המקום: מחנה שבויים מואר היטב בעיר הקטנה והמאובקת פּרטוֹריה, משכן מפקדת הכוחות הבּוּרים שהתקוממו נגד הבריטים בדרום־אפריקה. הזמן: שעת דמדומים של ה־12 בדצמבר 1899. מחנה השבויים היה מורכב ממספר בניני בית־הספר הממשלתי, אוהלי זקיפיו, מטבח, וחומה בגובה שלושה מטרים, שהקיפה את המחנה כולו.

בבנין המרכזי צלצל הפעמון לארוחת הערב, וקבוצת שבויי־מלחמה בריטים פנו לעבר אולם האוכל. רק דמות אחת ניתקה מן החבורה ובאין רואים חמקה חרש אל פינה מוצלת, למרגלות החומה. מחצית השעה היתה הדמות קפואה באפלה, בעוד הזקיפים המזוינים עוברים על פניה, הלוך וחזור. לבסוף נעצרו שני זקיפים והחלו מגלגלים שיחה. לרגע קט היה גבם מוסב אל הדמות נמוכת־הקומה והכרסתנית, שהסתתרה במרחק כחמשה מטרים מהם, לרגלי החומה.

“קמתי ממקום מחבואי וזינקתי אל ראש החומה”, כתב הבורח לאחר מכן. “נאחזתי בשפת החומה ומיד קפצתי אל הצד השני. הייתי חופשי”.

וינסטון ספּנסר צ’רצ’יל, בן לאחת המשפחות המכובדות באנגליה ובעת ההיא כתב צבאי של עתון לונדוני, נמלט מידי הבּוּרים שבועות מעטים לאחר שנפל בשבי במארב שטמנו המורדים לבריטים. אולם בריחתו מן המחנה היתה רק השלב הראשון בדרך מנוסתו. לפניו היו עוד 300 מיל בשטח האויב, ואיש לא היה יכול לערוב לו שיצליח להגיע אל מעבר לגבול.

מלחמת הבורים היתה בעיקרה מלחמה פרטיזנית. לא היה קווי חזית מוגדרים. בתוך השטחים הבריטיים פעלו “כיסי התנגדות” של הבורים, שלחמו בשצף־קצף ונקטו שיטת פגע־וברח. כדי להבהיר את המצב הצבאי ולהשליט סדר בקווי המערך, יצאה רכבת משוריינת לתוך יערות נאטאל, בבוקר ה־14 בנובמבר 1899. הבריטים שיערו כי מתוך הרכבת הנעה במהירות, יוכלו לגלות ריכוזי בורים בלי להינזק.

הרכבת כללה קטר, קרון משוריין שנשא תותח בן שבע ליטראות, ועוד שלושה קרונות עם רובאים איריים וצוות טכנאים אזרחים. צ’רצ’יל, שרצה לכתוב לקוראיו על המערכה ממקור ראשון, הצטרף אף הוא לרכבת זאת.

תחילה התנהל הכל כשורה. הרכבת התקדמה ללא הפרעות עד צ’יבלי. שם נראה טור פרשים בורים, שנעלמו מיד בראותם את הרכבת. הבריטים חשבו שהבורים חוששים מהתקפה מוחצת, אך למעשה נסוגו האחרונים אך ורק כדי לשים מארב קטלני לרכבת הבריטית. מפקד הרכבת, ששיער כי לפניו התנגשות מזוינת, טלגרף למיפקדה וביקש הוראות. נאמר לו להניע את הרכבת לאחור ולהמתין להתפתחויות שיחולו במצב. מאחורי עיקול בדרך נראתה שורה ארוכה של בורים מחופרים במשלט החולש על המסילה. תחילה סברו הבריטים שאין זאת אלא יחידת סיור קטנה, שתפוץ לכל רוח כאשר יפגיזוה בתותח.

“לפתע”, כתב צ’רצ’יל לאחר מכן, “הופיעו שלוש עגלות על המשלט, ומהן נפלטה שרשרת של ברקים ורעמים. הרכבת הורעשה בתריסר פגזים. שריונה נפגע במטר כדורים ורסיסי פצצות. הבורים הרעישו אותנו ממרחק 200 מטר, בתותחי־שדה גדולים ומכונות־יריה כבדות. בלי לחשוב כלל, התניע נהג הרכבת את הקטר קדימה במלוא הקיטור – ונתקל בסלע ענק שהבורים הזריזים הניחו על המסילה בו ברגע שהרכבת החלה את נסיגתה”.

מה היו פני ההיסטוריה של אנגליה, אילו נהרג במארב זה העתונאי צ’רצ’יל, אשר לימים – במלחמת העולם השניה – עמד בראש מלחמת אנגליה בגרמנים, והביאם לידי נצחון?…

המארב היה מוצלח ביותר, ואחרי קרב קצר נאלצו הבריטים להיכנע. צ’רצ’יל הפך להיות שבוי־מלחמה. מצב השבויים היה טוב למדי. נהגו בהם יפה וסיפקו להם מזון לשובע. כשירד גשם, נתן אחד הזקיפים את כובעו לצ’רצ’יל גלוי־הראש. תחילה חשב צ’רצ’יל שבתור עתונאי לא יקחוהו בשבי. לאחר שעמד על טעותו, היה מנוי וגמור עמו לשחרר את עצמו.

נסיון הבריחה הראשון שלו נעשה בלילה הראשון לשביו. הוא נתפש על ידי הזקיפים הערניים. לאחר צעדה ממושכת הגיעו השבויים לפּרטוֹריה ושוכנו בבית־הספר הממשלתי שהפך למחנה צבאי בלב העיר. המרחק מן המחנה ועד למדינה הנייטרלית הקרובה ביותר היה 280 מיל. מרחק זה לא ריפה את ידיו של צ’רצ’יל בעל התושיה.

יחד עם קצין שבוי אחר רקם צ’רצ’יל תכנית בריחה. הוא הבחין בפינה אחת של חומת המחנה, שנותרה באפלה חרף ריבוי הזרקורים. מאחורי החומה נמצאה גינת־נוי של חווילה פרטית, ומעבר לגינה – רחובות פרטוריה. מועד הבריחה נקבע ל־11 בדצמבר, אולם אותו לילה היו הזקיפים ערניים ועמדו בדיוק ליד הפינה האפלה. רק למחרת הצליח צ’רצ’יל במשימתו, עבר על פני החומה והמתין לחברו בין שיחי גינת־הנוי.

עד מהרה עמד צ’רצ’יל על טעות בחישוביו. הוא סבר שהחווילה ריקה אותה שעה מדיירים, והנה נוכח שדייריה נמצאים בה. שניים מהם, בורים עשירים, טיילו בגינה ועברו סמוך מאד לצ’רצ’יל המסתתר. באותה שעה רדף כלבם אחרי חתול, וכמעט גילה את השבוי הבורח.

חלפה שעה וחברו לא הופיע. לפתע שמע את לחישתו של החבר מעבר לחומה: “הזקיפים חושדים. חזור!” צ’רצ’יל לא נחרד. הוא הזדקף ויצא בבטחון עצמי רב אל הרחוב, כשהוא עובר לאטו על פני הזקיף הניצב בשער המחנה.

צ’רצ’יל צעד באטיות מכוּונת, כדי לא לעורר סקרנות. הוא בטח בכוח ההטעיה של חליפתו האזרחית. חוצפתו השתלמה לו. כך הגיע אל שולי העיר. בכיסיו היתה חפיסת שוקולד וכסף אנגלי, אך לא היו לו מפה, מצפן או צידה לדרך, כיוון שאת אלה מסר לידי חברו למזימה. הוא לא ידע הולנדית או קאפירית, הלשונות המדוברות במדינה זאת, והיה ברי לו כי עם שחר יידעו הבורים את דבר בריחתו. סכויי הצלחתו היו קלושים.

רק שני דברים נזקפו לזכותו: האחד היה קשיחותו ויכולתו הטבעית להתמצא בכל מצב; השני היתה העובדה שמסילת־הברזל נמתחה מזרחה מפּרטוֹריה, אל הטריטוריה הפּוֹרטוּגזית. צ’רצ’יל בחר את דרכו בעזרת הכוכבים ופנה לעבר המסילה. בהגיעו אליה, צעד לאורכה והסתתר כל אימת שראה אנשים בדרך.

אחר שתי שעות הליכה ראה אור מהבהב לפניו. זאת היתה תחנת רכבת. רעיון צץ במוחו: כלום אין הרכבת נעצרת בכל תחנה? ואם היא נעצרת, יוכל הוא לעלות עליה באין־רואים, כאשר תתחיל לנוע. הוא הסתתר בחפירה לצד המסילה. חלפה שעה. לבסוף נשמע שקשוק רכבת מתקרבת. כשהיא חלפה על פניו, זינק לעברה. “נאחזתי בדבר־מה, אצבעותי רפו, נפלתי על פני, שבתי וקמתי על רגלי ולבסוף הצלחתי לעלות על הרכבת”, כתב צ’רצ’יל.

הקרון היה מלא שקים, ועליהם נרדם צ’רצ’יל וישן שנת־ישרים. כשהתעורר, שררה עדיין אפלה בחוץ. הרכבת הוסיפה לנוע מזרחה, אך צ’רצ’יל ידע כי עליו לרדת ממנה לפני עלות השחר. אחרי גילוי בריחתו ייערכו חיפושים בכל הרכבות. הקפיצה מן הרכבת המהירה היתה מסוכנת, אך צ’רצ’יל מצא את עצמו שוכב בתעלה, בריא ושלם.

הוא היה צמא מאד. למזלו, מצא באר בקרבת מקום, ואחר־כך חורשת עצים שהצלה עליו בעוד השמש לוהטת ממעל. במשך הלילה תמה תכופות אם לא עלה בטעות על רכבת שנסעה צפונה במקום מזרחה, אולם למראה השמש ידע כי נמצא בדרך הנכונה.

בלילה השני לא האיר לו מזלו, וכל רכבת לא חלפה על פניו. הוא עשה את הדרך ברגל כדי להתרחק ככל האפשר מרודפיו. דא עקא, שהאזור הלך ונעשה מיושב יותר. על כל גשר נראו זקיפים, ובין כפר אחד למשנהו נראו בקתות רבות ויחידות סיור של הבּוּרים. הירח היה מלא, וכך נעשתה אף התנועה הלילית מסוכנת לדידו. הוא היה רעב מאד, כיוון שמראשית המנוסה אכל רק חפיסת שוקולד אחת. לבסוף השתרע בתוך תעלה, ונרדם.

בחמשת הימים הבאים לא נזדמנה לו רכבת. למזלו, נתחבב על איכר טוב־לב, שהסתירו בבקתתו ונתן לו לאכול עד שהזדמנה לו רכבת אל מידלבּוּרג. תחנה זאת היתה חשובה מאד בדרך מנוסתו. הוא ידע, כי ממנה יוצאת רכבת הישר אל הטריטוריה הפּוֹרטוּגזית. ביום הששי למנוסתו הבחין בירכתי מידלבּוּרג ברכבת־משא שעל ארגזיה כתוב: לוֹרנקוֹ מארקז. השם היה פורטוגזי. הוא הסתתר באחד הקרונות, מתחת לשקים וחבילות, בתקוה שהרכבת לא תיעצר עד שתחצה את הגבול.

לפי אומדנו, עמד המסע להימשך 36 שעות, אולם חלפו 80 שעות בטרם הגיעה הרכבת אל תחנת הגבול, קוֹמאטי פורט.

בינתיים הפכה בריחתו של הכתב הצבאי הבריטי למאורע גדול בקהילה הבורית. הבורים ראו בלכידתו מחדש ענין של כבוד לאומי. מברקים המכילים את תיאורו של הבורח נשלחו לכל תחנות הרכבת. פקודת מעצר הופצה יחד עם 3000 העתקי תמונתו. ניתנה פקודה לחפש בכל רכבת. צ’רצ’יל לא ידע זאת בהסתתרו ברכבת הנוסעת אל הטריטוריה הפורטוגזית.

בעוד שוכב בין השקים ומתחתם, שמע צעדים הולכים וקרבים והבין כי נערכים חיפושים בקרונות. הוא שמע כיצד מרימים את שולי האברזין המכסה את הקרון בו הסתתר. הוא עצר את נשימתו ולא נע ולא זע. הבורים חיפשו, הפכו שקים, עמדו למראשותיו של צ’רצ’יל – והחליטו להמשיך בדרכם…

מקץ שעות ספורות הגיעה הרכבת אל מפרץ דלאגוא, וצ’רצ’יל העייף והמלוכלך מפחמים הלך לחפש את הקונסול הבריטי.

ברגע הראשון חשב הקונסול, כי עומד לפניו נושא פחמים מאחת הספינות הבריטיות שבנמל. לפתע זיהה את הצעיר לפי תצלומיו שפורסמו בכל העתונים. מיד ניתנו לצ’רצ’יל מלבושים נקיים, הוא התרחץ היטב ועלה על סיפון האניה “אינדונה” שהסיעתו לנמל דורבּן.

תוך ימים מעטים היה צ’רצ’יל שוב בחזית, ושלשלת מאמריו המרתקים לא נותקה.