רקע
שלום שטריט
אַבְרָהָם גּוֹלְדְפַדֶן

(שלושים שנה לפטירתו)


יש משוררים שהם כשלעצמם, עם בדיקת כשרונותיהם לאור “המדע”, פגומים, אולם גדולתם מתחוורת רק בהשתקף בבואתם בנפש האומה, אך מלפני האומה, במובן הערכתי, משפטם יֵצא. גולדפדן כשלעצמו, בהמדדו בקנה-מדה אמנותי גרידא, לא נמצא בו מתום. אולם בהתגנב לאזננו, בהסח-הדעת, משהי-נעימה משלו, אף עתה, שלש עשרות שנים לאחר פטירתו, – תתפעם לפתע רוחנו. יכולים אנו להיות אסטניסים כאות-נפשנו, לא נמָלט מרטט-חשאים העובר בנו למשמע הנעימה הזאת.

בתחילתו נתן לנו קובץ עברי צנום: “ציצים ופרחים”. ובאמנה היה זה צרור-פרחים דל, כי מה ערכו של פיוט זה, לכאורה, בתקופת מיכ“ל ויל”ג? מה חשיבותם היתרה של שיריו ההיסטוריים בהשואה ל“שלמה וקהלת” ול“דוד וברזילי”? אך לאחר זמן, בהמשך השנים, בראותנו את פרכוס-הנשמה של העם לצלילי-קולו, ונתחוור לנו שהוא סמל העממיות, שלא בדה אף הגה קל מלבו שכל מעשי-ידיו והגות-רוחו נוקרו מלב העם. הכל כאשר לכל, משלו ניתן לו. כמנדלי-מוכר-ספרים בשעתו הוסע גם גולדפדן מעברית ליהודית-אשכנזית מפאת מניעים אמנותיים פנימיים ולתכלית סיפוק צרכי ההמונים. אולם הוא לא שב כמנדלי באחרית-ימיו לעברית, כי מה שהיה יתרון לגבי הספור האֶפי המנדלאי בעברית הסלעית, לא התאים עדיין באותה שעה לדרמה, שהדבור היה לה מושכל ראשון. העממיות היא היתה, מבחינת היעוד, מנת-חלקו של גולדפדן, לגורלו זה התמכר והשתעבד, והיה זה לנפשו כדבש למָתוק.

יש חזיונות ספרותיים, שהחוק התולדתי כמעט דולג עליהם, אולם העם כורת עמם ברית ממעל ומעבר לחוקי-האמנות המקובלים. מועטים הם, בערך, הדפים המוקדשים להם בתולדות-הספרות, אולם בלב-העם תופסים הם מקום רחב. מטעם הבקורת וכללי-היופי שלה בטולם מרובה, אולם רבה מזה היא התפעלות העם מהם.

גולדפדן לא יכול למצוא סיפוק בקבצו “ציצים ופרחים”, לא מחמת צנימותו בלבד, אלא מפאת ספרותיותו. הוא ראה את תעודתו בהשפעתו על ההמונים באורח בלתי-אמצעי. להעניק במלוא שפעת כוחותיו היה עם רוחו. ברם לא מבעד צנור הספר, אלא דרך עלילות-חיים ומעשי-הַוָי. ועוד בנערותו, בעודו בעירו קונסטנטין-ישן, היו מושמים פזמוניו בפי הנערות, והיו מושרים על ידי כל שוליות-העיירה בשעת עבודתם, – שהיו נופלים להם כפתק מהרקיע (בעילום שם המחבר) ולא שאבום מתוך ספר. כי זה טבעו מאז: לא להציע חומר-קריאה אלא מראות וקולות, שרק בהתגלמם במחזות היו שובים את הלב, ובקריאה גרידא נפסד ערכם. מסתבר שהיה גולדפדן שונה לחלוטין מחבריו. אמנם, באביב-חייו היה נמצא בסוד חכמים וסופרים ומתחמם היה לאורם. א. ב. גוטלובר היה מורו הראשון, וכמתכנתו ובנוסחו גם חבּר בנעוריו את שיריו האידיים. (היה זה בתחילת התקופה, שהוילון בין עברית לאידיש החל להתרומם במקצת) ובבתי-המדרש לרבנים בז’יטומיר יצק מים על ידיהם של חז"ס, צוייפל ויעקב איכנבוים (ומאידך-גיסא הובלטו כבר מעשי-הקונדס שלו, בבדחנות ובמעשי-מוקיונות באותו בית-מדרש) והתרועע עם שלמה מנדלקרן, שראה בו מתחרה מסוכן בפיוט. אכן נעקר בכוח מאוירת בית-המדרש לרבנים ומצֶוֶת הסופרים והלך לנוע אל ההמונים, כי רק בתוכם יכירהו מקומו. נעשה חפשי מחרצובות, פרוק-עול – ובתוכם יתערב. עמם יחד יפזם ויפזז כחד מן חבריא, ונדמה היה שכולם יחד ניזונים מכרי אחד. חמד להיות מגושם בחייו, כאילו מתחרה היה בגסות האוכלוסין. כי סגולתו האמתית היתה, כאמור, העממיות. הסנטימנטליות וההומור, תכונות עממיות גם הן, היו מֵתותיו. לאופי יצירתו כולה, גם בטפלו בנושאים היסטוריים כמאפּו, היה רקע עממי. המחבר תלמיד-החכם לא רחף ממעל ליצירה, מלבר, אלא כל החומר מסתנן היה מבעד הפריזמה של העם. נשמת העם היתה חופפת עליו. לכך זכה גולדפדן להיות בין המבשרים את בשורת-הגאולה לעם שבעצם הֵקֵרה מעצמה, ממעינות נפשו. הוא היה מעין המוציא מכוח לפועל את הרגשות הכמוסים בלב העם. שהרי לא הליטוש הספרותי היה עיקרה של יצירתו (כאמור, חומר-הקריאה לא היה משובח כשלעצמו) אלא המית הנפש, געגועיו הלוהטים של העם הופלטו כחומר חי, כלבות-אש בדרמותיו. הוא נעשה רק כָּרוֹז למאויי-האומה ולמשאלות נפשה (“בר-כוכבא” “שולמית” “עקדת יצחק”. זכרו את המערכה האחרונה ב“ימות המשיח”, איזה ציור-הוי אידיאלי ומלבב של חיי עבודה ויצירה במושבה בארץ-ישראל!). הוא היא גם פּה לתַנות צרותיה, ועם זה ידע לתבל אותן במלתא-דבדיחתא, שהיתה קרן-נוֹגה במאפלית-המציאות. ובמקום שקצרה יד הדיבור, השלימו ההמיה והנעימה.

לאחר שראינו את אילן-יצירתו העומס משא פירות למכביר, נוכחנו בפוריות ה“ציצים”, שלא היו עקָרים כל עיקר; הראינו שהם היו הנבטים שהשתלשלה מהם אחר-כך פעולתו הענפה, ושגלומה היתה בהם כבר עצמיותו על כל תכונותיה המיוחדות. אמנם לא עלול היה לפי מזג-אישיותו הנלהב להצטמצם בבטוי השירי-אמנותי מסוג “ציצים ופרחים”, – אולם ספרו העברי הצנום הלזה, ששמש תכנית לפעולתו, כלל בתוכו ראשי-פרקים של יצירתו כולה ופרשת-עבודתו המפורטת בעתיד.

מלבד הפתיחה-ההקדשה בצורת סוניטה לאביו, מכיל הקובץ שמונה שירים. מחציתו האחת: מוטיבים היסטוריים, תכניים ומדרשיים; ומחציתו השניה: שירים ריאליים-ליריים, הם שני הצירים שעליהם סובבה יצירתו בכלל. היתה לו לגולדפדן זיקה עמוקה לעבר הקדום (בתקופתו השניה, הדרמטית, בתערובת גון מגמתי של חבת-ציון) ביחד עם חוש חד לחיי המציאות הווים. אין לומר שב“ציצים ופרחים” יצא גולדפדן כבר ממצב ההתחבטות והגישוש, אולם עולמו עמד בזה מפולש לגמרי לפנינו מכל עבריו. נמתחו בקובץ זה שרטוטי-האופי למסכת יצירתו לכל רחבי אפקיה. וזהו שנאמר: “אף במעלליו יתנכר נער”, וגם כשהזקין גולדפדן לא סר מעליהם. בתקופת-הנוער שלו שר על “אדם לעת ערב”, על “יוסף בבית הסהר”, “נקדימון בן גוריון” ו“בת שבע”, – ובשנות העמידה טיפל בנשימה יותר רחבה ב“עקדת יצחק”, “שולמית” ו“בר-כוכבא”. ב“ציצים ופרחים” יש כבר שירים על הָוָי-תקופתו: “קנוּ, קנוּ”, “הכסף”, שבדומיהם שורבבו בחזיונותיו הריאליסטיים המאוחרים: “המכשפה”, “הסבתא ונכדתה”, ו“שני קוני-למל”. אין במאוחר אלא זה שהיה כלול בחומר המוקדם, הואיל והפרי היה שפון בעבי-גרעינו. ניתן לומר איפוא בודאות, שאף-כי המחברת “ציצים ופרחים” לא בלטה בשעתה, בתקופת מיכ“ל ויל”ג, בקרית-הספר שלנו, הרי עם-זה (מלבד כובד-המשקל שהתוסף לה בזכות האישיות הבוגרה של גולדפדן) יש עוד לכמה שורות-שירות בתוכה יחוס-עצמן, המבהיקות עוד לעינינו כהיום בזיו-מראיהן ובחוסן-נפשן וקובעות לעצמן ברכת-תמיד. למשל, הפואימה “בת-שבע” היא פנינה ועמדה בטעמה גם לימינו, מפאת סגולת-הבִּכור של גולדפדן שבאה כבר בה לגלוי בכל יפעתה. הנעימה העממית הקלה, שכולה רון, – משעשעת את נפשנו עוד כהיום מהחל ועד כלה. לא לחנם הבליט המשורר יעקב איכנבוים את יתרונו של שיר גולדפדן על “בת שבע” של מנדלקרן (שני החברים תלמידי בית-המדרש לרבנים, התחרו בבחירת הנושא הזה ובעיבודו): “בקראנו איזה שיר, עלינו להבחין, מה יש בו מטהרת הרגש ומתמימות הפיוט ומה מחדודי המחשבה ומהתחכמות מלאכותית” (על פי זכרונותיו של זילברבוש). רגש טהור וצרוף הוצק בחרוזי השיר “חיי אדם”. כבר בדמי ימיו כמו בשנות הבגרות שלו ידע גולדפדן לזעזע את נפש האדם ולהעמידנו נבוכים ונפעמים בפני משחק-הגורל העושה בלהטיו, בבחינת “תשב ותתפַּלָא בנו”. כחתול בעכבר השדוד

* * *

מַה מַּר לַגֶּבֶר / לָשֵׂאת הַשֶּׁבֶר

עַד בֹּא לַקֶּבֶר / מִיוֹֹם הִוָּלֶד:

יָמִים וּרְגָעִים / הוּא עָתִיד לִפְצָעִים

אֵין קֵץ לַנְּגָעִים / יִשְׂבַּע בֶּחָלֶד.


ואם אמנם לא הביע גולדפדן בהמשך הימים את תוכן-לבו בעברית; ואם כי חזה לנו את חזיונותיו בשפת הגלות ומפעל העתיד שלו, התיאטרון, יצר באידיש, – הרי עשה זאת מתוך מסבות ותנאים תקופתיים ומתוך מניע חנוכי עממי, ללא התחשבות כלל בגרם הלשון. בעיקר, תוכן-יצירתו הרי נגרם ונדחף גם באותה שעה מרוחה של תרבותנו המקורית, באשר תמך תמיד את יתדותיו בנושאים קדומים, תנכיים ומדרשיים, וגם חכמת החיים שלו שאב ממשלי-הקדומים העבריים, ונאמנה עלינו גם אז אמרתו מנוער:


בְּרִיתוֹ עִם שְׂפָתֵנוּ לִבִּי לֹא יֶפֶר,

הֲלֹא הִיא הוֹרָתִי, אֹמַנְתִּי עַל בֶּרֶךְ.


“ציצים ופרחים” עם כל נועם ריחם לא יכלו לספק את רוחו של המשורר, כי כל נצן שאף לצמיחה, גידול והתבגרות, באשר גולדפדן היה הרה-תנובה, – ואמנם בעתם הבשילו פירותיו ואשכולותיו גמלו, והעם ניזון בפה מלא מברכת-רוחו. ברם, גולדפדן עצמו לא ידע שבעה. רעבונו לא נשבר וצמאונו לא רווה. רעב נדד מארץ לארץ והעניק מברכת תנובתו לכל מצוק ומר-נפש ביד נדיבה, אך תאותו הוא לא נמלאה. הוא רֵעה למשפחת הנודדים: לינצקי, וֶלוְלי זברז’ר, ראובן אשר ברודס ונפתלי הירץ אימבר, – ולא מצא מנוח לנפשו. האם לא יהלמו לאופיו מאין כמוהם, החרוזים הבאים הטרופים-לוהטים, משירו המופלא הנ"ל “חיי האדם”, האין הם קולעים ומכוונים ישר לגוף אישיותו, מעין אבטופורטרט? –:

תַּאֲוָה צָרֶבֶת / עָלָיו אוֹרֶבֶת

תַּרְבֶּה שַׁלְהֶבֶת / עַל מוֹקְדֵי עֲצָמָיו:


כֹּה תָּמִיד בּוֹעֵרָה / לֹא תִכְבֶּה מְהֵרָה

וְעַל הַבְּעִֵרָה / יִבְכֶּה כָּּל יָמָיו.

תרצ"ח


 

דרור    🔗

(תוספת נושנה)

ראיתי דרור מבקיע לו דרכו בחלל אויר ארצנו, – ונזכר לי האיש, שדרור היה גם הוא לעמו, דרור מבשר אביב, פדות וישע.

וראה זה פלא: בבואך לתַכַן נפש זו, יתָכן שלא תשוה ספריו לנגד עיניך. אדרבא, לא רק יתכן, אלא כמעט תנאי הכרחי הדבר, שבבואך להעריך אדם זה, יעלמו ספריו מעיניך. אולם פיסת-שמים כחולה כי תתגָל וציץ צפור נעלסה כי יגונב, אצבע-הגאולה כי תרמז אליך ממרחקים – אז יש אשר תבצבץ גם דמותו בתוכם.

לא על-פי ספרים יִשָק, כי הנהו הפוכו של הסופר האינטליקטואַלי. אם מנדלי, דינזון, ספקטור ושלום-עליכם אמנים המה, – הפוכם הוא גולדפדן. ואמנם עלול היה איש זה להשכח כמעט; עלול היה להצרֵר בצרור חיי-העם, שלא יוָדע כי בא אל קרבו. כי כל אשר נתן גולדפדן, לא משלו נתן, הכל משל העם. והיא ראש-סגולותיו: הוא אמר את המלה העממית ביותר, המשפחתית ביותר, שלא נתקשתה בצאתה, ללא כחל ופרכוס. היפלא איפוא שלא ירדה מעל שלחן החיטים, ולא פסק הדה מאחורי הכירַים אשר בחדר-המבשלות? היתה זאת השירה המחממת והמלכדת, שלא הורגש בה כלל עולו של חרוז, ושלא יתואר שתקָבע באותיות בספר ותהא צריכה עיון. וראה מה רבו הגדולות אשר עולל איש זה לעם. כי אמנם כן: המשכיל אשר בישראל לו היה תמיד ענין-מה גם בעולמנו החשוך. המלה העברית, הקדושה והאהובה, – בה ישפיק וישתעשע ובה ימצא עולם מלא. אך העם, ההמון למשפחותיו, ובנות ישראל הנאות אשר להן הקולות הערבים, מה תקותם הם כי ייחלו? במה ישביעו נפשם וקולותיהם הרעבים לא יועמו?

ויבוא האיש – ומלָתם על לשונו, ותעבור הרִנה במחנה. כפטר מים צלולים נשפכו הקולות עלי חוצות. צלצל קול האם על יד העריסה, זמזם קול האשה בשבתה לבדד על פוזמקה. ויתחלחל קולה של הדודה צפורה, אשר לה העינים הקודחת והשדַים הבשלים למחצה, בשוררה:

שַׁבָּת, מוֹעֵד וְרֹאשׁ-חֹדֶשׁ,

אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לָאֵל לְבַד.

לְעַצְמִי לִי “אֲרוֹן-קֹדֶשׁ”,

וּצְקוֹן-לַחַשׁ לִי אֶחָד.


לִבִּי הֶעָגוּם שָׁם הָ“עַמּוּד”

שׁוֹכֵן לוֹ עַרְעָר, בָּדָד,

הָאַהֲבָה בּוֹ “נֵר-תָּמִיד”

יוֹקֵד וְלֹא יִכְבָּה לָעַד.


רצה אברהם גולדפדן לגייס את העם. המעשה הגדול אשר התרחש לבוא, שטעון היה להעשות, – אך ידי העם יכוננוהו. אברהם מאפו הניע את המשכילים שבאומה. (פעולתו של גולדפדן באה גם כן בדחיפת “אהבת-ציון”, כפי שמעיד על עצמו גבורו הרשלי שב“ימות-המשיח”) וגולדפדן אמר לשתף גם את השוליא דחיטא וגם את הטבחה אשר בחדר-המבשלות. העם לשדרותיו, – זולתו ידינו לא תעשינה תושיה. ולא הספר הוא אשר יברא לו לעם לב חדש, לא התיבות והאותיות. אין לו לעם כח העיון והחטוט ואין לבו מופנה לכך. שעורי-הסתכלות הם הדרושים לו. כי העם אין לו אלא מה שעיניו רואות.

ויבן אברהם גולדפדן לעמו תיאטראות, להראות לו את המחמדים אשר בחיים, שאליהם צריך לפלל ולערוג. וגם זאת אמר לנפשו: תולעת הוא יעקב בדלותו הגלותית, אך איתן יהיה בהרחקו לשלשלת-הקדומים שלו. ומשפע עברו יתמשך עליו, להיות לו חיים: חיים של עושר וכבוד. אולם לא ספרי-היסטוריה, לא הם יַקנו לו אלה. רפה הוא, כאמור, כח-עיונו של העם מקוצר-רוח. אך כי יסתכל העם ויראה עין-בעין את “עקדת-יצחק”, את “בר-כוכבא”, גבורו – כוכבו, את “שולמית” כי יראה העם –

“שולמית”. יקרת לי שולמית של גולדפדן, – את הנאוה כי השבת את כבוד קולה של בת-עמי. בת-עמי לא במרכאות, לא בלשון המליצה, כ"א המלה כהויתה, בת ממש. הבת אשר לה השער הארוך, השחור והחלק כמשי, וקול לה דק ומחודד ובו הילֵל האנוש. יקרו לי בנותינו אשר שירי שולמית שבפיהן שמשו להן דפוסים לכל צליל וגון של אהבותיהן השונות שבלבבן, וכל רטט ורתת השונה ומשונה בכל אלה לא ינכֵרו. ידענו את כאבו ומרירות-מתיקותו המיוחדים של קול וקול. יקרו לנו אהבותיכן הצנועות, החמימות אשר מצאו תקונן בשירי “שולמית” ואשר לארך-ימים הגיהו את אפילת חייכן.

כי המוסיקה של גולדפדן, – אך משל בנותינו היא. ואם כי לאמתו של דבר, באה היא מארבע כנפות התבל, מכל אומה ולשון; אך הנשמה, העיקר אשר בשלו הפכה השירה ל“חטיבה יהודית”, – עיקר זה הרי בא בשל הילל האנוּש שבקול בת ישראל, אשר הוצק בה. והעם. וההמון, – נפשו תרעש ותריע לקראת פעמי עולי-הרגל כי יעלו לציון, ושירתם, – המית נפש העם כלו, – בפיהם:

“עמוסים בכל טוב, מקלותינו בידינו, אנו פוסעים בו-ברגע, בארצנו החמודה. זה מביא מיבול-שדמו וזה קרבנו בידו. כל שכבות-העם מביאות שי למקדש: כסף וזהב, משי ואטון ומעשי-רקמה שונים. כל הבא להֵרָאות לפני ד', לבו גדוש אהבה, שמחה ומורא, איֵך, איֵך ציון מכלל היפי, – כלנו נוהים לראותך כבר!!!”

דומני, לא הותיר גולדפדן שום צליל ותג של יפי וקדושה בהוד-הקדומים שלנו, שלא יעביר לנגד עינינו, הריק כל גבור וחיל ויעמד לראוה ולמופת. וחרתו הם עקבות והכבידו, – כאשר תעיק עקבותיה העגלה המלאה לה עמיר…

ולא החטיא המטרה, כי נעור העם –


ויש כי ריח מריחות ארצנו יעלה באפי וזכרתי לפתע את האיש הזה, את שיחו ושיגו, וזכרתי את צבי הירש שבחזיונו “ימות-המשיח”, כי ישוב כנטות-היום מעבודתו ומגלו על שכמו. והאורה השוקטה. אשר יפוץ סביבו אראה. האם לא אכר בילו"יי הנהו צבי זה?

כי דרור הוא גולדפדן לעמו. דרור מבשר אביב, פדות וישע.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות