכוערת ללא גבול, חלפה על פניו של המפקד, כאשר השיב: "נפול יפול בידינו, כי אנו יודעים, להיכן פניו מוּעדוֹת, ונוכל לחסום בפניו את הדרך, בפני התן הלבן הזה, המכנה את עצמו בשם אולד שטרהנד והאשם באסוננו יותר מווינטו, אותו תן של האפאצ’ים. אוי ואבוי להם!

“הבטוח הנך באמת, שנתפוס אותם?”

“כן”.

“הרשה נא לי לפקפק בדבר. אנו נאלצנו ללכת ברגל; אך בידיהם נמצאים סוסים זריזים”.

“אולם דרכנו עברה בהרים כפלצור מתוח, בשעה שהם נאלצו, בגלל סוסיהם, לעקוף את הדרך בקשתות רבות ולהאריך בהרבה את דרכם. ה’מוסטאנג השחור' מיטיב להכיר את כל ההרים והבקעות של הסביבה הזאת; הוא חישב בדיוק את הדרך, בה יבואו האויבים. יש לנו יתרון עליהם, ואם איק סנאנדה יחזור ויביא אתו את כל הדרוש לנו, הרי זה מחויב המציאות, שהאפאצ’י וחמשת הקויוטים הלבנים, שאנו מחכים להם כאן, יפלו בידינו”.

“אך האם יביא את הכול? סוסים, אבק שריפה, עופרת, רובים, סכינים, בגדים ובשר?”

“הוא יביא!”

“כשייודע להם במחנה, מה קרה לנו, יעורר הדבר את זעמם”.

“אוף! החושב אתה, שיהיה טיפש עד כדי כך, שיספר להם? הרוח הגדול יהיה בעזרנו, שיבוא ויביא אתו בשר! הוא יודע, היכן אנו חונים בימים אלה, ומאחר שלא הגיע אתמול, יגיע, בודאי, היום”.

איק סנאנדה השאיר לנו את רובהו ואת סכינוֹ, כלי הזין היחידים, הנמצאים בידינו – למעלה ממאה חיילים, הרעבים למעט אוכל!"

“הרשאי חייל להתאונן על רעב?” הוכיחהו המפקד על פניו.

“איש אינו שומע את הדברים, מלבדך, וגם אתה הנך רעב. אינני ירא מפני שום אויב אדום או לבן, אף לא ראם פרא או דוב, אך הרעב הוא אויב, הנתוּן בתוך הגוף. בו אי־אפשר להילחם, נגדו לא יצלחו האומץ והערמה, הוא נוטל את חייו של האיש האמיץ ביותר, בלי שיצליח הלה למנוע את הדבר. על כן אין זו חרפּה, לדבר ולהתאונן עליו”.

ציור 17.png

“צדקת”, הסכים המפקד לדבריו. “הוא שוכן גם בגופי ומכרסם את קרבי. אמרת, שאינך ירא מפני שום אויב; אף אני הייתי רגיל לנצח, עד לפני זמן קצר, כל אויב ויריב, והנה בא אויב, שהכריעני, ועל כן נאלצים אנו לסבול חרפת רעב”.

“מי הוא?”

“אף הוא שוכן, כמו הרעב, בקרבי; זהו הזעם, שנשאתי בלבי אל אולד שטרהנד, בלי שיכולתי להתגבר עליו”.

“אוף, אוף!” הסכים השני לדבריו. הוא לא הוסיף אף מלה אחת, אך בטון, בו השמיע את קריאתו, היה כלול כל מה שרצה לאמור.

“כן, הזעם הזה היה האויב, אשר הכריעני”, המשיך המפקד. לפי גאוותו, שלא ידעה גבולות, היה רק הרעב מסוגל להביאו לידי האשמה עצמית זו. “אלמלא השמעתי דברי זלזול ובוז על אולד שטרהנד, אילו החרשתי אז וחיכיתי בסבלנות לרגע הנקם, היה לבן הפנים ההוא, משאיר בידינו את סוסינו וכלי זיננו; היינו יכולים אז להישאר בסתר בקרבת מחנה יער האשוחים ולארוב לאויבים, ועתה היו הם, בודאי, כבר בידינו!”

“נכונים דבריך. אולם עתה יושבים אנו כאן ונמקים ברעב. יצאנו מהמחנה, כדי להביא בשר, אך לא צדנו מאומה ורק דלעת מצאנו, אותה אכלנו. אם גם הנשארים העלו חרס בפלצוריהם, כמונו, נהיה, עד מהרה, טרף לרעב. כמה אבק שריפה יש לך?”

“בשביל עשר יריות, לכל היותר”.

“מי יתן וישוב איק סנאנדה עוד היום, אחרת נהיה טרף לאויב, השוכן בקרבנו, כי המצב הוא – אוף!”

הוא הפסיק את דבריו ולא השמיע את קריאתו זו בקול רם, כי אם בקול חנוק.

“מה קרה?” שאל טוקבי קאווה.

“הבט שמה!” השיב קיטה הומאשה בהבעת גיל בפניו, בהצביעו לעבר הפלג.

המפקד הפנה את מבטו באותו כיוון ומיד חלפה הבעת גיל גם על פניו “ראמים!” לחש.

“כן, ששה! זכר אחד, שלש נקבות ושני בני ראמים!”

"נשיג בשר!, בדברוֹ את הדברים האלה, שלח ידו אל הרובה; אך ידו רעדה מתוך אפיסת הכוחות או מתוך התרגשות יתירה.

“אתה רועד!” הזהירוֹ השני. “אם לא תקלע כראי, נאבד את הבשר!”

“דום! זה מתוך רעב; אך איטיב לקלוע ואפגע!”

“הראמים הולכים אל המים; הם יגיעו הנה, לפי משב הרוח”.

“כן, האויר בא אתם, על כן טוב, שנישאר כאן תחת השיח הזה”.

שניהם התכופפו והתבוננו במתיחות קדחתנית, כמעט, אל הבהמות, שהתקרבו במהירות; הם נמצאו, כנראה, במסע נדודים והיו מרכינים את ראשיהם מפעם לפעם, כדי למלא את פיהם עשב.

הזכר היה בהמה זקנה, בעלת מידות ומכוערת ביותר, משום שהיתה, כמעט נטולת שיער. בשרו הקשה לא היה בר־מאכל, ואף על פי כן היה צורך לירות דוקא בו, כי אילו רצה טוקבי קאווה לירות באחת הנקבות, היה הזכר, ברוב זעמו ובתאוות הנקם שלו, תוקע בהם את קרניו, רומס אותם ברגליו ומרטש את מעיהם. לרובה היו, אמנם, שני קנים, אך אחד מהם נועד לגרגרי יריה.

ציור 18.png

הבהמות התקרבו אל המים, הזכר בראש, ואחריו הנקבות ובני הראמים. הם התקרבו כדי מאה פסיעות, חמישים, ולבסוף רק שלשים פסיעות, בלי להרגיש דבר. הנקבות בטחו בזכר, והלה איבד, כנראה, את הרגישות של אפּוֹ.

טוקבי קאווה כיוון את הרובה; עתה לא רעד עוד, ובכל זאת לא ירה עדיין, כי הצד הקדמי של הראם היה מופנה אליו. האינדיאני וכן גם כל צייד מנוסה מעדיף לתקוע את הכדוּר בגופו של הראם מהצד, מתחת לכתף, אל תוך הלב, כי אז הוא נתקע בשרירים.

הבהמות נתקרבו עוד כדי עשר פסיעות נוספות; אולם אז נתעורר, כנראה, חשד באחת הנקבות; היא נעצרה ושאפה אל קרבה את האויר, בקול רם כל כך, עד כי זה הגיע אל אזניו של הזכר. הוא הסב אליה את גופו למחצה והפנה, על ידי כך, לעבר המפקד את הצד הרצוי. מיד נשמע קול היריה. זעזוע עבר בכל גופו של הראם, אחר נעצר ועמד בלי נוע, עד כי ראשו הושפל יותר ויותר; עתה עבר רעד מלוּוה עוית על פני גופו והוא צנח מיד, בלי להוציא הגה. הוא נפגע בלבו.

ציור 19.png

מיד אחרי היריה הראשונה, נזדרז המפקד לטעון שוב את רובהו. בהישמע קול היריה פנו הנקבות מיד לאחוריהן, כדי לנוס על נפשן; אחת מהן ברחה, כשבן הראמים רץ אחריה; בן הראמים השני נעצר, בלי כל חששות ואף החל לפסוע, מלא סקרנוּת, לעבר הראם המת. עד מהרה חזרה אמו, כשאהבת האם, הקיימת גם אצל החיות, דוחפתה לכך, כדי להבריחוֹ משם, אך בו ברגע פגעה בה היריה השניה של המפקד, אף היא נפגעה בלבה, על כן צנחה מתה כעבור שניות מספּר.

עתה זינקו שני האינדיאנים אל שללם, כשהם פולטים קריאות גיל. בן הראמים התרוצץ עוד אנה ואנה, חסר ישע, והומת במכת הקת של הרובה.

“אוף, אוף, אוף!” פרצה קריאה מפי המפקד. “עתה רואה אחי האדום, שלא רעדתי. שני הכדורים תקועים בלב ועתה יש לנו בשר בשביל כל אנשינו!”

“כן, בשרה של הנקבה הוא טוב”, אמר השני.

“אפשר לאכול גם את בשרו של זכר, אם אין דבר אחר!”

“שמא נפשוט מיד את עור הבהמות?”

“לא, כי אצל שני אנשים יגזול הדבר זמן רב מדי. נביא הנה את חיילינו. אני אלך ואחי יישאר נא כאן”.

הוא התרחק, אחרי שהטיל עוד מבט רעב וחמדני בשלש הבהמות, שמהן משקלו של הזכר בלבד היה, בודאי, למעלה מאלפיים פונט. מי שלא ראה דבר כזה בעיניו, אינו יכול להאמין כלל, איזוֹ כמות עצומה של בשר יש בגופו של ראם מגודל כזה.

הוא הלך במורד הפלג. הוא פסע בצעדים מהירים וללא כל זהירות, הדרושה במערב הפראי, כמעט, בכל עת. טוקבי קאווה היה, כנראה, משוכנע, שאין כל אויב בקרבת מקום.

הוא יצא מהמחנה עם חברו, במעלה הבקעה, ועתה חזר במורד אל המחנה, שנמצא ליד המוצא מהבקעה. היה עליו לעבור מרחק של שתי פרסאות אנגליות, לערך, על כן עבר זמן רב למדי עד אשר הגיע אל מחוז חפצו.

שם חנו הקומאנצ’ים, שנאלצו לעזוב את מחנה יער האשוחים באופן מחפּיר כל כך ואף הם היו קרועים ובלויים ומזי רעב. כולם קידמוהו במבטים חמדניים. הוא הבחין גם באלה, שיצאו, קודם לכן, כדי לחפּש את הפלצורים, בהם קיווּ לצוד ציד. לא היה לו כל צורך לשאול לתוצאות, כי ראה, שלא הביאו כלום. הם קפצו ממקומם, ובניגוד למידת ההתאפקות האינדיאנית, הקיפוהו בשאלות: “ההצליח טוקבי קאווה לצוד ציד? ההשיג בשר?”

“כן”, השיב. “הקץ לרעב. הצלחתי להמית שלשה ראמים, זכר, נקבה ובן ראמים”.

,לשמע הדברים האלה, פרצו קריאות גיל מפיותיהם של מאה איש, וההתרגשות היתה גדולה כל כך, עד כי האדומים לא הרגישו כלל ברוכב, שהתקרב אל המחנה מהצד השני, ואתו סוסי משא אחדים, עד אשר הגיע אל המחנה. זה היה איק סנאנדה, נכדו של ראש השבט, שנשלח אל נאות המרעה של הקומאנצ’ים, כדי להביא משם כלי זין ומצרכים אחרים.

שליחותו זו של המסטיצה היתה המוצא היחיד, בו בחר המפקד, כדי להעלים מאנשיו, במידת מה את החרפה אשר נחל, ולשמור על כבודו כמפקד. במצבו הנוכחי אסור היה לו להיראות לפניהם; אך קוה קיוה, שאם יקבל שוב סוסים וכלי זין, יוכל לתפוס את ווינטו ואת אולד שטרהנד, ביחד עם בני לוייתם, ודבר זה עשוי להעלות שוב את כבודו; אם יצא אחרי כן לאיזה מסע על אויבים, בין שיהיו אלה לבנים או אפאצ’ים, ומסעו יוכתר בנצחון, תישכח מפלתו זו, עד מהרה, ולא יהיה עוד מקום לפחדוֹ ולחששותיו. עתה היה הכול תלוי בהצלחת שליחותו של נכדו, על כן לא ייפלא כלל באיזו מידה של דריכות וכיסופים חיכה עתה לשובי.

כשראה עתה טוקבי קאווה, שאיק סנאנדה מושך אחריו רק סוסי משא מעטים, פג צבע פניו, עורו האדום, מוכה האויר, קיבל עתה גוון אפור כעין האפר. גם שמחתם של שאר הקומאנצ’ים לרגל הציד נדמה. כשירד בן התערובת מעל סוסו וקרב אל המפקד, התרחק הלה מעל אנשיו וישב תחת אחד השיחים, לבל ישמעו את דבריו של השליח. איק סנאנדה הלך אחריו וישב לצידו מחריש. המפקד הביט בפניו במבט מיוחד, ריק, אחר שאל בקול נבוּב, בעל צלצול גס, מרוב אכזבה: “היכן הם סוסי הרכיבה?”

“לא נתנו לי סוסים כאלה”, היתה תשובתו.

“היכן הם עשר פעמים עשרה רובים, היכן הסכינים?”

“קיבלתי רק פעמיים עשרה”.

“משמע, שגילית, מה שנתרחש במחנה יער האשוחים!”

“לא גיליתי כלום!”

“אולם הם לא צייתו לפקודתי, משמע, שקלוננו נגלה שם!”

“אכן, נודע הדבר. הוא נודע עוד לפני בואי שמה”.

“מפי מי? אם ייודע לי, מי הוא האיש, אפשוט מעליו את עור ראשו בעודו בחיים!”

אגרופיו נקמצו ועיניו רשפו מזעם.

“את הקרקפת הזאת לא תשיג”, השיב נכדו. “סוס האש רץ במהירות גדולה פי מאה מכפי שרצנו אנחנו, והביא את הידיעה אל כל מקום”.

“המגיע סוס האש גם אל הקומאנצ’ים הנאיניים?”

“לא, אולם הוא עובר לא הרחק מהם ונעצר שם פעמים אחדות במקומות, שלבני הפנים מכנים אותם בשם תחנות. באחת התחנות האלה נמצאו אחדים מחיילינו ושם נודע להם הכול”.

“אוף! מי האש וסוס האש, את שניהם שלח הרוח הרע אל ארצם של האנשים האדומים, כדי להשחיתם ולהאבידם. עד מהרה ייודע מים עד ים, ששער ראשי נגזז, ומעתה יהיה שמי כריח הבאשה, העולה מפגר, ששום נץ אינו רוצה לאכול ממנו, אך אני אקוֹם את נקמתי בכל אלה, שעשוּני לנבלה!”

“הנך מפורסם ותוסיף להיות מפורסם”, ניחם אותו נכדו. “אנו נתפוס את ווינטו ואת אולד שטרהנד ואחר נתנפל אל האפאצ’ים; הם ייאלצו למסור לנו את עורותיהם, כלי זינם וסוסיהם, ואז תוכל לחזור אל שטחי הציד של שבטנו”.

“אוף! עתה אסור לנו?”

“במועצת הזקנים נאמר לי, כי עליכם למחות תחילה את החרפה על ידי איזה מעשה מפואר!”

“אוף, אוף!”

הוא הניח את ידו על עיניו ונשתהה זמן רב במצב כזה; אחרי כן הצניח שוב את ידיו ואמר: "הנני עשיר. ומדוע זה לא הבאת לי כלום מלבד רובה?

“לא ניתן לי”.

“אין לי כאן סוס, אף על פי שיש לי סוסים רבים. האסרו עליך לקחת אתך סוס אחד בשבילי?”

“כן”.

אז הופנו עיניו בהבעת אימה אל פני נכדו, והוא שאל, תוך גמגום, כמעט, מרוב פחד, בחששוֹ לתשובה שיקבל: “אולם המוסטאנג השחור שלי, סוסי הזכר, היקר לי מחיי, המסרבים הם למסור לידי גם אותו?”

“גם אותו. אמרו לי, שלאדם בלתי זהיר כמוך אסור למסור את הסוס היקר ביותר של השבט”.

אז ניתר הזקן ממקומו; זעמוֹ הקפיצוֹ אל על. אך איק סנאנדה הרים את אצבעו לאוֹת אזהרה ואמר בטון מרגיע: “טוקבי קאווה הוא מפקד גדול; יודע הוא, כי לוחם חייב לשלוט על עצמו; הרוצה הוא, שכל האנשים, היושבים שם ומביטים אלינו, יחשבו, שהוא חדל מהיות אדון למחשבותיו ולרגשותיו?”

הוא ישב שוב במקומו, אך שעה קלה חלפה עוד, עד אשר נרגע, למראית עין, והשיב, תוך הסכמה: “בנה של בתי צדק. עתה אינני רוצה לחשוב על הכאב, שנגרם לי, אך אזכור זאת לכל אלה, שגרמוהו לי! היש לך, אולי, עוד איזוֹ ידיעה, מלבד מה ששמעתי כבר?”

“לא”.

“אוף! לוחמים זקנים רבים כל כך ציינו את עצמם כידידי, ואני חשבתים, באמת, לידידי. האין איש מהם מודיעני דבר על ידיך?”

“אף לא אחד!”

“אם כן, עוד ייוכחו לדעת, כיצד גומל טוקבי קאווה על ידידוּת כוֹזבת כזאת! אתה הנך נכדי ועודך צעיר לימים; אך חוננת באומץ לב והנך מצטייין בפיקחוּת כמוני. אם יש את נפשך לאמור לי דבר, אנא דבר! היש לך איזו הצעה להציע לי?”

“לא, אתה הנך האיש, אשר לו הזכות לצוות, ועלי לציית. כל היוצא מפיך טוב הוא, וכל אשר תחליט, יבוצע על ידינו.”

המסטיצה אמר את הדברים בטוֹן של מסירוּת כנה, ובשעת מעשה הרכין את ראשו לאות, שהוא מוסר את עצמו ואת כל מחשבותיו ומעשיו לרשותו של הזקן; אולם אילו הסתכל בו, אותה שעה, אדם בעל חוש הסתכלות חריף, היה מגלה, בודאי, את הקמטים הקטנים בזויות פיו, שגילו את מזימות לבו. ככל בני התערובת, לא היה גם הוא איש מהימן, וכאשר היו לו סיכויים להפיק איזו תועלת, לא היתה בעיניו חשיבות לסבו יותר מאשר לכל אדם אחר. אך הלה חשבו, נוסף על קרבת המשפחה, לידיד נאמן ולא הגה לגביו שום חשד, אף לא הקל שבקלים. אף עתה הביט בפניו במבט מלא אמון ואמר: “ידעתי, כי מוכן הנך להקריב למעני את חייך וכי לימדת עלי זכות בין זקני שבטנו. אם לא הצלחת להשיג יותר מזה, הרי אין זו אשמתך. בוא ונלכה אל הנשארים,כי עליהם לדעת, מה היא החלטת שבטנו!”

הוא לא העלה כלל על דעתו, שבמועצת הזקנים נהג איק סנאנדה בזדוֹן לבב בכל הנוגע לענינו של המפקד, כי זה היה ראש מאוייו של המסטיצה, להיות לראש השבט הנאיני. עתה חזרו אל אנשיהם, שניחשו כבר את הבשורה מהבעות פניהם של ה“מוסטאנג השחור” ושל נכדו. כשהודיע להם על כך, גרם להם הדבר דכאון עמוק ביותר. עתה הרגישו במצבם החמור וברעבונם ביתר עוז מאשר קודם לכן, על כן קידמו בשמחה את פקודתו של המפקד, ללכת אתו במעלה הבקעה, אל המקום, בו נמצא הציד. בטרם יצאו לדרכם, חולקו הרובים המעטים, שהביא אתו איק סנאנדה, בין טובי הקלעים שבהם.

כיון שנכדו של המפקד הביא אתו גם מספר מסוים של סכינים, בוצע הביתור של הראמים במהירות רבה, ועד מהרה הובערו מדורות אחדות, שעליהן צלו איש את נתח הבשר שלו. הבשר הנותר חולק ומיד יצאו לדרך, כדי לארוב לאולד שטרהנד ולבני לויתו.

שוב נדדו במורד הפלג עד למקום חנייתם הקודם, כדי להמשיך משם את דרכם לאורך גבעות הסיירה מורו.

אחרי הצהרים, כאשר המסע עבר על פני מישור מכוסה עשב, גילו הקומאנצ’ים עקבות אדם; אלה היו בודאי למעלה מעשרים רוכבים, וכפי הנראה, לבנים, כי סוסיהם היו מפוּרזלים, וכיווּן מסעם היה הכיווּן, בו התקדמו האדומים. מתוך העקבות אפשר היה להסיק, שהפלוגה עברה כאן לפני שעה, לערך. למראה העקבות האלה, חשבו הקומאנצ’ים מיד על ההזדמנות, לשדוד מהם את סוסיהם וכלי זינם, על כן החלו מיד לרדוף בשקידה אחרי הרוכבים.

העקבות נמשכו, בתחילה, לאורך ההרים ולעת ערב חדרו אל ביניהם. כשהבחין טוקבי קאווה בדבר, אמר אל נכדו: “לבני הפנים האלה הם, כנראה, אנשים מנוסים, כי הם פונים, עם רדת החשיכה, אל הגבעות, לבל יצטרכו ללון במישור פתוח, בו עלולות מדורותיהם להיראות עד למרחק רב. על כן לא קל יהיה לנו להפתיעם, ביחוד כשבידינו כלי זין מעטים כל כך.”

“הבלים! מספרנו גדול פי שלושה משלהם, ומה שלא נצליח לבצע בכוח נוכל להשיג בערמה.”

“הערמה חשובה תמיד מן הכוח, וביחוד בשבילנו עתה. ראשית כול, עלינו לרגל את המחנה של לבני הפנים האלה, בטרם נחליט את אשר עלינו לעשות.”

על פני ההרים היו יערות, ששיחים רבים שלהם התפשטו על פני המישור. כשהגיעו הקומאנצ’ים אל סבך השיחים האלה, ביקשו להם מקום נוח לחנייתם, אחר הלכו המפקד ואיק סנאנדה, כדי לרגל את הלבנים. כבר התחילו דמדוּמי הערב, על כן שיערו, כי לא יצטרכו להרחיק בדרכם. ואכן אחרי שהתקדמו במשך רבע שעה, הגיע אל אפם ריח של עשן.

“אנו קרובים אליהם”, לחש הזקן על אוזן נכדו. “עתה עלינו לחכות, עד אשר תרד אפילה גמוּרה.”

כשהדמדוּמים פינו את מקומם ללילה, הוסיפו להזדחל. עד מהרה הגיע לאזנם פיכוי של פלג מים קטן, אחר הגיה לעיניהם אורה של מדורה, מבין העצים, והלבנים ישבו מסביב למדורה. בקרבתם נמצא חבל ארץ מכוסה דשא, בו עמדו הסוסים. שם עמדו שני אנשים על המשמר, כשרוביהם בידיהם מוכנים ליריה; זה היה סימן מוּבהק לקומאנצ’ים, שאין להם עסק עם טירונים או עם אנשים בלתי זהירים.

בשביל אינדיאנים מאומנים לא היה זה דבר קשה, להתקרב אל הלבנים, כי גזעי העצים העבים היו להם חיפוּי מצוין. שני הסיירים נזדחלו עד למרחק, שלא סיכן עדיין את חייהם, ובעמדם, כל אחד, מאחורי אחד העצים, לא בלבד שראו את הלבנים מקרוב, אלא יכלו גם לשמוע את כל היוצא מפיהם.

איש זקן, שדוּף רוח, בעל שיער ארוך, לבן כשלג, ובעל זקן ארוך אפור־בהיר היה, כנראה, מנהיג השיירה הזאת של הלבנים; הוא היה דמות בולטת ביותר, תוי פניו הברורים העידו על כך, שיצא כבר, לא פעם, בשלום מהרפתקאות שונות. עיניו החדות גילו, על אף זקנתו, ערנות עלוּמים, ומדי דברוֹ, היו דבריו יוצאים מפיו החלטיים ושקולים כל כך, כאילו היה רגיל, מאז ומתמיד, לפקד על אחרים. חבריו כינוהו, כפי שהאדומים שמעו, בתואר מוזר “מעלת כבודו.”

גם הנשארים היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אנשים, שאפשר היה לבטוח בהם, שרכשו להם את הנסיון הדרוש בשביל המערב. הצעיר מביניהם, בעל ראש מתוּלתל בהיר ובעל גזרה דקה וארוכה, היה, כנראה, הלץ של החברה והיה מרבה בדברי בדיחה, הוא כונה, בקיצור, הום. בדיוק ברגע, בו הגיעו הסיירים אל מקומות הריגול שלהם, שמעו את דבריו: “הוא מרגיש את עצמו, כנראה, בטוח ביותר במקום הזה, מעלת כבודו, כי אינו מעמיד כלל משמרות. נדמה לי, שבמקום הזה גובל שטח הקומאנצ’ים. היש את נפשו לקפח בידי הג’נטלמנים הנכבדים האלה את כיסא מלכותו ואת חייו?”

“כיסא מלכותי הוא המקום הזה, בו אני יושב, ורוצה הייתי לראות את האדום, אשר יצליח לקחתו מתחתי! הן הנני נמצא בחברתם של שלשים נתינים, שכל אחד מהם הוא גיבור ואביר. אולם אשר לקומאנצ’ים הרי הוא צודק, הום יקירי. סעדו נא, לפי שעה, את לבכם; אחרי כן נעמיד משמרות, כדרכנו תמיד. שבע שעות שינה וחילוף משמרות בכל שעה, כלומר ארבעה משמרות; זה יספיק, אם לא יעמדו במקומם, אלא יסיירו את האזורים שיימסרו לידיהם; כך ננהג, עד אשר נגיע אל הרי סאן־חואן.”

ציור 20.png

“שם ניהפך למיליונרים!” הוסיף הום, בצחקו בעליצות.

“חושב אני, שעל אף לעגו, נעשה את הדבר.”

“כיון שמירושת דודי העשיר לא יצא לי כלום, אינני מתנגד כלל לכך, שירשה לי לגמול חלק בירושה של מדינת קולוראדו העשירה.”

“טוב! כיון שהוא חוזר ומדבר על כך, מה היה, בעצם, הענין עם הדוד הזה? ההעביר אותו מירושתו? דבר כזה אין לסלוח, אף לא בקברו, כיון שהוא הנהו בחור נהדר!”

“הוא לא העבירני מנחלתו, ואף על פי כן קיפחתי אותה. הוא נחשב לעשיר, כי ידע להעמיד פנים של עשיר; אך אבי, אף על פי שהיה איש עסקים חרוּץ, לא השיג דבר, מיד ישמע מדוע. כשמת, לא הניח לי, מלבד חובות, מאומה, אף לא סנט אחד במזומנים; הדוד, שהיה חשוך בנים, ואשר ממנו ביקשתי, שיעמידני על רגלי. ניחמני בזה, שהנני יורשו היחיד. התעניתי עוד שנים אחדות, עד אשר מת גם הוא; הוא הניח לי, מלבד את קופת הכסף הריקה שלו, גם את פנקס הקופה שלו; תחבתי שמה את אפי וקיבלתי נזלת כהלכה! הדוד היקר היה ערום כל כך, שהעביד את אבי הטוב בעסקיו, בלי לשלם לו, במשך שנים, אף דולר אחד. אבי חשב, שכספו הוא בטוח בידי הדוד, וכאשר נודע לו, לפני מותו, דבר פשיטת הרגל, לא רצה לגלות את פרצופו האמיתי של הדוד ולא סיפר על רוע לבו. על כן לא הצלחתי לרשת את רכושו וקיפחתי את כספי, שהייתי יורשו, אילו התיחס אבי בפחות אמון.”

“דוד יפה! משמע, שבזבז את הכול? מה היה שמו?”

“אין זה נוגע לי, אינני יודע את שמו!”

מה? אין הוא מכיר אותו? הן זהו גם שמו!"

“בהחלט”

“ובכן! הוא בודאי לא שכח את שמו הוא! אנו מכנים אותו בשם הום הארוך. מה פירושו של הום זאת לא אמר לנו, ואת שם משפחתו מעלים הוא מאתנו. מדוע זה?”

“מדוע? משום כך! דוקא משום שזהו גם שמו של דודי היקר, שברצוני לשכחו.”

“המ! אם הוא רוכש שנאה כבושה כזאת אל דודו, לא נוכל אנחנו להתנגד לכך; אולם אשר לירושתו, שצללה בתהומות, יכול הוא להתנחם, כי שם בהרי סאן־חואן, אשר בקולוראדו, ימצא לו פיצוי גדול פי מאה, ואף למעלה מזה!”

“אם גם לא פי מאה, הרי משהו נמצא שם, ודאי, מעלת כבודו, כי הוא איננו אדם, המסוגל לשטוֹת בבני אדם ישרים ולהוליכם, ללא תועלת, אל הרי רוקי.”

“לא, באמת אינני אדם כזה. יש לי בראשי, תכנית מדויקת של המכרה; הוא יעשירנו עושר רב, אף כי לא באותה מידה, בה היינו יכולים להתעשר, אילו שיחק לנו המזל, לגלות כאן, בסיירה מורו, את ה’בונאנצה אוף הואקה' העצומה.”

“לא פעם שמעתי עליה. שם מוזר! ‘בונאנצה’ היא מלה ספרדית ‘אוף’ – מלה אנגלית והואקה' היא, כנראה מלה אינדיאנית. לא כן?”

“כן.”

“מה פירושה של מלה זו?”

אינני יכול לאמור לו זאת כי עדיין לא מצאתי אדם אף לא אינדיאני, שידע לתרגם את המלה. אך הבונאנצה (האוצר) היא עובדה, שאין לפקפק בה, וגאמבוזינים למאות כבר חיפשו את האוצר. אחדים מהם היו קרובים אליו כל כך, עד כי מצאו כבר מטילי זהב גדולים, אך איש מהם לא הצליח לגלוֹת את המקום, בו מוטלים גושי זהב כאלה במספר רב. אנו נמצאים עתה בסביבה הזאת, ואם נתקדם מחר ברכיבה, נגיע עד לנקודות, בהן נמצאו המציאות האלה. ייתכן גם שאנו קרובים עתה לבונאנצה המפורסמת. שערו נא בנפשכם, אילו זימן לנו המקרה שנגלנה!"

דברים אלה הלהיבו את כל הנוכחים; הם השמיעו קריאות שונות, והום אמר בעליצות: “לפני הירדמי אחשוב עליה, אולי תיראה לי בחלומי, ואז אראה לכם את הדרך. מה דעתכם על כך, רבותי?”

“זה יהיה חלום נחמד!” השיב הוד מעלתו. “אולם האין זה מוזר, שיש בני אדם המכירים את ה’בונאנצה', בלי לנצל אותה?”

“מה הם? היש כאלה? הנכון הדבר?” נשמעו שאלות מסביב.

“כן, זה נכון; יש אינדיאנים,המכירים את המקום, אך שומרים על סודם, מתוך שנאתם אל הלבנים; רק כשהם קונים דבר מה מהלבנים ונאלצים לשלם, הם הולכים שמה כדי להביא משם קומץ של זהב; אך את הגושים הגדולים משאירים הם במקום. דווקא בסביבה הזאת פוגשים אנשים טיפשים ומטורפים כאלה. זה לא כבר שוחחתי באלבוקרקה עם כוהן, שנפגש עם אדום באסטרצ’ו דה קוארצו. האינדיאני היה רעב והכוהן נתן לו לחם ובשר. כתגובה על כך, הוציא האדום ארנק עור מכיסו ונתן לו חתיכת זהב טבעי טהור, כלומר ‘נוגט’ כזה, שמשקלו היה, לפחות, חמישים גרם, והארנק היה כולו מלא חתיכות זהב כאלה, ששוויים היה רב מאד. מה דעתכם על כך?”

“האם לא שאל אותו כוהן דבר?” שאל אחד הנוכחים.

“מובן ששאל, אך לא קיבל, כמובן, שום תשובה, כי אם רק הסברה קצרה: ‘הבאתי זאת מהבונאנצה אוף הואקה, היה שלום!’ במלים האלה נאלץ הכוהן להסתפק והבחור מיהר ללכת לדרכו.”

“אותו כוהן צריך היה להחזיק בו ולהכריחו, שיגלה, היכן היא ה’בונאנצה'!”

“כוהן, איש דתי? אסור לו לעשות כדבר הזה, זהו בניגוד לתפקידו ולתורתו!”

“מה לי תפקידו ותורתו! אילו נפגשתי באדום כזה, הייתי דוקרו, אלמלא רצה לגלות לי את הדבר. אולם היכן הוא אותו אסטרצ’ו דה קוראצו? היודע הוד מעלתו? ומהו פירושו של השם הזה?”

“הוא שם ספרדי ופירושו מיצר הקווארצה, ואני מכיר את המקום, ברצוני לאמור לכם, בגילוי לב, שאף אני נמנה על אלה,שחיפשו לשוא את ‘בואנצה אוף הואקה’. הייתי גם באותו אסטרצ’ו, אך לא גיליתי כלום, אף על פי שהייתי נשבע אז, כי הנני קרוב אל המקום. חשבו רק על השם! קוארצה! הרי זה הוא המינרל, המשמש כמעטה לזהב. ומיצר! המלה הזאת אומרת ברור, כיצד נתהווה ה’בונאנצה‘! במיצר היה, קודם לכן, מפל מים, שהיה רוחץ את גרגרי הזהב ואת הגושים המינרלים ומביא אותם לתוך חור אחד. שם מונחים הם בשווי של מיליונים רבים, ויש צורך לשלוח פנימה את היד ולהוציאם משם, אילו רק ידענו את מקומו של החור. זהו רעיון, אשר בכוחו לשגע אדם! ואם הדבר עשוי לגרום לכם קורת רוח, יכול אני להראות לכם מהר את ה’אסטרצ’ו דה קוארצו’, כי דרכנו עוברת סמוך למקום.”

גם הדברים האלה עוררו התרגשות יתירה, שלא שככה עד מהרה. המנהיג הצליח לשים קץ להתרגשות על ידי כך, שאמר בטון מצוה: הניחו עתה, אדונים! אכלתם כבר, ועתה יש להעמיד את ארבעת המשמרות, כי אין זה עולה כלל על דעתי לסמוך על הקומאנצ’ים, אם יגיעו יותר קרוב מכדי ראית העין. אתם מדברים בקולי קולות, שאפשר לשמוע את דבריכם במרחק של פרסה! אם לא תשבו בשקט ובנחת, לא אראה לכם מחר את האסטרצ’ו!"

“טוב, יהיה שקט, הוד מעלתו”, השיב הום, כדרכו, בבידוח הדעת. “ובכן בלמו את פיותיכם, ג’נטלמנים, סניורים ואדונים! שמעתם, שאני רוצה לישון ולחלום על ה’בואנצה'! כל מי שיפריע את שנתי ואת חלומותי לא יורשה לקחת לו מחר גוש־זהב. ובכן ליל מנוחה, הוד מעלתו, ליל מנוחה!”

הוא שׂם לו את אוכפוֹ ככר למראשותיו, השתטח, הניח לצידו את הרובה הטעון, כדי הוֹשטת יד, ועצם את עיניו. –

“בוא!” לחש ה’מוסטאנג השחור' על אוֹזן נכדוֹ. הם התרחקו, בזהירוּת, מהמקום, ואכן הגיע הזמן לעשות כן, כי ארבעת המשמרוֹת התרחקו מהאש, ואחד מהם עבר, כעבוֹר חצי דקה אחרי לכתם משם, ליד המקוֹם, בוֹ היו חבוּיים. אילו נשתהו שם, היה רואה אותם בלי כל ספק.

אחרי שהגיעו כבר עד למרחק רב מדי ממקוֹם החנייה של הלבנים, נעצר ה“מוסטאנג” ושאל את בן לויתו: “ההבינות את הכול?”

“הכול” השיב.

“אני לא הבינוֹתי כל מלה, אך את תמצית הדברים הבינוֹתי. מחר יהיו בידינו הקרקפות, הסוסים וכלי הזין של לבני הפנים האלה ונוֹסף על כך, כל מה שיש בידם אוף!”

הוא אמר את הדברים בודאוּת כזאת, כאילו היה בטוּח בהצלחתו, ללא כל חשש. איק סנאנדה היה פחות משוּכנע; הוא הזהיר: “בודאי ראית ושמעת, שלבני הפנים האלה אינם טירוֹנים, שאפשר ללכדם בערמה!”

“ואף על פי כן אלכדם!”

“אני חושב, כי מוּטב להתנפל עליהם היום”.

“מדבר אתה כחייל צעיר, אך אני מדבר כאיש חכם, שלמד לשקוֹל הכוֹל היטב. עתה מתהלכים ארבעה משמרות, בלי הרף, מסביב למקום החנייה, הם ירגישו בבוֹאנוּ. מלבד זה ישנים האנשים, כשרוֹביהם בידיהם; ברגע שתישמע קריאה מצד אחד המשמרות, יקפצו מיד ממקומותיהם, ערוּכים לקרב, וימיתו רבים מאתנו; אך אני רוצה לשמוֹר על חיילינו, כדי שלא לעוֹרר עלי טענות נוספות, בשוּבי אל שבטנו; אסור שיישפך כאן דמוֹ של קוֹמאנצ’י, ולוּ רק אחד”.

“אם כן, תאב אני לדעת, כיצד אתה אומר לבצע את הדבר!”

“שמעת, מה שדיברוּ על 'בונאנצ’ה?”

“כן.”

“אינני מכיר את ה’בונאנצה' הזאת, ואיש לא הזכיר לי את שמה, אך יודע אני היכן נמצא ה’שאפו־גאסקה' (מחבוֹא הזהב) שלנו.”

“אוף!” נפלט מפי המסטיצה. “למה אתה מתכוון במלה מחבוּא?”

“האינך משער? אתה מכיר את המקום כמוֹני. אם תצא עתה לדרך, כדי לרכוב אל המחבוֹא, יכול אתה להיות כבר שוב מחר בבוקר ליד אסטרצ’ו דה קוארצו. אני אלך עם חיילי במשך כל הלילה, כדי להגיע שמה באותו זמן.”

“הרוצה אתה להיות שם, כאשר לבני הפנים יבואו שמה!”

“עוד לפני זה, בבוקר או לפני הצהרים בשעה שהם יוכלו להגיע רק לפנות ערב. שׂים לב לדבר, שאני אומר לך! אתה תביא מה’שאפו־גאסקה” שלנו כמוּת מסוּיימת של נוגטים, אחר תבוא אל האסטרצ’ו, שם ימצאוּך לבני הפּנים, אחרי שניקח ממך את סוסך, הם יראו אצלך את הזהב וישאלוּך לבונאנצה; אחרי היסוסים במשך זמן מה, תוֹליכם אל האסטרצ’ו, ושם נכלאם, שלא יוכלו להתגונן, אף לא לברוח משם."

“אוף!” אמר איק סנאנדה, בהתגברוֹ, בקוֹשי, על חיוּכוֹ. “את הדבר הזה למדת מאולד שטרהנד!”

“לוחם חכם לוֹמד תמיד, אפילו מאוֹיבוֹ הקשה ביותר! נכין שם עצים רבים להבערת מדורה; ברגע שלבני הפנים יימצאוּ בתוך האסטרצ’ו, נחסוֹם את הפתח בעצים ונבעירם. אז יהיו הם שבויים, ממש, כפי שהיינו אנחנו בנקרת הלבנים, וייאלצו להיכנע לנו באותו אופן.”

איק סנאנדה לא אמר כלום, הוא הרהר בדבר.

“האין תכנית זו נראית לך ככשרה?” שאל הסב.

“לא, אך יש בה משהו, שאינו מוצא חן בעיני.”

“מה הוא?”

“הלבנים ימיתו אותי.”

“הסבוּר אתה, שאני אפקיר את בן בתי לסכנה, העלוּלה לקפח את חייו?”

“חושב אני, שאינך מתכוון לכך, אך הדבר עלול לקרוֹת. ברגע שהאנשים האלה יראו, שנלכדו בפח, יחשבוּני לבוֹגד ויקמו בי את נקמתם”.

“הם לא יוכלו לנקוֹם בך, כי תימלט מידיהם, בטרם יגיע הדבר להכרתם, שנלכדו בפח.”

“האוּכל לברוֹח, כשאהיה כבוּל?”

“החושב אתה, שיכבלוּך?”

“כן, הן עלי לתת להם למראית עין, שיכריחוּני להראות להם את הבונאנצה; הם ישערו, כמובן, שלא אעשה זאת מרצוֹני הטוב, ועל כן יכבלוּני לשם בטחון”.

“אך לא על ידי כבילה. אתה תתהלך שם ברגל, בשעה שלהם יהיו סוסים. הם יחשבו, שיוכלו להשיגך אחרי צעדים אחדים, אם תנסה לברוֹח, על כן לא יטרחו כלל לכבלך. ברגע שיימצאו בתוך האסטרצ’ו, תשׂים את לבך אל המבוא ותרוּץ מיד אלינו, ברגע שנגיע עם העצים”.

המסטיצה נרגע, כנראה רק למחצה; סבוֹ התאמץ לפזר את חששוֹתיו, ודבר זה עלה, לבסוף, בידו, ביחוּד אחרי שהעיר: “ואם לא תצליח לברוֹח מידיהם, אוכל לנהל אתם משׂא ומתן, כשם שניהל אתי אולד שטרהנד בנקרת הליבנים, והתנאי הראשון שלי יהיה, שאציל את חייהם, אם יחזירוּך לידי.”

“להציל את חייהם? ולי נדמה שאתה אומר לנטוֹל מהם את חייהם?”

“זאת גם אעשה; אך לאויבים כאלה מותר לי להבטיח חנינה, בלי שאצטרך לקיים את הבטחתי. ההיוּ לבני הפנים, ביום מן הימים, אמיתיים וכנים לגבינו?”

“לא.”

“המסכים אתה?”

“כן. אעשה את כל אשר תדרוֹש ממני, כי לא תוכל לעזוֹב את בן בתך לנפשוֹ וכל החיילים של הקוֹמאנצ’ים יפארו את אוֹמץ רוחי, שסיכנתי את חופשי ואת חיי. כדי להסגיר את האנשים הלבנים האלה בידיך.”

“עתה בוא!”

הם חזרו אל המקום, בו חיכו להם הקומאנצ’ים. כשהגיעו שמה, מסר להם ה“מוסטאנג השחור”, בדברים קצרים את אשר ראה ואשר החליט. לאדומים לא ניתנה עתה האפשרות לנוּח ולישוֹן, כי לפניהם היה עתה מצעד לילה קשה, ואף על פי כן קידמו את דבריו של המפקד בתרועות, שלא קיבלו אוֹפי של קריאות קולניות. עתה ניתנה להם ההזדמנות להשׂיג שלל של סוסים, כלי זין ושלשים קרקפות. כעבור דקוֹת מספר יצאו לדרך, לעבר אסטרצ’ו דה קוארצו, בשעה שהמסטיצה רכב אל השאפו־גאסקה של סבוֹ.

דרכם היתה קשה, משום שנאלצו לעבוֹר חלק גדוֹל של דרכם בשעות הלילה, כן מוכרחים היו לעבור שטחים, שהמעבר בהם היה קשה מאד; אסור היה להם לצעוד בדרך הנוֹחה, כי בדרך זו עתידים היו הלבנים לעבוֹר, והם יכלו לגלוֹת את עקבות הקומאנצ’ים.

על כן צעדו כל אותו לילה, בלי להתאונן, על פני הרים ובתוך בקעות ונקרות בלתי נוחות. כשהאיר השחר, נעצרו לזמן קצר, כדי להינפש ולאכול נתח קר של בשר ראמים. אחרי כן המשיכו את דרכם, בהתלהבות כזאת, שעוד לפני הצהרים הספיקו להגיע עד לקרבת האסטרצ’ו.

הסביבה, בה נמצא האסטרצ’ו, היתה נוחה מאד למטרותיהם. היתה שם רמה צרה, מיוּערת בעצים צפופים, שהשתרעה ממערב למזרח. סמוּך לקצה הרמה נמצא חתך עמוק מצפון לדרום, שהתהווה, כנראה, כתוצאה מהפעולה האיטית והמתמדת של המים, או על ידי התפּרצות פתאומית של אנרגיה וּלקנית, ואשר הפריד בין הרמה ובין חלקה הקיצוני התלול. וכך יצר רכס ההרים הצר כעין לשון, שחדרה אל תוך המישוֹר ושהיתה קטומה במקצת. הלשון הזאת לא היתה, כאמוּר, מיוערת בצפיפות, והקצה הקטום היה, מטעמים טבעיים בהחלט, קרח לגמרי. חלק זה היה מורכב מסלעי קווארצה קשים, אשר אל תוכם הוליך ערוּץ, שרחבו לא עלה, במקומות מסוימים, על עשר פסיעות, ערוּץ זה פנה לצד במפנה פתאומי חד ונסתיים, אחרי מטרים אחדים, לפני קיר זקוף. גם צלעותיו של הערוּץ היו חלקים ותלולים כל כך, עד כי לא היה מקום, בו אפשר היה לטפס אל על. המקום נראה, כאילו עבד בו הטבע במשור אבן ענקי, עד לבלי השאיר כל נקודת אחיזה לרגלו של האדם. לא נמצא שם גם כל עץ, כל שׂיח, אף לא צמח איזה שהוא, שמצא מקום ומזוֹן בשביל שרשיו.

חתך זה בין הסלעים היה אותו אסטרצ’ו דה קוארצו, ש“הוד מעלתו” חשב, כי נוצר על ידי איזה מפּל מים, שהיה פעם במקום הזה.

הקומאנצ’ים פרשו, אחרי הגיעם שמה, אל היער, בלי להתקרב אל מבוא האסטרצ’ו; זאת עשו, כדי למנוע את ההתהווּת של עקבות. רק מפקדם הלך אל המיצר, כדי להשתכנע, שהוא נמצא כאן לבדו עם אנשיו. כשחזר אליהם ומסר להם את התוצאות החיוביות של סיוּרוֹ, היו אלה שקודים על עבודת איסוף העצים היבשים בשביל האש, אשר אמרו להצית אחרי כן, באגדם אותם לאגודות גדולות, שאפשר יהיה לשאתן ביד.

כעבור זמן לא רב ראו את המסטיצה, כשהוא בא ברכיבה על פני המישור. הוא לא ידע בדיוק את מקום הימצאם, על כן יצאו לקראתו, כדי להוליכו אל המקום. אחרי שמסר את סוסו, שהיה עייף, כמעט, עד אפיסת הכוחות ושהיה צורך להסתירו מעיני הלבנים, הראה ל“מוסטאנג” את הנוגטים, שהביא אתו, קיבל מהלה הוראות אחדות, כיצד עליו לנהוג, אחר פנה לדרכו, כדי למלא את תפקידו המסוכן למדי.

הלבנים, שלא העלו על דעתם, איזו סכנה גדולה היתה צפויה להם באסטרצ’ו, ישנו באותו בוקר עד שעה מאוחרת, כיון שלא היה להם כל צורך לצאת לדרכם בהשכמת הבוקר, אחר יצאו ממקום חנייתם, בלי שהבחינו בעקבות שני האויבים, שבאו שמה לרגל בהם. הם רכבו עד הצהרים, וכיון שהיה אז חם מאד, החליטו להנוֹת למשך שעה, כדי להינפש ולתת גם לסוסיהם לנוח; אחר המשיכו בדרכם, עד כי נמצאו עוד במרחק שלש פרסאות אנגליות מהאסטרצ’ו. עתה הוליכה אותם דרכם אל תוך בקעה, בה ראו עץ יחיד. ראש השיירה, שרכב בראש, ביחד עם הום חביבו, הצביע לעבר העץ ואמר: “הרואים אתם שם את העץ למטה? אני מכיר אותו; הוא תמרורי הוא מראה לי, שאם נוסיף לרכוב לאיטנו, נגיע בעוד שעה אל האסטרצ’ו.”

לשמע הדברים האלה, הפנו האנשים את מבטיהם לעבר העץ, ואחד מהם, שהצטיין בעינים חדוֹת ראוּת, אמר: “מלבד העץ רואה אני שם עוד משהו, הוד מעלתו. אם אינני טועה, רובצת שם איזו חיה מתחתיו. ייתכן גם, שזהו אדם.”

“המ! איש יחיד כאן, בסביבה נידחת ומסוכנת זו? ושמא זה איזה גאמבוזינו, ששמע על הבונאנצה ומחפש כאן זהב? נשים עליו עין פקוחה!”

כבר אחרי זמן קצר ראוּ, כי זהו, באמת, אדם, ששכב סרוח תחת העץ ונראה כישן. כדי להפתיעו, ירדו ראש השיירה ואחדים מבני לויתו מעל סוסיהם וניגשו אליו בלאט, בשעה שהנשארים רכבו אחריהם לאיטם.

האיש ששכב תחת העץ ישן, כנראה, שינה עמוקה, כי לא שמע כלל בהתקרב אליו האנשים, שכיתרוהו מיד בהגיעם אל העץ. חתיכת עור, שהוא קיפלה כעין ארנק, היתה תקועה לו בחגורתו, אך החלק העליון בצבץ החוצה; מטלית העור נפתחה במקצת ולעיניהם של הלבנים נגלה גוש זהב, שהיה גדול מאגוז לוז.

“חזיז ורעם!” נפלטה קריאה מפיו של ראש השיירה. “לאיש הזה יש נוגטים! הוא בן תערובת, כנראה מסטיצה. נוגטים! כאן בקרבת האסטרצ’ו! ושמא –?! עלינו לחקרוֹ מיד!”

עתה הגיעו גם שאר האנשים על סוסיהם. שעטת הפרסות העירה את הישן. הוא פקח את עיניו, ראה את הלבנים וקפץ, נבעת כולו, ממקומו. כאילו בלי משׂים, שלח את ידו אל חגורתו; הוא חש, שהארנק נתרומם ונזדרז לתחבו שוב אל חגורתו, בהבעה מפוחדת, עד כי תנועתו עשוייה היתה לעורר חשד, גם אלמלא ראו את הזהב. האיש הזה היה, כמובן, איק סנאנדה, ששיחק את תפקידו בכשרון רב. והלבנים נפלו, עד מהרה, בפח, בלי שהתעורר בהם איזה חשד; ראש השיירה שאל בטוֹן תקיף: “שמא מותר לשאול, מי אתה, בחור אדום למחצה?”

“שמי יאטו אינדה”, השיב הנשאל. גם הפעם כינה את עצמו בשם, המעורר אמון, בו כינה את עצמו כבר פעם, במחנה יער האשוחים.

“יאטו אינדה? פירושו ‘איש טוב’, אם אינני טועה. מי היה אביך?”

“צייד לבן.”

“ואמך?”

“בת שבט האפאצ’ים.”

“לשבט זה מתאים השם. ולמה זה תשוטט כאן, בסביבה הזאת, השייכת לקומאנצ’ים ואשר בה אין כלל אפאצ’ים?”

“שבטי אינו רוצה בי עוד.”

“מדוע?”

“משום שהנני ידידם של לבני הפּנים.”

“המ! משמע, שהנך מגורש? גם זה מתקבל על הדעת, כי יש לך רק סכין; את הרובה לקחו ממך.”

“יאטו אינדה ילך אל לבני הפנים ושם יקנה לו רובה.”

“כך! אם האדומים גירשו אותך, ראוי אתה שאנו נקרב אותך; אך אם ברצונך לקנות לך רובה, הרי דרוש לך כסף?”

“ליאטו אינדה אין צורך בכסף.”

“לא”? לבני הפּנים אינם נותנים שום דבר במתנה. אך הם מרוצים, כשהם מקבלים תמורת רובים ומי אש נוגטים של זהב במקום כסף עגול."

ציור 21.png

“אה, מי אש! אתה שותה, כנראה, ברצון את המשקה הזה?”

“ברצון רב!” השיב המסטיצה בטון מלא כנוּת ותוֹם.

“משמע, שאין לך אמנם, כסף עגול, אך יש לך נוגטים?”

“ליאטו אינדה אין עתה נוגטים, אך הוא יחפש, עד אשר ימצא.”

“זה מצלצל, ממש, כאילו חיפשת את ה’בונאנצה אוף הואקה' המפורסמת!”

הוד מעלתו חשב, שאמר זאת בערמה יתירה; אך המסטיצה, שהיה ערום ממנו, לא סתר את דעתו זו והשיב, בהעמידו פני אויל גאה: “השמע גם אחי הלבן על הבונאנצה הזאת? הוא חושב אותה, כנראה, לאיזה כזב, לסיפור דמיוני?”

“אני חושב כך, כי זהב רב כל כך, שמיחסים למקום הזה, אינו יכול להימצא במקום אחד.”

“אוף!” קרא המסטיצה, כשבטחונו גובר בו. “אין זה שקר. הבונאנצה הזאת קיימת באמת.”

“באמת? המכיר אתה אותה?”

“אני יודע, היכן היא, ו–אוף, אוף!” מיהר לתּקן את דבריו בטוֹן נבעת, “אני יודע, שהיא קיימת.”

קל לשער, מה רבה היתה המתיחוּת, בה עקבו הלבנים אחרי החקירה הזאת, ומה רב היה הנצחון, שחגג ראש השיירה, כשהמסטיצה התחיל לגמגם. הוד מעלתו נתקרב כדי פסיעה אחת אל בן התערובת ואמר: “נכשלת בפליטת פה; אמרת יותר מכפי שרצית לאמור. לא רק שאתה יודע, שקיימת בונאנצה אוף הואקה, אלא גם את מקומה יודע אתה!”

"אני – אני – אינני – יודע זאת, כי אסור לי לגלות את הד…

לגלוֹת, אסור לך לגלוֹת! עתה גילית את הכול; עתה תפסתיך, בחור! היכן היא הבונאנצה? התגלה את הדבר?"

“אני – אינני יכול לגלוֹת כלום, כי – כי אינני יודע את הדבר!”

“כך” ריקא שכמותך,אני אוכיח לך, שאתה מרמה אותנו. שים לב!"

הוא שלח את ידו, בתנועה זריזה, אל חגורתו והוציא משם את הארנק. כיון שהארנק לא היה תפור, כי אם היה עשוי מעור מקופל, נפתח בשעת מעשה, וקומץ הנוגטים, שהיו בו, נפלו לארץ. קריאת אימים נפלטה מפיו של המסטיצה והוא מיהר להתכופף ארצה, כדי לאסוף מהר את גושי הזהב הקטנים; אך הלבנים היו זריזים ממנו; הקרובים אל מקום המעשה הטילו את עצמם ארצה וגרפו אליהם את הנוגטים, בטרם יצליח הלה להרים אחד מהם. הוד מעלתו אחז בזרועו בשתי ידיו, הקימוֹ על רגליו והרעים עליו בקולו: “הרואה אתה, נוכל שכמותך, שסוֹדך נגלה לנו? מהיכן לקחת את הנוגטים?”

המסטיצה פער את פיו, אך לא ענה דבר; הוא העמיד פנים, כאילו נעתקו מפיו מלים מרוב פחד. אחר החל לגמגם, משנשאל שנית ושלישית. “את – הנוגטים – האלה מצאתי.”

“זה מובן! זאת יודעים גם אנו! אולם היכן?”

“שם – שם– פה– אתמול – מצאתי את הארנק ביער.”

“ביער? את הארנק? ארנק כזה מלא נוגטים אין איש משליך ביער. מצאת את הזהב בבונאנצה ומיד תאמר לנו, היכן היא נמצאת!”

“זאת – זאת – לא אוכל לאמור!”

“כך? מיד אראה לך, שאתה יכול לאמור את הדבר. אני נותן לך זמן של דקה אחת. אם אחרי עבור הזמן הזה לא נקבל ממך כל תשובה, תקבל אל תוך גופך מספר כדורים כמספר הרובים, אשר בידינו! אם כן, בחר!”

כל הלבנים כיוונוּ אליו את רוביהם; והוא קרא, כשהוא משחק, באופן מצוין, את התפקיד של איש שאחזוֹ פחד: “אל נא תירו; אל תירו בי! הן שמעתם, שהנני ידידם של הלבנים! על כן נאלצתי לעזוב את שבטי בלי רובה וסוס; העלי להיהרג עוד בגלל זה?”

“לא בגלל זה, כי אם משום שהנך מכזב. אם הנך, באמת, ידידם של הלבנים, נהג ביושר!”

“אסור לי! לאנשים האדומים אסור, באיסור חמוּר, לגלות את הבונאנצה.”

“אתה אינך אינדיאני, כי אם בן תערובת, על כן אין איסור זה חל עליך. ואלו הייתי אני אינדיאני ואילו גורשתי משבטי,הייתי מבקש לי דרכים, כדי לנקוֹם בהם את נקמתי. עתה ניתנת לך הזדמנות טובה לכך, בגלוֹתך לנו את מקומה של בונאנצה אוף הואקה.”

“נקמה? אה – אה – אוף! נקמה!” קרא, כאלו עמד עתה להימלך בדעתו.

“כן, נקמה, נקמה על העלבון הקשה, שנגרם לך!”

המסטיצה עמד עוד והיסס; הבעת פניו העידה בו, שנלחם עם עצמו, וכאשר הלבנים עודדוהו בדבריהם, אמר בטוֹן של התרצוּת: “אילו גם – רציתי – לא אוכל – לא אוכל לגלוֹת את הדבר!”

“מדוע לא?”

“משום – דוקא משום שגורשתי. לעולם לא יוּרשה לי לחזור אל שבטי; עלי ללכת אל לבני הפנים, לגור אצלם ולחיות אתם; אך בשביל זה דרוש לי זהב, זהב רב, כי ללבנים צריך לשלם בעד הכול. ואילו גיליתי לכם את מקומה של הבונאנצה, הייתם לוקחים ממני את כל הזהב.”

“איזו שטוּת! כמה זהב יש בבונאנצה?”

“אוף!” קרא כמנצח. “כל כך הרבה, שחמישים סוסים לא יוכלו לשׂאתו.”

“הייתכן?” צעק הוד מעלתו. “האומנם? הנכון הדבר?”

“כן,ראיתיו במוֹ עיני.”

“מתי?”

“לא פעם, וגם היום לפני הצהרים.”

“השמעתם, אנשים? השמעתם? התאוששו, למען השם, לבל תאבדו את עשתונותיכם! כמוּת כזאת, כמות עצומה כל כך של זהב! הן זה מספּיק, כדי לקנות את כל ארצות הברית! והכסיל הזה חושב, שכל הזהב דרוש לו לבדו, כדי לשלם בעד רובה ובעד מי אש! בן אדם, אומר אני לך, שאם תהיה לך כמוּת הזהב, שתוכל לשׂאתה בשתי ידיך, תוכל למלא את כל משאלותיך ולשתות מי אש כל ימי חייך! אך לא תקבל כלל כמוּת מצומצמת כל כך. אם תראה לנו את הבונאנצה, נחלק בינינו את הזהב; אתה תקבל מחצית ואנחנו את המחצית השניה; אז תוכל לצחוק לכל האפאצ’ים שלך ולחיות חיים טובים יותר מהנשיא, שאתם מכנים אותו בשם האב הלבן!”

“חיים – טובים יותר – מהאב הלבן? האומנם?” שאל, שיכור משמחה, כאילו תיאר לעצמו את חיי הנשיא כמלאי תענוגות אלף מונים יותר מחיי העולם הבא.

“כן, כן! אני נשבע לך בזה בכל הקדוש. תוכל להשיג לך את כל אשר תאווה נפשך.”

“גם מי אש, כמה שרק ארצה לשתות?”

“יותר, הרבה יותר מי אש, מכפי שיכול להכיל המיסיסיפּי! אך מהרה נא ואמור, היכן היא הבונאנצה!”

פניו נזדהרו יותר ויותר; עתה היה ברוּר, שהוא קרוב כבר להחלטה, לגלוֹת את הסוד היקר, אך הוא הביע עוד מחשבה אחת: “אתם הנכם למעלה משלושים לוחמים, אני הנני לבדי ובלי כלי זין. כאשר אראה לכם את הבונאנצה, תקחו את הכול לעצמכם ותגרשו אותי, ואני לא אקבל כלום!”

“שטויות! הננו אנשים ישרים וניתן לך את החצי. כה אמרתי ואת מוֹצא פי אקיים! אך אם לא תגלה לנו את המקום, נמית אותך ביריות, בלי רחמים וחנינה, מיד, במקום, בו הנך עומד. ובכן בחר, מהר ובחר! או המוות, או מי אש, שתוכל לשתותם כל ימי חייך!”

הוד מעלתו היה מרוגש מאד, וכן היו כל שאר הלבנים. זהב טהור כדי משא של יותר מחמישים סוסים! זה היה דבר, שקשה היה לתארו בדמיון! מבטיהם החמדניים נצמדו עתה אל שפתיו של בן התערובת. הלה העמיד פנים, כאילו האיום השני במוות הכריע את הכף, וכן גם התקוה למי אש, שיוכל למלא את כל המיסיסיפי. לשמחת לבם הרבה, השיב: “יאטו אינדה רוצה לתת בכם אמון, הוא רוצה להאמין, שתרשו לו לקחת את מחצית הזהב, והוא יראה לכם, היכן היא בונאנצה אוף הואקה!”

לשמע דבריו אלה פרצה מפי כולם תרועת גיל, שאיש המערב נוהג לציינה כ“צעקה”. אף הוד מעלתו נפנף בזרועותיו באויר כבכנפים של תחנת רוח וקפץ, כפעם בפעם מרוב שמחה, על אף זקנתו, זקנו האפור ושער ראשו הלבן כשלג. רק איש אחד גילה כוח שליטה על עצמו, עד כדי ריסון התרגשותו, במידת מה, זה היה הום הארוך, שגם פניו נהרו, אמנם, מגיל, בכל זאת החריש את כולם בקראו בקול, שכולם שמעוהו: “מילורדס, ג’נטלמנים, סניורים ואדונים! שמחה גדולה נכונה לנו, אך עלינו לשמור גם על הצדק והיושר. הבטחנו לאיש הזה את מחצית הזהב, ואני חושב, שנקים את הבטחתנו!”

“כן, כן; כן,כן!” צחק הוד מעלתו, “כן, כן; כן, כן” ענו הנשארים לעומתו בצחוק.

צחוקם אמר בפירוּש, שאין הם חושבים כלל לעשות את הדבר. המסטיצה העמיד פנים, כאילו צחוק זה איננו חשוד בעיניו כלל וכלל; הוא אמר רק: “אם עלי להוליככם עתה אל הבונאנצה, לא תצטרכו לרכוב אתי עד למרחק רב.”

“לא הרחק?” שאל הוד מעלתו. “תיארתי לי זאת! הבונאנצה היא באסטרצ’י, לא כן?”

“כן.”

“אם כן היינו יכולים למצוא אותה, גם בלי שתראה לנו אותה?”

“לא”, השיב עתה המסטיצה בבטחון יתר. “אף על פי כן הייתם מחפשים אותה שנים על שנים ולא הייתם מוצאים אותה.”

“אם כן בוא ולך לפנינו! אך אל נא תנסה לברוח! כי אחרת עלוּל אתה להיות מיד נקוּב על ידי כדורינו!”

הוא העמיד פנים, כאילו לא שמע כלל את האיום הזה ובלי לסרב עוד, יצא לדרך; הן הוא ידע, שהם הולכים לקראת אבדנם הבטוח. ביצוע תכניתו עלה בידו ביתר קלות, מכפי שתיאר לעצמו.

טבעי הדבר, שהלבנים, אשר נואלו להאמין לכל דברי המסטיצה, לא דיברו עתה על שום דבר זולתי הבונאנצה. הום החריש, הוא רכב בקצה השיירה ושקל בדעתו, מה עליו לעשות, כדי להביא את חבריו לידי כך, שינהגו ביושר. כעבור זמן מה נלוה אליו הוד מעלתו, כדי לשאול אותו בפה מלא צחוק: “מה שאמר, קודם לכן, על צדק ויושר, זו היתה, בודאי, רק בדיחה מצידו? לא כן?”

“לא, אדוני. האיש הזה מוסר לידינו, בלי כל תמורה, את מחצית אוצרותיו; ואנו נהיה הנבלים העלובים ביותר, אם לא נקיים לו את הבטחתנו!”

“משמע, שזאת היתה, באמת, דעתו בכל הרצינוּת? הבלים! מעודי לא רימיתי איש, אף לא אעשה זאת לעולם; אך כל אדם יודע, שאין כל צורך לקיים הבטחות לאינדיאנים.”

“זוהי מחשבה נתעבה כל כך, אדוני, עד כי אני – המ! מלבד זה הרי אותו יאטו אינדה איננו אינדיאני; אביו היה לבן!”

“זוהי, בודאי, סיבה מספקת, לבלי לשים אליו לב, כי בני התערובת האלה הם גרועים בהרבה, בוגדניים ובלתי נאמנים יותר מהאינדיאנם טהורי הגזע. העיקר, שיראה לנו את הבונאנצה, ואז יוכל ללכת אל כל אשר תאווה נפשו!”

“בלי מחציתו!”

“מובן שבלעדיה! להשאיר בידיו כמות מחרידה כל כך של זהב, הרי זה יהיה טירוף מצידנו!”

“אני אינני מסכים לכך, שירמוהו!”

“אל נא יעשה את עצמו ללעג! הן אין בכוחו לעשות דבר נגד רצון כולנו!”

“יכוֹל אוכל!”

“מהו הדבר? מה בדעתו לעשות?” נשמע עתה דברו בטוֹן חריף.

“הדבר, שעלי לעשותו או להימנע ממנו, תלוי במידת ישרוֹ הוא.”

“היש בזה משום איום, אדוני?”

“אם לא ינהג ביושר כלפי המסטיצה, הרי זה איום!”

ווינטו היה מכנה את הזהב בשם “אבק נושא מוות”, כי כבר ראה, במקרים רבים, איזה אסון היתה מתכת זו, אשר נרכשה בקלוּת, ממיטה על ראש מוצאיה ה“מאושרים”. גם פה, בטרם יראו בעיניהם את הבונאנצה, נראו כבר תוצאותיה של התאווה לעושר. ראש השיירה,שהום היה ידידו האהוב מאז ומתמיד, השליך עתה את כל הידידות מאחורי גווֹ ואיים, כשפניו לבשו הבעה של איבה אכזרית: “אל נא ירהיב עוז בנפשו, להזהיר את המסטיצה או לעשות איזה דבר אחר נגדנו! כשהמדובר הוא בבונאנצה אוף הואקה, אין אצלי בדיחות, וגם הנשארים חושבים כמוני. ברצוני להזהירו ולאמור לו: מנת חלקו יהיה אז כדור בטוח!”

אחרי האיום הזה, שהושמע במלוא הרצינוּת, הריץ הוד מעלתו את סוסו, כדי להגיע שוב אל המסטיצה, שצעד בראש המסע, והום נשאר בסוף המסע, אף האט את צעדי סוסו עוד יותר, כי החברים, שרככו בקרבתו, שמעו את שיחתו עם ראש השיירה ופנו אליו, כדי להוסיף איומים נוספים מצידם. לבסוף נעלמו כל הנשארים מעיניו. תשוקתו לזהב לא היתה פחות עזה משלהם, אך התמרמרותו על מעשה המרמה, שאמרו אלה לבצע, המריצתו לפגר במהלכו ולא להיחפז בדרכו אל האסטרצ’ו.

וכך קרה הדבר, שהסלעים, אשר ביניהם היתה חבויה ה“בונאנצה” המדומה, נתגלו לעיניו באיחור זמן. כשנח מבטו עליהם, נדהם ועצר את סוסו; כעבור רגע קפץ מעל אוכפו, לבל ירגישו בו מיד, כי ליד האסטרצ’ו ראה דמויות, שהתרוצצו אנה ואנה, ואשר לא נראו בעיניו, בשום פנים, כחבריו. מיד אחרי זה התנשאה להבה בהירה, ויללה של קולות רבים הגיעה אל אזניו, עתה ברור היה לו, שאלה הם אינדיאנים.

הוא נבהל. לאשרו, היתה אז שעת דמדומי הערב, על כן לא הרגישו בו האדומים, מלבד זה, היו אלה עסוקים כל כך באסטרצ’ו, שלא הפנו כל תשומת לב אל הכיוון, בו נמצא הוא. הם חשבו, כי כל הלבנים נלכדו בפח, אשר טמנו להם.

הום רצה לנסות להציל את חבריו. כדי שהאינדיאנים לא ירגישו בו, חיכה עד אשר החשיך כליל, אחר הוסיף לרכוב הלאה, אך לא בכיווּן ישר אל האש, אשר נראתה עתה באופן ברור יותר מאשר קודם לכן, כי אם פנה יותר שמאלה, לצד מזרח, כדי שיוכל לקשור את סוסו אל אחד הסלעים במרחק בטוח ולהתקרב, אחרי כן, בזהירוּת אל המקום.

הלהבה בערה בצד המערבי של ראש הסלע; הוא רכב לעבר הצד המזרחי ומצא שם פינה חבויה, בה השאיר את סוסו. זמן רב עבר, עד אשר נתקרב שוב אל האדומים, כי נאלץ להתקדם בזהירוּת יתירה. בפסעו בכיווּן המערבי, הגיע, לבסוף, עד לשקע שהפריד בין קצה האסטרצ’ו ובין רכס הגבעות הראשי. שם השתטח וזחל עד לפינה, שממנה ראה משמאלו את האש, שבערה במרחק של מאה פסיעות ממנו. האש התלקחה לגובה ולרוחב, עד כי נגהה הגיע עדיו. הלאה מזה אסוּר היה לו להעז ולהתקדם עוד, כי ראה מספר רב של אדומים,שהיו עסוקים, בלי הרף, בהטלת צרורות עצים נוספים לתוך הלהבות.

אולם אלה לא היו האינדיאנים היחידים. נוגה האש עלה לאורך הסלע, וכאשר הפנה לשם את מבטוֹ, ראה עוד אינדיאנים רבים, שטיפסו, מסיבה בלתי מובנת לו, במעלה הסלע ובהגיעם אל ראשו התחלקו, כפי שנדמה לו, לקבוצות. אחר שמע קול, שהשמיע איזו קריאה כלפי מטה. לפי אופן הדיבור והמבטא, היה הדובר אחד האדומים, כי השתמש באותה תערובת של אנגלית ואינדיאנית, שרק האינדיאנים היו רגילים להשתמש בה. הום לא הבין, אמנם, כל מלה ומלה, אך, בכל זאת, הצליח לעקוב אחרי תוכן הדברים, וזו היתה תמציתם: "פרקו מעליכם את כל כלי זינכם והתרכזו בחלק האחורי של האסטרצ’ו. מי שיעז לירוֹת יריה אחת או להתנגד לנו ימות מות עינויים; אך כל מי שייכנע ללא התנגדוּת, יהיו לו חייו וחופשו לפליטה.

“אה, עתה ידעתי!” חשב הום בלבו. “הלבנים כותרו על ידי האדומים ליד הבונאנצה. בונאנצה? המ! עתה מנצנץ בי האור, לא רק של נר אחד, כי אם של נברשת קנים שלמה! אין כאן כל בונאנצה, כי אם המסטיצה הנוכל הזה מילא כאן, בשביל האדומים האלה, תפקיד של מרגל ופיתה אותנו על ידי הנוגטים שלו, כדי להסגירנו בידיהם. מה טוב לי, שהנני איש ישר, כי אלמלא כן, הייתי יושב עתה, יחד אתם, בתוך בוֹץ הקרקוף! יש להוציאם מתוך הביצה הזאת, ורק אני מסוגל לבצע את הדבר! אך כיצד לעשות זאת? הם רק שלשים במספּר, בשעה שמספרם של האינדיאנים עלה עליהם, כפי שנדמה לי, פי שלשה.”

הוא הרהר רגע בדבר, כיצד יוכל להחיש עזרה לחבריו, אחר אמר אל נפשו: “זוהי משׂימה קשה, קשה לאין ערוך, וייתכן, שאינה בת ביצוע כלל וכלל. אל האש אינני יכול להגיע, וגם לעלוֹת כאן אל ראש הסלע לא אוכל,כי האוֹר למעלה הוא בהיר, כמעט, כמו למטה. המ, מה שאי־אפשר לבצע כאן, מהצד הצפוני, יעלה, אולי, בידי בצד הדרומי.”

הוא פנה לאחוריו וחזר על עקביו לאורך הסלע, כדי לעקוף את קצהו ולהגיע, בדרך זו, אל הצד השני. אולם הוא עבר רק כמאה פסיעות, והנה צצה, לפתע, לפניו דמוּת קטנה וחלושה, לגודל הפתעתו, פנה הלה אליו בשפה הגרמנית: “יעצור, אלמוני חביב! עם מי מתחרה הוא כאן בריצה? יעצור נא את רגליו, אחרת אירה בו, כהרף עין, ברוֹבי עד תוך תוכו!”

הוא ידע גרמנית. זה היה גרמני, שדיבר אליו, משמע, שאין זה אויב; אך הום היה תפוס כולו על ידי המחשבה היחידה, להגיע במהירוּת האפשרית אל הצד השני של האסטרצ’ו, שלא חשב כלל על כך, מה מוזרה ובלתי מובנת היא אותה פגישה פתאומית, אף לא עלה כלל על דעתו להישמע לדרישה ולהיעצר. הוא מיהר רק לענוֹת, אף הוא בגרמנית: “ירפה נא ממני! אסור לי לאבד רגע.”

בהמשיכוֹ את דרכו בריצה שמע שוב את הקול הזה מאחוריו: “אף הוא לא למד את הריצה מאיזה שבלוּל גנים! הוא לא ירחיק רוץ; רואה אני כבר את המהלומה, הניחתת עליו!” הוא לא ידע את פשר הדברים, אך כעבוֹר רגעי מספר הוברר לו הדבר, כי בעוד הדם של הדברים מצלצל באזניו, נזדקפה לפניו דמוּת שניה הלה עצרוֹ ביד אחת ובשניה הנחית באגרופו מכה כזו על ראשו, עד כי צנח, בלי להוציא הגה מפיו. עתה לא נמצא הוא, לפי שעה, במצב טוב יותר מחבריו, אשר אותם רצה להציל.

אלה הקדימוהו, כפי שסוּפר כבר והגיעו, בהדרכתו של המסטיצה, עד לסלע קווארצה גבוה, אשר אל תוכו חדר האסטרצ’ו דה קוארצו, צר ועמוק. הם הלכו אחריו, בלי מחשבות יתירות ותוך אמון גמור ונכנסו פנימה, ולא חשדו בו, גם כשנעצר ונתן להם לעבור על פניו, באמרו: “ירדו נא הלבנים ויקשרו את רגלי סוסיהם שם, מאחורי המפנה של הנקרה. ואני אמהר, בינתיים, לפתוח את המכרה הנסתר, כדי שאוכל להראות להם מיד את הבונאנצה.”

הוא כרע, בשעת מעשה, ליד קיר הסלעים והחל לחטט בין האבנים, שהיו מגובבות שם על הארץ, כאילו רצה לחשוף את המבוא אל הבונאנצה. הם רכבו, בינתיים, ועברו על פניו, עד האיש האחרון, ורק הוד מעלתו, שירד מעל אוכפו, נעצר על ידו ושאל בחמדנוּת: “משמע, שכאן טמוּן הזהב בכמויות גדולות כל כך?”

"כן, השיב בן התערובת תוך נענוע ראש.

“אם כן אעזור על ידך, כדי שזה יתקדם ביתר מהירוּת!”

“החוֹר הזה הוא צר כל כך, שרק איש אחד יכול לחפּור בו.”

"כוונתו היתה, להעסיק את ראש השיירה, כדי להסיח את דעתו, והלה נפתה לו, בשל חוסר סבלנותו, ואמר: “אם כן, סוּר הצידה! אני אעשה זאת בעצמי.”

הוא השתטח על הארץ והחל להרחיק משם בידיו את גיבובי האבנים. המסטיצה התבונן אליו רק שעה קלה, אחר פסע לאחוריו פסיעות אחדות ונוכח לדעת, שאיש מהלבנים שהיו עסוקים עוד כולם בסוסיהם, לא שׂם אליו את לבו. בלי להשמיע כל רחש, הזדחל שוב לעבר מבוא הנקרה.

באותו רגע הסב הוד מעלתו את פניו אליו. “חזיז ורעם”, צעק, “המסטיצה…!” בקפצו ממקומו הוציא, בתנועה זריזה, את האקדח מחגורתו. נשמע קול יריה ואיק סנאנדה צנח ארצה, כשהוא פולט קללה מפיו.

בקול מבעית הדהד הנפץ בין קירות הנקרה, אך מיד נשמע, כתשובה על כך, רעם של יריות מכל צד. ליד מבוא הנקרה התנשׂאה להבה, שגברה והתפשטה תוך שניות אחדות, עד כי חסמה את כל הפתח הצר, ובחוץ, מאחורי האש, נשמע קול ענות מלחמה של הקומאנצ’ים.

הוד מעלתו זינק מיד אל המסטיצה, אחז בו בזרועותיו החזקות וסחבו על אף התנגדותו והתפתלותו, לעבר החלק האחורי של הנקרה. “אנו מכותרים על ידי אינדיאנים!” קרא. “מהרו להסתתר מאחורי המפנה, כי שם לא יוכלו לפגוע בנו, ועזרו לי לכבול את הנבל הבוגד הזה!”

ציור 22.png

הם צייתו מיד לפקודתו ובן רגע היו ידיו של בן התערובת קשורות לו מאחורי גבו. תוך אנקות חרישיות היה מוטל בין הלבנים כשברכו שותתת דם מהפצע, שנגרם לו על ידי היריה.

“נפלנו, כנראה, בפח באופן ביש למדי, בני אדם”, אמר הוד מעלתו בקול צרוד. “הנבל הזה היה מרגל ופיתה אותנו להיכנס הנה. אך שמחתו תהיה עדי רגע. נבזבז עליו חבל טוב! אך ראשית כול, מוכרחים אחדים מכם לגשת שם אל הפינה, כדי להבטיח ברוביהם את מקום הכניסה, לבל יתגנבו הנה אדומי העור.”

הדבר נעשה, ועתה הביט הוא במבט בוחן על פני קירות הסלעים.

“כאן לא יוכל גם סנאי לעלות, לא כל שכן אדם”, אמר אחד האנשים. “אך הביטו נא וראו, הנה מבצבץ כאן זיז מהסלע, כאילו הוכן מראש בשביל הריקא הזה. מתאים הוא בשביל חבל, כמו תורן מעץ!”

ובקור רוח התיר את פלצורו, כדי להטילו על הזיז.

“היטבת עשה, פרד!” אמר הוד מעלתו. “ואתה, בחורי האדום בהיר, היכון, כי רק חמש דקות נותרו לך, כדי להכין את עצמך לקראת הנצח. אם נגזר עלינו ללכת לאיבוד, היה נא אתה, לפחות, הראשון!”

במשך כל שעת ההכנות האיומות והפתאומיות האלה האפירו פניו של המסטיצה והוא גמגם בשפתים מרטטות: “מה – אתם רוצים? הוציאוני – לחפשי! אתם – טועים בי! הנני – חף – מפשע!”

“את הדברים האלה תוכל לספר בעולם הנצח; כאן אין לזה כל טעם. גילינו את כל מזימותיך. על ידי בריחתך גילית את הכול.”

“אני – לא – ברחתי – רציתי – רק – לראות – מה נעשה שם, כי – שמעתי – רשרוש חשוד!”

“כן, הרשרוש ההוא היה חשוד כל כך, שעליך להידוֹן עתה במשפט לינץ”. אַל נא תבזבז עתה את זמנך בדיבורי סרק, כי הדקה הראשונה חלפה כבר!,

שנים מהאנשים משכו את איק סנאנדה אל קיר הסלע, עד מתחת לזיז, שממנו השתלשלה כבר עניבת החנק.

“אתם טועים, אתם טועים באמת!” קרא מלא אימה ופחד. “הנני ידידם של הלבנים. יכולים אתם להאמין לי זאת! ההנכם רוצחים? אם תשחררו אותי, תראו, שאעזור לכם נגד האינדיאנים!”

“אין לנו כל רצון לעשות נסיון כזה, נערי”, נהם הוד מעלתו, בהטילוֹ מבט על שעון הניקל המיושן וחסר הצורה, שהוציא מכיס אפודתו. “אל נא תשכח, כי עתה נותרו לך עוד רק שלש דקות!”

אגלי זיעה נראו על מצחו של המסטיצה; על אף היאבקו אתם, הוטלה עניבת החנק בידים זריזות סביב צוארו והודקה במשיכה קלה.

“אתן לכם זהב, הרבה זהב”, נאנק, “אם תתנו לי את חיי! בלעדי לא תמצאו את הבונאנצה אוף הואקה לעולם!”

“זאת מאמינים אנו לך”, אמר הוד מעלתו, תוך נענוע ראש, “אך גם בעזרתך לא היינו מגלים אותה. ועתה לא היה זהבך מועיל לנו עוד, כי עתה רוצים לקחת מאתנו את קרקפותינו!”

“גם את אלה יכול אני להציל, אם תבטחו בי. טוקבי קאווה ישחרר אתכם, אם אמליץ עליכם.”

“אה, הנה גילית שוב את סוֹדך! מנין לך, כי הוא האיש, אשר כלאנו כאן? משמע, שהסגרתנו בידי האיש הגרוע מכול, בידי פושט עורם של הציידים. על כן אפסה מאתנו כל תקוה, אך גם כל תחנוניך, להשיג מידינו חנינה, הם לשוא.”

“אם תשחררוני, לא יארע לכם דבר. אך אם תרצחוני, מובטח לכם מות עינויים אכזרי ביותר! היו נבונים ואל נא תמיטו שואה על עצמכם, בנטלכם ממני את חיי!”

ציור 23.png

“ובכן הנך מוֹדה בצבעך! לא תצליח לפתותנו. במקום לפטפט מוטב, שתתכונן לקראת העולם הבא. עוד דקה אחת! היכונו, אדונים!”

הדברים האלה היו מכוּונים אל שני האנשים, שאחזו בחזקה בקצה השני של הפלצור, כדי למשוך את הכבול, בבוא הרגע, אל על.

בן התערובת התפּתל מרוב יאוּש וניסה להתרומם, על אף הפצע שבברכו ולהינתק; אנשים אחדים נאלצו להטילוֹ שוב ארצה, כי פחד המוות הכפּיל את כוחותיו.

“אסור לכם להמיתני! אקרא לעזרה! טוקבי קאווה! טוק–בי– קא־ווה! בוא – הציל…!”

משיכה חזקה העלתה את גופו של איק סנאנדה אל על. עוד רגע השתדלו רגליו של האיש ההמוּם להיאחז בקרקע אך כעבור רגע ריחף כבר באויר. הוא זע עתה בפרפורי עווית, אך אלה רפו מרגע לרגע; הגוף החל להתמתח. בן התערובת היה מת.

בינתיים ירדה החשיכה על הארץ, וכאן, בנקרת הסלעים היתה האפילה רבה מאשר בחוץ. קריאת העזרה של המסטיצה צללה במרחב, בלי שהגיעה אל אזניהם של האינדיאנים, כי צעקותיהם לא פסקו וכבר החלו לטפס אל ראש הסלע משני הצדדים, כדי לתפוס את שפותיו. אחר נדם הכול, אט אט.

הלבנים הורידו את גויתו של המסטיצה והעבירוה אל ירכתי הנקרה. עתה נועצו בלחש, כיצד יוכלו להימלט מהמלכודת הזאת. לא היתה כל אפשרות לטפס ולעלות על פני קירות הסלעים, על כן רצו לנסוֹת, לפי הצעתו של הוד מעלתו, לרכוב על סוסיהם עד למבוא הנקרה ולפרוץ בדהרה את מחסוֹם האש.

אולם משעברו אחדים מהם מרחק של מטרים אחדים, שמעו קול רם ומצוה, שקרא אליהם ממרומי הסלע: “עצרו, אל נא ינסו לבני הפנים להמשיך ברכיבתם! אני הנני טוקבי קאווה, ראש הקומאנצ’ים ואתי נמצאים שש פעמים חמישים לוחמים. הן תוכלו לעבור את האש רק אחד אחד וכל מי שיעבור יירה במקום!”

“לכל הרוחות”, חרק הוד מעלתו שן, בפנותו שוב אל אנשיו. “השמעתם את אשר אמר? צדק האיש. גם כך לא נוכל לפתותו, שיתן לנו רק את חיינו לפליטה!”

שוב נשמע קולו של ה’מוסטאנג השחור': “אם לבני הפנים יאמרו להתנגד, הרי הם אבודים. אתן להם את חייהם במתנה, אם ייכנעו.”

עתה התרחקו הלבנים מהמבוא ונועצו שנית, וכתוצאה מהתיעצות זו, הוחלט לנהל משא ומתן עם האדומים ולהשׂיג מהם, בערמה, ויתורים רבים, ככל האפשר. על כן קרא עתה הוד מעלתו אל ראש השבט: “מה לכם ולנו, שאתם מתיחסים אלינו כאל אויבים? הן לא עשינו לכם כל רע!”

“כל לבני הפנים הם אויבינו”, היתה התשובה. “אין לכם כל דרך להימלט מכאן, אך תוכלו להציל את חייכם, אם תסגירו את עצמכם בלי כל התנגדות. השליכו מידיכם את כלי זינכם ושחררו את האיש, השבוי בידיכם!”

“המתן! עד לידי כך לא הגענו עדיין! נכון הדבר, שכלאתם אותנו כאן; אך נסוּ נא להוציאנו מפה! דוקא רובינו יוכיחו לכם, שזוהי שטות מצדכם, לחשבנו לשבויים חסרי מגן.”

“אוף! התבונן נא, תחילה, היטב בכלאך סביב סביב! כאן למעלה, על שפות הסלעים, עומדים למעלה מעשר פעמים עשרה חיילים של הקומאנצ’ים, מוּכנים בכל רגע, בהינתן האוֹת, להשליח את כדוריהם למטה על ראשיכם.”

“מצב ביש!” לחש הוד מעלתו. “אם כך הוא הדבר, יצליחו לחסלנו ביריות מלמעלה בלי שנצליח אנחנו ללטוש נגדם את שינינו. הבה ונשמע, מה הם התנאים שהוא מציג!”

הוא פּנה שוב אל על וקרא בקול: “גם אם רבים אתם מאד, אין אנו יראים מפניכם. אולם שמעתי, כי טוקבי קאווה הוא מפקד אמיץ, הנוהג בצדק ואינו רוחש איבה לשום אדם, אשר לא פגע בו ולא נגע בו לרעה. על כן הנני משוכנע, שתפסיק מיד את פעולות האיבה, בשמעך מי אנחנו, וכי איננו מבקשים בסביבה הזאת מאומה, אלא ברצוננו לעברה במהירוּת האפשרית. על כן הנני מוכן לדבר אתך.”

“אם כן, צא אלי! חיילי יעלוך למעלה.”

“לא ייתכן כלל, שראש הקומאנצ’ים הגאה ידרוש ממני, במלוא הרצינוּת, שאבוא אליו. אנו הננו רק שלשים איש, בשעה שאתך נמצאים, כפי שאמרת בעצמך,שלש מאות חיילים. אני אסכן את הכול, אם אתרחק מכאן, אך אתה אינך מסכן כלום, בבואך אלינו, אל תוך האסטרצ’י”.

“הנני ראש שבט ואין לי כל צורך לרוץ אחרי איש לבן פנים”, השיב ה’מוסטאנג' בגאוה. “אולם ברצוני לשלוח אליכם את קיטה הומאשה לשם ניהול משא ומתן. התתנוהו לשוב, ברגע שירצה בכך?”

“כן.”

“גם אם לא יבוא אתכם לידי הסכם?”

“גם אז.”

“המדבר אתה דברי אמת?”

“כן. אני מבטיחך, שאין לי כל כוונות סתר.”

"אנו מאמינים ברוח הגדול, שאתם מכנים אותו בשם אלהים; אם תשבעו בשמו, עליכם לקיים את שבועתכם. הישבע לי, איפוא, באלוהיכם, שלא תגעו לרעה בקיטה הומאשה, אם ירצה ללכת מכם.

“אני נשבע ומבטיח.”

אם כן, בוא יבוא אליכם."

עברה שעה קלה, עד אשר העצים הבוערים במבוא הנקרה סולקו, במקצת, הצידה, כדי שיתהווה איזה רווח בין הלהבה והסלע; את הרווח הזה עבר קיטה הומאשה בקפיצה. בפסיעות גאות ובראש מורם ניגש האדום אל הוד מעלתו ושניהם ישבו, כדי לפתוח בדברים. בינתיים רד הלילה ורק הירח, שעלה לאיטו, והאש המתלקחת הגיהו אור זעוּם אל תוך הנקרה.

איש המערב הזקן ידע, כי לפי מנהגם של האינדיאנים, צריך המנצח לפתוח בשיחה; על כן החריש והמתין, עד אשר קיטה הומאשה פתח, אחרי זמן ממושך, את המשא והמתן בשאלה: ההגיעו לבני הפנים לכלל הכרה, שזהו טירוף, להתנגד לנו?"

“לא”, השיב הלבן, “לכלל הכרה כזאת לא הגענו עדיין.”

“אם כן, אין לכם מוח בגולגולותיכם. אין אדם אשר יוכל לטפס ולעלות בסלע הזה, ושום סוס ורוכבו לא יצליחו לעבור את להט האש הזאת. אך שם מלמעלה מביטות עליכם פעמיים מאה עיניים, ומאה רובים מוכנים להשמידכם.”

“הבלים! מפני הרובים האלה אין אנו יראים. יש פה, בתוך האסטרצ’ו מקומות, שישמשו לנו מגן מפני כדוריכם.”

“אך למשך איזה זמן יספּיק לכם המגן הזה?” אמר האדום בבוז. “אין כלל צורך, שנבזבז עליכם כדורים. יש לנו שם, בחוץ, מים ובשר ציד, כאשר תאוה נפשנו, אך לכם אין כול. עלינו לחכות רק, עד אשר הרעב והצמא יוציאוכם מכאן.”

“זה יכול להימשך זמן רב!”

“או,! במידה שיארך הזמן, תתמעט גם סלחנותנו ואז אל לכם לחכות לרחמים מצידנו. אולם אם תיכנעו מיד, תיוכחו לדעת, שיש עוד רחמים בלבנו.”

“מה אתם דורשים מאתנו?”

“הכרזנו מלחמה על כל לבני הפּנים ובעצם, היינו צריכים להמיתכם מות עינויים. אך טוקבי קאווה מילא את ידי, להציע לכם חיים ודרור, אם תשחררו את האיש, השבוי בידיכם ותמסרו לידינו את כלי זינכם.”

“גם את הסוסים?”

“לא, החיילים של הקומאנצ’ים הם עשירים כל כך בסוסים טובים, עד כי הם דוחים, בזלזול, את סוסיכם הגרועים.”

“וכל אשר לנו?”

“הבלים, כל אשר לכם נחשב בעינינו כגבעולי קש יבשים,הנישאים ברוח. אנו רוצים בכלי זינכם, ותוּ לא!”

“אולם אז לא נוכל לעסוק בציד, כדי להחיות את נפשותינו, ונעמוד חסרי מגן מוּל כל אויב, בו ניתקל בדרכנו.”

“הן סוסיכם יישארו בידיכם והמבצר הסמוך של לבני הפּנים נמצא לא הרחק מכאן. תוכלו להגיע שמה במהירות ולהשיג שם את כל הדרוש לכם. החליטו מהר, כי ה’מוסטאנג השחור' לא יחכה זמן רב.”

“עלי לדבר תחילה עם אנשי.”

הוד מעלתו קם ממקומו ופרש עם חבריו אל אחורי המפנה של הנקרה, בשעה שהאינדיאני נשאר יושב שקט ובלי נוע.

הזקן מסר לחבריו, בלחש, את תוכן השיחה, במידה שלא שמעוה קודם לכן, ואמר: “אין הם מעלים כלל על דעתם, שתלינו את בן התערובת הנבל ההוא! הם דורשים, שנמסרנו להם, וכן דורשים הם גם את כל כלי זיננו. עסק ביש, רבותי! עוד תקוה אחת נותרה לנו: שהום הארוך הצליח להימלט; הוא נשאר, כנראה, מאחורינו, ואילו נפל בידיהם, היה הריקא האדום, היושב שם, משתמש בזה כבאמצעי סחיטה.”

ציור 24.png

הם נועצו והגיעו לכלל החלטה, שיסכימו להצעתו של טוקבי קאווה, אם ישאירו בידיהם, לפחות, רובים אחדים וסכינים אחדות. את דבר מותו של המסטיצה החליטו להעלים מהאינדיאנים, ולהובילו אתם על גבי סוס, בתוך החשיכה, כ“בן תערובות”, תוך הבטחה לשלחו לחפשי.

הוד מעלתו קם ממקומו וחזר, בפסיעות כבדות ובראש מורכן, אל קיטה הומאשה. “מה החלטתם?”שאל הלה.

“מוכנים אנו להסכים לכל תנאיכם, אם תשאירו בידינו, לפחות, שלשה רובים ועשר סכינים, כדי…”

באותו רגע נשמעו קולות מעל לראשיהם. נשמעה מהומה עמוּמה ואחריה נשמע קול רם: “היסוגו, הקומאנצ’ים! כאן עומד ווינטו, ראש האפאצ’ים, וכל מי שיעז לקרוב הנה, יצטרך לדבר פּה אל פּה עם רובה הקסמים של אולד שטרהנד!”

קריאת זעם השיבה על כך: “וכאן עומד טוקבי קאווה, ראש הקומאנצ’ים! עתה הגיעה שעת הנקם; קרקפותיכם לי הן! השתערו עליהם חיילי נאיני!”

“קרבו נא, אם יש די אומץ בלבכם, נבלים אדומים!” השיב קול מתנשף. “הדודה דרול תקדם את פניכם בכבוד. חכה, פרחח, מיד תוסע למטה!”

עתה נשמע רעש של איזה גוש נופל ומיד צנח גוף אדם ארצה, על קרקע הסלעים של הנקרה, בקרבת המקום, בו עמד הוד מעלתו. לאורה של האש המתלקחת הבחינו בו, שזה אינדיאני.

“אוף, אוף!” קרא קיטה הומאשה, אחוז אימה, “זהו…”

“ההראית לו את הדרך אל עולם הרפאים, דודני דרול?” נשמע למעלה קול שני. שׂים לב, מיד ייעלם עוד אחד בנקרה!"

וגוף שני צנח אל המעמקים, בנפלו למטה ארצה בקול עמום. שלישי ורביעי באו אחריו ויריות תכופות אחדות הראו, כי ווינטו מסר את רשות הדיבור לרובה הקסמים. אחר נדם הכול. הירח, שהיה חבוי עד אז מאחורי עננים, הופיע עתה שוב והאנשים, אשר עמדו למטה, ראו את השרטוטים הכהים של שני אנשים, שעמדו על שפת הסלע ונאבקו זה עם זה מאבק קשה. לפתע הורם אחד מהם אל על ומיד טס גופו בקשת רחבה באויר. קיטה הומאשה נרתע, אחוז תדהמה; הוא נרכן אל גויתו של האיש המרוסק, כאילו לא רצה להאמין למראה ואמר בלי קול: “טוקבי קאווה, ראש הקומאנצ’ים הגדול, מת!”

פלצור ירד עתה לאורך קיר הסלעים ובו הורד איש וניגש מיד אל המתווך.

“אוף, אוף”, קרא הלה, “אולד שטרהנד!”

“כן, זה אני. מזימתכם סוכלה והמפקד ועוד קומאנצ’ים אחדים שילמו בעדה בחייהם. משער אני, שהנך רשאי להמשיך את המשא והמתן,שהחילות עם האדונים האמיצים, ולסיימוֹ אתי.”

האדום שמר על קור רוחו, שהנהו סגולתם של האינדיאנים. “קיטה הומאשה הוא ממלא מקומו של המפקד המת. מה בפיו של אולד שטרהנד?”

“צא אל חייליך וצוה עליהם, שיתרכזו מהר במרחק של עשר פעמים עשר פסיעות ממבוא הנקרה. אם תעשו זאת, אין לכם לחשוש לפעולות איבה נוספות מצידנו ונרשה לכם לקחת אתכם את מתיכם; אך אם לא תצייתו, יוסיפו רובינו לדבר אליכם וזה יגביר רק את הנהי והיללה בבקתותיהם של הקומאנצ’ים. הזדרז, כי אנו מחכים לתשובתכם בהקדם האפשרי!”

קיטה הומאשה פסע, בלי אומר ודברים, לעבר המבוא והוד מעלתו ניגש, נבוך כולו ותמה. “ערב טוב, אדוני! הכול התרחש במהירוּת רבה כל כך, עד כי שכלו החלש של בן אמי אינו מסוגל כלל לתפוס את הדבר. אני עומד כאן מוכה תמהון, אדוני. האם הנהו, באמת, אולד שטרהנד?”

“אני חושב כך! המותר לי לדעת גם את שמו?”

“שמי בודאי אינו ידוע לו; אני עצמי שומע אותו רק לעתים רחוקות, עד כי שכחתיו כמעט. מכנים אותי, כרגיל, בשם הוד מעלתו.”

“אה, הוד מעלתו! אם זה הוא, הרי שמעתי עליו. אומרים עליו, שהנהו איש המערב, היודע פרק בהלכות רכיבה ועקבות, על כן מפליאני הדבר, שנתפּתה בצורה כזו אחרי נכליהם של ה’מוסטאנג' ושל נכדו!”

“נכדו? אותו אינני מכיר כלל!”

“הוא מכירו היטב. המסטיצה, שהוליככם לכאן,הוא בנו של איש לבן, אשר אשתו היתה בתו של ה’מוסטאנג'.”

“זה – זה – הוא נכדו של פושט עורם של הציידים? לכל הרוחות, מי יכול היה להעלות זאת על דעתו? אם כן, הרי עבר אל השאוֹל לפני סבו!”

“מה הוא סח? בן התערובת מת? ריגלנו באדומים ומתוך שיחותיהם נודע לנו, שהוא שבוי בידיכם!”

“זה היה, אמנם, כך, אדוני, אך לא זמן רב. מצאנו בשבילו עניבת חנק נאה, בה השהינו את ראשו, עד אשר נפח את נפשו. שם, בקצה, מוטל הבחור, אם יש את נפשו לראותו! אך מנין לו, שהנבל הזה הביאנו לכאן?”

“עקבותיו ועקבותיכם הראו לי זאת. הוא והמפקד ריגלו בכם במקום חנייתכם.”

“באמת? האומנם? ואנו, הטיפּשים לא הרגשנו בדבר! זה עתה היינו מוכנים כבר, למסור לקומאנצ’ים את כלי זיננו. נאלצנו לעשות זאת, כדי להציל את חיינו.”

“להציל את חייכם על ידי כך? כיצד?”

“הם נתכוונוּ להמיתנו; אך המפקד ציוה להודיענו, שאם נמסור את כלי הזין, הרי הוא מבטיח לנו, לא רק את חיינו, כי אם גם את החופש.”

“ואתם האמנתם לו? הלה לא חשב כלל לקיים את הבטחתו, כי אם לפרוק מעליכם את כלי זינכם. כדי להמיתכם, אחרי כן, ביתר קלות!”

“חזיז ורעם!! כך סבור הוא?”

“לא רק סבור, כי אם משוכנע. נדמה לי, שהוא אינו יודע את העיקר. כמה קומאנצ’ים היו כאן, לדעתו?”

“שלש מאות”.

“יש רק מאה, ומאלה לקחנו אנחנו את כלי הזין והסוסים. על כן משוטטים הם, כדי להשיג לעצמם קרקפות וכלי זין. את שני הדברים רצו להשיג מכם וגם את סוסיכם.”

“לכל הרוחות, משמע, שהולכנו שולל כהלכה! אולם, מר שטרהנד, תמהוני לא חלף עדין, כי אינני תופס איך הגיע הוא לכאן.”

“בדרך הפשוטה ביותר. כיצד נפגשנו, אני ווינטו וארבעת הציידים הנשארים, עם ה’המוסאנג', על כך ישמע עוד בהמשך הדברים; שבשעת ההתנגשות לקחנו מהקומאנצ’ים את כלי זינם ואת סוסיהם, על כך שמע כבר. נודע להם, שאנו מתכוננים להגיע לסאנטה פה; על כן אפשר היה לשער, שיארבו לנו בדרך הזאת, כדי לנקום בנו את נקמתם; משום כך עקבנו בשקידה אחרי עקבותיהם. הבוקר הגענו אל המקום, בו חנו אתמול ומצאנו גם את מקום חנייתכם, כן הוברר לנו, שריגלו בכם. על כן הוספנו כמובן, ללכת בעקבותיהם והגענו לכאן, בדיוק, בשעה שהובערה האש, שנועדה לחסום בפניכם את המוצא מהאסטרצ’ו. התקרבנו מהר ובשעת מעשה קיבל אחד מאנשיכם מהלומה קשה מידי. הוא מכנה את עצמו בשם הום והיה שקוד כל כך להחיש לכם עזרה, עד כי שכח כל זהירות, ואני חשבתיו לאויב”.

“האיש הטוב הזה! אנו לא התיחסנו אליו כראוי וכגמול על כך רצה הוא להצילנו! הוא חכם יותר מכפי שהיינו אנחנו ואף טוב מאתנו!”

,“זה נכון. עמדתי מיד על טעותי ושחררתיו. אחרי כן נזדחלנו ועלינו על הסלע וווינטו הצליח לרגל באדומים. רוב האינדיאנים עמדו ליד מבוא הנקרה והמעטים, אשר עמדו עם טוקבי קאווה למעלה, בראש קיר הסלעים, לא הספיקו, כדי לשמור עליו כראוי. אף על פי כן הרגישו בנו, כשקרבנו אליהם ופרצה בינינו תגרת ידים, אשר אותה ראיתם מכאן. המפקד, אשר אתו נאבקתי אני בעצמי, היה האחרון, שהוטל למטה, הנשארים ברחו. עוד קודם לכן קשרנו שלשה פלצורים זה אל זה, באלה נאחזתי וירדתי אליכם, כדי למסור לכם את מצב הדברים. לתוצאות לא נצטרך לחכות זמן רב, כי הנה חוזר כבר קיטה הומאשה אלינו”.

ממלא מקומו של המפקד התקרב לאיטו; שום תו בפניו לא גילה מה שנתחולל בקרבו, בשעה שדיבר: “אנו מוכנים להסכים לתנאיכם, כי אין בידינו כלי זין די הצורך, כדי שנוכל להתנגד לכם. טוקבי קאווה שילם בעד תכניתו בחייו. חיילי הקומאנצ’ים נתרחקו מהנקרה מרחק רב למדי. אולד שטרהנד ירשה לנו עתה, שאחדים מאתנו יקרבו הנה בלתי מזוינים, כדי לטמון את המתים, למען אשר נוכל לחזור מיד אל בתינו!”

במלים קצרות נתן הלבן את הסכמתו לכך ומיד נראו אדומים אחדים, שקרבו אל המקום, כדי לסלק משם את הגויות. כעבור זמן קצר ראו הלבנים, שהאינדיאנים עוזבים את המקום בשורה ארוכה של יחידים.

מיד סילקו את האש, שהובערה על ידי אדומי העור, אחר ישבו ליד המדורה, כדי לשוחח בפרוטרוט על המאורע של הערב ההוא. כשהזכיר הוד מעלתו, בשעת השיחה, את הבונאנצה אוף הואקה, שאלו אולד שטרהנד: “משמע שלא נתכוונתם לאסטרצ’ו, כי אם לבונאנצה?”

“כן,אדוני. חשבנו, כי הבונאנצה נמצאת כאן, בתוך האסטרצ’ו.”

“כך!” חייך הצייד. “היודע הוא את פירושו של השם הזה?”

“לא. אין בכלל אדם, היודע את הפירוש.”

“יש אנשים כאלה. ווינטו יודע, וגם אני יכול לאמור לו. הואקה היא מלה בשפתם של בני האקומה ופירושה ‘שמים’. בואנצה אוף הואקה זהו, לפיכך, ‘אוצר השמים’. כאשר לבני הפנים הצמאים לזהב היו מחטטים כאן בכל מקום, כדי למצוא את המתכת הנוצצת, והיו הולכים, לרוב, לאבדון, היו האבות הקדמונים מטיפים לחיפוש האוצרות האמיתיים, שאפשר למצאם רק בשמים. ומכאן נוצר אותו ביטוי, ‘בואנצה אוף הואקה’; הבואנצה קיימת באגדות; כן מטרידה היא את מוחותיהם של חופרי המטמונים ומחפשי הזהב, וכפי שאני שומע, הטרידה גם את מוחותיכם אתם, רבותי”.

“כך, ובכן זהו מצב הענינים!” אמר הוד מעלתו, מלא אכזבה. “משמע, שסיכנו את נפשנו וכמעט שהיינו צפויים למות עינויים רק בשל אגדה קדומה וכדי לנחול אכזבה. הרווח היחיד מכל זה הוא, שהסביבה הזאת שוחררה משני נבלים גדולים.”

“זה נכון”, הסכים הובל־פרנק לדבריו. “עתה יוכל ה’מוסטאנג השחור' לגדל לו שוב את שער ראשו בתהומות הנצח. נגיל ונצמח.”

הום לא הכיר עדיין את הגוץ ואת זכויותיו; על כן מצא צורך לתקן את השיבוש המגוחך ואמר: “יסלח לי, מר פרנקה! לא נגיל ונצמח, כי אם נגיל ונשמח!”

לשמע ההערה הזאת הציץ בו המוריצבורגי בעיני זעם והשיב, תוך רקיקה: כך? כך? מה הוא סח! ישמע נא, יקירי, שמא יודע הוא מה שמי?"

“כן, הלא אמר לי כבר. שמו הוא פרנקה”.

“פרנקה? פרנקה בלבד? רק פרנקה? עלי לבקש את סליחתו! נולדתי והוטבלתי כהליוגאבאלוס מורפיאוס פרנקה, צייד הפרריה ממוריצבורג. מובן? שמא יאמר לי עתה את שמו הוא?”

“שמי הום”.

“הום? הום! זה איננו כלל שם. בודאי יש לו גם שם אחר! זהו ממש, כמו אצל יורשי טימפה, לא כן, קאז?”

לשמע הדברים האלה מיהר הום הארוך לזקוף את ראשו ושאל: “טימפה? מנין לו שם זה?”

“אני? אין לי כל קשר אתו; אין הוא שמי. מוותר אני על שם כזה! אילו היה שמי טימפה, הייתי קופץ אל הים, במקום, בו נמצאים מים רבים!”

“אולם שמא הכיר את מישהו, ששמו הוא טימפה?”

“כן; הכרתי שני מסכנים כאלה; עודני מכיר אותם גם עתה”.

“שם, במולדתו?”

“לא, פה באמריקה. יתבונן נא רק אל שני הבחורים הצעירים האלה, הנה האז, החוּם כעין הערמון, והלה הוא קאז, הבהיר כעין הלחמניה; זה זמן רב דבק בהם השם המסכן טימפה”.

“באמת? שמכם הוא טימפה?” שאל הום, בפנותו אל שני הדודנים.

“כן”, השיב קאז. “שמי הוא קאזימיר עובדיה טימפה, ושמו של דודני הוא חזאל בנימין טימפה. הוא יודע, כנראה, את שמנו?”

“בהחלט. אך אמרו נא, לי, תחילה, למה עזבתם את מולדתכם?”

“אין לנו כל צורך להסתיר את הדבר. אנו מחפשים כאן ירושה, שקופחנו ורומינו בה”.

“רוּמיתם? כיצד? מי עשה זאת?”

בפניו של הום ניכר, שנושא השיחה הזאת ריתק את כל תשומת לבו. קאז השיב: “אחד מדודנינו ברח עם הירושה. שמו הוא נחום שמואל טימפה ולפי השמועה הוא נמצא עתה בסאנטה פה. על כן נמצאים אנו בדרכנו אל העיר הזאת, כדי לגלות את פרצופו של הרמאי”.

“לכל הרוחות! מי הניח לכם את הירושה הזאת?”

“דודנו יוסף חבקוק טימפה, שמת בפאייט חשוך בנים”.

“רבותי, דבר זה מענין אותי, באמת, מאוד מאוד. יאמר נא לי עוד, מנין לו, שהדוד הזה הניח בכלל איזה רכוש!”

“מדודני פטרוס מירה טימפה ומרקוס אבשלום טימפה, אשר בפלאואן, שקיבלו מזה מאה אלף טאלרים”.

“על כן בא הנה, כדי לקבל כאן את חלקוֹ?”

“כן. בתחילה כתבתי פעמים אחדות, מכתבים, בלי שקיבלתי איזו תשובה, על כן יצאתי לדרך,כדי לתפוס את הרמאי, שברח עם כל הסכום”.

לשמע הדברים האלה, פרץ הום בצחוק קולני, ובהפסקות קצרות אמר: “ולשם כך הולכים אתם לסאנטה פה? אם כן, אין לכם כל צורך בדבר. יכולים אתם לתפסו כאן, ליד האסטרצ’ו, במקום בו אתם יושבים עתה!”

“מה? כיצד? הוא מתלוצץ! הוא מתבדח על חשבוננו!” אמרו קאז והאז, בשסעם איש את דברי רעהו.

“לא, זוהי רצינות גמורה, אף על פי שאני צוחק. האם לא הרגשתם עדיין בדבר? אתם קיצרתם את שמותיכם קאזימיר וחזאל לקאז והאז. לי קוראים הום, זהו קיצור השם נחום. שמי הוא נחום שמואל טימפה, הנני הדודן הרמאי, שאתם מחפשים אותו. ועתה מהרו ותפסוני!”

האז וקאז נאלמו, בתחילה, מרוב תמהון; אך הדבל־פרנק הפטפטן קרא בהתלהבות: “עתה הוא בידינו! עתה עלה בחרמנו טימפה הפלילי האמיתי! אם לא יחזיר מיד את הכסף, נתלנו כתלוֹת עטלף, כשראשו מופנה למטה אל האם אדמה. הנה רואים אתם שוב: לפני שבר גאון. נגיל ונשמח, מר הום!”

עתה קפצו קאז והאז ממקומותיהם, כדי להשתער על הום בשאלות, בטענות ובאיומים. אך הלה לא שמע כלל לדבריהם, כי אם חלץ צרור ניירות מכיסו, הוציא מתוכו מכתב והושיטוֹ להם, תוך צחוק, ואמר: “הניירות האלה, שהנם עתה חסרי ערך, אך עלו לי בכסף רב, הם כל ירושתו של הדוד יוסף חבקוק. ראה תראו את כולם ותבחנו אותם באופן מדוקדק; אולם עתה קראו נא, קודם כול, את המכתב הזה, שהמנוח הנדיב קיבל אז מפלאואן! הוא הגיע אליו זמן קצר לפני מותו, ואני ירשתיו. זו הירושה היחידה, שלא הייתי חייב לשלם בעדה ברכושי אני. יכול הוא לשמור את המכתב הזה לעצמו”.

שניהם התנפלו בסקרנות על המכתב; הם קראוהו ביחד; אך במידה שהוסיפו לקרוא, הלכו פרצופיהם הלוך והתארך, וכאשר סיימו את קריאתו, שמטוהו מידיהם והביטו בפניו של הום בפנים, שהפיקו אכזבה עמוקה.

“ובכן, ההנני רמאי?” שאל הום. “הדוד רימה אותי ואני הוא, שקיפחתי את ירושתי, ודודנינו שיטוּ בו, משום שבין בני טימפה, אשר בפלאואן, ובין בני טימפה, אשר בהוף, שררו יחסי איבה. לאלה, אשר בפלאואן, שיחק המזל והם זכו במאת אלף טאלרים בהגרלה, ולקרוביהם, אשר בהוף, סיפרו, שירשו את הסכום הזה מהדוד יוסף חבקוק. הם כתבו לדוד, זמן קצר לפני מותו, את המכתב הבא על כך, בו מילאו את פיהם צחוק על תמימותכם, ואף על פי שהענין מבדח, הרי צר לי על כך, שהלצה זו הביאה לידי כך, שאנו ניפגש כאן, במערב הפראי. אם עודכם רוצים לאסרני, הריני עומד לרשותכם!”

אף על פי שהמכתב הוכיח, ללא צל של ספק, כי נחום חף מכל פשע, עברה עוד שעה קלה, עד אשר קאז והאז הצליחו לעכל את מצב הענינים החדש. לא קל היה להם לוותר על תקוותם היחידה, שעתידים הם, בכל זאת, להשיג את ירושתם. והנה קם הום ממקומו והושיט להם את שתי ידיו, באמרוֹ" “אל נא תיעצבו עתה אל לבכם! אתם קיפחתם רק רכוש מדוּמה; אך אני קיפחתי, בגלל אותו יוסף חבקוק, רכוש של ממש, שאבי היה מורישוֹ לי, אלמלא רוּמה על ידי אחיו; הדוד הנחמד בזבז את כספו ואת כספי. אם אני נאלצתי להשלים עם העובדה, תוכלו גם אתם להיוואש מתקוה, שהיתה מחוסרת כל יסוד. תמורת זאת מצאתם, במקום קרוב רמאי, דודן ישר, השמח בכל לבו על הפגישה הזאת אתכם, והנהו מוכן לחלק אתכם את השמחות והתלאות של החיים. ודבר זה, נדמה לי, איננו נטול עוד כלל וכלל!”

דבר זה נגע מאוד אל לבו של הובל הקטן. הוא, שעוד לפני רגע דיבר על כך,שיש לתלות את הום, כשראשו פונה לארץ, קרא עתה בהתלהבות: “למה אתם עומדים כאן, כמו שני שזיפים צלויים לפני דלת המטבח! דבריו של הום החביב והנהדר הזה מצאו מסילות בלבי. אין בעולם דבר טוב יותר מדודן, הראוי לכבוד; דבר זה חזיתי מבשרי בקשר עם דודני דרול. על כן אל נא תסתגרו, זמן רב כל כך, בפני איגוד הצרכנים המאושר של הידידות, כי אם שלבו את ידיכם בכוח. והרשו נא לי, לעשות את הצעד הראשון לקראת הפיוס, בקראי לכם את הקריאה מתוך דרכו של פרידולין אל הדרקון”

'מלאו משאלתי וחנוּני,

אל בריתכם כרביעי נא קבלוני!'

החילוף, בו נכשל פרנק, עורר עליצות רבה בכולם. קאז והאז נצטרפו, על כרחם, אל הצחוק של כולם ואחזו, סוף סוף, בידיו של הום, והראשון אמר: צדקת, דודני; אין כל טעם, שנוסיף לרגוֹז עליך, וייתכן, שגם הכסף לא היה מביא לנו אושר. הנה עומדים אנו ליד הבונאנצה אוף הואקה, שמתוך שמה יכולים אנו להסיק, שיש גם אוצרות אחרים, שכדאי לשאוף להם. על כן נשמור מעתה על האחדות ונחזק את ידידותנו, עד כי תהיה למשל וכל מי שירצה לציין ידידות נאמנה, יאמר: ממש כמו אצל יורשי טימפה!"

“כן, כמו אצל יורשי טימפה!” הסכים הובל. “עד עתה לא טעמתי, אמנם, טעם טוב בשם הזה, אך מה שלא יעשה השכל, יעשה הריאומטיזם, כשהוא מתחיל למשוך. על כן נפרד אני, פרידה של ממש, מהתנגדותי לשם הזה, וכיון, שאתם מצטיינים, כולכם, בשמותיכם המקוצרים, אעשה גם אני כרביעי בבריתכם, כמוכם ואמחק, אף אני, שתי הברות משמי. מעתה קראו לי רק בשם הליוגאבאלוס מורפיאוס אדווארד; את פרנקה תוכלו להשמיט בעתיד; הן בכל חוג הארץ ידעו, גם בלי זה, שהכוונה לפרנקה המפורסם בעולם. סיימתי. אוף!”

ציור 25.png


  1. בן־תערובת של לבנים ואינדיאנים  ↩

  2. במקור כתוב “נוסיפים” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. במקור “שיער” – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  4. “העידרך” במקור המודפס, צ“ל: היעדרך – הערת פב”י.  ↩

  5. “משותפות” במקור המודפס, צ“ל: משותפת – הערת פב”י.  ↩

  6. “מעליהם” במקור המודפס, צ“ל: מאליהם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות