הוֹלצמינדן היא עיירה גרמנית רדומה, חצויה על ידי הנהר ווסר הקולח בעצלתיים לעבר האמלין, עיירה אחרת הנמצאת במרחק מילין ספורים במורדו. בתי־עץ, עגלות רתומות לסוסים, ואורנים המכסים את צלעות ההרים הסמוכים – זהו נופה של הולצמינדן. מכאן משתפלת הערבה הגרמנית לעבר חוף הים הצפוני ומפנה את מקומה ליערות עבותים בדרום, במזרח ובמערב. הרים אלה קנו לעצמם מוניטין במכשפות הפועלות בהם, ברועות האווזים ובשאר הדמויות שנתפרסמו בסיפוריהם של האחים גרים.

מקום רדום הוא זה, אולם בליל קיץ אחד של שנת 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אירע בהולצמינדן מאורע שנמשך שעות ספורות בלבד והכניס את העיירה הקטנה להיסטוריה של הבריחות הנועזות והגדולות.

אילו הסתכל הזקיף בשעה אחת־עשרה בלילה, לבטח היה מבחין בפעילות מוזרה בשדות הולצמינדן, במרחק ארבעים צעד מחומות־האבן שבמרכזן ניצב בנין הדומה לקסרקט צבאי. הבנין היה בן ארבע דיוטות. הקומה העליונה היתה עליית־גג שחלונותיה בולטים מתוך הגג המשופע. מסביב לבנין התנשאה חומה לבנה. זרקורים האירו את השטח מארבע פינותיו. האור נשפך גם החוצה, אל שולי השדות.

בשדות אלה נתרחשה הפעילות המוזרה. האדמה פצתה פיה מאחורי אחד התלמים, ומבין הרגבים נראו אצבעות זהירות. גשם ירד כל העת, והזקיפים הלבושים מדי־שדה אפורים, לא ששו ביותר לצאת ממגדלי־התצפית שלהם ולהלך לאורך החומה. כפעם בפעם היו משלחים מבט החוצה, ותו לא.

לאט־לאט גדלה הפירצה שבשדה. האדם שביקש לפרוץ החוצה חפר בסכין־לחם והעפר חדר לאזניו, פיו, נחיריו, עיניו ושערותיו. הוא התמיד בעבודתו ארבעים דקות רצופות. לבסוף נדחף תרמיל חאקי מתוך הבור ובעקבותיו יצא החופר עצמו, שזחל במהירות מן החומה הלבנה והלאה. בעקבות האדם הראשון יצא אדם שני, ויחדיו זחלו אל שפת השדה.

כל אימת שפגעו בשבלים, נשמע רחש מטיל־אימים בלב הבורחים. לפתע חדל הגשם והירח הגיח מבין העבים. שני הגברים קפאו במקומם. לבסוף נתחדש הגשם ושקשוקו הבליע את רשרוש השבלים. עד שהגיעו אל קצה השדה, כבר זחלו בעקבותיהם עוד שלושה אנשים. התהלוכה המוזרה נמשכה, בהפסקות קבועות במשך שעות אחדות. בכל פעם נדחף מתוך הבור תרמיל קטן, ואחריו הופיע גבר מלוכלך בבוץ.

בסך הכל יצאו עשרים ותשעה איש מן הבור בטרם הפציע השחר. עשרים ותשעה קצינים בריטיים הצליחו להימלט ממחנה־השבויים הגרמני בהולצמינדן!

במלחמת־העולם הראשונה, כמו בכל מלחמה אחרת שקדמה לה או שבאה אחריה, היו מעייניהם של השבויים בכל אתר ואתר נתונים בראש ובראשונה בבריחה מידי שוביהם. צצו רעיונות שונים, אולם רק מעטים נתקבלו על דעת קהל השבויים, ומתוך אלה – לא כולם הצליחו. כל בריחה דרשה תיכנון מדוקדק וסבלני ונסיבות מתאימות. המכשולים היו תמיד מרובים, כיוון שהזקיפים עמדו על המשמר כנגד כל נסיון בריחה. מידה מרובה של מזל נדרשה להצלחתה של בריחה – ולא כל שכן, בריחה המונית. על מנת לא להכשיל תכנית בריחה מדוקדקת על ידי תכנית בריחה פרטיזנית, נהוג היה לגלות למנהיג השבויים כל רעיון בריחה על מנת לקבל את אישורו.

מנהיג השבויים בהולצמינדן היה לויטננט־קולונל ראתבּוֹרן. כאשר הוגי המנהרה השלימו את תכניתם בנובמבר 1917, הם פנו אליו. הוא אישר את תכניתם, ושמונה חודשים לאחר מכן ביצע עצמו תכנית בריחה נועזת משלו, על פיה עבר את גרמניה בבגדים אזרחיים, כשהוא נוסע ברכבת החוצה את הגבול!

קירבתו של הגבול, שנמצא במרחק שבעים מיל בלבד מן המחנה, גירתה את השבויים, אשר לא חדלו לרקום מזימות בריחה במשך החורף של 1917.

כל תכנית בריחה מורכבת משני שלבים: הבריחה עצמה – משימה קשה ומסוכנת, כיוון שבכל רגע ורגע פקוחות עיני הזקיפים על השבויים; והמסע על פני שטח האויב, עד מעבר לגבול. השלב השני חייב להתבצע דווקא בשעה שהאויב כולו דרוך ועורך חפושים נמרצים. לבושם היחיד של השבויים היו מדיהם הצבאיים. רובם לא ידעו גרמנית, ולעולם לא ניתן להם לצבור כמות ניכרת של צידה. אין תימה, איפוא, שהשלב השני של התכנית היה קשה לביצוע שבעתיים מאשר השלב הראשון.

קירבת הגבול ההולנדי אל הולצמינדן היתה חשובה, איפוא, מאד. השטח שבין המחנה ובין הולנד היה מכוסה גבעות מיוערות ושדות נרחבים, לסרוגין. לא קשה לברוח על פני שטח כזה. ניתן להניח, שאם קבוצת שבויים ניכרת תימלט ממחנה־השבויים שעות ספורות לפני מתן אות־האזעקה, סכוייה טובים להגיע אל החרות.

תכניתם של “חופרי הוֹלצמינדן” – תואר שהוצמד להם על ידי ההיסטוריה – היתה נועזת מאד. מרבית תכניות הבריחה בעת ההיא נועדו לבריחתו של שבוי יחיד, שחמק על פני הזקיפים בלבוש גרמני, בשמלת אשה או אף במדים של קצין האויב. תכנית הולצמינדן היתה נועזת יותר: היא כללה חפירת מנהרה אל מחוץ למחנה, מתחת לחומות החיצוניות, עד מעבר לשטח המבורא מכל צמחיה, כאמצעי בטחון מיוחד, ובריחה באישון הלילה, בנקודה שמחוץ לשטח המואר על ידי הזרקורים.

בסתיו של 1917 היו בהולצמינדן יותר משש מאות שבויים, בפיקודו של האוּפּטמן קארל ניימאייר, קצין גרמני טיפוסי: קרח, בעל שפם אפור המשתפל לשני צדי פיו, כשפמו של הקיסר הגרמני, ומזג סוער. הוא היה מר־נפש ומצא ניחומים בהפגנות כוחו. ייתכן, שאילו היה מתנהג באבירות עם שבוייו, לא היה ממיט על עצמו את קלון בריחתם, אולם הוא עמד על כך שתקנות בית־הכלא תבוצענה עד קוצו של יו"ד.

תכנית הבריחה מהולצמינדן נרקמה בלבם של אחד־עשר קציני צבא בריטיים ושני קצינים מחיל־האוויר הבריטי. ראשית, היה עליהם לחפש מקום מתאים לפתיחת המנהרה. היה צורך למצוא מקום בו יוכלו לעבוד שניים או שלשה אנשים באין מפריע, ממיפקד הבוקר ועד מיפקד הערב. והיה צורך להסתיר את סימני החפירה כתום כל יום עבודה. נוסף לכל, היה על פתח המנהרה להיות קרוב ככל האפשר אל גבול המחנה.

לאחר חקירה ובדיקה נתגלה מקום אידיאלי. ליד פתח הבנין המרכזי הוביל גרם מעלות אל אגף המגורים של עובדי־השירות של המחנה. מצדו השני של הפתח נמצא גרם מעלות דומה, שהוביל אל המרתפים. מחיצת עץ חצצה בין שני גרמי המעלות. המחיצה נבנתה מלוחות עץ בעובי של חמשה־עשר ס"מ. מאחורי מחיצה זאת נמצא שטח אדמה סמוי מעין כל ומתאים לפתחה של מנהרה.

הכניסה למקום החפירה הותקנה במחיצת העץ עצמה. שני לוחות נעקרו ממקומם, הוחזרו אל כנם בלי המסמרים, ובריח זעיר הותקן מצדה הסמוי של המחיצה, כדי שאפשר יהיה לפתוח ולסגור את הפשפש לפי הצורך.

מדי יום ביומו הסתגרו שלושה שבויים מאחורי המחיצה, במשטח צר ומחניק, וחפרו כמטורפים. ננקטו אמצעים שונים כדי להעלים את היעדרם בין מיפקד הבוקר, בשעה תשע, ובין מיפקד הלילה, שעה אחת לפני החשיכה. זהירות יתירה נדרשה לבל יופיע חייל גרמני ליד הבנין בדיוק בשעה ששני הלוחות הרפויים הוצאו ממקומם עם כניסת החופרים או הוחזרו למקומם – לפי הצורך. כמו כן היה צורך בהחלפת בגדים מהירה, לבל ייראו החופרים מלוכלכים בעפר.

אלה היו רק אחדות מן הבעיות הבולטות יותר, שהוטל על השבויים לפתור. היתה בעיית גיוס נרות. הללו נשלחו לשבויים מאנגליה ונמצאו בפיקוח הנהלת המחנה. הנרות שימשו להארת המנהרה. המנהרה עצמה היתה צרה, והחופרים יכלו רק לזחול בתוכה ולעבוד בזרועות כפופות. היה צורך להצר את המנהרה כדי לחסוך בעבודה ולצמצם את כמות העפר הנחפר. בעוד האיש הראשון חופר היה חברו מפיח אוויר במפוח פרימיטיבי. השלישי היה אחראי על הוצאת העפר מן המנהרה. עליו לדאוג שהחבל אליו קשור הדלי לא יסתבך. החפירה עצמה נעשתה בכל כלי שניתן לחופר לגייס באותו יום.

סילוק העפר הנחפר היווה בעיה חמורה, ואם גם נמצאו דרכים רבות לשם כך – כולן היו איטיות ומסוכנות. אולם גם החפירה היתה איטית. תחילה היה עליהם לחפור מתחת ליסודות הדרומיים של הבנין, ורק אחר כך יכלו להתקדם ביתר מהירות לעבר החומות. רק בחג המולד הגיעו החופרים אל החומה החיצונית.

בדיוק בשעה שהתקוות החלו גואות בלב השבויים, החליט מפקד המחנה הגרמני לשנות את סדרי השמירה והציב זקיף מחוץ לחומה, במרחק צעדים ספורים מן המקום בו חשבו הבורחים לצאת ממנהרתם. זה היה המכשול הראשון. הוחלט להאריך את המנהרה אל לב השדות.

באמצע חודש אפריל צורף למחנה שבוי חדש, שהביא לחופרים תועלת מרובה. היה זה הקצין קרוֹפוֹרד, מי שנתפרסם לאחר מכן כארכיאולוג בריטי מעולה. בקיאותו בטיב קרקע סייעה הרבה בידי החופרים. אפס, חודש לאחר מכן ניחתה מהלומה על החופרים. לונדון מיחתה בפני הגרמנים מזה זמן רב על היחס כלפי שבויי־מלחמה באחדים מן המחנות, לרבות הולצמינדן. כאשר הגרמנים מיאנו לשפר את התנאים, ננקטו אמצעי תגמול נגד קצינים גרמנים שנפלו בשבי ונכלאו באנגליה. התגובה הגרמנית לא איחרה לבוא, ושורת תקנות חדשות הופעלה בהולצמינדן. בין השאר, הוחלט על עריכת ארבעה מיפקדים ביום – בשעה 9 בבוקר, ב־11.30 לפני־הצהריים, ב־3.30 אחר־הצהריים ובשש בערב. מובן מאליו, שקצב העבודה במנהרה הואט ביותר.

החל מירוץ נגד הזמן. עם הצבת זקיף נוסף מחוץ לחומה, הוחלט להאריך את המנהרה מעבר לגני־הירק, אל לב שדות הקמה. השבלים הגבוהות יסתירו את הנמלטים מעיני הזקיפים. ברם, לפי העתונות הגרמנית שהוברחה לתוך המחנה, היה ברור שהקיץ יקדים לבוא והקציר יהא אף הוא מוקדם. היה הכרח לסיים את המנהרה לפני הקציר.

נמצאה דרך נוחה ומהירה יותר לכניסה אל מעבר למחיצת העץ, אולם חודש יוני קרב לקצו, הקציר עמד להתחיל, והיה צורך לגלות עד היכן, בדיוק, הגיעה כבר המנהרה. ביום האחרון לחודש נכנס לויטננט בּאטלר, מהוגי רעיון המנהרה, לתוך מנהרתו, קדח נקב זעיר בקצה המנהרה ונעץ בזהירות מקל שראשו עטוף בנייר לבן. מתוך המחנה הביטו השבויים לעבר השדות, ולבם נפל בקרבם. המקל העטוף בנייר לבן צץ במרחק תשעה צעדים משדה החטה!

נערך דיון במצב ונמצאה פשרה. בשולי שדה הקמה צמחה אפונה. שיחים קטנים אלה עשויים להעניק מחסה חלקי לבורחים, עד הגיעם בזחילה אל בין השבלים. יש להאריך, איפוא, את המנהרה עד לאפונה.

בשלושת השבועות הראשונים של חודש יולי חפרו החופרים בקצב מסחרר. לבסוף היה נכונים לבריחה. ברגע האחרון צץ מכשול, המבהיר את הבעיות שעמדו בפני בורחי הולצמינדן. שבויים באגף אחר של המחנה, שלא היו להם סיכויים להשתתף בבריחה דרך המנהרה, ידעו כי לאחר בריחה זאת יוחמרו התנאים במחנה, ולכן החליטו להקדים רפואה למכה ולנסות לפרוץ החוצה בכוחות עצמם. תכניתם היתה טעונה כיבוי אורות במחנה כולו, פעולת הסחה בצד אחד ונסיון בריחה בצד שני. אילו ביצעו נסיון בריחה פרוע זה, היו עלולים להכשיל את תכניתם המדוקדקת של חופרי המנהרה, אולם לאחר ויכוח סוער חזרו בהם ה’פרטיזנים' מתכניתם, וב־24 ביולי נסתיימו ההכנות לבריחה באמצעות המנהרה.

המייג’ור דארנפוֹרד, ממארגני הבריחה, המתין בחדרו עד שהדלת החיצונית של הבנין נסגרה בטריקה, ואחר־כך עבר ממיטה למיטה ומסר הוראות לבורחים הרשומים ברשימה ערוכה מראש. הללו נדרשו להכין לעצמם תרמילי צידה ולשכב במיטותיהם כשהם לבושים. נאסר עליהם להתהלך במסדרונות, אלא לאחר קריאתם, ואז הוטל עליהם להלך יחפים כשנעליהם בידיהם.

ראשונים ברשימה היו יוזמי הרעיון והחופרים בפועל. אחריהם באו עוזריהם. לאחר מכן נכנסו למנהרה שבויים שונים, לפי מידת חשיבותם למאמץ המלחמתי הבריטי. במחנה עצמו שררה דומיה. בחוץ נשמעו צעדיהם העייפים של הזקיפים. ואילו בין השבלים זחלו בזה אחר זה כל בורחי הולצמינדן.

עד שעה שלוש אחר חצות נמלטו בהצלחה 24 קצינים. הדממה נמשכה. חצי תריסר אנשים נוספים נקראו לרדת אל המנהרה. לפתע, ב־4.30 אירעה תקלה. אחד הבורחים “ננעץ” במנהרה. ניו־זילנדי גברתן נשלח לעזרה. עלה בידו למשוך לאחור את אחרון הנמצאים במנהרה. נותרו במנהרה עוד ארבעה בורחים. נתברר כי התנועה הרבה גרמה למפולת, שהצרה מאד את קוטר המנהרה.

הפציע השחר. נותרו שעה ומחצה לפני פתיחת הדלת הראשית של הבנין. אילו יכלו הנמצאים במנהרה לזחול לאחור, ופי המנהרה היה נסתם ומחיצת העץ היתה מותקנת במקומה, כי אז אפשר היה למחרת בלילה לחדש את הבריחה – ומכל מקום, דבר הבריחה היה נודע לגרמנים רק במיפקד הבוקר, בשעה תשע, דבר שהיה מרחיק בשלוש שעות את מועד מתן האזעקה. רק שניים מן הנמצאים במנהרה הצליחו לחזור. בשעה שש היה הכרח להסתגר בחדרים.

רצה הגורל, ודווקא בבוקר ה־25 ביולי החליט מפקד המחנה, האוּפּטמן ניימאייר, לערוך טיול בשטח המחנה. שני הקצינים האחרונים שנותרו במנהרה הצליחו לזחול לאחור בכוחות עצמם, החזירו את קרשי המחיצה למקומם ונוכחו שדלת בנינם פתוחה. ליד הפתח עמד האוּפּטמן ניימאייר. הגרמני לא הבין את המתרחש לעיניו, והשבויים לא התנדבו לספק לו ידיעות מיותרות.

דקות ספורות לאחר מכן התדפק איכר נרגש על שערי מחנה־השבויים. לאחר שיחה קצרה עמו, נחפז ניימאייר בראש אנשיו אל השדה הסמוך, ראה את הבור והבין הכל. אולם ממדי מפלתו נתגלו לו כאשר הגיע רץ מן המחנה ומסר כי נעדרים לפחות עשרים וששה קצינים שבויים.

מאצל חלונות מחנה השבויים ראו הבריטים את תגובת הגרמנים לשמע בשורת איוב זאת. “לסתו של ניימאייר נשמטה, פיו נפער והוא נראה לפתע זקן מאד. אולם המשבר חלף מיד. רעמי הצחוק שבקעו ממחנה השבויים העלו את חמתו להשחית. הוא אסר על השבויים לעמוד אצל החלונות וציווה על זקיפיו לירות בכל מי שיפר הוראה זאת. לאחר מכן נעל את כל דלתות הבנין”.

לשבויי הולצמינדן ניתנה מערכת פקודות חדשה. על הקצינים השבויים נגזר לשוטט במחנה בקבוצות שאינן עולות על צמדים. תנועותיהם הוגבלו מאד.

בינתיים, בין הולצמינדן ובין הגבול ההולנדי התקדמו עשרים ותשעה בורחים. עשרה הצליחו לחצות את הגבול. האחרים הוחזרו למחנה, וב־27 בספטמבר נשפטו לששה חודשי מאסר מיוחד באשמת מרד וגרימת נזק לרכוש. ברם, בעת ההיא כבר נתפוררה החזית הגרמנית ופסק־הדין לא הוצא לפועל. ששה שבועות לאחר המשפט, נחתמה שביתת־הנשק וכל יתר שבויי הולצמינדן חזרו למולדתם.