רקע
שלום שטריט
יַעֲקֹב שְׁטֵינְבֶּרְג

דור דור ותכונת-מזגו, דור דור ורקע הויתו. והגם שיש לכל אומה “שתות בל יהרסון” שלה, – בכל זאת עשויה היא רבדים-רבדים, ועתים אין למצוא את היחס שבין שכבה לחברתה, ועאכו"כ בינה ובין השתין הראשונים.

לכאורה מה בין יעקב שטיינברג, בגלגולו הראשון, שמבראשית הופעתו, לבין תרבות “ישראל סבא” הטבועה בגושפנקא מסוימה? מהי השייכות הגזעית שביניהם?

ובכלל, מה טיבה של בריה זו? איזה “טפּוס” הנהו? מתיחס לתקופת ביאליק, ונופו נוטה לרשות שניאור? גא כמוהו, איש-משטמה. בעל-השגה של גדלות מעורבת בתעוב לקטנות. תכלית-התכליות: האשה. – בבחינה זו הגיע לגלוי עושר-הרגשתו באופן הכי נמרץ. הבודד שבכולם וגם האינדיבידואלי ביותר. בודד, לא במכוון ספרותי, כי אם במובן ממשי. היוכשר לגשם את משאות-נפשו הנישאות? כבר בנעוריו היתה לו הרשות הגמורה לבעיטה. עומק, יכולת-הבעה וחדוש, – בנגוד לשירה הקודמת כהגדרת ביאליק ב“שירתנו הצעירה”. הוא בלט בתור “יוצא דופן”, למרות צביונו החיצוני בתור אחד מהחבורה. לתקופה קצרה נדמה היה שפיוטו נחוור וקלש, – אולם לאחר זמן לא מרובה, העידו ה“בשטנים” וספורים ריאליים אחרים על בריות-גופא, ללא מיחוש כלל. בכלל נראה לעינים: משורר אמתי בספירת הפּיוט וריאליסטן גמור בתאוּרי-החיים. אחר-כך, בהתבגרו, נתערבבו עליו התחומים הללו לברכה, – ונתהותה חטיבה ממוזגת, איתנה, כלולת-נגודים וכליל-השלמות בנוסח המגובש לפנינו כהיום.

ברם, יסודות-נפשו של משורר זה, מאיזה חומר קורצו? האמנם יש בעין איזה “טופס” יהודי מסוים? הרכב-אישיותו מהוה אדם-מישראל שונה לחלוטין מכפי המקובל. שהרי הוא לגמרי פרוק-עול מסורת, ובעל תפיסה חפשית, ופרשיות חייו חדשות, מן הבלתי שכיחות. בעצם לא ישורבב לשום אסכולה, כי הנהו כולו, מראשו ועד סופו, אינדיבידואלי. מפלס לו את משעוליו בערבות-החיים – בנתיבה לא שערוה. וגם ברשויות-הרבים צף ועולה הוא כשמן על פני מים. בולט הוא ביחידיותו, לא על ידי אמצעי-בטוי מיוחדים, אלא בתכנו המיוחד, בפרצופו העצמאי. ומפליאה הפשטות שלו, שלמרות אביבו לא הזדקק לשום קשוטים ולהטי-גנדרנות, – התוכן גרידא שמש לו חומר למדי. לא נזקק ליפעה חיצונית.

וזה כשלושים שנה ומעלה הנהו אזרח בספרותנו. במשך זמן ממושך זה הנהו מוסיף עליה נופך משלו, – ורשומו ניכר לברכה. נראה, שהנהו מותיקי הספרות ולמעשה עדיין צעיר הוא. ואך זה חגגו את יובל החמשים שלו. אכן, בוגר ונבון היה כבר בשנת השש-עשרה שלו, וכדבר רשב"ג “ולבי בן כבן השמונים”. הכרת-ערכו נשא בחובו עוד מילדותו. ובאמת, קובץ-שיריו הראשון, בהוצאת “יבנה”, הצדיק לחלוטין את הערכת-עצמו החיובית. בינה ופקחות היו מנתו מאז, והעולם ומלואו נשקפו אליו מבעד בבואה צלולה. העולם, – ולאו דוקא עולמנו בלבד. הוא לא בא, כאמור, ספוג יהדות, אלא אדם חילוני לחלוטין. מראה-טבע, זיו פני-אשה, ותופעות ההויה השונות הקסימוהו. גם כבשונו של עולם גרהו. כיצד הגדיר ביאליק את מהותו? “כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה יראה. טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים…” בעיקר התעכב על מראות-נוף שהסתננו מבעד נפשו ויצאו כמוגדרות, ללא גבוּב כלל, הכל ברור ומחוור. סגולת ההתבוננות ניכרה בו עוד מבאבו; מיד להופעתו, עוד מתחלתו נראה הוא לעינינו עומד “על הגשר” בתור עֵד רואה “במקום ההוא גלדי קרח נערמו לערמה; / רוחשים הקרחים ומעיק האחד על השני, / ורועשים המים המכוסים מתחת להמה”. עולם החוץ משקף כמו בבואה את עולמו הפנימי, הסמל במובן המעולה. פנים-נפשו ומראות-היקום ענינוהו באותה שעה במדה שוה. ויש שנטרד לשעה קלה מעולמו – ברם, מן השפה ולחוץ ומיד חזר לתחומו: הפּנים וראית ההויה. נראה היה כל הזמן כאדם העומד ותוהה. ולמרות תלונותיו ויחסו הפכח לכל תופעות היקום, לא נחנקה בו בכל זה הנעימה הריליגיוזית, שהיא סגולת כל משורר-אמת. שירו “עם שחר”, שנעשה לקנין לכל חריסטומטיה, הנה תפלה גבירולית שבנקל אפשר היה לשרבבה לפיוטי “המחזור”.

וְאָז חֲלוֹמוֹת בֹּקֶר, כַּכְּרוּבִים הַנִּבְרָאִים בְּשַׁחַק בִּשְׁעַת שַׁחֲרִית לְהַגִּיד שִׁיר לָאֵל,

יַעֲרוּ תֻמַּת נַפְשִׁי עִם רַעַד הָעֳפָאִים, וְנָסוּ עִם הָרוּחַ וְגָזוּ עִם הַצֵּל.

כבר בשיריו הראשונים בצבץ אדם בוגר שאפיו מסוים ומוגדר, אם כי גיל-חייו עדיין בוסר היה. נושאיו היו, כאמור, הטבע, האשה ויתר תופעות ההויה. ההרגשה הפכחית שלו היתה רחוקה משמץ-מה התפעלות. רוח של עצב ועם זה בלתי נכאה. הופיע משורר עמוק מתובל באבק פילוסופיה, פיוט ומחשבה מלוכדים באישיות אחת.

כזו היתה דמות המשורר בראשית מצעדיו.


בשנים הראשונות רואים את חבלי הנביטה של כשרון עצום זה. כל שפעת התוכן פרצה עם ההתחלה. אופן הבטוי לא עיקר היה אלא האיכות. והתוכן שלו היה רב, חדש ועצמאי. עול-ימים היה בלי חתימת-שפם, ועם זה אדם מבוגר בהחלט. אין לומר שהיה משולל השפעות ושלא גרר אחריו חקוי-מה, אולם עצמיותו מובלעת היתה בהם. רוח-קוהלת היתה מקננת בו עוד מבאבו, שלא בהתאם לפרק-חייו הצעיר; עלם סקפטי היה. הפכחות מציצה היתה מחרכי שיריו עוד מנעוריו. תכונה זו בלטה כבר באופן מפורש במחברותיו “ספר הסטירות” ו“מחולות”. אולם לא בהן נשתקפה מהותו, ולא הן בטוי אפיו העשיר. בשעת התחבטותו והתלבטותו בחשוף הויתו, עלול היה לשגות ולחשוב תכונה זו לעיקרית במהותו, אולם ברבות-הזמן נתחוור לו, שהיסוד הבנִיתי שבו מכריע. כבר בסטירותיו נופל לפתע, כבהסח-הדעת, אומר מפליא באויר: “בפלשתינא ראה חורש זיו השכינה”. לכאורה, נראה פסוק זה במשבצת הסטירה כדבר אירוני. אולם מראה זה אינו נותן דמי לרוחו: השכינתי מושך את הלב.

בקראנו את “ספר הסטירות”, “המחולות” ו“בדלוק המנורה”, אנו מתרשמים, שחומר זה לא נחצב מעומק השתין. נדמה שיותר מאשר חויה יש כאן שטפא דזמרא. אכן, עם הקריאה הממושכה, נתקל אתה לפתע בשיר, שהנהו רב-המשמעות, למרות קלותו. ובשובך, מושפע משנוי-הערכה כזה, לשיריו חבריו ששטפו קודם ללא עוצר-גבשושית – נחשף לך גם בהם משהו חשוב, בזכות מרעיו הטובים. –

ה“סטירות” ו“המחולות” שונים לגמרי משיריו הראשונים. בשיריו הראשונים, גישת-המחבר חדורת רטט ומורא ובאחרונים (הסטירות והמחולות) כאילו נתרופף הקולמוס, המוצק נתרכך, הכל קל ומרפרף. בראשונים נבטה ההתבוננות ובסטירות מקצת פוזה של זקנה בגיל-העלומים, במיטב תור-הפריחה. אך, כאמור, אין לשלול את ערך המחברות ההן. השירה שבהן הגויה בעצם על ידי איש-המעלה, והסריה “עתים” טבועה בחותם העצמי של המשורר במפורש. ברם נדמה לפרקים, בשעת הקריאה ב“סטירות” וב“מחולות” שהוחלפה השיטה במקצת אצל שטיינברג. בשיריו הראשונים דוקא הכל בָשל עד להפליא. ובסטירות, למרות שטף-החרוזים מבצבץ פה ושם משהו בוסר. שטף-המבע, שניתך לשטיינברג במחברותיו ההן, הרנין בודאי את הלב על התגברות המשורר על התחבטויותיו; ברם כל השפע הניתך הלזה, אינו בכולו נחלת-נפשו. המוטיב של המות, למשל, שהלך ונשנה הלוך וחזור בכמה עמודים כמתכונת אד"ם הכהן בשעתו, לא היתה בו מבעתת-החדלון בשבילנו. החץ עדיין לא היה שנון, כחציו הקולעים שבתקופת-הבגרות.

שטח-יצירתו של יעקב שטיינברג נחלק איפוא לשלוש תקופות:

א. – תקופה ראשונה: שיריו הראשונים בהוצאת “יבנה”, שבגרות היתה כלולה בהם לכל תכונותיה וסגולותיה, וגם אלו נקודות-בכח שהוצאו לפועל רק בתקופה ג'.

ב. – תקופה שניה: המשך היצירה שלו בכשרון, אולם במשהו סטיה מעצמו, מעיקר הויתו.

ג. – תקופה שלישית: החזרה הגמורה לעצמו, בהתפתחות מכסימלית של כל קוי-סגולתו. בה הגיע לתמצית הרגשה עד לגבול הדיוק המדעי; צרוף-הרגש-וההתבוננות במובן ההרמוניה; השיג את המצוי התנ"כי. הצורה, – לאו דוקא, לא היא שובבה את הנפש. המשורר עלול היה לותר גם על חרוז, נעימה, – העיקר הנהו התוכן, הנאמר, ולו גם בפרוזה יבשה, מוגבלת ומוגדרת. הלחלוחית תהא רועפת ממהות התוכן.


ביחס למהות-אישיותו של שטיינברג, אפשר למצוא בו שתי תקופות ראשיות: א. תקופת-הגלות; ב. תקופת התערותו במולדת. בתקופתו הראשונה היה הוא, כאמור, אדם, לאו דוקא מישראל, שעניני אנוש היו מטרידים אותו, בלא זיקה מיוחדה ליהדות (היהדות של פייגנברג ב“על גבול אוקראינה” רופפה), שבמקרה יוצר הנהו בעברית. בתקופתו השניה: דבריו קורצו כולם מחומר אומתו, מתוך יחס פנימי, כשהוא משורש בעמו ובתרבותו, והסתכלותו בהויה מותנית מהתערותו בהם. הוא נעשה, בתקופה זו, אזרח רענן בעמו, שכל מקרי חייו נוגעים לנפשו, וניכר מכל מעשיו שהנהו קשור עמם בטבורו. הוא אינו שוב חסר-מולדת. נרפא המחץ שבקינת-המולדת בחזון אבישלום, ועקבות הצלקות כבר נמחו; וכחזיון כליל-השלמות, ללא משהו פגם, נראה הוא באותה שעה. כאן, בסופי-הסופות, מצא את עצמו. פה, באדמת-המולדת, נצב לעינינו כחזיון תנ“כי. ואמנם, אף בראשית נביטתו, כשיצירתו היתה עדיין שירה-ש”בכח“, – הורגש בו מצביון זה. ואף בתקופת-הבזבוז שלו, גשום-עצמותו נתגלם תמיד, בתוך שפעת החומר הניתך, ב”שורות" עסיסיות. הספור שלו לא יצא כמעט בשום-פעם מחוץ לתחום התמצית. ובהתלכדותו בחטיבת-הארץ הורגש שנשתרבב באלמנט שלו. הוא והמולדת חד הוא. כמתכונת הארץ העסיסית כמתכונתו: רבוי מראות ושלל גונים-משלים, משובצים במצע קצר מהשתרע. מאז לא יצר שוב פואימות רחבות, כדוגמת “מסע אבישלום”, וב“דלוק המנורה”, אלא קפל שפע חיים, במסגרת של חרוזים, או ברשימה צרה, הקצרה מהתכנס, כי הגיע בתקופה זו לשיא ההישגים: לתמצית תנ"כית. כמובן שהתוכן והמגמה שבשטיינברג רחוקים מרוח התנ“ך, – אך מבחינת אמצעי-הבטוי הם והתנ”ך עשויים מעור אחד. הדברים שיצר בעונת-חיים זו אינם שוב מקריים, תוצאת גורמים חיצוניים, אלא הם גבשישי-חיים שלא יתָכנו בנוסחא אחרינא, מפני צמיחתם מרקע-האזרחות הבלתי מתערער שלהם. כאן נוצרה יציבות שבעל כרחה ללא תזוזה ונדוד. מפליא זה היחס הנפשי, האופף כחשוק רחוקים כקרובים, ברשימותיו ביחוד, והכל מתוך אינטרס לוהט של נוגע בדבר. וראה זה פלא: גבי איש בודד זה, שלכאורה לא יכלל בשום צותא, צפוי הכל כמתוך נגיעה; ושלא במתכוון, מתחוורת איזו חטיבתיות בתגובתו הפנימית, בין בהגותו ב“ירושלים” או בין באיתערותא שלו למראית “שירת ישראל” לרמב“ע, ובין בשפכו את חמתו על ה”יוצאים" ו“דקלים ערופים” וכיוצא בהם. כל אלה, תוצאות היציבות האזרחית, הנטועה כבמסמרים. –

בעל תכונה-בודדה הלזה, איש-המשטמה למופת, בלבו תִנוה, כפי שנתחוור באופן מוחלט, אהבה איתנה למולדת, לירושלים. יש באדם מוזר זה, שנראה באופן חיצוני גוש-קרח, – יש בתוכו איזה גרעין-גביש, מין שמיר חותך, שהוא יסוד מוסד של אישיותו, והוא תכלית קיומו ועיקר-יעודו בשירה: רגש-המולדת שבעין. כאן, בארץ-ישראל, באה כל גדולת-תכונתו לידי גלוי; התכונה הביבלית: הצמצום, התמצית, הסמל-הרמז. השיר שלו הגיע בצמצומו ובמלוא כח-תכנו למדרגה של גרעינות תנ"כית. באופן-הבטוי וגם בתוכן מזכירים הם את שירת גבירול. יש גם מקטרגים לבטוי שלו, הודות להתחבטותו וכבדו. אך עוול רב בקטרוג הלזה. באפיו האמנותי יש משעולי-התעלמות בתוך צוקי-הרים ובעבי-מנהרות, והוא מובלע בסובכי נופי-הטבע. ואחר-כך הוא שוב נגלה ומבצבץ כול מואר בנגהי-שחקים ובזוהר שמימי. –

לשני נושאים התיחס שטיינברג בתחלה בסטירה, – ובהמשך הימים הבאים נעשו לו לחזות-הכל: האשה וארץ-ישראל. נעימה של אירוניה חלחלה בדבריו בטפלו בהם בנעוריו. לאשה התיחס כזקן ורגיל בבחינת “קהלת”, ואחר-כך, בהתבגרו, זנקה האהבה אליו מכל העברים ונעשתה לו לתכלית-התכליות, וארץ-ישראל נעשתה לו בהמשך הימים לפנת-יקרת חיי-חיָתו, שהימנה ניזונית כל אישיותו, והיא הנה האלף והתיו של מות ההויה כולה.

כמובן שגם בהתערותו בצבור בולט הוא ביחידיותו. גם בהבטלו בקהל, טבועה גושפנקתו עליו. כי דוקא הוא בתוך רבוא-רבואות שונים לא יתערב, – כי הוא הנהו אינדיבידואליסטן מלידה, וזה כוחו לאלוהו…


לא השירה בלבד שמשה לשטיינברג אמצעי-בטוי למערכי-לבו. לא פחות הימנה נתגלם בכל שפעת צדדיו בספור. התלבטויותיו ודרכי-הגשוש השונות שלו, נראו עוד יותר באותה השעה מאשר בשיר, בספורו רב-הדיוקנאות והתכנים.

שלושה סוגים בספוריו: א. – הספור הריאליסטי (“בשטנים”, “בת הרב”, “אחרית הרופא” וכו'). ב. – הספור הרומנטי, שפיוט ועלילה מצומדים בו יפה (“בחצר-אצילים”, “על גבול אוקראינה” וכו'). ג. – הספור ההגותי-לירי, תמציתי-עסיסי (“מות הזקנה”, “רביד הפלאים” וכו'). בסוג האחרון, יש מן היסוד האֶסיי שברשימותיו. יש בו מתכונת-החשוּף, המצויה גם בשיחת-חולין שלו, שנתזין הימנה זיקוקין דנורא. –

ב“בשטנים” ניתנה לנו חתיכת-חיים מפרכסת, מגרה את היצרים בשעת הקריאה. כל מלה – אבר מן החי, מפעפעת חיות. כל טפוס קורץ מחומר-חיים מקרטע. כל הסביבה נושמת ומהבילה. בכל – טמפרמנט לוהט. הועמדנו בספור זה לפני שני עולמות זה לעומת זה: “המין החזק” ו“המין החלש”. ומפליא ההפך. “המין החזק” אינו אלא קהל “חלושים”. עולם הזכרים דוקא (מלבד יוסלי) כמוש. ועולם הנקבות מבוצר איתן. בספור זה נתן שטיינברג בטוי חזק לעלומיו, הרבה יותר מאשר בשיריו, ב“ספר הסטירות” וכו'.

ואם בריאַליזם שלו, בתקופתו הראשונה, יש כוחות, הסתכלות חודרת, חטוּב אמיץ, – הרי הענין האמתי בספור השטיינברגי בא עם ההמשך, בשעה שיד המשורר נראתה בו. מצד אחד הפיוט המרנין, “בחצר האצילים”; ומהצד השני העסיסיות ב“רביד הפלאים” ו“מות הזקנה”. באותה שעה נעשה הסמל חשוב ביצירתו, ונהיתה אוירה עילאית. זכורים לנו יפה העמודים האחרונים של הספור הפשוט לכאורה, “בלי יודעים”, – שהנם כולם גבוּש אחד של חויה עמוקה.


ועוד לו כלי-הבעה יחיד ומיוחד (כֶּליו גרידא, שאין כמתכונתו), “הרשימה” – שמבעדה נחשפו כל גנזי הנסתרות שלו, מכמניו החבויים ביותר. –

ברשימותיו בוטאו כל יחסיו להופעות-חיינו, שבעבר ושבהווה; זיקתו לעולמנו, לחיוב ולשלילה. הראוי להיות נערץ, אצל לו מכבודת הפיוט שבנפשו. והראוי לתעוב, – לא חשך חרפות וגדופים שבמחסן המשטמה שלו. הוא הנהו בטבע פּטריוט במובן העילאי, ושני הגלויים של יחסו נבעו מבחינה זו. הוא ידבר מתוך השקפה זו על הגדולות והנצורות שבנו, וגם לא בז לקטנות. אין טפל בעיניו גם לשום נושא פעוט, שנראה הנהו להיות בן-יומו. מתוך זיקתו הנושא מתעלה במילא. גם לא עשה בשום פעם כוונים ליפיה של צורה, ומימיו לא נבנתה יצירתו הימנו, – אלא יפיו היה כלול תמיד בתכנו. לא קדם היופי לתוכן, אלא אגב פליטת החומר, נערם לפתע משטח תפארת לעינים.

רשימותיו של שטיינברג אינן אלא שירה נשגבה. עסיס משומר של נושאים יקרים למיניהם. וצרוף הרמוני, מוסיקלי למלים ולשורות, – אם כי מסות של פּרוזה לפנינו. אין לקרוא אותן, אלא מתוך השראה, או בלוית מוסיקה. רק אז יחשפו בכל עומק משמעותן הנעלה וצליליהן הענוגים. רק שרידי-מספר שרו על שגב ירושלים כשטיינברג, ויחידי-סגולה מעטים הראו על נצחיות העברית במופתים שאין לסתור, כמוהו. מסופקני, אם יש יכולת באיזו לשון שהיא, לעשות נצורות במספר-מלים ולהערות עד תומם את ההגיגים, בצמצום ללא גרעון, עד לקצה הגבולין, כמו שעשה זה שטיינברג ברשימותיו (כדוגמת שופמן בשרטוט הספורי). בבחינת התמצית, ניתן לומר, הגיעה אישיותו בכל הפנות לשיא-השיאים. וזוהי תכונתו המהותית, המצינת אותו אולי ביותר מכל חבריו, והיא המתגלה בתקופתו האחרונה, בכל מקצועות עבודתו: בשיר, בספור ובמסה. אי אפשר להביע דבר יותר בקצור משמביע שטיינברג. בקראנו את דבריו האחרונים, מבצבצת מחשבה: אין לתת יותר משיור זה בלבד. כי ניתנו הענינים בתחומיהם המסויימים, ועם מלות-ההתאם היחידות, כחומט בקלפתו. נראה בעין: עסיס-הנפש שלו שנמזג בתחלה בקלות כנוזלים זכים, החל עכשיו לנטוף כיין משומר, כבד.

* * *

נותן הוא לעתים הערכה על חזיון ספרותי, בשנים-שלשה עמודים. פרקים יש בזה משום קליעת-חץ למטרה; ופרקים זהו דבר כללי-פיוטי, או רושם פריטת-החזיון על מנענעי-נפשו. עכ“פ עצם החזיון הנידון אינו עיקר לעצמו. יותר מחשוף תכונת החזיון, העיקר גלוי-עצמו באמצעותו; לא חשובה כ”כ הערכת החזיון, כהכרח-הפכוי של חביון-המעין. בדבריו אלה מרובה גם הפרדוכסליות, ההשגה המקובלת נרמסת כלאחר יד, אפילו לאו מתוך יחס-זלזול, אלא סתם אינה במציאות בשבילו.

על פיכמן, למשל, הוא אומר, שהנהו “נושא על נקלה את נטל הכשרון”. ההפך מעצמו. הוא דולה את שירתו בשרשיה מתוך הצומת ומתנשם בכבדות. –


מתהלך יעקב שטיינברג בקריתנו, בהכרת ערך עצמותו ובהרגשת-בטול לסביבה, – היא שמחפּה על מערומיה בדרכי-ערמה וחנופה וכשרון ההתחפשות. בודד הוא במועדיו, גם בתוך מרעיו, מפני שכוח-ההסתגלות שלהם מקרבת אותם בכל זה קצת לבריות. מימיו לא היה להוט אחרי פרסום ולא ניחא היתה לו להעשות אהוב ונערץ. המשטמה היתה לו לכור-מצרף, לזקקו מסיגים ופסולת. הקטנות והצמצום מעברים היו תועבת נפשו, כלגבירול בשעתו. העילאות, – אליה חתר תמיד בכל משוטי-נפשו.

תכונות-עמו הזידוניות הרגיזוהו עד מות, – אולם לא קדש כברנר מלחמה נגדן. בתור אָמן עלול היה להתמכר לגמרי לכל מיני נושאים, רחוקים מנפשו, מחמת גרוי יצירתי (לכן כתב שטיינברג גם סתם ציורים ריאליים, שלא היו מותנים מעצם-עצמיות אישיותו). האמן עט לכל ציד, כי ביותר חמד את עצמו כשטרפּו בין שניו. רק דברים סנטימנטליים מאסה נפשו. דברים שברגש, – ניחא, היא הדרגה העילאית ביותר, – אך בחל להשתעשע ברגש, לעשות לו כוונים. הוא מחושל-האופי. ארשת-הפנים נמרצה-מרוכזה, כמעט נזעמה. ועם העיון בשירתו (שירת ה“ערבים”) מתגלים נופים-לוּטים, כמוסים מעמיקים, שעקבותיהם מובילים לאזורים סתומים. שפע מרבה-להכיל נדחק לנגדנו מבעד מפרץ-המלים. ונצורות וסתומות יחשפו לפניך, ואתה לא בלבד תשתאה לחוסן היוצר, אלא גם גאות תלבש, שאתה זכית להיות כלי-הקבול להגות-האימות הלזו. בנת לרעו!

בספר הששי בשיריו “ערבים” (מהדורה ישנה בהוצאת שטיבל) המשורר מצא באַטמוספירה נישאה, שהדברים העמומים ביותר מבהיקים בצלילותם, ללא כל גבשושיות. זולת החשוף של פנות-סתרים לא שערון, אופן-ראיתו קולט את התוך גרידא, ללא קורט קליפה. ההסתכלות מבעד איצטגנינות ה“ערבים”, מבעד ראית-השקט, הנקיה מגבוב אור וחושך, מזוקקת שבעתים. נקודת-הבערה היתה גם באותה שעה: האשה. אולם בנידוננו לא אך זה בלבד: שכל שנאמר בספירה זאת, נתחוור מחדש, אלא שחוּננו החרוזים בסגולות-יקר השתים הללו: א. – בבואת-האהבה בצביון-הדור ותגובתו. ב. – אידיאת-האהבה הנצחית, במושג האפלטוני, ביסוד היציב שלה, הנשקפת כבבואה עולמית מתוך כל הדורות, בנוסחאותיהן השונות שבכל דור ודור.

חידת-האשה, לכל תופעותיה, היתה מניע לחשוּף סגולות-נפשו, כל ימיו. היא היתה גורם לגלוי כל אוצרות-יפיו ועושר רוחו. האהבה היתה חזות-הכל לחייו. בשירתו, במחברותיו הראשונות, היתה רק עוברת כבזק, כמיטיאור. ברם, בספור נתבטאה בכל שפעת כוחותיה ויפעתה. היתה חושנית תמיד, אך לא היתה, לרוב, משוללת הצביון הרומנטי (הספור המופלא “על גבול אוקראינה” קובע מבחינה זו הערכה מיוחדת לעצמו). בדרך כלל, היה שטיינברג מספר אוביקטיבי מיחס לחזיונות ועצמים שתארם, אולם בנגעו בנעימה של האהבה, פסקה ההסתכלות-שבגרידא, והוא נעשה כולו סוביקטיבי. הנושא הֵקר מבעד כל צנורות-נפשו, וכל מיתרי נשמתו המו. יש שהתיצבו לעינינו, בשיריו “ערבים”, סמלים לגורל-אדם ומעלליו; ויש שהיה נתפס כעם צבת רגע-חויה מופלא, שאזלת-יד כל אמן לעקרו משטפו, – ומלת-הקסמים ההגותית של שטיינברג הכריעתהו. המשורר מהלך בודד, עגום, בערבים, בנתיב הדומיה, ושואל אֵי-הדרך, איה? ומתוך נופים לוטים-נוגים בוערים-עשנים, מסתמן פתרון ללב. –

מַה חֶפְצְךָ פֹּה, עוֹבֵר-דֶּרֶךְ,

מַה תִּשְׁאַל לִנְתִיב הַדּוּמִיָה?

– יוֹם תָּמִים, יוֹם-אַהֲבָה עָבַר וְעֵינִי לָעֶרֶב צוֹפִיָּה.


מַה יִתֵּן, מַה יוֹסִיף הָעֶרֶב, מַה תִּרְאֶה בְּהָמִיר כֹּל צְבָעָיו?

– שָׁם אֵשׁ, עֲשַׁן-אוּדִים וָאֵפֶר,

שָׁם פִּתְרוֹן לַלֵּב אֲשֶׁר אָהָב.


זולת רגש, יש הרבה חכמה בשירים “ערבים”. בפיוט-האהבה הלזה אין אף קורטוב בנליות, למרות הנושא הנידוש. הרגש אינו מוּשלה בשוא, אלא מצומד בפתיל-משיוֹ עם חכמה. לכן צביון משלים לשיריו אלה, כדוגמת מכתמים, פתוכים עם רגש עילאי. האמת צריכה להאמר ברור: ב“ערבים” נעכבים אנו על ציורים צרופי-רגש, שבכמותם לא נתקלנו, ושנראים כה חדשים בעינינו, שאין הרהור אף לרגע, שבכיוצא בהם נפגשנו פעם, מה שנדמה לרוב אף בדברים מקוריים. קשה הקריאה בשירים אלה, מפני שהנחקק בזה, בלתי מוּדע מלמפרע. אולם לאחר השנוּן והשלוּש בהם, לאחר ההבהרה, יש לקורא מעונג-החשיפה ומטעם-השותפות עם היוצר. אגף-שירים הלזה “ערבים” בקובץ-שיריו הישן, נראה לנו כאוסף יקר של מיניאטורות עתיקות, כבית-נכאת של שכיות-חמדה בלתי מצויות. –

האין דומה המשורר לקין מורדף ככלב, מצותת ובולש, סופג לתוכו כל מיני אנחות-ההויה, מפסיק את מרוצתו לשעה קלה, על מנת להיטיב לצותת, – וממשיך במרוצתו ביתר תוקף. הירדוף משהו אחריו? מקרטע אילך ואילך וקול-אנקתו לא ישָמע. נחפז ואָץ לדרכו הלאה ללא סטיה וללא פניה מהיעוד שמוּנה לו.

יעקב שטינברג היה תמיד נאמן ליעודו מעין כמוהו, מבלי הסח-דעת כלל מתפקידו העליון, מכוון תדיר למטרתו, ללא הפסק כלל. הוא לא עשה מימיו את קולמוס-הסופרים הפקר, ואת דבריו פלסתר, – ולא בזבז את חילו לשמוש בו בפכים קטנים. ידע את אחריות הפיטן בכל עת שמשו בקודש, סגנון-השגב של כהן-גדול הלם את דבריו. לא הלך לבו שבי אחרי שום פתויים. וכל יצרי-רוחו האיתנים נתגבשו לנקודת-בעֵרה אחת: הפיוט. האם אין הפיוט שיאה של הרוח האנושית, פסגת גלוייה; ועוד למעלה מזה: המניע הנצחי והעיקרי לכל מעללי האדם, הגדולים והקטנים? שום נחשול-חיים עז ושום מערבולת-מפלגות אינם עלולים לסחפו לפיטן מבסיס-החרות שלו, כי כשרטון ננעץ הוא בעולם-החזון והשירה, שאין להסיעו הימנו בכל הכוחות.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות