במסדרונות האפלים של מצודת לונדון האימתנית שרר קור טחוב. בפרוס הערב הועלתה אש בעששיות המוצבות בתאי הכלא, אשר נבנו בחומה העבה. בתאים אלה היו כלואים המורדים במלכות, אנשים שעוררו על עצמם את חמת המלך האנגלי. מתי מעט מהם יצאו את מצודת לונדון בעודם בחיים. רובם נמקו בתאיהם או הועלו על הגרדום.
ביום ה־23 בפברואר 1716 היו כלואים בבטן המצודה המבוצרת היטב, שבעה לורדים סקוטיים שנידונו למוות לאחר כשלון המרד שהם הכריזו שנה קודם לכן נגד המלך האנגלי.
כאשר נתעבתה האפלה, חלפו שתי דמויות לאורך מסדרונות המצודה, שהיתה בית־הכלא המבוצר והאיום ביותר באנגליה. אחת הדמויות היתה אשה צעירה ויפת־תואר, לבושה בחליפת רכיבה. לצדה צעדה דמות פחות הדורה, שהתיפחה מרה לתוך ממחטתה. כאשר חלפו שתי הדמויות על פני קבוצת נשי הסוהרים שהתגוררו במצודה, נתגלגלו עליהן רחמיהן של נשים אלה, הגם שהיו רגילות במחזות תוגה ממין זה.
האשה הצעירה והיפה היתה ליידי ויניפרד הרבּרט, בת 26 שנה, רעייתו של הלורד מניסדייל, אחד משבעת הסקוטים שציפו למיתה על הגרדום. המלך ג’ורג' הראשון דחה בלב קשוח את כל בקשותיה של הליידי לגלגל רחמיו עליה ועל התינוק העומד להיוולד לה בקרוב, ולחון את בעלה. יחס של זלזול כזה לא נהגו מלכי אנגליה לגלות אף כלפי הנחותה בנשי עמם.
מועד העלאתו של הלורד מניסדייל על הגרדום נקבע ליום ה־24 בפברואר, וליידי ויניפרד ערכה את ביקורה האחרון אצל בעלה, כשהיא מלווה – כדרכה תמיד – על ידי בת־לווייתה. היא נכנסה אל המצודה בשעות אחר־הצהרים והירבתה לצאת ולבוא כדי לנצל את מיטב קשריה ולהתקבל לראיון אחרון אצל המלך, בתקוה שברגע האחרון ייעתר לתחינותיה. בבואה אל המצודה, נלוותה אליה אמתה, אשה וולשית בשם אֶואנס, ובת־לווייה מן האצולה, שערכה ביקור קצר בלבד אצל הלורד הכלוא במצודה ואחר שבה ויצאה העירה כדי להביא אל הליידי את אמתה השניה, שבוששה לבוא.
עתה, בלכתה לאורך מסדרון המצודה, חיננה הליידי את קולה לפני בת־לווייתה: “מרת בטי היקרה, היחפזי והביאי אלי את אמתי, בשם אלהים. כתובתי ידועה לך. שאי רגליך, כי לבי נשבר בקרבי והשעה דוחקת…”
בת־הלווייה נדה בראשה בהבנה, עברה על פני הזקיפים העומדים בשער המצודה, ונעלמה באפלת הלילה. הליידי ויניפרד עצמה חזרה אל אגף האסירים. מקץ שעה קלה יצאה אף היא את המצודה ונבלעה בעלטה. בבלי דעת זאת, הניחו הזקיפים לליידי ויניפרד לבצע תכנית בריחה נועזת ביותר, ואיפשרה בזאת לבעלה להימלט מן המקום שמעטים מכלואיו יצאו ממנו בעודם בחיים.
תכנית הבריחה של ליידי ויניפרד מניסדייל נמנית על הפרשות המופלאות ביותר בתולדות הבריחות מן הכלא. עלינו לזכור, כי את התכנית ערכה אשה צעירה, חסרת כל נסיון בענינים כאלה. בעת ההיא היתה הליידי בחודשי הריונה האחרונים, והיא עשתה את כל הדרך מסקוטלנד ללונדון בדהירה על סוס אביר, בתקוה לזכּות את בעלה בחנינה מאת המלך – ואם לאו, לאפשר לו לברוח ממר גורלו.
תכניתה היתה כה נבונה ומוצלחת, עד שפרטיה לא נודעו משך שנים רבות. פרטי הפרשה ראו אור רק לאחר שנתגלה מכתב אשר כתבה הליידי לאחותה. במכתב תוארו המאורעות מראשיתם, ומעשה שהיה כך היה:
בשנת 1715 פרצו מרידות בשני מחוזות בסקוטלנד. לורד ניסדייל הצטרף אל המורדים ופנה עם צבאו דרומה. לאחר קרב מר שניטש בנובמבר, הובסו כוחותיו ו־1500 מאנשיו נפלו בשבי. ניסדייל הועמד לדין יחד עם אצילים אחרים, נמצא אשם בבגידה במלכות ונפסקה לו תליה וחיתוך גופו לגזרים. אחרי פסק הדין השליכוהו למצודת לונדון, יחד עם משרתו, להמתין לקביעת המועד להעלאתו לגרדום.
כאשר נודעו הדברים לליידי ניסדייל, היא גמרה אומר לנסוע לונדונה ולבקש חנינה מאת המלך. היא דהרה על סוסה עד לניוּקאסל, בתקוה למצוא שם מרכבה הנוסעת ליוֹרק, אולם מחמת השלג הכבד לא יצאה המרכבה לדרך, והליידי החליפה את סוסה העייף בסוס רענן והמשיכה לדהור לונדונה. רגלי הסוס שקעו עמוק בשלג, אולם הליידי האמיצה הצליחה1 לדרבנו עד שהגיעה אל בירת אנגליה.
בלונדון נמוגו תקוותיה כליל. בקשותיה לחנינה נדחו על ידי המלך הזועם. כאשר ביקרה בארמון ונפלה לרגליו, פנה לה עורף בבוז והורה לשומרי ראשו להשליכה בכוח מלפניו. הוא אמר לליידי כי החנינה תיתכן אך ורק אם בעלה יפצה פיו ויגלה את שמות כל המורדים שלא נתפשו. הליידי ידעה היטב כי בעלה לא יבגוד בחבריו, ולכן החלה רוקמת את מזימת הבריחה.
תחילה ביקרה הליידי במצודה והודיעה לשומרים בשמחה כי יש סכויים לחנינת בעלה. היא נתנה להם דמי שתיה ביד רחבה, כאות לאושרה הרב, ואמרה: “שתו לחיי המלך הטוב והרחום”. כך נטעה הליידי בלב השומרים הרגשה שהם אינם שומרים עוד על נידון למוות, כי אם על אדם העומד להשתחרר בקרוב.
ב־23 בפברואר גייסה הליידי את כל “צבאה”: אמתה, מרת אֶואנס; מרת מורגן, שהיתה מבאות הארמון ואשר נדחתה אף היא על ידי המלך בבואה לבקש חנינה בשם ידידתה; ומרת מילס, שבביתה התגוררה הליידי בהיותה בלונדון. שלוש הנשים הללו נתברכו בקור־רוח ובעוז־נפש בלתי מצויים אף אצל גברים רבים.
במשך השבועות שקדמו לבריחה, נהגה הליידי לבקר בקביעות אצל בעלה, לעתים בלווית ידידותיה, לעתים עם אמתה ולפרקים בגפה. הזקיפים התרגלו לביקורים אלה. כך ניצחה הליידי במחצית המערכה, עוד בטרם הגיע ה־23 בפברואר. אולם זאת היתה המחצית הקלה יותר.
בשעות אחר־הצהרים של היום האחרון לפני מועד ההוצאה להורג, הגיעה הליידי למצודה בלווית מרת מורגן ומרת מילס. מרת מילס התנצלה ולא נכנסה עם שתי הנשים אל תוך המצודה. היא אמרה כי לבה נשבר בקרבה וכי לא תוכל עוד לבקר אצל האסיר. בהיות הליידי ויניפרד ומרת מורגן בתאו של הלורד, הרימה מרת מורגן את שולי שמלתה והוציאה מתחת לבגדיה צרור בגדי אשה, ואילו הליידי הוציאה מכיסיה הגדולים כחל ושרק ופאה נכרית צהובה.
לאחר מכן יצאו הנשים את התא. הליידי ליוותה את מרת מורגן אל שער המצודה, ובאזני הזקיפים הסבירה לה כי לשעות הערב נועד לה ראיון נוסף עם המלך. “עלי להתלבש כיאות. התואילי לשלוח לכאן את מרת אֶואנס עם מלבושי הנאים?” שאלה הליידי.
מרת מורגן יצאה, ומרת מילס נכנסה כשהיא מתיפחת מרה – כיאה לאשה הבאה להיפרד מעל נידון למוות. מרת מילס והליידי נכנסו אל תא הנידון. מרת מילס מיהרה לפשוט את בגדיה וללבוש את הבגדים שהובאו קודם לכן על ידי מרת מורגן. את הבגדים הללו לא ראו הזקיפים מעולם. מקץ דקות ספורות ליוותה הליידי אל השער בת־לוויה בוכיה. לפי לבושה, לא היתה זאת מרת מילס. מכאן הניחו הזקיפים, כי מרת מילס עודנה נמצאת בתאו של הלורד.
בעברה על פני הזקיפים, אמרה ליידי ניסדייל בקול: “מרת קתרין היקרה, עשי עמדי חסד והיחפזי אל דירתי. שלחי אלי את אמתי הבוששת לבוא. אל נכון אינה יודעת מה השעה. עד בואה, לא אדע מנוח”. הזקיפים מיהרו לפתוח את השער ולהוציא את שליחתה השניה של הליידי הדואגת.
עתה הגיע2 השלב הגורלי של המבצע. הליידי חזרה אל תאו של בעלה, ובעזרתה התחפש הלורד לאשה בעלת שיער בהיר, פנים מפורכסות היטב (להסוואת זקנו) ובגדיה של מרת מילס, אותם זכרו הזקיפים משעת כניסתה אל המצודה.
אך ירדה אפלת הלילה, הגיעה שעת הפעולה, כיוון שתוך שעה קלה עמדו הזקיפים להאיר את מסדרוני המצודה בלפידים. הלורד ואשתו צעדו לאורך המסדרונות האפלים, כשהלורד – בדמות מרת מילס – משים עצמו כמתיפח מרה ומסתיר את פניו בממחטה גדולה. במחיצת הזקיפים קוננה הליידי מרה על אמתה שטרם הגיעה. “אם היא לא תופיע במהרה, אאחר לפגישתי עם המלך”, אמרה הליידי. “ובכן, מרת בטי היקרה, שאי רגליך והביאיה עמך, בשם אלהים, כי לבי נשבר בקרבי”.
השער נפתח. הליידי דחפה את הלורד אל הרחוב כמבקשת לזרזו – ולמעשה, כדי להסוות את צעדיו הגבריים מעיני הזקיפים. הלורד היה בן־חורין!
ברם, המבצע טרם הושלם. הכרחי היה להעניק ללורד שעה ארוכה כדי להתרחק מן המצודה ולהעלים את עקבותיו. לכן חזרה הליידי האמיצה על פני הזקיפים, לאורך המסדרונות, אל תאו של הנידון למוות.
“בשובי אל התא”, כתבה הליידי במכתבה לאחותה, “ניהלתי שיחה בקול רם, כשאני דוברת בשטף ומשיבה לעצמי תשובות קצרות בקול עמוק וגברי. הרביתי להלך על פני התא כדי לטעת בלב הזקיפים את הרושם שאני נפרדת מעל בעלי. לבסוף פתחתי את דלת התא כמלוא הנימה, ברכתי את הלורד לשלום ואמרתי כי למרת אֶואנס אירע, אל נכון, מקרה מוזר, שאם לא כן לא היתה מאחרת כל כך. הוספתי ואמרתי כי לא נותר לי אלא לחזור בעצמי אל דירתי הלונדונית וללכת משם אל המלך. אם המצודה תהא פתוחה בשובי מן הראיון המלכותי, אשוב לבקרו, ואם לאו, אבוא בבוקר המחרת. לבסוף הרמתי בעזרת חוט דק את בריח הדלת, הגפתיה ומשכתי את החוט כלפי מטה. הדלת ננעלה בבריח ואפשר היה לפתחה רק מבפנים – ובתא לא היה עוד איש…”
הליידי עברה בפעם האחרונה על פני הזקיפים – ולא שבה עוד.
שני בני הזוג יצאו את המצודה, אולם טרם הגיעו אל חוף מבטחים. בעוד שהחלק הראשון של תכנית הבריחה עלה יפה, חל שיבוש קל בחלקה השני. בלונדון פגש הלורד במרת אֶואנס המסורה, שהינחתה אותו אל מקום בו נועד לפגשו מר מילס, בעלה של ידידת הליידי. דא עקא, שמר מילס לא האמין אף לרגע כי הבריחה תצא אל הפועל, ולמראה הלורד איבד את עשתונותיו ולא היה מסוגל לעשות דבר. מרת אֶואנס מיהרה ליטול את היוזמה לידיה. תחילה הסתירה את הלורד במקום מבטחים, ומשם הביאתו אל בית קטן בפרבר העיר, בו שוכנו אוהדיו הסקוטיים של הלורד. בעליית הגג נפגשו הלורד ואשתו בחצות אותו לילה.
למחרת נתגלתה בריחתו של הלורד ממצודת לונדון, אולם איש לא ידע כיצד נעשה הדבר. יצאה פקודה לעצור לא רק את הלורד אלא גם את הליידי. יומיים הסתתר הזוג בעליית הגג, ללא מזון ומשקה. לבסוף, לפי התכנית, הועבר הלורד לבית השגריר האיטלקי, שם הסתתר שלושה ימים. ביום הרביעי לבש מדי רכּב, עלה על מרכבתו של השגריר, הרתומה לששה סוסים מהירים, וחצה את לונדון עד לנמל. באותו יום הגיע הלורד בשלום לנמל דוֹבר ורגליו דרכו על אדמת צרפת.
הבורח יצא לחירות. אולם מה עלה בגורל אשתו האמיצה? בריחתה שלה היתה מסעירה במידה לא פחותה מבריחתו של בעלה. בתחילה הוסיפה להסתתר בלונדון, עד שגברה הסכנה כי יתגלו עקבותיה. היא יכלה להצטרף אל בעלה, שהמתין לה בצרפת, אולם אז היו השניים מאבדים את כל רכושם. תעודות המשפחה ומטמוניה הוטמנו באדמה, סמוך לאחוזתם בסקוטלנד. הליידי האמיצה החליטה לקחת עמה אוצר זה בטרם תימלט אף היא לצרפת. הדרך מלונדון לסקוטלנד ובחזרה נמשכה על פני 400 מיל, אולם המרחק לא הרתיע את האשה המצפה לתינוק. על הרפתקתה האחרונה כתבה הליידי לאחותה בפשטות מעוררת הערצה:
“מזג האוויר הרע לא הטרידני, אולם יראתי פן יזהו אותי בדרך המלך; לכן דהרתי בדרכים צדדיות ושכנתי רק באכסניות קטנות. היו לי שלושה סוסי־רכיבה, ובת־לוויתי היתה מרת אֶואנס המסורה והיקרה”.
בהגיעה למקום מגוריה, הוליכה הליידי את התושבים שולל באמרה כי המלך הרשה לה לערוך ביקור באחוזת בעלה. באותו יום הוציאה מן האדמה את אוצרות המשפחה. עז היה רצונה לפוש מעט, אולם נרמז לה כי למחרת יבואו נציגי השלטונות לחקור את אמיתות טענתה, כי המלך הרשה לה לבקר באחוזת בעלה. היא לא המתינה אף רגע נוסף, אלא עלתה על סוסה ודהרה בחזרה לונדונה. בלונדון סיפרה לה אחת מידידותיה, כי המלך קוצף וזועף על מעלליה, בטענה כי “הליידי מניסדייל עוללה לי טרדות רבות יותר מכל אשה אנגליה אחרת”. הליידי הסתתרה בלונדון עד אשר רפתה ערנותם של השוטרים ושומרי החוף, ולבסוף חצתה בספינה את תעלת לה־מאנש, פגשה את בעלה בצרפת ויחד עמו השתקעה ברומא. שלושים שנה חיו בני הזוג באושר בבירת איטליה, ובמותם ירש את ממונם הרב בנם, שנולד זמן קצר לאחר הבריחה הכפולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.