רקע
שלום שטריט
דָּוִד שִׁמְעוֹנוֹבִיץ

שיריו הראשונים של שמעונוביץ, לא הורגשו בהם סימני-בוסר וטעם קהות, בין בבחינת התוכן והצורה. התוכן רוה-סקפטיות והצורה ישנה נושנה, טפלה לגבי עיקר התוכן:

"שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת;

אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהּ"

 

(תרס"ב)    🔗

האין השם, דוד שמעונוביץ, מקום-מחבא לרוח משורר מפורסם? האין כאן פסיבדונים? אולם עם ההשנוּת של השם הזה והפרסום המתמיד של עוד כמה שירים, נתברר שחזון-פיוט חדש לפנינו, מין תקליט-הויה מיוחד במינו.

מהו איפוא התבלין, ששמעונוביץ שת נוספות לשירתנו? – גונו המיוחד כמעט מובלע בנעימה: מימיו לא מתח קו מתחתו, לא הטעימהו ולא הדגישהו. שיריו המשובחים נקיים מכל כווני-חן וגנדרנות, שירתו בכלל לא ידעה התחבטות הילדות. הוא נכנס להיכל-השירה, כאמור, בוגר ומחושל. צעדיו נכונו ישר לקצות-ההישגים, שכבשה השירה באותה שעה. אחר ששה שירים, בערך, כבר העניק את ה“אחרון” הקלסי שלו, וביחד עמו את ה“קוף” (מבחינת הבטוי: פסגה, שלא נשאר לו כמעט חלל ריק, להאביר יותר כנף –) בולט היה מיד, שמשורר זה, למרות אופיו המחושל, נוסס בלבבו כאב. הטרגדיה של ה“אחרון” ויתמות ה“קוף”, בצורה פשוטה ואיומה כזו, עלול לבטא רק האיש שלבו עליו דוי. שני השירים האחרונים, המוקדשים לי. ח. ב. העידו שגם לגבי שמעונוביץ כלברנר, מהות היצירה וקוטבה, הוא ה“אנושי”. משורר מסוג כזה, בת-שירתו אינה משמשת לו שעשוע, אלא כל עיקרו: התוכן, לבלי כחל ופרכוס. וזה חותמם של שיריו הטפוסיים: תוכן עמוק ופשטות קלסית.


חדירה עמוקה מלפני ולפנים מהותו, מבעד לרובדי-נפשו, תחשוף לנו את החשמלה של אישיותו, שהימנה אור ונוגה ליצירתו כולה. שירתנו החדשה, עם ביאליק בראשה, הנחתה לאור עמוד-האש של חזון-המולדת המתחדשת, ברם לשמעונוביץ היה זה, מבעודו באבּוֹ, ממשות שלו (לא חזון גרידא), עצם המציאות. בהיותו עלם בן כ“ג, סטודנט, עלה הוא כבלו”יי לארץ, עבד, נטר כרמים. עם א.ד. גורדון התחיל לחשל במעשה את דת-העבודה (זכורני: אחד הערבים הפלאיים בגבעת עין-גנים, במעמד אד“ג ומרעיו הפועלים, ניתך פתאום מפי ברנר נאום-קלוסין מלא רטט הערצה ואהבה ל”משורר האמת דוד שמעונוביץ", – כשהעלם הפועל שמעונוביץ נחבא לאחוריו מבויש ונכלם). ואם גם הוא כברנר, הופנה מטעם ההשגחה העליונה מעבודת-הידים ליצירת-הרוח, – הרי הוטבעה המולדת באופן ממשי בנפשו, יותר מבחבריו כולם, וממשות זו הוּצקה באותיות כמו בדפוסי-חיים מוחשיים. ונעשה נס מתוך סגולת-האהבה, שחומר היולי כמעט, חומר חי ורופס, נתגבש באידיליות שלו להוי שלא בעתּוֹ, הודות לדבק-הפיוט הכל יכול. וחזון-הנפש קם ויהי לחטיבת-ישות מפרכסת.

ללא הקדמות יתרות, בצורת שירי-ציון, עלה שמעונוביץ בפשטות השכיחה שלו כחלוץ רגיל למולדת, לקוממה משוממותה. “שנה זו של עבודתי בארץ, נחקקה בלבי לעולם. ועד היום ניזון אני מרשמי שנקלטו בי אז”, מעיד המשורר על עצמו, לתומו, לאחר כ“ז שנים. ברכת-היצירה של אותה שנה התפשטה למרחקים. מלבד שריח התערות-שרשיו נדף לכל העברים, הרי נתמלאו רהטי-עורקיו דמים, וחוסן טבעו בא אז לגילוי בשירו “ספינקסים”. באותה שנת תרס”ט-תר“ע ניתך זרם-היצירה שלו בשפע לכל האפסיים. אקלים-הארץ התחיל לבצבץ מבעד טורי-שירתו, איזה אושר חשאי היה מתרונן בכל אבריו (הגם שלא נדם באזניו “לעגו של האפס הגדול”.) נושאי שירתו כאילו נתחוורו, משפעת האורה שרעפו שמי המולדת, ובטויו נעשה מסוים ומוגדר (ראו את שירו הקלסי: “ממעל לאוקינוס מתבצרות גיסות עבים”). דכדוך-הנפש שלו הלך ונמוג, ברם ללא טשטוש אופיו הרציני. כי צהלת-המולדת לא החרישה בו את מאוייו האנושיים. לאידיאליו לא התכחש. גם בעבדו בפרדסי פתח-תקוה ובהתעלסו באהבים ב”שומירה" הרחובותית עם בנות בועז, לא שר הוא “לאלה, שנהלם אלם על מימי-מנוחות ונאות דשא דשן”, כי לבו היה לאנשים, “שיחד עם צחוקם התפרץ גם צחוקו, עת נגלה לפתע התהום לעינים” (השיר “לא שרתי לאלה” נכתב ב“עין-גנים” הפועלית, אי-קסמים בודד לעבודה עברית באותו זמן). ברם, עוז-נפש וחישול-רוח הגיעו לו באותה שנה בשפע מיד המולדת הלוהטת שהבשילה בו את ניצניו החבויים, – וכתוצאה מזה השתרע לפנינו לפתע פתאום שדה-תנובה מרהיב-עינים, מרחביה, כריים, כריים של יבול דשן וגדוש.

עוֹד טֹוָה בִּי הַשְּׁקִיעָה קוּרֶיהָ הַחֲרִישִׁים, אַךְ נָתְנוּ כְּבָר אֶת קוֹלָן סוּפוֹתַי הַחֲבוּיוֹת .

המאוויים החשאיים הובלעו כבר בקול הסופות שנתחוללו בכוח. מעתה בא איזה חוסן פנימי לבליטה יתרה שהניעהו והמריצהו לנוע ולבקש את אחיו (במובנו של טשרניחובסקי) האלמנטים הפראים, ברחבי ההוויה. שיר כ“ישימון” (שבא אמנם אח"כ) עם נשימתו החמה ותקפו השמשוני, הנהו בלי ספק בטוי של מהות המדבר ואופי המשורר. ושירו “ספינקסים”, ויתר שיריו העזים מסוג זה, יעידו שהוא עצמו הנהו מין חית-יער, שלא הוכרעה במלחמת-החיים:

לַיְּעָרִים הַיְשִׁישִׁים אִנָּזֵר, לַיְעָרִים

הַפְּרָאִים,

אִסָּפַח לַזְּאֵבִים הַתּוֹעִים עֲדָרִים עֲדָרִים;

וּכְמוֹהֶם אֲיַלֵּל בַּלֵּילוֹת בְּלִי סַהַר

וְכוֹכָב,

וּכְמוֹהֶם יָגֵעַ וְאֻמְלָל דֹּם אֶבְכֶּה לַבְּקָרִים.

משורר מסוג זה, לא יקרס תחת נטל היסורים. הכאב שמש לו, בעצם, רק כּוּר-היתוך, שיעצם ויחזק, כדי שיוכל לספר מתון-מתון, מתוך הומור טוב, למרות הדוי הכוסס, דוקא אידיליות בחרוזים רחבים, שמפעפע בהן לשד חיים של שבט-העובדים, הגרמי, בארץ-האבות.


והמשורר טולטל שוב לארצות-הגולה, לתכלית הכשרתו בשביל המולדת. לזמן קצר יצא, – ובעטיה של המלחמה העולמית נשאר שם עשר שנים. נדד, ערך “גלות”, ספג לתוכו הרפתקאות המלחמה ופורעניות ה“גלויות” השונות שנתערערו, על ידי פוגרומים ושנויי-משטר שונים (הד התקופה האיומה הלזו גוּבש בספרו, “ממדבר למדבר”, בחרוזים טרופים ושסועים, שותתי-דם, שקורצו מעצם ימות האנדרלמוסיא ההם). לא היו אלה שנות נחת ומרגוע. עונת-היגונים הלזו, נצררה כהלכה בדפי שירתו שבתקופה זו. לדוגמא נביא ציוּן מרוכז שלו, משנת תרע"ט, שבו שם המשורר את דמעותינו בנאד להיות:

נִשֵּׂאתִי מִמַּעַל לֶעָבִים, מְכֻשָּׁף מֵחִידַת הַמְּרוֹמִים:

בְּמִדְבַּר שָׁמַיִם אֵין גְּבוּל לוֹ, חִפַּשְּׂתִּי מְקוֹר כָּל הַמְּקוֹרוֹת;

וּפִתְאֹם כְּחֵץ חָלַף לִבִּי הֵד קוֹלוֹת גַּלְמוּדִים, יְתוֹמִים

וּמִסְפֵּד מִתְאַפֵּק, מְמֻשָּׁךְ, בּוֹ עֶלְבּוֹן וּכְאֵב אַלְפֵי דוֹרוֹת.


וּכְצִפּוֹר שֶׁחֵץ חָלַף כְּבֵדָהּ, טֻלְטַלְתִּי

בְאוֹן לָאֲדָמָה,

וַתִּטְבּוֹל אֶבְרָתִי הַשְּׁסוּעָה בְּדַם הַקָּרְבָּנוֹת

הַנְּקִיִּים;

לְחַבְּקָם, חָפַצְתִּי, לְנַּשְּׁקָם, לִבְכּוֹת עַל פִּצְעֵיהֶם בִּדְמָמָה:

“הָה, דָּמִי לֹא נִגַּר עִם דִּמְכֶם, הָהּ, סִלְחוּ לִי, אַחִים עֲנִיִּים”…


אַךְ חֻנַּק קוֹל בִּכְיִי בִלְבָבִי. בְּלִי נִיד שָׁכְבוּ דֹם הַהֲרוּגִים,

עֵינֵיהֶם הַקְּפוּאוֹת הִבִּיטוּ בִּתְמִיהָה

לַשְׁחָקִים הָרָמִים,

וַתִּקְפָּא הַדִּמְעָה בְעֵינִי מִקֹּר חִידַת פְּנֵיהֶם הַנּוּגִים,

רַק פִּרְכְּסָה חֶרֶשׁ אֶבְרָתִּי, הַשְׁבוּרָה

לְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים.

האין שיר זה מתאים, גם כיום, לפרשת שבוענו? לו דומיה תהלה, כי כל תוספת פירוש תהא ממעטת דמותו. בכלל, שיקוף ההויה ומלואה ורחשי חייה, מבעד אבן-הברקת שלו, הומשך תמיד במרץ מצד המשורר, בכוח היעוד העילאי. ובקראנו את החרוזים של הימים ההם, הננו נקלעים, למרות השלוה המדומה שבהם, מהלך-רוח אחד למשנהו. ממסגרות-היאוש הצובתות, אנו נמלטים עם המשורר לחיק הטבע, וגם שם לא יוּנח. מבליחה האהבה, מנצנצה ושוקעה. ושוב נפקיר עצמנו לטבע, להיות נלפפים בזרועות-הנצח האמיצות שלו. סוף סוף לו העוז והנצח.

שמעונוביץ נצל הרבה מוטיבים, המשמשים חומר לשירה: האנוש, הטבע, האהבה, המולדת וכו'. לא נעשה חנופה ולא נעלים בשעת-ההערכה על שיריו הבלתי-טיפוסיים לעצמיותו, שהנם טובים כשלעצמם, אך חסרים הם את חותמו האישי. ברם, לעומתם השירים המעולים, עשרות, עשרות, אשר נחתמו בטבעת-מלכותו המיוחדת, שאילו גם לא הצהיר שמו מתחתם, פינו יקבנו בשם, על-פי סוד גושפנקתו. המה, הגושים הקצרים, המלאים כרמון רזי-רזין, שיוחרדו בקושי מרבצם.

מהי איצטגנינות מופלאת זו, שמבעדה נראו לשמעונוביץ היקום וצבאיו, כה מיוחדים במינם:

וַיִּצְנַח הָרֹאשׁ עַל הֶחָזֶה, וַיְהִי

הַכֹּל עֲטוּף קֶסֶם וַעֲלָטָה נִשְׂגָּבָה

וּבְתוֹךְ הָעֲלָטָה הִתְלַקְּחָה שַׁלְהָבָה,

אַף רַעַם אֵיתָנִים הִתְגַּלְגֵּל בַּדְּמִי.

עלם בן י"ח היה שמעונוביץ בשעת הגדרתו את סמל אופיו, בבהירות כה מוחלטת.


רווחה היתה לנפש המשורר, בדוחק הימים ההם, כשהזהירה שוב המולדת לעיניו, לא בחזון אלא בהקיץ, לאור נגוהות-הממשות, כפי שראה וחי אותה בעין. רבים היו השירים אצלו, שטבועים היו בצביון המולדת. ברם, ארץ-ישראל המתהוה בצבעים מוחשיים, חתיכת-החיים החדשה, – ניתנה לנו לראשונה, באידיליות “ביער בחדרה”, וב“מלחמת יהודה והגליל”. כגל שמחה עבר בלב כל הקוראים, מכל הסוגים, להופעת זו מגלת-ההוי, בבואת מציאות-הויתנו החדשה. לא היה איש בתוכנו זולתו, שיהא סופג כמהו את החיים המתרקמים בעצם זרמת מרוצתם. רק אהבה לבלי-מצרים למסכת החיים הללו, עלולה היתה לעצב מפרורי-פרורים אפופיאה נאדרה, כספר האידיליות שלו. לכאורה כל פרק הנהו חטיבה לעצמו, אולם בהתלכדם ביחד, נעשה הספר לבעל שרות עילאי, לנוער-הדור כ“הרמן ודורותיאה” לגתה. רוח-הבניה מתנוסס בכל מלה. רוח-עגמה, מנת-גורלו של כל אידיליקן למופת, היתה חופפת בכל ההויה, אך ההומור, טוב-העין, היה מחפּה בחנינה על כל בקיעיה. כליון-הנפש ללא-רויה, כלול היה גם באידיליות, שלידתן היתה כבר בקדושת הארץ (כגון: “יובל העגלונים”, “בדרך”, “היורה”, “לקט”) ללא דיסטאנס הנכר. לא תמוה שספר-האידיליות מוקדש גם הוא לזכר יוסף חיים ברנר, כי גם זה אינו רק ספר-אמנות להתפאר, אלא נובטת מבלי משים, ממעל לאמנותו, מגמה תחייתית-אנושית. יש בזה מתגובת המשורר ושיתוף נפשו ליצירת חיי-חברה כשרים, צודקים ועילאיים. לכאורה תמוה: איזה חומר איוה לו שמעונוביץ לתיכון האידיליה, שהרי רוב הטפוסים שלו אנשי-סבל, בעלי-חלומות, – האלה יסכנו בתור נושאים לשירת השלוה והבטחון? אכן, אינסטינקט המשורר אינו מאַכזב בשום פנים. ארץ-ישראל שחזה שמעונוביץ באידיליותיו נאצלה היא, ספירת הנפשות ענוגה, אם כי, למראית עין, אנשיה אינם גבורים, בלתי מעורים לכאורה, – אולם דרוכים הם כמיתר, להערות נפשם, לרגע-מצוא, עד היסוד. נסוכי חזון, נחויים הם, לגישום היעוד הלאומי, ויד הבליה לא תחול בהם. ספר-האידיליות הנהו הימנון לחזון-המולדת: שירת החלוציות, בכל גלגוליה, בכללה גם הבלו“יית ויתר הסוגים, החל מ”בדרך" עד ל“מצבה”, עד לקץ ההתגלמות לגרגיר-עפר שבמולדת. רקמת-העדנים הלזו, הארוגה רטט-נפשות ואטון-נשמות, מזכירה משום-מה את ה“גשר-של-ניר”, שדרכו יעברו גאולים, לפי האגדה. הכשלון צפוי לאלה, שישתמשו דוקא ב“גשר-של-ברזל”, למרות תקפו המדומה.

אמנם, מן הראוי היה להעביר בזה לעינים את כל הטוב והחמדה שנאצרו בספר האידיליות, לעמוד על מכמני החיים הגנוזים בו, על ההחלטיות של יפה-הנוף ועל הטפוסים המענינים השונים למיניהם, – אולם מצע הרשימה יקצר מהכילם. ברם נהיר מעל לכל ספקות: מולדת נעטרת-טרשים היא ארצנו, אדמת-הנצחים האחת שלנו, שתחת כנפיה נחסה לעד.


מגע המשורר עם המולדת מחדש, הפרה שוב את בת-שירתו למכביר. כששב שמעונוביץ, לאחר נדודי-נכר מיגעים, בשנת תרפ“א, לארץ, ניתך שוב אשד-יצירתו, בשפעת-גלוייו, באינטנסיביות בלתי שכיחה. ספרי-שירה שלמים (ספר-האידיליות ברובו המכריע ו“ממדבר למדבר”), פואימותיו הגדולות, שירים ליריים מרובים ותרגום קלסיקנים, נוצרו בתקופה קצרה של שלש שנים. ובסוף עונת השפע הזו, בגמר שלש השנים, בתשרי תרפ”ד, עמד המשורר, בשפתים דבקות מצמא בלתי נשבר, כ“אל צָיון לוהט”, והיה מנקר ומחטט בצפרניו בחזה הסלע: “עלי עלי, בארי! באר, באר, עלי נא!”

איזה צמאון לוהט היה מכלה את שארו, והוא שמע את המית המעין הטמיר, צלצול נוזלי-בדולח, אך כפשע בינו ובין הפלא, ובאמצע: סלע.

וְהַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לְרֹֹאשִׁי לוֹהֵט בְּלַהַט

בֶּלַע,

חֲזֵה הָאֶבֶן אֲנַקֵּר וְנַפְשִׁי יוֹדְעָה בִּיגוֹנָהּ,

אִם גַּם לַבְּאֵר אַגִּיעַ, לַבְּאֵר בִּמְעֵי הַסֶּלַע –

יֶאֱדַם אֶגְלָהּ הָרִאשׁוֹן מִטִּפַּת דָּמִי

אַחֲרוֹנָה…

ברם, היה ודאי שלא “יאדם אגלה הראשון מטפת דמו האחרונה”, כפי שהיסס המשורר מתוך מסירות-נפש ותוגת-לב מחרידה (עוד מפסיעתו הראשונה, דובר בהחלט על “לבנת תכריכי המתים”, ולא נמנעו מהווצר ברבות הימים כרכי-יצירה שוקקים ועוברים על גדותיהם). ברי היה לנו שזינוק-יצירתו לא יתמהמה לבוא, הודות לטבע מקורו הברוך. ואמנם לא לשוא היה בטחוננו בו. המעין החל לפכות שנית, פעמים “בחשאי” ופעמים בשטף שוט סטירה. על כל פנים זרמת-הרוח שבה לעצמתה. ולא עוד אלא ניתן לומר ללא גוזמא: יצירתו הגדולה האחרונה “מצבה”, – היא גם שיא-פעולתו עד היום. התפתחות שירתו, שנראתה באידיליה רבתי זו, מסמנת אישיות איתנה, העולה משלב לשלב עד לקצה סולמה. מעין תמצית רוח יצירתו ניתנה לנו ב“מצבה”, שכל יסודות נפשו האופיניים כלולים בה: ההומור והתוגה ותגבורת החיוב על השלילה. גורל כתריאל צוה לנו לכולנו שארצנו תדושן מלשד-חיינו, עד להתלכדותנו זה בזו לרקע-הויה אחד. מדומנו, שנוסח-האידיליה מתאים לתכונת שמעונוביץ בכלל, – הואיל והוא נראה מתון, אידילי, שָלֵו; האם אינה מוצנעת המית-תהום גם באוקטבה המוטעמה המוגבהה, של קולו תמיד?

אפס קצהו של המשורר הָראינו ברשימה קטועה זו. כדי שנוכל להקיף את אישיותו במלוא רבגוניותה, זקוקים אנו עוד לכמה כרכים מיצירתו, המפוזרים עדיין בעתונות ובקבצים, המכריעים בכמותם את החומר המקובץ. לא נערכו כלל הפואימות הגדולות, המַתנות לכתחילה גישה מיוחדת לעצמן, וכתבי-הפרוזה שלו, המיחדים מקום לעצמם. וגם עצם ההערכה כולה ניתנה בזה רק ברמזים ולשיעורין, בהתאם לתחום המצומצם של רשימה. אך אחת ברור למעריך ללא צל ספק: צריחים כמתכונת “מצבה” יתנוססו בעתיד הקרוב על טירות-התפארה של שמעונוביץ.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות