רקע
בר טוביה
משורר שלא בזמנו

 

(על המשורר הרוסי א.נ. אפוחטין1 והתקופה אשר בה חי)    🔗

אם יזכיר איש בשם המשורר הרוסי אפוחטין, אז מעט מאוד יהיה מספר האנשים אשר יתנו גודל לו: מעט יהיה גם מספר אלה אשר שמעו את השם הזה, ומה גם אשר קראו את השירים הליריים אשר כתב. ובכל זאת היה אפוחטין אחד מן המשוררים הליריים הגדולים ברוסיה הגדולה אחרי פושקין ולרמונטוב, וכקרוא איש, אשר אזניים לו לשמוע ולב להבין את סוד שיח השירה, שלוש וארבע דלתות בספר “כתבי א.נ. אפוחטין”, לא ישליכנו עוד מידיו טרם יקראהו עד תומו, וככלותו – והיה כאיש תועה במדבר ציה וערבה תחת קרני שמש לוהטות ובוערות והוא עייף ונפשו שוקקה – ופתאום מצא באר מים חיים על דרכו.

מדוע זה לא זכר כמעט איש את השם הנכבד הזה, וישכחהו גם בחייו וגם אחרי מותו? מדוע זה לא מצאו הקולות הרכים והעדינים של שירתו הנפלאה הד בקרב הלבבות, ויהיו כקול קורא במדבר, בשעה שמשוררים רבים ואחרים, בינונים וגם קטנים, היו לאהובי העם, ויש אשר גם לגדולות עלו ויהיו למפורסמים לא רק בספרות הרוסית כי גם מחוצה לה? האם אמת נכון הדבר, כי רק מזלם גרם?

לא, לא במזלו של אפוחטין הקולר תלוי, כי אם בזמנו. הוא היה משורר שלא בזמנו. מכאוביו הקשים והרעים, שאלותיו המרות והמאררות, הספקות, אשר כעש אכלוהו – מוזרים היו לאחיו ונכרים לבני תקופתו. את אלה, את בני תקופתו, העסיקו דברים אחרים לגמרי, ועל כן אחרת תבעו מן הספרות השירית והפרוזית גם יחד.

בשנות החמישים החל אפוחטין את עבודתו הספרותית. בשנת 1854, היא השנה הארבע עשרה לימי חייו, נדפסה שירתו הראשונה בעתון “האינוואליד הרוסי”. בימי מלחמת קרים היתה איפוא ההתחלה, באותם הימים אשר רוסיה הישנה פשטה את צורתה הישנה ותתעתד לקבל צורה חדשה. מלחמת קרים מסמנת תקופה חדשה בכל מקצועות החיים הציבוריים ברוסיה. המלחמה הצרפתית בראשית שנות העשיריה השניה במאה פתחה את התקופה הזאת, ומלחמת קרים המשיכה אותה. מעמדי החברה העליונים היו חסרי-כוח וחדלי-אונים לעמוד נגד האויב הגדול והנורא, נאפוליאון הראשון; ההתעוררות דלתתא, אשר יצאה מן המעמדים התחתונים, שנאת העירונים – ובכללם מרבית היהודים תושבי רוסיה – ושנאת האיכרים אל האויב, למרות ההבטחות הרבות אשר הבטיח להם, שנאה, אשר היתה לא רק בכוח אלא בפועל ממש, – היא שעמדה בפרץ ותציל את הארץ בשעת הסכנה. כן היה בארצות גרמניה ואוסטריה וכן היה הדבר גם ברוסיה: בשלוש הארצות האלה הוכיחו המלחמות הנאפוליאוניות, כי נקודת הכובד בחיים הציבוריים שינתה את מקומה, וכן מן המאה הי"ט והלאה תובעים החיים הלאומיים בחזקה את יציאת העירונים והאכרים מן החורים אשר נחבאו ואשר התחבאו בהם, כי יצאו על הבמה ההיסטורית. תנועת הדקאבריים בשנות העשרים, הפטרושבסקים בשנת הארבעים, הספרות האופוזיציונית משנות השלושים והלאה, אשר בראשונה עמדו בראשה בילינסקי בפנים הארץ והרצן בחוצה לה – כל אלה אינם אלא מבטאים שונים של העובדה היסודית החדשה בחיי החברה: התגלותו של גורם חדש בחיים האלה. האצילים חדלו מהיות העמודים היחידים, אשר כל הבניין הסוציאלי נשען עליהם, כי לעזור להם בעבודה הגדולה והכבדה הזאת, ולפעמים גם למלא את מקומם, באו העירונים והאכרים, באו כאורחים קרואים ונחוצים.

אבל החברה היא קונסרוואטיבית; גורמים חדשים ותביעות חדשות יפלסו להם דרך בתוכה ויכרו להם אזניים רק מעט מעט ובכבדות. יש אשר הגורמים החדשים עמדו כבר בראש החברה וידחו את הישנים כליל ממקומם, ובכל זאת לא יהינו עוד להיקרא בשמותיהם הם, ויש אשר התביעות החדשות כבר נמלאו, יותר או פחות, ואדם אין בקרב החברה אשר יכריז על הדבר בפומבי מבלי מורך לב. במאות הי“ז והי”ח היו כבר כל ענייני הממלכה הצרפתית מרוכזים בידי המעמד העירוני. האצילים ירדו כבר עד הדיוטה התחתונה גם במצבם הגשמי וגם במצבם הרוחני – ובכל זאת לא חדלו מהתחשב בתורת “המעמד הראשון”, בניגוד ל“המעמד השלישי” (העירונים), – המעמד, אשר היה באמת “הכול” ורק נחשב ל“לא כלום” בעיני קצרי-ראות, אשר לא הבינו את המהפיכה העמוקה והרחבה, האקונומית והסוציאלית, שהתחוללה בחברה עד שבאה הריוולוציה הצרפתית וטפחה על פניהם, ולא זו בלבד, אלא אפילו אחרי הריוולוציה הזאת היו נסיונות לא מעטים לדחוף את גלגל ההיסטוריה אחורנית ולהחזיר את העטרה ליושנה. ואפילו שתי הריוולוציות האחרונות, בראשית שנות השלושים ובאחרית שנות הארבעים, עוד לא השכיחו כליל את החלומות, אשר זה כבר אבד עליהם כלח.

גם ברוסיה אנחנו רואים גלוי את החיזיון ההיסטורי הזה. המלחמה הנאפוליאונית הראתה כבר לדעת, כי שינויים כבירי ערך באו ונהיו, כי קודם לכול דרוש להגדיל את זכויות העירונים ולשחרר את האיכרים, יען כי שני אלה התרוממו, בנוגע לערכם הסוציאלי, מן המצב השפל אשר עמדו עליו שנים רבות ויהיו לכוח מניע בחברה. אמנם נוסדה רוסיה הישנה, בעזרת המעמד של האצילים הלוחמים, אבל את רוסיה בת המאה הי“ט הצילו לא רק אלה, אלא – ובייחוד – שני המעמדים האינדוסטריאליים, אשר על כן התחילו בהכרח אלה המעמדים לתבוע את החלק המגיע להם בזכויות החברה. התביעות הצודקות האלה התחילו להתפרסם תיכף אחרי המלחמות הנאפוליאוניות, אבל עד מלחמת קרים לא שם איש את לבו למלא אותן. התנגשות רוסיה ואירופה בפעם השניה במאה הי”ט הוכיחה בראיות היותר חותכות, כי מעמד האצילים לא יוכל עוד למלא את תפקידו הלאומי, וכי המעמדות האחרים, לרגלי חוסר זכויותיהם, אי אפשר להם להתפתח על פי המהלך הטבעי ולהגיע אל אירופה, כלומר להיות לכוח הלאומי היותר בריא וחזק. החברה, כאמור, עושה את דרכה במתינות יתירה ובכבדות נוראה, ועל כן רק אחרי ההתנגשות השניה הזאת התחילה סוף סוף לכלות את החשבונות הישנים ולהחל תקופה חדשה.

בקצה שנות החמישים נגשו אל עבודת התיקונים הדרושים בחיי החברה. העבודה היתה רבה, גדולה וכבדה, ריאורגאניזאציה שלמה במלוא מובן המלה, אשר עוד ימים רבים יעברו טרם תכלה. היא מילאה את כל שנות השישים, ועדיין היא נמשכת והולכת עד עתה. ראשית ביכורי פרי העבודה הזאת היתה – שיחרור האיכרים מהצד האחד, והרחבת זכויות העירונים מהצד השני. שתי העובדות האלה היו לבסיס הסדר הסוציאלי החדש, ההולך ומתפשט עכשיו בכל העולם; הוא הסדר, אשר סן סימון בתחילת המאה הי"ט והרברט ספנסר בסופה יסמנוהו, ובצדק, בשם האינדוסטריאלי. ראשיתו הינה לפנינו ואחריתו מי ישורנה.

מתורתו של הגל למדנו, כי כל חיזיון בעולם ובחברה הוא בעל דו-פרצופין, פרוגרס מצדו האחד ורגרס מצדו השני. לא אבוא הפעם במשפט עם הפילוסוף הגרמני, אם באמת חקר ודרש את כל החזיונות האמורים, ועל יסוד החקירה והדרישה הזאת בנה את כללו, או כללו זה אינו אלא סברא לחוד. אבל כל הסברות, המימרות וההשערות, בין שנתאמתו ובין שהוכחשו אחרי כן, בנויות תמיד על יסוד איזו נסיונות, אשר קיבלנו מחוצה לנו או אשר נעשו בנפשנו פנימה ביודעים ובלא יודעים. כמו כן גם כללו של הגל יש לו אסמכתות ידועות בחיים; אם יש בו חוץ או אין – ימים יודיעו. על כל פנים אותו החיזיון ההיסטורי, אשר נקראהו בשם יצירת טיפוס אינדוסטריאלי בחברה, הוא תנא דמסייע להגל.

אנוכי אומר בכוונה יצירת טיפוס אינדוסטריאלי, יען כי עד עכשיו לא ראינו עדיין את הטיפוס הזה בשעת גמר גידולו, ואי אפשר לנו לדעת מה יהיה טיבו אז, כאשר ישתכלל ויגיע לשלמותו. מן הניסיון אנחנו יודעים רק את תחילת יצירתו של הסדר האינדוסטריאלי, ואין ספק כי בשעה זו הוא מתגלה לפנינו משני צדדים שונים ומתנגדים זה לזה. מן הצד האחד – נתמעטה תאוות המלחמה בחרב ובחנית והתגבר שחרור רוח האדם מן העולים הכבדים אשר רבצו עליו בימי הביניים, קטנו זכויות יחידי סגולה מיוחסים וגדלו זכויות ההמון הגדול. אבל מן הצד השני – עיני האדם הישן היו נטויות לעומק אין-סוף, בשעה שעיני האדם החדש מקיפות רק שטח יותר רחב. הראשון יצר את הרליגיה והמטאפיסיקה, אשר עסקו בשאלות מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, אף על פי שהשאלות האלה היו אסורות ומסוכנות. אבל תמצית שני החזיונות האמורים, פנימיותם וסוד קיומם, היו אך ורק השאלות האלה. האדם השני, להפך, רוצה להיות פוזיטיבי, הוא רוצה לפתור אך את שאלות ההווה, או את השאלות אשר יש להן יחס קרוב או רחוק אל ההווה. הוא רוצה להתכווץ ולהצטמצם, הוא בעצמו חג חוג ומרמה את עצמו ואומר: חוג זה קבוע מששת ימי בראשית ולא יעברנו איש ויישאר שלם בגופו ובנשמתו. האל אשר יעבוד אותו בר-נש זה בחיים ובספרות, הוא – הריאליות. בשם האל הזה אמנם החלו רבים ושלמים לעבוד בשביל החיים הריאליים ויעמלו הרבה להאיר המון שאלות בחיים האלה ולקרב את פתרונן; אבל אין ספק, כי האל הזה איננו אותו האל הגדול היחיד והמיוחד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, דלית מחשבה תפיסה ביה כלל.

למען בקר את העיקר הריאלי, עלינו להשתמש עוד הפעם ברעיונותיו הפילוסופיים של הגל. על פיהם כל תיזה מתפתחת עד שהיא מגיע לאנטיתיזה. כלומר: כל חיזיון בעולם וכל רעיון באדם, כשהם מתפתחים עד הנקודה היותר גבוהה, האפשרית להם, בהכרח הם מכחישים את עצמם לגמרי. אם באמת המידה הזאת נמוד את הריאליות, ניווכח על נקלה שהיא איננה אותה האמת האחרונה, אשר אליה עינינו נשואות. הריאליות שואפת להבין בפילוסופיה ובתורה ולצייר בספרות היפה ובאמנות, להשיג בחיים את האינטרסים הריאליים, הממשיים, המאטריאליים. אבל איפה גבול הריאליות? מדוע ריאליות הן שאלות העולם הזה ואי-ריאליים כל אותם המכאובים הקשים, אשר ירגיש האדם לרגלי השאלות הנצחיות, אשר כלתה נפשו לפתרן? מדוע חוסר-לחם ונקיון-שיניים מעיקים ומציקים ממש, וחוסר-אידיאל ונקיון-הנשמה אך וא"ו דכתיבא אאופתא נינהו? 2במה נשתנתה שאלת הקיבה מכל יתר השאלות המרות והמאררות, אשר כאלפי חרבות שנונות הן דוקרות ומבתרות אותנו בתרים בתרים? – בעיקר הדבר, ריאליות ונמצאות ממש אינן אלא אותן ה ה ר ג ש ו ת של המכאובים הגשמיים והרוחניים. חוסר-לחם וחוסר-אידיאל כשהם לעצמם אינם כלום. רק בשעה שנרגיש אותם הם מתהפכים למכאובים, ואז אחת היא לנו מאין בא המכאוב. אם כה ואם כה, מכאוב אחד אנחנו חשים, ומה יתנו ומה יוסיפו לנו כל אותן ההבדלות, אשר יבדיל האדם בין הגשמי ובין הרוחני?

הנה כן, גם את העולם הגשמי אנחנו יודעים רק על ידי ההרגשות, כלומר על ידי פרוצס רוחני. ועל כן ריאליים אינם האינטרסים המאטריאליים או גם המטרה בכבודה ובעצמה, אלא אותן ההרגשות שבנפשנו פנימה, אשר אנחנו מרגישים כפעם בפעם בשעה שחושינו מוסרים לנו תמונות ידועות, בין שהן גשמיות ובין שהן רוחניות. אם לא ניוואל להאמין, כי רק האינטרסים האלמנטריים המשותפים לכל בני האדם ולכל החיה אשר בארץ הם הינם ריאליים, אלא נלך הלאה בדרך ההתפתחות האנושית, נראה גלוי, כי ריאליים וממשיים הם כל אינטרסינו, כל מכאובינו, ואפילו – ולפעמים גם רב יתר – בשעה שאינם אלמנטריים, או פשוט בהמיים, אלא רוחניים לחוד. המושג “ריאליות” בהתפתחותו סותר איפוא את עצמו לגמרי, ומגיע לידי הפכו. יש לנו, בני האדם, רק ריאליות אחת, והיא איננה הארציות, המטאריאליות, הסובבת אותנו, אלא עולם ההרגשות, אשר בקרבנו פנימה.

הספרות הרוסית בקצה שנות החמישים ובשנות השישים, וגם אחרי כן, היתה כולה ריאלית-אלמנטרית. בסיפורים, בביקורת ובפובליציסטיקה היתה רק מטרה אחת לנגד עיניה. היא לחמה בעד התיקונים, שהיו דרושים בשעה ההיא בחברה הרוסית: הרחבת הזכויות הריאליות-האלמנטריות של המעמדות הנמוכים. היא בישרה, תקעה והריעה, כי הסדר האינדוסטריאלי נולד ובא לעולם, כי שעתו של הסדר הפיאודלי עברה מבלי שוב עוד. נשובה אל החיים ואל האינטרסים הריאליים! עת לנו לשבת על הקרקע ולתפוס מקום בה! לא לעוף אל השמים, אלא לחזור אל הארץ – זאת חובתנו ונעשנה! – אלה היו הפתגמים של החברה החדשה ושל הספרות החדשה. אז נולד הפסוק הנודע: זוג של נעליים חשוב רב יתר משכספיר או מפושקין! חלק החברה, אשר עלה מעלה מעלה בשעה זו, היה שמח בגורלו ובתורתו – תורת הריאליות האלמנטרית, והחלק השני, אשר אזלת ידו לחטוף חתיכה הגונה מן הסעודה השמנה, דרש בשם התורה הזאת תיקונים חדשים בחיי החברה, באמרו: עד עכשיו היו מפרנסים אותנו מטל השמים, עכשיו שטל זה בטל והלך לו, הבה ניטול חלק במשמני הארץ. האי עלמא כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתי, כי מבלעדי הארציות אין בעולם ולא כלום! – הנה כן נהפכה התורה המאטריאלית של הבורז’ואזיה ותהי לה לרועץ; כי בשם התורה הזאת בא הפרולטאריאט ודרש להפוך את הקערה על פיה. הספרות הרוסית הצטמצמה בד' אמות של התביעות האלמנטריות, לפי שהן היו צורך השעה היותר גדול והיותר נכבד; אבל היא חשבה חיי-שעה לחיי-עולם, ותשכח בחפזה, כי פתרון שאלות השעה לחוד ופתרון שאלות העולם לחוד, וכי אם גם נמצא תשובה לראשונות, עדיין לא נצא לחירות מן השניות. היא אמרה: כל אשר לא לנו, הוא לצרינו. מי האיש אשר לא יוכל להיפטר פעם אחת ולא יוסיף מכל העבודה הקולטורית הקשה והכבדה, אשר נעשתה בקרב האנושות מיום היוולדה ועד עתה, ובעיניו יראה ובאזניו ישמע ובלבבו יבין את הנצחיות, את הרוחניות ואת הצער העולמי שבהן – בוגד הוא בחברה, בוגד בכל היקר והקדוש, בוגד ששוב אין לו תקנה.

ובוגד כזה היה גם אפוחטין בעיני הלוחמים הגדולים ומשכילי הרבים, אשר בספרות הרוסית. בוגד, על כי משורר אינדיווידואלי היה, ויפרוש את עצמו מן הציבור. תנים לבכות את ענות ההמון וכינור לשיר את חלומותיו לא נעשה. שאלות אחרות ניקרו את מוחו, שאלות אשר דבר אין להן עם הסביבה הסובלת והלוחמת. אם נעבור על פני השירים, אשר שר, ועל פני הסיפורים, אשר כתב – כי גם סיפורים אחדים, מלאים חיים ושירה, סיפר לנו אפוחטין – אז נמצא בהם ייסורים ומכאובים למדי, ייסורים של אהבה וקנאה, של ייאוש וספק, של רוגז והתמרמרות; אבל לשירים של פגעים, למכאובי המון נענה ונדכה, אין כל זכר. ערה היתה שכינתו ואזניה קשובות רק ליללת נפש רכה וענוגה, כי תעטוף ותשפוך שיחתה, את דמעותיה שם בנאדו, הלוא היא בשירתו; יגון כוכבי אורה, בכיית פרחי חמד, צער עולם ומלואו – תספר לנו שכינתו האבלה, אשר כולה קסם, חן ויופי. אבל ערלת-לב ואטומת-אזניים היא השכינה העדינה הזאת לשוד עניים ולאנקת אביונים. לא יירכו את לבבה הנמקים מעוצר רעה ויגון, ולא יעירו את חמתה גוזלי עור העם מעליו ושארו מעל עצמותיו. כאורח מעולם אחר נטתה השכינה הזאת ללון בעמק הבכא – והיא לא ידעה ולא שמעה דבר מכל הנעשה בתוכו, כי לבבה ונפשה קולות אחרים ושירות אחרות מלאים היו על כל גדותיהם.

אין את נפשי הפעם לנתח את שיריו ואת סיפוריו של אפוחטין, – עבודה כבדה ונכבדה. אנוכי חפצתי להגיד רק דברים אחדי על המשורר שלא בזמנו הזה, העומד גלמוד בין חבריו הסופרים והמשוררים, אשר רבים היו בספרות הרוסית בשנות השישים, – גלמוד הוא עומד, יען כי זרם הזמן לא סחפהו במרוצתו. תמונה זרה ומלאת עניין!

[1904, “הדור”].


  1. А. Н. Апухтин (1841–1893) [העורך].  ↩

  2. אות זו כתובה על גזע של עץ (על פי חולין טז.), כלומר: דבר חסר חשיבות ומשמעות [העורך].  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!