גושי קרח ענקיים צפו על פני מימי הנהר הקופאים. הערב רד, וחלל האוויר המה משאון התנפצותם של גושי הקרח זה בזה. המים זרמו באון, ובמערבלות הרבות הסתחררו גושי הקרח במחול שדים. אחדים מגושי הקרח היו רחבי־ידיים, ואילו מרביתם היו קטנים. משעה לשעה הלך מספרם ורב, עד שכיסו את פני הנהר מגדה אל גדה.

על הגדה הדרומית ניצבה קבוצת בתים קטנים ומאחוריהם השתרעו היערות והשדות של מדינת קנטאקי, בה עבדו בעת ההיא אלפי כושים, עבדים נרצעים. על הגדה הצפונית והגבוהה יותר השתרעה מדינת אוֹהיוֹ. בתים אחדים נזדקרו מתוך האפלה, ומחלונותיהם בקעו אורות מהבהבים.

מתוך העלטה נשמעה שעטת פרסות סוסים לאורך הדרך הדרומית, ו־3 סוסים נכנסו לחצרו של אחד הבתים במדינת קנטאקי. נשמעו קולות רמים ונרגזים, לפתע פרצה דמות אשה תמירה מן הפתח האחורי של הבית, ופתחה במרוצה לעבר גדת הנהר.

אילו האיר היום, אפשר היה לראות כי הבורחת היא צעירה בת־תערובת – בתם של אדם לבן ואשה מולאטית; מכאן, שרבע מן הדם שזרם בעורקיה היה דם כושי. היא היתה כבת 25 שנה ושערה השחור והארוך גלש עד למותניה. הצעירה לבשה שמלת כותנה זולה ובזרועותיה חיבקה תינוק בן שנתים.

בהגיעה אל הנהר היססה מעט, אולם בשמעה את הקולות הרמים הבוקעים מן הבית ובראותה שתי דמויות פורצות מתוכו ודולקות אחריה, קפצה ועלתה על גוש קרח סמוך.

במקום זה עשה הנהר תפנית חדה, בה התרכזה כמות ניכרת של קרח שנע לאטו, בתנועות סיבוביות, במורד הזרם. גוש הקרח הגדול עליו עמדה השפחה הכושית, נע כשיכור מתחת לרגליה, אולם היא לא האריכה את שהותה עליו, היא הוסיפה לדלג מגוש קרח אחד למשנהו, מעדה, טבלה רגליה במים הקרים ושבה ועמדה על הקרח. נעליה אבדו לה בראשית מנוסתה, גרביה נקרעו וכל צעד ושעל שלה צויינו בדם שזב מפצעיה. אולם היא לא ראתה דבר, לא הרגישה דבר, עד שדרכה על אדמת אוהיו וזוג ידיים טובות סייע בידה לדרוך אל אדמת החירות.

על גדת נהר קנטאקי עמדו הרודפים, נופפו אגרופים קפוצים וגידפו בקול את זו שהצליחה להימלט מידם. לבם לא מלאם לחקות את מעשה הגבורה של הצעירה, שבעודה חובקת בזרועותיה את תינוקה הרך, חצתה את הנהר הגועש תוך דילוג זריז על גושי הקרח.

כך נמלטה עליזה האריס מעבדות לחירות. מנוסתה הרטיטה מיליוני לבבות של נשים וגברים בעולם כולו, מאז פורסמה לראשונה לפני כמאה שנה. סיפור מנוסתה של עליזה האריס הכושית, מארצות הדרום של אמריקה אל הצפון המטיף לשחרור העבדים, סופר על ידי הסופרת האמריקנית הארייט בּיצ’ר סטוֹ בספרה הנודע “אוהל הדוד תום” – ספר שנמכר ונקרא יותר מכל ספר אחר שנכתב באמריקה. “אוהל הדוד תום” תורגם לשלושים לשונות – לרבות עברית – ועובד לקריאה לגילים שונים.

העובדות האמתיות, ששימשו יסוד לפרשת עליזה האריס ב“אוהל הדוד תום”, יכולות לשמש נושא לספר מרתק בפני עצמו.

הארייט בּיצ’ר סטוֹ, בת למשפחה מכובדת ממדינת קונטיקאט שבארצות־הברית, נולדה בשנת 1812 וגדלה סמוך לגבול שחצץ בין המדינות שעסקו בניצול עבדים כושים ובין המדינות הצפוניות שלחמו נגד העבדות. כאשר נישאה הארייט, בגיל 24 שנה, לכומר סטוֹ, מורה לדת באוניברסיטה, כבר ידעה רבות על העבדות ועל נסיונות הבריחה הנואשים של הכושים. הארייט ובעלה התגייסו ל“רכבת המחתרת”, אותה תיארה הארייט עצמה במלים: “ארגון של קווייקרים – אנשים הדוגלים בשלום, אחוה ושוויון – ולוחמים אחרים נגד העבדות, שהתגוררו במרחקים שונים מנהר אוהיו והפכו את בתיהם לתחנות־ביניים לעבדים שנמלטו צפונה. כאשר הגיע בורח לאחד הבתים הללו, היו מעבירים אותו בקרון מחופה לתחנה הבאה, ומשם הלאה עד חצותו את גבול קנדה, שם היה שב להיות בן־חורין”.

בשנת 1851 נתבקשה הארייט על ידי העתון “ניישונל אירה”, שלחם בעבדות, לחבר סיפור בהמשכים. היא בחרה לכתוב על סבלם של הכושים ועל בריחותיהם הנועזות. בסיפורה המרתק סיפרה, בין השאר, על כושית בשם עליזה האריס. למעשה, הורכבו עלילותיה של עליזה האריס משתי פרשיות אמתיות – קורותיה של צעירה שנמלטה על פני נהר קפוא, כשתינוקה בזרועותיה, וארפתקותיה של בורחת אחרת, לה סייעו הארייט, בעלה ואחיה להגיע לקנדה.

תחילה נספר על הצעירה הראשונה, שנמלטה על פני הקרח. שמה אינו ידוע, אבל תולדותיה זהים עם תולדות עליזה האריס, כפי שתוארו בספרה של הארייט בּיצ’ר סטוֹ. אדוניה נהגו בה יפה, ביחוד לאחר שהרתה וילדה תינוק נחמד. אולם במלאת לתינוק שנתיים, הוסבר לה כי חובות גדולים מעיקים על האחוזה ולכן יש למכור מספר עבדים לאדון אחר. כיוון שהיא היתה צעירה ובריאה, נכללה בקבוצת העבדים שהוצעו למכירה – אולם את תינוקה נגזר עליה להשאיר בביתה הראשון.

הכושית הצעירה היתה שפחה, בת להורים עבדים, ומעולם לא ידעה חיי חירות. אולם כאשר איימה עליה סכנת פרידה מתינוקה הפעוט, נעורו בה יצריו הטבעיים של אדם באשר הוא אדם. לבה נשבר בקרבה והיא ביקשה משאלה צנועה בלבד: שלא תיגזל ממנה זכות האמהות. כבלי העבדות לא הקהו את עצמאותה. היא החליטה לברוח.

היא עטפה את התינוק בשמיכה ונמלטה בחשאי מן הבית. למחרת בבוקר הגיעה אל גדת הנהר אוהיו, שם שכנעה בעל פונדק קטן לארחה שעה קצרה. לעת ערב הגיעו למקום הרודפים, והכושית עם תינוקה נמלטה אל הנהר. על הגדה שמנגד ניצב ביתו של ד"ר ג’וֹהן ראנקין, ובחלונו עששית – כמגדלור להדרכת כושים נמלטים.

ד“ר ראנקין הבחין בדמות חובקת תינוק בזרועותיה, מנתרת על פני גושי הקרח המכסים את פני הנהר. מיד נחפז אל הנהר ומשה מתוכו את הכושית אפוסת הכוחות. ימים אחדים הוסתרה האם עם תינוקה בבית ד”ר ראנקין, ואחר כך הועברה מתחנה לתחנה ב“רכבת המחתרת”, עד שהגיעה לעיר ניוּפּוֹרט שבמדינת אינדיאנה. שם גר אדם בשם לוּאי קוֹפין, שהציל מספר רב של עבדים נמלטים. הוא הסתיר את האם ותינוקה, חיכה עד שיגיעו אל ביתו עוד מספר עבדים נמלטים, ושלחם יחדיו לקנדה בקרון מחופה מיוחד.

את הסיפור הזה שמעה הארייט ממקורות מהימנים, ושילבה אותו בעלילה על עליזה האריס.

פרשת הבריחה השניה, שצורפה לסיפורה של עליזה האריס, החלה בשנת 1839, כאשר הסופרת קיבלה בביתה עוזרת כושית ממדינת קנטאקי, בה היתה שפחה חרופה.

“תוך חקירת עברה, נודע לי כי לפי חוקי אוהיו היא היתה זכאית להיות חופשיה, כיוון שגבירתה הקודמת השאירה אותה במדינה זו מרצונה הטוב”, סיפרה מרת סטוֹ. “גוללתי את קורותיה בפני השלטונות המקומיים וקבלתי עבורה תעודת שחרור. הייתי בטוחה כי עתה יחדלו להציק לה. אולם מקץ חודשים ספורים נודע לנו, כי אדוניה הקודמים רוצים להחזירה אל אחוזתם. הם טענו כי מעולם לא שחררוה מרצונם וכי למעשה נחטפה על ידי אנשי הצפון”.

החטיפה היתה עבירה חמורה על החוק, ואם היה מוגש משפט חטיפה נגד משפחת סטוֹ, היו עלולים לקבל עונש חמור. מיד תוכנו תכניות בריחה, ובאחד הערבים יצאו הארייט, בעלה ואחיה עם הכושית הצעירה לעבר ביתו של ידיד בשם ואן זאֶנדט (בספר “אוהל הדוד תום” הוא נקרא ואן טרוֹמפּ). ואן זאנדט היה בעל אחוזות עשיר, שבתחילה היו לו עבדים רבים. הוא נהג בהם יפה, אך מצא שהעבדות מרה אפילו כשהיחס הוגן. מה עשה ואן זאנדט? הוציא ממון קורח מקופתו, קנה במדינת אוהיו חלקות אדמה רבות וחילק אותן לעבדיו, לאחר שהכריז עליהם¹ כעל בני־חורין.

הנסיעה לבית ואן זאנדט לא היתה קלה, כיוון שביתו נמצא במקום נידח, סמוך לגבול. תחילה עשו עשרה מילין בחסות חשכת הליל. בהגיעם אל נחל שוצף ומסוכן, היססו שעה קלה, אולם לבסוף התאזרו עוז ובשבתם בתוך הקרון המחופה שלהם, חצו את הנחל. החבורה הגיעה לבית ואן זאנדט ונקשה בדלת. גבר גבה־קומה וחסון נענה לקריאתם.

“התיאות לסייע בידי שפחה בורחת?” שאלה הארייט את האיש.

“בחפץ־לב”, השיב האיש. “אולם כיצד הגעתם אלי בלילה כזה?”

בשמעו כי חצו את הנחל, אמר: “אות הוא כי אלהים עמכם. זה מקרוב טבעה שם משפחה שלימה!” הוא הבטיח לגונן על הכושית בעזרת בנו הענק והגיבור. בלב קל חזרה משפחת סטו לביתה. לאחר זמן־מה הודיעה להם הכושית כי נישאה ומגדלת היא משפחה מאושרת.

את קורותיה של נערה זאת זכרה הארייט בּיצ’ר סטוֹ שעה שכתבה את “אוהל הדוד תום”, ואותם שילבה בסיפורה הבלתי נשכח של עליזה האריס.