במסדרונות האפלים של מצודת לונדון האימתנית שרר קור טחוב. בפרוס הערב הועלתה אש בעששיות המוצבות בתאי הכלא, אשר נבנו בחומה העבה. בתאים אלה היו כלואים המורדים במלכות, אנשים שעוררו על עצמם את חמת המלך האנגלי. מתי מעט מהם יצאו את מצודת לונדון בעודם בחיים. רובם נמקו בתאיהם או הועלו על הגרדום.

ביום ה־23 בפברואר 1716 היו כלואים בבטן המצודה המבוצרת היטב, שבעה לורדים סקוטיים שנידונו למוות לאחר כשלון המרד שהם הכריזו שנה קודם לכן נגד המלך האנגלי.

כאשר נתעבתה האפלה, חלפו שתי דמויות לאורך מסדרונות המצודה, שהיתה בית־הכלא המבוצר והאיום ביותר באנגליה. אחת הדמויות היתה אשה צעירה ויפת־תואר, לבושה בחליפת רכיבה. לצדה צעדה דמות פחות הדורה, שהתיפחה מרה לתוך ממחטתה. כאשר חלפו שתי הדמויות על פני קבוצת נשי הסוהרים שהתגוררו במצודה, נתגלגלו עליהן רחמיהן של נשים אלה, הגם שהיו רגילות במחזות תוגה ממין זה.

האשה הצעירה והיפה היתה ליידי ויניפרד הרבּרט, בת 26 שנה, רעייתו של הלורד מניסדייל, אחד משבעת הסקוטים שציפו למיתה על הגרדום. המלך ג’ורג' הראשון דחה בלב קשוח את כל בקשותיה של הליידי לגלגל רחמיו עליה ועל התינוק העומד להיוולד לה בקרוב, ולחון את בעלה. יחס של זלזול כזה לא נהגו מלכי אנגליה לגלות אף כלפי הנחותה בנשי עמם.

מועד העלאתו של הלורד מניסדייל על הגרדום נקבע ליום ה־24 בפברואר, וליידי ויניפרד ערכה את ביקורה האחרון אצל בעלה, כשהיא מלווה – כדרכה תמיד – על ידי בת־לווייתה. היא נכנסה אל המצודה בשעות אחר־הצהרים והירבתה לצאת ולבוא כדי לנצל את מיטב קשריה ולהתקבל לראיון אחרון אצל המלך, בתקוה שברגע האחרון ייעתר לתחינותיה. בבואה אל המצודה, נלוותה אליה אמתה, אשה וולשית בשם אֶואנס, ובת־לווייה מן האצולה, שערכה ביקור קצר בלבד אצל הלורד הכלוא במצודה ואחר שבה ויצאה העירה כדי להביא אל הליידי את אמתה השניה, שבוששה לבוא.

עתה, בלכתה לאורך מסדרון המצודה, חיננה הליידי את קולה לפני בת־לווייתה: “מרת בטי היקרה, היחפזי והביאי אלי את אמתי, בשם אלהים. כתובתי ידועה לך. שאי רגליך, כי לבי נשבר בקרבי והשעה דוחקת…”

בת־הלווייה נדה בראשה בהבנה, עברה על פני הזקיפים העומדים בשער המצודה, ונעלמה באפלת הלילה. הליידי ויניפרד עצמה חזרה אל אגף האסירים. מקץ שעה קלה יצאה אף היא את המצודה ונבלעה בעלטה. בבלי דעת זאת, הניחו הזקיפים לליידי ויניפרד לבצע תכנית בריחה נועזת ביותר, ואיפשרה בזאת לבעלה להימלט מן המקום שמעטים מכלואיו יצאו ממנו בעודם בחיים.

תכנית הבריחה של ליידי ויניפרד מניסדייל נמנית על הפרשות המופלאות ביותר בתולדות הבריחות מן הכלא. עלינו לזכור, כי את התכנית ערכה אשה צעירה, חסרת כל נסיון בענינים כאלה. בעת ההיא היתה הליידי בחודשי הריונה האחרונים, והיא עשתה את כל הדרך מסקוטלנד ללונדון בדהירה על סוס אביר, בתקוה לזכּות את בעלה בחנינה מאת המלך – ואם לאו, לאפשר לו לברוח ממר גורלו.

תכניתה היתה כה נבונה ומוצלחת, עד שפרטיה לא נודעו משך שנים רבות. פרטי הפרשה ראו אור רק לאחר שנתגלה מכתב אשר כתבה הליידי לאחותה. במכתב תוארו המאורעות מראשיתם, ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1715 פרצו מרידות בשני מחוזות בסקוטלנד. לורד ניסדייל הצטרף אל המורדים ופנה עם צבאו דרומה. לאחר קרב מר שניטש בנובמבר, הובסו כוחותיו ו־1500 מאנשיו נפלו בשבי. ניסדייל הועמד לדין יחד עם אצילים אחרים, נמצא אשם בבגידה במלכות ונפסקה לו תליה וחיתוך גופו לגזרים. אחרי פסק הדין השליכוהו למצודת לונדון, יחד עם משרתו, להמתין לקביעת המועד להעלאתו לגרדום.

כאשר נודעו הדברים לליידי ניסדייל, היא גמרה אומר לנסוע לונדונה ולבקש חנינה מאת המלך. היא דהרה על סוסה עד לניוּקאסל, בתקוה למצוא שם מרכבה הנוסעת ליוֹרק, אולם מחמת השלג הכבד לא יצאה המרכבה לדרך, והליידי החליפה את סוסה העייף בסוס רענן והמשיכה לדהור לונדונה. רגלי הסוס שקעו עמוק בשלג, אולם הליידי האמיצה הצליחה¹ לדרבנו עד שהגיעה אל בירת אנגליה.

בלונדון נמוגו תקוותיה כליל. בקשותיה לחנינה נדחו על ידי המלך הזועם. כאשר ביקרה בארמון ונפלה לרגליו, פנה לה עורף בבוז והורה לשומרי ראשו להשליכה בכוח מלפניו. הוא אמר לליידי כי החנינה תיתכן אך ורק אם בעלה יפצה פיו ויגלה את שמות כל המורדים שלא נתפשו. הליידי ידעה היטב כי בעלה לא יבגוד בחבריו, ולכן החלה רוקמת את מזימת הבריחה.

תחילה ביקרה הליידי במצודה והודיעה לשומרים בשמחה כי יש סכויים לחנינת בעלה. היא נתנה להם דמי שתיה ביד רחבה, כאות לאושרה הרב, ואמרה: “שתו לחיי המלך הטוב והרחום”. כך נטעה הליידי בלב השומרים הרגשה שהם אינם שומרים עוד על נידון למוות, כי אם על אדם העומד להשתחרר בקרוב.

ב־23 בפברואר גייסה הליידי את כל “צבאה”: אמתה, מרת אֶואנס; מרת מורגן, שהיתה מבאות הארמון ואשר נדחתה אף היא על ידי המלך בבואה לבקש חנינה בשם ידידתה; ומרת מילס, שבביתה התגוררה הליידי בהיותה בלונדון. שלוש הנשים הללו נתברכו בקור־רוח ובעוז־נפש בלתי מצויים אף אצל גברים רבים.

במשך השבועות שקדמו לבריחה, נהגה הליידי לבקר בקביעות אצל בעלה, לעתים בלווית ידידותיה, לעתים עם אמתה ולפרקים בגפה. הזקיפים התרגלו לביקורים אלה. כך ניצחה הליידי במחצית המערכה, עוד בטרם הגיע ה־23 בפברואר. אולם זאת היתה המחצית הקלה יותר.

בשעות אחר־הצהרים של היום האחרון לפני מועד ההוצאה להורג, הגיעה הליידי למצודה בלווית מרת מורגן ומרת מילס. מרת מילס התנצלה ולא נכנסה עם שתי הנשים אל תוך המצודה. היא אמרה כי לבה נשבר בקרבה וכי לא תוכל עוד לבקר אצל האסיר. בהיות הליידי ויניפרד ומרת מורגן בתאו של הלורד, הרימה מרת מורגן את שולי שמלתה והוציאה מתחת לבגדיה צרור בגדי אשה, ואילו הליידי הוציאה מכיסיה הגדולים כחל ושרק ופאה נכרית צהובה.

לאחר מכן יצאו הנשים את התא. הליידי ליוותה את מרת מורגן אל שער המצודה, ובאזני הזקיפים הסבירה לה כי לשעות הערב נועד לה ראיון נוסף עם המלך. “עלי להתלבש כיאות. התואילי לשלוח לכאן את מרת אֶואנס עם מלבושי הנאים?” שאלה הליידי.

מרת מורגן יצאה, ומרת מילס נכנסה כשהיא מתיפחת מרה – כיאה לאשה הבאה להיפרד מעל נידון למוות. מרת מילס והליידי נכנסו אל תא הנידון. מרת מילס מיהרה לפשוט את בגדיה וללבוש את הבגדים שהובאו קודם לכן על ידי מרת מורגן. את הבגדים הללו לא ראו הזקיפים מעולם. מקץ דקות ספורות ליוותה הליידי אל השער בת־לוויה בוכיה. לפי לבושה, לא היתה זאת מרת מילס. מכאן הניחו הזקיפים, כי מרת מילס עודנה נמצאת בתאו של הלורד.

בעברה על פני הזקיפים, אמרה ליידי ניסדייל בקול: “מרת קתרין היקרה, עשי עמדי חסד והיחפזי אל דירתי. שלחי אלי את אמתי הבוששת לבוא. אל נכון אינה יודעת מה השעה. עד בואה, לא אדע מנוח”. הזקיפים מיהרו לפתוח את השער ולהוציא את שליחתה השניה של הליידי הדואגת.

עתה הגיע² השלב הגורלי של המבצע. הליידי חזרה אל תאו של בעלה, ובעזרתה התחפש הלורד לאשה בעלת שיער בהיר, פנים מפורכסות היטב (להסוואת זקנו) ובגדיה של מרת מילס, אותם זכרו הזקיפים משעת כניסתה אל המצודה.

אך ירדה אפלת הלילה, הגיעה שעת הפעולה, כיוון שתוך שעה קלה עמדו הזקיפים להאיר את מסדרוני המצודה בלפידים. הלורד ואשתו צעדו לאורך המסדרונות האפלים, כשהלורד – בדמות מרת מילס – משים עצמו כמתיפח מרה ומסתיר את פניו בממחטה גדולה. במחיצת הזקיפים קוננה הליידי מרה על אמתה שטרם הגיעה. “אם היא לא תופיע במהרה, אאחר לפגישתי עם המלך”, אמרה הליידי. “ובכן, מרת בטי היקרה, שאי רגליך והביאיה עמך, בשם אלהים, כי לבי נשבר בקרבי”.

השער נפתח. הליידי דחפה את הלורד אל הרחוב כמבקשת לזרזו – ולמעשה, כדי להסוות את צעדיו הגבריים מעיני הזקיפים. הלורד היה בן־חורין!

ברם, המבצע טרם הושלם. הכרחי היה להעניק ללורד שעה ארוכה כדי להתרחק מן המצודה ולהעלים את עקבותיו. לכן חזרה הליידי האמיצה על פני הזקיפים, לאורך המסדרונות, אל תאו של הנידון למוות.

“בשובי אל התא”, כתבה הליידי במכתבה לאחותה, “ניהלתי שיחה בקול רם, כשאני דוברת בשטף ומשיבה לעצמי תשובות קצרות בקול עמוק וגברי. הרביתי להלך על פני התא כדי לטעת בלב הזקיפים את הרושם שאני נפרדת מעל בעלי. לבסוף פתחתי את דלת התא כמלוא הנימה, ברכתי את הלורד לשלום ואמרתי כי למרת אֶואנס אירע, אל נכון, מקרה מוזר, שאם לא כן לא היתה מאחרת כל כך. הוספתי ואמרתי כי לא נותר לי אלא לחזור בעצמי אל דירתי הלונדונית וללכת משם אל המלך. אם המצודה תהא פתוחה בשובי מן הראיון המלכותי, אשוב לבקרו, ואם לאו, אבוא בבוקר המחרת. לבסוף הרמתי בעזרת חוט דק את בריח הדלת, הגפתיה ומשכתי את החוט כלפי מטה. הדלת ננעלה בבריח ואפשר היה לפתחה רק מבפנים – ובתא לא היה עוד איש…”

הליידי עברה בפעם האחרונה על פני הזקיפים – ולא שבה עוד.

שני בני הזוג יצאו את המצודה, אולם טרם הגיעו אל חוף מבטחים. בעוד שהחלק הראשון של תכנית הבריחה עלה יפה, חל שיבוש קל בחלקה השני. בלונדון פגש הלורד במרת אֶואנס המסורה, שהינחתה אותו אל מקום בו נועד לפגשו מר מילס, בעלה של ידידת הליידי. דא עקא, שמר מילס לא האמין אף לרגע כי הבריחה תצא אל הפועל, ולמראה הלורד איבד את עשתונותיו ולא היה מסוגל לעשות דבר. מרת אֶואנס מיהרה ליטול את היוזמה לידיה. תחילה הסתירה את הלורד במקום מבטחים, ומשם הביאתו אל בית קטן בפרבר העיר, בו שוכנו אוהדיו הסקוטיים של הלורד. בעליית הגג נפגשו הלורד ואשתו בחצות אותו לילה.

למחרת נתגלתה בריחתו של הלורד ממצודת לונדון, אולם איש לא ידע כיצד נעשה הדבר. יצאה פקודה לעצור לא רק את הלורד אלא גם את הליידי. יומיים הסתתר הזוג בעליית הגג, ללא מזון ומשקה. לבסוף, לפי התכנית, הועבר הלורד לבית השגריר האיטלקי, שם הסתתר שלושה ימים. ביום הרביעי לבש מדי רכּב, עלה על מרכבתו של השגריר, הרתומה לששה סוסים מהירים, וחצה את לונדון עד לנמל. באותו יום הגיע הלורד בשלום לנמל דוֹבר ורגליו דרכו על אדמת צרפת.

הבורח יצא לחירות. אולם מה עלה בגורל אשתו האמיצה? בריחתה שלה היתה מסעירה במידה לא פחותה מבריחתו של בעלה. בתחילה הוסיפה להסתתר בלונדון, עד שגברה הסכנה כי יתגלו עקבותיה. היא יכלה להצטרף אל בעלה, שהמתין לה בצרפת, אולם אז היו השניים מאבדים את כל רכושם. תעודות המשפחה ומטמוניה הוטמנו באדמה, סמוך לאחוזתם בסקוטלנד. הליידי האמיצה החליטה לקחת עמה אוצר זה בטרם תימלט אף היא לצרפת. הדרך מלונדון לסקוטלנד ובחזרה נמשכה על פני 400 מיל, אולם המרחק לא הרתיע את האשה המצפה לתינוק. על הרפתקתה האחרונה כתבה הליידי לאחותה בפשטות מעוררת הערצה:

“מזג האוויר הרע לא הטרידני, אולם יראתי פן יזהו אותי בדרך המלך; לכן דהרתי בדרכים צדדיות ושכנתי רק באכסניות קטנות. היו לי שלושה סוסי־רכיבה, ובת־לוויתי היתה מרת אֶואנס המסורה והיקרה”.

בהגיעה למקום מגוריה, הוליכה הליידי את התושבים שולל באמרה כי המלך הרשה לה לערוך ביקור באחוזת בעלה. באותו יום הוציאה מן האדמה את אוצרות המשפחה. עז היה רצונה לפוש מעט, אולם נרמז לה כי למחרת יבואו נציגי השלטונות לחקור את אמיתות טענתה, כי המלך הרשה לה לבקר באחוזת בעלה. היא לא המתינה אף רגע נוסף, אלא עלתה על סוסה ודהרה בחזרה לונדונה. בלונדון סיפרה לה אחת מידידותיה, כי המלך קוצף וזועף על מעלליה, בטענה כי “הליידי מניסדייל עוללה לי טרדות רבות יותר מכל אשה אנגליה אחרת”. הליידי הסתתרה בלונדון עד אשר רפתה ערנותם של השוטרים ושומרי החוף, ולבסוף חצתה בספינה את תעלת לה־מאנש, פגשה את בעלה בצרפת ויחד עמו השתקעה ברומא. שלושים שנה חיו בני הזוג באושר בבירת איטליה, ובמותם ירש את ממונם הרב בנם, שנולד זמן קצר לאחר הבריחה הכפולה.

גושי קרח ענקיים צפו על פני מימי הנהר הקופאים. הערב רד, וחלל האוויר המה משאון התנפצותם של גושי הקרח זה בזה. המים זרמו באון, ובמערבלות הרבות הסתחררו גושי הקרח במחול שדים. אחדים מגושי הקרח היו רחבי־ידיים, ואילו מרביתם היו קטנים. משעה לשעה הלך מספרם ורב, עד שכיסו את פני הנהר מגדה אל גדה.

על הגדה הדרומית ניצבה קבוצת בתים קטנים ומאחוריהם השתרעו היערות והשדות של מדינת קנטאקי, בה עבדו בעת ההיא אלפי כושים, עבדים נרצעים. על הגדה הצפונית והגבוהה יותר השתרעה מדינת אוֹהיוֹ. בתים אחדים נזדקרו מתוך האפלה, ומחלונותיהם בקעו אורות מהבהבים.

מתוך העלטה נשמעה שעטת פרסות סוסים לאורך הדרך הדרומית, ו־3 סוסים נכנסו לחצרו של אחד הבתים במדינת קנטאקי. נשמעו קולות רמים ונרגזים, לפתע פרצה דמות אשה תמירה מן הפתח האחורי של הבית, ופתחה במרוצה לעבר גדת הנהר.

אילו האיר היום, אפשר היה לראות כי הבורחת היא צעירה בת־תערובת – בתם של אדם לבן ואשה מולאטית; מכאן, שרבע מן הדם שזרם בעורקיה היה דם כושי. היא היתה כבת 25 שנה ושערה השחור והארוך גלש עד למותניה. הצעירה לבשה שמלת כותנה זולה ובזרועותיה חיבקה תינוק בן שנתים.

בהגיעה אל הנהר היססה מעט, אולם בשמעה את הקולות הרמים הבוקעים מן הבית ובראותה שתי דמויות פורצות מתוכו ודולקות אחריה, קפצה ועלתה על גוש קרח סמוך.

במקום זה עשה הנהר תפנית חדה, בה התרכזה כמות ניכרת של קרח שנע לאטו, בתנועות סיבוביות, במורד הזרם. גוש הקרח הגדול עליו עמדה השפחה הכושית, נע כשיכור מתחת לרגליה, אולם היא לא האריכה את שהותה עליו, היא הוסיפה לדלג מגוש קרח אחד למשנהו, מעדה, טבלה רגליה במים הקרים ושבה ועמדה על הקרח. נעליה אבדו לה בראשית מנוסתה, גרביה נקרעו וכל צעד ושעל שלה צויינו בדם שזב מפצעיה. אולם היא לא ראתה דבר, לא הרגישה דבר, עד שדרכה על אדמת אוהיו וזוג ידיים טובות סייע בידה לדרוך אל אדמת החירות.

על גדת נהר קנטאקי עמדו הרודפים, נופפו אגרופים קפוצים וגידפו בקול את זו שהצליחה להימלט מידם. לבם לא מלאם לחקות את מעשה הגבורה של הצעירה, שבעודה חובקת בזרועותיה את תינוקה הרך, חצתה את הנהר הגועש תוך דילוג זריז על גושי הקרח.

כך נמלטה עליזה האריס מעבדות לחירות. מנוסתה הרטיטה מיליוני לבבות של נשים וגברים בעולם כולו, מאז פורסמה לראשונה לפני כמאה שנה. סיפור מנוסתה של עליזה האריס הכושית, מארצות הדרום של אמריקה אל הצפון המטיף לשחרור העבדים, סופר על ידי הסופרת האמריקנית הארייט בּיצ’ר סטוֹ בספרה הנודע “אוהל הדוד תום” – ספר שנמכר ונקרא יותר מכל ספר אחר שנכתב באמריקה. “אוהל הדוד תום” תורגם לשלושים לשונות – לרבות עברית – ועובד לקריאה לגילים שונים.

העובדות האמתיות, ששימשו יסוד לפרשת עליזה האריס ב“אוהל הדוד תום”, יכולות לשמש נושא לספר מרתק בפני עצמו.

הארייט בּיצ’ר סטוֹ, בת למשפחה מכובדת ממדינת קונטיקאט שבארצות־הברית, נולדה בשנת 1812 וגדלה סמוך לגבול שחצץ בין המדינות שעסקו בניצול עבדים כושים ובין המדינות הצפוניות שלחמו נגד העבדות. כאשר נישאה הארייט, בגיל 24 שנה, לכומר סטוֹ, מורה לדת באוניברסיטה, כבר ידעה רבות על העבדות ועל נסיונות הבריחה הנואשים של הכושים. הארייט ובעלה התגייסו ל“רכבת המחתרת”, אותה תיארה הארייט עצמה במלים: “ארגון של קווייקרים – אנשים הדוגלים בשלום, אחוה ושוויון – ולוחמים אחרים נגד העבדות, שהתגוררו במרחקים שונים מנהר אוהיו והפכו את בתיהם לתחנות־ביניים לעבדים שנמלטו צפונה. כאשר הגיע בורח לאחד הבתים הללו, היו מעבירים אותו בקרון מחופה לתחנה הבאה, ומשם הלאה עד חצותו את גבול קנדה, שם היה שב להיות בן־חורין”.

בשנת 1851 נתבקשה הארייט על ידי העתון “ניישונל אירה”, שלחם בעבדות, לחבר סיפור בהמשכים. היא בחרה לכתוב על סבלם של הכושים ועל בריחותיהם הנועזות. בסיפורה המרתק סיפרה, בין השאר, על כושית בשם עליזה האריס. למעשה, הורכבו עלילותיה של עליזה האריס משתי פרשיות אמתיות – קורותיה של צעירה שנמלטה על פני נהר קפוא, כשתינוקה בזרועותיה, וארפתקותיה של בורחת אחרת, לה סייעו הארייט, בעלה ואחיה להגיע לקנדה.

תחילה נספר על הצעירה הראשונה, שנמלטה על פני הקרח. שמה אינו ידוע, אבל תולדותיה זהים עם תולדות עליזה האריס, כפי שתוארו בספרה של הארייט בּיצ’ר סטוֹ. אדוניה נהגו בה יפה, ביחוד לאחר שהרתה וילדה תינוק נחמד. אולם במלאת לתינוק שנתיים, הוסבר לה כי חובות גדולים מעיקים על האחוזה ולכן יש למכור מספר עבדים לאדון אחר. כיוון שהיא היתה צעירה ובריאה, נכללה בקבוצת העבדים שהוצעו למכירה – אולם את תינוקה נגזר עליה להשאיר בביתה הראשון.

הכושית הצעירה היתה שפחה, בת להורים עבדים, ומעולם לא ידעה חיי חירות. אולם כאשר איימה עליה סכנת פרידה מתינוקה הפעוט, נעורו בה יצריו הטבעיים של אדם באשר הוא אדם. לבה נשבר בקרבה והיא ביקשה משאלה צנועה בלבד: שלא תיגזל ממנה זכות האמהות. כבלי העבדות לא הקהו את עצמאותה. היא החליטה לברוח.

היא עטפה את התינוק בשמיכה ונמלטה בחשאי מן הבית. למחרת בבוקר הגיעה אל גדת הנהר אוהיו, שם שכנעה בעל פונדק קטן לארחה שעה קצרה. לעת ערב הגיעו למקום הרודפים, והכושית עם תינוקה נמלטה אל הנהר. על הגדה שמנגד ניצב ביתו של ד"ר ג’וֹהן ראנקין, ובחלונו עששית – כמגדלור להדרכת כושים נמלטים.

ד“ר ראנקין הבחין בדמות חובקת תינוק בזרועותיה, מנתרת על פני גושי הקרח המכסים את פני הנהר. מיד נחפז אל הנהר ומשה מתוכו את הכושית אפוסת הכוחות. ימים אחדים הוסתרה האם עם תינוקה בבית ד”ר ראנקין, ואחר כך הועברה מתחנה לתחנה ב“רכבת המחתרת”, עד שהגיעה לעיר ניוּפּוֹרט שבמדינת אינדיאנה. שם גר אדם בשם לוּאי קוֹפין, שהציל מספר רב של עבדים נמלטים. הוא הסתיר את האם ותינוקה, חיכה עד שיגיעו אל ביתו עוד מספר עבדים נמלטים, ושלחם יחדיו לקנדה בקרון מחופה מיוחד.

את הסיפור הזה שמעה הארייט ממקורות מהימנים, ושילבה אותו בעלילה על עליזה האריס.

פרשת הבריחה השניה, שצורפה לסיפורה של עליזה האריס, החלה בשנת 1839, כאשר הסופרת קיבלה בביתה עוזרת כושית ממדינת קנטאקי, בה היתה שפחה חרופה.

“תוך חקירת עברה, נודע לי כי לפי חוקי אוהיו היא היתה זכאית להיות חופשיה, כיוון שגבירתה הקודמת השאירה אותה במדינה זו מרצונה הטוב”, סיפרה מרת סטוֹ. “גוללתי את קורותיה בפני השלטונות המקומיים וקבלתי עבורה תעודת שחרור. הייתי בטוחה כי עתה יחדלו להציק לה. אולם מקץ חודשים ספורים נודע לנו, כי אדוניה הקודמים רוצים להחזירה אל אחוזתם. הם טענו כי מעולם לא שחררוה מרצונם וכי למעשה נחטפה על ידי אנשי הצפון”.

החטיפה היתה עבירה חמורה על החוק, ואם היה מוגש משפט חטיפה נגד משפחת סטוֹ, היו עלולים לקבל עונש חמור. מיד תוכנו תכניות בריחה, ובאחד הערבים יצאו הארייט, בעלה ואחיה עם הכושית הצעירה לעבר ביתו של ידיד בשם ואן זאֶנדט (בספר “אוהל הדוד תום” הוא נקרא ואן טרוֹמפּ). ואן זאנדט היה בעל אחוזות עשיר, שבתחילה היו לו עבדים רבים. הוא נהג בהם יפה, אך מצא שהעבדות מרה אפילו כשהיחס הוגן. מה עשה ואן זאנדט? הוציא ממון קורח מקופתו, קנה במדינת אוהיו חלקות אדמה רבות וחילק אותן לעבדיו, לאחר שהכריז עליהם¹ כעל בני־חורין.

הנסיעה לבית ואן זאנדט לא היתה קלה, כיוון שביתו נמצא במקום נידח, סמוך לגבול. תחילה עשו עשרה מילין בחסות חשכת הליל. בהגיעם אל נחל שוצף ומסוכן, היססו שעה קלה, אולם לבסוף התאזרו עוז ובשבתם בתוך הקרון המחופה שלהם, חצו את הנחל. החבורה הגיעה לבית ואן זאנדט ונקשה בדלת. גבר גבה־קומה וחסון נענה לקריאתם.

“התיאות לסייע בידי שפחה בורחת?” שאלה הארייט את האיש.

“בחפץ־לב”, השיב האיש. “אולם כיצד הגעתם אלי בלילה כזה?”

בשמעו כי חצו את הנחל, אמר: “אות הוא כי אלהים עמכם. זה מקרוב טבעה שם משפחה שלימה!” הוא הבטיח לגונן על הכושית בעזרת בנו הענק והגיבור. בלב קל חזרה משפחת סטו לביתה. לאחר זמן־מה הודיעה להם הכושית כי נישאה ומגדלת היא משפחה מאושרת.

את קורותיה של נערה זאת זכרה הארייט בּיצ’ר סטוֹ שעה שכתבה את “אוהל הדוד תום”, ואותם שילבה בסיפורה הבלתי נשכח של עליזה האריס.

השחר טרם האיר שעה שהרכבת הגדולה שקשקה על פני השדות וצפרה במרץ. בקרונות־העץ הארוכים נמנמו הנוסעים בקור של חודש נובמבר. ברכבת נסעו אזרחים הנחפזים לעסקיהם וחיילים מן הצפון אשר באותה שנה – 1863 – עדיין ציפו להם קרבות מרים במלחמת־האזרחים באמריקה. השעות חלפו והרכבת הוסיפה לנוע דרומה.

באחד הקרונות נראו שני גברים בבגדים אזרחיים, מנמנמים ליד חייל צפוני. קודם לכן פטפטו השלושה ושתו לנצחון הצפון. עתה נמנמו בעוד הרכבת מתקרבת אל פרברי העיר סינסינאטי. בעודם משימים עצמם ישנים, הציצו השניים בשעוניהם. אירעה תקלה כלשהי והרכבת נעצרה למשך שעה. איש מהנוסעים לא ידע את פשר הדבר. חלפה השעה שש בבוקר – השעה בה נועדה הרכבת להיכנס כבר לתוך סינסינאטי. בשעה זאת עצמה נהגו הסוהרים להעיר את אסירי הכלא בעיר קוֹלוּמבּוּס.

כשקרבה הרכבת, לבסוף, לסינסינאטי, יצאו שני האזרחים אל המרפסת המגודרת המקשרת בין שני קרונות. אחד מהם היה גבה־קומה, בעל זקן מטופח ושפם משוח בשעווה בקצותיו. בפנותו אל חברו, אמר: “כבר אחרי שש. אם נחכה עד שתיכנס הרכבת אל התחנה, הרינו חשובים כמתים. עלינו לעשות זאת עכשיו, או לעולם לא”. בדברו, החל מנמיך את גלגל הברזל ששימש בלם לקרון. נשמעה חריקה, והרכבת האטה את תאוצתה. כאשר חלפה הרכבת על פני הצריפים הרעועים המציינים את פרברי סינסינאטי, פנה הגבוה אל חברו וקרא: “קפוץ, היינס!”

הגבר הנמוך קפץ מן הרכבת, ניסה לרוץ בכיוון נחיתתו, התהפך אך קם מיד על רגליו בלי שייפצע. הגבוה קפץ במרחק־מה ממנו, לא מעד והצטרף אליו. השחר האיר, ומול שני הקופצים נראתה יחידת חיילים צפוניים. אחד מהם שאל בזעף: “מדוע קפצתם מעל לרכבת?”

“מה טעם נמשיך לנסוע העירה, אם אנו גרים בקרבת מקום?” השיבו השניים. “ובכלל, אין זה עסקכם!”

החיילים גידפו בזעף, אך הניחו לשני האזרחים ללכת. אילו ידעו מי הם, לבטח היו מבקשים שהאדמה תבלעם לבל תתגלה חרפתם: אחד משני האזרחים שקפצו מעל לרכבת היה הגנרל ג’וֹהן מוֹרגן, אחד המפקדים הנועזים והמעולים של צבא הדרום. אמנם, בקפצו מעל הרכבת הוסיף להימצא בטריטוריה של האויב, אולם הוא הצליח לבצע את החלק הקשה ביותר של בריחתו מכלא אוֹהיוֹ. בבריחתו זאת השתתפו עוד שבעה קצינים דרומיים, והיא נחשבת היום כנועזת ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית.

מורגן היה התגלמותו של מפקד פרשים. הוא לחם במכסיקו, הצטרף לשורות הדרום מיד בפרוץ מלחמת האזרחים, ובשנת 1861 יזם שורה של התקפות אל מאחורי קווי האויב, כדי לשבש את מסילות־הברזל שלו.

בשלהי 1862 החלו הדרומיים להיסוג, ועל מורגן הוטל לבצע פעולות חבלה שיעכבו את התקדמות האויב. הוא ביקש רשות לחצות את נהר אוהיו כדי לפעול בעומק רב מאד מאחורי קווי הצפוניים. מיפקדת הדרום דחתה את הצעתו. מורגן יצא בראש יחידת קומנדו גדולה, שטף על פני מדינת קנטאקי, לכד את העיר לבנון וב־9 ביולי הגיע לגבול אוהיו. כאן הימרה את פי מפקדיו, חצה את הנהר, פוצץ גשרים, ניתק מסילות־ברזל ויצר תוהו־ובוהו תוך זמן קצר. אולם לאט־לאט נסגרה עליו טבעת המצור של הצפוניים, שנעזרו בספינות־נהר מזויינות. ב־19 ביולי ניסו מורגן ואנשיו לחזור דרומה, אולם על גדת הנהר נתקלו באלפי חיילי אויב שהובאו בספינות. תותחים הובאו במהרה. כמחצית אנשי מורגן נהרגו או נשבו. המחצית השניה, כ־1200 איש בפיקודו של מורגן, הצליחו להינתק מן האויב. אולם התנאים בעורף האויב נעשו ללא נשוא והיחידה נאלצה להיכנע.

גנרל מורגן נשבה והובל לכלא קולומבוס. מיד החל רוקם תכניות בריחה.

התא המרכזי בבית־הכלא היה אולם רחב־ידיים באורך 130 מטרים וברוחב 12 מטרים. גובהו היה כ־12 מטר. מסביב לאולם זה, בשתיים או שלש קומות, נמצאו התאים בהם בילו האסירים את מרבית שעות היממה. קירותיהם של תאים אלה עוררו את סקרנותו של מורגן.

את רעיון הבריחה העלה קפּטן תוֹמאס היינס, אחד מקציניו של מורגן, שהבחין כי חרף הקור והיעדר הסקה בבנין, לא נראה טחב על הקירות. מסתבר שיש משבי אוויר מתחת לתאים – כעין מנהרה בנויה. אם כך, כלום אי אפשר להימלט דרכה? מורגן הטיל על היינס את המשימה הקשה לוודא אם אמנם קיימת מנהרה כזאת. צעדו הראשון היה להתיידד עם סוהר חביב בשם היבי. עמו החל לנהל שיחות על בניני כלא בכלל ועל בנין כלא אוהיו בפרט. כך נודע לו, כי אכן קיימת כעין מנהרה מתחת לבנין.

היינס מסר זאת למורגן והגנרל החל לטפל בתכניות הבריחה. קצינים ששכנו בחמשה תאים אחרים הובאו בסוד הקושרים, כיוון שלפניהם עמדה מלאכה מרובה. עמדה בפניהם בעיה מרכזית אחת: ייתכן שהמנהרה עוברת את הבנין כולו, אך אין זה מתקבל על הדעת, שהיא עוברת גם את החומות החיצוניות של הכלא. יש, איפוא, להאריך את המנהרה. אולם איש מן האסירים לא ידע את מבנה בית־הכלא ובאיזה כיוון עליהם להימלט. מוחו הערני של מורגן פתר בעיה זאת. נודע לו כי לפני שנים אחדות בוצעה בריחה מבית־כלא זה. הבורח טיפס על קירות בית־הסוהר ומשם – בדרך נעלמה – ברח מעל הגג.

מורגן גלגל שיחות עם הסוהרים ואמר להם, כי אפשר על נקלה להימלט מבית־הסוהר על־ידי העפלה על פני הקירות, אל הגג. הסוהרים צחקו לו ואמרו שלצורך זה דרוש כשרון אקרובטי. מורגן השיב: “אחד מאתנו, קפיטן סאם טיילור, מסוגל לעשות זאת. הבה נתערב וניווכח”. בעוד הסוהרים פוקחים עיניהם על הנעשה, טיפס טיילור מעלה־מעלה ועמד על הגג. מורגן וחבריו ניהלו עמו שיחה קלה, ובינתיים ביצע טיילור את המשימה שלמענה נרקם כל התכסיס הזה: הוא סקר מעל הגג את השטח שמחוץ לחומות הכלא. ברדתו, מסר למורגן את מפת האיזור.

עתה היה צורך לפרוץ פירצה לתוך המנהרה. תאו של היינס נבחר לצורך זה. בסכין קהה הוצא המלט מבין אבני הריצפה וכך הוחל בחפירת הבור. הסוואתו היתה פשוטה בתכלית. המיטות בתאי הכלא היו קבועות בקירות, ואפשר היה להרימן ולהורידן לפי הצורך. מה עשו השבויים? הורידו את מיטותיהם וישבו וקראו בתאיהם בעוד מלאכת החפירה נעשית מתחת למיטתו של היינס. כיוון שהיה מרבד גס בתאו של היינס, היה הוא לעתים מטאטא את התא היטב־היטב ומשליך את המרבד כלאחר־יד על פי הבור. הזקיפים שהציצו לתוך התא לא חלמו כלל לערוך בו חיפושים.

החופרים הגיעו אל המנהרה. מלאכתם לא היתה קשה, מכיוון שבמשך שעות היום היו כולם רשאים לנוע על פני בית־הכלא כרצונם, ולא היו מפקדים במשך היום. בכל זאת, פעמים אחדות ריחפה עליהם סכנת גילוי. פעם נשאל מורגן היכן נמצא קפּטן הוקנסמית. אותה שעה עסק הוקנסמית בחפירה. מורגן שיקר בקור־רוח: “הוא נמצא בתאי”. בטרם היה סיפק בידי הסוהר לברר את אמיתות הדבר, הוציא מורגן מכיסו מכתב ארוך ואמר שזהו מכתב־בקשה שהוא מתכוון לשלוח לשלטונות הצפון בוושינגטון. “מה דעתך על בקשה זאת?” שאל מורגן ומסר אותה לידי הסוהר, שנראה כאדם שאינו יודע קרוא־וכתוב. הסוהר ראה את שאלתו של מורגן כמחמאה גדולה, והבטיח לו לעיין בבקשה ולהעיר את הערותיו. הוא הציץ במכתב ואחר־כך החזירו לגנרל באמרו: “בקשה למופת!” בינתיים יצא הוקנסמית מן המנהרה…

בהמשך החפירה נתעורר צורך בכלי־חפירה גדול יותר מאשר סכין קהה, והמחשבות נסבו סביב אֵת. בחצר בית־הכלא נראתה אֵת חלודה ושבורה, והשבויים חיפשו דרכים להשיגה. המשימה היתה קלה מן המשוער. מדי בוקר, בצאת האסירים להתרחץ, היתה החצר מתמלאת מעשי־שובבות. באחד הימים הופל שבוי ארצה על־ידי חבריו, וכאשר קם – נעלמה האֵת בתוך מכנסיו.

תוך שלושה שבועות היו השבויים מוכנים לבריחה. מורגן העדיף להמתין עוד מעט, אולם אל בית־הכלא באה בשורה קשה: למקום הגיע מפקד חדש. קרוב לודאי שהוא יערוך בקורת קפדנית בכל בית־הסוהר, ואולי יגלה את הבור והמנהרה. הוחלט לברוח ב־27 בנובמבר.

לפי התכנית, היה על הבורחים לצאת בזוגות ובשלשות ולנסות להגיע דרומה בכוחות עצמם. מורגן והיינס, שהחליטו לברוח יחדיו, ערכו תכניות קפדניות. תחילה הצליח מורגן לשחד את אחד הסוהרים ולקבל את לוח־הזמנים של הרכבות היוצאות דרומה מן התחנה הסמוכה לבית־הכלא. אותה שעה שלח היינס מכתב אל ידידים מחוץ לכלא, שישלחו לו ספרים מסויימים. אולם בין השיטין שירבב בכתב סתרים בקשה לקבל כסף. הספרים הגיעו ובתוכם הוסתרו דולרים.

בליל הבריחה היה צורך בתחבולות חדשות. תאו של מורגן לא נמצא מעל למנהרה. לעומת זאת, נמצא תאו של אחיו – השבוי אף הוא – במקום מתאים. האחים התחלפו בתאיהם ובמעיליהם. הסוהר שנעל את דלתות התאים לא הבחין בחילופין, מכיוון שהאחים העמידו פני ישנים כשפניהם אל הקיר.

היה צורך גם באמצעי זהירות מסויים. אחד משומרי־הלילה היה רגיל להלך במסדרונות בגרבים בלבד, וכך לא נשמעו צעדיו המתקרבים. מה עשו הזוממים לברוח? לעת ערב פיזרו במסדרון פירורי פחם המשמיעים חריקה כאשר דורכים עליהם.

בשעה שש נמצאו כולם בתאיהם. נותרו להם שש שעות צפיה, כיוון שהוחלט לברוח בחצות, כאשר מרבית הסוהרים ישנים. כשצלצל האורלוגין תריסר פעמים, המתין היינס עוד דקות ספורות ואחר־כך מילא את חולצתו בקש, הניח אותה במיטתו כדי שתיראה כאדם ישן, וירד לתוך המנהרה. מתחת לתאם של כל הבורחים הוסר מבעוד מועד רוב העפר שמתחת לריצפותיהם. עתה חפר היינס בקדחתנות ופתח פתח בריצפת תאו של מורגן. השניים פרצו פרצות בשני תאים אחרים. כל הבורחים היו מזויינים בסכינים ואחד מהם הצטייד בסולם־חבלים עשוי מקרעי שמיכות ובגדים שנאספו במרוצת הזמן.

בצאתם את המנהרה, מצאו הבורחים את עצמם בחצר הפנימית של בית־הסוהר. למזלם, היה זה לילה גשום ואפל. הזקיפים הסתתרו בסככותיהם וכלבי השמירה היו רתוקים למלוּנותיהם. שבעת הבורחים חצו את החצר במהירות, השליכו את סולם החבלים אל ראש החומה ועברו על פניה. נותר לפניהם עוד קיר־מגן אחד. הם חצו את החצר, אך התקשו להטיל את הסולם אל ראש החומה. קפּטן טיילור, האקרובט שהצליח לטפס על קיר בנין הכלא, הפגין מחדש את יכולתו, טיפס אל ראש החומה והצמיד אליו את הסולם.

מחוץ לכלא, החליפו הבורחים מלים ספורות בלבד. מורגן והיינס פנו אל תחנת הרכבת. מורגן הרכיב משקפי־שמש והיינס ניגש בפשטות אל האשנב וקנה שני כרטיסים לסינסינאטי. השניים עלו על הרכבת לאחר שהחלה לנוע. בראותם באחד הקרונות קצין מצבא הצפון, התישבו לצדו. בעברם על פני בית־הסוהר, העיר הקצין בבת־צחוק: “זהו בית־המלון בו מבלים מורגן ואנשי הקומנדו שלו”.

“הוא הסב צרות צרורות”, אמר האזרח הגבוה. “מי יתן ויימק שם עד תום המלחמה”. השלושה שתו לנצחון הצפון, והחלו לנמנם. לפי לוח־הרכבות עמדה הרכבת להגיע לסינסינאטי בשעה שש, היא שעת מיפקד הבוקר בבית־הכלא. מיד לאחר המיפקד יישלחו מברקים לכל רחבי הארץ, ויתחילו החיפושים אחרי הבורחים. לרוע המזל, חל עיכוב ממושך ורק אחרי שש קפצו מורגן והיינס מעל לרכבת ופנו לעבר נהר אוהיו.

הם מצאו סירת־דייגים קטנה ובה נער צעיר הממתין לסחורה, אותה הבטיח להעביר אל הגדה השניה. הבורחים לא רצו לחכות. הם הציעו לנער שכר כפול בשכר העברתם.

לאחר שחצו את הנהר, פנו דרומה. הם הוסיפו להלך בשטח האויב, אולם כאן היו למורגן מספר ידידים, ובעזרתם עברו מורגן והיינס מרחק רב דרומה, בלי שיגלו את עקבותיהם.

רק בקרבת הצבא הדרומי, בגד בהם מזלם. חיילי הצפון ידעו כבר כי שבויים דרומיים נמלטו ופניהם בודאי דרומה, והיה צורך להיזהר מפני חיפושים. היינס נפרד מעל מורגן כדי לסייר את השטח, ונתקל ביחידת חיילים צפוניים. “מי אתה?” שאלו¹ אותו.

“אחד מכם”, השיב היינס.

“היכן נמצאים המורדים?” הוסיפו לחקרו.

“במורד הדרך”, אמר והרחיק את החיילים ממקום מחבואו של מורגן. התכסיס הצליח שעה קלה, אולם במהרה נעורו חשדותיהם של הצפוניים והיינס נאלץ להודות כי הוא קצין דרומי שברח מן השבי. הוא סירב לזהות את עצמו, ומובן מאליו שלא אמר כי נמצא עמו בן־לוויה חשוב.

בלילה הובא היינס למחנה צפוני בלב יער. בדרך עלה בידו ללעוס ולבלוע את כל המסמכים העלולים להרשיעו. נהגו בו יפה והכניסוהו לצריף חם, בו נמצאו הזקיפים ועוד מספר שבויים. היינס בידר את החבורה במעשיות על בית־הכלא, ולאחר שעה ארוכה נעמד ליד הדלת ואמר: “רבותי, השתהינו כאן יתר על המידה ועכשיו עלינו ללכת”. לרגע לא האמין איש למשמע אזניו – ובינתיים יצא היינס ונשא רגליו. בתוך היער, אי־אפשר היה עוד לתפשו.

מורגן והיינס הגיעו אל קווי הדרומיים וחידשו את מלחמתם. באחד הקרבות בחודש ספטמבר של השנה הבאה, מצא מורגן את מותו בשדה־הקרב, במדינת טניסי.

המקום: מחנה שבויים מואר היטב בעיר הקטנה והמאובקת פּרטוֹריה, משכן מפקדת הכוחות הבּוּרים שהתקוממו נגד הבריטים בדרום־אפריקה. הזמן: שעת דמדומים של ה־12 בדצמבר 1899. מחנה השבויים היה מורכב ממספר בניני בית־הספר הממשלתי, אוהלי זקיפיו, מטבח, וחומה בגובה שלושה מטרים, שהקיפה את המחנה כולו.

בבנין המרכזי צלצל הפעמון לארוחת הערב, וקבוצת שבויי־מלחמה בריטים פנו לעבר אולם האוכל. רק דמות אחת ניתקה מן החבורה ובאין רואים חמקה חרש אל פינה מוצלת, למרגלות החומה. מחצית השעה היתה הדמות קפואה באפלה, בעוד הזקיפים המזוינים עוברים על פניה, הלוך וחזור. לבסוף נעצרו שני זקיפים והחלו מגלגלים שיחה. לרגע קט היה גבם מוסב אל הדמות נמוכת־הקומה והכרסתנית, שהסתתרה במרחק כחמשה מטרים מהם, לרגלי החומה.

“קמתי ממקום מחבואי וזינקתי אל ראש החומה”, כתב הבורח לאחר מכן. “נאחזתי בשפת החומה ומיד קפצתי אל הצד השני. הייתי חופשי”.

וינסטון ספּנסר צ’רצ’יל, בן לאחת המשפחות המכובדות באנגליה ובעת ההיא כתב צבאי של עתון לונדוני, נמלט מידי הבּוּרים שבועות מעטים לאחר שנפל בשבי במארב שטמנו המורדים לבריטים. אולם בריחתו מן המחנה היתה רק השלב הראשון בדרך מנוסתו. לפניו היו עוד 300 מיל בשטח האויב, ואיש לא היה יכול לערוב לו שיצליח להגיע אל מעבר לגבול.

מלחמת הבורים היתה בעיקרה מלחמה פרטיזנית. לא היה קווי חזית מוגדרים. בתוך השטחים הבריטיים פעלו “כיסי התנגדות” של הבורים, שלחמו בשצף־קצף ונקטו שיטת פגע־וברח. כדי להבהיר את המצב הצבאי ולהשליט סדר בקווי המערך, יצאה רכבת משוריינת לתוך יערות נאטאל, בבוקר ה־14 בנובמבר 1899. הבריטים שיערו כי מתוך הרכבת הנעה במהירות, יוכלו לגלות ריכוזי בורים בלי להינזק.

הרכבת כללה קטר, קרון משוריין שנשא תותח בן שבע ליטראות, ועוד שלושה קרונות עם רובאים איריים וצוות טכנאים אזרחים. צ’רצ’יל, שרצה לכתוב לקוראיו על המערכה ממקור ראשון, הצטרף אף הוא לרכבת זאת.

תחילה התנהל הכל כשורה. הרכבת התקדמה ללא הפרעות עד צ’יבלי. שם נראה טור פרשים בורים, שנעלמו מיד בראותם את הרכבת. הבריטים חשבו שהבורים חוששים מהתקפה מוחצת, אך למעשה נסוגו האחרונים אך ורק כדי לשים מארב קטלני לרכבת הבריטית. מפקד הרכבת, ששיער כי לפניו התנגשות מזוינת, טלגרף למיפקדה וביקש הוראות. נאמר לו להניע את הרכבת לאחור ולהמתין להתפתחויות שיחולו במצב. מאחורי עיקול בדרך נראתה שורה ארוכה של בורים מחופרים במשלט החולש על המסילה. תחילה סברו הבריטים שאין זאת אלא יחידת סיור קטנה, שתפוץ לכל רוח כאשר יפגיזוה בתותח.

“לפתע”, כתב צ’רצ’יל לאחר מכן, “הופיעו שלוש עגלות על המשלט, ומהן נפלטה שרשרת של ברקים ורעמים. הרכבת הורעשה בתריסר פגזים. שריונה נפגע במטר כדורים ורסיסי פצצות. הבורים הרעישו אותנו ממרחק 200 מטר, בתותחי־שדה גדולים ומכונות־יריה כבדות. בלי לחשוב כלל, התניע נהג הרכבת את הקטר קדימה במלוא הקיטור – ונתקל בסלע ענק שהבורים הזריזים הניחו על המסילה בו ברגע שהרכבת החלה את נסיגתה”.

מה היו פני ההיסטוריה של אנגליה, אילו נהרג במארב זה העתונאי צ’רצ’יל, אשר לימים – במלחמת העולם השניה – עמד בראש מלחמת אנגליה בגרמנים, והביאם לידי נצחון?…

המארב היה מוצלח ביותר, ואחרי קרב קצר נאלצו הבריטים להיכנע. צ’רצ’יל הפך להיות שבוי־מלחמה. מצב השבויים היה טוב למדי. נהגו בהם יפה וסיפקו להם מזון לשובע. כשירד גשם, נתן אחד הזקיפים את כובעו לצ’רצ’יל גלוי־הראש. תחילה חשב צ’רצ’יל שבתור עתונאי לא יקחוהו בשבי. לאחר שעמד על טעותו, היה מנוי וגמור עמו לשחרר את עצמו.

נסיון הבריחה הראשון שלו נעשה בלילה הראשון לשביו. הוא נתפש על ידי הזקיפים הערניים. לאחר צעדה ממושכת הגיעו השבויים לפּרטוֹריה ושוכנו בבית־הספר הממשלתי שהפך למחנה צבאי בלב העיר. המרחק מן המחנה ועד למדינה הנייטרלית הקרובה ביותר היה 280 מיל. מרחק זה לא ריפה את ידיו של צ’רצ’יל בעל התושיה.

יחד עם קצין שבוי אחר רקם צ’רצ’יל תכנית בריחה. הוא הבחין בפינה אחת של חומת המחנה, שנותרה באפלה חרף ריבוי הזרקורים. מאחורי החומה נמצאה גינת־נוי של חווילה פרטית, ומעבר לגינה – רחובות פרטוריה. מועד הבריחה נקבע ל־11 בדצמבר, אולם אותו לילה היו הזקיפים ערניים ועמדו בדיוק ליד הפינה האפלה. רק למחרת הצליח צ’רצ’יל במשימתו, עבר על פני החומה והמתין לחברו בין שיחי גינת־הנוי.

עד מהרה עמד צ’רצ’יל על טעות בחישוביו. הוא סבר שהחווילה ריקה אותה שעה מדיירים, והנה נוכח שדייריה נמצאים בה. שניים מהם, בורים עשירים, טיילו בגינה ועברו סמוך מאד לצ’רצ’יל המסתתר. באותה שעה רדף כלבם אחרי חתול, וכמעט גילה את השבוי הבורח.

חלפה שעה וחברו לא הופיע. לפתע שמע את לחישתו של החבר מעבר לחומה: “הזקיפים חושדים. חזור!” צ’רצ’יל לא נחרד. הוא הזדקף ויצא בבטחון עצמי רב אל הרחוב, כשהוא עובר לאטו על פני הזקיף הניצב בשער המחנה.

צ’רצ’יל צעד באטיות מכוּונת, כדי לא לעורר סקרנות. הוא בטח בכוח ההטעיה של חליפתו האזרחית. חוצפתו השתלמה לו. כך הגיע אל שולי העיר. בכיסיו היתה חפיסת שוקולד וכסף אנגלי, אך לא היו לו מפה, מצפן או צידה לדרך, כיוון שאת אלה מסר לידי חברו למזימה. הוא לא ידע הולנדית או קאפירית, הלשונות המדוברות במדינה זאת, והיה ברי לו כי עם שחר יידעו הבורים את דבר בריחתו. סכויי הצלחתו היו קלושים.

רק שני דברים נזקפו לזכותו: האחד היה קשיחותו ויכולתו הטבעית להתמצא בכל מצב; השני היתה העובדה שמסילת־הברזל נמתחה מזרחה מפּרטוֹריה, אל הטריטוריה הפּוֹרטוּגזית. צ’רצ’יל בחר את דרכו בעזרת הכוכבים ופנה לעבר המסילה. בהגיעו אליה, צעד לאורכה והסתתר כל אימת שראה אנשים בדרך.

אחר שתי שעות הליכה ראה אור מהבהב לפניו. זאת היתה תחנת רכבת. רעיון צץ במוחו: כלום אין הרכבת נעצרת בכל תחנה? ואם היא נעצרת, יוכל הוא לעלות עליה באין־רואים, כאשר תתחיל לנוע. הוא הסתתר בחפירה לצד המסילה. חלפה שעה. לבסוף נשמע שקשוק רכבת מתקרבת. כשהיא חלפה על פניו, זינק לעברה. “נאחזתי בדבר־מה, אצבעותי רפו, נפלתי על פני, שבתי וקמתי על רגלי ולבסוף הצלחתי לעלות על הרכבת”, כתב צ’רצ’יל.

הקרון היה מלא שקים, ועליהם נרדם צ’רצ’יל וישן שנת־ישרים. כשהתעורר, שררה עדיין אפלה בחוץ. הרכבת הוסיפה לנוע מזרחה, אך צ’רצ’יל ידע כי עליו לרדת ממנה לפני עלות השחר. אחרי גילוי בריחתו ייערכו חיפושים בכל הרכבות. הקפיצה מן הרכבת המהירה היתה מסוכנת, אך צ’רצ’יל מצא את עצמו שוכב בתעלה, בריא ושלם.

הוא היה צמא מאד. למזלו, מצא באר בקרבת מקום, ואחר־כך חורשת עצים שהצלה עליו בעוד השמש לוהטת ממעל. במשך הלילה תמה תכופות אם לא עלה בטעות על רכבת שנסעה צפונה במקום מזרחה, אולם למראה השמש ידע כי נמצא בדרך הנכונה.

בלילה השני לא האיר לו מזלו, וכל רכבת לא חלפה על פניו. הוא עשה את הדרך ברגל כדי להתרחק ככל האפשר מרודפיו. דא עקא, שהאזור הלך ונעשה מיושב יותר. על כל גשר נראו זקיפים, ובין כפר אחד למשנהו נראו בקתות רבות ויחידות סיור של הבּוּרים. הירח היה מלא, וכך נעשתה אף התנועה הלילית מסוכנת לדידו. הוא היה רעב מאד, כיוון שמראשית המנוסה אכל רק חפיסת שוקולד אחת. לבסוף השתרע בתוך תעלה, ונרדם.

בחמשת הימים הבאים לא נזדמנה לו רכבת. למזלו, נתחבב על איכר טוב־לב, שהסתירו בבקתתו ונתן לו לאכול עד שהזדמנה לו רכבת אל מידלבּוּרג. תחנה זאת היתה חשובה מאד בדרך מנוסתו. הוא ידע, כי ממנה יוצאת רכבת הישר אל הטריטוריה הפּוֹרטוּגזית. ביום הששי למנוסתו הבחין בירכתי מידלבּוּרג ברכבת־משא שעל ארגזיה כתוב: לוֹרנקוֹ מארקז. השם היה פורטוגזי. הוא הסתתר באחד הקרונות, מתחת לשקים וחבילות, בתקוה שהרכבת לא תיעצר עד שתחצה את הגבול.

לפי אומדנו, עמד המסע להימשך 36 שעות, אולם חלפו 80 שעות בטרם הגיעה הרכבת אל תחנת הגבול, קוֹמאטי פורט.

בינתיים הפכה בריחתו של הכתב הצבאי הבריטי למאורע גדול בקהילה הבורית. הבורים ראו בלכידתו מחדש ענין של כבוד לאומי. מברקים המכילים את תיאורו של הבורח נשלחו לכל תחנות הרכבת. פקודת מעצר הופצה יחד עם 3000 העתקי תמונתו. ניתנה פקודה לחפש בכל רכבת. צ’רצ’יל לא ידע זאת בהסתתרו ברכבת הנוסעת אל הטריטוריה הפורטוגזית.

בעוד שוכב בין השקים ומתחתם, שמע צעדים הולכים וקרבים והבין כי נערכים חיפושים בקרונות. הוא שמע כיצד מרימים את שולי האברזין המכסה את הקרון בו הסתתר. הוא עצר את נשימתו ולא נע ולא זע. הבורים חיפשו, הפכו שקים, עמדו למראשותיו של צ’רצ’יל – והחליטו להמשיך בדרכם…

מקץ שעות ספורות הגיעה הרכבת אל מפרץ דלאגוא, וצ’רצ’יל העייף והמלוכלך מפחמים הלך לחפש את הקונסול הבריטי.

ברגע הראשון חשב הקונסול, כי עומד לפניו נושא פחמים מאחת הספינות הבריטיות שבנמל. לפתע זיהה את הצעיר לפי תצלומיו שפורסמו בכל העתונים. מיד ניתנו לצ’רצ’יל מלבושים נקיים, הוא התרחץ היטב ועלה על סיפון האניה “אינדונה” שהסיעתו לנמל דורבּן.

תוך ימים מעטים היה צ’רצ’יל שוב בחזית, ושלשלת מאמריו המרתקים לא נותקה.

הוֹלצמינדן היא עיירה גרמנית רדומה, חצויה על ידי הנהר ווסר הקולח בעצלתיים לעבר האמלין, עיירה אחרת הנמצאת במרחק מילין ספורים במורדו. בתי־עץ, עגלות רתומות לסוסים, ואורנים המכסים את צלעות ההרים הסמוכים – זהו נופה של הולצמינדן. מכאן משתפלת הערבה הגרמנית לעבר חוף הים הצפוני ומפנה את מקומה ליערות עבותים בדרום, במזרח ובמערב. הרים אלה קנו לעצמם מוניטין במכשפות הפועלות בהם, ברועות האווזים ובשאר הדמויות שנתפרסמו בסיפוריהם של האחים גרים.

מקום רדום הוא זה, אולם בליל קיץ אחד של שנת 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אירע בהולצמינדן מאורע שנמשך שעות ספורות בלבד והכניס את העיירה הקטנה להיסטוריה של הבריחות הנועזות והגדולות.

אילו הסתכל הזקיף בשעה אחת־עשרה בלילה, לבטח היה מבחין בפעילות מוזרה בשדות הולצמינדן, במרחק ארבעים צעד מחומות־האבן שבמרכזן ניצב בנין הדומה לקסרקט צבאי. הבנין היה בן ארבע דיוטות. הקומה העליונה היתה עליית־גג שחלונותיה בולטים מתוך הגג המשופע. מסביב לבנין התנשאה חומה לבנה. זרקורים האירו את השטח מארבע פינותיו. האור נשפך גם החוצה, אל שולי השדות.

בשדות אלה נתרחשה הפעילות המוזרה. האדמה פצתה פיה מאחורי אחד התלמים, ומבין הרגבים נראו אצבעות זהירות. גשם ירד כל העת, והזקיפים הלבושים מדי־שדה אפורים, לא ששו ביותר לצאת ממגדלי־התצפית שלהם ולהלך לאורך החומה. כפעם בפעם היו משלחים מבט החוצה, ותו לא.

לאט־לאט גדלה הפירצה שבשדה. האדם שביקש לפרוץ החוצה חפר בסכין־לחם והעפר חדר לאזניו, פיו, נחיריו, עיניו ושערותיו. הוא התמיד בעבודתו ארבעים דקות רצופות. לבסוף נדחף תרמיל חאקי מתוך הבור ובעקבותיו יצא החופר עצמו, שזחל במהירות מן החומה הלבנה והלאה. בעקבות האדם הראשון יצא אדם שני, ויחדיו זחלו אל שפת השדה.

כל אימת שפגעו בשבלים, נשמע רחש מטיל־אימים בלב הבורחים. לפתע חדל הגשם והירח הגיח מבין העבים. שני הגברים קפאו במקומם. לבסוף נתחדש הגשם ושקשוקו הבליע את רשרוש השבלים. עד שהגיעו אל קצה השדה, כבר זחלו בעקבותיהם עוד שלושה אנשים. התהלוכה המוזרה נמשכה, בהפסקות קבועות במשך שעות אחדות. בכל פעם נדחף מתוך הבור תרמיל קטן, ואחריו הופיע גבר מלוכלך בבוץ.

בסך הכל יצאו עשרים ותשעה איש מן הבור בטרם הפציע השחר. עשרים ותשעה קצינים בריטיים הצליחו להימלט ממחנה־השבויים הגרמני בהולצמינדן!

במלחמת־העולם הראשונה, כמו בכל מלחמה אחרת שקדמה לה או שבאה אחריה, היו מעייניהם של השבויים בכל אתר ואתר נתונים בראש ובראשונה בבריחה מידי שוביהם. צצו רעיונות שונים, אולם רק מעטים נתקבלו על דעת קהל השבויים, ומתוך אלה – לא כולם הצליחו. כל בריחה דרשה תיכנון מדוקדק וסבלני ונסיבות מתאימות. המכשולים היו תמיד מרובים, כיוון שהזקיפים עמדו על המשמר כנגד כל נסיון בריחה. מידה מרובה של מזל נדרשה להצלחתה של בריחה – ולא כל שכן, בריחה המונית. על מנת לא להכשיל תכנית בריחה מדוקדקת על ידי תכנית בריחה פרטיזנית, נהוג היה לגלות למנהיג השבויים כל רעיון בריחה על מנת לקבל את אישורו.

מנהיג השבויים בהולצמינדן היה לויטננט־קולונל ראתבּוֹרן. כאשר הוגי המנהרה השלימו את תכניתם בנובמבר 1917, הם פנו אליו. הוא אישר את תכניתם, ושמונה חודשים לאחר מכן ביצע עצמו תכנית בריחה נועזת משלו, על פיה עבר את גרמניה בבגדים אזרחיים, כשהוא נוסע ברכבת החוצה את הגבול!

קירבתו של הגבול, שנמצא במרחק שבעים מיל בלבד מן המחנה, גירתה את השבויים, אשר לא חדלו לרקום מזימות בריחה במשך החורף של 1917.

כל תכנית בריחה מורכבת משני שלבים: הבריחה עצמה – משימה קשה ומסוכנת, כיוון שבכל רגע ורגע פקוחות עיני הזקיפים על השבויים; והמסע על פני שטח האויב, עד מעבר לגבול. השלב השני חייב להתבצע דווקא בשעה שהאויב כולו דרוך ועורך חפושים נמרצים. לבושם היחיד של השבויים היו מדיהם הצבאיים. רובם לא ידעו גרמנית, ולעולם לא ניתן להם לצבור כמות ניכרת של צידה. אין תימה, איפוא, שהשלב השני של התכנית היה קשה לביצוע שבעתיים מאשר השלב הראשון.

קירבת הגבול ההולנדי אל הולצמינדן היתה חשובה, איפוא, מאד. השטח שבין המחנה ובין הולנד היה מכוסה גבעות מיוערות ושדות נרחבים, לסרוגין. לא קשה לברוח על פני שטח כזה. ניתן להניח, שאם קבוצת שבויים ניכרת תימלט ממחנה־השבויים שעות ספורות לפני מתן אות־האזעקה, סכוייה טובים להגיע אל החרות.

תכניתם של “חופרי הוֹלצמינדן” – תואר שהוצמד להם על ידי ההיסטוריה – היתה נועזת מאד. מרבית תכניות הבריחה בעת ההיא נועדו לבריחתו של שבוי יחיד, שחמק על פני הזקיפים בלבוש גרמני, בשמלת אשה או אף במדים של קצין האויב. תכנית הולצמינדן היתה נועזת יותר: היא כללה חפירת מנהרה אל מחוץ למחנה, מתחת לחומות החיצוניות, עד מעבר לשטח המבורא מכל צמחיה, כאמצעי בטחון מיוחד, ובריחה באישון הלילה, בנקודה שמחוץ לשטח המואר על ידי הזרקורים.

בסתיו של 1917 היו בהולצמינדן יותר משש מאות שבויים, בפיקודו של האוּפּטמן קארל ניימאייר, קצין גרמני טיפוסי: קרח, בעל שפם אפור המשתפל לשני צדי פיו, כשפמו של הקיסר הגרמני, ומזג סוער. הוא היה מר־נפש ומצא ניחומים בהפגנות כוחו. ייתכן, שאילו היה מתנהג באבירות עם שבוייו, לא היה ממיט על עצמו את קלון בריחתם, אולם הוא עמד על כך שתקנות בית־הכלא תבוצענה עד קוצו של יו"ד.

תכנית הבריחה מהולצמינדן נרקמה בלבם של אחד־עשר קציני צבא בריטיים ושני קצינים מחיל־האוויר הבריטי. ראשית, היה עליהם לחפש מקום מתאים לפתיחת המנהרה. היה צורך למצוא מקום בו יוכלו לעבוד שניים או שלשה אנשים באין מפריע, ממיפקד הבוקר ועד מיפקד הערב. והיה צורך להסתיר את סימני החפירה כתום כל יום עבודה. נוסף לכל, היה על פתח המנהרה להיות קרוב ככל האפשר אל גבול המחנה.

לאחר חקירה ובדיקה נתגלה מקום אידיאלי. ליד פתח הבנין המרכזי הוביל גרם מעלות אל אגף המגורים של עובדי־השירות של המחנה. מצדו השני של הפתח נמצא גרם מעלות דומה, שהוביל אל המרתפים. מחיצת עץ חצצה בין שני גרמי המעלות. המחיצה נבנתה מלוחות עץ בעובי של חמשה־עשר ס"מ. מאחורי מחיצה זאת נמצא שטח אדמה סמוי מעין כל ומתאים לפתחה של מנהרה.

הכניסה למקום החפירה הותקנה במחיצת העץ עצמה. שני לוחות נעקרו ממקומם, הוחזרו אל כנם בלי המסמרים, ובריח זעיר הותקן מצדה הסמוי של המחיצה, כדי שאפשר יהיה לפתוח ולסגור את הפשפש לפי הצורך.

מדי יום ביומו הסתגרו שלושה שבויים מאחורי המחיצה, במשטח צר ומחניק, וחפרו כמטורפים. ננקטו אמצעים שונים כדי להעלים את היעדרם בין מיפקד הבוקר, בשעה תשע, ובין מיפקד הלילה, שעה אחת לפני החשיכה. זהירות יתירה נדרשה לבל יופיע חייל גרמני ליד הבנין בדיוק בשעה ששני הלוחות הרפויים הוצאו ממקומם עם כניסת החופרים או הוחזרו למקומם – לפי הצורך. כמו כן היה צורך בהחלפת בגדים מהירה, לבל ייראו החופרים מלוכלכים בעפר.

אלה היו רק אחדות מן הבעיות הבולטות יותר, שהוטל על השבויים לפתור. היתה בעיית גיוס נרות. הללו נשלחו לשבויים מאנגליה ונמצאו בפיקוח הנהלת המחנה. הנרות שימשו להארת המנהרה. המנהרה עצמה היתה צרה, והחופרים יכלו רק לזחול בתוכה ולעבוד בזרועות כפופות. היה צורך להצר את המנהרה כדי לחסוך בעבודה ולצמצם את כמות העפר הנחפר. בעוד האיש הראשון חופר היה חברו מפיח אוויר במפוח פרימיטיבי. השלישי היה אחראי על הוצאת העפר מן המנהרה. עליו לדאוג שהחבל אליו קשור הדלי לא יסתבך. החפירה עצמה נעשתה בכל כלי שניתן לחופר לגייס באותו יום.

סילוק העפר הנחפר היווה בעיה חמורה, ואם גם נמצאו דרכים רבות לשם כך – כולן היו איטיות ומסוכנות. אולם גם החפירה היתה איטית. תחילה היה עליהם לחפור מתחת ליסודות הדרומיים של הבנין, ורק אחר כך יכלו להתקדם ביתר מהירות לעבר החומות. רק בחג המולד הגיעו החופרים אל החומה החיצונית.

בדיוק בשעה שהתקוות החלו גואות בלב השבויים, החליט מפקד המחנה הגרמני לשנות את סדרי השמירה והציב זקיף מחוץ לחומה, במרחק צעדים ספורים מן המקום בו חשבו הבורחים לצאת ממנהרתם. זה היה המכשול הראשון. הוחלט להאריך את המנהרה אל לב השדות.

באמצע חודש אפריל צורף למחנה שבוי חדש, שהביא לחופרים תועלת מרובה. היה זה הקצין קרוֹפוֹרד, מי שנתפרסם לאחר מכן כארכיאולוג בריטי מעולה. בקיאותו בטיב קרקע סייעה הרבה בידי החופרים. אפס, חודש לאחר מכן ניחתה מהלומה על החופרים. לונדון מיחתה בפני הגרמנים מזה זמן רב על היחס כלפי שבויי־מלחמה באחדים מן המחנות, לרבות הולצמינדן. כאשר הגרמנים מיאנו לשפר את התנאים, ננקטו אמצעי תגמול נגד קצינים גרמנים שנפלו בשבי ונכלאו באנגליה. התגובה הגרמנית לא איחרה לבוא, ושורת תקנות חדשות הופעלה בהולצמינדן. בין השאר, הוחלט על עריכת ארבעה מיפקדים ביום – בשעה 9 בבוקר, ב־11.30 לפני־הצהריים, ב־3.30 אחר־הצהריים ובשש בערב. מובן מאליו, שקצב העבודה במנהרה הואט ביותר.

החל מירוץ נגד הזמן. עם הצבת זקיף נוסף מחוץ לחומה, הוחלט להאריך את המנהרה מעבר לגני־הירק, אל לב שדות הקמה. השבלים הגבוהות יסתירו את הנמלטים מעיני הזקיפים. ברם, לפי העתונות הגרמנית שהוברחה לתוך המחנה, היה ברור שהקיץ יקדים לבוא והקציר יהא אף הוא מוקדם. היה הכרח לסיים את המנהרה לפני הקציר.

נמצאה דרך נוחה ומהירה יותר לכניסה אל מעבר למחיצת העץ, אולם חודש יוני קרב לקצו, הקציר עמד להתחיל, והיה צורך לגלות עד היכן, בדיוק, הגיעה כבר המנהרה. ביום האחרון לחודש נכנס לויטננט בּאטלר, מהוגי רעיון המנהרה, לתוך מנהרתו, קדח נקב זעיר בקצה המנהרה ונעץ בזהירות מקל שראשו עטוף בנייר לבן. מתוך המחנה הביטו השבויים לעבר השדות, ולבם נפל בקרבם. המקל העטוף בנייר לבן צץ במרחק תשעה צעדים משדה החטה!

נערך דיון במצב ונמצאה פשרה. בשולי שדה הקמה צמחה אפונה. שיחים קטנים אלה עשויים להעניק מחסה חלקי לבורחים, עד הגיעם בזחילה אל בין השבלים. יש להאריך, איפוא, את המנהרה עד לאפונה.

בשלושת השבועות הראשונים של חודש יולי חפרו החופרים בקצב מסחרר. לבסוף היה נכונים לבריחה. ברגע האחרון צץ מכשול, המבהיר את הבעיות שעמדו בפני בורחי הולצמינדן. שבויים באגף אחר של המחנה, שלא היו להם סיכויים להשתתף בבריחה דרך המנהרה, ידעו כי לאחר בריחה זאת יוחמרו התנאים במחנה, ולכן החליטו להקדים רפואה למכה ולנסות לפרוץ החוצה בכוחות עצמם. תכניתם היתה טעונה כיבוי אורות במחנה כולו, פעולת הסחה בצד אחד ונסיון בריחה בצד שני. אילו ביצעו נסיון בריחה פרוע זה, היו עלולים להכשיל את תכניתם המדוקדקת של חופרי המנהרה, אולם לאחר ויכוח סוער חזרו בהם ה’פרטיזנים' מתכניתם, וב־24 ביולי נסתיימו ההכנות לבריחה באמצעות המנהרה.

המייג’ור דארנפוֹרד, ממארגני הבריחה, המתין בחדרו עד שהדלת החיצונית של הבנין נסגרה בטריקה, ואחר־כך עבר ממיטה למיטה ומסר הוראות לבורחים הרשומים ברשימה ערוכה מראש. הללו נדרשו להכין לעצמם תרמילי צידה ולשכב במיטותיהם כשהם לבושים. נאסר עליהם להתהלך במסדרונות, אלא לאחר קריאתם, ואז הוטל עליהם להלך יחפים כשנעליהם בידיהם.

ראשונים ברשימה היו יוזמי הרעיון והחופרים בפועל. אחריהם באו עוזריהם. לאחר מכן נכנסו למנהרה שבויים שונים, לפי מידת חשיבותם למאמץ המלחמתי הבריטי. במחנה עצמו שררה דומיה. בחוץ נשמעו צעדיהם העייפים של הזקיפים. ואילו בין השבלים זחלו בזה אחר זה כל בורחי הולצמינדן.

עד שעה שלוש אחר חצות נמלטו בהצלחה 24 קצינים. הדממה נמשכה. חצי תריסר אנשים נוספים נקראו לרדת אל המנהרה. לפתע, ב־4.30 אירעה תקלה. אחד הבורחים “ננעץ” במנהרה. ניו־זילנדי גברתן נשלח לעזרה. עלה בידו למשוך לאחור את אחרון הנמצאים במנהרה. נותרו במנהרה עוד ארבעה בורחים. נתברר כי התנועה הרבה גרמה למפולת, שהצרה מאד את קוטר המנהרה.

הפציע השחר. נותרו שעה ומחצה לפני פתיחת הדלת הראשית של הבנין. אילו יכלו הנמצאים במנהרה לזחול לאחור, ופי המנהרה היה נסתם ומחיצת העץ היתה מותקנת במקומה, כי אז אפשר היה למחרת בלילה לחדש את הבריחה – ומכל מקום, דבר הבריחה היה נודע לגרמנים רק במיפקד הבוקר, בשעה תשע, דבר שהיה מרחיק בשלוש שעות את מועד מתן האזעקה. רק שניים מן הנמצאים במנהרה הצליחו לחזור. בשעה שש היה הכרח להסתגר בחדרים.

רצה הגורל, ודווקא בבוקר ה־25 ביולי החליט מפקד המחנה, האוּפּטמן ניימאייר, לערוך טיול בשטח המחנה. שני הקצינים האחרונים שנותרו במנהרה הצליחו לזחול לאחור בכוחות עצמם, החזירו את קרשי המחיצה למקומם ונוכחו שדלת בנינם פתוחה. ליד הפתח עמד האוּפּטמן ניימאייר. הגרמני לא הבין את המתרחש לעיניו, והשבויים לא התנדבו לספק לו ידיעות מיותרות.

דקות ספורות לאחר מכן התדפק איכר נרגש על שערי מחנה־השבויים. לאחר שיחה קצרה עמו, נחפז ניימאייר בראש אנשיו אל השדה הסמוך, ראה את הבור והבין הכל. אולם ממדי מפלתו נתגלו לו כאשר הגיע רץ מן המחנה ומסר כי נעדרים לפחות עשרים וששה קצינים שבויים.

מאצל חלונות מחנה השבויים ראו הבריטים את תגובת הגרמנים לשמע בשורת איוב זאת. “לסתו של ניימאייר נשמטה, פיו נפער והוא נראה לפתע זקן מאד. אולם המשבר חלף מיד. רעמי הצחוק שבקעו ממחנה השבויים העלו את חמתו להשחית. הוא אסר על השבויים לעמוד אצל החלונות וציווה על זקיפיו לירות בכל מי שיפר הוראה זאת. לאחר מכן נעל את כל דלתות הבנין”.

לשבויי הולצמינדן ניתנה מערכת פקודות חדשה. על הקצינים השבויים נגזר לשוטט במחנה בקבוצות שאינן עולות על צמדים. תנועותיהם הוגבלו מאד.

בינתיים, בין הולצמינדן ובין הגבול ההולנדי התקדמו עשרים ותשעה בורחים. עשרה הצליחו לחצות את הגבול. האחרים הוחזרו למחנה, וב־27 בספטמבר נשפטו לששה חודשי מאסר מיוחד באשמת מרד וגרימת נזק לרכוש. ברם, בעת ההיא כבר נתפוררה החזית הגרמנית ופסק־הדין לא הוצא לפועל. ששה שבועות לאחר המשפט, נחתמה שביתת־הנשק וכל יתר שבויי הולצמינדן חזרו למולדתם.

מסלול הנחיתה וההמראה נמתחו על פני משטח מאובק. מצד אחד ניצבה קבוצת מיבנים, שקשה לכנותם בתאור בתים. שרוול־רוח התנופף ברפיון על כנפי הרוח שנשבה מן ההרים הסלעיים המקיפים את שדה־התעופה ברדיוס של מילין ספורים. הנוף היה נטול עצים ודמה לשלד של אדמה וטרשים.

בבוקר ה־23 בדצמבר 1928 המתינה קבוצה קטנה של גברים, נשים וילדים בשדה־התעופה של שיפּוּר, שנמצא בגובה 5900 רגל, במרחק שני מילין מהעיר קאבּוּל, בירת אפגניסטן. מפעם לפעם פילחו יריות את האוויר. על הגבעות הסמוכות לשדה־התעופה, בין מסלולי ההמראה ובין העיר, תפשו מאות אנשי שבטים מתמרדים כתריסר משלטים טובים, במסגרת נסיונם הנועז למוטט את שלטונו הרעוע של המלך אמאנוּלה. אחת לכמה דקות נשמע קול רעם עמום, כאשר המורדים פתחו באש מתותח שהגיע לידיהם בדרך מסתורית.

קבוצת האנשים שהיו מכונסים בשדה־התעופה, כללה תריסר נשים וילדים בריטיים ושמונה נשים הודיות. עמן נמצאו עובדי הקונסוליה הבריטית, שבמשך השבוע האחרון נתונים היו במצור בבית. הקונסוליה, אשר נמצא מהלך שני מילין מן השדה. כמו כן מנתה הקבוצה קצינים מחיל־האוויר הרוסי, שנהגו במטוסי הממשלה האפגנית והיו מפציצים את ריכוזי המורדים בכל הזדמנות שנפלה לידם. ולבסוף, היה בשדה־התעופה אלחוטאי בריטי, כשעיניו נעוצות בצפיה ובדאגה בפסגות ההרים בפאת מזרח.

והנה נשמע רעם עמום, לו ציפו הכל: שאון מנוע של מטוס מתקרב. מטוס פעוט, דמוי צפור, הופיע במרום. המטוס חג מעל לשדה, נחת, ופקידי השדה נחפזו אליו. האלחוטאי הודיע מיד במברק כי הכל כשורה, ומרחוק נשמע קול מטוסים נוספים, היו אלה שני מטוסים קטנים ומטוס גדול יותר – מטוס־הובלה צבאי שרוחב כנפיו קרוב ל־30 מטר. היה זה מטוס רב־רושם באותם הימים.

בזה אחר זה נחתו המטוסים על פני המסלולים הפרימיטיביים. במטוס הגדול רוכזו הנשים והילדים, ואילו במטוסים הקטנים הועמס המטען. בדיוק בשעה עשר בבוקר המריאו המטוסים לאחר נסיעה ארוכה מאד על פני המסלולים, היה צורך במסלול המראה ארוך, מחמת קלישות האוויר ההררי.

כך החל חיל־האוויר המלכותי הבריטי בביצוע מיבצע ההצלה האווירי הגדול ביותר מאז ראשיתה של התעופה. במיבצע הצלה זה נמנע מן העיר קאבּוּל אסון מחריד.

המרד האפגני – ממנו הציל חיל־האוויר הבריטי קרוב ל־600 איש, תוך טיסה בגובה מקסימלי של 10,000 אלפים רגל על פני ארץ הררית, שאין בה כל אפשרות לנחיתת־אונס – החל חודש ימים קודם לכן. שליט המדינה, המלך אמאנוּלה, היה אדם נאור בהשוואה לשליטים אחרים במזרח. שגיאתו בניהול ארצו היתה טראגית. הוא רצה להעניק לעמו את דרכי המערב ותרבותו בפרק זמן קצר מדי. הוא העניק השכלה ושוויון לנשים, ביטל את האפליה העדתית והתכונן לבצע שורה של שיפורים נוספים ברוח זאת.

ב־14 בנובמבר 1928 התקוממו בני השבט הגדול שינווארי נגד חידושיו של אמאנולה. הם בזזו מספר כפרים קטנים ופרצו לעיר דאקה. לאחר מכן תפשו משלטים לאורך הדרך המקשרת את קאבּוּל עם מעבר חיביר, וכך ניתקו את הקשר בין עיר הבירה ובין הודו השכנה. תוך ימים ספורים הצטרפו למורדים בני שבטים אחרים, שנעו מערבה וכבשו את העיר הגדולה ג’אלאלאבאר.

עד כאן עורר המרד סקרנות, אך לא דאגה. אמנם, הקשר הרגיל בין הקונסוליה הבריטית בקאבּוּל ובין השלטונות הבריטיים בהודו נותק, אולם הקונסול הבריטי, לויטננט־קולונל סר פראנסיס האמפריס, קיים את הקשר באלחוט. הוא ראה את המרד כהתקוממות מקומית שכיחה לאורך הגבול, והיה בטוח שהיא תשכח במהרה.

רק ב־14 בדצמבר, חודש לאחר פרוץ הקרבות, נודע בקאבּוּל מלוא היקפו של המרי. מיד נעורה דאגה לגורל הנשים והילדים של עובדי הקונסוליה הבריטית בקאבּוּל. מצבה של הקונסוליה היה בלתי רגיל וריחפה על עובדיה סכנה גדולה. הנציגויות הזרות שכנו בתוך העיר קאבּוּל, אולם הנציגות הבריטית שכנה על אם־הדרך לקוּהיסטאן, כשניים וחצי מילין מן העיר. הצירות עצמה תפשה בנין אחד, ומסביבו ניצבו מספר בתי־מגורים לעובדים ולמשפחותיהם. חומה גבוהה הקיפה את המושבה הבריטית הקטנה. בין העיר ובין הצירות הבריטית נמצאו מבצרי קו־אי־לולה, שאותם ביקשו המורדים לכבוש. מצדה השני של הקונסוליה התנשאו פסגות אסמאי, שחלשו על הדרך אל קאבּוּל והביטו הישר אל תוך המושבה הבריטית הקטנה.

לשטח זה פלשו ב־14 בדצמבר אלף לוחמים מזויינים.

אותו יום ערך הציר הצרפתי ביקור בקונסוליה הבריטית. לפתע נשמעו יריות. עד מהרה הוברר כי כוחות גדולים מתקדמים לעבר הבירה וכי הקונסוליה תשמש מטרה למורדים.

סר פראנסיס ציווה לנעול מיד את שערי הקונסוליה ולכנס את הנשים והילדים בחדר שקל ביותר לגונן עליו. הוא היה האדם המתאים ביותר לטפל במצב העדין שנוצר. הוא היה בן 49 שנה, ותיק בשרות ממשלתי בהודו, ביחוד לאורך הגבול האפגני. במשך שש שנים שירת כציר בריטי בקאבול. ומה שחשוב מכל, הוא שירת במלחמה העולמית הראשונה כטייס בחיל־האוויר המלכותי הבריטי והאמין בכוחה הרב של התעופה.

על הצירות הגנו בדרך כלל ששה חיילים אפגניים. הללו נמלטו לשמע הקרבות שניטשו בהרים הסמוכים, והצירות נשארה בשטח ההפקר, כשכוחות הממשלה מתכנסים מצד אחר והמורדים נערכים מן הצד השני.

כמקובל בהתנגשויות צבאיות מסוג זה, סמכו שני הכוחות על עוצמת האש שלהם יותר מאשר על דיוקה. עד מהרה נשטפה הצירות במבול של כדורים. תוך ימים ספורים נפגעו בניני הצירות ב־60 פגזי תותחים.

הקרב הראשון, ב־14 בדצמבר, היה קצר. כוחות הממשלה נסוגו והמורדים התקדמו. לפנות ערב הוקפה המושבה הבריטית על ידי המון לוחמים מזוינים וזועמים. סר פראנסיס הוכיח עוז־רוח למופת. הוא פתח את שערי הקונסוליה ויצא לשוחח עם המורדים בלשונם. הוא ציין כי אנשי הצירות לא נקטו כל עמדה במערכה והינם רק אורחי אפגניסטן. לפי חוקי הכנסת האורחים המקודשים בארץ זאת, אין מתקיפים אורחים. מנהיגי המורדים אישרו את דבריו ולא פגעו בקונסוליה ובאנשיה.

אולם כוחות מזוינים הוסיפו לנתק את הדרך לקאבול ומנעו מן הקונסוליה כל קשר עם העולם. כאשר נסוגו המורדים במקצת, נשארה הקונסוליה בשנית במרכז המערכה על קאבול.

בינתים קיבלה המרידה אופי ארצי. היתה זאת התקוממות עממית נגד החדרת תרבות המערב לאפגניסטן. גברו החששות לטבח המוני של אירופיים בעיר קאבול. ב־17 בדצמבר קלטו השלטונות הבריטיים בהודו שידור אלחוטי של סר פראנסיס, אשר ביקש לעשות נסיון לפנות את הנשים והילדים מן הקונסוליה הבריטית – בדרך האוויר. השידור שוּסע בטרם הושלם.

למחרת הוחל בפעולות ההצלה. בעיות ההצלה בדרך האוויר היו רבות מספור. ראשית, רוב המטוסים הבריטיים בהודו היו מסוגלים להסיע רק נוסע אחד נוסף לטייס. בעיראק היו מספר מטוסי הובלה גדולים, אולם עיראק נמצאה במרחק 3000 מיל מהודו. לבד מזאת, היו המטוסים בעת ההיא פרימיטיביים למדי. הטיסות נערכו יותר לפי הרגש מאשר לפי המדע. איש לא היה בטוח אם מטוסי ההובלה יוכלו להמריא עם מטען כבד משדה־תעופה שגובהו כ־6000 רגל והאוויר בו קלוש מאד. תנאי הטיסה בגובה ההרים שעל הגבול האפגני היו קשים מאד. גובה הפסגות הוא 10,000 רגל, ואין בכל הסביבה משטחים שיאפשרו נחיתות־אונס במקרה של הכרח.

לבסוף, עמדה בפני הבריטים בעיית התגובה להופעת מטוסים בריטיים באיזור הקרבות. האפגנים עלולים היו לחשוד בבריטים בהתערבות צבאית נגד המורדים. היה צורך לפרק מן המטוסים את המקלעים והמצלמות הצבאיות, והטייסים עצמם נדרשו להתפרק מאקדחיהם לפני ההמראה. ברם, כל האמצעים הללו לא היו ידועים למורדים שהופצצו על ידי המטוסים האפגניים המוטסים על־ידי רוסים, ולכן היו יורים ללא אבחנה בכל מטוס שהופיע מעל לראשיהם. כדי לגלות את קבלת־הפנים המצפה למטוס בריטי, המריאו ב־18 בדצמבר הטייס טאסק והאלחוטאי דונלדסון משדה־התעופה של פּשאוּר לעבר קאבּוּל.

המטוס הפעוט עבר על נקלה את הפסגות הגבוהות וקרב אל קאבול. הוא הנמיך עוף מעל לקונסוליה הבריטית. מטח כדורים נשלח לעברו מן הקרקע. 14 כדורים פגעו במנוע, חדרו למיצן ולמשאבת השמן, אך לא פגעו בצוות. מן הקונסוליה ניתן למטוס אות להגביה טוס. טאסק לא הצליח לעשות זאת וביצע נחיתת־אונס בשדה־התעופה הקטן של שרפּוּר, הסמוך לקונסוליה. שם קיבל את פניו המפקד הרוסי של חיל־האוויר האפגני. הלה הציע להטיל לשטח הקונסוליה הבריטית מכשיר איתות מיוחד, בו יוכלו אנשי הקונסוליה לעמוד בקשר עם המטוסים העתידים לבוא.

בינתיים שלחו הבריטים מהודו מטוס שני. הפעם חמק הטייס מאש המורדים וגילה בשטח המושבה הבריטית סרטי בד לבנים, פרושים על הארץ בתבנית מיוחדת. הטייס הבחין מיד כי זהו איתות, וקרא את ההודעה: “אל תנחת. הגביה טוס. אצלנו הכל כשורה”.

למעשה, לא היה מצב הקונסוליה טוב ביותר. מדי יום ביומו נפגעו הבנינים בכדורים ובפגזים נוספים. מרבית החלונות נופצו והנשים והילדים בילו את הימים בחדר אחד, שכסאות מרופדים כיסו את חלונותיו ודלתו. שבעה בניני מגורים נפגעו קשות באש התותחים. אחד מעובדי הקונסוליה, שהתגלח בבוקר, מצא לפתע את עצמו בלי תער. התער הועף מבין אצבעותיו על ידי כדור, שבאורח נס לא פצע אותו. לעומת זאת, נהרג אחד המשרתים האפגניים, שיצא אל החצר. שניים אחרים נפצעו.

באחד הקרבות נהדפו המורדים וחיילי המלך אמאנולה פרצו אל הקונסוליה. הם יצאו רק לאחר שסר פראנסיס טען בתוקף כי השטח הוא בריטי. אולם המורדים ראו את חיילי המלך בחצר הקונסוליה, חשדם נתגבר בדבר שיתוף פעולה בריטי־אפגני, והם התכיפו את מטחי האש שלהם בכיוון זה.

סיורי האוויר הבריטיים נמשכו מדי יום ביומו, ובכל יום נפרשו בחצר הקונסוליה סרטי־הבד הלבנים, שהיוו הודעות למטוסי הסיור. השלטונות האפגניים סברו כי הצליחו להשתלט על המורדים, אולם סר פראנסיס חלק על דעתם. ב־22 בדצמבר הוא דרש שוב לפנות בהקדם את הנשים והילדים מן הקונסוליה.

וכך, ב־23 בדצמבר, הוחל במיבצע ההצלה האווירי הגדול. טיסה בת 90 דקות העבירה את אנשי הקונסוליה הבריטית למקום מבטחים בהודו. למחרת חזרו המטוסים ופינו 28 אנשים נוספים מאיזור הקרבות.

בינתיים ביקשו תשע מדינות אחרות את עזרת חיל־האוויר הבריטי בהצלת אנשיהן. מדינות אלה לא בטחו בהבטחות השלטונות האפגניים, כי “אין חשש לחיי אנשיכם”.

החששות הוצדקו במהרה. אמנם גדוד מורדים אחד הובס בקרב, מפקדיו נערפו וראשיהם הוצגו, בראש חניתות, בחוצות קאבּוּל. אולם מורדים חדשים צבאו על קאבול ולחמו בכוחות המלך בכל רחבי המדינה. בחודש ינואר ויתר המלך אמאנולה על כסאו. מיד הקיפו המורדים את קאבול, גרמו להדחת אחי המלך, אינאיאטוּלה, ושמו מצור על שדה־התעופה.

חיל־האוויר הבריטי פעל בתנאים מחמירים והולכים. שלג כבד הפסיק זמנית את כל פעולות ההצלה. תנאי מזג־האוויר לא הלמו את כושר הטיסה של המטוסים הבריטיים. באחת הטיסות מהודו לקאבול, בהיות אחד המטוסים ריק מנוסעים, חל קלקול במנועו מעל לפסגה הגבוהה ביותר. הטייס, איבּלו צ’פמן, הבחין בנקודה אחת ויחידה בה היה לו צל של סיכוי לנחיתת־אונס: משטח סלעי בן 60 יארדים מרובעים, ליד הכפר סוראבי. צ’פמן עתיד היה להתמנות במרוצת השנים לדרגת מפקד חיל האוויר הבריטי.

בחריצות שזיכתה אותו בציון־לשבח, עלה בידו לנחות שם ולבלום את מטוסו על פי תהום בעומק 2000 רגל. אי־אפשר היה עוד להמריא עם המטוס, אולם בני הכפר היו ידידותיים ואחר מסע הרפתקני בן שבועות אחדים, הגיע צ’פמן עם האלחוטאי שלו, דייביס, אל קאבול.

תקלות כאלה לא מנעו את הבריטים מהמשכת פעולת ההצלה האנושית.

בראשית ינואר גברו החששות לטבח הלבנים בעיר. הוחשו הטיסות וכך פונו רוב נשי וילדי הצירויות הזרות בקאבול. אחדים מן הניצולים היו יוצאי־דופן, כגון תינוק רך, שנקשר אל כסאו של הצלם, במטוס פתוח, ועבר את הדרך מקאבול להודו בגובה 11 אלף רגל, על פני הגבוהה בפסגות הגבול. הוא הגיע בריא ושלם לפּשאוּר…

עד אמצע ינואר פונו כמעט כל הזרים מקאבול. הקרבן היחיד היתה כלתו של מכונאי גרמני, שנפגעה בכנף־מדחף של אחד המטוסים. למזלה לא היו פצעיה אנושים והיא החלימה מהם.

סכנה חמורה יותר ריחפה על תושבי קאבול עצמם. מכיוון שבקרבם הוסיפו לגור המלך אינאיאטולה, תריסר בני משפחת המלוכה ומספר נשים אירופיות שנמנו על אנשי החצר. לא היה ספק, שאנשים אלה ייטבחו על ידי המורדים עם כיבוש העיר על ידם, וכי רבים מתושבי העיר ייהרגו אף הם על שלא עזרו למורדים בהמתת המשפחה המלכותית.

שוב הגה סר פראנסיס ביכולתם של המטוסים. מדוע לא תפונה המשפחה המלכותית מן העיר, ועם זאת תוסר אימת הטבח מעל תושביה?

הוא החל בתיווך זהיר בין המורדים ובין הממשלה. הצלחתו היתה כה גדולה, עד שב־18 בינואר קיבל את הסכמת שני הצדדים. באותו בוקר קרבו שני מטוסי הובלה לאטם אל שדה־התעופה של העיר, שם המתינה במתיחות קבוצת אנשים גדולה. עד הרגע האחרון היה המצב עדין וחמור, כיוון שהפגזת המורדים לא פסקה.

הציר הבריטי הפעיל שוב את השפעתו והאש פסקה שעה שהמטוסים הבריטים נחתו בשדה. המלך ופמלייתו עלו על המטוסים ופונו מן המקום. למחרת פונו יתר בני המשפחה המלכותית.

המורדים כבשו את העיר. אך לא ערכו בה טבח.

מיבצע ההצלה האווירי נמשך עד פברואר. סר פראנסיס עצמו פוּנה במטוס האחרון. חיל האוויר המלכותי הבריטי הדגים מה ניתן לבצע במטוסים. עלינו לזכור, כי מטוסי ההובלה מדגם “ויקטוריה”, שפעלו באותו מיבצע, היו מצוידים בשני מנועים בני 570 כוחות סוס כל אחד. מהירותם לא עלתה על 80 מיל לשעה, וקיבולם היה שלושת רבעי הטון. היום יש למטוסים מסוג זה – “הנדלי־פּייג’־הייסטינגס” האנגלים – מנועים בני 1675 כ"ס, מהירותם 200 מיל בשעה ובמיבצע ההצלה של ברלין הנצורה על ידי הרוסים, נשא כל אחד מהם 10 טונות מטען. ברם, מיבצע ההצלה של ברלין לא היה אפשרי בלי מיבצעי הצלה מוקדמים מסוגו של זה בקאבּוּל.

“נפשו של אדם שואפת לחירות ולדרור. שבויים בורחים משביים. אסירים בורחים מכלאם – והאדם האפור מבקש לברוח מאפרוריות היום־יום אל עולם הדמיון, או לפחות להזדהות בלבו עם בורחים אחרים. אני למדתי את סוד הבריחה הנצחית. במחיר 25 דולר, אהיה נכון למכור לכם אותו”.

מלים מוזרות אלה השמיע באזני עורך עתון ניו־יורקי, נער צעיר, מזה־רעב, שחור תלתלים ועיניים בשם אֶריך וייס. הוא היה בנו של רב יהודי מאירופה, שהיגר עם משפחתו לרובע היהודי העני של ניו־יורק וביקש שגם בנו יילך בדרכיו. אולם בנו ביקש לברוח – לברוח מן העוני, מן השם היהודי שהטיל עליו הגבלות מצד עולם אנטישמי, מכל אורח חייו.

הוא טען כי גילה את סוד הבריחה הנצחית, אולם עורך העתון הניו־יורקי צחק לו. אֶריך הרעב, שהיה נכון למכור את סודו הגדול כדי שיוכל לקיים את נפשו, השפיל את ראשו ויצא את המערכת. הוא נשבע להתנקם ולהוכיח לעולם כולו את יכולתו לברוח – ולהתעשר.

כאמור, ברח אריך וייס לראשונה מבית אביו, הרבי מאיר וייס. הוא למד על־פה את זכרונותיו של הלהטוטן הנודע, רוֹבּרט הוּדין, לימד את עצמו מספר להטוטים שיסודם בזריזות ידים, ושינה את שמו להארי הוּדיני (על שם הודין הגדול). הוא החל מופיע בקרקסים ובקרניבלים ­– והתפרנס בדוחק. הוא החליט לברוח גם ממצב־ביש זה.

הארי הודיני התרכז באמנות הבריחה, ונטש את להטוטי־הידיים שלו. הוא השתלם בתורת האזיקים, המנעולים, הבריחים, הארגזים האטומים, ועד מהרה יצא בהכרזה, שאין דבר בעולם שיוכל לכלוא אותו לצמיתות. זאת לא היתה הצהרת־יוהרה, ולפני שהעלה אותה על דל שפתיו העביר הודיני את עצמו בשורת אימונים שהיו עשויים להמית אדם אחר: הוא התמחה בשחיה, בצלילה לעומק, בעצירת נשימתו משך שניות מרובות. הוא חישל את גופו ואימן את שריריו לתפוח ולהתקווץ כרצונו. הוא למד את הפסיכולוגיה של הקהל וידע כיצד לעשות רושם רב ביותר בכל פעולה שפעל. הוא למד לטוס, כדי לבצע להטוטים מסמרי־שיער באוויר, והתמחה באמנות הפרסום העצמי.

הארי הודיני נרשם בדברי ימי הבידור כאלוף הבריחות העולמי. רבים קדמו לו בלהטוטי־בריחה, ורבים קמו אחריו, אך איש לא קם כמותו. כל בריחותיו תוכנו בפשטות גאונית. אמנם, בעיקר סמך הודיני על כושר הגופני. לפני שהיו כופתים אותו על הבמה, היה מתפיח את שריריו, ולאחר שהיה מסתגר מאחורי מסך קטן, היה מכווצם וגורם להרפיית הכבלים עד שניתן לו להיחלץ מהם. כאשר טבלוהו במי־קרח עמוקים, בתוך ארגז סגור היטב, היה לו, אמנם, משור קטן מוסתר בנחירי חוטמו, אך אילולא התמחה בעצירת נשימתו לזמן ארוך, עלול היה למות בטרם פרץ פירצה בארגז.

אולם, גאונותו של הודיני לא היתה פיסית בלבד. הוא היה גם ממציא בחסד, שידע לסייע בידי עצמו בעזרת אביזרים זערוריים שנמצאו חבויים תמיד באחד הנקבים בגופו. פעם אחת הוליך את הקהל שולל, עת ידיו נכפתו באזיקים והוא הושלך למי־קרח. הוא השתחרר במהרה מן האזיקים, מכיוון שהם לא היו אמתיים, אבל חודשים רבים קודם לכן התאמן בשהיה ממושכת מתחת לפני מי־הקרח. מכאן, שאפילו זיוף האזיקים לא הפחית מערך מבצעו.

הודיני גילה, כי האזיקים – כפי שנוצרו בימיו – נפתחים במפתח אחד ויחיד, ולכן דאג שמפתח כזה יימצא תמיד בגופו. הוא לא הסתיר אביזרים בבגדיו, מכיוון שמרבית להטוטיו בוצעו כשהוא ערום לחלוטין, פרט לאיזור חלציים זעיר. כמו כן גילה, כי יש אזיקים הנפתחים על ידי מהלומה קצרה וחזקה. פעם הכריז הודיני, כי אפילו ה“סקוטלנד יארד” הבריטי לא יכול לכלאו לשעה ארוכה. הבולשת המהוללה נעלבה עד עמקי נשמתה, והודיני הוזמן למטה הראשי בלונדון. כדי להוכיח את טענתו היהירה. ידיו נכפתו מאחוריו, כשהן חובקות עמוד־שיש, בלב אחד האולמות של ה“סקוטלנד יארד”. אך יצאו מפקדי הבולשת את האולם חבט הודיני בידיו הכפותות על עמוד השיש – והיה חופשי…

בשנת 1903 נסע הודיני לרוסיה. נאמר לו, כי האסירים המדיניים נשלחים על ידי הצאר העריץ לסיביר הרחוקה, בקרונות ברזל רתומים לסוסים. “איש טרם ברח מקרון כזה”, אמרו לו קציני המשטרה של הצאר. הודיני ביקש לכלאו בקרון כזה, כדי להוכיח שיעלה בידו להימלט גם מתוכו. הפשיטוהו עירום ורופאים בדקו אותו היטב לפני שהוא נכלא בקרון המשוריין, אולם בשעת פרידתו הנרגשת מעל אשתו המסורה, היא נשקה לו – והעבירה מפיה אל פיו משור קטן, עשוי כקפיץ מקופל. הודיני ידע כי רצפת הקרון המשוריין עשויה אבץ רך למדי, והמשור חילץ אותו משם עד מהרה. מיד שבו הרופאים הרוסים ובדקו אותו, אך לא מצאו את המשור. הכיצד? הודיני למד את אמנות ה“רטרופרסיטאליסיס” – בליעת חפצים, עצירתם בדרך לקיבה והקאתם החוצה בשעת הצורך.

בשובו לאמריקה, הוסיף הודיני לברוח מבתי־הכלא, ונעשה מפורסם ועשיר ביותר. פעם הסכים שיסגרו אותו בארון־מתים עשוי מתכת, ילחימו את מכסה הארון וישליכוהו לתוך בריכת־שחיה מלאה מים, למשך שעה וחצי. הוא יצא חי, מכיוון שלפני התנדבותו למיבצע זה, חישב ומצא שבארון המתים יהיה אוויר די צרכו למשך שעתיים…

הקהל התחיל להאמין כי יש להודיני ברית עם רפאים, והוא החל מקדיש את מרבית זמנו להרצאות שמטרתן להפיג בלב הקהל את האמונה באפשרות של קשר עם רוחות־מתים. בינתיים נולד הראינוע (שקדם לקולנוע) ודחק את רגלי הקרניבלים והקרקסים, אולם הודיני הוסיף למשוך קהל, מאחר שלא חדל להמציא להטוטים חדשים ומסמרי־שיער.

באחד מימי 1926 עמד הודיני בחדר־ההלבשה שלו, כאשר קבוצת סטודנטים מבין מעריציו נכנסה פנימה ושוחחה עמו. כשאמר הודיני שהוא למד לשלוט בכל שרירי גופו וכי אינו עשוי להיפגע אף ממהלומת אגרוף בבטנו, החליט אחד הפוחחים הצעירים לבחון את אלוף הבריחות, וישלח אגרוף קפוץ אל כרסו. הודיני, שלא היה מוכן למהלומה זאת, לא הספיק לקווץ את שרירי בטנו. התוספתן שלו התפוצץ, וכעבור עשרה ימי סבל ודמדומים נפטר הודיני בגיל 52 שנה. אלוף הבריחות לא הצליח לברוח מן הכלא האחרון: המוות.

בלילה אביבי של 29 באפריל 1940 היה נמל הדייגים הנורבגי הקטן מוֹלדה, אחוז כולו בלהבות. מטוסים גרמניים רעמו מעל ללשונות האש בהוסיפם להפציץ את הנמל ואת עיירת הדייגים הסמוכה.

במפרץ הקטן נמצאה הסיירת הבריטית “גלאָזגוֹ”, שתותחיה הנגד־מטוסים פלטו אש כל אימת שגל מטוסים חדש חלף מעליה. כל אותה שעה המתין מפקד הסיירת בקוצר־רוח ובדאגה לבואה של חבורת הנורבגים, אותה הוטל עליו להשיט לחוף מבטחים. עיניו היו נשואות אל העמק הגדול החוצה את נורבגיה ויורד אל הים. בעמק זה עמדו חיילים בריטים ונורבגים במאבק נואש נגד התקפותיהם הגוברות של הגרמנים.

בשעה 10 בלילה התגודדה קבוצת אנשים בשולי הנמל הבוער, ביניהם נראה גבר צנום וגבוה, משכמו ומעלה מכל האחרים, זקן אך זקוף כתורן. לצדו ניצב גבר נמוך וצעיר ממנו, אך כל חזותו אמרה אצילות ושלטון. סביבם עמדו פקידים וקציני־צבא נורבגים, וגבר אנגלי לבן־שיער. הם עמדו מחוץ למעגל האש שחצץ בינם ובין החוף – מהלך מיל אחד מזרחה – וכפעם בפעם תפשו מקלט, בהישמע שריקת הפצצות.

לבסוף נחפזה הקבוצה אל שיירת מכוניות. חיילים עמדו על מדרגות המכוניות, נכונים לנתר בכל רגע ולפנות את הדרך מעיי חורבות בוערים. היה חשש שחום הלהבות יפוצץ את מיכלי הדלק של המכוניות, אולם אי־אפשר היה להחיש את הנסיעה מחמת מרבד שברי הזכוכית שכיסה את הכביש. כפעם בפעם סגרו עליהם חומות האש, והנהגים היו מסתערים קדימה במהירות מטורפת, תוך סיכון הצמיגים.

לאחר נסיעה מסוכנת הגיעה החבורה אל הנמל. המזח בער. מלחים בריטיים עירומים־למחצה לחמו בלהבות בעזרת צנורות הכיבוי של אנייתם. המים הפכו לאדים בגלל החום העז, והראות היתה אפסית. הנורבגים עברו בתוך זרמי המים והגיעו אל האניה. בעקבותיהם באו חיילים בריטים שנשאו תיבות גדולות וחתומות.

לאחר שהכל היו מוכנים להפלגה, הופיע מטוס גרמני חדש שערך התקפה מכוּונת על ה“גלאָזגוֹ”. הסיירת ירתה בכל תותחיה ומקלעיה. כתום ההתקפה, הפליגה הסיירת לדרכה, מערבה. הגרמנים איבדו את שללם החשוב ביותר בנורבגיה: המלך האקון והנסיך אוֹלאף נמלטו מן האויב שפלש לנורבגיה שלושה שבועות קודם לכן וכבש אותה באכזריות.

מאמצי הגרמנים לתפוש את המלך הנורבגי ואת חברי ממשלתו היו חלק מתכנית הפלישה שהחלה בבוקר ה־9 באפריל. באותו בוקר ראו תושבי עיר הבירה אניות־מלחמה גרמניות נכנסות למפרץ אוסלו היפה. באותה שעה נחתו מטוסים גרמניים בשדות־התעופה הסמוכים וחיילים נורבגיים נתקלו בגדודים גרמניים לאורך הגבולות. ההתקפה הראשונה של הפולשים נהדפה הודות לערנותו של הצבא הנורבגי ולעוז־רוחם של קומץ אזרחים. וכך אירע הדבר:

בשעה 4:30 בבוקר ה־9 באפריל, שעתיים לאחר שחיילים גרמניים החלו נוחתים בסתר בנקודות שונות שלאורך החוף הדרומי של הארץ, הגיש הציר הגרמני לממשלת נורבגיה תביעת כניעה עד שעה תשע בבוקר. הנורבגים דחו איום זה והחליטו לעקור את ממשלתם להאמאר, עיר קטנה ופורחת, מהלך 60 מיל צפונה מאוסלו.

בשעה שבע בבוקר יצאה רכבת מיוחדת מן התחנה המרכזית של אוסלו, ובה המלך, הנסיך והממשלה. ברם, בשעה זאת כבר התקדמו הגרמנים, כשבתכניתם לכבוש את אוסלו עד שעה ארבע לפנות בוקר. אולם כאשר כוחותיהם – שכללו אניות־מלחמה, סיירות וספינות־סיוע ­– נכנסו לאטם למפרץ אוסלו, הסתער עליהם קומץ שולות־מוקשים נורבגיות. ספינות קטנות אלה נהדפו, כמובן, אולם בינתיים אבד לגרמנים זמן יקר והמלך הנורבגי הספיק להתרחק מהם. רק בשעה חמש לפנות בוקר נכנסה לנמל אוסלו האניה הגרמנית “בּליקר” שהובילה פקידים גרמניים, קציני גסטאפּו ומפקדים גבוהים שנועדו לנהל את שטח הכיבוש.

המגינים הנורבגיים חיכו עד שהאניה תקרב אליהם, ופתחו באש נמרצת מתותחיהם המיושנים. סיפונה של האניה נהרס ומהירותה הואטה. שתי טורפדות פגעו בה והיא עלתה בלהבות על כל המינהל הגרמני, שלפי התכנית המקורית היה צריך לקחת בשבי את המלך האקון ואת חברי ממשלתו. בסיבוב הראשון היתה יד הגרמנים על התחתונה.

באותה שעה נעו המלך ואנשיו צפונה לאורך העמק הגדול. בצפון שרר שקט, ומעטים ידעו על המתרחש לאורך הגבולות. הפרלמנט התכנס להתיעצות־חירום במצב. הדיון נמשך עד הערב. לפתע הוגש פתק לנשיא הפרלמנט. בפתק נאמר, כי האויב מתקרב לעיר הקטנה במטרה ברורה לתפוש את המלך והממשלה. רכבת מיוחדת הועמדה לרשות הממשלה והיא תצא מזרחה תוך חמש דקות!

במשך שלושה שבועות נדדו המלך וממשלתו על פני נורבגיה כשהגרמנים דולקים בעקבותיהם. הגרמנים עלו במספרם על הנורבגים והיה בידם נשק רב וחדיש יותר. הם שלטו באוויר ובים. אולם הנורבגים גמרו אומר להילחם עד הסוף. לפולשים ברור היה, כי תפישת המלך האקון תקל עליהם להשיג את כניעת המדינה.

בריחת הממשלה נמשכה, הפעם במרחק 20 מיל בלבד מן הגרמנים, באחד הבקרים הבחין שר, שנמצא בעיירה סמוכה למקום משכנו של המלך, במטוסים גרמניים הטסים מזרחה. כהרף־עין טילפן למקום מושב הממשלה, פרץ החוצה מתא־הטלפונים ובמו ידיו הפעיל את צופרי האזעקה.

האזעקה ניתנה ממש ברגע האחרון. אך נמלטו המלך ואנשיו מבית־הספר, בו הוקם הפרלמנט, ותפשו מקלט ביער הסמוך לעיירה, הגיעו המפציצים הגרמניים לעיירה והרסו בפצצותיהם את בית־הספר! פצצות תבערה העלו את העיירה כולה באש, והמטוסים חגו מעל למקום ושטפו אותו באש מכונות־יריה. גל שני של מפציצים השלים את מלאכת ההרס. אולם המשפחה המלכותית והממשלה הנורבגית ניצלו הודות לערנותו של אותו שר.

באותם ימים סבלה צמרת השלטון הנורבגי מחוסר שרות מודיעין יעיל, וכך נקל היה לבוגדים לפעול. באחת הבריחות של הממשלה מכוח האויב, עצר אותם נורבגי על אם הדרך ואמר כי הגנרל הנורבגי המפקד על האיזור ממליץ לפנות לאחור, מכיוון שבכיוון הגבול השבדי יש כוחות גרמניים, לאחר מכן הוברר שהדברים היו פח יקוש מצד הגרמנים, כדי למנוע את מנוסת המלך האקון לשבדיה.

לבסוף מצא המלך מקלט ביער הררי, סמוך לגבול השבדי. הוקמה מערכת צופים, לראות את הכוחות הגרמנים או מטוסיהם בעוד מועד. פעמים רבות חלפו טייסים גרמנים מעל ליער זה, מבלי שידעו כי מתחתם מסתתר הנכס היקר ביותר, לדעת המפקדה הגרמנית.

הידיעות שהגיעו אל המלך וממשלתו היו מבולבלות ביותר. הגרמנים הצליחו לזרוע תוהו ובוהו במדינה. הם כבשו את אוסלו ואת תחנת־השידור שבה, וכוחותיהם ניסו לבתר את נורבגיה לשניים באמצעות תנועת מלקחיים נמרצת, הנורבגים נלחמו באומץ רב, אולם הגרמנים הצניחו כוחות בנקודות רבות על פני הארץ והמגינים נאלצו לפזר את כוחותיהם עד דק. מה שגרוע מכל, הוקמה באוסלו ממשלת־בּוּבּוֹת בראשותו של הנורבגי קוויזלינג (האיש שעל שמו נקרא מאז כל בוגד בעמו, המשתף פעולה עם האויב), וממשלה זאת הוציאה פקודות תבוסתניות. כתוצאה מאנדרלמוסיה זאת, נעצרו שרי ממשלה נורבגיים על ידי חיילים נורבגיים, ואחד מהם כמעט נהרג בידי אזרח שחשד בו כי הוא גרמני מתחפש. שר אחר שוטט בין הכפרים כשעל גבו תרמיל ובו חלק נכבד מאוצר המדינה – שמונה מיליוני זהובים!

עד מהרה הוברר, כי הנורבגים לבדם לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב. היה צורך בפעולה מהירה להצלת המלך וממשלתו משבי או ממוות. בינתיים קיבל המלך ידיעה מעודדת, שהבריטים נחלצו לעזרת ארצו וכבר שלחו חיילים לנורבגיה. ברוב תבונתו ביקש המלך מאת האנגלים לא לגלות לאיש את תכניותיהם, כדי שאם תיכשלנה, לא תיפול רוח העם הנורבגי. ואכן, חלק מתכניות הבריטים לא יצא אל הפועל.

בהתאם לתכנית בריטית סודית עברו המלך ופמלייתו לנמל־הדייגים הקטן מוֹלדה. האיזור היה מוגן ברפיון על ידי מטוסים בריטיים, שנאלצו לפעול מעל סיפונן של נושאות־מטוסים, ופעם אחת – מעל למשטח של אגם קפוא!

אך נודע לגרמנים כי קיימת תכונה בנמל מולדה, החלו התקפותיהם עליו. במשך ימי הצפיה לגיבוש תכניות הבריחה, היה המלך האקון נוהג לסעוד את לבו בנחת כל יום עם שחר, ואחרי הארוחה היה עובר עם אנשיו אל מקלט ביער הסמוך לעיירה. הגרמנים הפציצו את העיירה בעיקר בשעות היום, לכן היה המלך חוזר לעת ערב לבנין ששימש לו מקום מגורים ארעי. כשנהרס בנין זה, עקר לבנין אחר. הוא נהג בשלוה גמורה ואמר: “לא אניח להיטלר לשבש את סדר יומי”.

הגרמנים החליטו לחסל את מולדה, אם לא יעלה בידם לכבוש אותה במהרה. ב־28 לחודש היה ברור, כי הגרמנים החליטו למחות את המקום מעל פני המפה. התקפותיהם נעשו שיטתיות וקטלניות. למחרת נודע למלך, כי הבריטים נאלצים לפנות את האיזור. סיירת בריטית הועמדה לרשות הפמליה, בשעה 10 של יום המחרת. לא היתה כל ברירה, אלא לחמוק מפני הגרמנים המתקרבים אל הכפר. וכך עלו על סיפון הסיירת “גלאָזגוֹ” המלך האקון, בנו אוֹלאף וכל חברי ממשלתו, ועמם תיבות הזהב של ממשלת נורבגיה, שגם אליהן נשאו הגרמנים עיניים חמדניות.

האניה הפליגה צפונה, כשהיא חומקת בהצלחה מן המטוסים הגרמנים. יומיים נמשך המסע, עד שב־1 במאי נמצאה הסיירת בפתח הנמל טרוֹמסוֹ. יותר ממאה מילין בתוך חוג הקוטב הצפוני. מן הנמל יצאה אניית־קיטור עתיקת־יומין, “היימדאל”, אשר 35 שנה קודם לכן הביאה את המלך האקון לנורבגיה, לאחר הכתרתו למלך. עתה חזר המלך אל סיפונה של “היימדאל” והיא הביאתהו לנמל טרוֹמסוֹ. כאן, בערבות הצפון, היה המלך בטוח משבי ומהתקפה אווירית. הוא ובנו השתכנו בצריף־עץ, בשולי היער הצפוני, והפכו את הצריף לארמון הממשלה הנורבגית אשר ניהלה את השטחים הבלתי כבושים.

בסוף החודש נאלצו הבריטים לפנות את נורבגיה. ביום ה־7 ביוני קרבה האניה הבריטית “דבוֹנשייר”, בתוך הערפל, אל נמל טרומסו. על סיפונה עלו המלך, הנסיך ופמלייתם, והפליגו לאנגליה.

ב־7 ביוני 1945, בדיוק חמש שנים לאחר בריחתו מטרומסו, חזר המלך האקון לארצו המשוחררת. בריחתו איפשרה לנורבגיה לחזור לקדמותה מיד עם נפילת גרמניה.

המקום דמה לכל מחנה־שבויים אחר בלב היערות של מזרח גרמניה, במלחמת העולם השניה.

“המחנה עצמו הוקם בקרחת יער של אורנים, וכלל מספר צריפי־עץ בנויים על כלונסאות ומוקפים גדר־תיל. התיל היה סבוך, כפול, והתנשא לגובה ארבעה מטרים”, כתבו השבויים לאחר המלחמה. “זרקורים נקבעו לאורך הגדר, וצריחי הזקיפים איפשרו לגרמנים לסקור את המחנה מכל עבר. הצריחים היו מצויידים במכונות־יריה ובזרקורים ששטפו באורם את המחנה בכל שעות החשיכה. שני זקיפים נמצאו בכל צריח, והם עמדו בקשר טלפוני עם תא־המשמר המרכזי, הסמוך לשערי המחנה. זקיפים מזויינים בתת־מקלעים סיירו לאורך גדר־התיל. כל מחשבה על בריחה ממחנה זה נחשבה כמחשבת טירוף”.

כדי לוודא שאיש מן השבויים לא יקרב אל הגדר החיצונית, הכפולה, של המחנה, נמתח חוט תיל דוקרני במרחק 15 מטר מן הגדר, וכל מי שחצה חוט זה, נורה מיד על ידי הזקיפים.

רק פרט אחד הבדיל בין מחנה זה, “סטאלאג־לוּפט־3”, ובין מחנות־השבויים העגומים האחרים, בהם בילו קצינים בריטיים רבים את שנות המלחמה. ההבדל היה נעוץ במזימת הבריחה שנרקמה בלב אנשי המחנה, שהפעילו את רעיון סוס העץ המהולל, בו הסתתרו לוחמים שחדרו ללב טרוֹיה הנצורה והפילוה בידי אויביה.

הדבר היה בשלהי סתיו 1944, שבועות מספר לפני שאדמת המחנה הפכה לים של בוץ ושלוליות. בשעות אחר־הצהרים נערך אחד המיפקדים היומיים. כתום המיפקד פנתה קבוצת שבויים שריריים אל צריף השק“ם. כדרכם בשבועות הרבים שקדמו לאותו יום, הביטו הגרמנים בבוז בקצינים הבריטיים, מבלים את זמנם כילדים בתרגילי ספורט טפשיים, שעיקרם קפיצה על גבי סוס־עץ, מכשיר התעמלות הנמצא בכל בית־ספר. השבויים הבריטים עצמם בנו את סוס־העץ שלהם, והיו מטלטלים אותו מדי יום ביומו מן השק”ם אל מגרש־הספורט של המחנה, ומחזירים אותו אל השק"ם כתום התרגילים שנמשכו כשעה.

גם ביום זה התנהלו הדברים במסלולם השגרתי. המתעמלים יצאו את השק"ם, כמעט מעדו על המדרגות הספורות שהובילו אל שטח המחנה המכוסה חול, מחטי אורנים ועפר, הניחו את סוס העץ על מגרש הכדורגל שהם עצמם סללו במחנה, והחלו בתרגילי ההתעמלות. הם ניתרו על פני סוס־העץ הלוך וחזור, ללא יגיעה.

הזקיפים עקבו אחרי המתעמלים באדישות מוחלטת. סוס־העץ הופיע במחנה שבועות מספר קודם לכן, וכל החשדות שעורר בלב הגרמנים נמוגו במהרה. ביום הראשון להופעתו, נתקל בו אחד השבויים והפילו על צדו באחד התרגילים. הזקיפים ראו כי הסוס ריק מתוכן. באותו לילה ערכו הגרמנים בדיקה יסודית ומצאו את סוס־העץ מכשיר התעמלות חף מכל עוון. טבעי הדבר, איפוא, שבאותו יום סתווי לא נתנו הגרמנים את דעתם אל סוס העץ או אל המתעמלים בעזרתו.

אפילו היו מתבוננים היטב במתעמלים, ספק רב אם היו רואים דבר חשוד. השבויים השתובבו כדרכם מסביב לסוס־העץ, ולבסוף נעצו בו את המוטות, שהושחלו בנקבים מיוחדים בשני צדיו, והחזירוהו אל השק"ם.

ברם, בשעה שסוס העץ הוחזר למקומו, היו שלושה שבויים אמיצים בדרכם אל החופש, דרך שהחלה בבטנו של סוס העץ…

במחנה השבויים “סטאלאג־לוּפט־3”, כבכל מחנה שבויים גרמני אחר במלחמת העולם השניה, נערכו חיפושים מתמידים לגילוי מנהרות – דרך הבריחה המקובלת ביותר על כל שוחר־דרור. השבויים לא נואשו. הם חפרו מנהרות, ניסו להסווֹתן, וכאשר נתגלו מנהרותיהם, חפרו חדשות… תחילה היו מתחילים בחפירת המנהרות בתוך הצריפים, כיוון שבדך זאת יכלו לחפור בלילות, כשהצריף סגור. אולם עד מהרה נעשו הצריפים – שניצבו בלב המחנה, הרחק מן הגדר – מרכז החיפושים מצד הגרמנים. השבויים הבינו כי הצלחתם תלויה במידה שיוכלו להתחיל את חפירת המנהרה סמוך מאד אל הגדר החיצונית. ככל שהמנהרה תהא קצרה יותר, כן תידרוש חפירתה זמן מועט יותר, וסיכויי ההצלחה ירבו.

לאחר שהגרמנים גילו מנהרה מוצלחת למדי, לה הוקדש עמל מפרך, צץ רעיון בלבו של שבוי בשם מייקל קוֹנדר. אמר קונדר: “המקום הפחות חשוד על הזקיפים הוא המקום הנמצא לנגד עיניהם”. הוא זכר, כי במחנה שבויים אחד, במלחמת העולם הראשונה, התרכזו השבויים סביב בעל אקורדיון, שרו והתבדחו וריכזו אליהם את כל שימת הלב. באותה שעה נחפרה מנהרה במרכז החבורה. כל אחד מן המסובים מילא כיסיו חול, אחר־כך כוסה הבור בלוחות־עץ ובחול – ואילולא דרך אחד הזקיפים בטעות על מכסה הבור, ונפל לתוכו, היתה הבריחה מתבצעת על הצד היותר טוב.

כאשר נתגבש הרעיון במוחו של קונדר, הוא שוחח עליו עם ידידו, אריק ויליאמס, טייס־מפציץ שכבר ביצע שני נסיונות בריחה שנכשלו. קונדר יעץ לבנות סוס־עץ, בו יוכלו להסתתר לפחות שלושה אנשים. כל יום יוצא סוס העץ אל נקודה סמוכה אל הגדר, ושם יערכו תרגילי התעמלות במשך שעה אחת, לערך. בינתיים תיחפר מנהרה על־ידי המסתתרים בבטן הסוס. בדרך זאת יותן לחופרים לעבוד בנחת, לכסות את פי המנהרה ולחזור אל בטן הסוס לפני החזרתו אל השק"ם. עמם ישאו את שקי החול, אשר יפוזרו בסתר על פני מגרש המשחקים או בגינת־הירק של המחנה.

ההצעה הועלתה בפני “ועדת הבריחות” של המחנה. ולאחר שאושרה נבנה סוס־העץ. לא קל היה לבצע את הבניה. על הסוס היה להיות איתן די צרכו כדי לשמש מקפצה, וקל די צרכו כדי שעם המסתתרים בקרבו ועם שקי החול שיוצאו מן המנהרה, יוכלו לשאתו ארבעה אנשים בלבד, כדי לא לעורר חשד. היה צורך לבנותו מחומרים שהשבויים יוכלו לגייסם ממקורות שונים. אולם כל המכשולים הם כאין וכאפס לעומת הרצון לברוח מן השבי. עד מהרה עמד סוס העץ על כנו.

גובהו היה כמטר וחצי, ובסיסו כיסה שטח של מטר וחצי לאורך על מטר לרוחב. צדיו נבנו מלוחות דיקט עבים, שנאספו מתיבות הצלב־האדום אשר חולקו לשבויים עם מזון ומלבושים. גגו נבנה מלוחות חזקים, שכוסו ריפוד־בד עשוי משקי־אריזה של הסיגריות שנשלחו לשבויים מאנגליה. ארבעה נקבים נקדחו בצדי הסוס, ושני מוטות חזקים הותקנו, בקוטר מתאים. על ידי השחלת המוטות בנקבים, נוצר כעין אפריון שקל לשאתו – בתנאי שה“סבּלים” שריריים די צרכם.

בעוד סוס־העץ נבנה, הפיץ קוֹנדר במחנה כרוזים בהם נמסר על הקמת קבוצת מתעמלים שתתעמל בשעות אחר־הצהרים, מיד אחרי המיפקד. שבויים שידעו גרמנית שוחחו באקראי עם הזקיפים על קבוצת המתעמלים ועל אהבתם הגדולה של בני העם האנגלי לתרגילי התעמלות בעזרת סוס־עץ…

לבסוף הגיע יום הפתיחה של קורס ההתעמלות. הסוס הוצב כעשרה מטרים מן הגדר החיצונית, והתרגילים החלו. הזקיפים הביטו בסקרנות במרצם הפתאומי של השבויים, וביחוד באחד מהם, שהיה ממש אקרובט וביצע על הסוס להטוטים מרהיבי־עין. באחד התרגילים החטיא האקרובט והפיל את הסוס. הזקיפים ראו שהוא ריק. הסוס הוקם מחדש והתרגילים נמשכו. לבסוף הוחזר סוס העץ אל השק“ם. לפני לכתם לישון, קשרו השבויים חוט דק מן הסוס אל ידית הדלת של השק”ם. בבוקר נוכחו כי החוט נקרע. כך ידעו שהגרמנים נכנסו בלילה לשק"ם ובדקו את הסוס הריק והתמים.

שתי תעלות מלאות חול תחוח הוחנו במגרש המשחקים – האחת לפני סוס העץ והשניה לצדו. השבויים הסבירו כי העפר התחוח מרכך את הנפילה שלאחר הקפיצה על סוס העץ. למעשה, סייעו תעלות אלה להציב את סוס העץ בדיוק באותו מקום, יום אחר יום, בלי להזדקק לסימנים העשויים לעורר חשד.

חרף כל המאמצים, נועדה המנהרה להיות ארוכה למדי. היא החלה כעשרה מטרים מן הגדר החיצונית. הגדר הכפולה היתה ברוחב של חמשה מטרים. היה על הבורחים לצאת מתוך המנהרה לפחות במרחק עשרה מטרים מעבר לגדר, מטעמי בטחון. בסיכומו של דבר, היתה המנהרה צריכה להימתח באורך 40 מטר בקירוב!

לפני התחלת החפירות עצמן, היה צורך להכין שני דברים נוספים: שקיות לריכוז החול הנחפר, ותמוכות־עץ לביצור המנהרה. חיזוק מיוחד נדרש לפתחו של הבור, מתחת לסוס־העץ, שכן סוס־העץ היה נחבט בהתמדה על ידי משקל גופם של המתעמלים. השקיות נוצרו מחצאי מכנסיים, כשאחדים מן השבויים הפכו את מכנסיהם הארוכים למכנסיים קצרים וטענו כי ההתעמלות מחממת אותם ולא קר להם למרות החורף הממשמש ובא… השקיות נתלו בתוך סוס־העץ על גבי ווי־מתכת חזקים. התמוכות הוכנו בערמומיות רבה ואפשר היה להרכיבן אחת לחברתה בכל אורך דרוש.

קונדר הוא שערך את מסע־הבכורה בתוך סוס־העץ, כשהוא חובק בחיקו את ציוד החפירה: שקיות, את־חפירה פרימיטיבית וקופסת קרטון שנועדה להכיל את החול שעל פני השטח. היה צורך לכסות את פי הבור באותו חול, כיוון שהשכבות העמוקות יותר היו לחות ועשויות לעורר חשד.

מיד לאחר שהוצב סוס־העץ במקומו, החל קונדר בעבודה. האוויר נעשה חם ביותר בתוך סוס־העץ, וקונדר נשטף זיעה. לבסוף כיסה את פי הבור בלוח־עץ עבה וחזק, כיסהו בחול שנאסף בקופסת הקרטון, ואחרי שהתכנס בסוס־העץ, השתמש במטאטא זעיר כדי לטשטש את עקבותיו. לבסוף לחש אל ויליאמס, שעמד לצד הסוס, ואחרי הפוגה נאותה הוחזר סוס העץ למקומו.

קונדר וּויליאמס עבדו לסירוגין ארבעה ימים, עד שנחפר הבור הראשי בגודל ובעומק הדרושים. החפירה נעשתה בסכין ובמוט ברזל בלבד. בכל יום היה צורך באותן פעולות: פתיחת הבור, איסוף החול העליון, חיזוק התמוכות, חפירה, איסוף העפר בשקיות ותלייתן בסוס־העץ, כיסוי פי הבור בלוח העץ ופיזור החול היבש לצורך טשטוש העקבות. פעולות אלה צמצמו את זמן החפירה הממשית.

לכל חופרי מנהרה יש בעיות, אולם לאנשי “סטאלאג־לוּפט־3” היו בעיות לאין־סוף. חלק מן המנהרה התמוטט וקונדר כמעט נלכד בתוכה. ויליאמס עבד יותר מכפי כוחותיו, חלה ונשלח לבית־חולים למשך שבוע ימים. אי־אפשר היה לחפור ארובות־אוויר, כדי שכלבי השמירה של הגרמנים לא יריחו ריח אדם עולה מן האדמה. נוסף לזה, היה על השבויים להיזהר ביותר. עם כל הוצאת הסוס, היה כל צעד כושל עלול לגלות את סודם. מה יעשו אם הגרמנים ידרשו להעביר את הסוס למקום אחר? ומה יקרה אם זקיף יבחין בעפר התחוח מתחת לסוס העץ? למרבה הפליאה, לא אירע דבר כזה.

לבסוף הושלמה המנהרה. ביום שקדם למועד הבריחה המתוכננת, נשאר קונדר במנהרה, לאחר שסולק מעליה סוס־העץ. בידיו נמצאו שיירי מזון שאפשר היה לרכז בלי לעורר חשד. אחר־הצהריים של יום המחרת היה הכל מוכן. שבוי שלישי בשם אוליבר פילפּוֹט צורף אל קונדר וּויליאמס, ושבוי רביעי, ניו־זילנדי צנום וקל־משקל, ערך עמם את המסע בבטן סוס־העץ. תפקידו היה לכסות את פי הבור לאחר שייכנסו הבורחים למנהרה.

ויליאמס ופילפּוֹט לבשו לצורך בריחתם גלימות צבועות שחור, לבל ייראו באפלת הלילה בצאתם את פי המנהרה. הם נצמדו לשני קצות סוס־העץ והחזיקו ביניהם את הניו־זילנדי הצנום.

הכל פעל לפי התכנית. סוס העץ הוצב במקומו, פי הבור נפער, ויליאמס ופילפּוֹט ירדו לתוך המנהרה והצטרפו אל קונדר, והניו־זילנדי חתם את פי המנהרה מעליהם ונתן את האות. סוס העץ הוחזר לשק"ם. מתחת לאדמת המחנה המתינו שלושת הבורחים שעה וחצי, עד שעה שש, בה נועדה פעולת הסחה על ידי השבויים שנותרו במחנה.

בשעה שש בדיוק נפרץ פי המנהרה מחוץ לגדר המחנה. העפר נפל פנימה, חדר לעיני הבורחים, לנחיריהם ולפיהם ועוררם להתעטש ולהשתעל, אולם באותה שעה פרצה במחנה הילולה רבתי. שלושה שבויים תקעו בחצוצרות, אחרים שרו, חבטו בכותלי הצריפים ורקעו ברגליהם.

בזה אחר זה יצאו הבורחים מן המנהרה וזחלו עד לקצה קרחת־היער. בתוך היער פשטו מעליהם את גלימותיהם השחורות. מתחתן לבשו חליפות אזרחיות שנתפרו בחשאי בשטח המחנה. בכיסיהם נמצאו תעודות מזויפות שהוכנו אף הן על ידי השבויים, וכן היה להם כסף. הוחלט שהם יבצעו את מנוסתם בגלוי, כפועלים זרים, עד הגיעם לארץ נייטרלית. רעיון מטורף זה עלה בידם, בדיוק לפי התכנית! להיפך, אילו ביקשו לחמוק בסתר, ייתכן שהיו מעוררים חשד ונלכדים.

פילפּוֹט נסע ברכבת לדנציג והסתתר בספינה שבדית שהביאתו לסקנדינביה. ויליאמס וקונדר ברחו ביחד והגיעו ברכבת לפראנקפוּרט. משם עברו לשטאֶטין, עלו על סיפונה של אניה והגיעו לדניה. מקוֹפנהאגן נלקחו לשבדיה על ידי אנשי המחתרת הדנית.

באחד הלילות של שנת 1944 ישבו שני קצינים אנגלים צעירים בבית־קפה בקהיר, בירת מצרים. לשניהם טרם מלאו עשרים וחמש שנה. הם בילו בקהיר חופשה קצרה, לאחר תקופת קרבות ממושכת, אולם במקום לבלות בנעימים, ישבו וזממו מזימה מוזרה שכל מטרתה היא – לפגוע בכבודם של הנאצים כדי לרומם את המוראל של העמים הנתונים תחת כיבוש גרמני. “אולי נחטוף גנרל גרמני ונעשה לצחוק את כל הצבא הגרמני?” הציע אחד מהם.

המזימה היתה דמיונית – אולם השלטונות הבריטיים בקהיר הלכו שבי אחר הרעיון. הוחלט לחטוף את המאיור־גנרל קארל קרייפה, מקציניו המעולים של היטלר ואחד מגבורי חזית לנינגראד. קרייפה עמד בשנת 1944 בראש 22 אלף חייל באי היווני כּרתים. תפישתו תשבש את התכניות הגרמניות באיזור הים התיכון ותעורר צחוק בלב כל העמים הנתונים לכיבוש הגרמני, והרי ידוע, שעם הלומד¹ מחדש כיצד צוחקים, שוכח פחד מהו…

באחד מלילות פברואר טס מטוס בריטי מעל למחבוא של הפרטיזנים בהרי כּרתים. מתוך המטוס צנח אחד משני הקושרים – המאיור פאטריק “פּאֶדי” לייפרמור, אירי יפה־תואר שהיה למדן גדול בתולדות יוון, ספרותה ולשונה. ידידו, המאיור סטנלי מוֹס, עמד אף הוא לצנוח עמו, אולם המטוס נלכד לפתע בערפל סמיך ונאלץ לחזור לבסיסו.

מוס חזר עשר פעמים בששת השבועות הבאים, כשהוא מתעלם מן הערפל ומתותחי הגרמנים – אולם לא עלה בידו לקיים מגע עם פאדי ועם הפרטיזנים של כרתים. לבסוף החליט להגיע אל כרתים בדרך הים. עלה בידו להגיע בסירה אל החוף, דרך טבעת קפדנית של ספינות־משמר גרמניות, ולעלות על החוף הרצוף מוקשים. פאדי וחבורת פרטיזנים יוונים קשוחי־פנים המתינו למוס על החוף ושמחו מאד לשמוע שבסירתו נמצא מטען גדול של נשק, תחמושת וחומרי־נפץ.

החבורה יצאה באישון הליל לעבר מחבואם של הפרטיזנים על רוכסי ההרים. הם העפילו על צלעות ההרים התלולים, בהשתמשם במשעולים שכבשו עזים זריזות. אפילו עשו דרך זאת לאור היום, היו מסכנים את חייהם. לעת לילה היתה ההעפלה בבחינת עינוי ממש. הם הגיעו אל המערה בשעה 4 לפנות בוקר, כשרגליהם מיובלות וגופם מכוסה חבורות מן הנפילות הרבות.

שני לילות נוספים נמשכה דרכם צפונה, באיזור בו סיירו בהתמדה פטרולים גרמנים. בשעות היום היו מסתתרים בכפרים. הכפריים שנאו את הגרמנים בכל לבם, ושמחו להזדמנות לעשות דבר נגדם.

פאדי, שלא היה שחרחר די צרכו, משח את שפמו בפחם, לבש בגדי איכר כרתי, כרך צניף מסביב לראשו והיה כיווני לכל דבר. בדמות זאת יצא לעבר הראקליון, בירת כרתים. שם נועד להיפגש עם פרטיזן בשם “מיקי” אקומיאנאקיס. מיקי ידע על תנועות הגנרל קרייפה יותר מכל אדם אחר: הוא גר בשכנותו.

מיד עמד פאדי על העובדה, שהתקפת־מצח על חווילתו של קרייפה, אינה באה בחשבון. החווילה היתה מוקפת שלוש גדרות תיל מחושמלות, ושמרו עליה כלבים וחיילים. ארבעה ימים גר פאדי בבית מיקי, כשהוא מתבונן מבעד החלון בכל הנעשה בחווילת הגנרל הגרמני.

מדי בוקר היה הגנרל נוסע מן החווילה שלו אל מפקדתו הצבאית, שנמצאה במרחק מילין ספורים משם. מדי ערב היה חוזר לביתו, לאחר חשיכה. האפשרות הנוחה ביותר לחטפו היתה, איפוא, לעת ערב, בעודו במכוניתו. פאדי התחיל לבחון את הכביש, ובעזרת מיקי גילה מקום אידיאלי לביצוע החטיפה – תפנית חדה בכביש, המאלצת כל מכונית לעצור לגמרי ולנוע קדימה לאט־לאט.

בלב שמח חזר פאדי אל ההרים, שם חיכה לו ידידו, מוס. תכניתם הצריכה הפעלת 12 איש: שמונה לצורך מארב בתעלות שלצד הכביש, וארבעה בתורת צופים לאורך הדרך, כדי להתריע על בואו של הגנרל. שני הבריטים עמדו להתחפש לשוטרים־צבאיים גרמנים. למטרה זאת השיגו הפרטיזנים שתי חליפות מדים מתאימות. מתחת לכותפות תפרו פאדי ומוס גלולות־רעל, למקרה שיפלו בשבי.

בינתיים גילו הגרמנים כי קבוצה בריטית נמצאת באי, ועל החבורה הקטנה נגזר לנוד מדי לילה למחבוא חדש. הם ישנו במערות או בעליות־גג. פעם ישבה הקבוצה הקטנה בעליית־גג, כשתת־מקלעיה דרוכים ומכוונים מול הפתח, בעוד יחידת חיילים גרמנים מקימים המולה בקומת הקרקע ודורשים מזון.

עד ה־23 באפריל הושלמו ההכנות. הפעולה נועדה לליל המחרת. אולם הגנרל קרייפה הפך את קערתם על פיה. במשך שלושה לילות רצופים חזר לביתו לפני שקיעת החמה, כאילו חשד שעומדים להתנכל לו.

ביום הרביעי יצאה החבורה מחדש למארב, הליל ירד וקרייפה טרם חזר. ובכן, הגיעה שעת הפעולה.

12 האורבים תפשו עמדות. חלפה שעה. לבסוף הבהב פנסו של הצופה הראשון. מכונית שעל כנפיה מתנוססים שני נסים קטנים, דהרה לאורך הכביש.

כאשר האטה המכונית את מהלכה ליד התפנית החדה, יצאו לקראתה פאדי ומוס, במדי שוטרים צבאיים גרמנים, ונשאו ידם בהתראה. המכונית נבלמה. פאדי פתח את הדלת הימנית בתנועה צבאית פסקנית, והוציא את הגנרל קרייפה אל הכביש. קרייפה נפגע עד עמקי לבבו מן היחס המעליב של השוטר הצבאי, והשניים החלו מתכתשים על הארץ. קרייפה קילל, בעט והיכה באגרופיו, עד אשר שלושה פרטיזנים כפתו אותו השליכוהו על המושב האחורי של המכונית. כאשר ביקש הנהג לשלוף את אקדחו, חבט מוס על קדקדו באלת־גומי והשליכו לתוך התעלה שלצד הכביש.

פאדי חבש לראשו את כובעו של הגנרל, התישב לצד הנהג ומוס ישב מאחורי ההגה. סאנולי פטראקיס וג’ורג' טיראקיס, שניים מן הפרטיזנים, התישבו על המושב האחורי, לשני צדיו של קרייפה, ונעצו את אקדחיהם בין צלעותיו.

מאותו רגע ואילך נפתחה אחת הבריחות המוזרות ביותר בתולדות המלחמות: לא בריחתם של שבויים משביים, כי אם בריחתם של אנשי קומנדו עם קרבנם רם־המעלה. אל נשכח כי על האי כרתים הקטן נמצאו בעת ההיא 22 אלף חיילים גרמנים בפיקודם של מפקדים מעולים! והאי היה מוקף ספינות־משמר גרמניות.

שעה קלה לאחר שמכוניתו של קרייפה החלה לנוע לאורך הכביש, ראו פאדי ומוס לפניהם אורות של תחנת־בקורת גרמנית. טיראקיס שלף אקדח והבהיר לקרייפה, שאם הוא יוציא מפיו הגה קל שבקלים, ישחטוהו ככבש. הזקיף זז הצידה למראה המכונית, מוס האט את נהיגתו כדי שהזקיף יראה את נסי המיפקדה, ואחר לחץ על דוושת הדלק ו“טס” קדימה.

כאשר המכונית עברה על פני חווילתו של הגנרל, נפתחו השערים מיד ושני הזקיפים נמתחו כתרנים בעמידת “דום” למופת. מוס צפר בצופר, פאדי – שהתחפש בכובעו של הגנרל – רמז שאין בדעתו לחזור הביתה, והמכונית המשיכה בדרכה.

בזו אחר זו עברה חבורת החוטפים־הבורחים על פני 22 תחנות־בקורת גרמניות. הרגע המותח ביותר עבר עליהם בהראקליון, לשם הגיעו בשעה שנסתימה ההצגה בבתי־הקולנע. הרחובות המו מחיילים גרמנים. מוס צפר – החיילים הצדיעו, ופאדי, בכובעו של הגנרל, נד בראשו כשפניו מאובנות.

“בצאתנו את העיר, חשנו הרווחה שלא תתואר במלים”, כתב מוס בזכרונותיו. “התחלנו לרקום תכניות לחגיגת הנצחון בשובנו לקהיר”.

אולם קהיר היתה רחוקה עדיין מרחק רב. הם נטשו את מכוניתו של הגנרל ויצאו אל ההרים, בדעתם היטב כי כל אחד ואחד מ־22 אלף החיילים הגרמנים על האי כרתים, ייצא בקרוב לחפש את הגנרל שנעלם אי־שם באי שרוחבו 35 מיל ואורכו 165 מיל.

בצהרי יום המחרת המו השמיים מטוסי־סיור שסרקו את ההרים בעזרת משקפות. כפעם בפעם הופצו כרוזים ממרום: “אם הגנרל קרייפה לא יוחזר תוך 3 ימים, יושמדו כל כפרי המורדים במחוז הראקליון”. כדי להוכיח את רצינות איומם, פוצצו הגרמנים בדינמיט את אנויה, עיר בת 900 שנה, ומפציציהם מחקו מעל פני האדמה גם את איי החורבות.

לילה אחר לילה המשיכו הבורחים במנוסתם דרומה־מזרחה. הגנרל נתגלה להם כאדם נעים למדי. הוא צעד במרץ במצעדים הליליים ולא התלונן. הוא אמר: “כאשר נפלתי, נפלתי”. רק פעם בפעם היה מתמלא דאגה לאחיותיו הרבות. הוא היה רווק ונהג לתמוך בהן, אולם הצבא הגרמני חדל לשלם משכורת למשפחות של חיילים שנפלו בשבי.

בינתיים נואשו פאדי ומוס מלחדש את המגע האלחוטי שלהם עם קהיר, כדי להודיע על דבר בריחתם. באחד הלילות, בבואם למחבוא של פרטיזנים, שמעו קול אנגלי וגילו בדיוק את האדם הדרוש להם: אלחוטאי שנשלח לקיים מגע בין הפרטיזנים ובין הבריטים, ולא ידע היכן למצוא את חבורת החוטפים. אולם בשעה שישב לשדר את הודעתם, יצא משדרו מכלל פעולה!

דומה היה שהמזל החל בוגד בהם. הם שיגרו רצים אל שני האלחוטאים היחידים באי, בבקשה לשגר הודעה לקהיר. אולם אלחוטאים אלה גרו במרחק רב, ובינתיים ארגנו הגרמנים מסע המוני אל ההרים.

בשעות אחר־הצהרים של אחד הימים הגיעה הודעה אל החבורה התשושה. משאיות מלאות חיילים עמדו להקיף את ההר עליו מצאו הם מחבוא. עליהם לברוח מיד אל החוף. פירושו של דבר, העפלה באישון הליל, במהירות רבה, אל ראש הר אידה, שגובהו 8000 רגל. הם יצאו לדרך ברדת החשיכה ולא חדלו ללכת במשך 12 שעות! שלג רך טשטש את הבקיעים העמוקים בסלעים ובצלע ההר. על הפסגה ירד גשם. לבורחים לא היה מזון, והמקלט היחיד שמצאו היתה מלונתו של רועה. במלונה זאת המתינו לבוא הליל. הקור היה עז. לבסוף החלה הירידה. “לאחר שעתים של מעידה ונפילה, הגענו לקצה רצועת השלג”, כתב מוס ביומנו. “תחת לשמוח, נפלה רוחנו, כי הגענו לאיזור של עצים יבשים שענפיהם נשברו בקול נפץ חד כל אימת שנגענו בהם, וקוצים קרעו את עורנו ואת בגדינו”. מצב־רוחם של הפרטיזנים נעשה כה עכור, עד שפאדי ומוס חששו לחייו של הגנרל.

כעבור 24 שעות ישבה החבורה בתעלה, בגשם² שוטף, כשאנשיה רועדים מקור ומעייפות לאחר ששברו את שיא ההעפלה והירידה בהר הגבוה. לפתע הגיע אליהם רץ ומסר לידי פאדי איגרת מקומטת. באיגרת נאמר כי הרץ הקודם טעה במסירת ההודעה: במקום לברוח מהר אידה, היה עליהם להסתתר עליו עד להודעה חדשה!

המזל הוסיף לבגוד בהם: בהגיעם אל החוף, שם חשבו להמתין עד בוא הספינה הבריטית שתחזירם למצרים, הם ראו 200 גרמנים חונים שם. היה עליהם לשנות את כל תכניותיהם. הם הצליחו לאתר את אחד האלחוטאים של האי והלה הודיע למיפקדה הבריטית את השינוי בתכנית. כתב מוס ביומנו: “מצב־רוחנו ירוד. עתה עלולים אנו להפסיד הכל, בעוד שהסיכויים לזכות קלושים מאד”.

כאשר טבעת המצור הגרמנית הלכה ונתהדקה סביבם, שוב האיר להם המזל פנים. רוצח מועד ושני גונבי כבשים הצטרפו אל החבורה. “הם פושעים מועדים”, כתב מוס ביומנו, “אך אין איש מיטיב מהם לדעת את המשעולים באיזור זה. אין מורי־דרך טובים מהם”. בעזרת מורי־דרך אלה נקל היה על הבורחים לחמוק מפני הגרמנים.

לאחר שלושה שבועות של בריחה, הגיע ה־14 במאי ועמו רץ עם הודעה: “סירה תבוא לקחתכם בחוף רודאקינו, מחר בלילה. עליכם להיחפז אם רצונכם להגיע במועד”. בהדרכת הפושעים המועדים נערך מירוץ מטורף על צלעות ההרים. בצהרי יום המחרת הגיעה החבורה אל צלע הר הניבט אל החוף.

על החוף נראה מחנה גרמני. במרחק מיל ממנו, מחנה שני… בשעה תשע בלילה חמקה החבורה חרש־חרש בין שני המחנות, ולאזניה הגיעה הנעימה הנכספת: שאון מנוע!

מקץ שלושה ימים נפרדו פאדי ומוס לשלום מעל הגנרל – בקהיר. זמן מה לאחר מכן קיבלו פאדי ליי־פרמור וסטנלי מוס את עיטור השירות המצטיין, שהוא אות הגבורה הגבוה ביותר באנגליה, אחרי צלב ויקטוריה. קרייפה עצמו חי בצנעה בגרמניה. הוא אינו נוטר טינה לשני האנגלים הצעירים שעשוהו לחוכא ואטלולא בעיני רבבות פיקודיו. הם הצילו את חייו: שני הגנרלים הגרמנים האחרים שנמצאו בכרתים, הוצאו להורג כפושעי־מלחמה על ידי בית־דין יווני.

התנ"ך, המכיל את דברי־ימי עם ישראל, נחשב כאחת היצירות הספרותיות המופלאות ביותר בתולדות האנושות. בין דפיו מסתתרות עלילות גבורה ופחדנות, אהבה ושנאה, יאוש ותקוה, רדיפה ובריחה.

אחת הבריחות המוקדמות ביותר בוצעה על ידי נח ובני־ביתו, אשר ניצלו מן המבול שהביא הקדוש־ברוך־הוא על העולם בגלל חטאיו המרובים. פרשיה זאת אנו מוצאים בספר בראשית, פרק ו':

“ויאמר ה' לנח: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם… עשה לך תיבת עצי גופר… וכפרת אותה מבית ומחוץ… ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה, להחיות אתך – זכר ונקבה יהיו… ואתה, קח לך מכל מאכל אשר ייאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה… ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ… ויהי הגשם על הארץ 40 יום ו־40 לילה… וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, ותלך התיבה על פני המים… ויגרע כל בשר… ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכור ה' את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר ה' רוח על הארץ וישוכו המים”.

נח ניצל בעזרת תיבתו המפורסמת. היתה זאת הבריחה הקדומה ביותר.

בריחה מפני האש ביצעה משפחת לוט (בראשית, פרק י"ט):

“ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום. וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה, ויאמר: הנה נא אדוני, סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם… ויעש להם משתה… טרם ישכבו, ואנשי העיר, אנשי סדום, נסבו על הבית מנער ועד זקן… ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה. הוציאם אלינו ונדעה אותם. וייצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו. ויאמר: אל נא אחי תרעו [לאנשים] כי על כן באו בצל קורתי… ויגשו לשבור הדלת. וישלחו [המלאכים] ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים מקטון ועד גדול, וילאו למצוא הפתח. ויאמרו האנשים אל לוט: עוד מי לך פה, חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר, הוצא מן המקום, כי משחיתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה… וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לאמור: קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות, פן תיספנה בעוון העיר… ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר: הימלט על נפשך. אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר. ההרה הימלט פן תיספה… השמש יצא על הארץ ולוט בא [לעיר] צוערה. וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, והיפוך את הערים האלה ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ותבט אשתו [של לוט] מאחריו ותהי לנציב מלח”.

בבראשית כ“ב מסופר כיצד ניצל יצחק ממיתה על המזבח, כאשר ה' ביקש לבחון את אברהם וציווהו להעלות את בנו לעולה. בבראשית ל”ז אנו קוראים את פרשת בריחתו של יוסף בעל כתונת־הפסים מגורל מר ממוות, לאחר שאחיו מכרוהו לסוחרי עבדים והוא הועבר מצרימה. יוסף גילה כשרונות מעולים ועלה לגדולה במצרים, וכך עלה בידו להציל את אחיו מרעב, כאשר בצורת היכתה את הארץ.

על בריחה נועזת לאחר פעולה פרטיזנית, מסופר בספר שופטים, פרק ג':

“ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב 18 שנה, ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם ה' להם מושיע, את אהוד בן־גרא בן הימיני, איש איטר יד ימינו. וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב. ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גומד ארוכה, ויחגור אותה מתחת למדיו, על ירך ימינו. ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב, ועגלון איש בריא מאד. ויהי כאשר כילה להקריב את המנחה, וישלח את העם נושאי המנחה, והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר: דבר סתר לי אליך, המלך. ויאמר: הס! וייצאו מעליו כל העומדים עליו. ואהוד בא אליו והוא יושב בעלית המקרה אשר לו לבדו. ויאמר אהוד: דבר אלהים לי אליך, ויקם מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו. ויבוא גם הניצב אחר הלהב ויסגור החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו… וייצא אהוד המסדרונה ויסגור דלתות העליה בעדו ונעל. והוא יצא ועבדיו [של המלך] באו ויראו והנה דלתות העליה נעולות ויאמרו: אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה. ויחילו עד בוש והנה איננו פותח דלתות העליה, ויקחו את המפתח ויפתחו והנה אדוניהם נופל ארצה מת. ואהוד נמלט עד התמהמהם, והוא עבר את הפסילים ויימלט השעירתה. ויהי בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים ויירדו עמו בני ישראל מן ההר והוא לפניהם. ויאמר אליהם: רדפו אחרי, כי נתן ה' את אויביכם את מואב בידכם. וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבור. ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש… ותיכנע מואב ביום בבוא תחת יד ישראל ותשקוט הארץ 80 שנה”.

לעומת הבריחות הקודמות, שלא היו מתוּכנות, היתה בריחתו של אהוד בן־גרא מתוכנת היטב ומכוּונת למטרה צבאית ברורה. לאחר מכן מספר התנ"ך על בריחה בלתי־מתוכנת אחרת – זו של שמשון מידי הפלשתים. כזכור, נפל שמשון בשבי הפלשתים ועיניו נוקרו. הוא הובא אל מקדשם כדי לעשותו לצחוק לעיני העם כולו, וברוב זעמו מוטט את עמודי המקדש על מעניו – כשלושת אלפים במספר.

בספר שמואל א', פרק י"ט, אנו קוראים בנשימה עצורה את דבר מנוסתו של דוד, מי שהמית את גלית הפלשתי והפליא מכותיו בפלשתים בתקוה לשאת לאשה את מיכל היפה, בת שאול המלך. שאול קינא בדוד הגיבור וביקש להתנכל לו, אך לא עלה בידו. הוא ביקש את בנו, יהונתן, להמית את דוד, אך יהונתן אהב את דוד אהבת־נפש, וימרה את פי אביו. באחד הימים ניגן דוד לפני שאול, והמלך ידה בו לפתע את חניתו. דוד הזריז נמלט ממכת־מוות זאת ונמלט לביתו, שם הסתגר עם אשתו, מיכל בת שאול.

“וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר. ותגד לדוד מיכל אשתו לאמור: אם אינך ממלט את נפשך הלילה – מחר אתה מומת! ותורד מיכל את דוד בעד החלון ויילך ויברח ויימלט. ותיקח מיכל את התרפים ותשם על המיטה ואת כביר העזים שמה מראשותיו ותכס בבגד. וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד ותאמר: חולה הוא. וישלח שאול את המלאכים לראות את דוד, לאמור: העלו אותו במיטה אלי להמיתו. ויבואו המלאכים והנה התרפים על המיטה וכביר עזים מראשותיו…”

דוד נמלט ומלאכי שאול בעקבותיו. אולם העם העריץ את דוד והוליך שולל את רודפיו. באחד הימים פגש בו יהונתן, בן שאול, בסתר, ואמר לו כי הסערה שככה וכי ייתכן שדוד יוכל לשוב לביתו. שני הרעים קבעו ביניהם אות־סתרים:

“ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה, וישבת אצל האבן… ואני שלושת החצים צידה אורה, לשלח לי למטרה. והנה אשלח את הנער: לך ומצא את החצים. אם אמור אומר לנער: הנה החצים ממך והנה, קחנו ובואה כי שלום לך… ואם כה אומר לעלם: הנה החצים ממך והלאה – לך כי שילחך ה'…”

בשעת מסיבה משפחתית ניסה יהונתן לעמוד על עמדת אביו לגבי דוד הבורח, ושאול התפרץ בחמת־זעם וכמעט המית את בנו בחניתו. מיד יצא יהונתן לציד, החטיא שלושה חצים, שלח את נערו לחפשם והשמיע את המלים שפירושן כי על דוד להמשיך במנוסתו. הוא נמלט אל מערת עדולם ושם נעשה מנהיגם של כל מרי הנפש ונרדפי המלכות. משם נמשכו נדודיו על פני מדבר זיף וסביבות עין גדי.

באחד הימים ניתן לדוד להוכיח לשאול את נאמנותו ולהשיב אליו את לב המלך הזועם. כאשר יצא שאול בעקבותיו בראש צבאו, זחל דוד בלילה אל המחנה וכרת את כנף מעילו של המלך. שאול הבין, כי אילו ביקש דוד להמיתו, היה ממיתו באותו לילה – “וישא שאול קולו וייבך, ויאמר אל דוד: צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה”.

ראשית בריחתו של דוד עלתה יפה הודות לתכסיס ערמומי שהפעילה מיכל, ואשר מאז שב והופעל פעמים אין־ספור על ידי בורחים רבים: היא הניחה במיטתו של דוד הבורח צרור בגדים בדמות אדם ישן, וכיסתה אותו בשמיכה. תכסיס דומה הפעילה רחב הזונה כאשר חיפתה על מנוסת המרגלים העבריים, שחדרו לתוך העיר יריחו כדי לעמוד על טיב ביצוריה.

בשעה 00:53 – שבע דקות לפני השעה אחת אחר חצות, אור ליום ה־9 באוקטובר 1945, היה מפקד מחלקה ב“הגנה”, בעל הכינוי המחתרתי “כרמי”, שרוע על גחונו בוואדי שליד מחנה עתלית, מחנה צבאי בריטי על חוף־הים, 15 ק“מ דרומית לחיפה. בתוך מחנה זה נמצאו אותו לילה יותר ממאתיים פליטים יהודים ממחנות־הריכוז של היטלר, שניסו לעלות ארצה בחשאי ולפרוץ את המצור הבריטי נגד העליה, אולם נלכדו בידי הצי הבריטי. כדי לסכל את מזימת הבריטים לכלוא יהודים בארצם, החליטה ה”הגנה" לשחרר את עצורי עתלית בכוחות עצמה.

מאחורי כרמי, סמוך לכביש העובר בין הוואדי ובין המחנה, הסתתרו אנשי ה“הגנה” – כיתה אחת בלבד. כיתת לוחמים שניה וכיתת־עתודות נמצאו לא הרחק משם. בהשוואה לפעולות אחרות של ה“הגנה”, היה כוח זה גדול מאד, הגם שמנה פחות מארבעים איש. בדרך כלל, פעלו יחידות ה“הגנה” בימי תנועת המרי העברי בצוותות קטנים, כדי להכביד על תפישתם בידי הבריטים. באמצעות שורה של פעולות־בזק קטנות הצליחה ה“הגנה” להשיג תוצאות טובות יותר – ובמחיר של קרבנות־אדם מעטים יחסית – מאשר בהתקפת־מצח גדולה המחייבת אבידות רבות.

תכנית הפריצה למחנה עתלית הצריכה כוח גדול מן המקובל בעת ההיא. מחנה זה לא היה בודד ונידח. מסביבו נמצאו עוד שלושה מחנות בריטיים מוגנים היטב. לא הרחק משם נמצאה תחנת משטרת עתלית. כדי להצליח בשחרור עצורי עתלית, היתה הפעולה צריכה להתבצע במהירות הבזק ובשקט רב ככל האפשר. משגה קל עלול היה לעורר את כל המחנות הסמוכים. מפקדת ה“הגנה” נאלצה, איפוא, למצוא פשרה בין הצורך להפעיל כוח גדול ובין ההכרח להשתמש במספר מועט ככל האפשר של לוחמים, כדי לאפשר פעולה מהירה ושקטה.

הוחלט להפעיל שלוש כתות, שהאחת תבצע את הפריצה, השניה תשתק את זקיפי המחנה, והשלישית תרכז את הבורחים, תרחיקם מן המחנה במהירות האפשרית ותפיצם בין הישובים החקלאיים היהודיים, בלב הארץ, הרחק מהשגתם של הבריטים.

לצורך הצלחת הפעולה הוצבו ארבע יחידות אחרות של מתנדבים, במקומות שונים בסביבה. יחידות אלה תפשו את עמדותיהן סמוך לשעת חצות. האחת התמקמה בצפון, השניה בדרום והשלישית במזרח. תפקידן היה לחסום דרכן של תגבורות בריטיות, אם תוזעקנה. ליחידת־הסיוע הרביעית נועד תפקיד־מפתח בפעולה. יחידה זאת הסתננה למחנה עתלית עצמו, שלושים־ושש שעות לפני התחלת הפעולה – כיממה אחת לאחר שכרמי קיבל הודעה חשאית ממפקדת ה“הגנה” ובה פקודת המבצע, מטרתו ורשות לבחור את אנשיו כראות עיניו.

על סמך המפות והידיעות שסופקו לו, וכן מהיכרות אישית של השטח, תיכן כרמי במהירות את תכנית הפריצה. הוא שלח יחידות סיור בתלבושת של טיילים – בדרך כלל, במסווה של זוגות נאהבים – כדי שהללו יסיירו את השטח וידווחו לו על אפשרויות ביצועה של תכניתו. התכסיס העיקרי דרש הסתננותם של מתנדבים לתוך שטח המחנה, כדי שהללו יתגברו מבפנים על הזקיפים, יפרצו את הגדר ויאפשרו לפורצים מבחוץ להיכנס למחנה ולהשלים את המלאכה. בלי הסתננות חשאית זאת לתוך המחנה, עמדה לפני ה“הגנה” רק אפשרות של התקפת־מצח, שהיתה עלולה להיכשל מראש. כיוון ששאון הקרב היה מזעיק למקום מאות חיילים בריטים מזויינים היטב.

כרמי שכב בוואדי ונעץ עיניו בגדר־התיל של המחנה. הוא ציפה לאות שיהבהב מן המחנה ויאשר כי הכל כשורה. פקודת הפעולה הוברחה על ידו לתוך המחנה שעות מספר לפנות ערב. לפי המוסכם, תועלה מדורה על צלע ההר הפונה אל המחנה, אם תבוטל הפעולה. המדורה לא הועלתה, ואנשי ה“הגנה” שנמצאו בתוך המחנה החלו בפעולתם מיד עם רדת החשכה.

ארבעים ושמונה השעות שקדמו לפעולה, היו גדושות הכנות. רוכזו המתנדבים בישוב חקלאי שנמצא במרחק 7 ק"מ מעתלית; הנשקים פתחו “סליקים”, הוציאו מתוכם את הנשק היקר, המוסתר מעיני הבריטים, הסירו מעליו את השמן והכינוהו לפעולה; לכל מתנדב ניתנו מזון ומים, כדי שהיחידות תוכלנה לצאת לדרך 18 שעות לפני שעת האפס (היא שעת התחלת הפעולה) ולהסתתר בשדות; אורגנו משאיות שהוצבו במקומות מוסווים, לצורך הסעת הפליטים המשוחררים לכל רחבי הארץ.

בראש המסתננים אל מחנה עתלית עמד צעיר בשם דב, שקנה לעצמו מוניטין כלוחם קר־רוח ומהימן. עליו הוטל לחדור למחנה במהירות, להכין מיד מפה של המחנה, לרשום את שעות חלופי המשמרות ולהבריח את הפרטים החוצה, לידי כרמי. אחר־כך היה על דב להכין את הפליטים העצורים לקראת הבריחה. לבסוף, הוטל עליו ועל אנשיו להתגבר על הזקיפים בתוך המחנה ולפרוץ פרצות רחבות בגדר־התיל, כדי לאפשר לכרמי ולאנשיו להיכנס למחנה.

שעות ספורות לאחר קבלת ההוראות, התיצב דב בשער מחנה עתלית, כשבידו תעודות שעשו רושם רב, אם כי היו מזוייפות, לפיהן הוטל עליו לשמש מורה לעברית לפליטים. מראהו היה תמים למדי והזקיפים הניחו לו להיכנס. מיד החל משוחח עם הפליטים ואף ערך להם שיעור־לנסיון בעברית. הוא החליט לא לגלות להם את סוד הפעולה, אלא דקות ספורות לפני הבריחה, כדי שהתרגשותם לא תעורר חשדות בלב הבריטים. אולם תוך סיורו במחנה בחר בצעירים שעשו רושם אמיץ ומהימן, והכניסם בסוד ההכנות לבריחה.

דב סייר במחנה, הכין את המפה הדרושה ורשם את פרטי החלפת המשמרות. הוא כתב: “המחנה מוקף שלושה גדרי תיל בגובה 10 מטרים. הגדר החיצונית נמצאת כשלושים מטר מן הגדר התיכונה, וזו מתוחה במרחק ארבעה מטרים מן הגדר הפנימית. הגדרות מוצפות בלילות באור זרקורים, וזרקורים מאירים גם את שטח המחנה. ששה זקיפים מסיירים בלילות בין הגדר הפנימית והגדר התיכונה. כל אחד מהם צועד בשטח משלו. שני זקיפים ניצבים ליד כל אחד משני שערי המחנה, וזקיף אחד עומד במרכז המחנה. מפקד המשמר עורך ביקורת קפדנית של זקיפיו. הסיסמה אינה משתנה, ובכל לילה שואל זקיף אחד: ‘מי שם?’ וחברו משיב לו: ‘ידיד’. המשמרות מתחלפים בשעת חצות ובשעה שלוש לפנות בוקר. כל זקיף מזוין ברובה ובחמשים כדור”.

את הידיעות הללו רשם דב בפתק וחיפש אדם שיעבירן החוצה. אחד הפליטים סיפר לו, כי שוטר בריטי מסויים מגלה אהדה לעצורים ונכון לעשות למענם שרותים שונים. דב החליט להסתכן. הוא טמן את הרשימות במעטפה ונתן אותן בידי אחד העצורים, כדי שהלה יבקש מאת השוטר האוהד להעביר את המעטפה בהקדם האפשרי לכתובת מסויימת בעתלית. התכסיס הצליח למעלה מן המשוער. תוך שעות מעטות היו כל הידיעות בידי כרמי, מפקד הפעולה.

לאחר ביצוע משימתו הראשונה, בחר דב עשרה עצורים צעירים, שנראו נבונים וחרוצים, והטיל על כל אחד מהם את האחריות על צריף אחד במחנה. בכל צריף נמצאו בממוצע 25 עצורים. על האחראים לצריפים הוטל להעיר את דרי הצריפים עשר דקות בלבד לפני שעת האפס, להכינם לבריחה באורח מאורגן, ממושמע – ושקט. כאשר יינתן האות, על כולם לברוח מבעד לפרצות בגדר.

במשך היום הצטרפו אל דב, בתוך המחנה, ששה חברי “הגנה” אחרים. הללו חדרו למחנה במדי שוטרים. הם דברו בבטחון כה רב עם שומרי השער, עד שהללו לא חשדו בהם כלל. כל אחד מהם היה מדריך ספורט ב“הגנה”, מומחה לג’וּדוֹ וללוחמת קומנדו, ואלופי זחילה חרישית לצורך התגברות על זקיפים.

דב ואנשיו תיכנו את תכניתם. תחילה, ישותק הזקיף במרכז המחנה. אחר־כך יתחלקו לשלושה זוגות, כשעודם לבושים מדי משטרה. זוג אחד יחתוך את הגדר הראשונה. זוג שני יעבור בפירצה ויתכונן להשיב על סיסמת הזקיפים. הללו יתגברו על הזקיפים שבין הגדרות. הזוג השלישי יפרוץ את שתי הגדרות הנותרות. אך ישותקו הזקיפים ותיחתכנה הגדרות, יינתן האות לפורצים הממתינים בוואדי.

כשעת האפס נבחרה השעה אחת אחר חצות. במשך השעה שאחרי חצות, יירדמו הזקיפים הקודמים ואילו הזקיפים החדשים ירפו כבר את ערנותם. אם הכל יעלה יפה, תהיינה בידי הפורצים שעתיים לפני מועד חילוף־המשמרות של שעה שלוש.

התכנית הוברחה החוצה, לידי כרמי, וזכתה באישורו המלא.

כאשר קרבה שעת האפס, נזכר דב באפשרות של מכשול: מה יקרה אם אחד הזקיפים ילחץ על הדק רובהו לפני שיושתק? מיד יתעוררו כל החיילים הבריטיים במחנה עתלית ובמחנות הסמוכים. כדי לקדם רפואה למכה, החליט דב להוציא מכלל שימוש את רוביהם של כל הזקיפים. עלה בידו לגלות את שמות הזקיפים של ליל הפעולה, הצליח “לשאול” מהם בלא יודעין את רוביהם ושבר את נוקריהם…

בחצות הלילה הסתכל דב בצלע ההר ממול המחנה, ולא ראה את המדורה. הוא המתין חמש דקות נוספות, ליתר בטחון. אפלה. הוא התכונן לפעולה.

בשעה 00:30 זחלה יחידתו לקראת משימתה הראשונה. פעולתם היתה כה מהירה, עד שהזקיפים היו כפותים וחסומי־פה בטרם הספיקו לחוש את החבטה שניחתה על קדקדם. מיד נתחלקה היחידה לשלושה זוגות, שנעו לעבר הגדרות.

באותה שעה יצאו הפורצים ממחבואם ותפשו עמדות סמוך לגדר המחנה. הם היו מזויינים ברובים, פגיונות ורימוני־יד. מפקדי הכיתות נשאו תת־מקלעים, ולכל כיתה היה מקלע “בּרן” אחד.

שעתיים לפני שעת האפס, התפזרו שלוש הכיתות האחרות, כל אחת לעמדתה הקבועה מראש. האחת יצאה צפונה־מזרחה לעתלית, לחסום את דרכי־העפר מכיוון זה. יחידה אחרת התבססה לצדי דרך־המלך תל־אביב־חיפה, כדי לחסום את התנועה דרומה. והשלישית שמה מארב בדרך־המלך דרומית לעתלית, לחסום את הדרך צפונה. כל הפעולה תסוכל אם סיור בריטי יעבור בדרך כלשהי ויגלה את הפורצים המסתתרים ליד המחנה. על האורבים הוטל להסתתר מעין רואים עד עשר דקות לפני שעת האפס. ניתנה להם הוראה להתגבר ואף לחסל יחידת סיור עוינת, ובלבד שאותה יחידה לא תספיק להזעיק תגבורת. אסור היה לאורבים להיות פזיזים ולפעול בטרם־עת, וכן נאסר עליהם להניח לסיירים הבריטים לעבור על פניהם. המשימה היתה קשה ועדינה.

הפורצים התקשו להתקדם באפלה. דרכם היתה סלעית ורצופה שיחים. כיוון שדרכם ארכה עליהם, הם נאלצו לעשות את הקילומטר האחרון בריצה, כדי להגיע במועד אל גדר המחנה. הם תפשו את עמדותיהם בדיוק שבע דקות לפני שעת האפס, וחיכו לאות מתוך המחנה.

בשעה אחת בדיוק ניתן האות. כרמי נתן פקודה. תוך דקות ספורות היו כל אנשיו בתוך המחנה. כיתה אחת הקיפה את צריפי הפליטים, כיתה שניה הקיפה את חדר־המשמר ואת צריפי הזקיפים הישנים. הצעירים שבחר דב כעוזריו הוכיחו חריצות למופת. הם ריכזו את העצורים עשר דקות לפני שעת האפס, וברגע הפריצה החלו לנוע. מדריכים הנחו את הפליטים אל מחוץ למחנה, וכיתת־המאסף הפכה להיות כיתת־החלוץ.

כיתת־החלוץ נשארה במחנה, כדי לשים לאל כל כוונת רדיפה מצד הבריטים.

פחות ממחצית השעה נקפה מרגע ההתקפה ועד לבריחתו של הפליט האחרון ממחנה המעצר של עתלית.

החלה העפלה מפרכת על צלע הוואדי. הפליטים לא היו מנוסים במסעות כאלה. קבוצה אחת תעתה בדרך, אך נתקלה למזלה בכיתת־המארב הדרומית, שחזרה ממשימתה. כאשר קבוצה זאת קרבה לצומת הדרכים, שהיה עליה לעבור כדי להגיע אל המשאיות¹ הממתינות, התקרבה מכונית־סיור של המשטרה הבריטית. בחורי ה“הגנה” עצרו את המכונית והורו לאנשיה להישאר במקומותיהם. השוטרים פתחו באש. אנשי ה“הגנה” השיבו אש ושיתקו את הבריטים.

הפליטים הועלו על המשאיות, אולם לפתע אירע תקלה: אורות קרבים נראו לאורך הדרך שנועדה לבריחה. היה מאוחר מכדי לשנות את התכניות או להוליך את הפליטים ברגל. מפקד הפעולה החליט להסתכן. הוא הורה למשאיות לנוע באורות מלאים באותו כיוון בו נסעו מכוניות המשטרה הבריטית. השיירה נעה במהירות רבה, גמאה כארבעה ק"מ, וליד תפנית נעצרה. האורות כבו, הפליטים יצאו מתוך המכוניות, נמלטו אל בין השיחים. הנהגים העלו מחדש את האורות והמשיכו בדרכם במהירות שהעידה על מנוסה מבוהלת.

התכסיס הצליח. מכוניות המשטרה פתחו ברדיפה אחרי המשאיות הריקות. לרוע המזל, נטו המשאיות לדרך צדדית שסופה מבוי סתום, ולא יכלו להיסוב לאחור. הנהגים נעצרו על ידי הבריטים. אולם הפליטים נמלטו…

במשך כל הלילה היה על הבורחים לצעוד במרץ, ובמשך היום הסתתרו בחורשות עבותות. בלילה השני לחרותם, הגיעו אל הישובים שנועדו לקלטם.

קבוצה בת ששים פליטים נפרדה מעל המחנה העיקרי והחלה תועה בדרך. אלא שבראש הקבוצה עמד סייר מנוסה של ה“הגנה”. הוא הוליך את הקבוצה כל הלילה והסתתר עמה כל היום. הם לא היו רחוקים מנקודת ישוב צפונית־מזרחית מעתלית, ששימשה כמפקדת הפעולה, אולם הסייר חשש שכלבי המשטרה יגלו את הפליטים המסתתרים בחורשה והחליט להכניסם לאותו ישוב, ויהי מה. בהתקרבו, ראה כי בריטים רבים מקיפים את הישוב ומתכוננים להיכנס לתוכו לעריכת חיפושים. מחמת קרבתו למחנה עתלית, היו הבריטים בטוחים כי כל הבורחים יפנו לישוב זה.

במהירות רבה הוליך הסייר את הפליטים הנתונים לפיקוחו ונכנס עמם אל הישוב מבעד לנקודה היחידה שטרם “נפקקה” על ידי המצור הבריטי. כהרף־עין נטמעו הפליטים בין אנשי הקבוץ. הבריטים ראו את הקבוצה נכנסת אל הישוב, אך בשעת החיפושים התקשו להבדיל בינם ובין התושבים הותיקים. נפתח משא־ומתן בין מפקד המצור ובין מנהיגי הישוב. הבריטים הבטיחו להסיר את המצור לאחר שיוסגרו הבורחים לידיהם. צמרת הישוב הבטיחה לעיין בהצעה. למעשה, היתה המטרה להרוויח זמן. התכסיס הצליח. עד מהרה נהרו לעבר הנקודה הנצורה תושבים מכל הסביבה, והבריטים הצרים על הישוב נוכחו שהם נתונים במצור של המוני אזרחים עוינים. בלית ברירה, נסוגו. איש מבורחי עתלית לא נתפש.

מעל הגבעה הניבטת אל נחל התנינים, ירדה לאטה שיירת מכוניות צבאיות, בריטיות, מלאות חיילים מזויינים ודרוכים. בראש השיירה נסע ג’יפ ובו מפקד השיירה, בדרגת קפטן. ב“צו־התנועה” שבידי המפקד נאמר, כי פני השיירה אל לבנון.

בהגיעה אל הכביש הראשי, החישה השיירה את נסיעתה. שיירות צבא בריטי חלפו על פניה בכיוון נגדי והחיילים נפנפו בידיהם אלא לאלה, לשלום. אילו שמעו החיילים הבריטיים הנוסעים דרומה כיצד פונים “חבריהם” המצפינים אל מפקדם, היו מחליפים עמם כדורים במקום ברכות שלום; בפי פיקודיו נקרא ה“קפטן הבריטי” בשם שמשון, ואילו שמו האמתי היה דב כהן… אמנם, שנים מעטות בלבד לפני אותה נסיעה גורלית צפונה, שירת דב כהן באמת בצבא הבריטי, כאיש קומנדו נועז: בחזית אפריקה המזרחית הסתער דב ראשון על העמדות ההרריות של הצבא האיטלקי, עודד את האחרים לבוא בעקבותיו וכך נפרצה החזית האיטלקית ופולסה הדרך לנצחון האנגלים באותו איזור. אחרי המלחמה חזר ארצה והצטיין בשורות חיל־קומנדו אחר: של האצ"ל.

דב כהן ידע לא רק את הלשון האנגלית, אלא גם את הרוח האנגלית, וידיעה זאת איפשרה לו להתחפש לבריטי, לחדור למחנות צבא בריטיים ולהעביר נשק מתחת לחוטמם של הזקיפים. באחד הימים היה אצ“ל חייב להעביר נשק, ואילו הבריטים ערכו בדרכים חיפושים מדוקדקים ביותר בכל כלי־רכב. דב כהן התחפש כקפטן אנגלי, הלביש שניים מאנשיו כחיילים בריטים, ישב בג’יפ עמוס נשק ויצא לדרך רצופת מחסומים של הצבא הבריטי. ליד אחד המחסומים הצדיע הזקיף ל”קפטן" ועמד להניח לו לעבור את המחסום, אך דב בלם את המכונית, נעץ מבט מקפיא בזקיף וסינן מבין שיניו: “האם כך מצדיעים? הצדע שנית!” הזקיף הצדיע ביתר חדות, דב נהם: "זה טוב יותר – ונסע…

בצהרי ה־4 במאי 1947, בשלהי המנדט הבריטי בארץ־ישראל, יצא דב כהן בראש שיירה גדולה, לפעולת הקומנדו הגדולה ביותר בחייו, ואחת הנועזות ביותר בתולדות הקומנדו בארץ. ב“צו התנועה” שלו היה כתוב שהוא נוסע ללבנון, אך פניו ופני אנשיו היו מועדות – אל כלא עכו!

כלא עכו שימש מאז הקמתו, לפני מאות בשנים, כמבצר בלתי חדיר, שהצלבנים בנוהו, הטורקים ביצרוהו, ואילו נפוליון איבד כוחות רבים כדי לכבשו, ולא יכול לו. במבצר זה הוקם בית־סוהר גדול, בו נהגו הבריטים לכלוא “אסירים מסוכנים” – רוצחים, נידונים למוות ואנשי מחתרת עבריים, שמספר מהם הועלו על הגרדום בכלא עכו. בחודש מאי 1947 החליטה מפקדת אצ"ל לשחרר לפחות חלק מן האסירים, בפריצה נועזת אל תוך הכלא.

כשהגיעה השיירה לעכו, העיר הערבית ההומיה, החלו המכוניות להיעצר במקומות שונים ולהוריד יחידות חיילים קטנות שהתפזרו לכל עבר. הללו הופקדו לשמירת ו“פקיקת” הדרכים הרבות המובילות אל עכו. כל אחד ממשתתפי הפעולה ידע כמה מסוכנת היא: עכו היתה עיר שכולה ערבים, ומסביב לה טבעת של מחנות צבא חזקים. דב ואנשיו לא פעלו מאחורי קווי האויב, כדרך אנשי קומנדו, כי אם בתוך לבו של שטח האויב. כדי למנוע קרבנות, היה צורך בניתוק גמור של דרכי הבאת התגבורת אל העיר.

התכנית תוכנה בקפידה יתירה: יחידה אחת תפגיז במרגמות את מחנה הצבא הקרוב. פעולה זאת תרתק את אנשי המחנה, תסיח דעתם מן הפעולה בכלא עכו ותמנע מהזרים תגבורת לעיר. יחידות אחרות יצרו טבעת מגן של אצ“ל בתוך טבעת המגן של מחנות הצבא הבריטי המקיפים את עכו. טבעת מגן זאת הוקמה לפי סיורים יסודיים שערכו מפקדי אצ”ל בסביבה בתחפושת ערבית או אנגלית, ימים אחדים לפני ביצוע הפריצה.

לאחר הורדת יחידות החסימה, פנה הכוח העיקרי לעבר מבצר עכו. מאחורי החומות חיכו אסירי המחתרת בקוצר־רוח. הודעה מוקדמת הועברה אליהם מן החוץ, ובה תכנית הפעולה. כל דקה חולפת העלתה חששות בלב: שמא אירעה תקלה? אולי לא תבוצע התכנית, שנראתה מטורפת מלכתחילה?

הבריטים עשו כמיטב יכולתם למנוע פריצה לכלא עכו או מתוכו, אולם בלי ידיעתם הוכנסו לכלא בהתמדה חומרי־נפץ, שנועדו לפוצץ מבפנים את בריחי הברזל האדירים שבין אגף אסירי המחתרת העברית ובין המסדרון הארוך והאפל שבצדו השני נועדו לחכות הפורצים מבחוץ. כל סוהר ידע, כי אסיריו מחפשים דרך לפרוץ החוצה, אך על דעת הבריטים לא עלתה המחשבה של תיאום פריצה מבפנים ומבחוץ גם יחד! הם לא שיערו כלל, כי בידי האסירים נמצאים גם לפידים, שנועדו לפעולת־לווי בתוך חצר הכלא.

את הפיצוץ העיקרי היו צריכים לבצע הבאים מבחוץ. חומות המבצר העתיק נבנו על נדבכי סלע, והן לא נפרצו מיום הקמתן. אולם דב כהן ואנשיו בטחו בעצמם. הם התקרבו אל החומה הדרומית, בחיפוי יחידות אצ"ל אחרות. החיפוי היה הכרחי. בכלא עכו נמצאו יותר מ־150 שוטרים מזויינים, ומסביב לכלא רבצו, כאמור, מחנות צבא גדולים. על מגדלי־השמירה הגבוהים ניצבו זקיפים מזויינים במכונות־יריה ורובים, ואילו לתוקפים לא היה כל מחסה – והם פעלו לאור היום! לא די היה בפריצה עצמה. היה צורך להמתין לצאת האסירים ולהתרחקותם מן העיר לפני הכרזת “עוצר” בדרכים.

נקודות הפריצה נקבעו מראש ואושרו על ידי אחד ממפקדי אצ"ל, שישב בכלא עכו לאחר שנידון ל־15 שנות מאסר. בנין קטן, ששימש בית־מרחץ, הקל את הגישה אל החומה. יחידת הפורצים ביצעה את תפקידה בזריזות. מטען חומר־נפץ הוצמד אל החומה, הופעל, ולאחר שהחבלנים נסוגו – נחרדה עכו כולה מן ההתפוצצות. המתיחות בלב הפורצים עברה כל גבול: האם החומה נכנעה לחומר־הנפץ? הרי זוהי חומת כלא עכו האימתנית!

החומה נפרצה. הפירצה קטנה היתה, אך מספקת ליציאה אל החופש. מבעד לפירצה זאת יצאו אסירי המחתרת, שנידונו לשנות מאסר רבות ואף למאסר־עולם. אולם הבריחה לא עברה ללא קשיים וקרבנות. מגדלי־השמירה שטפו את שטח בית־הסוהר באש תופת. יחידות החיפוי נכנסו לפעולה כדי לאפשר לבורחים לעלות על המשאיות הצבאיות הממתינות בסימטות.

הבריטים הזעיקו תגבורת. מלשין ערבי הודיע לתחנת המשטרה בעכו, כי בעיר נראית תנועה חשודה. ממחנה צבאי קרוב יצאה יחידה צבאית דרוכה ומחיפה יצאה מכונית צבאית מלאה חיילים מזויינים. אולם תגבורת המשטרה עלתה על שדה־מוקשים של אצ"ל, והמכונית מחיפה נתרסקה. במחנה הצבאי שהורעש על ידי מרגמות רבתה המבוכה, ולא היה לאיש רצון לצאת לעזרת נתקפים אחרים.

לפני צאתו לדרך, הבטיח מפקד הפעולה כי יחזיר עמו מן המיבצע את אסירי המחתרת הכלואים בעכו. אילולא המקרה העיוור, היתה הבטחתו מתמלאת במלואה, אולם הגורל תיעתע במתכני הפעולה. דב כהן לא חזר מעכו, ועמו נפלו אחרים.

דוקא באותו יום א' בו נערכה הפעולה, התרחצו בימה של עכו אנשי צבא ומשטרה בריטים. נשקם נמצא לידם, על החוף. לשמע היריות, עלו המתרחצים מן החוף ושמו מחסום על הכביש שנמצא בתוך מעגל ההגנה של אצ"ל. תקלה שניה אירעה כאשר בסערת הקרב לא הוזעקו אנשי אחת העמדות הקדמיות על ידי תרועת חצוצרה, לעלות על המשאיות הנסוגות. הם נשארו בתוך טבעת האויב.

על המתרחש בכלא פנימה בעת הפריצה, סיפר אסיר לח“י, מתתיהו שמואלביץ', במכתב מרטיט שנשלח לאיתן, ממפקדי אצ”ל ששוחררו באותה פעולה:

"נתקלנו במחסום ובאש צולבת מיד אחרי תחנת־הרכבת. שניות ספורות לפני כן ראה נהגנו את שמשון [דב כהן] רץ לקראתנו בכביש ומנופף בידיו שלא נעלה על הכביש. עד שהנהג הבין את הרמז, כבר עקף את המחסום, איבד את שליטתו על ההגה ונתקל בגדר צברים. המנוע כבה. האש היתה עזה, אך שמענו בבהירות את קריאתו של שמשון: “אחרי!” מייק [מיכאל אשבל, נידון־למוות שנמלט מן הגרדום; הוא שחיבר את שיר המרי “עלי בריקדות”] נפצע עוד במכונית ואחרים נפצעו תוך קפיצה ממנה. שניות אחדות התרוצצו הבורחים כדי לחפש מחסה מן האש – ולא מצאו. לבסוף, כשכולנו היינו פצועים, התחלנו לרוץ בתוך התעלה שלצד הכביש. לפתע הבחנו בשמשון הרץ אל מכונית צבאית שחנתה על הכביש. בתוכה היו שני חיילים בלתי־מזויינים, ונהג־חייל. שמשון אילץ את הנהג לנסוע, ואנו התנפלנו על שני החיילים והחזקנו בהם. רק תשעה עלו על המכונית הזאת. חיים ברנר נהרג בתעלה. מנדל נפצע מאחור ולא יכול היה להמשיך לרוץ. ניצ’ו נשאר פצוע בתעלה ויצחק נשאר לידו כדי לחבוש את פצעו.

"נדמה היה לנו כי ניצלנו. נשק כבר לא היה לנו ורובנו היינו פצועים. עברנו על פני הג’יפ של שמשון, ושמשון פקד לעצור. היה לנו נהג משלנו ולא נזקקנו לעזרת הבריטי. השלכנו את החיילים מן המכונית, ומן הג’יפ לקחנו מקלע ברן ותחמושת. בינתיים התקרבו אלינו היורים. נהגנו התישב מאחורי ההגה – והמכונית סירבה לנוע. הוא החל לתקן אותה, כשלפתע הופיעה לקראתנו משאית. קפצנו ממכוניתנו ורצנו לקראת המכונית השניה. שמשון ירה באוויר ועצר את המשאית. החזקים שבינינו נשאו את הפצועים.

"הערבים שנסעו במשאית קפצו מעליה, וביניהם נתגלה חייל עם רובה. הנהג סירב לרדת מעל המכונית ושמשון ירה בו. ברוב חפזונו, פרץ נהגנו אל תא הנהג – ונהרג אף הוא בכדוריו של שמשון. נשארנו בלי נהג. שמשון רץ אל הג’יפ, תפש עמדה מאחוריו ועצר את התקדמות החיילים הבריטיים. שם גם נפל. גם כאשר ידע שהכל אבוד, עשה כמיטב יכולתו כדי לאפשר לאחרים להימלט.

"נסים קזס התנפל בידיים ריקות על החייל שכיוון מולו את רובהו, הפילו ארצה, פירק מעליו את נשקו, המם אותו במכת קת ורץ אל השדה. אך הוא היה פצוע וזב־דם. גם אנו התפזרנו בשדה. אחדים מאתנו נפצעו שנית ושלישית. לפנינו היתה קמה ובחורשה הקרובה ראינו חיילים רצים לקראתנו. הכביש שמעבר לשדה התבואה המה מחיילים ושוטרים. השדה עצמו היה קטן, אך לא נותרה לנו ברירה אלא לשכב בו עד בוא החשיכה. אולם תוך רבע שעה הקיפו הבריטים את השדה וגילו אותנו. אחדים מן הפצועים נורו בשכבם על הארץ, ונהרגו. מעטים ניצלו בנס, נגררו על הארץ והושלכו על המכונית הבריטית כאילו היו שקי תבן. במקום להביאם אל בית־החולים, הובאו הפצועים אל תחנת המשטרה והושלכו על המדרכה. מובן מאליו, שאחדים מתו – ומתו ביסורים קשים. אך הם ידעו כי במותם הביאו את החירות לחבריהם, ושברו את גאותם של הבריטים.

אותה שעה הגיעו שתי משאיות עמוסות עצורים־בורחים למבואות דליה. אחד מהם נפצע בעלותו על משאית בעכו, ועתה נמסרה גופתו לקבורה לרועה של הקיבוץ. השאר ירדו מן המשאיות וצעדו ברגל בחשכת הלילה. מחיר יקר שולם עבור שחרורם, אך פריצת המצודה העתיקה עתידה היתה להכות גלים בעולם כולו, למוטט כליל את הפרסטיז’ה הבריטית. מאחורי הצועדים – שעה שקרבו למושבת בנימינה – השתרעו דמדומי־ערב אדומים שראו את גסיסתם של אחים יקרים, ולפניהם היתה החרות – והמשך המלחמה.

שנה אחת ועשרה ימים לאחר יום־דמים זה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה, הנציב העליון הצדיע – ועקר מן החוף. חיילי הצבא הבריטי עזבו את הארץ עוד שעות מספר לפני כן.

בשיאה של מלחמת המחתרת בבריטים, הפך בית־הסוהר בירושלים לכלא יהודי. לאחר קטטה בה נהרג חובש יהודי, חולק הבנין לאגף יהודי ולאגף ערבי, כשהיהודים שומרים על האגף היהודי, ואילו הערבים על האגף הערבי – בפיקוח מרכזי של הבריטים ששכנו במשרד בתווך. אסירי המחתרת של לוחמי חרות ישראל (לח"י) שכנו בתא מס. 23. כשהיו שומעים בלילות קולות נפץ ויריות מן העיר, גברה תשוקתם להימלט מכלאם ולהצטרף אל חבריהם הלוחמים בחוץ.

בית־הסוהר נמצא בין השכונות הערביות והעבריות, בלב אזור הבטחון המבוצר של הבריטים. בדיקות קפדניות נערכו אצל כל יוצא ובא לאזור הבטחון. אמנם, מבעד לאשנב התא ראו האסירים כי גדר בית־הסוהר מתוחה במרחק שלושה מטרים בלבד מקיר התא, אולם גם מנהרה באורך של עשרה מטרים לא היתה מוציאה אותם אל החרות, כיוון שבמרחק חמשים מטר מקיר הבנין נמצאה עמדת מקלעים של הלגיון הערבי, ומאחורי עמדה זאת נמצא שער־הכניסה של האזור המבוצר.

באחד הימים הוגנב פתק מעודד אל הכלא, מן החוץ: “באתי לכאן כי לשחררכם. יהושע זטלר”. יהושע בילה באותו כלא יותר מארבע שנים, הועבר לכלא עכו, ברח משם ונתמנה כמפקד סניף לח“י בירושלים. הפתק המעודד הצית מחדש את ערגת הבריחה בלב אסירי לח”י. הם החליטו לתכן תכנית בריחה שתכלול גם את אסירי אצ“ל וה”הגנה" שנמצאו באותו כלא, כיוון שמצב היהודים בכלא ירושלים היה בכי רע. הם נמצאו בסביבה עוינת, ודי בהעלמת עין קצרה מצד הבריטים כדי שהערבים יעשו ביהודים כלה.

בחור יהודי בשם אֶרליך היה מבקר לעתים בכלא, לרגל עבודתו במחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה הבריטית. הוא ביצע את כל התיקונים בכלא, ובעזרתו נמלט חודשים מספר קודם לכן איש המחתרת אנשל שפּילמן, כשהוא מחופש ומאופר כפועל ערבי. מתתיהו שמואלביץ‘, ממפקדי לח"י הכלואים בכלא ירושלים, ביקש מאֶרליך שיספק לו את תכנית רשת הביוב של בית־הסוהר והסביבה הקרובה. אֶרליך הבין מיד את כוונתו של שמואלביץ’, ואמר לו: “צנורות הביוב עברים במרחק של חמשה מטרים מאשנב התא שלכם, בעומק של מטר. קוטרו – 40 סנטימטרים. לאחר שבעים מטר, הוא מתחבר עם צנור ביוב גדול יותר ומגיע לשכונה יהודית”.

הכל טוב ויפה, אולם כיצד נכנסים לצנור ביוב? אם יגיעו אליו בקו ישר, לא יוכלו להתכופף כדי להיכנס לתוכו. אם ינסו לשבור צנור בטון, תישמענה הדפיקות בכל רחבי הכלא. הדרך היחידה היתה: בניית “ספּטינג” – חיבור מרכזי של ביוב – מול אשנב התא מס.23. מתוך התא תיחפר מנהרה שתוביל אל ה“ספּטינג”, וממנה אפשר יהיה להיכנס לתוך צנור הביוב הצר.

“הדבר אפשרי”, אמר אֶרליך כאשר גוללו לפניו את התכנית. “קשרו אותי עם אנשיכם בחוץ, ואראה מה אוכל לעשות”.

נשלחה הודעה ליהושע זטלר, והחלו ההכנות לחפירת המנהרה. כיוון שבכל יום עבר סמל בריטי בתאי היהודים והקיש במקל על הקירות והרצפה, כדי לגלות הד עמום שיגלה מנהרה נחפרת, היה צורך לבחור בזהירות את המקום בו תיחפר המנהרה. על ידי עיקוב אחרי מנהגיו של ה“מומחה למנהרות”, נכחו האסירים שהסמל הבריטי אינו מקיש על הרצפה מתחת למיטות. המיטות היו נמוכות מאד וקבועות ברצפת הבטון עד שאי־אפשר היה להזיזן. מכאן הסיק הבריטי שאין אדם יכול לשכב מתחת למטה הנמוכה ולחפור מנהרות. מה עשו האסירים? הרימו את מזרון אחת המיטות, הזיזו את הקפיצים וחפרו מתחת למיטה באין מפריע!

את מכסה הבור בנו לפי דוגמה מוצלחת של מנהרת לטרון – מחנה המעצר של אסירים פוליטיים יהודים בדרך לירושלים, מתוכו נמלטו 20 אסירי לח"י באמצעות מנהרה ארוכה: על גבי קרשים סודרו אבני הרצפה בסדרן המקורי, והסדק שמסביב למכסה מולא בחומר דומה למלט.

החפירה לעומק התקדמה מהר, אולם מאחר שמתחת לריצפת התא לא היתה אדמה, כי אם מילוי של אבנים וחול, היו קירות הבור מתמוטטים בהתמדה והיה צורך לחזקם בתמוכות ובבטון. את הבטון גנבו משקים שהניח אֶרליך בחצר הכלא, באמתלה שהם דרושים לו לעבודות התיקון והשיפוץ.

בגג התא מס. 23 קבעו הבריטים צוהר מיוחד, שיאפשר לשומרים שעל הגג להציץ פנימה כפעם בפעם ולראות מה מעשיהם של האסירים. כדי לסכל כל אפשרות של נפילה בפח בעטיו של צוהר זה, נהגו האסירים להשכיב צופה על המיטה שמתחת לצוהר, והלה היה מזהיר את החופרים שיחדלו ממלאכתם בשעה שהצוהר נפתח.

בינתיים התקשרו אנשי לח“י עם אסירי ה”הגנה" ואצ"ל, כדי לזכות בשיתוף־פעולתם ולברוח יחדיו. שיתוף־הפעולה היה מקל על הברחת נשק וחומרי־נפץ לתוך תחומי בית־הכלא, לצרכי הגנה עצמית. היה חשש רציני שכל נסיון־פריצה מן הכלא יהא כרוך באבידות בנפש. כדי להקטין את הסכנה, הוברח פנימה נשק ותוּכנוּ תכניות הגנה למקרה של התקפה. תכנית הבריחה כללה הברחת מצלמה לתוך הכלא, כדי לצלם את הבורחים ולהכין להם תעודות מזוייפות, שבלעדן לא יוכלו להלך בחוצות.

בינתיים החל אֶרליך בבניית ה“ספּטינג” מול אשנב התא מס. 23, והאסירים המשיכו בחפירתם הפרטית. הבור הגיע לעומק של 2.5 מטרים וכלל איצטבות של כלי־עבודה, פנסים, בגדי־עבודה ומפוח אוויר. היה צורך להבקיע את היסוד ולחפור חמשה מטרים עד לביוב. צץ קושי גדול: לאן לפזר את שקי האדמה שנצטברו בבור והיוו מכשול חמור במלאכת החפירה. כל חור וסדק על פני בית־הסוהר נסתמו בחול אשר הוצא מן הבור, ובכל זאת נותרה כמות רצינית. בלטרון נקל היה לפזר את האדמה הנחפרת על פני הגינה, אולם בירושלים היתה חצר הכלא סלולה.

לבסוף נמצאה תחבולה. האסירים התלוננו בפני הנהלת בית־הסוהר, שקשה להם לשטוף את רצפת התא. הם יעצו לקצין הבריטי לבנות בריכה קטנה מתחת לכיור שבפינת התא. “ננמיך את הריצפה בעשרים סנטימטר, נטאטא את המים אל הפינה, וממנה נשאב אותם בדליים”, אמרו האסירים. ההצעה אושרה ולמחרת הוכנסו לתא מס. 23 שני מכושים, שק מלט ושתי מריצות להוצאת האדמה המיותרת. שוטר הוצב בתא כדי לפקח שמכשירי העבודה לא ינוצלו למטרות מפוקפקות. עד מהרה נתפתה השוטר לשחק “דמקה” עם אחד האסירים, ומאחורי גבו של השוטר השקוע במשחק הוצאו שקי האדמה מתוך המנהרה, נשפכו על המריצות והאדמה הוצאה אל ערימות החול שנצטברו בחצר מעבודותיו האחרות של אֶרליך.

ה“מומחה למנהרות” שהובא על ידי הבריטים לכלא ירושלים, נמלט בעצמו מידי הגרמנים על ידי חפירת מנהרה. הוא היה גאה מאד בעצמו. באחד הימים נכנס המומחה אל תאם של החופרים. האסירים יצאו מן התא כדי שפניהם לא יבגדו בהם אם יתקרב המומחה למקום החפירה האמתית. רק שמואלביץ' וחברו, משה סבוראי, נשארו בתא. הם התלוצצו עם המומחה, התנדבו לעזור לו בהקשות על הכתלים והריצפה, ולבסוף עוררו את רוגזו והוא הלך לדרכו… בפעם אחרת היה המומחה בטוח כי שמע דפיקות בלילה וערך ביקור נוסף בתא של לח“י. הוא הסב את חשדותיו למספר אריחים בלתי יציבים מתחת לשולחן, אך מתחת למיטות לא חיפש. האסירים ה”מופתעים" אמרו לו, כי מעתה יאזינו אף הם בלילות, שמא מנסים הערבים לחפור מנהרה לתאם…

יומיים לא חודשה מלאכת החפירה, ולאחר מכן החלו החופרים לעבוד ביום במקום בלילה. מיד לאחר מיפקד הבוקר, היה אחד הבחורים יורד למנהרה ושב ויוצא ממנה רק לקראת מיפקד הצהריים. המשמרת הבאה התנהלה אחר־הצהריים. הלילה נועד שוב למנוחה.

פועלי הביוב הודיעו לאסירים כי עד רחוב ממילא טוהרו תעלות הביוב ואפשר לעבור בהן בזחילה, אולם מרחוב ממילא והלאה אי־אפשר להתקדם. שם עורכים הצינורות שורת פיתולים שאין לעברם. מעבר לפיתולים מתרחב הצינור. יש צורך ליישר את ההידורים לפני שיבוצע נסיון הבריחה. אֶרליך הביע את צערו בהעירו, כי תיקון כזה מצריך עבודת מהנדסים ואין הדבר נתון בסמכותו. היה צורך לגייס שירותיו של מהנדס, אולם הזמן דחק. בלחץ הורי האסירים עמדו הבריטים להעבירם למחנה עתלית. נותרו ימים ספורים בלבד לפני ההעברה והיה הכרח למהר. נרקמה תכנית־בזק לבריחה: המנהרה תושלם עד ה“ספּטינג” שבנה אֶרליך. שלושת פועליו של אֶרליך יבואו כדרכם בבוקר לעבודה, יתחילו לנקות את הביוב, ייכנסו וייצאו מן ה“ספּטינג” עד שבתוך התנועה הרבה הזאת לא יבחינו הבריטים בכניסת אנשי לח"י לתוך הבור. אחד האסירים ייצא מן הבור, ישא על שכמו כלי־עבודה ויפנה אל שער בית־הכלא. בעזרת תעודות מזויפות, ייצא לחופשי. יהא רק צורך להתאפר מעט כדי שהזקיפים לא יזהו את היוצאים. לפי תכנית זאת יכלו לצאת את הכלא רק שלושה אנשים – במקום שלושת הפועלים, שיוכלו אף הם לצאת לבסוף על נקלה על ידי הוכחת זהותם האמתית והעמדת פנים כאילו אינם יודעים מי יצא לפניהם.

השלמת המנהרה התנהלה בקדחתנות. בסנדלריה נתגלתה פינה שאיש לא ערך בה חיפושים, מכיוון שהיתה בה תמיד ערימת נעליים. הוחלט להקטין פינה זאת על ידי בניית קיר חדש, ובין שני הקירות הוסתרה האדמה שהוצאה מן המנהרה.

לבסוף, תמו ההכנות ועל האסירים עבר ליל נדודים. מי מהם יצליח להימלט? ומי יישאר בכלא? לאחר מיפקד הבוקר ירד שמואלביץ' למנהרה ושם גילח את זקנו שגדל פרע בכלא. בפניו המגולחות לא היה חשש שהבריטים יזהו אותו. הוא לבש בגדי פועל, נכנס למנהרה והגיע בזחילה ל“ספּטינג”. בעקבותיו באו אליהו זנד ומשה סבוראי. מלמעלה נמסרה הודעה: הפועלים באים! בשעה שבע נפתח מכסה ה“ספּטינג”. “נחזור מיד”, לחש אחד הפועלים.

מבעד לצנור הביוב נראתה קרן אור במרחק מה. עוד פתח. הבורחים נמצאו במרחק חמשה מטרים מבנין בן קומה אחת, שעל גגו שוטט שוטר בריטי. על הקרקע התהלך שוטר ערבי מזויין. פועלי הביוב החליטו להסב את שימת לב הזקיפים למקום אחר. אחד מהם ירד לתוך ה“ספּטינג” והודיע כי הבריטי מסתכל בכיוון הבור. מיד ניתנה הוראה לביים קטטה בחצר. חולפות דקות ומתקבלת ידיעה שהשוטר אינו זז. עד מהרה מתקבלת הודעה שניה, חמורה שבעתיים: הקצין שווילי מחפש את שמואלביץ' בכל בית־הכלא – ושמואלביץ' אינו יכול לצאת אליו מחמת גילוח זקנו! כיוון שהקצין שווילי היה יהודי, הוחלט לפרוט על המיתר הלאומי. משה סבוראי עלה מן הבור, הכניס את הקצין אל התא באמתלה ששמואלביץ' חולה, הראה לו את המנהרה ואמר: “ראה, השקענו בעבודה זאת עמל מפרך. אל תכשילנו. אנו נכבול אותך ואתה תטען שהתגברנו עליך בכח”. הקצין חשש מאד, אך הסכים. לפני האסירים עמדה מחצית השעה לביצוע בריחתם. ובינתיים לא זז השוטר ממקומו.

לבסוף צץ רעיון במוחו של שמואלביץ' והוא אמר לאחד מפועלי הביוב: “התכופף והעמד פנים כאילו אתה נועץ את צנור השטיפה הארוך לתוך הביוב”. בעוד הפועל עושה זאת, הסיר שמואלביץ' מעליו את אפודתו. הפועל ירד אל הבור ושמואלביץ' יצא מתוכו כשהוא לובש את האפודה שראה השוטר הערני. לאט־לאט התקדם שמואלביץ' לעבר השער. אולם מה יהא על האחרים?

לפתע הבחין שמואלביץ' כי השוטר זז ממקומו. כנראה חשב שהעבודה בבור נסתימה. במרחק שלוש מאות מטרים משער האיזור המבוצר, שמע שמואלביץ' צעדים קרבים אליו. לבו עמד מפעום, עד שלפתע נוכח כי העוקב אחריו הוא אליהו זנד, חברו לכלא ולבריחה. “החבריה השתלטו על הקצינים והשוטרים, ואסרו אותם בשקט”, לחש זנד. הם המשיכו בדרכם, ואצל השער הציגו את תעודותיהם המזויפות בפני הזקיף.

“סיימתם את העבודה?” תמה השוטר.

“לא. אנו רק יוצאים לאכול ארוחת־בוקר. באו עוד פועלים. יש הרבה עבודה…”

אחרי שנים של מאסר, נתגשם חלום החרות של האסירים. ברחוב בן־יהודה בירושלים נפרדו זנד¹ ושמואלביץ' לשלום. הם שבו ונפגשו בחשאי במקום־מפגש של יהושע זטלר. “והיכן האחרים?” שאל יהושע המאושר. השניים משכו בכתפיהם. “אין לדעת. סיכוייהם קלושים”. ברם, אחת לכמה דקות הגיעה ידיעה למפקדת לח"י בירושלים: "משה הגיע… מאיר יצא… שמחון ברח… נסים נמצא בחוץ… והרשימה הלכה ונתארכה.

שני אסירים בורחים, בני ויוסף, סיפרו כי השוטר הערבי החל חושד, טען כי יהודים למכביר יוצאים מבטן האדמה. במקרה נזדמן למקום “המומחה לבריחות” של בית־הכלא, והשניים התלוננו בפניו על שהערבי מפריע אותם בעבודתם. “אילו היינו ערבים, לא היה מעכב אותנו”, טענו. הבריטי גער בשוטר ואמר להם ללכת ולחזור אחרי ארוחת־הבוקר. הם לא חזרו, כמובן…

רק כעבור שעה נשמעה אזעקה בעיר. הבריטים נפוצו בחוצות העיר כדי לחפש את הבורחים. רק הבורח ה־13 במספר נתפש והוחזר לכלא. בעיר הפיצה המחתרת שמועה שהבורחים נמלטו במכונית לתל־אביב, והחיפושים בירושלים פסקו.

“אם אחד מאתנו יצליח לברוח, ייקל עליו לתכן מבחוץ תכנית בריחה גם בשביל האחרים”, התלחשו העצורים הפוליטיים במחנה־המעצר הבריטי שבלב מדבריות סודאן. במחנה זה רוכזו יותר ממאתיים וחמשים אנשי מחתרת עבריים, שהבריטים חששו לכלאם בישראל מחשש בריחה והצטרפות מחדש לשורות המחתרת. בין עצורי סודאן נמנו טובי המפקדים של אצ“ל ולח”י. אחד מהם היה יעקב מרידור, שקנה לעצמו מוניטין כ“אלוף הבריחות”.

עצורי אפריקה ידעו שהבעיה העיקרית אינה הבריחה מן המחנה, כי אם המסע מחוץ למחנה, עד לארץ ישראל. הוחל בתיכון תכנית לבריחתו של מרידור, למען יארגן בחוץ רשת בריחה עבור עשרות מפקדי מחתרת אחרים, שהיו דרושים לארגונם בארץ, לשם מלחמה בבריטים. עד מהרה הוברר שאחד הנהגים המביאים מים למחנה העצורים, נכון לפרק את המחיצות הפנימיות של מיכל־המים שעל מכוניתו ולפתוח את ברגי המיכסה שעל פי המיכל, כדי להכניס לתוכו – לאחר שירוקן במחנה – את הבורח או הבורחים.

בדרך כלל, נבדקה כל מכונית בהיכנסה ובצאתה את שער המחנה. בבוא מכונית המים, היו מרימים את המיכסה ומציצים לתוך המיכל. במכונית שנבחרה לצורך הבריחה, לא היה טעם בבדיקה זאת, כיוון שפיה היה בקוטר עשרה ס"מ. שום אדם אינו יכול להיכנס לפתח כזה. המיכסה הגדול של המיכל, בקוטר גדול יותר, היה מוברג תמיד והחיילים הבריטים לא שיערו שמישהו יטרח לפתוח את ברגיו. לעומת זאת, היו מרימים את האברזין המכסה את מיכל המים ומציצים תחתיו.

הנהג הסודאני דרש 20 לירות תמורת הוצאת 3 אסירים מהמחנה. הסכום לא הדאיג את הקושרים. הדאיגה אותם הבעיה, כיצד ייכנסו 3 אנשים למיכל הקטן. כמו כן, היה חשש שהנהג נשלח על ידי הבולשת לטמון להם פח. החשש האחרון הופג במהרה: במקרה הגרוע ביותר, יוחזרו הבורחים מאצל השער. את בעיית הכניסה למיכל המים, לעומת זאת, היה על אחד הקושרים לבדוק.

מנהל־העבודה במחנה היה אוהד העצורים, ולאחר שסיפק להם אקדחים, היה גם נתון במידה רבה לחסדם. בשיחה גלויה עמו, הבטיח לגייס עבור הבורחים סירה מפורט־סודאן לעקבה. הוא התקשר עם ראש עריית הרכביט, בעל סירת־הברחה ושתי משאיות, והמבריח ניאות לקבל את הבורחים במרחק 2 ק“מ מהמחנה ולהסיעם לעקבה תמורת 400 לירות. הקושרים כבר ראו את עצמם בתל־אביב מקץ שבוע לבריחה… העובדה שהמשאית תיקחם מקרבת המחנה, תחסוך לבורחים מסע בן 110 ק”מ מהמחנה לפורט־סודאן. דא עקא: הכסף לא היה בידי העצורים. היו בידיהם 160 לירות בלבד. ההבטחה לשלם חלק במזומנים וחלק לאחר שיגיעו הבורחים לארץ ישראל, לא נתקבלה על לב המבריח.

סוכלה תכנית מצויינת זאת, והועלתה מחדש תכנית מיכל־המים. לפי תכנית זאת, ייצאו הבורחים את המחנה במיכל המים, יסעו ברכבת לפורט־סודאן, ישכרו סירת מפרשים ויפליגו לאילת. הוחלט להתלבש בבגדי חאקי, להעמיד פני קציני מודיעין פולנים, להצטייד בתעודות מזוייפות מתאימות ובאקדחים עשויים עץ, שקתותיהם יבצבצו מהכיסים. כמו כן יצטיידו הבורחים בתעודות מזוייפות של משטרת ארץ ישראל, לצורך הנסיעה מאילת לירושלים. במהרה נוסף תיקון לתכנית: אחד משלושת הבורחים ייכבל באזיקים, וייווצר הרושם ששני האחרים מובילים אותו למאסר.

אחד העצורים, מומחה למלאכת־יד, יצר תוך ימים מעטים אקדחי “וובלי”, המקובלים אצל הבריטים. אקדחי העץ היו כה משכנעים, עד שמומחה לנשק מבין העצורים לא הצליח להבחין בתרמית במבט ראשון.

בהיותו עצור בקהיר, היה מרידור מקבל מהבריטים גליונות נייר־כתיבה עם חותמת בולטת של סמל בית המלוכה האנגלי, כדי לשלוח מכתבים לאשתו. גליונות אחדים הסתיר מרידור בכליו, ועתה החליט לנצלם לכתיבת “מסמכים”. את נוסח המכתבים ואת צורתם המשכנעת, ערך אחד מעצורי לח“י במחנה, שהיה איש המודיעין הבריטי במלחמת־העולם השניה. לפי הדרכתו הוכנה חותמת בריטית “אמתית”. אחד העצורים כתב את המסמכים בעפרון מחודד אך בכתב דומה בדיוק לכתב־מכונה. תמונות דרכון לא נמצאו בידי הקושרים: הם גייסו תצלומים של חבריהם ו”ריטשו" (תיקנו) אותם להפליא. תמונה אחת נגזרה מתצלום כלולות, שמתוכו “נמחקו” כל המסובים, פרט לחתן, שעל שפתו העליונה הוסיפו שפם… את התצלומים חיברו לתעודות בעזרת מהדקים של מחברות.

בזמן ההכנות הללו, הוחלף נהג המיכלית, והיה צורך לגייס שותף חדש. כמו כן נפוצו שמועות שהמחנה יועבר לקרבת העיר אסמארה, באריתריאה, והיו שטענו כי משם ייקל לברוח, כיוון שבעיר מצויים אירופים רבים ואפשר להיטמע ביניהם. גם קהילה יהודית נמצאה באסמארה, והיה מקום להניח שהיהודים יסייעו בידי הבורחים. אולם מרידור סירב לבטל את התכנית המקורית. להיפך, הוא ראה צורך להחיש את ביצועה, לפני העתקת המחנה.

בהיווכחם מה מכשיל הוא חסרון־הכיס, החלו העצורים למכור סדינים לשומריהם הסודאנים, וצברו כמאתיים לירות. אולם בנתים חדל מנהל־העבודה לבקר במחנה ולא היה למי להציע שוחד…

מי שיצר את האקדחים מכפיסי עץ התקין גם מזוודה בעלת דופן כפול, להסתרת המסמכים. גוייס גם זוג אזיקים חלודים, שצוחצחו בחול עד ברק. למזוודה הוכנס גם אקדח אמתי, קטן (רבע בראונינג), עם 4 כדורים שטיבם מוטל בספק.

השבוע קרב אל קצו. הגיע מועד הבריחה. נמצא נהג שהיה מוכן להוציא את הבורחים מהמחנה, לאחר הורקת המים במטבח. הוא קבע עם הבורחים מפגש במטבח. בינתיים הגיע הדואר מארץ ישראל ובו 300 לירות מצריות. הכסף “נתפר” לתוך כיסו של מרידור. כצידה לדרך הוכנו ביסקוויטים ושימורי פירות, בשר וגבינה. כיוון שמיכל המים עלול ללכלך את המסתתרים בו, הוחלט שהם ייכנסו פנימה בבגדים תחתוניים בלבד, יכניסו עמם פח מים, יתרחצו במים אלה לאחר היציאה מהמחנה ויתלבשו כהלכה.

רכבת היתה עוברת בסמוך למחנה רק פעמיים בשבוע, בשעות הבוקר, ולפי שהבריחה נועדה לשעת הצהריים, הובאה בחשבון לינה במדבר.

המכונית הגיעה אל המטבח. נתברר שהנהג הפר את הבטחתו ולא פירק את המחיצות הפנימיות. ברוב נדיבותו הציע לתת לבורחים מפתח צרפתי לפתיחת הברגים. המצב היה ביש: הברגים היו חלודים מן המים ונדרש זמן רב לפתיחתם. בינתיים התרוקן מיכל המים ומרידור התגנב אליו בחשאי וניסה להיכנס לתוכו. הפתח היה צר, אך הברגים לא אבו להיפתח – והם היו 60 במספר! במיכל הצר והקטן היה בדוחק מקום לאדם בריא אחד. לאחר תמרונים מרובים, התכווצויות והידחקויות, נכנסו שלושת הבורחים לתוכו, חנוקים למחצה.

הנהג הסודאני הגיף את מיכסה המיכל ויצא לדרך. המתיחות הגיעה לשיאה ליד שער המחנה. אולם מאום לא אירע, והבורחים נמצאו במדבר שמחוץ למחנה. בתוך המיכל נותרו מעט מים מעורבים בחלודה. הבורחים נשטפו זיעה, שקשוק המים הגדיל את צמאונם. אחד מהם שרבב את ראשו החוצה מבעד לפתח המיכל, והקל על שני הנותרים. לפתע נעצרה המכונית. הנהג טען שדרושים תיקונים, אשר יימשכו שעה. למראה עשר לירות, חלף הצורך בתיקונים והנסיעה נמשכה. שוב נעצרה המכונית והנהג טען שראה תנועה חשודה. הבורחים הבינו שאם ייכנעו לסחיטה, הם אבודים. והפעם לא הראו לנהג שטר כסף, אלא לוע של אקדח.

רק לאחר שיצאו השלושה ממיכל המים, עמדו על גודל מבצעם. אורך המיכל לא עלה על מטר וחצי. והרווח בין המחיצות לא עלה על 20 ס"מ! היציאה מן המיכל לא היתה קלה מן הכניסה לתוכו… הבורחים היו תשושים מהמסע, אך האוויר הצח החזיר את כוחם. כשעמדו ללבוש את בגדיהם, נכחו כי ברוב ריגשתם שכחו לקחת עמם את פח המים. הבורחים נתנו לנהג פיסת עתון, שבהימסרה לעצורים במחנה תשמש כעין “קבלה” המאשרת את הצלחת הבריחה. הם הבטיחו לו כסף נוסף תמורת פח מים.

הנהג חזר למחנה, ואילו הבורחים עמדו על טעות חדשה בתכניתם: לפי תיאור השטח, הם עמדו להסתתר בחורשת עצים. עתה נוכחו כי החורשה אינה אלא קומץ שיחים. הם בחרו בסובך קטן, פרשו שמיכה בין השיחים והחלו מנקים עצמם, מתלבשים ולובשים מראה של אנשי תרבות. מחמת הצמא, לא יכלו לטעום דבר. הלילה חלף והנהג לא חזר. כיוון שהרכבת עמדה לעבור על פניהם בשעה שבע, החליטו לקבור את צידתם, את בגדיהם הישנים ואת שמיכתם, וללכת ברגל את תחנת הרכבת. הליכה ממושכת לא הביאה אותם אל מסילת הברזל הנכספת. מרידור עלה על גבעה רמה וראה רק שטח סלעים וחול. במרחק רב, בעמק, ראה רמז למסילת־ברזל. דא עקא, חבריו מצאו בינתיים פרא סודאני שהוביל נאקה והיה נכון לתת להם חלב מעטיניה. הדבר עיכב אותם עד 6:30. עתה היה עליהם להלך בקצב מזורז כדי לא להחמיץ את הרכבת. איחור כזה היה עולה להם בשלושה ימי צפיה במדבר.

בלכתם, שמעו טרטור מנוע של מכונית. הם תפשו מיד מחסה, שהרי אין זה חזיון נפוץ לראות שלושה אירופים משוטטים במדבר, סמוך למחנה עצורים. לאחר כברת־דרך נוספת הגיעו לבית שעל פתחו שמר חייל סודאני. זיעה קרה שטפה אותם. אם מוצב זקיף על הבית, אות הוא שגר בו נכבד אנגלי. החליטו לנקוט דרך של עזות־מצח. אחד מהם ניגש אל החייל הסודאני וציווה עליו לשאת את מזוודותיהם אל תחנת הרכבת. החייל גמגם בהתנצלות שעליו לשמור על בית המושל הבריטי. הם גידפוהו באנגלית והלכו לדרכם, כשבלבם מקנן החשש פן ייצא המושל אל מרפסת ביתו ויבקש לארחם בביתו…

אל תחנת הרכבת הגיעו השלושה רק בשעה 8. לבם היה כבד, אולם כששאלו את מנהל התחנה אם הרכבת כבר חלפה, חייך כמתנצל ואמר: “היא מאחרת תמיד. אולי תבוא ב־11”. עתה נתמלאו הבורחים דאגה חדשה: כיצד לבלות 3 שעות בתחנה, בלא לעורר חשד? הם שוחחו ביניהם אנגלית וקנו כרטיסים במחלקה הראשונה (דבר שעורר דרך־ארץ). כששמעו אחדים מן העומדים בתחנה מדברים בערבית ורומזים ש“הללו דומים לגרמנים”, החליטו לנקוט שוב דרך של חוצפה ושאלו היכן אפשר להשיג קפה. מנהל התחנה אמר להם שבית־הקפה נמצא בלב הכפר הסודאני. חרף החשש שבכפר יימצאו בריטים ממחנה העצורים, החליטו השלושה להפיג כל חשד על ידי הליכה אל הכפר. את המזוודות הפקידו בידי מנהל התחנה – הוכחה לכך שאין להם מה להסתיר.

הופעתם בכפר עוררה התרגשות רבה, ופעמים אחדות עמדו להתגלות על ידי סודאנים שעבדו במחנה העצורים, אך עלה בידם להתחמק בעוד מועד. בשובם אל התחנה, ריחפה עליהם סכנה חדשה, בדמות מנהל העבודה שהבטיח לקשרם עם המבריח, ושני פועליו שהכירו את מרבית עצורי המחתרת. אולם מנהל העבודה הערמומי הבין את מצוקת הבורחים והסב את שימת לב מיודעיו למקום אחר.

לבסוף עלו הבורחים על הרכבת ונשמו לרווחה. לאחר שלוש וחצי שעות נסיעה, הגיעו לפורט־סודאן. כדי לא למלא טפסים רשמיים, החליטו השלושה לא להאריך שהותם בעיר אלא לשכור סירה ולהפליג לעקבה. בינתיים היה עליהם לקנות בגדים לבנים, כדרך שלובשים האירופים באקלים החם. ביקור בנמל העלה שמיטב הסירות נמצאות בלב ים, הואיל והיתה זו עונת הדייג. צץ בלב הבורחים רעיון, לנסות להתקשר עם שני היהודים שגרו בעיר זאת, לפי הידיעות שקראו בעתונות המקומית. כיוון שאחד משני היהודים האלה היה יבואן של מוצרי “עסיס”, ניגש אחד הבורחים לקיוסק, הזמין כוס גזוז ושאלו לתומו היכן אפשר לקנות בקבוק שלם של “עסיס”. הכתובת נמסרה לו ונקבעה פגישה עם היהודי לעת ערב.

מרידור, שנשאר במלון, הפעיל את מיטב כשרונו כדי לעקוף את התקנה המחייבת רישום הדיירים. הוא גילה לבעל המלון “בסוד”, שהוא וחבריו נשלחו על ידי האינטליג’נס בקהיר לחקור בדבר הגניבות הרבות במחנות הצבא, ולכן אסור שאיש יידע עליהם דבר. הוא ציטט פיסקה בחוק הצבאי הבריטי, לפיה זכאי איש המודיעין לתת פקודה לכל אדם בעולם. נימוקיו שיכנעו, ובעל המלון הסכים לא לרשמם במשך יממה אחת.

לאחר שהוסרה דאגה זאת מלבו, צצה אחרת תחתיה: חבריו שהלכו לפגוש בסוכן “עסיס”, לא חזרו עד חצות. האם הוסגרו לידי הבריטים? מסתבר שלא. הם חזרו בפנים קורנות ואמרו שאותו יהודי קישר אותם עם יהודי אחר, בעל סירות, שהבטיחם לעזור. אמנם, לדברי אותו יהודי, דרושות כ־500 לירות לצרכי הבריחה¹, אולם הוא ביקשם להסיר דאגה מלבם. לדבריו, היה נכון לטבע את סירת הבורחים במפרץ אילת, כדי לטשטש את העקבות.

דוקא נכונותו הנלהבת של בעל הסירות עוררה חשדות בלב הבורחים, שהיו עצבנים ודרוכים. שנתם נדדה אותו לילה, ולמחרת נתאמתו חששותיהם: שליחו של היהודי לא הופיע בבית מלונם. הם החליטו להיפטר מיד מאקדחם האמתי, לבל ייתפשו עם נשק חם. חששותיהם לא היו חסרי־שחר, כיוון שבעל מלונם התעקש לרשמם ביומנו – או לקבל היתר מאת השלטונות להימנע מהרישום. “שפיר, ניגש אל המושל”, אמרו הבורחים בנעימה של בטחון. המושל ביקש לראות את דרכוניהם. מרידור הושיט לעברו את תעודת המודיעין המזוייפת, ומיד פינה המושל את לשכתו מכל הנוכחים המיותרים והתייחד עם שלושת “שליחי המודיעין”. הוא התנצל בפניהם על אי־הנעימות שהוסבה להם, גלגל עמם שיחה מנומסת ושילחם בכבוד לבית מלונם. כה רווח להם, עד שאחד מהם העלה הצעה לדרוש מאת המושל סירת מנוע שתביאם לעדן, לביצוע “שליחותם הסודית”. מובן מאליו, שהצעה זאת נדחתה…

הזמן חלף, ולא חלה כל התקדמות בכיוון שכירת סירה לצרכי הבריחה בים. היהודי שהבטיח לעזור להם, לא עמד בדיבורו, והשלושה החליטו לבסוף לנסוע ברכבת. הצגת תעודותיהם היקנתה להם תא סגור, וכדי שלא יפריעו אותם בנסיעתם, הדביק הכרטיסן פתק על הדלת: “שלושה ג’נטלמנים משרות המודיעין”. פלצות אחזה את הבורחים למקרא פתק זה, ולאחר שהוסבר לכרטיסן שלאנשי מודיעין אסור להבליט את שירותם, כתב על דלתם: “שלושה ג’נטלמנים יוונים”… מקץ שלוש שעות הגיעה הרכבת לתחנה שהמתה מחיילים. היה חשש שהם מחפשים אחרי הבורחים, אולם חשש זה נתבדה. בתחנה הבאה נתעכבה הרכבת לילה תמים – נוהג שכיח בסודאן.

הבורחים החליטו לעבור מן הרכבת הזאת, הנוסעת אל חארטום, לרכבת הנוסעת לואדי חלפה. משם היה בדעתם להפליג לאורך הנילוס עד ללוכסור, ומלוכסור שוב ברכבת לקהיר, ואף אולי לתל־אביב. מרידור עשה את הדרך מקהיר לתל־אביב פעמים אחדות, במדי חייל בריטי, ולא חשש לתקלות. אולם התקלה באה כאשר מסר להם הקופאי, שיש להזמין מקומות 3 ימים מראש לנסיעה אל ואדי חלפה. כאשר התעקשו הבורחים לנסוע ברכבת של אותו יום, כעס הקופאי על “סדרי הצבא, המופיע ברגע האחרון ודורש את הבלתי אפשרי”. הוא הפנה אותם אל מנהל התחנה. לבם של הבורחים צנח בקרבם. מנהל התחנה היה אנגלי. הוא הביע תמיהה על שהשלטונות לא הזמינו בעבורם מקומות מראש וביקש לראות את תעודותיהם. לאחר מכן אמר שישלח מברק אל חרטום לאישור סידורי הנסיעה שלהם, ובינתיים יעץ להם לחזור למלונם ולנוח.

הם חשו עצמם שבויים במלונם. עד מהרה היו שבויים ממש. קצין בריטי הופיע בחדרם, ערך אצלם חיפוש שגרתי ומצא את אקדחיהם. “הרי אמרתם שאינכם נושאים נשק!” טען. הם חייכו, פרצו בצחוק והראו לקצין שהנשק עשוי עץ. הוא חיטט במזוודתם, אך לא גילה את הדופן הכפול. אילו גילה את התעודות המזוייפות הטמונות שם, היה אוסר אותם מיד. העובדה שלא גילה דבר, הביאה אותו במבוכה. אך המבוכה לא ארכה. חקירה נוספת עוררה נגדם חשדות כבדים ונמסר להם שהם אסורים. מיד תוכנה תכנית־בזק להשמדת התעודות המזוייפות. שניים מהם הסיחו את דעת השוטרים ומרידור השמיד את התעודות.

שעתיים ישבו הבורחים בתחנת המשטרה, עד שחוקריהם קיבלו ידיעה בדבר בריחת שלושה אסירים פוליטיים עבריים ממחנה המעצר בסודאן. המשחק תם ונשלם. ליתר דיוק, כך סברו הבריטים.

לגבי מרידור לא תם משחק־הבריחה כל עוד לא תם מעצרו. כאסירים ושבויים רבים מאז ומתמיד, נעורה בלב מרידור הערגה לברוח, בו ברגע שהושמו האזיקים על ידיו. לפני בריחתו במיכל המים מסודאן, ברח מרידור ונתפש מחדש על־ידי הבריטים, וגם אחרי שנתפש בסודאן, לא ראה את מצבו נואש והוסיף לרקום תכניות בריחה חדשות.

מרידור נאסר לראשונה ב־13 בפברואר 1945, ברעננה, ארץ ישראל. לאחר תקופת מעצר קצרה בארץ, הועבר במטוס למצרים. מיד רקם תכנית בריחה – שנכשלה. כשלונו הראשון לא החליש אף כמלוא הנימה את החלטתו הנחושה לברוח מקהיר. בין השאר, חפר במסמר חלוד בין לבני־הקיר של תאו, בתקוה לחלץ מספר לבנים ולברוח מבעד לפירצה. בטרם הושלמה הפירצה, הוטס מרידור לסודאן. בסודאן רוכזו אסירי־מחתרת רבים, ושם פעלה ועדת בריחה שמתפקידה היה לדון בתכניות בריחה ולאשר את הסבירות שבהן.

מן היום הראשון לבואו לסודאן, עשה מרידור נסיונות לבדיקת ערנותם של השומרים. הוחל בניסור סורגים של אחד האשנבים, והותקן סורג שאפשר להורידו ולהציבו לפי הצורך, בעזרת הברגה… הוקם שרות מודיעין של העצורים, ותוכנה גם תכנית לחפירת מנהרה. לבסוף הועלתה ההצעה לברוח במיכל המים, ובריחה זאת עלתה יפה – עד שאירעה תקלה בשעת המעבר מרכבת חרטום לרכבת ואדי חלפה.

מרידור הוחזר למחנה המעצר הבריטי – וחידש את תכנית־הבריחה שלו. חלה הפסקה קלה בתכניות, כאשר העצורים הועברו למחנה־מעצר חדש – באריתריאה. כאן נרקמה תכנית־בריחה גדולה, לפיה יימלטו מהמחנה 50 עצורים מאנשי לח“י ואצ”ל. האמצעי הבדוק משכבר: מנהרה. החפירה התנהלה במרץ, לאחר שהותקן מיכסה מוסווה היטב לפי הבור. לאחר תקלות אין־ספור, כולל חדירת מים לתוך המנהרה, הוחלט לבצע את הבריחה ב־29 ביוני 1946. בעוד אחרוני הבורחים נמצאים במנהרה, יצאו הראשונים להשתלט על אוטובוס שעבר בדרך. הנהג והכרטיסן נכפתו והבורחים נכנסו לאוטובוס. ברם, כאשר בושש האוטובוס לחזור לתחנה שלו בעיר, שלחה חברת האוטובוסים מכונית עם שני מכונאים, לראות שמא אירעה תקלה במנוע. שני המכונאים נכפתו אף הם ולבורחים היתה מכונית נוספת. עלה בידם לעבור מחסום בריטי, אך התקלות נמשכו בהתמדה, המכונית נתקלקלה והבורחים קיוו להגיע לפחות אל שולי יערות־העד של אריתריאה, כדי שיוכלו להסתתר בהם.

ייתכן שהבריטים לא היו תופשים אותם, אילולא הבחינו בהם הילידים, הקיפום, כיוונו אליהם רובים והובילום לאחר כבוד לידי הבריטים. העצורים־מחדש הועברו למבצר בלדיזרע הבנוי על צוק סלע ומוקף חומת אבנים כחומת ירושלים העתיקה. המבצר היה מוגן להפליא מוצף אור זרקורים ומוקף מגדלי־שמירה מצויידים במכונות־יריה. אולם לא היה גם אחד מבין העצורים, שלא חשב על בריחה בו ברגע שהוגפו שערי המבצר מאחורי גבם. תוך זמן קצר הוחל בחפירה באדמה הסלעית שמתחת למבצר. תכנית זאת לא הושלמה בגלל העברת העצורים למחנה אחר. גם שם נרקמה תכנית בריחה, שעלתה יפה – אך הבורחים נתפשו מחדש לאחר שהתקשו למצוא סירה להפלגה בים (כמו במקרה של הבריחה מסודאן).

ב־14 בינואר 1947, לאחר מיפקד־הערב, נעלמו 5 עצורים ממחנה העצורים הסמוך לעיר אסמארה. ביניהם היה מרידור. הם הצליחו לברוח דרך הגדרות. לאחר שהייה ממושכת מדי באסמארה – נתפשו שוב…

העצורים הועברו למחנה־מעצר בקניה. מיד נבדקו תנאי המעצר והוחלט לפרוץ את תקרת התא, לעלות לעליה, להתקדם לעבר חומת הכנסיה הגובלת עם הבנין, לפרוץ פירצה בחומת הכנסיה, להיכנס לתוכה, לצאת מבעד לחלון אל חצר המחנה, לזחול אל החומה החיצונית, שעוביה מטר וחצי וגובהה 7 מ' ו… אכן, אף תכנית דמיונית זאת לא נפסלה על ידי העצורים, ותכניות דומות לה נרקמו חדשות לבקרים.

את ה־29 בנובמבר 1947, יום החלטת החלוקה באו“ם, בילו עצורי אצ”ל ולח"י במחנה המעצר גילגיל שביבשת אפריקה. שם הכינו לעצמם הגולים דרכונים מזוייפים והיתר להוציא משטחה של קניה 800 דולרים ו־140 לירות. הם חשבו על הכל ולא רצו להיכשל בהברחת מטבע זר. הדרכונים היו של מדינת הוֹנדוּראס, והיה צורך להצדיק הימצאותם של אזרחים לטיניים בקניה. בדרכונים הוטבעו חותמות־מעבר של ארצות שונות ומשכנעות ביותר. בעוד התעודות מותקנות ונכרכות כיאות, נחפרה מנהרה במחנה גילגיל. מועד הבריחה נקבע ל־28 במארס 1948 . הפעם השתתפו ששה עצורים בבריחה. הבריחה הצליחה. באפריל היו הבורחים בפאריז, בירת צרפת, וב־14 במאי, ערב הקמת המדינה, ליוותה אותם הבולשת הצרפתית לשדה־התעופה: בדרכם ארצה.

עשר שנים חלפו מאז החל מוחמד – הסוחר איש־ערב – מטיף את עיקרי תורתו באזני תושבי מכּה. במשך העשור הזה איבד כל מה שהצליח לרכוש בארבעים השנים שקדמו לו. האיש שעלה מדרגת מלווה־שיירות חסר־פרוטה לעמדה מכובדת למדי, שב והיה נרדף ומנודה וכמעט חסר־כל. אחרים החלו חושבים, כי משהו אינו כשורה עם האיש מוחמד ועם חידושיו. רק הוא המשיך להאמין ביעודו ובשליחותו. והנה, באחד הימים, נפל דבר חשוב וגורלי בתולדות האיש.

דורות רבים היו היהודים בחצי־האי ערב מצפים בכליון־עיניים לבואו של המשיח. במיוחד האמינו בבואו הקרוב היהודים ביתריב (שמה העתיק של העיר מדינה). עיר זו היתה צור־מחצבתם של שלושה שבטים יהודיים חשובים: בני נאדיר, בני חנוכה ובני קורייצה. אף שהיהודים מילאו תפקידים ציבוריים רבים בעיר מדינה, לא היו עצמאיים, אלא חסו בצילן של שתי קבוצות בדואיות: בני אאום, ובני חזרז' – בדואים שנטשו את חיי הנדודים ונעשו יושבי העיר מדינה.

אמונתם של היהודים בבואו הקרוב של הגואל שיעניש את נוגשיהם, לא נעלמה מידיעת הערבים, וכאשר שמעו כמה מבני חזרז' את מוחמד נואם באחד הירידים סמוך למכה, היו מלוֹתיו מוּכּרות להם למדי. הם קראו בהתרגשות: “אין ספק שזהו הנביא בו מאיימים עלינו היהודים!” ובהתאם להרגשה זו, הוסיפו: “חושו, אחים, ונצטרף אליו!”

האנשים המתינו עד שנתפזרו כל באי היריד, ואז ניגשו אל מוחמד ושוחחו עמו. הם גילו לו את דבר התענינותם בתורה שבפיו, ואף ביקשו פרטים נוספים. מוחמד שׂשׂ בכל לבו לשוחח עם האנשים שגילו ענין של ממש בדבריו, ועל כן קבע מקום־מיפגש בלב המדבּר, מקום שם אינה צפויה לו ולתלמידיו החדשים כל סכנה של התערבות מן החוץ. שם האריך בדבריו עד לשעות הקטנות של הלילה. הגיונו החד וגישתו הרצינית לתורתו קסמו ללב בני מדינה. בשובם לעירם הפיצו את השמועה על קיומו של נביא חדש, נביא שאינו יהודי אלא איש מבני עמם, אשר גילה את האלוהות האמיתית, ואשר יש בכוחו לחסל את כל המחלוקות שפשו בקרב בני ערב במשך מאות בשנים.

בשנה הבאה עזבה קבוצה גדולה יותר את מדינה ויצאה למכּה, להאזין לדבריו של מוחמד. שוב ושוב נתבקש לפרש את תורתו, ושוב השפיעו הדברים על המאזינים ממדינה, והם נשבעו אמונים למוחמד בטקס מרוֹמם־נפשות, שנערך בלב המדבר הסלעי.

בשובם למדינה, בא עמם העירה גם תלמידו של מוחמד, מוסא איבּן־עוֹמר, כדי להחדיר לתודעת כל תושבי העיר את סודות האיסלם.

מוחמד הצטיין בכשרון מיוחד, להקדים רפואה למכה בכל שעת מצוקה. הוא הכיר היטב בכוח ההתלהבות הקנאית שבאמונה, ואף־על־פי־כן סירב להצטרף בעצמו לשורותיהם של כמה תריסרי מאמיניו, שהיו נכונים להילחם נגד העם הערבי כולו. לפני שהחליט להוסיף ולפעול, עליו להיות סמוך ובטוח, כי רוב תושבי מדינה נכונים לקבל אותו ואת תורתו.

תקופת המתנה זו היתה, ללא כל ספק, אחד הנסיונות הקשים ביותר שעברו על מוחמד. בני שבט חזרז' ממדינה נחשבו לבחירי השבטים הערביים, ויצא להם מוניטין בכל רחבי חצי־האי ערב. אם הם יקבלו בעצמם את עקרונות האיסלם, יגשים מוחמד את עיקר משימתו; אך אם לא יקבלו את תורתו, דומה שלא תצלח עוד דרכו – הוא לא יוכל להוסיף ולהילחם לבדו. במקרה זה יהיה תפקידו במכה חסר כל תקוה.

נגזר עליו לחכות – והציפיה היתה מסוכנת: מדי יום ביומו גברה הסכנה המרחפת על חייו ועל חיי תלמידיו. למען האמת, האווירה במכה היתה גרועה ומתוחה כל כך, שמוחמד החל מבריח את תלמידיו, בקבוצות וביחידים, מעיר זו למדינה. יתכן ששם, במדינה, הם לא יתקבלו ב“ברוך הבא” בנוסח המוסלמי, אך לכל הפחות לא תרחף עליהם סכנת־מוות בעטיה של אמונתם.

ככל שנתרבו תלמידיו במקום המיבטח החדש, כן גברה בלב מוחמד התחושה שהוא עצמו נעשה פסול ומוּעד לפעולת־גמול מצד השלטונות במכה. לא עבר זמן רב, ואיש לא נותר עוד לצדו – פרט לבני ביתו. כולם היו מתוחים כמיתר עלי קשת.

השנה חלפה ללא תקריות תוקפניות. שוב החל ירח העליה־לרגל. מכל רחבי חצי־האי ערב נהרו העולים־לרגל ובאו אל העיר מכה. בין הבאים לעיר היה גם מוּסא איבּן־עוֹמר, מורה־ההלכה ששוּגר למדינה. יחד עמו הגיעו למכה שבעים מבני מדינה, שקיבלו על עצמם את עול האיסלם. באחד הערבים עם רדת החשיכה, בלב המדבר, נפגשו כל אלה עם מוחמד. הלה הביא לפגישה זו, נוסף על עוזרו הנאמן, אבּוּ־באקר, גם את דודו, אל־עבּאס. אל־עבאס זה היה ברנש מוזר, שנועד לו תפקיד חשוב מאוד בדברי־ימי האיסלם. היה זה בחור צעיר, אשר נמנע מלקבל על עצמו את עקרונות הדת של מוחמד, אך העריץ את שאר־בשרו הערצה עצומה.

בהגיעם אל קבוצת האנשים, שנראו ככתמים בהירים במדבר נטול־הירח, הוחלפו דברי ברכה ערביים מקובלים, ואז פתח אל־עבאס ואמר: “בני חזרז', אחי! קרובי־משפחתי מבקשים את הגנתכם. הואילו נא, איפוא, לדון בבקשתנו בכובד־ראש, ונקבו שכרכם אשר יותן לכם!”

אל־בארא, מנהיג המשלחת ממדינה, השיב: “החלטתנו איתנה: חיינו קודש הם לנביא ולשרותו. על כן, יואיל נא הנביא לומר את דברו”.

שוב חזר מוחמד על אותם הדברים שאמר בשתי פגישותיו הקודמות עם אנשי מדינה. קושיות רבות הוקשו באותו לילה, ומוחמד השיב על כולן, ראשונה ראשונה ואחרונה אחרונה. בתום דבריו חזר והצביע על הסכנות ועל העול הכבד, אשר האיסלם מטיל על מאמיניו.

משימתו כולה, וכן חייו וחייהם של כל הקרובים לו תלויים היו עתה בתגובתם האוהדת של בני מדינה אלה. הוא יכול היה להתפתות ולהציג את המצב באור בהיר ולהגזים באוֹפּטימיות. אלא שמוחמד שמר אמונים לעקרונותיו. כנותו ונאמנותו לאמת הביאו עליו לא פעם צרות וקשיים, ברם, לא היה מוכן לוותר עליהן גם בשעה שסכנה ריחפה על ראשו. הוא חי לפי עקרונות אלה, והיה מוכן למות על קידושם.

בני מדינה לא הכזיבוהו. הם לא סטו מהחלטתם ודחו את כל אזהרותיו. כל מבוקשם היה, שמוחמד יבטיח כי לא יטוֹש אותם, גם כאשר ייושרו כל ההדורים.

מוחמד נד בראשו. “לעולם לא אעזוב אתכם לנפשכם”, אמר, “דמכם – דמי הוא. אני שלכם ואתם שלי!”

כל אחד משבעים הנוכחים לחץ את ידו של מוחמד ונשבע אמונים לו ולאלוהיו.

היה זה רגע גורלי. אלמלא היתה מדינה מוכנה לקבל על עצמה את תורת האיסלם ולאמץ את הגולים ממכה, יתכן מאוד שהאיסלם היה שובק חיים לכל חי בעודו באיבּוֹ.

לפני שמוסא ובני־לוויתו פנו ושבו לעירם, הוסכם שמוחמד יעבור למדינה ברגע שהנסיבות תהיינה מתאימות לכך. עתה, דומה, החלו מתפזרים העבים שנתחשרו בשמי יעודו של נביא האיסלם. קצה הדרך הקשה נתגלה מרחוק. אך לא… מוחמד שכח לרגע את בני קורייש ­– יריביו הבּדויים.

בדרך זו או אחרת, החלו לדלוף במרחבי המדבר הידיעות על פגישות־הסתרים הנערכות עם בני מדינה. יחד עם זאת, נסתבר לפתע, שמירב אנשי המושבה המוסלמית במכה – נעלמו. הרחובות התרוקנו. חלונות ותריסים הוגפו. המתיחות הגיעה לשיאה בהופיע עומר לפני אבן הכּעבּה המקודשת – והוא עטוף בשריון, קשתו בידו, חרב־ענקים חגורה במותניו. בלי שגילה את כוונותיו קודם לכן, עמד והצהיר בפני אויביו, שחסל סדר בריחות. עתה יש בדעתו לעבור למקום אחר, שם יעלה בידו לארגן את כל בני האמונה המוסלמית ולהפכם לכוח שידע להשיב לבני קורייש כגמולם על הרדיפות והעוול שעוללו לו ולאחיו המאמינים. בהתלהבותו הרבה, סיים בקריאה: “כל מי מביניכם, המוכן להפוך את אמו לשכּוּלה, יקום ויבוא עמי אל העמק הסמוך!”

איש לא מש ממקומו. כמחווה בוז משך עומר בכתפיו, ופסע לעבר האפלולית המתעבּה.

קריאת תגר אמיצה זו האירה פרט נוסף: לפתע הסתבר, שלמוחמד תלמידים הרבה, הרבה יותר משניתן לשער. המצב היה מביך מאוד. אם יניחו בני מכה לדברים להוסיף ולהתגלגל כך, עתידה סכנה של ממש לרחף עליהם עצמם. האויב שיתבסס במדינה יוכל לנתק את דרכי השיירות העיקריות המוליכות לסוריה. אין כל צורך שכוחו של אויב כזה יהיה גדול מדי, כדי לנתק את כל דרכי המסחר ולמנוע כל אספקה ממכה.

אבּוּ־סופיאן היה באותה שעה המושל הכללי של מכה, וכן היה מפקד הצבא. שנאתו למוחמד היתה עתיקת־יומין, אך היא גברה עם התמנותו לתפקידים החשובים הללו. כאשר הגיע לידיעתו דבר המאורעות הללו, כינס את מועצת־העיר, הוא גילה לחברי המועצה מה מתרחש עתה בתוככי מכה. הוא הזהיר אותם שהפעילות של מוחמד ותלמידיו עלולה להמיט שואה על העיר, ואמר כי יש לנקוט מיד באמצעים חמורים נגדה. הדברים כבר חרגו ממסגרת של תגובה אישית ופרטית. יש לארגן את כל אנשי שבט קורייש, וכן את כל תושבי מכה, כדי להמית את מוחמד וחסידיו ללא כל שהיה נוספת.

כאשר הציעו כמה מחברי המועצה המתונים יותר, להגלות את מוחמד או לשימו במעצר, פרץ אבו־סופיאן בצחוק. הוא אמר, שכל עוד נשמה באפו של המטורף הזה, הסכנה בעינה עומדת. כל זמן שהנוהים אחרי נביא־השקר הזה ידעו שרוח־חיים באפו, יקדישו את כל מאמציהם כדי להצילו ­– במיוחד עתה, כאשר אנשי מדינה תומכים בהם.

אבּוּ־ג’אהל, אשר איבתו למוחמד לא נפלה מזו של אבו־סופיאן, קם אף הוא לשאת את דברו. בפסקנות קבע, שהדרך היחידה לפתרון הבעיה היא להמית את מוחמד. אילו היו עושים זאת לפני חמש שנים, היתה השוֹאה נמנעת מראש. הוא הציע, שבהוצאה־להורג זאת ישתתף נציג של כל משפחה ממשפחות מכה, לפי שהסכנה היא כלל־לאומית. לבסוף נערכה הצבעה. איש לא הצביע נגד. אבו־ג’אהל הציע להוציא לפועל את ההחלטה בו־בלילה. גם הצעתו זו נתקבלה פה־אחד.

ברם, גם הפעם היה לדיון זה מאזין אחד שלא לאוזניו נועדו הדברים. תוך דקות ספורות נודע למוחמד, כי הורשע ונידון למוּת. הפעם ידע, שנדרשת ממנו פעולה מהירה. אם אין ברצונו לקפח את חייו, ולגרום למותם של רבים אחרים, עליו לפעול ללא־דיחוי.

מוחמד הזעיק אליו את אבו־בקר ואת עלי, וסיפר להם את אשר נודע לו. גם הם סברו שעל מוחמד להימלט. אבו־ברק הביע את משאלתו להילוות אל מוחמד, ואילו עלי העדיף להישאר. יחסיו עם בני קורייש לא היו גרועים כל עיקר, וכך יינתן לו לדאוג לנשים ולילדים. אסור היה לאבּד לריק אף רגע. מן הסימטה הצרה נשמעו צעדיהם הקרבים והולכים של אבו־סופיאן, אבו־ג’אהל ומרעיהם. עלי דחף את מוחמד ואת עומר אל מחוץ לדלת האחורית, נעל את הבית על מנעול ובריח, לאחר שהגיף את התריסים, ולבסוף השתרע על יצועו של מוחמד ונתכסה בגלימתו.

בהגיע הרוצחים־בכוח אל הבית, היססו למראה הדלת הנעולה. הם לא רצו לפרוץ בכוח לתוך הבית. אחד מהם הציץ פנימה בעד חרכי התריס, ועל הרצפה ראה דמות מכוסה בגלימתו הידועה היטב של מוחמד. הוחלט, איפוא, לדחות את ההוצאה להורג לשעת הבוקר, כאשר ייצא מוחמד מפתח ביתו. האנשים תפסו מחסה סביב הבית, לופתים בידיהם את פגיונותיהם ומחכים.

בעלות השחר נפתחה דלת הבית. עיני חבורת הקושרים נקרעו למראה העומד על הסף. תחת לראות את מוחמד, נראה עלי גבה־הקומה, גלימת מוחמד על כתפיו.

“איה דודך?” שאל אותו אבו־ג’אהל.

“השומר דודי אנוכי?” השיב עלי ומשך בכתפיו. “אם אין זכרוני מטעני, יצא דודי עוד בליל אמש את הבית, בחברת אבו־בקר. הוא לא אמר לי לאן מועדות פניו”.

באמרו זאת, התרחק בשוויון־נפש לאורך הרחוב, בואכה הכּעבּה.

עתה היו אבו־סופיאן ואבו־ג’אהל אובדי־עצות. משוכנעים היו שעלי דיבר אמת. מסתבר, איפוא, שהוליכו עצמם שולל בשל גלימה. חיש מהרה ניחמו את עצמם בהעלותם סברה, שאם יצא מוחמד לאחד מכנסי־הדת שלו – חזקה עליו שיחזור לביתו. ואילו אם אל מדינה שׂם פעמיו, עדיין ניתן להדביקו, לפי שהמסע אל מדינה מחייב שימוש בגמלים, והגמלים מתנהלים לאטם. על נקלה ישיגום פרשים אמיצים.

ללא דיחוי אורגן מיבצע־הרדיפה.

מוחמד ניחש את תגובתם של אויביו. הוא לא יצא אל מדינה בשיירת גמלים, אלא צעד ברגל, עם אבו־בקר, כשפניו אל הר תור המתנשא אל־על בריחוק שעת הליכה ממכה. עלי ידע לאן הולכים השניים, ונתבקש לעמוד עמם בקשר כאשר יתאפשר הדבר.

שני הפליטים הגיעו אל הר תור בטרם הנץ השחר, והסתתרו באחת המערות העמוקות שבצלע ההר הטרשי. שעה קלה אחרי עלות השחר הגיעו לאוזניהם שעטות פרסות־סוסים. אולם הרודפים הרכובים לא הבחינו בגמלים כלשהם והבינו, כי מוחמד שיטה בהם שוב. בגבור זעמם עליהם, פתחו בסריקת השטח סביב מכה. אחת מחבורות המחפשים הגיעה עד לפי המערה בה הסתתר מוחמד. אבו־בקר, העירוני בן החמשים־ומשהו, נתמלא חרדת־מוות. לשוא ניסה מוחמד להרגיעו בלחישה: אל פחד, אחי. אללה עומד לימיננו!"

מסתבר שהצדק היה עם מוחמד. תריסר הרודפים שהגיעו אל פי המערה, סטו ממנה וחזרו כלעומת שבאו, משראו קורי־עכביש מכסים את פי המערה, ויונת־בר דוגרת בקנה בפתח המערה. “לא יתכן שמסתתר בו מישהו, שהרי הקורים שלמים והיונה דוגרת ללא פחד”, אמרו בלבם.

אבו־בקר נשם לרווחה.

ברם, הסכנה טרם חלפה. אפילו לא ייערך חיפוש נוסף בהר תור, כיצד ימשיך מוחמד בדרכו? וכיצד ישיג צידה ומים לדרך?

עם רדת הלילה הגיעו אל המערה עבדאללה, בנו של אבו־בקר, ואיסמע, בתו. הם מסרו דרישת־שלום מעלי. איסמע סיפרה כי חקרוה חקירה ממושכת, אך לא אלימה, ולבסוף האמינו לה כאשר נשבעה שאין לה מושג היכן נמצאים אביה ודודה. לפני שהאיר היום כבר נמצאו האח והאחות שוב בביתם במכה. בשעה מאוחרת יותר בבוקר הגיעו אל סביבות הר תור רועיו של אבו־בקר עם עדריהם, ולאחר שסעדו את לבם בפי המערה, “שכחו” שם כמות ניכרת של מזון ומים. אך לפי שעה לא ניתן לשני הגברים לצאת ממחבואם.

פעמים אחדות עברו בני קורייש על פני המערה, בטרם רפה החיפוש אחרי הבורחים. איסמע ועבדאללה דיווחו למסתתרים על המתרחש, ולבסוף הודיעו כי מוחמד ואבו־בקר יכולים להמשיך במנוסתם. בלילה השלישי הובאו אל המערה שני גמלים ומורה־דרך מהימן. השניים עלו על גמליהם ופתחו בדהרה אל תוך החשכה.

תוך הימנעות משימוש בנתיבי השיירות, רכבו הבורחים בקו אלכסוני צפון־מערבה אל עבר ים־סוף, מדינה מרוחקת כשלוש־מאות קילומטרים ממכה, והיה עליהם לעשות את חלק־הארי של הדרך בטרם יראו עצמם בטוחים מסכנה.

אחרי שזרחה החמה, נעשה המדבר הצחיח לוהט ככבשן. שלושת האנשים המשיכו לרכב עד שהיה החום כבד מנשוא, ואז החליטו למצוא מחסה בצלו של סלע גדול. לא היה להם סיכוי להיתקל בבאר או בנוה־מדבר, שכּן מלכתחילה עקפו את נתיב־השיירות המותווה על פי מקורות המים והצל שבמדבר.

לפני צאתם לדרך, מסרו להם איסמע ועבדאללה, כי בני קורייש הבטיחו פרס בסך מאתיים גמל למי שיחזיר את מוחמד אל מכה – חי או מת. לא מעטים היו נוודי־המדבר שהרחיקו נדוד לשני צדי הנתיבים הקבועים בתקוה לזכות בפרס זה.

בבוקר היום השני לבריחה מהמערה, הבחין ראש־שבט נווד בשם סוראקה אבן־מליכּ, בשלישיה הרכובה על גמלים. כדי לזכות בפרס בעצמו, לא הודיע אבן־מליכ לבני שבטו את אשר ראה, אלא יצא לדלוק אחריהם על המשובחת בסוסותיו. כשהוא חמוש בחנית ובקשת, דהר למול השלישיה.

אבו־בקר היה הראשון שראהו, ומיד הזהיר את מוחמד. מוחמד החל משנן פסוקי קוראן, כמנהגו בעת צרה. הפרש העוין קרב ובא במהירות, וכבר דרך את קשתו – אך בטרם היה סיפק בידו לירות חץ ראשון, נתחלחלה סוסתו – אולי למראה נחש שרבץ בדרך? – והפילה את רוכבו מעל גבה.

אין חרפה גדולה מזו לערבי בן המדבר – מה גם שבלעדי סוסו נעשה הלוחם המדברי כמעט חסר־אונים. כדי לחסוך מעצמו חרפה וכלימה, הפך הרודף את היוצרות והעמיד פנים כאילו קפץ מרצונו־שלו מעל סוסתו – וזאת כדי לבקש את ידידותו של מוחמד, שליח אללה… “באתי לומר לך”, אמר בדחילו ורחימו, “שאינך צריך לחשוש בשטח־החסות של שבטי. תוכל להמשיך בדרכך במנוחה, ואני – לא ראיתי ולא שמעתי דבר”.

מוחמד, שהבין לרוחו של סוראקה, ברך אותו בלבביות והמשיך בדרכו.

הסכנה שוב חלפה.

קרוב לשבוע נמשך המסע במדבר הצחיח. בבוקר השביעי הגיעו הבורחים אל נוה קובה הסמוך למדינה. כאשר האירה השמש את הנוף, לא יכלו הבורחים להאמין למראה עיניהם. הישימון נשאר מאחור, לפנים השתרע גן־עדן עלי־אדמות, כולו רימונים ועצי־הדר, דקלים ומים.

מיד הבריך מוחמד את גמלו ונשא תפילת הודיה לאללה, שהנחהו בשלום אל מקום־מבטחים.

שהותו בנוה־המדבר קצרה היתה, שכן צופים ממדינה, שסרקו בעיניהם את המדבר מאז נודע להם דבר בריחתו ממכה, הבחינו בו ובמלוויו. עד מהרה נהרו המונים ממדינה אל נוה קובה, להקביל את פני הנביא.

מוחמד היה שבור ורצוץ בגופו מחמת המנוסה הגדולה, אך לבו התרונן בקרבו. ידע, כי הוא – ודתו החדשה – עברו את המשבּר הקשה ביותר, וכי מעתה תתנהל דרכו בכיוון אחד בלבד: קדימה ולמעלה.

ג’אקוֹמוֹ קזנוֹבה קנה לעצמו מוניטין בספר־זכרונותיו עב־הכרס, שכל־כולו אינו אלא התרברבות ביכולתו המופלגת לכבוש לב נשים. על־מנת להאריך את מחרוזת כיבושיו, חיבל תחבולות מחוכמות למכביר, ולא נרתע מכל סכנה. ברם, קזנובה לא היה רודף־שים־וקדים בלבד; הוא היה גם איש “החוג הנוצץ” של דורו, אחת הדמויות הבולטות בונציה של המאה השמונה־עשרה. בין השאר עסק גם בפוליטיקה, נסתבך בצרה והושלך לכלא. ואז נתגלה כגבר נועז לא רק בטרקליניהן של מטרוניתות…

הגורל נשא פנים לקזנובה. בעודו צעיר (הוא נולד בונציה ב־1725) למד בפאדואה, הצטיין בלימודיו ובמהירות תפישתו, ולשונו השנונה ויכולתו המופלגת לגלגל שיחה נעימה, עשוהו לאורח מבוקש בטרקליני האצולה של עירו. משפחתו הועידה אותו לשרות דתי, והיו לו סיכויים להתקדם ולהרקיע מעלה־מעלה, אולם נטייתו אחר נשים ותככים חברתיים שיבשו את הקריירה שלו והמיטו עליו תלאות של גלות ומאסר.

באחד הימים נמצא קזנובה אשם במסירת סודות המדינה לשגרירים זרים, וב־25 ביולי 1755, בהיותו בן שלושים שנה, העירוהו משנתו והוליכוהו אחר כבוד לבית־הסוהר קאמרוטי, שזכה לכינוי “העופרת”, מכיוון שגגו של הבניין הותקן מלוחות־עופרת. בית־כלא זה נמצא למול ארמון הדוכס, על גדת התעלה הקרויה “ריוֹ די פּאלאצוֹ” (רחוב הארמון), בקרבת גשר שנקרא – כיאות – “גשר האנחות”.

קזנובה הוכנס לתא מרופש, כחמישה וחצי מטרים אורכו ושני מטרים רוחבו, שהאור היחיד בו נבע מצוהר בתקרה. ברם, לא היה זה תא הכלא שלו, כי אם כעין “טרקלין” המוביל אליו. הסוהר שליווהו אל מקום משכנו המדכא, נעץ מפתח ענקי לחור־המנעול בדלת חזקה, בעלת חישוקי־ברזל, שבמרכזה אשנב מסורג, ופתח אותה לרווחה. בראותו את אשר לפניו, דעך האור בעיניו של קזנובה.

“מה מבקש אדוני לאכול?” שאל הסוהר בנימוס מחוספס.

המהלומה שניחתה על קזנובה באורח כה מפתיע, גזלה את תאבונו והעכירה את רוחו; לפיכך ענה שטרם שקל את הדבר. הסוהר, לורנצו שמו, לא חזר על שאלתו, והלך לדרכו.

מיד החל קזנובה בוחן את תאו, שלא היה אלא צינוק אפל. התקרה היתה נמוכה מכדי שיוכל לעמוד זקוף, ובחדר לא היה כל רהיט – לא כיסא, לא מיטה, לא שולחן. בכותל אחד נקבע כעין מדף־עץ, ועליו הניח קזנובה את גלימת המשי שלו, כובעו המעוטר בנוצה ושאר המחלצות שלקח עמו מביתו בעת המעצר. גם בתא זה היה רק צוהר קטן אחד, גבוה מאוד ומכוון כך שיחדיר פנימה מידה מזערית בלבד של אור.

עד מהרה נעשה החום בתא כבד מנשוא – בגלל התלהטות גג־העופרת. יצאו שעות, ואיש לא קרב אל תאו. הבדידות הכאיבה לו, ואם כי לא היה רעב, התמרמר על שלא בא איש להתעניין אם ברצונו לאכול דבר־מה. במשך היום הלם באגרופיו בדלת תאו, שאג וקילל – אך לא נענה. ברדת החשיכה השתרע על הרצפה, הניח ראשו על ממחטתו, ונרדם.

אור היום הפיח תקווה חדשה בלב קזנובה. לבו היה סמוך ובטוח, שהנה ישוחרר. על סמך הרגשה זאת, החל רוקם תכניות־נקם באנשים שהלשינו עליו וגרמו למאסרו. הרהוריו שוסעו על־ידי הסוהר שהופיע ושאל בחיוך לגלגני, אם הספיק האסיר לשקול את דבר הארוחה שבדעתו לאכול. קזנובה הזועם ערך הזמנה ההולמת סעודת־מלכים.

“ואינך מזמין מיטה, אדוני?” שאל הסוהר. “שכּן, אם סבור הוא שייצא מכאן עוד הערב, הרי טעות מרה בידו!” הוא הושיט לקזנובה עפרון ונייר ויעץ לו לערוך רשימה של כל הדברים שלדעתו יזדקק להם בכלא – “חוץ מספרים, דיו, נייר ותער, שהכנסתם לכלא אסורה באיסור חמור”, אמר הסוהר. שעה שקזנובה ערך את רשימתו, אמר הסוהר: “בעודך עוסק בכתיבה, כתוב הוראה לשארי־בשרך בעיר שיתנו בידי סכום־כסף לקניית כל המצרכים האלה ולהבטחת מזונך בעתיד. אינני יודע מתי יאשרו שלטונות הכלא הקצבה כלשהי בשבילך”.

כעבור שעה קלה, ישב קזנובה לאכול את ארוחתו הראשונה בכלא – בכף שנהב ששימשה תחליף לסכו"ם. אחרי הארוחה התיישב בכורסה שהוכנסה לתאו, וחיכה בקוצר־רוח לבוא הדברים שהזמין. ביחוד ציפה לספרים שהסוהר הבטיח להביאם אליו מספריית בית־הכלא. בעודו ממתין, נפלה עליו תרדמה, שהופרעה מדי פעם על־ידי צבא הפשפשים ששלט בתא שלטון ללא־מצרים.

לעת בוקר הופיע לורנצו, הסוהר, ובידו הספרים המובטחים. היו אלה ספרי־דת משעממים, אך בהעדר ספרות אחרת, מצא קזנובה נוחם בהם במשך שבוע תמים.

תוך תשעה ימים אזל מקור־כספו של האסיר. למחרת הודיע לו לורנצו כי שלטונות הכלא אישרו לו תקציב חודשי שנחשב כזעום לגבי בן־חורין, אך היה די והותר בשביל אסיר. עיקרו של התקציב הוצא על מזונות, ומיכוון שמעט התאבון שהיה לקזנובה בתחילה פחת ככל שהתרגל גופו לחוסר־התנועה שבכלא, לא גרמו ארוחותיו לקיצוץ ניכר בצרור כספו.

החום המשיך להיות המייסר הגדול ביותר של קזנובה. בשעות היום אנוס היה לשבת ללא ניע בכורסתו, עירום כביום היוולדו, שטוף־זיעה ומתנשם בכבדות. במהרה הצטנן (משום שהלילות היו צוננים למדי), ולורנצו – הסוהר שניכה לעצמו דמי־עמלה בעד כל שירות – מיהר לתבוע סעד רפואי בשביל האסיר החולה. נשלח רופא, ואושר תקציב לרפואות, ממנו גרף לורנצו לכיסו חלק לא־מבוטל. ברם, הרופא אמר לקזנובה במפורש, שהתרופות עשויות לרפא רק את גופו, ולא יהוו ארוכה לאורך ימים. “בראש ובראשונה עליך להתגבר על דכאונך הנפשי, אדוני”, אמר איש הרפואה. קזנובה נענע בראשו כמסכים עמו, ואמר: “הואל נא לרשום מרשם להתגברות על דכאון נפשי, ומיד אשלח את לורנצו לקנותו בשבילי בבית־המרקחת”…

בהשתדלותו של הרופא, הורשה קזנובה לקבל ספרי־קריאה פחות דתיים, למען ייחלץ האסיר משעמומו הנורא. כמו כן הורשה לטייל במשך כעשר דקות מדי יום ביומו בתא המרופש שבחזית תא־הכלא שלו. לא היה זה מקום מסעיר־לב כל עיקר, הן בגלל הרפש שבו, הן בגלל אפלוליתו, והן בגלל החולדות ששרצו בו, ועל כל אלה – בגלל מכשיר־העינויים שהיה קבוע באחד מכתליו – מכונת־ברזל שנועדה לאפשר לחוקרים לחנוק נחקרים קשי־עורף, אט־אט, עד שעלה בידם לסחוט מפיהם הודאות בפשעים אמיתיים או מדומים. אולם קזנובה ראה בתא זה מרחב־מחיה מרנין, לאחר ימי היותו כלוא בתאו הנמוך והצר.

עם הפעלת שריריו, הופחה בו רוח חדשה. הוא נוכח לדעת שלא במהרה ישוחרר מן הכלא, ולכן החל רוקם תכניות בריחה. “אצא מכאן, או אמות תוך כדי בריחה!” אמר קזנובה לנפשו. מאותו רגע ואילך, היו כל מעייניו נתונים בנושא אחד ויחיד זה.

מלכתחילה ברור היה לו, שלא יוכל להתקשר עם ידידים מחוץ לכלא ולבקשם להבריח אליו מכשירי־פריצה כלשהם. עליו להושיע את עצמו – או להישאר כלוא ונשכח מלב.

באחד מימי נובמבר עמד בתאו והסתכל החוצה בעד הצוהר הגבוה. לפתע ראה כי אחת מטפחות הגג מתחלחלת. רגליו החלו חשות בתנודות עזות. רעידת־אדמה! לבו נפעם: אולי יתמוטט בית־הכלא, ואני אשא רגלי ואברח? – חשב בלבו. לא עלה כלל על דעתו ברגע זה, שהוא עלול ליהרג בין עיי־החורבות… היתה זו אותה רעידת־אדמה בה נהרסה כליל העיר ליסבון שבפורטוגל – אולם בית־הכלא בוונציה רק נזדעזע קשות, ולא התמוטט. רוחו של קזנובה נפלה שוב.

למחרת נתחדשו תכניות הבריחה שלו. פטפטנותו של הסוהר, לורנצו, סיפקה לו פרטים חשובים על אודות מיבנה בית־הסוהר – אולם תכנית הבריחה הממשית נתאפשרה על־ידי טיוליו בתא הקדמי. באחד מטיוליו הקצרים שם, גילה בקרן־זוית שתי תיבות מוקפות עצי־הסקה ישנים. אחת התיבות היתה נעולה, ואילו התיבה הפתוחה הכילה קולמוסי־נוצה, נייר וחוטי־משיחה. מתחת לציוד משרדי זה, הבחין באבן שחורה, מחוספסת. בטרם נתן דעתו לשימוש שיוכל לעשות באבן זאת, טמן אותה מתחת לכתונתו, ונכנס עמה לתאו, שם הסתיר אותה בריפוד שבכורסתו.

זמן־מה לאחר מכן, הבחין בתא הקדמי בלשון־בריח עשויה ברזל, בעובי אגודל ובאורך חצי מטר, בקירוב. מיד הבליח רעיון במוחו: “אחדד בריח זה על גבי האבן המחוספסת, ואצור לעצמי נשק חד!”

היתה זו מלאכה אטית ומייגעת, שבוצעה כולה לעת לילה. מכיוון שלא היה לקזנובה שמן למשיחת אבן־ההשחזה, השתמש ברוק. אחרי 14 ימי עבודה, היו ידיו מכוסות בועות־מים, אך היה בידו פגיון חג וחזק, תאווה לעיניים. את הנשק הגמור נעץ האסיר בריפוד של כורסתו.

חמישה ימים שקל קזנובה מה יוכל לעשות עתה, משהיה לו נשק חד. עלה על דעתו לחפור פירצה ברצפת התא – או בתקרתו. כאמור, נוצרה התקרה מלוחות עופרת. הרצפה היתה עשויה אבן, שהחלה מתפוררת מחמת הלחות והטחב. מדברי הסוהר הסיק קזנובה, שמתחת לרצפת תאו נמצאת לשכתו של מזכיר הכלא. לשכה זו היתה ננעלת מדי ערב ונפתחת מדי בוקר. אם יעלה בידו לפרוץ פירצה ברצפת תאו ולצנוח אל לשכת המזכיר, יוכל להסתתר מתחת למכתבה הענקית עד הבוקר ולפרוץ במרוצה החוצה אחרי פתיחת החדר. יהי כן, קזנובה החליט לנסות כוחו ברצפה תחילה.

דא עקא, מחמת הקור העז, לא היה ביכולתו של קזנובה להתחיל מיד במלאכה, שכן פגיון הברזל הכאיב לידו הלופתת אותו. קזנובה החליט להמתין לבוא האביב. דחיה זו דיכאה אותו עד למאוד, ושוב ירדה עליו מרה־שחורה שערערה את בריאותו והפיגה את תאבונו.

לבסוף משמשו ובאו ימי חגיגות הקרניבל, וקזנובה החליט לכוון את בריחתו לימים אלה. לפי חישוביו, יחולו ימי החג מיום ו' עד יום ב‘. אם יבצע את הבריחה בראשית החג, יהיו בידו מספר ימים להרחקת הפער בינו ובין רודפיו, שיגלו רק ביום ב’ את דבר מנוסתו…

התרוממות רוחו לנוכח התכנית הזאת, היתה קצרת־ימים. הוא נזכר במכשול חמור שהוא־עצמו גרם לו: מלכתחילה דרש קזנובה בתוקף שתאו ינוקה היטב מדי יום ביומו. אם ינוקה התא לאחר שיתחיל בפריצת הרצפה, יגלה הסוהר את הפירצה, והתכנית תסוכל מראש. לפיכך נגזר על קזנובה למצוא אמתלה להפסיק את ניקוי התא. במשך שבוע ימים מילא לורנצו, הסוהר, אחר משאלתו המוזרה של האסיר, אך ביום השמיני החל חושד שמשהו אינו כשורה והודיע לקזנובה, כי למחרת ישלח אדם לפנות את התא מרהיטיו לשם ניקוי יסודי. איום זה דירבן את קזנובה למציאת תחבולות חדשות. מכיוון שמיטתו הסתירה את ראשית מלאכת הפריצה שלו, התחלה למחרת וגנח במיטתו כאשר בא לורנצו לנקות את התא. “כפי הנראה, הצטננתי”, נאנק קזנובה בנימה אומללה. “כה הרביתי להשתעל בלילה, שנתפקע אחד מכל־הדם שלי, וחוטמי זב דם רב. הנה, ראה!” והוא הושיט אל לורנצו את ממחטתו, שנטבלה בדם אשר סחט מאצבעו, אותה דקר במזיד לפנות בוקר.

רופא הכלא הוזעק מיד אל האסיר, שתיאר באורח כה משכנע את “מחלתו”, עד שהרופא פקד עליו לשכב ולנוח ימים אחדים. “ואסור לטאטא את תאו, מכיוון שהאבק עלול לגרותו לשיעול מחודש!” הזהיר הרופא את לורנצו.

לאחר שהבטיח בדרך זאת את המשך עבודתו, החל קזנובה חופר במרץ כפול ומשולש ברצפת תאו. את החומר שנחפר, ליקט בממחטתו ופיזר אחרי־כן בין עצי־ההסקה שבתא הקדמי.

שלושה שבועות נמשכה המלאכה. קזנובה מצא אמצעי להקל על עצמו את פריצת הרצפה, במזגו חומץ מן הסלט שהיה מזמין מדי יום ביומו, אל תוך החור. החומץ היה מפורר במידת־מה את האבן והחימר, והפגיון החד היה חודר ביתר קלות פנימה. לבסוף נותר לפניו לוח־עץ בלבד, שתמך בתקרת לשכתו של המזכיר. את מלאכת פריצתו של הלוח הזה החל קזנובה ביום שרבי אחד בחודש יולי – כשהוא שרוע עירום על רצפת תאו, נשטף זיעה וגונח עם כל נעיצת פגיון ברצפה.

לפתע שמע צעדים קרבים ובאים, ואך בדוחק היה סיפק בידו לקום ממקומו, להסתיר את הפגיון בריפוד הכורסה, ולהחזיר את המיטה למקומה, על פי החור.

מה רצונו של לורנצו? האם שמע את קול הפגיון בעבודתו? לא ולא. הסוהר רק ביקש למסור לאסיר דו"ח על מצבו הכספי. קזנובה קיווה, שלורנצו לא הבחין בנשימת־ההרווחה שנפלטה מפיו.

לאחר שפרש ממנו הסוהר, המשיך קזנובה במלאכה, ולבסוף פרץ את לוח העץ ונוכח שאכן נמצא מתחתיו משרדו של המזכיר. לרוע המזל, נמצאה הפירצה מעל לסמוכת־עץ איתנה, שחסמה את השתלשלותו של הבורח־לעתיד אל החדר שלמרגלותיו. נגזר עליו להרחיב את פירצתו אל מעבר לאותה סמוכה ארורה.

רק ב־23 באוגוסט 1756 נשלמה מלאכתו הקשה – הוא קבע את יום הבריחה ל־27 בחודש, יום לאחר “חג אוגוסטין הקדוש”, בו התכנסה מועצת העיר וניתן לשער שלא יימצא איש במשרדי בית־הכלא, שעל פניהם עליו לעבור בדרכו מלשכת המזכיר החוצה.

דחיית מועד הבריחה נקבעה מתוך חישוב זהיר ונבון – אך במהרה ניחם עליה קזנובה מעומק לבו. “ב־25 באוגוסט אירע דבר־מה”, כתב בזכרונותיו, "המעביר בי צמרמורת אפילו עכשיו, זמן כה רב לאחר מכן. שמעתי שקשוק בריחים, ואימת־מוות אחזה בי: אם באו להודיעני כי הוחלט לשחררני מכלאי, אין ספק שאחרי צאתי את תאי תתגלה הפירצה ברצפה, ואז יאסרוני שנית והפעם יחמירו בעונשי על נסיון־הבריחה שלי! לורנצו נכנס אל תאי וביקשני ללכת בעקבותיו. רציתי להרוויח זמן ואמרתי שברצוני להתלבש כיאות, אך הוא אמר שאין צורך בזה, לפי שבדעתו רק להעבירני אל תא מרווח, מואר ומוּוורר יותר, עם שני חלונות הניבטים אל העיר ועם תקרה גבוהה כיאות. דעתי כמעט נטרפה עלי. אמרתי ללורנצו כי כל מבוקשי הוא לקבל תוספת חומץ, וכי אני מודה מאוד למזכיר הכלא, אך מבקשו כי ישאירני במקומי. לורנצו נעץ בי עיניים נדהמות: האם צלולה דעתי, בהעדיפי להישאר בגיהנום על פני קבלת תא אנושי יותר? לבסוף הבינותי שאין טעם להתווכח, ומצאתי נחמה פורתא בשמעי את קולו של הסוהר נותן הוראה להעביר אל תאי החדש את כורסתי. הכורסה הכילה את פגיוני היקר לי כל־כך. אך לא יכולתי לבקשו כי יעביר אל תאי החדש גם את הפירצה ברצפה…

"עברתי על פני שני מסדרונות ארוכים, עליתי בשלוש מדרגות אל אכסדרה גדולה ומוארת, נכנסתי בדלת לשמאל לאכסדרה ומצאתי עצמי במסדרון שאורכו ארבעה מטרים ורוחבו כששים סנטימטרים. שני חלונות גדולים איפשרו לי לראות את חלק־הארי של העיר. אך המראה לא הרנין את לבי כלל ועיקר. דלתו של התא החדש שהוקצה לי נמצאה בקצה המסדרון הזה, וסורגיה נמצאו למול אחד החלונות במסדרון המואר. לפיכך ניתן לאסיר בתא זה ליהנות מאוויר צח ואור רב – צרי לכל נפש חיה בעונה זו של השנה. אך את הרהורי־שלי יכול לנחש גם ילד…

“לורנצו ציווה להציב בשבילי את כורסתי. שקעתי בה ביאוש, בעוד הוא הולך לדאוג להבאת מיטתי”.

קזנובה ישב כמאובן בכורסתו, רוחו נסערה באימה. לא זו בלבד ששובשו תקוות בריחתו, אלא שריחפה עליו סכנת עונש בשל נסיון־בריחה. הוא כבר ראה את עצמו בעיני רוחו כלוא, בתורת עונש נוסף, ב“בארות” – הלא הם התאים הטחובים שמתחת לפני הים, שרצפתם לחה ושרצים ורמשים מחרידים זוחלים עליה.

רק במאמץ שכלי גדול עלה בידו להתעשת.

שני עוזרי־סוהר הביאו את מיטתו, והלכו להביא את שאר חפציו. הם לא חזרו, ובמשך שעתיים ויותר נמשכה מריטת עצביו. לבסוף נשמעו צעדים חפוזים ונזעמים, ולורנצו התפרץ אל התא, מחרף ומגדף כספּן שיכור. הוא דרש שקזנובה יתן לו את הגרזן בו כרה את הפירצה ברצפה, וכן דרש לדעת את שם הנבל שסיפק את הכלי לאסיר. קזנובה, שידע בפני מי הוא עומד, הגיב בשחצנות. מכיוון שנערך חיפוש בתאו ובכליו ולא נמצא דבר (הפגיון הוסתר, כאמור, בריפוד שבכורסה בה ישב קזנובה כל העת), סירב האסיר לומר דבר. “אם כן, תפצה את פיך בפני החוקרים”, איים עליו לורנצו. על זאת השיב קזנובה באדישות מקפיאת־דם: “אם יחקרוני בעינויים, אומר שאתה הוא שסיפקת לי את כלי־הפריצה, בתמורת שוחד הגון!” הסוהר נתחלחל כולו, כפי שקיווה קזנובה. הוא חדל לאיים, אך בצאתו את התא הגיף את אשנבו לבל ייהנה האסיר מאוויר צח.

עד מהרה היה התא ככבשן. אי־אפשר היה להרדם בו. בבוקר קיבל האסיר ארוחה תפלה ויין חמוץ. לקראת הצהריים נעשה כה חם בתא, שקזנובה חשש פן ימות מיתת־חנק. כאשר “טיפול” זה הוענק לו גם ביום השני, יצא קזנובה מגדרו והוא החל זומם מזימות לקפד את פתיל חייו של הנבל. ביום השמיני פקעה סבלנותו והוא אמר ללורנצו מבין שיניים קפוצות: "אם תמשיך בהתנהגותך זאת, אתחיל לנהל בעצמי את החשבונות, ואלשין למזכיר בית־הכלא שניכית סכומים נכבדים מתקציבי, הבא מכספי השלטונות! " איום זה פעל את פעולתו, והיחס נשתפר.

ברם, מדי יום ביומו נסרק תאו היטב, ועוזריו של לורנצו הקישו ברצפה ובכתלים במוטות ברזל, לגלות פרצות מוסתרות. קזנובה צפה במעשיהם וצחק בלבו. הפעם לא זמם לברוח דרך הרצפה או הקירות – אלא דרך התקרה! לשם כך היה עליו ליצור מגע עם האסיר השוכן מעליו. אם יעלה בידו לעלות אל תאו של אותו אסיר, ולפרוץ פירצה בתקרת התא העליון, יוכלו שניהם לברוח אל גגו של בית־הכלא, ומשם – החוצה.

תכנית זאת היתה מפוקפקת ביותר. גם מכיוון שנשענה על אדם זר לקזנובה וגם משום שבניין הכלא היה גבוה מאוד – והיכן יושגו חבלים לרדת מעליו? אולם אין אסירים מיואשים שוקלים “פרטים קטנים” כאלה. קזנובה בטח בעצמו, והחליט כי יתמודד עם כל מכשול רק כאשר יגיע אליו. את המכשול הראשון הסיר לורנצו עצמו, בבלי דעת זאת. קזנובה, שידע כמה אוהב לורנצו כסף, אמר לסוהר: “מכיוון שאתה קונה בשבילי ספרים רבים, והדבר מקצץ את תקציבי וגורע מדמי־העמלה שלך, עלה על דעתי רעיון לחסוך בכסף. אוכל להחליף את ספרי בספריו של איזה שהוא אסיר אחר – למשל, זה היושב מעלי…” הרמז בדבר הגדלת המענקים, דירבן את לורנצו להציע תכנית זאת לאסיר ששכן מעל תאו של קזנובה. בספר הראשון ששלח קזנובה לאותו אסיר אלמוני, טמן פתק שנכתב במיץ פטל ובציפורן־זרת שחודדה היטב. למחרת, כאשר קיבל ספר־חליפין מאת האסיר השני, מצא בו פתק־תשובה בלשון הלטינית. האיש הציג עצמו כנזיר בשם מארינוֹ בּאלבּי, בן אצילים. שכנו־לתא היה הרוזן אנדריאס אסקינו. קזנובה שלח – בתשובה – פתק בו הציג את עצמו. למחרת קיבל מאת מיודעיו החדשים ספר כרסתן שבגבו הוסתרו ציפורן־עט, בדל־עפרון ומספר גליונות ניר־משי.

הנזיר באלבי, ששמע מפי אחד הסוהרים על אודות נסיון בריחתו של קזנובה, ביקש ממנו פרטים על תכניותיו החדשות. בתחילה היסס קזנובה, אך לבסוף החליט שללא עזרה לא יוכל לברוח, לכן גילה טפח מתכניתו לבאלבי. באלבי העלה מספר ספיקות באשר לאפשרות־הביצוע של התכנית, אך לבסוף קיבל אותה וביקש מאת קזנובה את פגיונו המאולתר, כדי להתחיל בפריצת הרצפה. הפגיון היה ארוך מכדי שיוטמן בגבו של ספר, לכן מצא קזנובה פתרון נועז יותר. הוא אמר ללורנצו שברצונו לערוך אפתעה ל“אסיר שלמעלה” ולהגיש לו ספר מעניין ופנכת מקרונים ברוטב מיוחד, מעשה־ידיו. לורנצו הביא לו פנכה, מקרונים מבושלים ומצרכים להכנת הרוטב, וכן מפית לכיסוי הספר, שעליו תונח הפנכה. את הפנכה מילא קזנובה עד לגדותיה ברוטב נוזלי מאוד, ואחר הניח את פגיונו על הספר, כיסהו במפית, ועל המפית הציב את הפנכה.

“העלה זאת אל האיש למעלה”, ביקש מאת לורנצו, “אך שים לב לבל תשפוך מן הרוטב על הספר היקר!”

לורנצו המסכן, שחשש פן יכתים את הספר, הציע לקזנובה להעלות בתחילה את הספר ואחריו את המקרונים, אך קזנובה העמיד פני נפגע ואמר: “אתה תגרע בכך מגורם האפתעה!”

בדלית ברירה עלה לורנצו עם מטענו העדין אל הקומה העליונה, ומכיוון שעיניו היו נעוצות ברוטב הנוזלי, לא הבחין בעצם הנוקשה והארוך שהסתתר מתחת לפנכה…

באלבי החל במלאכת הפריצה. על אף היותו צעיר וחזק, נמשכה עבודתו זמן רב, מכיוון שלא ניחן ברצון־הברזל ובכוח־ההתמדה של קזנובה. אך הרצפה היתה רכה למדי, ועד לאמצע אוקטובר הצליח לפרוץ בה פירצה רחבה למדי, והגיע ללוח העץ המהווה את תקרתו של קזנובה. עתה לא נותר אלא לפרוץ לוח זה. שלב זה נדחה למועד הבריחה הסופית. לרוע המזל, נגזר על הקושרים לדחות את המועד הזה לכל הפחות בחודש אחד, מכיוון שעל תאו של קזנובה הוכנס דייר נוסף – פושע מועד, מרגל ומלשין, שקזנובה לא העז כלל להביאו בסודו. רק בשלהי נובמבר הוצא האיש מן התא, ומועד הבריחה נקבע ל־30 בחודש. ביום זה נועדו מזכיר בית־הכלא ואנשי האינקביזיציה לצאת לחופשת־חג, וכך יפונה השטח לביצוע הבריחה.

כאשר צלצל השעון שעת חצות, החל באלבי בפריצת לוח־העץ. תוך דקות מעטות נפרצה התקרה, ובהאחזו בידי שותפו־לקשר טיפס קזנובה ועלה לתא העליון. מיד נוכח לדעת כי הרוזן אסקינו לא יצלח לבריחה, בהיותו זקן וחלוש. האסיר בן ה־70 ויתר מרצונו הטוב על השתתפות בתכנית, מכיוון שברי היה לו שלא יוכל להלך על הגג ולרדת מעליו.

קזנובה החל בודק את הגג ונוכח כי ינתן לפרוץ אותו תוך שעה. הוא חזר אל תאו־שלו וליקט שם כל שמיכה, מעיל וגלימה שהיו בידו. את אלה העלה אל תאו של הנזיר, והם גזרו את האריגים החזקים ויצרו מהם חבל ארוך וחזק. בעוד הנזיר אורז את צרורו, פרץ קזנובה את הגג. הוא נוכח לדעת, שהירח עודו בהיר וכי כיכר סאן־מארקו הומיה מאדם. נגזר עליהם, איפוא, לדחות את צאתם אל הגג לשעה מאוחרת יותר.

לבסוף שקע הירח, והבריחה החלה. מספר קזנובה בזכרונותיו:

"העמסתי על כתפו של בּאלבּי גליל־חבל גדול, נוסף לצרורו, ואף אני לקחתי גליל אחד. אני העפלתי הראשון אל הגג. על אף הערפל, נראה הגג היטב. זחלתי על ארבעותי ובאלבי בעקבותי. הגג היה משופע, והתקדמותנו היתה זהירה, אטית ומייגעת. עד מהרה ביקש באלבי להינפש קמעה. נעור בי חשק עז לדחוף אותו מעל הגג ולהשתחרר מטרדן זה אחת ולתמיד, אך זכרתי לו את חסד שיתוף־הפעולה עמי, ומשלתי ברוחי.

"הגענו אל פינת הגג הניבטת אל האי סאן־ג’ורג’ו מאג’ורה ואל כנסיית סאן־מארקו וארמון הדוכס, שנמצאו בריחוק מאתיים מטרים לפנינו. למגינת לבנו נוכחנו, כי החבלים שלנו אינם מגיעים עד לקרקע. השארתי את הנזיר בפינת הגג ויצאתי לסייר לאורכו ולרוחבו, עד שמצאתי את אשר קיוויתי למצוא: סולם־בנאים שהונח בירכתי הגג לצורך התיקונים השגרתיים.

“גררתי את הסולם אל פינת הגג, ושלשלתיו כלפי מטה עד שנשען היטב על מרזב־האבן. אט־אט ירדנו, הנזיר ואני, בסולם, ועמדנו על המרזב. שם קשרנו את החבלים שלנו אל אדן־חלון, וגלשנו כלפי מטה”.

דא עקא, גם הפעם לא הגיעו עד לקרקע – אך נתמזל להם מזלם והם מצאו עצמם למול חלון בגובה קצה החבל. בעיטה נמרצת פרצה את השמשה, והשניים נכנסו לחדר. בחדר שררה אפלה גמורה, והם גיששו את דרכם לאורכו עד שהגיעו לדלת. הדלת הוליכה אל אולם גדול, מרוהט בשולחנות וכסאות למכביר. בעת הזאת היו שניהם עייפים כל כך, שכמעט נתפתו לשקוע בכורסות ולהרדם. אך קזנובה עשה את המאמץ הנפשי הדרוש ודירבן את עצמו ואת שותפו־לבריחה להשלים את המבצע עד תומו.

הם הגיעו אל גרם־מעלות, ירדו בו והגיעו אל קצה הבנין. למולם הזדקרו דלתות־ברזל, שפריצתן היתה מצריכה איל־ברזל…

“התישבנו על המדרגות, תשושים ואובדי־עצות”, סיפר קזנובה אחרי כן. “אימצתי את מוחי לחשוב בצלילות. ידעתי כי אותו יום היה יום כל הקדושים הנוצרים, ולמחרת היה יום כל הנשמות. במשך יומיים אלה לא עבדו פקידי בית־הכלא, ולכן ישארו חדריהם נעולים. אילו עלה בידנו להניע מישהו מן החוץ לפתוח את דלת־הברזל, היינו יכולים להדבירו או להרגו, ולברוח!”

אך מי יבוא לפתוח את הדלת?

השומר, כמובן! קזנובה טפח על מצחו־שלו ופרץ בצהלה. “קום, אחי”, אמר לנזיר המדוכא שישב לידו. “נחבט באגרופינו בדלת הברזל ונקרא לשומר. הוא יחשוב שאנחנו פקידים שנתאחרו בעבודתם וננעלו בבניין!”

בדיוק כך אירע. השומר הזקן ששמע את הקריאות והדפיקות, נחפז לפתוח את הדלת כשהוא ממלמל מבחוץ דברי התנצלות על שלא הקפיד לוודא שכל אנשי הסגל הלכו לדרכם לפני שנעל את הדלת. כאשר נפתחה הדלת, דחפו קזנובה ובאלבי את הזקן הנדהם הצידה ויצאו בצעדים נמרצים אל הרחוב. עד שנתאושש השומר והעלה על דעתו, כי השניים אינם פקידים כי אם אסירים נמלטים – כבר נעלמו הבורחים בחשכת הלילה…

“כאשר שואלים אותי מי ראוי לתואר רב־הבריחות, אינני מהסס אף לא לרגע”, אומר הלורד אַמרי, אחד הבורחים האנגלים המפורסמים ביותר במלחמת־העולם השניה, והוא מוסיף: “אני נוקב בשמו של הברון טרנק, הבורח־מכלא־גלאץ; ולא משום שבריחתו היתה נועזת יותר מכל האחרות, כי אם משום שלפני בריחתו הסופית ערך כמה וכמה נסיונות־נפל שגרמו להענשתו ולשלילת זכויותיו, ועל אף הכל לא נשברה רוחו והוא התמיד בנסיונותיו”.

מיהו הברון טרנק, ומהי פרשת בריחתו? תשובות על כך אפשר למצוא כמעט בכל קובץ מעללי בריחה גדולים – אך, טוב מזה, אפשר למצוא תיאור מפורט ביומנו האישי של הברון הבורח, המקיף כתריסר כרכים!

טרנק נולד בקניגסברג (גרמניה) ב־1726, וכיאה לבן־אצולה בדורו נפנה בנעוריו לקריירה צבאית. בימים ההם היתה זאת קריירה מזהירה, שכן באותו דור מלך בגרמניה פרידריך הגדול, אחד מגדולי המצביאים בכל הדורות, שטיפח וקירב אליו כל קצין צעיר ומבטיח גדולות. אילו התמיד טרנק בלימודיו הצבאיים, היה עולה לגדולה, ללא ספק; אך הוא נהג לחלק את זמנו בין מגרש־המיסדרים לבין טרקליניהן של בנות החברה הגבוהה. פעם אחת הרחיק לכת וקשר קשרי אהבה עם אחותו של המלך. עד מהרה נבלמה, איפוא, הקריירה שלו, ולאחר מעשה־פחזות נוסף של הברון הצעיר וקל־הדעת, הוא הושלך לכלא.

היה זה מבצר גלאץ – מחנה צבאי עגום, שהסוהרים־הצבאיים בו (כבכל מחנה־מעצר צבאי אחר באותם ימים) היו הפסולת של הצבא הגרמני: אנשים קשי־תפישה, פורקי־משמעת, סאדיסטים, ושאר לובשי־מדים שקציניהם ביקשו להתנקם בהם מטעם זה או אחר. טרנק עמד במהרה על רמת המורל הירודה של אנשי מבצר גלאץ, והחל רוכש את לב סוהריו בארחו אותם על שולחנו ובחלקו הענקות ביד רחבה.

תנאי מעצרו היו נוחים בהחלט: רשאי היה לצאת את תאו ולשוטט ברחבי המבצר כאוות־נפשו – אך לא לצאת ממנו. ורשאי היה להזמין מן החוץ מעדני־מלאכים, מלבושים ושאר מצרכים בהם חשקה נפשו. ברם, עצם הידיעה שזהו מאסר, מיררה את נפשו התוססת של הברון הצעיר.

לאחר שהיה ל“אזרח הכבוד” של גלאץ, החלה פרשת נסיונות־הבריחה שלו. הוא שיחד אחד מקציני־המשמר שיעלים עין מבריחתו; אך אסיר צבאי אחר שהובא בסוד התכנית, הלשין על הקושרים. קצין־המשמר הורד בדרגה, ואילו הברון טרנק נענש בפעם הראשונה: היה עליו לשהות בתאו, והופקד עליו משמר קפדן יותר. הוא משך בכתפיו והחל מחבל תחבולות חדשות…

תכניתו הבאה היתה נועזת יותר: חלון תאו ניבט אל העיירה הסמוכה, מגובה בן שלושים מטרים. הוא החליט להשתלשל בעדו למטה. מיד חרץ “שיניים” באולרו והחל מנסר את סורגי החלון. מכיוון שההתקדמות היתה אטית, רכש מאחד הקצינים שופין משובח, והשלים את המלאכה ביתר מהירות. אזי גזר לגזרים את מעיל־העור שלו, קשר את הרצועות לחבל ארוך, הוסיף לזה את הסדינים מן המיטה, ובאישון־הלילה ירד למטה. כאשר החל צולח את חפיר־המיבצר (התעלה המקיפה מבצרים, למניעת הסתערות אויב), גילה שזה מלא בטיט סמיך במקום מים, ושקע עד צואר. ברוב פלצות הזעיק לעזרה את אנשי המשמר, שהחזירוהו אחר כבוד אל תאו…

שוב הוחמרו תנאי מעצרו, ומכיוון שכספו כמעט אזל, לא קל היה לו לשפרם. הוא החל מבלה את שעותיו בקריאה – ובתכנון צעדו הבא.

האפשרות החדשה למנוסה נתגלתה לפניו באורח בלתי־צפוי. המיור דו, מפקד המבצר, ביקר בתאו והצליף עליו בלשונו על שהוא מכתים את שמו הטוב של מבצר גלאץ בשחדו את סוהריו ובנסיונותיו החוזרים ונשנים לברוח ממנו. כאשר האשים את טרנק בבגידה במלך, נפגע הברון חם־המזג עד לציפור־נפשו, חטף את חרבו של המפקד מנדנה והתפרץ החוצה, חולף־עובר על פני זקיפים נדהמים ועובר בקפיצה על פני מערכת־ההגנה של המבצר ולבסוף על פני חומתו. מכיוון שאיש לא העז לקפוץ אחריו, והכל פתחו במרוצה עקיפה אל השער, ידע כי ניתנה לו ארכה בת מחצית השעה.

הוא ניגף ברגלו, נפל ופצע את שפתו בחרב שבידו. סוהרים עטו עליו וחבטו בו קשות. מקץ שעה קלה מצא עצמו שוב בתאו והפעם מאחורי מנעול ובריח.

נקל לשער את מגינת־לבו של טרנק, כאשר נמסר לו שהמלך דן אותו לשנת מאסר יחידה, בסך הכל. הוא ידע, שכאשר יימסר למלך דו"ח על נסיונות־הבריחה שלו, יחמיר בעונשו ויתכן שאף יטיל עליו מאסר־עולם, מתוך הנחה שבורח כזה בודאי חושש מאוד לגורלו, משום שביצע עבירה חמורה כנגד המלך והמדינה… ובכן, המסקנה היחידה שהסיק טרנק היתה, שעליו להמשיך בנסיונות־הבריחה שלו.

מתוך מאה ועשרים הסוהרים וארבעת הקצינים שבמבצר גלאץ, נתן טרנק עינו בשלושה שעמדו בראש מחלקה בת שלושים־ושניים איש מחסידי טרנק. עובּדה תכנית מפורטת לפיה יימלטו כולם כאחד, שוב נמצא מלשין שהודיע זאת למפקד. כאשר נודע דבר הבגידה למפקד הקושרים, מש"ק (מפקד שאינו קצין) בשם ניקולאי, קפץ ועלה על חומת־מגן והזעיק את עמיתיו אל הנשק. הקבוצה נחפזה אל תאו של טרנק, אך דלת־הברזל עמדה בפני נסיונות פריצתה, ולא היה להם פנאי להתפרץ למחסן־הנשק ולהביא חומר־נפץ לפיצוצה. הקושרים נמלטו, איפוא, לבדם.

טרנק הואשם שוב בהשחתת קציני המבצר ואנשיו. הוא היתמם וטען, כי העובדה שנשאר בתאו מעידה כאלף עדים שידו לא היתה במעל… אף־על־פי־כן, הפקידו עליו משמר כפול; אך לא נתנוהו בנחושתיים, שכּן לפי החוק הפרוסי לא נכבל באזיקים קצין מצבא המלך.

חלפו ימים, ובאחד מהם נפל טרנק שוב בפח לשונו הפזיזה. הוא אמר לקצין־המשמר באך, איש דניה רחב־גרם שהטיל חתיתו על המבצר כולו: “אילו הייתי חופשי, הייתי מכה אותך שוק על ירך!”

באך נפגע עד עומק נשמתו, הלך והביא חרב בשביל טרנק ודרש ממנו להסתייף עמו ולהוכיח את דבריו. ניטש קרב מר, לחיים ולמוות, וטרנק הצליח לפצוע את באך. הדאני המגודל השליך את חרבו מידו, נפל על צוארו של טרנק ואמר: “אתה אלופי, ואני אעזור לך להימלט מכאן כל עוד ייקרא שמי באך!”

עוד באותו לילה ביקר באך בתאו של טרנק ואמר לו, כי הבריחה תתאפשר אך ורק אם יערוק עם הנמלט קצין מן המבצר. “אני עצמי”, אמר באך, “לא אערוק בהיותי בתפקיד, אך אמצא בשבילך אדם מתאים”.

כעבור ימים מעטים הציג בפני טרנק את הלויטננט של, שהובא בסוד התכנית החדשה. של היה קצין עתיר־כשרונות. הוא דיבר שש לשונות והיה מעורה באמנות. הוא נועד לסייע בידי טרנק לברוח במשמרת הבאה שבה יוצב.

זה היה בשלהי דצמבר 1744. סמוך לראשית השנה החדשה הופיע של במרוצה מבוהלת בתאו של טרנק והודיע לו, כי מפקד המבצר החל חושד בו והחליט לעצרו לחקירה, ולכן עליהם להימלט מיד. אילו ביקש של להימלט לבדו, היה מגיע אל נסיכות בוהמיה הסמוכה ללא כל קושי, אך הוא היה נאמן להבטחתו ובא לקחת עמו את טרנק. שני סוסים הוכנו בשבילם על־ידי ידיד משותף, ובעברם על פני אחד הזקיפים אמר לו של בנימה נמרצת: “אני לוקח את האסיר הזה אתי. עמוד על משמרתך!” הם עברו על פניו והמשיכו ללכת בכיוון בית־הנשק, ממנו זממו לקפוץ אל מחוץ למבצר – ואל הסוסים. ברגע האחרון הבחינו בהם אנשי המשמר ופתחו ברדיפה. הם קפצו תוך כדי ריצה, והלויטננט של נקע את קרסולו בעת הנחיתה החזקה. מיד שלף את חרבו והתחנן בפני טרנק שימית אותו לבל יפול בידי הסוהרים – אך טרנק היה איש כבוד לפי מיטב מסורת הימים ההם. הוא דחה את בקשת חברו־לבריחה, העמיסו על שכמו והחל רץ ככל שנשאוהו רגליו.

בעודו רץ, נשמעה תרועת האזעקה מן המבצר. תרועה זאת שימשה אות לכל הכפריים שבסביבה להניח את כלי־עבודתם מידיהם ולמהר לחסום כל דרך וכל גשר בפני בורחים מן המבצר. טרנק ידע כי אפסה תקוותו לברוח בריחה “קלה”. הוא נשא את של על שכמו עד לשפת הנהר נייס, הזורם אל גבול בוהמיה, ובמקום לנסות לעבור בגשר, החל צולח אותו ברגל. המים היו קרים כקרח, אך השניים הצליחו להגיע אל הגדה השניה. לאחר מנוחה קלה, החליט טרנק לשנות את התכנית ולפנות בכיוון שלזיה, בהנחה שאיש לא יחשוב כי הבורחים פנו בכיוון זה, שכולו חתחתים והרים.

טרנק העייף חיפש ומצא סירת־דייגים נטושה, ובה שט עם של בכיוון להרים. שוב עלו על הגדה וישבו להינפש בשלג. תקוותם נתחדשה – אך הקור היה עז, הלילה רטוב והבטן ריקה, מכיוון שלא בא אל פיהם ולא כלום מזה שעות רבות.

לפתע שמעו צלצולי פעמון של כנסיה סמוכה. הם נמצאו, איפוא, ליד כפר! טוב ויפה, אך כיצד נכנסים לכפר ומקבלים מזון בלי לעורר חשדות? טרנק רב־התושיה התמצא מיד. הוא פצע את אצבעו, משח את פניו ומצחו בדם ושיווה לעצמו חזות של פצוע אנוש, אחר כפת את ידי עצמו בחבל וכרך אותן סביב כתפיו של הלויטננט של הצולע, כאילו של הוא הגורר אותו, ולא ההיפך מזה. כך התדפקו השניים על פתחו של בית־איכרים בפאת הכפר, ושל הודיע לאיכר הנדהם שפתח לפניהם את הדלת (וזאת על פי הדרכתו של טרנק): “הנבל הזה המית את סוסי וגרם לנקיעת קרסולי – אך הצלחתי לחבול בו קשות ולכפות אותו. עכשיו עלי להביא אותו אל המבצר. האם תוכל להגיש לי דבר־מאכל כלשהו כדי שאחדש את כוחי?”

האיכר נחפז לעזור לאיש־הצבא האמיץ, וטרנק הפעיל מיד את קסמו האישי על בת האיכר הצעירה ופיתה אותה להוציא מן האורווה שני סוסים כדי להקל עליהם את המשך דרכם.

מקץ שעה קלה היו השניים שבעים למדי ורכובים על סוסים “שאולים” (בלי דעת בעליהם…), וכך הגיעו למקום־מיבטחים. או־אז החזיר טרנק – איש־הכבוד המושבע – את הסוסים ואת החרב שלקח עמו מן המבצר, אל מפקד מבצר גלאץ, בצירוף איגרת המבקשת מאת המפקד להחזיר את הסוסים והחרב לבעליהם. מפקד הכלא יצא מגדרו למקרא המכתב החצוף, והטיל עונש קיבוצי על כל אנשי המבצר.

הברון טרנק, הבורח הנועז בן העשרים בלבד, המשיך בהרפתקותיו – שתיאוריהן ממלאים כרכים עבי־כרס ביומנו; אך פירסומו בא לו הודות לבריחותיו, שהאפילו על כל יתר עלילות חייו הסוערים.

“אטיל עליך משימה בעלת חשיבות עליונה”, אמר אדולף היטלר לקצין המבצעים־המיוחדים שלו, אוֹטוֹ סקוֹרצני, וסיפר לו בזעם גואה על מעצרו של עמיתו מוּסוֹליני בידי “בוגדים איטלקיים”.

הימים היו ימי הקיץ 1944. איטליה כולה היתה עתה פרוצה לרווחה אל מול הפלישה המאיימת מצד בעלות־הברית, ורומא עלולה ליפול בכל רגע בידי אויבי “הציר” (ברית איטליה, גרמניה ויפּאן). מלך איטליה רקם את הדחת מוסוליני בשיתוף עם ידידו המרשל בּדוֹליוֹ, ועתה היו נכונים לעבור לצד בעלות־הברית ולהביא עמם את מוסוליני כעצור.

“אינני יכול ואף אינני רוצה להפקיר את מוסוליני לגורל הזה”, קרא היטלר. “יש להצילו בטרם יסגירוהו הבוגדים הללו בידי האויב. ואתה, סקורצני ידידי, אתה תעשה זאת”.

היטלר הוסיף ודיבר, בהדגישו את הצורך בסודיות מוחלטת. רק חמישה או ששה אנשים זולתם ידעו על החלטתו להציל את מוסוליני. אחד מאלה שהוכנסו בסוד זה, היה מפקד הגייסות המוטסים, גנרל שטודנט, אשר תחת פיקודו היה על סקורצני לפעול. לא המטה־הכללי באיטליה ולא השגרירות ברומא הובאו בסוד זה. משום שלא ניתן לסמוך על שתיקתם. איש לא ידע לאן הועבר העציר, כך שעל סקורצני הוטל לא רק להצילו, אלא לגלות תחילה את מקום המצאו!

“לא תרתע משום סיכון”, סיים היטלר את דבריו, “ותצליח!”

ובדברי פרידה אלה שלחוֹ מעל פניו.

סקורצני הלך מיד לגנרל שטודנט, ומצאו עליז ושמח. פגישתם אך החלה, והנה הופיע המפקד העליון של הס.ס., היינריך הימלר. הלה פתח ואמר שאיש בגרמניה, או ברומא, אינו יודע היכן הסתירה ממשלת איטליה “הבוגדנית” את מוסוליני, אך קיים חשש סביר ששיחות חשאיות בדבר העברתו של מוסוליני לידי בעלות־הברית כבר נפתחו, כדי להפוך את מוסוליני לשעיר־לעזאזל של איטליה.

באשר לאנשים שיוכלו לסייע בחיפוש, החל הימלר לפלוט צרורות של שמות: עשרות מדינאים ואנשי־אצולה איטלקיים שעדיין צדדו עם גרמניה; אחדים מהם מהימנים באמת, אחרים – לא. סקורצני החל לרשום רשימות, אך הימלר נזף בו בחריפות: “סלק מיד את העט הזה! כלום לא תוכל לסמוך על זכרונך? כל הנאמר כאן נחשב בגדר סוד כמוס ביותר!”

כעבור מחצית השעה פנה סקורצני אל תא־הטלפון והתקשר עם סגנו. הוא ביקש אותו להיות מוכן להמראה למחרת עם שחר, עם חמישים מטובי אנשיו – עדיפים דוברי איטלקית. מגמת טיסתם תהיה, ראשית כל, לצרפת הדרומית; משם יפנו ליעד אחר, אותו יגלו להם בהמשך דרכם.

“באשר לציוד? הביאו עמכם הכל”, אמר. “כאשר יהיה לי רגע פנאי, אעביר אליך בטלפרינטר פרטים על ציוד נוסף. ברגע זה ברור לי כי תזדקקו למדים טרוֹפיים”.

שעת חצות מצאה את סקורצני שקוד בתקתוק על מכשיר הטלפרינטר ובהעברת רשימות פריטים נוספים – מכשירי־קשר מיטלטלים, רימוני־יד, כדורים־נותבים, תרמילי עזרה־ראשונה, מקלעים… הכל עלול להיות תלוי בפרט זה או אחר… מטבּע איטלקי, גלימות של נזירים לשם התחפשות בשעת הצורך – וכן יזדקקו לצבע שחור בשביל השיער, ולמסמכים מזוייפים.

בשעה שלוש לפנות־בוקר, כאשר ראשו כבר היה סחרחר עליו, הוא מצא מיטה וניסה להרדם. לא היה לו שום מושג כיצד ינצל את הפריטים השונים והמשונים שהזמין, גם אם יעלה בידי ראדל להשיג רק את מחציתם בעוד מועד. למען האמת, סקורצני לא ידע כלל כיצד יעלה בידו לאתר ולהציל את ידידו של היטלר. רק זאת ידע: הנה עומד להתרחש משהו, שיקנה לו מוניטין ויעלהו מעלה־מעלה… ובלבד שיצליח במשימתו.

אחרי פת־שחרית המריא סקורצני לאיטליה, עם גנרל שטודנט, כשבמטוס נוהג אלוף־הטייס הגרמני, קפטן גרלך, טייסו הפרטי של הגנרל. הם בחרו לעצמם נתיב־טיסה חדש, מעל להרי האלפּים, כדי להימנע מפגישה עם מטוסי בעלות־הברית (תזכורת בלתי־נעימה לעדיפותו האווירית של האוייב). מאחר שנשא לצורך שליחות זו בתואר שלישו של הגנרל, היה לבושו חליפת־טייסים בעלת פרווה. כאשר הגיע לרומא השרבית, היתה הזיעה יוקדת על גופו, משום שחליפה זו היתה מעטה שני, מעל למדי־הצבא שלבש. היה עליו להוסיף ולהתענות בטרם ימצא לבוש מתאים יותר.

כעבור שלושה ימים הגיעה החבורה. כולם היו צמאי־פעולה; אך נאמר להם שעדיין אין מה לעשות. רק סגנו של סקורצני הוכנס בסודו של העניין, משום שמוחו הצלול ועיניו החדות היו חיוניים בשלב זה, כאשר המשימה כולה החלה מסתבכת ברשת של עקבות־שוא ותיאוריות חסרות־שחר.

פילדמרשל קסלרינג, מפקד הגייסות הגרמניים באיטליה, האמין עדיין שלמרות הדחתו של מוסוליני, ונחיתתן המוצלחת של בעלות־הברית בסיציליה, יעלה בידו להחזיק באיטליה לצידה של גרמניה. כמו כן, האמין שהאיטלקים יסייעו בידו לגלות את עקבותיו של מוסוליני.

הידידות המעושה עם גרמניה תאמה את מטרותיהם של המלך ושל הממשלה החדשה באיטליה, בראשותו של המרשל בדוליו. בהחזיקם בידיהם את מוסוליני, יכלו לנהל שיחות־שלום סודיות, תוך העמדת פנים כלפי גרמניה, שלמרות שינוי המשטר יש בדעתם להוסיף ולהלחם לצידה.

השאלה מי יפעל ראשון, היתה גורלית. האם האיטלקים יחליפו ראשונים את בעלי־בריתם, או שמא יעשו הגרמנים את הצעד הראשון, ישתלטו על נקודות־המפתח באיטליה, ויעצרו את חברי הממשלה כבוגדים בעקרונות “הציר”? סקורצני נוכח לדעת, שבתוך מערך־המשחק של העמדת־פנים הדדית, נודעת חשיבות מכרעת לדמותו של הרודן שהתמוטט. לדידו של היטלר, הבטיחה הצלתו של מוסוליני את תחייתה של רוח הלחימה הפשיסטית. כמו כן, נועדה הצלה זו להרים את רוחם של כל אותם “מוסולינים” קטנים במדינות הגרורות.

המלך ובדוליו ראו בהדחת מוסוליני אות להתמוטטותו של הפשיזם, והעובדה שהרודן נמצא בידיהם שימשה קלף חזק למדי במשא־ומתן שהם ניהלו עם בעלות־הברית. על כן הופקד על מוסוליני משמר כבד, ושומריו נצטוו שלא להניח לו לחמוק בעודו בחיים. ברור, איפוא, כי עד שבעלות־הברית יפלשו לאיטליה כדי להגן על ממשלת בדוליו, תיאלץ ממשלה זו לנקוט במדיניות של פשרנות כדי להרוויח זמן. הפשרנות הזאת תאמה גם את צרכי הגרמנים. בעזרת המדיניות הזאת עלה בידי הגרמנים לקיים תנועת צבא מוגברת, לכאורה כדי להגן על אדמת איטליה. בד בבד עם זאת, עיבדו הגרמנים תכנית מפורטת לכליאת המשפחה המלכותית וכל חברי ממשלת בדוליו, בבוא הרגע הנאות. במסגרת תכנית זאת הוטל על סקורצני לחטוף את יורש־העצר הנסיך אוּמבּרטוֹ. שהות רבה הוקדשה לתיכנון מבצע זה, בעוד ששני הצדדים מוסיפים להעמיד פני ידידים בלב ונפש.

המצב המדיני הבלתי־ברור שיבש את עבודתו של סקורצני. מדי יום ביומו ניטשטשו העקבות והלכו. ידוע היה כי מוסוליני נעצר בצאתו את הארמון, ומיד הוכנס לתוך אמבולנס והוסע במהירות ל“אי־שם”. מה התרחש לאחר מכן? על כך נפוצו שמועות משמועות שונות; אין כאיטלקים מומחים להפצת שמועות מטעות.

עד מהרה נוכח סקורצני לדעת, שממשלת בדוליו כורכת את סודותיה במזיד בענני שמועות וסיפורי־בדים הנשמעים כאמת. כל מיני גירסות הופצו על ידי גנרלים, שגרירים ומדינאי הואתיקן: מוסוליני נמצא בבית־חולים; הוא הוטס לפורטוגל; הוא עדיין מוסתר ברומא. הימלר, שהאמין באמונות תפלות, גייס בברלין את עזרתם של כל האסטרולוגים ובעלי האוב.

באחד הימים נתפש מכתב אהבה ששיגר ז’נדרם תמים למשרתת מדלת־העם. תמימותו של המכתב עוררה אמון מידי. אחד הז’נדרמים היושב על האי פונצה – מקום מעצרם של כל המדינאים יריבי מוסוליני – כתב לידידתו, המשרתת, שמוסוליני בכבודו ובעצמו יושב במעצר באי הזה. פטפטנותו הבלתי־זהירה של לויטננט איטלקי, שסיפר כי הסיירת שלו הסיעה את העציר מן האי פונצה לבסיס־הצי בספציה, גרמה לבלבול נוסף.

“התקיפו את ספינת־המלחמה וקראו דרור לשבוי!” כזאת היתה הפקודה חסרת־השחר, שהגיעה עוד באותו לילה ממטהו של היטלר. לא צויין כלל בפקודה זאת כיצד ניתן לתקוף במפתיע סיירת מודרנית החמושה היטב לקראת קרב; אך למירב המזל היה זה אחד מקציני־הקשר שעמד עדיין במגע עם האיטלקים שבישר כי מוסוליני הועבר פעם נוספת: תחילה לכפר מסויים בסרדיניה, ומשם לעיר־הנמל הבצורה לה־מדלנה, השוכנת על אי קטנטן במרחק חמישה קילומטרים משם. אך בתום חקירה נמרצת וחשאית הוברר שוב: מוסוליני איננו כלל בלה־מדלנה.

סקורצני חזר לרומא, ונוכח לדעת שיריד־השמועות והעמדת־הפנים עודנו בעיצומו. האיטלקים עשו חיל במלאכה זו. הסכם שביתת־הנשק הסודי כבר נחתם בסיציליה, אך בדוליו עדיין נאלץ להשתהות עד שבעלות־הברית תנחתנה ביבשת איטליה. המתיחות הזאת הכבידה מאד על האיטלקים, וגם על הגרמנים. מי משני הצדדים הללו יהיה הראשון שיפעל?

תוך דבקות במשימתו העיקרית הוטעה סקורצני שוב ושוב על ידי שמועות־שוא, שהופרכו רק לאחר חקירה. לפתע נתעודדה רוחו. הוא יירט ידיעה בצוֹפן ששוגרה ממשרד־הפנים האיטלקי, ובה נאמר: “הושלמו אמצעי־הבטחון סביב גראן־סאסוֹ”. זאת ולא עוד, אך החותם היה “צ’ולי”, ואנשי המודיעין של סקורצני מסרו לו שגנרל צ’ולי היה הממונה מטעם משרד־הפנים האיטלקי על בטחונו של מוסוליני!

אם אמנם מוחזק מוסוליני בגראן־סאסוֹ, הרי זאת בעיה חמורה. גראן־סאסו הינו הרכס הגבוה ביותר בהרי האפּנינים – רכס המתנשא לגובה של עשרת אלפים רגל, ונמצא בריחוק כמאה קילומטר מרומא, בקו אווירי.

אך היכן יימצא בית־כלא נאות, המתאים לכליאת עציר־המדינה ולאכסון רגימנט שומרים, על רכס שגיא זה שראשו בעננים? במפות מלפני המלחמה שנמצאו בידי סקורצני לא היה שום מבנה כזה. אך ממרכז ספורט־החורף נמסר לאחרונה על בניין מלון “קאמפּוֹ אימפּרטוֹרה”, שהושלם זה־מקרוב על אחד הצוקים בגובה של ששת אלפי רגל. עלון־תעמולה צבעוני, המיועד לעידוד התיירות, נמסר לידי סקורצני. עלון זה, שהירבה לתאר את יפי הנוף ואת מעלותיו של בית־המלון, גילה כי דרך־הגישה היחידה אל בית־המלון היא רכבת־ההרים – ורכבת זאת הינה חוליה שבירה ביותר בין מקום־המעצר לבין העולם החיצון: בעזרתה ניתן לבודד את המקום על־נקלה מכל קשר עם החוץ.

סוכנים גילו חיש־מהר, כי כל הדרכים המוליכות לאזור גראן־סאסו ביערות האורנים, נסגרו לתנועה ונחסמו כליל. איש לא ידע מה מתרחש בתוככי האזור הנרחב הזה. סקורצני החליט שהוא וסגנו יטוסו מעליו וינסו לברר זאת.

ב־8 בספטמבר המריאו במטוס מיוחד שהותקנו בו מצלמות אוטומטיות. אך מזלם לא האיר להם פנים. בטוסם מעל גראן־סאסו נוכחו לדעת שהמצלמות אינן פועלות. סקורצני נאלץ לערוך את התצלומים במצלמת־היד, כשפלג גופו העליון משורבב מחוץ לצריח־המקלע, באוויר הקפוא, בעוד סגנו מחזיקו ברגליו לבל יפול.

המאמץ השתלם: הם הצליחו לצלם את האזור. בית־המלון – בניין ענקי, מרובע ומרשים – נבנה על צוק על פי התהום, ומאחוריו – משולש שטוח של קרקע. קצת גבוה יותר – תחנת רכבת־ההרים.

דרכם בחזרה היתה רצופה צרות נוספות. היה על מטוסם “להיצמד לקרקע” כדי להימנע מפגיעתם של גלי מפציצים ומטוסי־קרב אמריקניים. אך מזלם האיר להם פנים, ועלה בידם לנחות ממש ברגע האחרון לפני שהופצץ שדה־התעופה. הם הספיקו לזנק למעונותיהם, שהיו כבר אחוזים בלהבות, ולהציל כמה דברים, אך מעבדת־הצילום, בה היה עליהם להדפיס הדפסים תלת־ממדיים מתצלומי גראן־סאסו, הופצצה ונהרסה לחלוטין.

רומא היתה שרויה בתוהו־ובוהו. הפצצה זו נועדה “לחוג” את הודעת הרדיו של בעלות־הברית, שבישרה את דבר כניעתה של איטליה. באותו לילה נחתו בעלות־הברית בסאלרנוֹ. משחק העמדת־הפנים וההתחמקויות, תם ונשלם. איטליה החליפה רשמית את בעלי־בריתה. עתה ברור היה, שלא יתכן להציל את מוסוליני ללא קרב.

סקורצני ראה את “קאמפּוֹ־אימפּרטוֹרה”, בית־המלון החדש, בטוסו מעליו. בדיקות נוספות שנערכו חיזקו את ההנחה שמוסוליני אמנם נמצא שם. יומיים או שלושה ימים לפני כן, פנה סקורצני אל רופא צבאי גרמני, ורמז לו כי בית־המלון האלפיני המפואר יוכל לשמש כמקום נופש ומרגוע לחיילים גרמניים. הרופא יצא מיד לדרך, כדי לראות את המקום במו עיניו. הוא חזר במפח־נפש. לדעתו, אמר, ביטלה שביתת־הנשק בין איטליה לבין בעלות־הברית את התכנית כולה. “אך כדאי שתדע”, אמר לסקורצני, “כי שלחת אותי בין כה וכה ללא טעם ותועלת. לא עלה כלל בידי אפילו להתקרב אל בית־המלון. כל האיזור סגור וחתום. נתקלתי בגדוד שלם של קרבּיניירי (חיילים איטלקיים) ונאמר לי שעוד כמאתיים וחמישים אנשי־צבא איטלקיים משוכנים בתוך המלון עצמו. בהיותי באחד הכפרים ההרריים, ניסיתי לטלפן למנהל המלון, אלא שקצין איטלקי רגזן השיב לקריאתי הטלפונית ושלח אותי מהר לכל הרוחות…”

בלי משים, שימש הרופא מרגל שהצליח יפה במשימתו הסודית, שלא היתה ידועה אף לו־לעצמו.

אחר־כך נודע לסקורצני שכמה מפעילי האיגודים־המקצועיים מיחו על פיטורי כל הצוות האזרחי מבית־המלון הזה, ללא כל הודעה מוקדמת, וזאת “רק כדי להבטיח נוחיות לפאשיסט הזה, מוסוליני”.

ובכן, זהו זה! גראן־סאסו הוא המקום.

בבחנו את המצב, הגיע סקורצני למסקנה שהאיטלקים יכולים להיות גאים על מבצעם. גם אם בסופו של דבר נתגלו עקבותיו של מוסוליני, הרי כלאו לא ניתן כלל לפריצה. דיביזיה גרמנית שלמה תידרש לכיתור ההר כדי לוודא שמוסוליני לא יוברח מכלאו, וכוח ענקי זה יסבול אבידות נוראות בין הצוקים המשוננים הללו, מבלי כל ערובה שיצליח להניח את ידו על העציר, אשר תמיד ניתן להעבירו ולהסתירו על מרומי אחד הצוקים האחרים, או אפילו להוציאו להורג בטרם יפול בידי משחרריו.

האיטלקים יכלו להרגע. מגניהם היו בלתי־חדירים. הם לא פסחו אף על אפשרות אחת. כלומר, פרט להקרבה אישית ולהחלטה נחושה לחדור פנימה ויהי־מה…

סקורצני ידע: אם לא באה בחשבון שום הסתערות מקובלת מן הקרקע, הרי נותרו לו רק השמיים; אלא שהגובה ביטל גם אפשרות זאת; צנחנים שיירדו באוויר הדליל, יפלו כאבן ויתרסקו על הסלעים; למטוסים אין כל אפשרות לנחות; ודאונים…

הוא התבונן שוב בתצלומים שבידו, וריכז מבטו באותו משטח משולש, הסמוך לבית־המלון. אם אמנם שטוח וחלק המקום הזה, הרי שכמה דאונים יוכלו לנחות שם! אזי יעלה בידי גייסות־הלם לנצל את תדהמת ההפתעה, ולהגיע אל מוסוליני לפני שיספיקו שומריו לנעוץ בו כדור. המתקיפים יוכלו להוליכו חיש־מהר אל רכבת־ההרים – בתנאי שכוח מוצנח אחר ישתלט באותה עת על התחנה התחתית – וקדימה!

סקורצני חישב את כל האפשרויות, ומצא שעליהם להגיע אל מוסוליני תוך שלוש דקות מרגע הנחיתה המפתיעה. ושהות להימלט? זאת יש להניח למזל.

הגנרל הגביה את גביניו כאשר שיטח לפניו סקורצני את תכניתו. שני אנשים אלה היו סחוטים לחלוטין לאחר שלוש יממות שעברו עליהם כמעט ללא שינה, והגנרל לא היה מסוגל לקלוט שום פרטים הכרוכים במבצעי־בריחה מסמרי־שיער. הוא הזעיק מיד שני קציני־מטה, ממפקדת החייל המוטס, ועל סקורצני הוטל לשוב ולפרוש בפניהם את יריעת תכניותיו, בפרטי פרטים ובבהירות רבה ביותר.

קציני־המטה לא גילו התלהבות יתרה. מומחים לעולם אינם מתלהבים. די היה להם במבט חטוף בתצלום שהוגש להם, כדי להיווכח ששדה־הנחיתה המוצע קטן עד כדי גיחוך. יתר על כן, דאונים כמעט אינם מסוגלים לדאות בגבהים כאלה, מקום שם האוויר דליל עד למאד. הם העריכו כי מתוך מאה אנשים שייצאו למסע, רק עשרים יוותרו בחיים – עשרים איש, שעליהם יוטל לכבוש בהסתערות מבצר המוגן בידי מאתיים וחמישים!

בסופו של דבר, הם נכנעו, אבל תבעו שהות בת שלושה ימים כדי להעביר את הדאונים מדרומה של צרפת. תשעים מן האנשים יגויסו לתפקיד מתוך יחידותיו המאומנות של שטודנט, והיתר יובאו על־ידי סקורצני עצמו. יום ה“ש” נקבע ל־12 בספטמבר, ושעת ההמראה – 7 בבוקר.

בו־בלילה כינס סקורצני את אנשיו וגילה להם שהוא עומד להנהיגם במבצע מסוכן וקשה עד למאד. “אינני מצווה על איש מכם להשתתף”, אמר, אך כל האנשים התנדבו, ומהם בחר מפקדם שמונה־עשר בלבד.

השעות שנותרו עד ליום ה“ש” חלפו ביעף, תוך נסיון להתגבר על אלף בעיות: כיוון הנחיתה, מבנה־הדאיה של הדאונים בדרך ובשעת הנחיתה, מרחקים, גבהים, עיתוי…

והנה, ממש באותה שעה שידר הרדיו של בעלות־הברית את הידיעה הבאה: “מוסוליני הוסגר על־ידי האיטלקים לידי בעלות־הברית, והועבר באניית־מלחמה איטלקית לחוף צפון־אפריקה”.

לרגע כלתה הנשימה מאפו של סקורצני, אך במשנהו נזכר היכן עוגנות ספינות־המלחמה של איטליה, וידע בעליל: השידור אינו אמת. האיטלקים לא היו מסוגלים לעשות זאת בזמן כה קצר. מטרת השידור היתה להטעות את הגרמנים ולהרחיקם מעל עקבותיו של מוסוליני.

היה זה בוקר צח. רוח לא נשבה כלל. יום נאה לטיולים – אך קבוצת האנשים שהמתינה בשדה־התעופה ידעה בעליל, שזהו הבוקר האחרון בחייהם של רבים מביניהם.

היציאה לדרך נקבעה לשעת עלות השחר – מתוך תקווה שיעלה בידיהם לדאות ולהגיע ליעד מבלי שאויביהם המנומנמים יחושו בהם. אך הדאונים לא הגיעו בזמן מן הריביירה הצרפתית, ועמדו להגיע רק בשעה אחת־עשרה לפני הצהריים.

פירושו של דבר – דחיית המבצע לעשרים־וארבע שעות. אבל לא היו להם עשרים־וארבע שעות מיותרות. מוטל עליהם ליטול על עצמם את סיכון־היתר של גישה לאור היום, וכן היה עליהם לדאות בשעה שזרמי אוויר חם ממלאים את החלל, ומאיימים לטלטל את הדאונים ממסלולם כפיסות־נייר ברוח.

אולם קו־המחשבה של סקורצני היה שונה מן השגרתי: אם אמנם לא תעלה על דעתו של איש אפשרות של מבצע דאיה בצהרי היום, הרי מרים הדבר תרומה לגורם ההפתעה – אם יעלה בידיהם להגיע למטרתם. הם נועדו, איפוא, להמריא בדיוק בשעה אחת בצהריים, וכך תחול הנחיתה בשעה שתיים.

המשלחת, שמנתה תריסר דאונים והמטוסים־הגוררים שלהם, תונהג עד לשטח הנחיתה על ידי אותו טייס שהטיס את סקורצני ואת סגנו בטיסתם הראשונה. עשרת האנשים הדואים בשני הדאונים הראשונים חייבים לחפות על אנשי הדאון השלישי, בראשותו של סקורצני, ואילו סגנו יבוא אחריו, בדאון הרביעי.

סמוך לשעת שתים־עשרה וחצי היו כל המטוסים נכונים להמראה, וציפו רק לאנשים שיעלו בהם. דא עקא – ברגע זה ממש החלו הצופרים מייללים. עד שמצאו הכל מחסה במקלטים, כבר היו מטוסי בעלות־הברית מכסים את השטח כולו בפצצות אדירות. ברם, כאשר נשמע אות־הארגעה, נוכח סקורצני לדעת שכל דאוניו שלמים. הנזק היחיד שנגרם התבטא בכמה מכתשי־פצצות שנפערו על המסלולים.

סקורצני נכנס עם אנשיו לדאונו, וה“ארמדה” יצאה לדרך. הם המריאו בדיוק בשעה היעודה, וסקורצני לא ידע ששני מטוסים מאחוריו נתקעו בתוך מכתשים ולא המריאו כלל. לעומת זאת, נתגלה לו דבר אחד מיד בהגיח דאונו מתוך לבנוניתו של אחד העננים, בהיותו בגובה של שנים־עשר אלף רגל: שני הדאונים המובילים נעלמו! הם “איבדו” את המטוס המנחה אותם. מכיון שאנשיהם נועדו לנחות ראשונים ולחפות על סקורצני, נותר עתה מפקד המבצע ללא חבורת־חיפוי. לא נותרה לסקורצני ברירה, מאחר שכבר היו מתקרבים לאזור גראן־סאסו, אלא לנצל את כושר זכרונו, ולהנחות את הנחיתה לאור מה שראה בטיסת־התצלומים שלו. אלא שבהיותו לחוץ בין אנשיו, לא יכול לראות כלל לאן פניו מועדות!

סקורצני שלף פגיון והחל משסע את אריג הקנבוס של דופן הדאון. אוויר צונן פרץ פנימה, אל תא הדאון הלוהט מרוב אנשים ותחמושת, ובעד הפירצה ניתן היה להבחין בצוקי השחם המתנשאים מתחת.

הנה נתגלה גראן־סאסו. חיש־מהר כבר היו מעליו: נראה בית־המלון, ועל הצוק השטוח שמאחוריו – המשטח המשולש שנועד לנחיתתם.

“נתק!” קרא סקורצני לטייס הגורר.

כבל־הגרר ניתק מן הדאון, והם היו גולשים בדומיה, ללא כל רחש פרט לאיוושת הרוח על כנפי הדאון.

לפתע הצביע הטייס הנוהג בדאון כלפי מטה, אל עבר שטח־הנחיתה המשולש, ופניו הנדהמות הופנו אל סקורצני. אף בהפלגת־דמיון נועזת קשה היה לכנות את המשולש הזה כשדה־נחיתה: היה זה שטח סלעי משופע, שדמה יותר למקפצה של סקי־שלג מאשר לשדה־נחיתה.

גנרל שטודנט הזהירם מפני הפתעות כאלה. בפקודת־המיבצע הסופית שלו, ציווה בפסקנות, שאם לא יעלה בידיהם לנחות כהלכה, עליהם לנטוש את ההתקפה ולגלוש אל העמק. זאת היתה פקודתו – אך מתוך פרץ־של מרי החליט סקורצני להפר אותה. הוא שאג אל הטייס: “צלול – נחת נחיתת־התרסקות! סמוך ככל האפשר לבית־המלון!”

הם קרבו במהירות מסחררת אל צלע ההר, ומצנח־הבלם נורה מזנב הדאון. מקץ הרף־עין כבר היה הדאון מיטלטל ומקפץ על הסלע כקליפת אגוז על פני משברים אדירים.

התרסקות מזעזעת – ואחריה דממה.

“עודני בחיים!” היתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של סקורצני, ומיד אחריה באה מחשבה שניה: “שלוש דקות! שלוש דקות!”

הוא זינק מתוך שברי הדאון. בריחוק עשרים מטרים לפניו התנשאה חומת בית־המלון. קריבּיניירה איטלקי ניצב שם, כאילו היכו רגליו שורשים – כה נדהם למראה העצם שנפל ללא־קול ממרומים, ממש לרגליו.

סקורצני עבר על פניו ונכנס בפתח הראשון. בכניסה ישב קשר שתקתק במכשיר־קשר. סקורצני בעט בכסאו של הקשר, ובאקדחו ניפץ את הרדיו. אך חדר זה לא הוליך אל שום מקום.

סקורצני יצא במרוצה, והקיף את פינת בית־המלון. הוא שמע את צעדי אנשיו הבאים אחריו. לפניו היתה מרפסת שגובהה כשלושה מטרים. אנשיו סייעו בידו לעלות עליה. משם הבחין בחלון הקרוע בכותל, ובעדו נשקף הקדקוד הסגלגל, הקרח, המוכר לו היטב, של מוסוליני. “הכנס פנימה!” קרא אל מוסוליני. “זוז מן החלון!” וחצה במרוצה את המרפסת.

סוף־סוף: הפתח הראשי, המוגן על ידי שתי עמדות־זקיף. הזקיפים לא השתחררו עדיין מארשת התדהמה וההפתעה, ועד שיכלו לפעול, עטו עליהם אנשיו של סקורצני, הפילו בבעיטות את המקלעים שבעמדותיהם, ואחר פרצו פנימה.

סקורצני פילס עצמו דרך בקבוצת החיילים שהיתה באכסדרה. הללו היו צפופים מכדי שיוכלו לפתוח באש, מה עוד שלא הבינו מה קורה סביבם. הוא עלה ביעף במדרגות, סבב בפינה ופתח את הדלת לרווחה. לעיניו נראו מוסוליני ושני קצינים איטלקיים.

בעד חלון בחדר הזה הבחין סקורצני במעללי כמה מעמיתיו. הוא ראה את סגנו מתקדם במרוצה אל בית־המלון. דאונו של הסגן ביצע נחיתה נסבלת. סקורצני נפנף לעברו בידו וקרא: “הוא נמצא בידינו. הכל בסדר. לך וטפל בקומת הקרקע”.

שלושה דאונים נוספים ביצעו נחיתת־התרסקות, ונוסעיהם פרצו מתוכם. דאון רביעי נחת במרחק־מה, והתרסק לרסיסים. איש מנוסעים לא נע ולא זע עוד בין ההריסות. סקורצני לא יכול היה לצפות לשום תוספת כוח, על כן חזר אל פתח החדר. פתח את הדלת ושאג באיטלקית הרצוצה השגורה על פיו: “ברצוני לדבר עם המפקד! עליו להתייצב בפני!”

נשמעו קריאות באיטלקית, וקולונל איטלקי הופיע.

“אני דורש שתיכנע ללא תנאי”, אמר סקורצני צרפתית. “מוסוליני כבר נמצא בידינו, ואנו שולטים בבניין. אם יש ברצונך למנוע שפיכות־דמים חסרת־טעם, אני מקצה לך שהות של ששים שניות לשקול את הדבר ולהגיע לכלל החלטה”.

“אני נכנע למנצח האבירי”, אמר הקולונל עוד בטרם חלפו ששים השניות הקצובות לו.

עתה התפנה סקורצני לטפל במוסוליני, הרודן האיטלקי שניצב כל אותה שעה בפינת החדר. “במהרה תהיה חופשי”, הודיע לו סקורצני בהצדעה.

הגיע תור הבריחה. שני קצות הקו של רכבת־ההרים נמצאו בידי הגרמנים. קריאה טלפונית שהגיעה מן העמק בישרה שהצנחנים ביצעו את משימתם. מאחר שמוסוליני לא יכול היה לקוות להגיע לרומא במסע על פני הכבישים, לאחר שיינתן אות־האזעקה, הוטל על צנחנים גרמניים להשתלט על שדה־התעופה של אקווילה, הסמוך לבית־המלון, ולהחזיק בו זמן קצר, עד שיוטס מוסוליני באחד משלושה מטוסים מדגם “היינקל” שהיו ברשות המיבצע הזה. אלא שכאן חלה תקלה, ואיש־הקשר של סקורצני לא הצליח להתקשר באלחוט עם רומא, ולהזעיק את המטוסים.

לרשותו של סקורצני היתה תכנית אלטרנטיבית – להזעיק מטוס קל אחד ויחיד, שינחת בעמק. ואכן, זאת עשה. ברם, בעת הנחיתה נפגעה מערכת־הנחיתה¹ של מטוס זה. נותרה לסקורצני עוד אפשרות אחת, נואשת כמעט: קפיטן גרלך, טייסו הפרטי של שטודנט, ינסה להנחית מטוס־סיור ננסי לצד בית־המלון עצמו, ולהטיס את מוסוליני ישר מצוק הסלעים התלול – מיבצע מסוכן ומסמר שיער כל כך, שאפילו סקורצני ראה בו בעת התכנון רק אפשרות תיאורטית.

אלא שברגע זה, היתה זאת תקוותם היחידה.

סקורצני נשא מבטו למרומים, ואכן הבחין שם במטוס הננסי החג סחור־סחור.

סקורצני גייס את כל אנשיו, וכן כמה מן השבויים, והטיל עליהם לסלק במהירות את הסלעים הגדולים ביותר ממסלול הנחיתה המיועד. לפי אות מוסכם מראש, הצליח גרליך להנחית את המטוס ללא תקלה. גרלך הביע נכונות לכל מעשה – עד ששמע מה נדרש ממנו הפעם. או־אז נתחלחל. היתכן שיידרש ממנו להמריא מקצה הצוק הזה, אחרי שיועמסו במטוסו הזעיר גם מוסוליני וגם סקורצני, שכל אחד מהם בעל־גוף?!

זהו טרוף! גרלך סרב לבצע את המשימה.

סקורצני קרא לו הצידה, התווכח עמו, ובסופו של דבר נכנע גרלך: “כרצונך. אם אמנם אין כל ברירה אחרת, מוטב לנו לנסות ולצאת לדרך”.

כל אנשי היחידה יצאו חיש אל מסלול־ההמראה, לסיים את מיבצע סילוק המכשולים מעל דרכו של המטוס. אפילו מוסוליני היטה שכם וסילק כמה סלעים.

הם נדחסו אל תוך המטוס הזעיר. מוסוליני ישב מאחורי הטייס, וסקורצני – מאחורי מוסוליני. המדחף החל מסתובב וגרלך האיץ את המנוע, עוד ועוד. תריסר מאנשיו של סקורצני תקעו את עקביהם בקרקע הסלעי, והחזיקו בכנפי המטוס במלוא כוחם, כדי למנוע את זינוקו המוקדם מדי. ואז הניף גרלך את ידו, ותריסר המעצורים החיים של המטוס הזעיר הרפו ממנו. המטוס זינק אל־על.

לפתע התנשאה מולם תהום עמוקה. המטוס חלף מעליה ככדור־רובה, אך אחד מגלגליו נפגע בשפת הסלע שמנגד, ונתעקם.

בקבוצת הגרמנים שניצבה על מרומי גראן־סאסו נוצר פער פתאומי. סגנו של סקורצני קרס תחתיו. איש־הצבא הקשוח התעלף מחמת המתיחות…

כושרו המופלא של גרלך כטייס עמד לו גם הפעם. והוא הצליח להתגבר על כל התקלות, במהרה הגיע המטוס הזעיר לרומא. סקורצני סייע בידי מוסוליני לעבור למטוס־תובלה גדול, ותוך זמן־מה היו טסים מעל להרי האלפּים השׂגיאים.

כך נחלץ מוסוליני מכלאו ההררי, באחד ממיבצעי־הבריחה הנועזים ביותר במלחמת־העולם השניה.

כל בריחה פירושה ניתוק, עקירת־שורשים – וצורך בהינטעות־מחדש על קרקע אחרת. הדברים נכונים לגבי פושע שנמלט מכלאו וצריך להיטמע לבלי־הכּר בהברה העוֹינת אותו – בדרך כלל, במקום מרוחק ממקום מגוריו הקודם. הוא הדין בפליט־חרב הנמלט ממולדתו שסופחה בידי קלגס זר. ושבעתיים נכון הדבר לגבי מי שעובר מגוש־עולמי אחד אל משנהו – תופעה שנוצרה רק באמצע המאה העשרים, עת נתגבשו המדינות הקומוניסטיות כ“גוש המזרחי”, לעומת ה“גוש המערבי” של המדינות הקפיטליסטיות.

לא מעטים היו העוברים מצד אל צד: האידיאולוגיה הקומוניסטית קסמה ללב אנשים מן המערב, בעוד שאורח־החיים המערבי שבה לבבות במזרח. אחד ממקרי הבריחה המסעירים ביותר מן המזרח מערבה נתגלם בדמותו של פקיד בכיר רוסי ורעייתו, אף היא מזכירה במשרד־החוץ הסובייטי. סיפורם מעניין במיוחד, מכיוון ששניהם נולדו בימי המהפיכה וחונכו על ברכיה, עלו מאשפתות לגדולה הודות למשטר החדש שקם בארצם עם הדחת המשטר הצארי, ונמנו על “הקומץ הנבחר”; פקידים בכירים שתנאי עבודתם ומשכורתם טובים הרבה יותר מאלה של מרבית בני ברית־המועצות.

שנים אחדות אחרי עריקתו אל המערב, כתב פּטרוב ספר־זכרונות, בו תיאר את בריחתו. להלן סיפורו – מפיו:

איש־שרות סובייטי העורק למערב, עובר למעשה לעולם אחר. פחדים רבים מעכבים בעדו, ולעתים אף גורמים לביטול החלטתו ברגע האחרון. צעד כזה מהווה זינוק אל תוך החשיכה, ובמקרה שלנו, היה הפחד מפני חשיכה זאת גדול שבעתיים, שכן אנו נמנינו על השרות החשאי שמתפקידו להטיל מורא בלב הבריות ולמנען מפעולה נגד ברית־המועצות. ידענו היטב מה צפוי לאדם הזומם לערוק משורותינו ונתפש בכף.

אם כי אין מדברים בגלוי ברוסיה על בריחות כאלה, ידעתי כי רבים קדמו לי בעריקה מעין זאת ששקלתי בלבי, באוסטרליה, כשעבדתי בשרות־החוץ־והבטחון של ארצי. בהיותי בשבדיה שמעתי על אודות בריחתו של איגוֹר גוּזנקו מהשגרירות הרוסית שבאוֹטאווה, קנדה, ובהגיעי לאוסטרליה קראתי את ספרו של בורח אחר, קרבצ’נקו, “בחרתי בחופש”. ברם, הללו נמלטו מיד לאחר סיום המלחמה, כאשר במערב עדיין רחשו אהדה לרוסיה ועריקות כאלה לא עשו רושם מיוחד. בפברואר 1954, כאשר נתגבשה והלכה החלטת העריקה שלי, סיפרה העתונות האוסטרלית על בריחתו של יורי רסטבורוב מהשגרירות הסובייטית ביפּאן. רעייתי ואנכי הכרנו את יורי בהיותו קצין המ.ו.ד. במוסקבה. אם הוא עשה זאת, מדוע לא נוכל אף אנו? ובכל זאת, קינן הפחד בלב.

כיצד נולדה החלטתי־שלי? השגרירות הסובייטית באוסטרליה היתה האם, ושרות־הבטחון האוסטרלי היה המיילד… יתכן ששורשי החלטתי נעוצים עוד בעבר הרחוק, בסיביר מולדתי, שם ראיתי את סבל אחי האיכרים בימי הקולקטיביזציה, ואת הרס כפר־הולדתי על־ידי החרמות והפקעות שרירותיות. זכרתי את אימת ה“טיהורים”, בהם חוסלו אנשים רבים חפים מפשע – ביניהם מחלוצי המהפיכה וממיודעי האישיים. כמו כן, הושפעתי מאורח־החיים במערב. עיני סומאו מן השפע שמצאתי וכן נשתכרתי מאווירת החופש במערב, לעומת משטר הפחד שרעייתי ואני סייענו בהשלטתו בארצנו ומחוצה לה, במסגרת השרות החשאי שעל אנשיו נמנינו.

כל אימת שפגשתי באוסטרליה שליחים מבני מולדתי, לא היתה דעתם נתונה לשליחותם, אלא בראש ובראשונה לעריכת קניות בהקצבה הקטנה של מטבע זר שבידם. כשהייתי שואל לנעשה במולדת, היו עונים באנחה: “נורא – מחירים גבוהים ואיכות ירודה!”

השפע כשלעצמו לא היה מניע את אשתי ואותי לערוק. השארנו במוסקבה דירה מרווחת, מלבושים רבים, רהיטים, חסכונות־בנק ניכרים, מישרות מעולות ומעמד מיוחס. הכסף לא פיתה אותנו לערוק. אנו דורבנו על־ידי הפחד…

ברם, הפחד הוא שלא איפשר לנו גם לחפש דרכי־בריחה. אמנם ישבנו באוסטרליה, אך היינו אנשי השגרירות הסובייטית ולא יכולנו ליצור מגעים עם שלטונות הארץ כדי לוודא איך יקבלונו במקרה של עריקה.

הדרך פולסה לפנינו, לבסוף, בידי אחרים. ומעשה שהיה כך היה:

“ד”ר ביאלוגוסקי, נא להכיר את המזכיר השלישי החדש שלנו, מר פטרוב", אמר מיודעי פחומוב במועדון הרוסי הסוציאלי שבסידני, זמן קצר לאחר בואי לאוסטרליה. הדוקטור שהוצגתי לפניו היה שחרחר, מזוקן, באמצע שנות ה־30 לחייו, בעל מיבטא רוסי זר. בבלי דעת, היתה באותה לחיצד־יד רשמית משום כריתת ברית־סתרים לעתיד לבוא.

ד"ר ביאלוגוסקי נולד בקייב, רוסיה, אך בילה שנים רבות בפולין, ולפני פלישת הגרמנים לרוסיה נסע למזרח־הרחוק ומשם היגר לאוסטרליה. לאחר שרות קצר בצבא האוסטרלי, למד רפואה מטעם הצבא, נשא אשה אוסטרלית ונתבסס כרופא ברובע מהודר של סידני. מרבית לקוחותיו היו יוצאי המדינות הסלביות, שאהבו לגלגל עמו שיחה בשפת מולדת. הוא נמנה על ועד המועדון הרוסי הסוציאלי, איש החוגים הפרוגרסיביים ומעורה היטב באורח החיים האוסטרלי. ככנר־חובב, ארגן תזמורות קטנות ולימים היה כנר־ראשון בתזמורת הסימפונית של סידני.

קשרתי עמו ידידות, משום שראיתי בו איש־קשר מעולה עם בני הארץ והמהגרים – אנשים שהיה זה מתפקידי לפקוח עליהם עין ולנסות להוציא מפיהם ידיעות החשובות לשולחי בקרמלין. כל אימת שביקרתי בסידני, סרתי אל מרפאתו. לעתים קרובות היה מוליכני במכוניתו לכתובות שנדרשו לי. היינו פונים איש אל רעהו בשמותינו הפרטיים. באישור הממונים עלי שם פיתחתי תכנית שנועדה להפכו לסוכן סובייטי. לצורך זה נבדק עברו בפולין וברוסיה, והוא נמצא “כשר” לצורך תכניתי. בלי הרשות מרוסיה, לא הייתי יכול לקשור ידידות כה הדוקה עם תושב ארץ זרה. למעשה, אחד מתפקידי כאיש המ.ו.ד. בשגרירות היה למנוע בעד עובדי השגרירות קשירת קשרים מסוג זה. מובן מאליו, שהסגל הממורמר הביט בעין רעה על קשרי־שלי עם ד"ר ביאלוגוסקי, ובודאי רטן מאחורי גבי: “לו מותר!”

במסגרת תכניתי, עודדתי את מיודעי לעזור לי בעניינים שחשיבותם גדלה והלכה בהדרגה. פעם הביא לי, לבקשתי, מסמך רשמי ממחלקת־ההגירה בסידני. מוסקבה היתה מעוניינת במסמכים כאלה לצורך “הברחת” מהגרים לאוסטרליה. מסמך זה היה סודי, אך רציתי לרתום בדרך זאת את ידידי לשרותי. בהזדמנות אחרת פניתי אל הצד האנושי שבו, וביקשתיו לעזור לי בהכנסת פועל לא־חוקי כמהגר לאוסטרליה – והוא קישרני לשם כך עם אחת מנשות החברה הגבוהה, שהציגה את האיש כאחד מנכדיה הרבים.

ד"ר ביאלוגוסקי לא ידע מעולם מהו תפקידי האמתי בשגרירות, הוא הכירני רק כקונסול ומזכיר־שלישי בשגרירות. הידידות שבינינו נראתה טבעית בהחלט – כידידות של איש־סגל סובייטי ואזרח האוהד את המשטר הסובייטי. בילינו יחד בטיולים, בנשפים, ואחרי 1953 הייתי מתארח בדירתו המפוארת.

לא אחת הזהירה אותי רעייתי מפני אדם זה, המגלה כלפי ידידות כה נלהבת. אני־עצמי החילותי חושד בו שאינו קומוניסט נלהב, על פי שיחותיו והתנהגותו במועדון הרוסי הסוציאלי ובמסיבות שנערכו על ידי הקונסול הצ’כי. אט אט נוכחתי שהרופא החביב הוא ציניקן בעל כשרון־משחק, המאפשר לו להעלים את ספקנותו. לימים הוחוור לי, כי עלה בידו להעמיק חדור לחוגים השמאליים־קיצוניים דוקא בשל ידידותו הגלויה עמי! אזי הוחוור לי גם כי פעולותיו של ד"ר ביאלוגוסקי במסגרת “תנועת השלום” לא זו בלבד שלא נבעה מהכרה עמוקה, אלא אף גרמה לכך שישתכנע כי מטרתה האמתית של תנועה זאת היא – ליצור כלי־שרת מוסווה חדש בידי התעמולה הסובייטית.

אולם חששותי מפניו הועמקו על ידי עזרתו הרבה. מעמדו בחברה האוסטרלית ויכולתו להכניס אנשים באורח לא־חוקי לאוסטרליה, הועילו לי ביותר. לפיכך המשכתי להיפגש עמו בפרהסיה, ללא כל אמצעי־סודיות, כדי שאיש לא יחשוד כי קשרינו צריכים לעורר תמיהה וערנות.

איני יודע כיצד היתה ידידות זאת מתפתחת, אילמלא נעכרה האווירה בתוככי השגרירות, בעקבות מספר נזיפות שנזפתי באנשי הסגל. מכיוון שרבּוּ ההתלחשויות מאחורי גבי בשגרירות, מצאתי לנחוץ לתת פורקן למרירותי באוזני אדם כלשהו – ועשיתי זאת בפני ד"ר ביאלוגוסקי. הרי נאמר: “כל נמל יסכון בעת סערה”… ביתו ועיר־מגוריו היו בבחינת שינוי מרענן לדידי. אמרתי בלבי: אם ביאלוגוסקי באמת נאמן למוסקבה, יגלה את טרוניותי לשגריר, ואז אולי יערך בירור שיטהר את האווירה אחת ולתמיד. ואם יתאמתו חשדותי והוא יסבּר את אוזנם של שלטונות אוסטרליה בדבר מרירותי – הרי לא גיליתי כל סודות מדיניים או בטחוניים, ולא נהגתי בקלות־ראש. אם ינסו האוסטרלים להתקשר עמי כדי לנצל את מרירותי לתועלתם, אלמד חלק משיטות הפעולה של שרות־הבטחון שלהם.

בחודש מאי נקראתי לחזור למוסקבה, לדווח על עבודתי באוסטרליה. כאשר הושלמו סידורי־הנסיעה, החילותי חש בעיני. ד“ר ביאלוגוסקי חשד בי שאני מתחלה, אך הפנה אותי לרופא־עיניים בשם ד”ר בּקט, שמרפאתו נמצאה בסמוך לזו שלו. אושפזתי ללמשך 10 ימים בבית־חולים, ורווח לי. מיד הזמנתי כרטיסי־טיסה חדשים, ל־21 ביוני. והנה, ערב הנסיעה קיבלתי מברק ממוסקבה לדחות את טיסתי עד להוראה נוספת.

ואז ב־10 ביולי 1953, הדהימה את העולם הידיעה בדבר מעצרו של לאברנטי בּריה, ראש שרות־הבטחון שבו שרתתי. בתוך השגרירות בקאנבּרה היו התגובות מסוייגות מאד, כמובן. כמקובל ברוסיה, מודחים או מושמצים גם אנשיו של איש־הצמרת ש“טוהר” – וטיהורו של בריה איפשר לאנשי הסגל להטיח בפני רעייתי ובפני האשמות קשות, שהחמורה שבהן היתה כי אנו גיבשנו בשגרירות “קבוצת בּריה”. היתה זאת האשמה חמוּרה, שנקל היה להוכיחה, מכיוון שעד לאותה עת פעלתי באמת ברוחו של בריה…

שבועות מספר אחרי־כן הודיעני ד"ר בקט, באמצעות ביאלוגוסקי, שעלי לבוא אליו לבדיקת־עיניים. ב־23 ביולי באתי אליו, ותוך כדי בדיקת עיני שאלני: “האמנם אתה חוזר למוסקבה, כפי ששמעתי?.. אני לא הייתי שׂשׂ לחזור בשעה זאת. עניין בריה…”

“זוהי חובתי”, שיסעתי את דבריו מחמת זהירותי הטבועה בדמי. חששתי פן דבריו מהווים פח יקוש מטעם יריבי בשגרירות, הזוממים להכשילנו לפני נסיעתי למוסקבה. כלל נקוט בידי אנשי השרות־החשאי – להיזהר מידיד שבעתיים מאשר מאוֹיב.

ד“ר בקט המשיך בשלו: “כלום אין ארצנו מוצאת חן בעיניך?” שאל. עניתי לו שהארץ נאה, נהנית משפע כלכלי, אבל – –” הוא חייך וחזר ואמר: “אילו הייתי במקומך, לא הייתי חוזר עכשיו למוסקבה”.

החלטתי להסתכן ולשחק את משחקו בנימה היתולית. אמרתי לו: “קשה מאד להשיג מישרה כמו שלי”.

ד"ר בקט לא נרתע מאתגר זה. הוא אמר: “לאו דוקא – אם מכירים את האנשים הנכונים. יש לנו מסורת עשירה בהשגת סיוע לנזקקים”.

לבי נפעם. דמי נסער. נזקקתי לזמן כדי לחשוב בצלילות־הדעת. ד"ר בקט ניצל את מבוכתי הפנימית באמרו: “לדוגמה, אותו קונסול צ’כי שביקש להישאר כאן. נמצא מי שעזר לו לפתוח מסעדה. אין דבר העומד בפני קשרים טובים”.

הודיתי לו ויצאתי את המרפאה. לא היה ספק בלבי, שד“ר בקט דיבר כבר־סמכא, ולא דיבורים בעלמא. מכיוון שד”ר ביאלוגוסקי הוא שקישר אותי עם ד“ר בקט, נתעמקו חשדותי שגם מיודעי הותיק קשור קשר זה או אחר עם שרות הבטחון האוסטרלי. החלטתי להבהיר פרשיה זאת. כאשר נפגשתי עם ביאלוגוסקי כעבור שעה קלה, אמרתי לו: “עלינו להזהר מברנש זה. דומני שהוא קשור עם שרות הבטחון האוסטרלי”. גוללתי באוזניו את פרטי שיחתנו. הוא נראה מופתע – וכפי שנודע לי לאחר מכן, היתה הפתעתו כנה. הוא לא היה שותף לתכניתו המתרקמת והולכת של ד”ר בקט.

חזרתי לקאנבּרה כשמוחי מעורפל וכולי נסער ונבוך. לא סיפרתי דבר אף לא לאשתי. דוסיה, רעייתי, שלא ידעה מה מתרחש בלבי, הוסיפה שמן למדורה בספּרה לי כי מעמדה נתערער לגמרי בשגרירות, וכי פוטרה מעבודתה כמזכירה. פניתי מיד להתלונן באוזני השגריר, אך הוא משך בכתפיו ואמר: “חבר פטרוב, סיבת הפיטורין פשוטה בתכלית הפשטות. רעייתך אינה יעילה”. אחרי שנים של מחמאות על עבודה יעילה וחרוצה, היה זה שקר גס, כמובן. לבי נתמלא פחד. ידעתי, כי אין השגריר יכול לעשות צעד כזה בתוככי הסגל שלו, בלא אישורה של מוסקבה. מכאן, שסר חנה של דוסיה במוסקבה. אני, כבעלה, עלול להיות הבא בתור. לא רציתי להחמיר את המצב, ובפגישתי הבאה עם ד"ר בקט בסידני אמרתי לו ברורות שאינני רוצה לחזור ולדון בנושא ההישארות במערב. “עניין זה אינו אלא ברווז מת”, אמרתי לו. למעשה, כבר התחלתי חושב בימים ההם על עריקה, אך רציתי ליצור את הרושם בלב כל מיודעי, שרעיון כזה כלל וכלל אינו עולה על דעתי.

גם אשתי וגם אני חשנו, כי עניבת־החנק מתהדקת סביבנו, עצבינו נטרפו לגמרי. לא אחת הייתי מסנן מבין שיני באוזני דוסיה הנדכאה: “מוטב לי לשלוח יד בנפשי מאשר לחיות באימה כזאת כל ימי! עם כל התעטשות בקרמלין, צונח לבי אל נעלי!”

אחרי שיחתי עם ד“ר בקט, החל ד”ר ביאלוגוסקי מפציר בי להישאר באוסטרליה. הוא הציע לי הצעות עסקיות שונות, ואף הסיע אותי אל משק־עופות משגשג שחיפש שותף. הוא הציגני שם כ“פטר קרפיץ”, מהגר חדש. העמדתי פנים כמתעניין בעיסקה. למעשה, ידעתי שלא אוכל לעשות צעד כלשהו בטרם אפגש עם נציגי השלטונות ואקבל מהם הבטחת מחסה.

בעייתי העיקרית היתה – משפחתה של דוסיה שנשארה במוסקבה: הורים, אחות ואח. מר יהיה גורלם, אם נחליט לערוק. היססתי לשאול את אשתי מה דעתה בשאלה גורלית זאת. אבל בהדרגה נתגבשה בלבי ההחלטה לבקש מקלט מדיני באוסטרליה, ויהי־מה. החילותי מכין עצמי למקרה שדוסיה תחליט להיפרד ממני ולחזור למוסקבה. במקרה כזה, ייגזר עליה להתנכר לי ולמעשי, להוקיעני כבוגד. התנכרות כזאת נכפּית על אדם הרוצה להמשיך ולהתקיים ברוסיה, לאחר שאחד משארי־בשרו חטא למשטר.

בפגישתי הבאה עם ביאלוגוסקי הייתי כפרי בשל. למראה תמונה של מאלנקוב בעתון, התזתי בחמת־זעם: “הבט על האיש הזה! הוא וכנופייתו חיים בפאר צארי, בעוד המוני האזרחים ברוסיה, נמקים ברעב! 3 מיליוני רוסים סרבו לחזור למולדתם אחרי המלחמה, מכיוון שחיו טוב יותר במחנות־השבויים הנאציים! אין איש בטוח שראשו יישאר על כתפיו ברוסיה. ראה מה עשו לבריה, שהתמחה ברצח המונים! מדוע נגזר עלינו לשפוך תמיד איש את דם אחיו? והשגרירות שלנו היא רוסיה בזעיר־אנפין: תככים, עלילות־שוא, קנאת־חינם! אין אנו מצליחים להשלות איש. הדיפלומטים הזרים יודעים מה מתרחש אצלנו. שמע, ווֹלוֹדיה, החלטתי להישאר כאן ולפרסם ספר שיוקיע אותם! אעשה זאת, ואפילו יהא זה המעשה האחרון בחיי!”

מיודעי מזג לי כוס משקה ולא אמר דבר. היתה זאת נקודת־המיפנה. אחריה בא מאורע מכריע שני:

ב־24 בדצמבר נתהפכה מכוניתי בריחוק־מה מקאנבּרה, ועלתה באש. נסרטתי ונחבלתי, אך לא נפצעתי קשה באותה תאונה. מיודעי האוסטרליים מיהרו לבקר אצלי או לשלוח מברקי איחולים להחלמה מהירה. לא כן עמיתי בשגרירות. יחס בלתי־אנושי זה פגע בי קשות. והכריע עוד יותר את כפות המאזניים. היה זה הרגע הפסיכולוגי הנכון לנקיטת צעד־יוזם מצד האוסטרלים. והם עשו זאת.

ד“ר בקט הזמינני לארוחה בביתו. אחרי שקינחנו את הסעודה בקפה, יצאה מרת בקט את החדר, ואני נותרתי לבדי עם בקט וביאלוגוסקי. הם החלו דנים מיד בבעיות הישארותי באוסטרליה. היה ברור להם שאם תיכשל התכנית לפני הגשמתה, עלול אני להיירות. הבהרתי לד”ר בקט שעלי לקבל מקלט מדיני ושומר־ראש של שרות הבטחון האוסטרלי. ביקשתי להיפגש באורח סודי ביותר עם אחד מאנשי השרות הזה, שיידרש להזדהות בפני. ד"ר בקט גילה לי, כי הוא מכיר את מר ריצ’ארדס, איש שרות הבטחון בסידני, וכי יוכל להפגישנו.

אחרי שיחתי זאת, לא יכולתי לעצום עין בלילות. זכרתי את גורלו של טרוצקי, שנרצח במקום מקלטו במכסיקו הרחוקה, בידי שליחו של סטאלין. זכרתי מקרים אחרים שהעידו על ידו הארוכה של העונש המוסקבאי. ידעתי איזה גורל צפוי לי אם ייוודעו פרטי שיחתי זאת לשגרירות.

בשבת, 27 בפברואר 1954, עשיתי את הצעד שאין ממנו נסיגה. בשעת 6.30 בערב ישבתי בדירתו המפוארת של ד"ר ביאלוגוסקי בסידני, ושמעתיו אומר בטלפון: “כן, הידיד נמצא כאן ורוצה לראותך. בעוד 20 דקות? בסדר!” את 20 הדקות הללו הקדשתי להתרכזות צלולת־דעת במצבי ובצעדי הבאים, וזאת כדי להימנע מנפילה בפח כלשהו. ידעתי: מהמורות אורבות לי בכל צד.

נשמעה נקישה בדלת, מר ריצ’ארדס נכנס והוצג הפני. הוא אמר: “אני ראש שרות־הבטחון בעיר זאת. בודאי תרצה לראות את תעודתי”. בחנתי בעיון את שני המסמכים שהגיש לי, ואחרי שהחזרתים לו, בחנתי במבטי אותו־עצמו. הוא היה מוצק־גו, יפה־תואר, שחרחר. קולו היה מתון ומעשי, משרה בטחון. ובכן, כך נראה איש ה“מקצוע” שמעבר למיתרס!

עמדנו זה מול זה – רב־המרגלים הסובייטי באוסטרליה ואיש שרות־הבטחון האוסטרלי בסידני, והחרשנו דקות אחדות. גופי נשטף זיעה בחשבי על ההסברים שיידרשו במוסקבה לפגישה מעין זו – אם תיוודע.

“האם עלי לקבל לאשורם את דבריו של ד”ר בקט, שברצונך להישאר באוסטרליה?" שאל ריצ’ארדס, נענעתי בראשי בחיוב ואמרתי: “הבעיה העיקרית היא אשתי. אשתדל לשכנע אותה להצטרף אלי – אך אפילו תסרב, אעשה אני את הצעד הזה. אבל לשם כן עלי לקבל הבטחה מהימנה להגנה על חיי, ולסיוע בפתיחת דף חדש בחיי בארץ זאת”.

מר ריצ’ארדס הבהיר לי שאינו מוסמך לדבר בשם ממשלתו, אך יש ביכולתו להבטיח לי מקלט מדיני. “למעשה, כבר דאגנו לכל הדרוש”, הוסיף, “האם תרצה לחתום על בקשת המקלט המדיני ברגע זה?” הוא הושיט אלי גליון־נייר, בו נכתב באנגלית וברוסית: “אני מבקש מקלט מדיני באוסטרליה, וזאת מרצוני החופשי”.

נדתי בראשי ומלמלתי: “לא, אחתום כאשר אבוא”. ידעתי כי אם יפול תצלום של פיסת־נייר זאת לידי מוסקבה, דקה אחת בלבד לפני שאעבור את המיתרס, תהיה זו שקולה כנגד פסק־דון מוות. אמרתי לריצ’ארדס, כי בכוונתי לערוק באמצע חודש מארס. “אוכל לומר לך מראש מה תעשה השגרירות שלי במקרה כזה: היא תפנה אל המשטרה שלכם בבקשה למצוא אותי, ויתרצו את בקשתם בהבעת החשש שמא נטרפה עלי דעתי, או שלחתי יד בנפשי. הם יאשימו אותי בביצוע פשע כלשהו על פי החוק הסובייטי, ויבקשו שתחזירו אותי לידיהם”.

ריצ’ארדס נענע בראשו, כאומר שהכל ידוע לו וכבר הובא בחשבון. אך הוא אמר: “עליך להבין, שממשלת אוסטרליה תרצה לוודא את טוהר מניעיך בעניין העריקה”.

“ציפיתי לדרישה כזאת”, עניתי לו. “אני מוכן לספר את כל הידוע לי על מעשי הממשלה הסובייטית באוסטרליה. ואני יודע הרבה – תוכל לסמוך על דברתי”.

נפרדנו בידידות ובהתרשמות הדדית חיובית. עוד באותו ערב קיבלתי קריאה טלפונית שהבהירה לי, כי שרות הבטחון האוסטרלי שוקד על בטחוני. הדובר האלמוני אמר לי כי פלאטקאס, איש השרות החשאי הסובייטי האחר בשגרירות, נראה בקרבת בית־המלון בו התאכסנתי. ערנות זאת של האוסטרלים עודדה אותי מאד. בשלושת השבועות הבאים לא ראיתי כל עילה לבהלה. המשכתי בעבודתי השגרתית עד ל־19 במארס, עת נפגשתי שנית עם ריצ’ארדס בדירת ביאלוגוסקי. ריצ’ארדס אמר לי, כי כבר אושרה הקצבה בסך 5000 לירות אוסטרליות למטרות שיקומי לאחר שאשתקע שם. אני, מצדי, פירטתי את תכנית הבריחה שלי, וביקשתי בכל לשון של בקשה שריצ’ארדס יעזור לי בשכנוע דוסיה לערוק עמי. מבחינה דיפלומטית, לא יכול היה להענות לבקשתי זאת, אין זה, “מישחק הוגן לפתות אישית איש־שרות זר”. על כל פנים, הבטיחני ריצ’ארדס לדון בדבר עם הממונים עליו.

למחרת ישבתי בגן ציבורי וקראתי עתון. ריצ’ארדס עבר מאחורי ונתן לי את האות המוסכם שהשטח פנוי. הלכתי לאטי בעקבותיו אל בנין־משרדים סמוך, עלינו במעלית וכך הגענו לדירתו. בדירה זאת הייתי בטוח מכל רע. ללא הקדמות, שאל אותי אם אוכל למסור פרטים על אוסטרלים שמסרו לרוסים ידיעות העלולות לפגוע בבטחון המדינה. עניתי לו שאיש אינו יודע את כל השמות, אך רבים מהם ידועים לי, וכי אספר הכל לאחר שאקבל מקלט מדיני. “גם אשתי יודעת הרבה, ובודאי תסכים לספר הכל, אם היא תישאר כאן”, אמרתי – כרמז גלוי לרצוני העז שיופעל עליה לחץ כלשהו. אך ריצ’ארדס הוסיף לפקפק באפשרות כזאת.

כאשר חזרתי לקאנבּרה, נסע אף ריצ’ארדס לשם ונרשם כאורח במלון קינגסטון, הנמצא לנוכח השגרירות הסובייטית. “הממונה עלי מתגורר אף הוא כאן”, אמר לי, אך לא הפגיש אותי עמו.

פעמים אחדות נפגשתי עם ריצ’ארדס בקאנברה – במכוניתו. הייתי אופטימי. הכנותי לבריחה עם המסמכים החשובים נשלמו, ואיש לא נראה כחושד בי. מכיוון שב־3 באפריל עמדו להגיע לסידני מספר שליחים ממוסקבה, הצעתי להיפגש עמם שם וללוותם בדרכם לקאנברה, כדי לסחוט מפיהם את הידיעות ה“טריות” ביותר לפני בריחתי.

למחרת, בליל 31 במארס, איחרתי בשעתיים למיפגשי עם ריצ’ארדס. האיחור נגרם בגלל ישיבת חברי המפלגה הקומוניסטית בשגרירות. היתה זאת ישיבה סוערת, בה הטיח השגריר בפני דוסיה: “חברה פטרוב, מוסקבה יודעת הכל על אודותיך. יודעים איזו ציפור את!” הוא דרש למחוק את שמה מרשימת חברות־המפלגה בשגרירות הראויות לשבח בעבודתן. לכאורה, עניין של מה־בכך – אך אנו ידענו את מלוא משמעותו.

בבוקר המחרת, בבואי למשרדי השגרירות, ביקשני פקיד־הצופן הראשי להיכנס לרגע אל משרדו. הוא הגיף את הדלת ואמר לי בנימה רצינית מאד: “חבר פטרוב, ברצוני להעיר לך בענין חמוּר. אמש ערכנו, השגריר ואני, בדיקה בכספות, בכספתך גילינו מסמכים שאסור שיימצאו שם”.

מסמכים! חשתי מחנק בגרוני. “איזה מסמכים, חבר?” שמעתי את עצמי שואל, וכבר בצבצו אגלי־זיעה על מצחי.

“טיוטות של מברקים וחומר סודי אחר שמקומו לו ידענו, בכספת הקונסולרית שלך”.

חשתי בהרווחה עצומה. אם כן, מדובר בכספת הקונסולרית ולא בכספת האחרת שבה הסתרתי את המסמכים הסודיים, אותם היה בדעתי למסור לידי השלטונות האוסטרליים! אף על פי כן, היה מצבי חמור למדי. מיהרתי לומר בנימה נעלבת: “אבקשך להחזיר לי מיד את המסמכים האלה. אני עובד עליהם כעת!”

“הם בידי השגריר”, השיב.

נחפזתי אל השגריר, והלה נראה כמצפה לבואי. פניו הביאו סיפוק רב. “האם מסמכים אלה הם שלך, חבר פטרוב?” שאלני בלגלוג. היו אלה תזכורת מטעם המפלגה הקומוניסטית האוסטרלית בדבר שיפור פעולותיה של ליגת הידידות אוסטרליה־רוסיה ומספר טיוטות־תשובה למכתבים. בהיותי עייף ומדוכדך, הכנסתים אמש לכספת שבמדור הקונסולרי, במקום לכספת של המסמכים הסודיים, כאמור בתקנות־הקבע.

“עלי לדווח למוסקבה על רשלנותך”, אמר השגריר בחומרה. מלים אלה חתמו באורח סופי והחלטי את החלטת העריקה שלי. דו"ח כזה ישמש נשק קטלני בידי אויבי, ועלול להשליכני לכלא ל־10 שנים, עם עבודת פרך!

אותו לילה אמרתי לריצ’ארדס, תוך כדי נסיעה אטית בפרברי קאנברה: “אבוא לסידני ב־2 באפריל, ולא אחזור לקאנברה!”

עד לאותה עת לא גיליתי לדוסיה את תכניתי. בלאו הכי, שימשה מטרה להתקפות תכופות, ופחדיה עלו על פחדי־שלי. מנוי וגמור היה עמי לא לסבך אותה בהחלטתי. כאשר יצאתי לסידני, לא ידעה שאין בדעתי לחזור, וכן לא ידעה שתיקי הכיל מסמכים סודיים ביותר.

מסמכים אלה הגיעו לידי תוך סיכון של ממש. חרף היותי איש השרות החשאי, לא יכולתי להניח ידי עליהם בלי ידיעת אנשי השגרירות. תקנות הבטחון בסגל הדיפלומטי הסובייטי הוחמרו ביותר אחרי בריחתו של גוזנקו. שעות רבות של פחד ביליתי בחדר אפל בקאנברה, בצילום הדו“חות שעמדו להישלח למוסקבה, כדי שאוכל למסרם לידי מיטיבי האוסטרליים. שלב זה של תכניתי דרש תכנון מדוקדק, שכן שיטת העבודה הרוסית דורשת השמדת מסמכים סמוך להתקבלם והשמדת טיוטות מיד לאחר שיגור ההעתק הגמור. כדי לגייס מסמכים בני־ערך בשביל האוסטרלים, התחלתי מביא אל התנור שבשגרירות צרורות של ניירות בגודל ובצבע זהים לזה של המסמכים הסודיים, ובהעלותי את אלה באש הייתי מודיע לדוסיה, מזכירת המחלקה: “הנה הולכים לעולמם מסמכי 1952”. בלי לחשוד כלל, חתמה דוסיה על אישור הדו”ח בדבר השמדת המסמכים, אשר נשלחו למוסקבה… פרט זה תוכנן כדי שעם עריקתי לא יידעו הרוסים, כי לקחתי עמי מסמכים סודיים.

את מעטפת המסמכים טמנתי בכספת המיוחדת בה שמרה דוסיה את כספה ומסמכיה. עתה ידעתי כי צדקתי בצעדי זה: השגריר לא העלה על דעתו לפתוח לביקורת את הכספת הפרטית הזאת.

עתה הוטל עלי להוציא את המסמכים מהשגרירות. לעת ערב נקבע לי מיפגש עם ריצ’ארדס, והיה עלי להיות חופשי לגמרי. בשעת בוקר מוקדמת, כאשר היו הכל עסוקים במלאכת־יומם, הוצאתי את המעטפה הצהבהבה מהכספת, טמנתיה מתחת לכתונתי, לבשתי את מקטורני ויצאתי לאטי אל הרחוב. צעדתי בכיוון לדירתי. בדרך פגשתי שתיים מנשי הפקידים בשגרירות והחלפתי עמן ברכות שגרתיות. בהגיעי לביתי, הצפנתי את המעטפה מתחת למזרן, השארתי את כלבי בבית, ליתר בטחון, וחזרתי למשרדי. הייתי רגוע. החלטתי נתגבשה, והושלט סדר ברגשותי.

לפני לכתי לישון עטפתי את מעטפת המסמכים הגנובים בגליון “פראבדה”, הכנסתים לתיק שהכינותי לנסיעה הרשמית (והבלתי־רשמית‎) לסידני, ושכבתי במיטתי. שנתי נדדה מעיני אותו לילה, ובכל זאת חשתי בבוקר רעננות בלתי־רגילה, שלא נעלמה מעיני אשתי. צריך הייתי להקפיד להיפרד ממנה כבכל יום, לבל תבחין שפרידה זאת שונה מקודמותיה. כשהופיעה המכונית שנועדה להוליכני לשדה־התעופה בקאנבּרה, נחפזתי אליה, לופת בידי את תיקי, וקראתי אל דוסיה מעבר לשכמי: “אחזור בשבת, או יום א', לכל המאוחר!”

ריצ’ארדס טס עמי באותו מטוס, אך התנכרנו איש אל רעהו. בהגיעי לסידני הודעתי טלפונית לביאלוגוסקי כי אלון אצלו בלילה, וניגשתי להסדרת בואה של המשלחת הרוסית שעמדה להגיע בדרך הים בבוקר המחרת. רק אז ביקרתי בדירתו של ריצ’ארדס וחתמתי על הבקשה הרשמית למתן מקלט מדיני. או־אז הופגשתי עם הממונה על שרותי הבטחון, קולונל ספּריי, שהפתיעני בהתנהגותו הענווה ומעשיותו התכליתית. הגשתי לו את מעטפת המסמכים אך הוא לא בדק אותה מיד. ריצ’ארדס וספּריי עשו הכל כדי שאחוש, כי מתענינים בי כאדם ולא כמרגל שערק. רק אז הצגתי את עצמי בפניהם בתפקידי האמתי, כאיש המ.ו.ד. הסובייטי באוסטרליה.

למחרת קיבלתי את פני המשלחת הרוסית, ולאחר שאיכסנתי אותם בבית־מלון והבטחתי לחזור ולטפל בהם בשעה מאוחרת יותר, הלכתי אל ריצ’ארדס והוא נתן לי את 5000 הלירות שהובטחו לי. בכסף זה עמדתי להתחיל בחיי החדשים – אך משום־מה לא חשתי בהתרוממות־הרוח לה ציפיתי. עריקתי מרוסיה לא גרמה לי לנקיפות־מצפון, שכן שקלתיה שקול היטב והחלטתי היתה רצינית ובוגרת. אך עריקתי מדוסיה הכאיבה לי מאד. “הם יירו בה!” אמרתי לריצ’ארדס ברגע של דכדוך. “אני יודע שהיתה רוצה אף היא להישאר כאן, אך לא יכולתי לדון עמה בפרטי הצעד הזה, מחשש האוזניים שלכותל – מכשירי־האזנה וכיוצא בהם”.

כעבור זמן־מה שאלתי את ריצ’ארדס בעצבנות: “מדוע אינכם חוטפים אותה? עליכם להציל אותה ממוות ודאי!”

אך ריצ’ארדס הסביר לי באורך־רוח, כי הדבר אינו אפשרי, וכי עליה לבקש מקלט מדיני בטרם יוכלו לעזור לה. החילונו דנים באפשרות יצירת מגע עמה כדי לעמוד על כוונותיה ולהציע לה אפשרות של מקלט. לבי אמר לי שהיא עצורה בתחומי השגרירות ובקרוב תוחזר למוסקבה, למשפט־בזק.

כתבתי אליה באמצעות יחידת־הקשר של משרד־החוץ האוסטרלי. הודעתי לה כי שלום לי וכי ברצוני להיפגש עמה. פקפקתי אם יימסר מכתבי לידיה ואם תאושר פגישה בינינו. חששותי נתאמתו. לא ניתן לה לפגוש איש. לבסוף נודע לי מועד שילוחה למוסקבה משדה־התעופה מאסקוט. לבקשתי הנמרצת, נעשו הכנות לקראת האפשרות שהיא תרצה לפגשני בשדה־התעופה. כאשר הגיעו מכוניות השגרירות הרוסית ודוסיה החלה צועדת בין שני גברתנים מן השגרירות אל המטוס, שכבתי על מזרן קפיצי, מכוסה בשמיכה, במשאית סמוכה, מוכן לזנק אל אשתי ברגע הנאות. הנהג והשומר אמרו לי שאין סיכוי ליצירת מגע עם אשתי: הקהל המשולהב ששמע את פרטי הפרשה, צבא על המסלול ויצר מחסום חי. דוסיה המריאה, איפוא, לדרווין.

דרווין היתה תקוותנו האחרונה. עבר עלי לילה נורא. עם שחר השיג קצין־בטחון קשר טלפוני עם דרווין – ולתדהמתי הגדולה ניתן לי לשמוע מעברו השני של הקו את קולה של דוסיה.

“דוסינקה!” קראתי, ושטחתי את תחינתי שתישאר באוסטרליה. לא היה סיפק בידה להשיב לי. שמעתיה זועקת מרה: “לא! לא!” והקו נותק בטריקה. לבי אמר לי, כי זה הסוף. הנחתי את השפופרת על כנה ביאוש קודר. אולי לא האמינה, כי אני הוא הדובר אליה? גם בני לוויתי דוממים היו ומדוכדכים.

לאחר שעה קלה טילפן קצין־הבטחון בשנית לדרווין ושאל מה קרה. קולו היה מעשי, יבש, נמרץ. לפתע לבשו פניו ארשת של ילד שהופתע על ידי מתנה נפלאה. הוא חדל להיות איש־בטחון קר־רוח, וצעק בעליצות: “היא נשארת! היא נשארת!”

לאחר מכן הוחוור לי, כי דוסיה רצתה מלכתחילה להישאר באוסטרליה, אך מלוויה מן השגרירות לא איפשרו לה להגיש בקשת מקלט מדיני. ביאושה הרב תלשה עצמה מידיהם בשדה־התעופה בדרווין, והחלה נמלטת לעבר קצין־בטחון אוסטרלי שעמד בסמוך למסלול. הרוסים החלו דולקים אחריה והיא איבדה נעל במרוצתה, אך זרועותיהם אחזו בה דקה קצרה אחת לאחר שהיא נפלה על צוארו של קצין־הבטחון האוסטרלי. עתה נמצאה בחסות ממשלת אוסטרליה!

גבולות בינלאומיים, הגבלות וסייגים שימשו מאז ומתמיד גורם־מדרבן לתחבולות בריחה. מכל בעלי־החיים, דומה כי האדם הוא שוחר־החירות הגדול ביותר. וטרם נמצאה דרך למנעו מבריחה ממקום שאינו נראה לו. שנות הששים של המאה העשרים ראו הוכחה חותכת לכך בגרמניה.

חלוקתה של גרמניה אחרי מלחמת־העולם השניה לפלג המזרחי, הנתון למשטר קומוניסטי, ולפלג מערבי, המצדד עם המערב, גרמה לזרימה מתמדת של בורחים בשני הכיוונים – אם לשם איחוד־משפחות, אם מתוך סלידה מאידיאולוגיה אחת ורצון לחיות בחסות האידאולוגיה האחרת, ואם מתוך שלל טעמים ונימוקים אחרים.

כדי למנוע בריחת תושבים מן המזרח מערבה דרך ברלין המערבית, הקים ראש־ממשלת גרמניה המזרחית, אוּלבּריכט, בחודש אוגוסט 1961, חומת לבנים וחוטי־תייל. חומה זו, באורך ארבעים קילומטרים בקירוב, נועדה לשׂים קץ ל“הקזת הדם” שגרמה לבריחת יותר משני מיליוני תושבים ממזרח גרמניה אל מערבה מאז 1953.

אחרי הקמת החומה, נעשתה הבריחה קשה לאין ארוך – אך היא לא פסקה לגמרי, שיטות הבריחה היו רבות ומגוּונות עד למאד:

להקת קרקס עברה מן המזרח מערבה בתהלוכת־פאר רעשנית וראוותנית, בנוסח תהלוכות הפרסום של קרקסים מאז ומעולם. בתופים ובחצוצרות נעה השיירה לאט אך בהתמדה, על כלובי החיות שלה, מיתקני־הבידור וכל השאר, ועברה את הגבול לעיני הזקיפים המזרח־גרמניים הנדהמים ומוכי־ההפתעה.

אב אחד שריין את מכוניתו בלוחות פלדה ופרץ דרך החומה עם אשתו ומשפחתם, כשהזקיפים ממטירים עליהם אש, ללא הועיל.

נהג־קטר מזרח־גרמני לא בלם את הרכבת שלו בתחנה האחרונה במזרח, ועבר עם כל הרכבת מערבה. הרכבת ונוסעיה הוחזרו, אך הנהג נשאר במערב.

בכפר גליניקה השוכן בלב השדות, בפאתיה הצפוניים של ברלין, בשטח הקומוניסטי, בוצעה בריחה “משוכללת” יותר. קבוצה קטנה של אנשים שהחלטתם נחושה לברוח מערבה, זממה להערים על חומת אולבריכט, שבאותו אזור נבנתה משני גדרי־תיל מפוטרלים על ידי זקיפים חמושים בתת־מקלעים. דרך הבריחה: מתחת לגדר…

צריף־עץ ריק ניצב בריחוק שבעה מטרים מן הגדר. אט־אט הובאו אל תוכו אתים ומעדרים, והוחל במלאכת החפירה דרך קיר המרתף. החול היה רך, והחפירה היתה קלה – אבל רק אדם אחד יכול היה לעבור בראש המנהרה הצרה. האחרים סייעו בידו בשיטה הבדוקה והמנוסה ששוכללה בידי שבויים בריטיים במחנות־השבויים של גרמניה במלחמת־העולם השניה: דליי החול התחוח הועברו מיד ליד אחורה, ואילו בכיווּן ההפוך הועברו סמוכות־עץ לחיזוק כותלי המנהרה. חפרו רק בשעות היום, עת קולות החפירה נבלעו על ידי רעם מנועי המכוניות שעברו בדרך הסמוכה.

מקץ שבועיים הגיעה המנהרה אל סובך שׂיחים בריחוק שלושים מטרים מן הגדר, בתוך האזור הצרפתי של ברלין המערבית. המשפחות שהשתתפו במזימה החלו מגיעות אל הצריף ביחידים ובזוגות, והתכנסו במרתף. בסך הכל היו שם עשרים ושמונה איש, לרבות שלושה ילדים וישישה משותקת־למחצה בת 71. כל אחד מן הבורחים הורשה לשאת עמו חבילה אחת; כלב־טיפוחים הושאר מאחור מחשש שמא ינבח ויסגיר את הבורחים.

כאשר היה הכל מוכן, זחל גבר אחד קדימה, לראות אם השטח פנוי. עם קבלת האות ממנו, יצאו האחרים בעקבותיו, בזה אחר זה.

שלטונות מזרח־גרמניה לא ידעו פרשיה זאת, עד שקראו על אודותיה בעתונות. גם אז ידעו רק חלק מן האמת, מכיוון ששלטונות מערב־ברלין הטעו במזיד את העתונאים באשר לתיאור שיטת הבריחה. גירסה אחת אמרה, שהבורחים חתכו את התייל… ברם, אחד העתונאים הזריזים־יותר הצליח לסחוט את האמת מפי אחד הבורחים, ובחריצותו הרבה פירסם זאת ברבים. מעשה זה גרם לחסימת¹ המנהרה ומניעת בורחים אחרים מהשתמש בה, וכן הגברת הערנות של פטרולי הגדר גם לגבי המתרחש מתחת לרגליהם.

בחודש מארס 1962, כחודש אחרי פרשת המנהרה, אירעה בריחה מקורית יותר. הפעם היתה הסיבה: אהבה. גיבור הפרשה ברנד שמיד, בלונדי כחול־עיניים בן 21.

שלוש שנים לפני כן, בגיל 18, נכח ברנד בפסטיבל ספורט שנערך בלייפּציג, בגרמניה במזרחית. באחד הימים, בשעת יציאה מן האיצטדיון, הטילה אחת המתעמלות ממזרח־גרמניה את טבעת־ההתעמלות שלה על צוארו של ברנד. הכל צחקו – ואילו ברנד נשאר רציני: הוא נתאהב במבט ראשון במתעמלת השובבה, מריה הולשר.

אחרי הפסטיבל חזר ברנד לביתו במנהיים, שם עבד בבית־חרושת; אולם לבו הוסיף לנהות מזרחה, אל מריה. הוא התכתב עמה, חסך כסף ורקם תכניות־נשואין. מריה התכוננה לעקור אל גרמניה המערבית. והנה הקימה גרמניה המרחית את החומה, וזוג הנאהבים נותק ללא־תקווה. אך לא! מסתבר שלא אפסה תקווה מלבם. באמצע מארס 1962 נסע ברנד שוב ללייפּציג, נפגש עם מריה בבית־מרזח ויחד עמה החל מחבל תחבולות־בריחה.

“אולי תיקח אותי במזוודה שלך?” אמרה מריה בצחוק מריר.

ברנד התבונן בגופה הדקיק והקל, וקיבל את הצעתה במלוא הרצינות. “אוכל לנסות”, אמר.

“עזוב שטויות, יקירי”, אמרה מריה. “אם ניתפש, יאסרו אותי לשלוש שנים, ואתה תשב עשר שנים. יאשימו אותך בהברחת אשה למטרות בלתי־מוסריות!”

אך ברנד לא נרתע. הם קנו מזוודת־קרטון חומה שממדיה מטר ורבע על שמונים סנטימטרים על ארבעים סנטימטרים. למחרת נכנסו השניים עם המזוודה הריקה אל אייזנאך, תחנת־הרכבת האחרונה לפני הגבול של מערב־גרמניה. הרכבת נעצרה בתחנה, והשניים נחפזו ועלו עליה. הם נכנסו לתא ריק. ברנד פתח את המזוודה, ומריה נתקפלה בתוכה כשברכיה כפופות וראשה על חזה. ברנד לחץ בזהירות את כתפיה לתוך המזוודה, וסגר את המיכסה בלחיצת־ברך. היא גנחה בכאב כאשר חגר ברנד את החגורות סביב המזוודה, אך נשתתקה במהרה, משהסכינה עם מצבה החדש. ברנד קדח מספר נקבים לאיוורוּר, והציב את המזוודה במסדרון, לא הרחק מן התא. הוא עצמו ישב בתא, מעמיד פני תם.

משטרת־הגבול שסרקה את הרכבת בקפידה, בדקה את תעודותיו של ברנד. שוטר אחד שאל היכן חפציו.

“שלחתי את מזוודתי לפני”, אמר ברנד.

מבטו של השוטר נשלח אל המזוודה הגדולה שבמסדרון, אך הוא לא שאל דבר ועבר לתא הסמוך. מן הסתם הניח שהיא שייכת לנוסע אחר.

בתחנת־הביקורת בווארתה פקדו רמקולים על כל הנוסעים לרדת מן הרכבת עם מזוודותיהם, לבדיקה אחרונה. ברנד קפץ אל הקרפיף וכבר עמד להוריד את המזוודה, כאשר ראה שוטר מזרחי מתבונן בו. היה זה אותו שוטר ששאל היכן חפציו, ואשר ברנד אמר לו כי שלח אותם לפניו למערב! ברגע זה ירד כושי מן הרכבת. ברנד רב־התושיה החליט להסתכן, ובהנחה שהכושי אינו מבין גרמנית, קרא אליו² : “הרשה לי לעזור לך עם המזוודה שלך!” הכושי הנבוך, שחשב כי ברנד מבקש את עזרתו בהורדת המזוודה הגדולה, הושיט ידו אליה, ויחדיו עברו השניים עם המזוודה על פני השוטר שלא חשד במאום.

ברנד השאיר את המזוודה על הקרפיף המכוסה שלג בגובה ניכּר. אחרי שעבר בשלום את בדיקת ניירותיו בפעם האחרונה, הוא חזר אל הקרפיף כדי לקחת את המזוודה. לחרדתו הרבה ראה כי המזוודה רועדת כולה וכי השלג שירד עליה, נופל ממנה – כה גדולה היתה הצמרמורת שחלפה בגופה של מריה המסכנה מחמת הקור העז (ממדי המזוודה לא איפשרו לה ללבוש בגדים חמים ועבים). בטרם יספיק מישהו אחר לראות זאת, לפת ברנד את ידית המזוודה ורצה להרים אותה בחטף ולהסתלק מן המקום. למגינת־לבו, נקרעה הידית. ביאושו הרב חיבק את המזוודה בזרועותיו, הטיל אותה בחזרה על הרכבת ועלה אחריה.

כעבור דקות מעטות, עברה הרכבת את הגבול. בהיותו בגרמניה המערבית, פתח ברנד את מכסה המזוודה. מריה היתה כחולה מקור ורועדת כעלה ברוח. “הגענו”, אמר ברנד בקול חנוק.

מריה נפלה על צוארו בבכי של אושר, ומבין שיניים נוקשות מלמלה: “תודה לאל… תודה לאל!”

חודשיים אחרי “הבריחה במזוודה”, אירעה שוב בריחה מרשימה מגרמניה המזרחית, לעיני שומרי־הגבול המזרחיים.

איש מן הזקיפים לא חשד כי משהו אינו כשורה, כאשר באחד הבקרים של ראשית יוני הרימה ספינת־הטיולים “פרידריך ווֹלף” את עוגנה והחלה שטה לאורך הנהר שפּריי, החוצץ לאורך שלושה קילומטרים בין שני פלגי ברלין. הספינה בת 500 הטונות נמנתה אל “הצי הלבן” הקומוניסטי, ובה נערכו טיולים לחברי־מפלגה נאמנים.

כמנהגה תמיד, נעה הספינה תמיד סמוך לגדה הימנית (המזרחית) של הנהר, לפי שחזקו עליה תמיד הוראותיהם של שלטונות המזרח, להתרחק מן הצד המערבי של העיר.

לפתע סטתה הספינה מנתיבה ושטה לרוחב הנהר, ישר אל השטח האסור. שומרי־הגבול פתחו מיד באש מן הגדה, ממזח שנזדקר לתוך הנהר, וכן מגשר בריחוק מאה מטרים משם, – ברי היה כי סטיה כזאת מעידה על בריחה חדשה.

השוטרים לא טעו. בעקבות בורחים שהערימו על גדר־התייל על ידי מנהרות ושאר תחבולות, נמצאו עתה בורחים שבחרו בנתיב המים הגדול. בספינת־הטיולים נמצאו ארבעה־עשר בורחים, שמונה מהם עובדי “הצי הלבן” והנותרים – נשים וידידות, וכן תינוק בן חמישה חודשים.

בלילה שקדם לבריחה נערך השלב הראשון שלה: הטבּח והדייל ערכו נשפיה בספינה, והשקו לשכרה את קברניטה ואת המכונאי שלה. אחרי כמה שעות של שמפניה, בירה, ווֹדקה וריקודים, הלכו הקברניט והמכונאי לישון, הקברניט נעור משנתו רק למשמע היריות.

הכדורים פגעו בכל חלקי הספינה, אך הבורחים התכוננו לאפשרות כזאת ושריינו בלוחות־פלדה את תא־הנווט, בו עמד מכונאי בן 19 ושמו בודו. מתחת לסיפון התכווצו במתיחות חבריו־לבריחה.

בודו נעץ את חרטום הספינה בגדה המערבית של הנהר, ובחסות אש מקלעיהם של שוטרי המערב, נמלטו הנוסעים מן הספינה.

הקברניט הזועם עלה בעצמו אל תא־הנווט, והחזיר את הספינה מזרחה.

בעוד שלטונות המזרח רוטנים על הבריחה הזאת, נתגלתה רשת־הברחה שפעלה במשך זמן רב ונוהלה בידי… סטודנטים. הצעירים הקימו את ארגון־המחתרת שלהם, שכונה בהיתול “משרד־התיירות”, כדי להערים על גבולות ושומריהם ולאפשר לבני המזרח לעבור מערבה בכל הדרכים, לרבות זחילה לאורך צינורות־ביוב.

רשת זו נולדה ב־13 באוגוסט 1962, כאשר הוקמה חומת אולבריכט. שבעה סטודנטים מאוניברסיטת ברלין המערבית הגיעו לכלל מסקנה, שאין זה הוגן כי חבריהם־ללימודים הגרים בברלין המזרחית, ינותקו מלימודיהם בגלל החומה החדשה. תוך שתיית בירה וקפה בבית־קפה של סטודנטים, נרקמה תכניתם הנועזת להחזיר את תושבי המזרח אל ספסלי־הלימודים. “משרד־התיירות” החל פועל זמן קצר אחרי־כן.

אנשי “המשרד” חיפשו בברלין המערבית קרובי־משפחה וידידים של הסטודנטים המזרחיים המנותקים. מידי הקרובים והידידים לוקטו תצלומים של אותם סטודנטים שרצו לברוח מערבה. אחרי־כן נערך חיפוש אחרי צעירים ממערב ברלין שדמו לסטודנטים המזרחיים, והללו נתבקשו גלויות להשאיל את תעודות־הזיהוי שלהם למען יוכלו בני המזרח לעבור מערבה בהציגם עצמם כתושבי ברלין המערבית. התחבולה הצליחה יפה, עד ששלטונות המזרח אסרו על תושבי המערב לעבור מזרחה. איסור זה מנע בעד תושב של מזרח ברלין, את האפשרות לטעון, כי הוא איש המערב שבא לביקור במזרח ונמצא בדרכו חזרה לביתו…

ברם, בעוד “המשרד” פועל בהצלחה, הוברחו לא רק הסטודנטים המזרחיים, אלא גם משפחותיהם וידידיהם… במשך זמן רב עברו תושבים מן המזרח מערבה על ידי הצגת תעודות “שאולות” בנקודות־הביקורת של הגבול. כאשר הוחמרו ההגבלות, נעשתה ההברחה נועזת יותר: אחד הסטודנטים לכימיה התמחה בזיוף חותמות, כשהוא עושה זאת בגפרורי־עץ מחודדים (“אין טובים מהם”, טען).

כאשר הוחמרו ההגבלות עוד יותר, ואי־אפשר היה עוד להשתמש בתעודות מזוייפות, החלו אנשי־ה“משרד” להעביר את “לקוחותיהם” מתחת לפני האדמה – דרך הביוב המתמשך מתחת לחומה. היה צורך להרים מיכסה־ביוב שמשקלו ששים קילוגרם, וללכת בעקבות מורה־דרך לאורך הביוב שגובהו כמטר וחצי. היציאה בוצעה באזור המערבי של העיר, מתחת למכונית שחנתה על גבי פתח־ביוב אחר.

באחד הימים גילו שוטרי הגבול המזרחיים את פתח־הכניסה, הטילו פנימה רימוני־עשן, ואחרי־כן מתחו מחסומי־תיל בצינורות־הביוב³, לאורך הגבול. פעולה זו חיסלה סופית את פעולות “משרד התיירות”. הסטודנטים חזרו אל לימודיהם בהרגשת סיפוק.

לגיון הזרים! במשך דורות רבים היה שמה של יחידה צבאית צרפתית זאת, המורכבת מבני עמים רבים ושונים, אפוף הילה של הרפתקה, אבירות, סכנה וגבורה. אנשים רבים, שרצו לברוח מחייהם האזרחיים בשל אהבה נכזבת, פשע נורא או סתם שעמום, היו מתנדבים לשירות בלגיון־הזרים, שנלחם בעיקר בצפון־אפריקה, ואחרי־כן במזרח־הרחוק. הבריחה אל לגיון־הזרים היתה, איפוא, דבר שבשיגרה; אך כפעם בפעם נמצאו לגיונרים שביקשו לברוח מן הלגיון. אחד מהם היה מייקל דוֹנוֹבן, סקוטי שטעמי התנדבותו ללגיון לוטים במסתורין, אך פרטי בריחתו הועלו במלואם בזכרונותיו.

יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, נמשך המצב הבלתי־נסבל: מחסור במזון, מחסור במים, צמא המוציא מן הדעת, עייפות מתמדת. כפעם בפעם ניתן לנו לזכור כי חיילים אנו, כאשר כנופיית־מדבר ערבית היתה משלחת אלינו מספר כדורי רובה, אולם מרבית הזמן ראינו את עצמנו כעובדי־כפיה או אסירים שנדונו לעבודת־פרך: סללנו דרכים, שיפצנו כבישים, בנינו מבצרים, הנחנו מסילות־ברזל – ותמיד עמד מעלינו רב־טוראי חגור־אקדח…

כך יצאו שבועות והיו לחודשים, והחודשים הפכו מעתיד לעבר… לבסוף אירע המשבר. ידידי הכושי־האמריקני סמיתי לקח שלל מאת ערבי שהרגנו באחת ההתקפות, טבעת זהב משובצת אבן־חן יקרה. התפעלתי מיופיה, וסימיתי הנדיב הפציר בי שאקח אותה ממנו כמתנה. איתרע מזלנו, והדבר הגיע לידיעתו של הסמל – לגיונר קפדן עד לשגעון, שהזמין מיד את סימיתי ואותי למשפט־בזק על לקיחת שלל במקום להעבירו כחוק למפקדת הלגיון. הסמל התרתח והלך תוך כדי השמעת גערות וקללות, עד שהחל חונק אותי ובועט בי חליפות. רק מקץ שבועיים החלמתי לגמרי מן הכאב שבגרוני ומן החבורות שבכל גופי.

התעללות זאת הולידה החלטה נחושה בלבי: לברוח, ויהי־מה. טוב המוות מחיים כאלה.

אף בלי אכזריותו של הסמל, היו החיים בלגיון־הזרים הצרפתי בבחינת מוות איטי, ללא כל תקווה לשיפור. אלג’יריה, מרוקו – בכל אחד ממוצבי־המדבר שבהן טעמנו טעמו של גיהנום. מנוי וגמור היה עמי עתה להחלץ מתופת זאת, בטרם אאחר את המועד.

כאשר הוחוור לי רצוני מהו, גיליתי את סודי לעמיתי הגרמני, מילר. ללא היסוס התנדב להילוות אלי בבריחתי, באמרו: “טובים השניים מן האחד במיבצע מסוכן כזה”. פניתי בהצעה זאת גם אל סימיתי, אך הכושי נעשה קודר ומסוגר בתוך עצמו, יותר ויותר מדי יום ביומו, עד שלא היה מסוגל עוד להחלץ ממרתו השחורה ועיניו העידו בו כי קרוב הוא לטירוף.

למחרת הודיע לי מילר כי הצליח לרכז כמות רבה ככל האפשר של מזון ותחמושת. לדעתו, מוטב לצאת לדרך עם שקיעת החמה. עצם המחשבה על הבריחה הקרובה, החישה את פעימות לבי. הלכתי אף אני לעשות כמעשהו של מילר, והצלחתי לגנוב שלושים כדורים, שתי קופסות שימורי־דגים, קןפסת בשר אחת וכיכר לחם. את הכדורים טמנתי בחגורה מתחת לבגדי, ואילו את המזון דחסתי לתרמיל־הגב שלי.

עתה הגיע השלב הקשה מכל: הציפיה לרדת החשיכה. מעודי לא ידעתי יום כה ארוך. לבסוף הגיעה השעה היעודה, ומילר ואני החלקנו על פני חומת המצודה והתחלנו מתרחקים תוך ניצול פרק־הזמן הקצר שבין שקיעת החמה ובין עליית הירח. ידענו כי בריחוק־מה מן החומה נוהג להלך זקיף חמוש. בתכנית־הבריחה שלנו, התנדב מילר “לטפל” בו. לא אפרט את פרטי ה“טיפול”. אסתפק בציון העובדה, שמילר חזר אלי בלי פגיונו, וידו הימנית היתה מגואלת בדם. אותו זקיף עשה את המישגה שלא־יכופר בלגיון־הזרים, בשאלוֹ “מי שם?” לפני שלחץ על ההדק.

היינו חופשיים. בני־חורין! פתחנו במרוצה, כדי להגדיל ככל האפשר את הפער בינינו ובין החומה. אותו לילה עשינו כברת־דרך בת ארבעים קילומטרים, לכל הפחות.

הפחד והתקווה האיצו את רגלינו, אך השחר הקדים לבוא. לא היו לנו מצפן ומפה, ומורה־דרכנו היחיד היה הנוף; צמד הרים במזרח, שסייע בידנו לאור היום, וכוכב־הצפון שהושיט לנו סעד בלילה.

משהאיר היום, חיפשנו מקום־מקלט. ידענו כי אחרי מיפקד־הבוקר, כאשר תתגלה בריחתנו, יישלחו פטרולים למדבר, והתנועה לאור היום תהיה מעשה־טירוף. לבסוף מצאנו חגו־סלע שלתוכו נדחקנו. כאן סעדנו את ארוחתנו הראשונה, שקונחה בלגימת מים יחידה. במהרה היו המים יקרים מפז, ולכן החלטנו לאכול במשורה עד לקץ המסע.

מיד אחרי הארוחה, הטלנו מטבע כדי להחליט מי ישן ומי יהיה זקיף. מילר זכה, ומיד השתרע במקלטנו המוגבל, ואני ישבתי בפתח והרובה בחיקי. היה לנו רק רובה אחד, ובמשך הלילה נשאנו אותו בתורנות – נוהג שהיה נקוט בידנו גם בהמשך המסע. בתחילה חשבנו לשאת שני רובים, אך שכר הבטחון שבשני רובים היה יוצא בהפסד כוחנו, ואנו העדפנו לשאת במקום רובה נוסף – מזון השקול כנגד משקלו.

ממקום־שבתי בפתח חגו־הסלע יכולתי לראות בכיווּן אחד בלבד, אך חודשים של תפקידי זקיף לימדוני “לראות” גם באוזני, וידעתי כי אוכל להבחין באדם בטרם יקרב קירבה מסוכנת אל מחבואנו.

בטרם מלאה שעה למשמרתי, חשתי לפתע דקירות בכל גופי. חששתי מפני התקפת אלרגיה כלשהי – עד שהבחנתי במקור הרעה: נמלים קטנות, אדומות, עוקצניות להחריד. מסתבר שפלשנו אל משכנן, והן הסתערו עלינו בנקמנות למופת. למרבה השתאותי, המשיך מילר לישון שנת־ישרים, הגם שגם אותו עקצו הנמלים בכל פה…

למזלנו, הוטרדנו רק על ידי הנמלים, ולא על ידי בני־אדם. כפי הנראה נמצאנו בריחוק ניכר מכל דרך מדברית ומכל מצודה של הלגיון.

ברדת החשיכה, שמחנו להחזיר לנמלים האדומות את מעונן, ופתחנו במסע היום השני. המסע התנהל ללא תקלות באותו לילה ובזה שלאחריו ­– חמישה לילות רצופים. התקדמנו בקו ישר, על פני גבעות ובקעות, נעזרים בכוכב־הצפון הנאמן ומסתתרים בכל שעות האור.

בלילה הרביעי נקרה בדרכנו נווה־מדבר. בו סעדנו את לבנו בצברים עסיסיים ובתאני־בר, ומילאנו את מימיותינו במים זכים וצוננים. את כיסינו ותרמילינו דחסנו בצברים שגולגלו בחול להסרת קוציהם, ובתאני־בר. כאשר חידשנו את דרכנו, היה מצב־רוחנו מרומם מאד.

בלילה החמישי, אחרי שנמצאנו בריחוק רב מן ההרים־התאומים וצלחנו את מסילת־הברזל של הלגיון, החלטנו כי הרחקנו די והותר מזרחה, ופנינו הישר צפונה. בצפון נמצא חוף הים־התיכון. בצפון חיכה לנו הבית!

הצלחנו לקיים מהירות תנועה מפליאה, בהתחשב בעובדה שצעדנו ללא שביל או דרך… בלילה הששי חישבנו ומצאנו שעשינו את מחצית הדרך. ואז ניחתה עלינו מהלומה אכזרית: מילר נתעוור! עיניו נשארו פקוחות, אך לא עלה בידו להבחין בדבר כלשהו בריחוק העולה על חצי מטר לפניו. הוא נעשה חסר־ישע כתינוק. שיערתי שזהו עיוורון־חמה. אין מלים בפי לתאר את השתתפותי ביסוריו, או את אומץ־הלב שגילה מילר באסונו. כל העת האיץ בי להמשיך במסע, בלי להתחשב במצבו: “בבוקר ייטב לי, מייק”, אמר, וכשידו בידי המשכנו לצעוד.

אותו לילה לא יימחה מלבי כל עוד נשמה באפי. מעדנו על פני אבנים, פעמים רבות נפלנו על ברכינו, אך מדי פעם קמנו ומילר דחק בי: “המשך לצעוד, מייק. אל תדאג לי”.

מרה־שחורה ירדה עלי: מה יהא סופה של הרפתקה זאת? מזוננו תם, מימיותינו כמעט ונתרוקנו… האם אנו צועדים אל זרועות המוות? דכאוני היה רב כל כך, שהייתי רואה במלאך־המוות מלאך גואל באותה שעה. אפסה תקווה מלבי, ורגלי המשיכו לנוע כמו מאליהן.

השחר זחל ועלה באופק, ואני הובלתי את מילר אל גבעות שנקרו בדרכנו. קיוויתי למצוא בהן מסתור. אחרי שבחרתי במקום נאות, הושבתי את מילר בצל ופקדתי עליו לשכב ולנוח. כאשר שאלתי אותו אם הוא מיטיב לראות אחרי שנחו עיניו במשך הלילה, נד בראשו בשלילה, ובפעם הראשונה מאז הכרתיו, ראיתי דמעות זולגות במורד לחייו.

חבשתי את עיניו בשרווּל שקרעתי מכותנתי. דומה כי רווח לו מעט, והוא נרדם דקות מעטות אחרי שהונחה התחבושת על עיניו.

הרגשתי בדידות מוזרה התגנבה אל לבי בשבתי לידו. נדמה לי שהייתי האדם היחיד בעולם. הכל היה כה דומם, שצמרמורת חלפה בגווי. קר היה לי. האם זהו המוות? תמהתי. מהו המוות? כמה זמן ינקוף בטרם נמות, מילר ואני?.. האם יתחולל נס שיצילנו? שכן, רק נס יוכל לגאול אותנו מן הישימון הזה.

התחבושת והשינה במשך כל היום, העלו ארוכה חלקית למילר, ולעת ערב אמר לי כי ראייתו נשתפרה בשיעור ניכר. בהתחדש כוחו, נתחדש גם מצב־רוחו הטוב. “נזוז, מייק”, אמר לי בקול נמרץ, אחז ברובה ויצא לפני לדרך. הודיתי לאל על החלמת ידידי, וחייכתי כאשר היה עלי להחיש פעמי כדי להדביקו. תקוותי קמה לתחיה, ושוב ציירתי בדמיוני את הבית ומחיתי מלבי את ההרהורים הקודרים של יום אתמול. אולם דומה שהקדמתי לשמוח. הגורל המתעתע טרם הרפה מאתנו.

בשני הלילות הקודמים חצינו הרבה שבילים ודרכים שפנו לכל עבר, וכל העת התפללתי בלבי שנמצא את הדרך הנכונה אל אזור מיושב – ושלא ניקלע ישר לתוך מחנה של הלגיון.

אך יצאנו מבין הגבעות, וכבר הגענו אל דרך רחבה. החלטנו ללכת לאורכה, ועד מהרה שמחנו על החלטה זו. בטרם עשינו שלושה קילומטרים, הגענו אל משק ערבי, שם הצטיידנו בכמות גדולה של ענבים. עשרות כלבים חרצו לשון נגדנו, אך שום פלח ערבי לא יעיז לשרבב ראשו החוצה אחרי רדת החשיכה, ואיש לא כיהה בנו. המשכנו ללכת – ולהצטייד במזון טרי במשקים שבהמשך הדרך.

עם שחר נמצאנו במרחבי שדות נטולי־מחסה, לכן סטינו מן הדרך ושׂמנו פעמינו אל גבעה מכוסה שיחי צבר, שם היה בדעתנו להסתתר עד הערב.

ברגע זה עצמו הופיע פרש ערבי מאחורי תלולית קטנה. היה זה האדם הראשון שראינו מאז בריחתנו. שמעתיו בטרם ראיתיו. ליתר דיוק, שמעתי את בריח רובהו שנדרך. אחרי כן קרא אלינו הערבי בקול רם.

אותה שעה נמצא הרובה בידי מילר, ואני קראתי מוכנית: “תן לו, חבר!”

השתטחתי ארצה שעה שהערבי הצמיד את קת רובהו אל כתפו, וכדור חלף בריחוק־מה ממני. מילר השיב אש – ולחרדתי הרבה ראיתי את הקלע שלו מעלה עפר במרחק רב מאוד מן הערבי, רק אז נזכרתי בעיוורונו־החלקי של מילר, ומחנק הושם בגרוני.

הערבי ירה שנית, ומילר פלט אנקה והתגלגל כגזע עץ גדוע עד שנעצר ללא ניע כמטחווי־זרוע ממני. חטפתי את הרובה מידו והסתערתי אל עבר הערבי בהחלטה נחושה לרצחו נפש. לא עלה על דעתי לירות בו. חמת־הרצח שיקדה בי דירבנה אותי למחוץ את ראשו בקת הרובה. למזלי, מעדו רגלי באבן ואני נפלתי. דעתי נעשתה צלולה יותר, ויריתי בערבי.

הוא נפל מעל סוסו, ואני קמתי ממקומי והמשכתי לרוץ לעברו כשאני מריק את המחסנית שלי בגופו. כאשר הגעתי אליו, השתוללתי כפרא־אדם וחבטתי בו בקת רובי עד שלא ניתן לזהות את פניו. חי נפשי, אפילו עוצב ראשו מפלדה, הייתי ממעך אותו באותה התפרעות.

לבסוף התעשתתי וחזרתי אל מילר. כרעתי על ברכי לידו, מתייפח וקורא: “מילר… מילר… אתה חי?”

הוא היה חי עדיין – אך מוטב היה אילו מת, שכן כדורו של הערבי פילח את גרונו. “אני אבוד, מייק”, לחש צרודות. “יש עוד מים?”

ידי רעדה עת הגשתי את המימיה אל שפתיו. אחרי־כן מיהרתי לחבוש את פצעו הנורא. החזקתיו בזרועותי כדי להקל עליו – ואז שמעתי את צהלת סוסו של הערבי וזו החזירה אותי אל המציאות. הסוס עמד בריחוק שלושים מטרים מאתנו, מסתכל עלינו. נזכרתי בדרך ובסכנה הצפויה לנו.

הרפיתי ממילר ורצתי אל הערבי המת. גררתי אותו אל שיחי הצבר וטמנתי אותו בחול. את הרובה שלו קברתי עמו. אחרי־כן גרשתי את סוסו. אך בטרם קברתי את הערבי, חלף רעיון במוחי: הפשטתי את בגדיו, טמנתי בקברו את בגדי הלגיונר שלי, והתחפשתי כערבי. לא זו בלבד שהבגדים הערביים הרחבים היו בלתי־נוחים לי, הנה עוררה בי בחילה זהותו של לובשם – האדם שירה בגרונו של ידידי הטוב, מילר. אך בלבוש ערבי ייקל עלי להמשיך בבריחה, ולכן הבלגתי על הבחילה.

כאשר חזרתי אל מילר, כבר מלמל מתוך קדחת. העמסתיו על שכמי והבאתי אותו אל צללי הצבר. הוא התחנן למים, ואני נתתי לו את יתרת המים שבמימיותינו. כל היום כולו ישבתי לידו והנחתי את ידי על מצחו הלוהט. בערב העמסתי אותו שוב על שכמי, ובכוחות ששאבתי – איני יודע מהיכן – יצאתי לחפש מים. כל צעד סחט מריאותי גניחת־כאב. חזי היה ככבשן. לבסוף לא יכולתי לעשות אף לא צעד אחד נוסף.

מילר, שהכרתו חזרה אליו לרגע, ביקשני לנוח. הורדתי אותו בזהירות אל החול וחיבקתי אותו אל חזי. ידעתי, שהוא גוסס בזרועותי, ולא היה לאל ידי להושיעו. כאשר נרדם, קמתי חרש ויצאתי לחפש מים או ענבים. למזלי, מצאתי כרם בריחוק קילומטר אחד ממקום חנייתנו – אבל כאשר חזרתי עם הפרי העסיסי, מצאתי את מילר לאחר יאוש. הוא החזיר נשמתו לבוראה שעה אחת אחרי כן.

דמעות סימאו את עיני. נרדמתי תוך התייפחות – כתינוק ממש.

השמש הזורחת העירה אותי משנתי. קפצתי את לסתותי וכריתי קבר לידידי. ידעתי שעלי להסתלק משם במהירות האפשרית, שאם לא כן אצא מדעתי. הצבתי סלע על הקבר הרענן, ויצאתי להשלים את מנוסתי – לבדי…

במשק הסמוך מילאתי את בטני בענבים והמשכתי לצעוד כל אותו לילה. שוב הייתי מהלך בדרך־עפר. מדי פעם בפעם שמעתי קולות של אנשים שלנו לצד הדרך. כדי לא לעורר חשד, הסתרתי תחת גלימתי את הרובה הצבאי שלי.

כאשר האיר היום, המשכתי להתקדם ללא־אבחנה. קבוצת ערבים עברה על פני, ואנשיה ברכוני וכבר עמדו להתעכב לשיחה, אך אני המשכתי ללכת. אילו ניסו לעצור אותי, הייתי יורה בהם ללא היסוס.

בקצה דרך־העפר הגעתי לכביש סלול. למחרת אחרי־הצהריים מצאתי את עצמי בעיירה מסקארה. המולת רחובותיה עקרה אותי מן האדישות המטמטמת, שניסכה בי במסע המדברי הארוך.

עמדתי בקרן־רחוב, אוזר עוז בנפשי להיכנס לאחת החנויות ולקנות בכסף שמצאתי בכיסו של הערבי, לבוש אזרחי אירופי. לפתע ראיתי למולי כיתת לגיונרים. הפחד הצמידני אל מקומי. לא יכולתי לזוז – והם עברו על פני, בלי לתת דעתם אלי. הצלה זו העלתה חיוך על פני, ואני נכנסתי לחנותו של תושב צרפתי וקניתי צרור פירות מעוררי־תאבון שעליהם הצבעתי בלי לומר דבר.

עם שקית הפירות יצאתי את העיירה והתקדמתי בכיווּן לאוֹראן, עיר־הנמל שהיתה בריחוק כמאה וחמישים קילומטרים משם.

בטרם עשיתי קילומטר אחד, בלמה מכונית לצדי, ונהגה רמז לי לעלות כ“טרמפיסט”. מסתבר שהיה מנומנם ופחד פן יירדם על ההגה, אם יישאר יחיד בתאו. לא קל היה לי להיכנס אל המכונית – ואחרי מאה קילומטרים לרדת ממנה – כשרובה טמון בגלימתי; אך העמדתי פני פיסח, ועליתי ברגל נוקשה אל המכונית.

לאחר שפנה מטיבי לדרך צדדית, המשכתי ללכת ברגל. למחרת אחרי־הצהריים ראיתי את אוֹראן לפני.

לא אוכל לתאר במלים את הרגשות שהציפוני בעמדי בראש גבעה ובראותי את הים־התיכון הכחול לפני. הייתי כמהוּפּנט. רק מקץ שעה ארוכה עלה בידי להתעשת ולהמשיך בדרכי – בשלב האחרון של המסע הנורא.

אחרי שעשיתי תריסר צעדים בלבד – בלמה הזהירות את רגלי. היה עלי להיפטר מרובי. אוראן היתה בסיס של לגיון־הזרים. אל אוראן הגעתי באניה ממארסיי, אחרי התנדבותי ללגיון. רובה צבאי צרפתי יעורר תשומת־לב מידית בהיותו בידי ערבי באוראן. לכן טמנתי את הרובה בחול – וגל חדש של בדידות שטף אותי. הרובה היה ידידי היחיד מאז אבד לי מילר. עכשיו נקבר גם הוא.

ירדו דמדומים כאשר הגעתי לפאתי העיר, והמזל הטוב הראה לי זוג מכנסיים אירופיים שתלו לייבוש על שיח בחצר אחורית של בית קטן. עברתי על פני גדר הגן, כשלבי מתחבט בצלעותי, ואימצתי לעצמי את המכנסיים האלה, ללא גינונים של טקס. כאשר נכנסתי אל העיר אוראן, היו לגופי מכנסיים אלה, חולצת הלגיון, גרביים ונעליים צבאיות ותו לא. את החולצה הפכתי כלפי חוץ, כדי להסתיר את סימני־ההיכר הצבאיים שלה, וכך נראיתי כערבי עירוני, פועל־שחור הלובש בלואים. ראיתי ערבים כאלה למכביר באוראן, סידי בּל־עבּס ומקומות אחרים באלג’יריה.

לבי התרונן כאשר ראיתי בריחוק מאה צעדים ממני את האניה הראשונה. אולם מיד נחלתי מפח־נפש: שמה היה צרפתי. הוא הדין לגבי האניה השניה, והשלישית, והרביעית. כל האניות בנמל היו צרפתיות!

התיישבתי על חומה נמוכה, מדוכא לגמרי. לעשות דרך כה ארוכה, לסבול כה הרבה – ולבסוף להיכשל! איום ונורא… חשתי כי קרוב קצי. שיני נקשו בקור וכל גופי רעד כבקדחת. התברכתי בלבי רק על כך, שטרם הבחין בי איש.

לפתע קפצתי ממקומי כנשוך־נחש, למשמע צפירת משרוקית. אל אלהים, כיצד הפכה משמעת הלגיון לחלק מיישותי! אם כי הייתי מרוחק מאות קילומטרים מן הסמל שלי, עדיין קפצתי ל“דום!” למשמע קול משרוקית. שלחתי מבטי בכיוון לצפירה וראיתי תריסר ז’נדרמים עורכים ביקורת־תעודות לאורך הנמל.

כחיה נרדפת נמלטתי מהם, טיפּסתי על פני חומה סמוכה וצנחתי מאחוריה בלי לחשוב כלל אם אנחת על קרקע או במים. קרסולי השמאלי כמעט נקע בנחיתה, אך גררתי את עצמי אל סככה קרובה, ושכבתי ללא ניע מאחורי גליל־כבל גדול.

רעב, צמא, עייפות, כאב, חוסר־תקווה וחוסר־ישע – כל אלה חברו עלי כדי להכריעני. שעה ארוכה שכבתי במקום מחבואי בטרם העזתי לצאת, וכאשר יצאתי, לא ידעתי מה אעשה.

לפתע צץ השם “ארזב” במוחי. מדוע? היכן שמעתיו לפני כן? היכן נמצא מקום זה? אה, כן, ראיתי במפה – אבל היכן? לבסוף נזכרתי: היתה זו עיירת נמל בריחוק קילומטרים מעטים מזרחית לאוראן. אך מה בכך? מה אעשה בארזב? מדוע עלה שם זה על דעתי?

שוב חלף בי רעד עז. חששתי פן אמות בצינה אם אשאר בחוץ כל הלילה. כדי להתחמם, החלטתי ללכת אל ארזב, ויהי־מה. אחרי שעשיתי דרך כה ארוכה – מה הקושי במספר קילומטרים נוספים?

נדרשו ממני שלושים־ושש שעות לעשות אותם “קילומטרים מעטים” נוספים. נוכחתי כי ארזב נמצאה בריחוק ארבעים־ושמונה קילומטרים מאוראן. רק עם שחר היום השני הגעתי אליה. גנבתי פירות בגנים לצד הדרך ושתיתי לרווייה בשוקת של סוסים, וכך גאלתי עצמי מיסורי רעב וצמא.

איש לא היה ער בארזב בהגיעי אליה, ואני החילותי סורק בעיני את האניות בנמל. גם כאן היו כולן צרפתיות – עד שלפתע הבחינה עיני בשם אנגלי: “מיינדי היל”! אניה אנגלית – או אמריקנית, מה זה משנה?

בלי היסוס זינקתי המימה ושחיתי לעבר “מיינדי היל”. באפיסת־כוחות גמורה הגעתי אל שרשרת העוגן, ואיני יודע מהיכן שאבתי את הכוח להניף עצמי אט־אט אל הסיפון. הצצתי מעל לדופן הספינה, ומכיוון שלא ראיתי איש, זחלתי על גחוני על הסיפון בכיווּן לתיבת־חבלים גדולה, ליד המעקה. נכנסתי לתיבת החבלים, התכסיתי באריג קנבס ונשמתי לרווחה. יצאתי מכלל סכנה! קשה היה לי לעכל מחשבה זאת: אני נמצא במקום־מבטחים!

רגע, רגע! האמנם מקום־מבטחים הוא זה? הלא השארתי עקבות לחים על הסיפון. מה יקרה, אם מישהו יבחין בהם? שוב נתקפתי פחד איום – אולם כה עייף הייתי, שנפלה עלי תרדמה כבדה בטרם החלטתי מה עלי לעשות.

התעוררתי בהרגשה ש“מיטתי” מתנועעת מתחתי. נדרשו שניות ספורות בטרם ידעתי היכן אני, ואז הבינותי: האניה הפליגה! עכשיו יכול אני לצאת ממחבואי!

עשיתי זאת, והקברניט שמע את סיפורי, נד בראשו כמשתתף ברגשותי ונתן הוראה להאכיל אותי ולהקצות לי דרגש במגורי המלחים. הוסכם בינינו, שאעבוד ואשלם בעבודה את דמי־הנסיעה – אולם למחרת נפלתי למשכב והכרתי אבדה לי, כנראה מחמת תלאות הבריחה.

הקברניט, מר ביגלאנדס, התייחס אלי להפליא, וראיתי כי מחנק הושם בגרונו בשמעו מפי את אשר אירע למילר, חברי־לבריחה. כאשר הגיעה האניה לאיי קאמרון, הוריד אותי מר ביגלאנדס בסירה, לאישפוז בבית־חולים מקומי. במשך עשרה שבועות ריחפתי בין החיים ובין המוות. רק לאחר שנמלטתי ממלאך־המוות שעמד למראשות מיטתי – ידעתי כי בריחתי עלתה יפה וכי פתוחה לפני הדרך בחזרה הביתה.

לגבי מרבית מאתיים וששים ותשעה יושביו, נושא בית־הכלא באי אלקטרז, אופי של יאוש קודר ועמוק ללא־סייג. בכלא זה, המתנשא כארמון אגדי ומבוצר באי סלעי ששטחו כחמישים דונמים בלבד, מוארך ודומה ללוויתן שחור, והנמצא במפרץ סאן־פראנציסקו, כלואים האסירים הקשוחים וחסרי־התקנה שנפלטו מכל בתי־הסוהר האחרים במדינה.

“אצלנו יושבים אותם פושעים מוּעדים שקשה ביותר להביאם בעול משמעת, ואין כמעט תקווה לרסנם. חלומם היחיד הוא – לברוח, ואפילו ביודעם שטרם עלה הדבר בידי איש באלקטרז”, אומר מנהל בית־הכלא הזה.

על־מנת לדכא את חלום הבריחה, הופעלו באלקטרז שיטות־השמירה המעולות ביותר בעולם, שהקנו לאי זה את הכינוי “בית־הכלא האטוּם ביותר, שאין מנוס ממנו”. אסירי אלקטרז נתונים להשגחה כמעט מתמדת מצד מאה וחמישים וחמישה סוהרים חמושים וערניים. מאה וחמישים וחמישה סוהרים על פחות משלוש מאות אסירים – זהו היחס המספרי הגבוה ביותר ברשת בתי־הכלא של ארצות־הברית.

רק אנשים מעטים מאד מורשים לבקר באי – אם אצל הסוהרים ואם אצל האסירים – והמבקרים אצל יושבי האי עוברים סריקה קפדנית ביותר. זכויות האסירים מועטות ביותר, מיפקדים נערכים להם תכופות ביותר, תאיהם נסרקים מדי פעם, ואף לא אחד מן האסירים מתמנה לתפקידי משגיח, תורן או אחראי, כמקובל בבתי־סוהר אחרים.

יתר על כן, האי אלקטרז מרוחק למדי מחוף ארצות־הברית. רצועת־מים קרים כקרח ומהירי־זרם, ברוחב שני קילומטרים, חוצצת את אי־הכלא ובין הנקודה הסמוכה ביותר ביבשת – “מזח הדייגים” של סאן־פראנציסקו.

תכונות אלה הן שהועידו את האי הטרשי והקודר לתפקידי בית־כלא מקדמת־דנא. אלקטרז, המכונה “הסלע”, בוּצר עוד בידי הספרדים, בהיותם שליטי החוף הזה ביבשת החדשה. גם את שמו – “לוֹס אלקאטראָסס” (השׂקנאים) – נתנו לו הספרדים, על שם שוכניו היחידים שהיו חופשיים לבוא ולצאת ממנו עד למאה השמונה־עשרה.

אחרי שנת 1859 היה אלקטרז לבית־כלא צבאי של ארצות־הברית, ואילו בשנת 1933 הפך לכלא אזרחי לפושעים המסוכנים ביותר במדינה זו. יצא לו מוניטין במיוחד כאשר “ישבו” בו אנשי־צמרת של העולם־התחתון האמריקני, כגון אל קאפּוֹנה וקלי “המקלען”.

מלכתחילה הוטלה על יושבי אלקטרז משמעת חמוּרה ביותר, וכל נסיון־בריחה ממנו סוכל מבעוד מועד – עד לנסיון של יוני 1962.

בסך הכל בוצעו אחד־עשר נסיונות־בריחה מן “הסלע”. בנסיונות אלה השתתפו שלושים־ושניים איש. ששה מהם נהרגו בעת ביצוע בריחתם, שלושה בורחים טבעו שעה ששׂחו לעבר החוף הקורץ מרחוק (זה היה בשנת 1937); הנותרים נתפסו, הוחזרו לכלא ונענשו עונשים קשים.

אחד האמצעים המיוחדים למניעת בריחות מן “הסלע” היה – החזקת האסירים בתוך תאיהם הקטנים (שניים וחצי מטרים רוחבם, שניים וחצי מטרים אורכם, ושני מטרים גובהם), לא פחות מארבע־עשרה שעות ביממה (מחמש וחצי בערב ועד לשבע וחצי בבוקר). מכיוון שכל סוהר ותיק הראוי לשמו יודע, כי האסיר מקדיש את מרבית השעות שהוא מבלה בתאו הסגור למזימות בריחה ולנסיונות בריחה, היתה נערכת מדי שעה בשעה בדיקת האסירים ותאיהם – לפחות על־ידי הצצה פנימה.

מגדלי־מקלעים צויידו בזרקורים מתנשאים בכל פינות הכלא, סירות־משמר סרקו את הים סביבו, ועם המצאת האלחוט צוייד האי במכשירי־קשר המאפשרים התקקשרות מידית עם החוף, כדי להעמיד על רגליה את המשטרה ולמנוע בעד אסיר בורח מלעלות בשלום על החוף.

מסתבר, שכל האמצעים הללו עדיין לא הספיקו.

בשעה 7.15 בבוקרו של יום שלישי, 19 ביוני 1962, כאשר נקראו האסירים כנהוג אל דלתות תאיהם, לעריכת מיפקד־בוקר, נראו יושבי התאים מס' 138, 150 ו־152 כממשיכים לישון בדרגשיהם.

הפרזה בשינה? בבית־הכלא הקשוח ביותר במדינה? זה חשוד!

סוהרים פרצו חיש־מהר לתוך התאים והסירו את השמיכות מעל הישנים. בן־רגע יצאו בהולים את התאים, להשמיע את אות־האזעקה שבישׂר לאסירים ולסוהרים האחרים, כי הנה בוצעה אחת הפריצות הנועזות ביותר בדברי־ימי בתי־הכלא של ארצות־הברית.

הדמויות ה“ישנות” בדרגשיהם של שלושה שוכני התאים הנ"ל לא היו אלא בובות עשויות מכרים, עם ראשים שעוצבו ביד־אמן מסבון, חימר ואבקת בטון וטיח שהורטבה ברוק. הפנים נצבעו בצבעי עור־אדם ועוטרו בקפידה בשער־אדם שנאסף מעט־מעט מעל רצפת המספרה של בית־הכלא (תחבולה דומה איפשרה את בריחתו של אלוף־הבורחים בעולם התחתון האמריקני, ווילי סאטן – אך הוא ברח מכלא “קל” יותר).

שלושת הבורחים היו שודדי־בנקים מועדים, נועזים ושנונים במיוחד, שנידונו לעשר ולחמש־עשרה שנות מאסר. בראשם עמד פראנק לי מוריס, פושע ותיק בן שלושים וחמש, שנחשב כמסוכן במיוחד משום שנחן במנת־שכל בת 133 (140 ממעותם גאון).

“ידענו כי מוחו גאוני ומסולף, אך לא תארנו לעצמנו שיוכל לבצע בריחה מן הסלע”, אמר מנהל הכלא הנדהם.

שותפיו של פראנק מוריס היו האחים ג’והן אנגלין, בן 32, וקלארנס אנגלין, בן 31, ששכנו בתאים הצמודים זה לזה – 150 ו־152.

כיצד בוצעה בריחתם של השלושה?

חקירת־בזק העלתה, כי הפער הראשון במסכת השמירה וההשגחה המעולה של “הסלע”, נתגלה על ידי הבורחים באולם־האוכל של האסירים. מסתבר, שבין כללי הזהירות של בית־כלא קשוח זה לא נכללה ספירת כלי־האוכל אחרי כל ארוחה. הזנחה זאת איפשרה לשלושת הבורחים להסתיר בבגדיהם אחרי האוכל מספר כפיות. את הכפיות האלה חידדו על ידי שפשוף שקדני ברצפת־הבטון הקשה של תאיהם – מלאכה קשה ביותר, משום שאוזנם של הסוהרים קשובה תמיד לקולות חריקה ושפשוף בתאי האסירים. זוהי גם מלאכה הדורשת סבלנות למופת, מכיוון שהיא מתנהלת אט־אט.

לאחר שהיו בידי הקושרים איזמלים חדים (הלא הן הכפּיות־לשעבר), הם החלו מגרדים את קירות תאיהם, סביב מאווררי־הברזל העגולים, בקוטר עשרים־וחמישה סנטימטרים, הקבועים בכל תא ופונים אל מסדרון־שירות אחורי שאין משתמשים בו. עבודה זו נמשכה, לפי אומדנים של החוקרים, חודשים לא מעטים. אחרי שנעקרו המאווררים מן הקירות, הורחבו החורים לקוטר ששים סנטימטרים – רוחב שהספיק להידחק ולעבור במאמץ. במשך חודשי החפירה בכתלים, היסווּ החופרים את החורים בקירות באמצעות לוחות־קרטון וטיח שנצבעו עד שדמו תכלית דמיון לכותלי הבטון שסביבם, וכן למאוורי־הברזל העקורים.

את אבקת הטיח והבטון שגורדה מן הכתלים, היו החופרים מלקטים בזהירות יתרה מעל רצפות תאיהם בכיסיהם ומפזרים מעט־מעט בשעת טיוליהם היום־יומיים בחצר בית־הכלא.

ביום שנועד לבריחה, החלו השלושה בפעולה מיד אחרי בדיקת המיטות של השעה תשע וחצי. הם פרצו סופית את פרצות־המאווררים שבכתליהם, וזחלו אל מסדרון־השירות שאליו פנו הפרצות. הם ידעו כי במסדרון זה אין משתמשים כמעט כלל, ולכן לא היה חשש פן מישהו יפתיע אותם שם. מסדרון זה מתמשך לכל אורך אגף־התאים, מאחור.

הם טיפסו על פני צינורות הקבועים בקירו של המסדרון האחורי, לגובה עשרה מטרים, בקירוב, עד לתקרת הבניין בן שלוש הקומות. שם עקרו מאוורר שלא היה בשימוש, כופפו סורג־פלדה בעובי סנטימטר אחד, שחסם את צוהר־המאוורר בקוטר ארבעים־וחמישה סנטימטרים ומנע יצאה אל הגג עצמו. אם כי כתפיו של אחד הבורחים היו רחבות יותר מארבעים־וחמישה סנטימטרים, עלה בידי שלושתם להידחק דרך הצוהר הצר ולצאת אל הגג.

במקום זה עלול היה לראותם הזקיף במגדל־המקלע מס' 1, בקצה הצפוני של הכלא. משום־מה לא גילו הזקיפים ערנות נאותה (“אין אדם יכול להסתכל לכל כיווּן באותה עת!” התנצלו בחקירה), והבורחים רצו שפופים על פני שלושים־וחמישה מטרים, לאורך הגג, מעל לאולם־האוכל, עד להגיעם אל צינורות־המים של המטבח. הם החליקו למטה, כדי חמישה־עשר מטרים, על פני קיר שנשטף מדי כמה שניות על ידי זרקורים, ולבסוף עמדו על הקרקע.

הנה הם מחוץ לבניין.

ברם, בזאת לא תמה הבריחה. כדי לצאת את תחומי הכלא, היה עליהם לעבור חומה שגובהה כחמישה מטרים, ואשר בראשה מפותלים חוטי תייל־דוקרני. גם משימה זו עלתה בידם!

הם נמצאו, איפוא, בפינה הצפון־מזרחית של האי, על שפת הים. כיצד צלחו את הים והגיעו למקום־מבטחים? זאת לא הצליחו החוקרים לגלות…

מיד אחרי המיפקד של 7.15 בבוקר, כאשר נתגלתה הבריחה, יבבו צופרים באי ומכשירי האלחוט דיווחו על כך מיד ליבשת. מאות סוהרים חמושים, עם כלבי־גישוש, סרקו את האי, וסירות־המשמר פיטרלו את חופיו – בלי לגלות דבר. היה ברור מעל לכל ספק: האסירים הבורחים אינם נמצאים עוד באי. אך הם גם לא נתגלו ביבשת…

בריחתם של השלושה העלתה מחרוזת של קושיות טורדניות:

כיצד יכלו השלושה להסתיר בתאיהם את ראשי־הסבון והטיט, כאשר לעתים קרובות נערכות סריקות יסודיות בכל התאים?

כיצד יכלו לעקור את סורג־הצוהר בגג, בלי שיראו או ישמעו אותם הזקיפים המפטרלים לאורך מסלולים מיוחדים במרומי הבניין?

כיצד יכלו לרוץ לאורך הגג ולהחליק במורד הצינור של המטבח, בלי שיראו אותם זקיפי המגדלים?

מנהל בית־הכלא הבטיח לגלות את התשובות לשאלות אלה, ולתקן את המעוּות. אחד הדברים שדרשו תיקון מידי היה המצב הכללי של הבניין, שאמנם נבנה מבטון מזויין, אך שנות פעולתן של הלחות והרוחות המלוחות נתנו אותותיהן בבטון, אשר החל מתרכך ומתפורר.

מפיו של אסיר אחד, שאף הוא פרץ פירצה בכותל תאו, אך נרתע מן הבריחה ברגע האחרון, גילו החוקרים כי הבורחים תיכנו את בריחתם בסבלנות רבה עת ארוכה, וערכו חזרות רבות על־פה בטרם ניגשו לביצוע המעשי של התכנית. לדבריו, הם גנבו שרווּלים של מעילי־גשם מן המתפרה שבבית־הסוהר, והיה בדעתם לנפח את השרוולים האלה, לקשור את קצותיהם ולהשתמש בהם כבמצופים – או חגורות־הצלה – ולהעזר בהם בעת השחיה הארוכה אל היבשת. חוקרי אלקטרז ערכו מיד נסיונות בשרוולים דומים, והעלו את הסברה כי מצופים אלה לא יחזיקו מעמד משך הזמן הנדרש לשחיה כה ממושכת.

“אבל לא היה בדעת הבורחים לשחות ישר אל החוף”, טען האסיר הנחקר. “היה בדעתם לערוך תחנת־ביניים ב’אי המלאך' הבלתי־מיושב, הנמצא באמצע הדרך בין ‘הסלע’ ובין סאן־פראנציסקו!”

חיפוש שנערך באי־הקטנטן וסביבו העלה משוט גס, שנוטש על ידי מישהו. אך לא נתגלו עקבות בחוף העזוב.

בתחילה קיווּ הסוהרים כי גופותיהם של השלושה תתגלינה במהרה, כפי שנתגלו שלוש גופות הבורחים שטבעו בשנת 1937. אך הגופות לא נתגלו, ותחת זאת החלו מגיעות אל המשטרה ידיעות מפי אזרחים שטענו, כי ראו אנשים הדומים לבורחים במחוז מארין שליד סאן־פראנציסקו.

“אכן, לשם היה בדעת השלושה להגיע”, גילה האסיר שנחקר. “הם רצו לפרוץ שם לחנות־בגדים כדי להתלבש כיאות ולגנוב סכום כסף שיאפשר להם להמשיך בבריחה”.

אך ככל שחלפו הימים והבורחים לא נתגלו, נאלצו אנשי אלקטרז להודות כי אכן התחכמו להם שלושה פושעים מועדים. אחרי שנים רבות של “אטימוּת” נפגע שמו של “הסלע”, והוא לא יוכל עוד להתקרא “בית־הכלא האטוּם ביותר, שאין מנוס ממנו”…