(המשורר)

נרעש ומאושר עמד ביאליק, למראה הבכּוּרות הנאות של ספרותנו החדשה, שנתגלמה באותה שעה ביעקב כהן, יעקב שטיינברג וז. שניאור; וניתך ממלוא לבו אז הימנונו “שירתנו הצעירה”. ולשניאור הוקדשו הפסקים היציבים האלה: “שמשון צעיר, שגדלו בן לילה כל שבע מחלפותיו. גור אריה שיש בו מסימני משפחת ‘דבי עילאי’. איש לא ראהו כשחש בצמיחת שניו וצפרניו ואיש לא ראה גם בהאבקו… מתוך חביון היער, עז ואמיץ, זנק פתאום לקראתך, כשטרפו מפרפר בין שניו החדות ולהט נצחון בעיניו…” והוא, שניאור, ראה את עצמו עומד בפני “שקיעת החמה”. יום חדש וצעיר נשקף לנגדו מבעד עלטת-הלילה: ברקאי! ובאמנה הגיעו אז בשירתנו חלופי-משמרות: עד אותה עונה היה הכל סובב סביב ציר היהדות, כפי שהאיר זה ביאליק במאמרו הנ"ל, אף ההתנגדות ליהדות נבעה והֵקרה מתוך תחומיה, מתוך שאיפה לתיקון בדקיה. ועם החבריא הצעירה בא מִפנה חדש בשירה (עדיין לא נחקר באיזו מדה השפיעה גם על בּיאליק). “כשהם יוצאים – בדמות עצמם הם יוצאים ומעוטפים בטלית שלהם. ולא כ’שלוחי צבור' הם עולים לדוכן, אלא כשלוחי לבם – – – מלב מלא הם שרים ויש להם רב. החיים והמות, האהבה והשנאה, הטבע ונפש האדם, הקדושה והטומאה, האור והחושך, האלהים והשטן – כל אלו המוטיבים הנצחיים, שלא שערתם ספרותנו הפיוטית קודם לכן, נעשו עתה על ידם למוטיבים קבועים בספרותנו, לעצם מעצמיה”.

הערכת השירה הצעירה, וקביעת דיוקנו של שניאור במערכתה, – נעשו בזה כדאיבעי. “שלוחי לבם” – האינדיוידואליות נצטללה בשירה הצעירה ובקשה בטוי ומוצא. ושניאור תוסס כל ימיו לתת כל עצמו, – וכל כמה שהוא נשאב, מזנקים מעינות חבויים ועוברים על גדותיהם…

כשנתגלה ז. שניאור בפרדס השירה, עלם רך בלי חתימת שפם, – העמיד פנים נוגים-פקחים, והיה מקונן על לבבו המכורסם, “הלב שאכלוֹ שממוֹן וּכאב”. ברם, בשירו הראשון המיואש הזה, “לוּלי תקווֹתי” גנוז היה כבר רמז כלאחר-יד על “האַשף במקל הקסם”, ולכשינפנף אותו “וזרמוּ החיים בּכּל ומכּל”. כיום, אחרי עשרות שנים, בעמדנו לפני העבודה הרבה של שניאור במשק-היצירה העברי, מתחוור לנו, שאותו אשף, שנצנצה לנו דמותו בשירו הראשון, לא היה אחר אלא המשורר בכבודו ובעצמו.

“אשף”, כמובן בדרך השאלה, במובן המכוון לסמן את העושר רב הגונים, – הזריזות והגרציה שביצירתו. אכן, אליבא דאמת, טירות השירה שהציב שניאור בקרית-ספרנו ברובן הן חזקות ויציבות. אפיני יותר להבנת מהות יצירתו הוא הבטוי השני באותו שיר: “וזרמו החיים בּכּל ומכּל”. כי הגם שהיאוש לא היה מעולם העויה ילדותית גרידא ביצירת שניאור, כפי שנוכחנו במאוחר, – אלא היה והוא תמיד אחת השתות לבלי יהרסון בשירתו, – אולם נדבך-יסוד זה היה מתעלם לפרקים קרובים לגמרי מתחת לגלי החיים, שהיו מתפרצים וזורמים בכל מלבב המשורר. השירים הראשונים של שניאור היו מלאים עצבות. הוא נמצא עדיין בגיל רך מאד והיה נער מתאכזב, בלא ספוק כלל בחיים. ומלבד הרומנס “יד ענוגה”, שהיה מפעפע עסיס חיים, היה הכל מעולף קדרות. בשיריו הראשונים כרגיל, היה מרבה מן הרופס והרופף, אם כי נראה מיד בפסיעתו הראשונה כוירטואוז-הלשון. ברם, בשירו הי“ב “גלים” נתחוור פתאום, שאין כאן ענין עם בעל-לשון. לפנינו הופיע משורר גדול, בעל טביעת-עין גניאלית. בי”ב טורים קצרים קפל עולם ומלואו: האוקינוס והטרגדיה של הגל, שהוא כאבו של עצמו. ביחוד היה בולט בשירו השני “גלים”, שהיאוש והצער שלו אינם מעשה-התגנדרות של משורר…

ומיד לאחר שירו “גלים” בא השיר “עתידות”. ואז נעשה ברור וגלוי, שהיאוש, שהוא לשניאור טבע שני, לא ידביר תחתיו את המשורר. אדרבה, הוא נמנה על סוג בני-האדם, שהיאוש והעצב יחשלו את רוחם. הוא שייך למשפחה הקטנה והחשובה שבמין האנושיות, היודעת ורואה את מרי גורל-האדם ואינה נכנעת. נתברר, שבשניאור יש לנו לפי ההיקף ולפי כוחות-יצירתו אדם המסמל בכמה מובנים את מושג הגדלות. מבני-הענק הוא, ממשפחת האיתנים. והלא כה ישיר שניאור ב“חזון האדם” שלו:

אֵךְ מִקֵּץ יְנַצֵּחַ אָדָם, הַכֹּל יַדְבִּיר תַּחַת יָדוֹ;

וְהִתְמַכֵּר לוֹ הַטֶּבַע נִכְנָע, כָּבוּשׁ וַעֲבָדוֹ.

ואחר כך, כשניתך עושר היצירה שלו בשפע רב, בשלל-צבעים מדהים, נתחוור ששניאור הוא מבעלי-התגליות. מין קולומבוס ביצירה פיוטית. כי הוא גלה לשירה העברית טריטוריה שלמה, אמריקה בזעיר-אנפין: ארצות שונות, חבלים רחבים וכרים ירוקים, בטויי-לשון והגיגים, שעין לא שזפתם לפני בואו; נופי-ארצות, שטחי-טבע, רשמי-טבע. רשמי נדודיו ומסעותיו התמידיים שאגר לדורות. נתחוור, שהוא רוח בולשת במרחבים, שהביא עמו משלל גויים וארצות ושתלו בקרקע שירתנו, – ונכס זה התערה והשתרש בה ונעשה לנחלתנו; נתברר, שהוא השייט החפשי, פרוק עול וסייגים, נטול מסורה ושעבוד, שאין לו לפני מי ליתן את הדין, שאינו מצווה על כלום ש“אסור” ו“מותר” אינו בגדר השגתו, מפני שמשולל הוא כל “שלחן ערוך”, – הוא הרוח החפשית ביותר בשירתנו.

ברם מרוב העזותיו גם נכשל לא אחת. אולם עטור-צלקות, נאפד נצחונות מכל המינים הוא עומד לפנינו. מה רב הטרף מסביב! הנה “מתנה” הרוויה וספוגה דם; הנה “בהרים”. יצירה רבתי בכמות ובאיכות, מין סימפוניה עשירה; והנה “וילנה” ו“חוה”, – פואימות בנות-קים. והשירים הקטנים המפרכסים כדגי-זהב, מפרפרים ומזהירים בקשקשיהם. ועד כמה אוצרות ומכמני-פיוט.

ב“פתיחה” לספר “חזיונות” שלו, יורנו המשורר לדפדף ביצירתו כבפנקס. “זה יומני מסתער בחרוזים על שלחני, ושחוק על-פני כל סערו ירפרף – – – ונחת אין. הנפש – עוד לא רגעו שמָרי כוסה; התמונות צובאות אשה על אחותה ובלב מעגלן יחולל החזיון”. כמתכנתו אנו נוהגים ומגיחים לקרבנו את להט החרוזים כיין המשומר. כמוהו אנו מדפדפים “ביצירות שנים עברו”. צלילי-שיריו הומים רוך, עמוקות, פרוצות… והחזיון ינצח על “מקהלת נוהם, מצפצף ונובח, על אבל צפרדעים והגה יונים”. רבדים רבדים של מצבי-רוח והלכי-נפש שונים נערמים לעינינו. הנה שוב לנגדנו: “המשטמה”. בשיר זה הובע כל עוצם-עצמיותו, תעובו לקטנות – וחיבוק-העולם, עד כדי לפיתה בזרועות-עד. ולא יבצר הימנו עם זה, כגבירול בשעתu, להדבק בספירת העילאות הטהורה ביותר, ללא קורטוב חומר, ולזכות לרגש-הרחמים הנאצל, מנת-גורל הבודדים, ללא גרגיר פניה. בשיריו הזעירים, פליטת נשמתו הכוססת, יעורו רחמיו על מעשי-יה בבטוי אינטנסיבי של דם-התמצית הגועש שלו, (קראו את שירו “רחמים” בספרו “פרקי יער” עמ' ק”כ), שמתוך החָשלם בתוך כור-ההרגשה האיתן שלו, ארשת פניהם דמתה למידת-הדין. חוזק וחוסן בכל עמוד ובכל שורה. והנה השיר “ימי הבינים מתקרבים” – זו החזות הקשה שנבאה לנו כל השתוללות היצרים של תקופתנו. ראיה מעמיקה עד לערית השרשים של הוית העולם והאדם. קריעת כל קורי-האילוסיה – ללא חפוי כלל; הסתכלות ללא פניה. כך, באוביקטיביות כזו, רואה ומביט האופי הבלתי משוחד ביותר. והנה נשתרבב לנגדנו שוב זה השיר הצלול, המופלא: “אלי, אלי, למה עזבתנו!” עם נקישת-הצליל הראשונה הוסענו מיד לספירת האצילות המוחלטה. האין זה שיר לירי רצוף ללא שמץ תערובת? ברם, מניה וביה, כאילו ערבב עלינו המשורר את ה“יוצרות”. וזר לא יבלע הקודש…

והפנקס פתוח, ואנו משוטטים מדף לדף. כבמחול-חזיון מסתחררים אנו ביחד עם “המחולל”, בקראנו בפנקס שלפנינו. רבואות מראות חולפים לעינינו, עולמנו אנו וכל היקום וצבאיו; משחקי הגורל ועלילותיו. ובשעת הרחף מעל לעמודים, גוּנב לאזנינו שמץ-דבר, נמרץ ומצוה:

עֲמוֹד, מְחוֹלֵל, בִּשְׂעָרְךָ שֵׂיבָה!

עֲמוֹד נָא, מוּקְיוֹן יָהִיר, יְדַעְתִּיךָ!

תּוֹךְ גִּילְךָ תּוּגָה פָנִים מַאֲרִיכָה וְאַהֲבָה רַבָּה לְךָ בִקְלִפַּת אֵיבָה.

עֲמוֹד!… הַקַּבְּרָן מַשְׁחִיז מַעְדֵּרוֹ. הַשָּׁעוֹן פּוֹעֵם… הַנַּגָּר צָר הָאָרוֹן;

הַיָּם עַל בְּדִידוּת-עַד וְאֶפֶס יָרֹן. הַמְנַגֵּן מַחְבִּיא לַעֲגוֹ בַאֲפֵרוֹ…

וּבְעוֹדִי נִדְחָק אֵלָיו –

צַעֲדִי גוֹדְרִים,

הַסֵּפֶר תָּם… רַק פְּלִיטֵי צְלִילִים עוֹלִים;

בְּלִי יָד הוּצֵאתִי מֵאוּלַמִּים גְּדוֹלִים, וּמוּטָל לְבַד עַל סַף שְׁעָרִים קוֹדְרִים.

צמרמורת עוברת את הגוף למקרא הבתים האחרונים של “הפתיחה לחזיון”. הוסר הלוט לרגע – שָמט אפר ההויה. כולנו הוטלנו על סף שערים קודרים –

מדומנו, שהיקף-ראיה גדוש כזה של העולם ומלואו, שהָראינו מבעד אספקלרית שניאור, – אינו חזון נפרץ. ולא בקרית-ספרנו בלבד.

לְעוֹלָם לֹא אֲגַשֵּׁשׁ בַּחֶבֶל הַמָּתוּחַ

מִדּוֹר לְדוֹר, מֵעָבָר אֱלֵי בָּאוֹת, –

כָּל עוֹד עֵינַיִם לִי וּלְרוּחִי כַּנְפֵי-פְלָאוֹת.

חָפְשִׁי וּגְלוּי-עַיִן אֶשְׁלַח אֶת הָרוּחַ,

יָעוּף לַאֲשֶׁר יֹאבֶה וְאֶל אֳפָקֵי-שׁוֹשָׁן, מֵעַל לִמְגִלּוֹתֹ-סֵפֶר, מֵעַל לְעוֹלָם נוֹשָׁן.

הוא הנהו ההפך הגמור מיוצר בולט אחר בתרבותנו, בשדה הפיוט הפרוזאי: עגנון. האחרון – מעשי ידיו כולם מעמיקים את מעניתנו. סגנונו עשוי להטעים את רשומי נתיבתנו העצמית. עגנון ניתן להקרא בצדק יוצר לאומי, באשר כל דפוס משלנו, כלים וגרוטאות-צורות, שהם ארשת-שכינתנו, נמשכים וננהים לקולמוסו, כפרפרים לנגוהות-האורה, ושניאור, – כאילו פונה עורף בכוונה, למרובד והמגובש שבלשוננו. החדש שובה את לבו, הזר, שאינו בגבולנו, – מפתה. הרחבת היקף מעגלנו, – משאלת לבו. וכל אשר מסתנן מבעד כור עבריותו, הריהו שייך ממילא לנכסינו. ברם, אין לטעות ולהסיק שעגנון אינו גורס נושא אנושי או ששניאור בועט לחלוטין בסוז’יטים עממיים. אנו מוצאים ביצירת שני הפיטנים, גם בשניאור וגם בעגנון (עם כל שנוי-הרח והבדל הסגנון שבשניהם), שני הסוגים היצירתיים גם יחד. אלא שבעגנון בוקע אור הסמל האנושי מבעד קלפות-השריון של דיוקנאות היהדות. ושניאור מעניק לנו את “וילנה”, על כל עתרת מקוריותה היהודית, ויתר שירי-העם הפנימיים, בסגנונו השניאורי, ללא שמוש כלל במליצות ופסוקים, כי בכל דבר-יצירה מתכוון הוא לתת לנו את שגב-אישיותו האינדיוידואלי, רק את ז. שניאור, ומצא לו בזה. –

ביצירת שניאור שולטים שני אופני-בטוי: בטוי המרחביה, הפואימה נעתרת-המראות, שמשתפכים ומזנקים ממנה אשדות-כוחות כמו מתוך ניאגרה, ללא מאמץ וללא מחסום; והבטוי המרוכז, תמצית שבתמצית, שכל מלה מבהיקה בשפע נגוהות ובשפעת-משמעות ושהכל חצוב ממעמקי-הנפש וקרוץ מנצחיות השגת-האדם היחידה והאחידה. פניו מועדות תמיד אל הגדלות (תעוב בנפשו לרפיון מכל המינים) למשל “בגן החיות” רואה הוא את הלביא והלביאה “בשעה שנזקקים זה לזה”. שגב העלילה, בכל ניע וניד, מרהיב את עיניו, ועומד הוא משתאה למראית “חמדה זו מדברית ועם דם-בראשית זה, – לא נוצח עד היום”. ברם, מעמידתו של המשורר בפני הדר-המלכות ניכר, שקרוץ גם הוא מחומר זה. המשוררים הגדולים, כפשע במהותם בין הגדלות ובין הענוה. באותו “לקט” שמצוי בתוכו “גן החיות” הנ"ל, מזדקר לעינינו גם חתול קטן שמלבב אותנו באופיו האנושי: “בנימין”. לב המשורר מלא-המשטמה, יש לו גם אידך גיסא. ואין תימה בדבר: רחב הלב כפתחו של אולם, והוא שרחש בוז ושאט-נפש לקטנות וסכלות, והגה גם המון רחמים, חנינה ואהבה…

לא זה בלבד, מה שציינתי מכבר בשניאור, שעבריותו, כלומר, השתמשותו בלשון העברית, מיהדת ממילא את כל יצירתו, הגם שיסודתה על רקע אנושי-כללי; לא עבריותו שבדיעבד (שאם שניאור כותב “פזמון ערב”, האין במלה “פזמון” אסוציאציה של ימות-כפורים ואוירת-הדורות של “הימים הנוראים”? האין הוא מיהד כל נושא אנושי, כאיל הותך בכור-מצרף של כנסת-ישראל על כל שכבותיה?) אלא שהמוטיבים היהודיים שמלכתחילה, שבקובצי שיריו, אינם חזיונות נדירים ביצירתו. לכאורה נדמה לך בשעת סיורך בנכסיו שאזרח-העולם בלבד לפניך. כל אוצרות התבל ומכמניה, – קניניו הם. גם תסיק כך מעצם תכונת-זיקתו לעצמים של ההויה ומלואה, יחסו של אדם שמצוי לגבם, ללא התפעלות יתרה. ואמנם מעטים אזרחי-עולם ותיקים, שמרחבית-היקום תלפפם, שהיקף-העולם הנהו עסקם הממשי באמת כלשניאור. שהרי אפילו אצל טשרניחובסקי, “הנטע הזר” הקלסי, הערצתו את אַפּולו ודינירה וכו' יונקת בעיקר מתוך מקור-היהדות, מתוך אידיאל של “תקון” האומה. לעומתו אצל שניאור, רוב פואימותיו הנן בעלות אופי כללי גרידא מבלי שום זכר יהדות ומבלי קורטוב לאומיות. לכאורה נראה הוא בן-החורין הגמור, חפשי לחלוטין מחרצובות הגיטו. והנה באה “וילנה” (וגם “שעת רפיון” ואחרים) ותטפח על הדעה הזאת. קול-הדמים בוקע מבעד כל מיני קרומים וקלפות. כלל בטבע: אדם קרוב אל עצמו. מזה אין להתעלם. מלבד “וילנה”, “מנגינות ישראל”, ישנו גם “ממחזור אוקרינה”. אילו ניתן לשים מחדש בפי העם פיוטים מפורעניות דור ודור המחודשים כמנהג מלפנים, – הרי הסליחות שב“מחזור אוקרינה” הכי קולעות לתלאות זמננו, דור-אוקרינה. כל שורה קלויה ממכוַת-עד של מכת-הנצחים הטריה שלנו. קינות וסליחות של ימינו הן, שאף כי אין בהן חותם הסטיליזציה של הקינות הטפוסיות, הנן המשך מודרג וטבעי של אותה טרגדיה אריכתא מימות “איכה” ועד ימינו אנו. לסריה של שירת הפרעות שבדורנו “בעיר ההרגה”, “על השחיטה”, “ברוך ממגנצא” וכו', מצטרף גם מחזור-אימים הלזה. אלא שבהפוך לעמדת ביאליק, המשורר הלאומי, שהיה שופך רב זעמו במקרים אלה על ראש עצמו, מופנית חמתו של שניאור, בעל המשטמה, כזו של טשרניחובסקי, אל הגוי שאכל את יעקב ואת נוהו הַשם. ומופלא: למרות רוחו החפשית ללא חרצובות-דת, – הריהו עם זה, ברגעים עילאיים, כל כך מעורה בקרקע הדורות ושרשיו כה מסועפים בטרשי נחלת-אבות, שלא יכול היה להמלט אף מנעימות דתיות. ואין הדבר בגדר ודאי לחלוטין, שדורות באים, שלא ידעו פנים אל פנים את שניאור החילוני, לא יהיו נזקקים “לחקל תפוחין” ו“הימנון לשבת מלכתא” ו“תבלין” בתור “זמירות לשבת”, מפאת רטט-הנפש הרליגיוזי המפכה מתוכם…

וכן למראה חזיון הגאולה במולדת מתחיל גם שניאור להתרונן ולהתנבא. נחמדים הם “משירי ארץ-ישראל” בטון העממי והחיוני שבהם. רואה הוא את ידי עמק יזרעאל (הר המורה והרי הגלבוע) פרושות לחבק עם גאולים – ו“זרועות נתלו קרושות” רק זעיר פה ושם התפזרו מושבות. והר תבור העגלגל “פשט זרועות עד לקראת בן גדול, נתעה, ואלה חבקו רוח… אך לבו מצפה עוד וחולם במסתרים כמעין עין חרוד”. והמשורר רואה בעין, בהרגשה מוחשית, את מחרשת-הים החותרה בסער ונושאה על גבה “קהל צעירים מנומר, זה זרע עם עתיק ונצחו המשומר”:

מַהֲרִי הִנָּשְׂאִי מַחֲרֵשַׁת-הַמְּצוּלָה!

לְפָנַיִךְ בִּסְעָרָה צוֹעֶדֶת הַגְּאֻלָּה,

בְּסַנְדַּלֵּי לֶשֶׁם, כְּמַרְאֵה תְּהוֹם רַבָּה, –

וּגְלִימַת-הַקֶּצֶף מִתְּּלַבְּטָה אֶל גַּבָּהּ.

אולם גם שומע המשורר למנגינת מחרשת הברזל, מחרשת העם, אזנו צדה מנגינת החלוציות ומצטרף גם הוא בנעימתו: “חזק וחזק! דרך בצות-קדחת וטרשים וחול, משוך נמשוך אביונים-עליזים מחרשת העם – – – חזק וחזק! ונוטף היזע ומטפטף הדם, לרכך עד דק את עפרות השממה, ולהאדים דמומיות ולהזהיב הקמה, ועולה החלוץ ומושך בעול מחרשה עתיקה ופרוקה כעם; אַל תלונה, אַל קול – חזק!”

ולא פעם בלבד נשאלה השאלה: האם שניאור משורר לאומי? במה הוא בטוי מהותנו, עצמיותנו המיוחדה? במה? וכבר השיב ביאליק, עוד במאמרו “שירתנו הצעירה”, על השאלה המחוכמת הלזו: “ישראל סבא לא יבדוק תחלה בציציותם ולא יעמוד לחפש ‘כזית’ של לאומיות בנשמתם. הם הם הרי הלאומיות עצמה, חתיכה חיה של לאומיות ‘עצם מן הגאולה’”…

כְּצַנְתֵּר קוֹנְיָה מָלֵא סְגֻלּוֹת-חֶמְדָּה

בְּיָדִי אֹחַז חַיַּי…

שניאור הוא שונה מאחיו. שירתו פחות קרקעית היא משלהם, אם כי עולמו המסוים הוא סמל הממשות. מרכז שירתו של ביאליק היא היהדות, גוש-החיוּת הלאומי; אף טשרניחובסקי היהדות טבור עולמו, ודוקא בהאבקו עמה. אולם מצע-שירתו של שניאור הייתי אומר הוא היסוד המיטפיסי, באשר הוא יותר אינדיוידואליסטי מהמשוררים הנקובים לעיל (משונה ליחס את זה לבעל “כן נושקים אנחנו”). זהו היסוד המרתק והדוחה שבו. ועם זה הוא השמשון בעל שבע המחלפות (שדה-הפיוט הוא בלתי-מוגבל). אין אשף נאדרי כמוהו בשירתנו. שפע-הבעה כמוהו מי ימצא! הקוטב שבו אינו אלא הכוח ולא המוסר (“המוסר” מתועב בעיניו): “כל דאלים גבר”. המשטמה שבלבבו מזכירה את ר' שלמה אבן-גבירול. מחונן הוא בתוקף איצטגניותו, וכמוהו הוא הכל רואה וכל יכול. ממעלת שיא-אישיותו הוא מתכווץ למראה הקטנות והבערות שמסביב:

הַאֶזְרֹק סְגֻֻלָּה, סְגֻלַּת יָמִים רַבִּים

לַחֲזִירֵי-אָדָם נוֹאֲקִים שָׁם מָטָה? אוֹ נַעֵר פַּעַם אַחַת כָּל

הָאוֹצָר – קְפָץ! וְנַפֵּץ כֻּלּוֹ בָּעֲלָטָה?

ברם מרליגיוזיותו הממשית של גבירול אין בו. השטניוּת משתרעת על פני כל חלקה טובה. גם בשעת וידוי-רגשות עילאי טורף מפיסטו את הקלפים. בראשו ורובו שקוע הוא בסטירה, כי פקחותו ופכחותו מבלעות כל קורי-האילוסיה. תום וקדושה כאלו אינם ממנות חלקו. ועם זה מצויים בשירתו טורים ליריים. טהורים ומזהירים, המזעזעים את הנפש עד היסוד בה. גבר כי יריד בשיחו! אולם בפרובלימת אישיותו לא נקודה זו מכריעה. תקפו וגבורתו הם הם סגולות עצמיותו המוחלטה. רם-הקומה ורחב-המדות הוא גם ברוחו כמו בגופו. פירותיו שהבשילו נושרים בלי רשרוש, בכל יום תמיד. מי עקב ועמד על הכרי שלו, כעלות גדישו בעתו? מי יתכן רוחו?

שניאור הוא גוש-טבע, פעם סוער כמו ים זועף ופעם מתחולל כסופות-שרב. ויש שהוא גם כנהר שלום. כי על כל חליפותיו הן הוא המשורר, שהרגשתו אולי אינה טבועה בסתם-אדם, או שהיא ככל אדם בכוח ולא בפועל, וכל הנראה מוזר לכולנו, אינו אלא צמרת האדם, המתנוססת במשורר, נזר הבריאה. לא פעם נראה בשניאור עולם-הפוך כמו ברכת-ביאליק המאוזנת בחורש. הפתעות של פסיעות-רוח, באורח “לא יבוא” איש. אולם הסגנון שלו קלסי, איתן, ישר, כאילו היה פוסע בכביש-הרבים. אכן תאור מהותו “המשונה”, “ההפוכה” הגיענו מכבוד היער בעצמו, בספר החדש, המופלא – “פרקי יער”:

– וּמַה מַרְאֵהוּ? – עֵץ וְלֹא עֵץ וְלֹא עֹפֶר הָאַיָּלִים…

עֲנָפָיו שְׁנַיִם, בַּד מוּל בַּד, בְּלִי זְמוֹרוֹת וּבְלִי עָלִים.

– כְּעֵין אִילָן הָפוּךְ מַרְאֶה לוֹ

לְרֹאשׁוֹ סְבַךְ שָׁרָשִׁים,

וּלְמַטָּה גְזָעָיו… תְּאוֹמִים הֵם

וְהֵם רָצִים וְנִגָּשִׁים.

שניאור הוא משורר שיפה ברא לו עולמו, ובמעשי-בראשית שלו אין שותף לו…

פעם נקלעו צ. דיזנדרוק וכותב הטורים הללו לזימון עם שניאור בקרלסבד בשעת הקונגרס הציוני הי“ב, עם שקיעת החמה. אפלולית שררה באולם המרווח של המשורר באכסניתו הנאה. שניאור הגיש לנו מיני-תרגימא שונים ביד רחבה. באותה השעה הנוחה שבבין-הערבים לא זרק האוקינוס אף בליסטרא אחת, לא חרף ולא עיצב בחיקויו האמנותי שום “טפוסים” מפורסמים על קויהם האופיניים. טלית “המוקיון” שמטה מכתפיו, ו”המחולל" פסק מלהטיו. בקול ערב ורך פיזם כמה נעימות לשיריו, שהיו עדיין עמו בכתובים (כמדומני חלקים של איזו אופירה) ו“תוך גילו תוגה פנים האריכה”. נחשפה לפנינו אז בעין “האהבה הרבה בקלפת איבה”. לשעה לא ארוכה הופשל המסך ונתגלה לנו המשורר בכל ההוד של רוך-נפשו.

לאחר זמן מה, בחזרנו לאולם-הקונגרס ולאורו המסנוור חמק שניאור מעמנו והתערב עם שונים, כאילו בוש על שעת-החולשה שנתערטל לפנינו לשעה קלה, במערומי-נפשו, שלא במתכוון.