מעל הגבעה הניבטת אל נחל התנינים, ירדה לאטה שיירת מכוניות צבאיות, בריטיות, מלאות חיילים מזויינים ודרוכים. בראש השיירה נסע ג’יפ ובו מפקד השיירה, בדרגת קפטן. ב“צו־התנועה” שבידי המפקד נאמר, כי פני השיירה אל לבנון.
בהגיעה אל הכביש הראשי, החישה השיירה את נסיעתה. שיירות צבא בריטי חלפו על פניה בכיוון נגדי והחיילים נפנפו בידיהם אלא לאלה, לשלום. אילו שמעו החיילים הבריטיים הנוסעים דרומה כיצד פונים “חבריהם” המצפינים אל מפקדם, היו מחליפים עמם כדורים במקום ברכות שלום; בפי פיקודיו נקרא ה“קפטן הבריטי” בשם שמשון, ואילו שמו האמתי היה דב כהן… אמנם, שנים מעטות בלבד לפני אותה נסיעה גורלית צפונה, שירת דב כהן באמת בצבא הבריטי, כאיש קומנדו נועז: בחזית אפריקה המזרחית הסתער דב ראשון על העמדות ההרריות של הצבא האיטלקי, עודד את האחרים לבוא בעקבותיו וכך נפרצה החזית האיטלקית ופולסה הדרך לנצחון האנגלים באותו איזור. אחרי המלחמה חזר ארצה והצטיין בשורות חיל־קומנדו אחר: של האצ"ל.
דב כהן ידע לא רק את הלשון האנגלית, אלא גם את הרוח האנגלית, וידיעה זאת איפשרה לו להתחפש לבריטי, לחדור למחנות צבא בריטיים ולהעביר נשק מתחת לחוטמם של הזקיפים. באחד הימים היה אצ“ל חייב להעביר נשק, ואילו הבריטים ערכו בדרכים חיפושים מדוקדקים ביותר בכל כלי־רכב. דב כהן התחפש כקפטן אנגלי, הלביש שניים מאנשיו כחיילים בריטים, ישב בג’יפ עמוס נשק ויצא לדרך רצופת מחסומים של הצבא הבריטי. ליד אחד המחסומים הצדיע הזקיף ל”קפטן" ועמד להניח לו לעבור את המחסום, אך דב בלם את המכונית, נעץ מבט מקפיא בזקיף וסינן מבין שיניו: “האם כך מצדיעים? הצדע שנית!” הזקיף הצדיע ביתר חדות, דב נהם: "זה טוב יותר – ונסע…
בצהרי ה־4 במאי 1947, בשלהי המנדט הבריטי בארץ־ישראל, יצא דב כהן בראש שיירה גדולה, לפעולת הקומנדו הגדולה ביותר בחייו, ואחת הנועזות ביותר בתולדות הקומנדו בארץ. ב“צו התנועה” שלו היה כתוב שהוא נוסע ללבנון, אך פניו ופני אנשיו היו מועדות – אל כלא עכו!
כלא עכו שימש מאז הקמתו, לפני מאות בשנים, כמבצר בלתי חדיר, שהצלבנים בנוהו, הטורקים ביצרוהו, ואילו נפוליון איבד כוחות רבים כדי לכבשו, ולא יכול לו. במבצר זה הוקם בית־סוהר גדול, בו נהגו הבריטים לכלוא “אסירים מסוכנים” – רוצחים, נידונים למוות ואנשי מחתרת עבריים, שמספר מהם הועלו על הגרדום בכלא עכו. בחודש מאי 1947 החליטה מפקדת אצ"ל לשחרר לפחות חלק מן האסירים, בפריצה נועזת אל תוך הכלא.
כשהגיעה השיירה לעכו, העיר הערבית ההומיה, החלו המכוניות להיעצר במקומות שונים ולהוריד יחידות חיילים קטנות שהתפזרו לכל עבר. הללו הופקדו לשמירת ו“פקיקת” הדרכים הרבות המובילות אל עכו. כל אחד ממשתתפי הפעולה ידע כמה מסוכנת היא: עכו היתה עיר שכולה ערבים, ומסביב לה טבעת של מחנות צבא חזקים. דב ואנשיו לא פעלו מאחורי קווי האויב, כדרך אנשי קומנדו, כי אם בתוך לבו של שטח האויב. כדי למנוע קרבנות, היה צורך בניתוק גמור של דרכי הבאת התגבורת אל העיר.
התכנית תוכנה בקפידה יתירה: יחידה אחת תפגיז במרגמות את מחנה הצבא הקרוב. פעולה זאת תרתק את אנשי המחנה, תסיח דעתם מן הפעולה בכלא עכו ותמנע מהזרים תגבורת לעיר. יחידות אחרות יצרו טבעת מגן של אצ“ל בתוך טבעת המגן של מחנות הצבא הבריטי המקיפים את עכו. טבעת מגן זאת הוקמה לפי סיורים יסודיים שערכו מפקדי אצ”ל בסביבה בתחפושת ערבית או אנגלית, ימים אחדים לפני ביצוע הפריצה.
לאחר הורדת יחידות החסימה, פנה הכוח העיקרי לעבר מבצר עכו. מאחורי החומות חיכו אסירי המחתרת בקוצר־רוח. הודעה מוקדמת הועברה אליהם מן החוץ, ובה תכנית הפעולה. כל דקה חולפת העלתה חששות בלב: שמא אירעה תקלה? אולי לא תבוצע התכנית, שנראתה מטורפת מלכתחילה?
הבריטים עשו כמיטב יכולתם למנוע פריצה לכלא עכו או מתוכו, אולם בלי ידיעתם הוכנסו לכלא בהתמדה חומרי־נפץ, שנועדו לפוצץ מבפנים את בריחי הברזל האדירים שבין אגף אסירי המחתרת העברית ובין המסדרון הארוך והאפל שבצדו השני נועדו לחכות הפורצים מבחוץ. כל סוהר ידע, כי אסיריו מחפשים דרך לפרוץ החוצה, אך על דעת הבריטים לא עלתה המחשבה של תיאום פריצה מבפנים ומבחוץ גם יחד! הם לא שיערו כלל, כי בידי האסירים נמצאים גם לפידים, שנועדו לפעולת־לווי בתוך חצר הכלא.
את הפיצוץ העיקרי היו צריכים לבצע הבאים מבחוץ. חומות המבצר העתיק נבנו על נדבכי סלע, והן לא נפרצו מיום הקמתן. אולם דב כהן ואנשיו בטחו בעצמם. הם התקרבו אל החומה הדרומית, בחיפוי יחידות אצ"ל אחרות. החיפוי היה הכרחי. בכלא עכו נמצאו יותר מ־150 שוטרים מזויינים, ומסביב לכלא רבצו, כאמור, מחנות צבא גדולים. על מגדלי־השמירה הגבוהים ניצבו זקיפים מזויינים במכונות־יריה ורובים, ואילו לתוקפים לא היה כל מחסה – והם פעלו לאור היום! לא די היה בפריצה עצמה. היה צורך להמתין לצאת האסירים ולהתרחקותם מן העיר לפני הכרזת “עוצר” בדרכים.
נקודות הפריצה נקבעו מראש ואושרו על ידי אחד ממפקדי אצ"ל, שישב בכלא עכו לאחר שנידון ל־15 שנות מאסר. בנין קטן, ששימש בית־מרחץ, הקל את הגישה אל החומה. יחידת הפורצים ביצעה את תפקידה בזריזות. מטען חומר־נפץ הוצמד אל החומה, הופעל, ולאחר שהחבלנים נסוגו – נחרדה עכו כולה מן ההתפוצצות. המתיחות בלב הפורצים עברה כל גבול: האם החומה נכנעה לחומר־הנפץ? הרי זוהי חומת כלא עכו האימתנית!
החומה נפרצה. הפירצה קטנה היתה, אך מספקת ליציאה אל החופש. מבעד לפירצה זאת יצאו אסירי המחתרת, שנידונו לשנות מאסר רבות ואף למאסר־עולם. אולם הבריחה לא עברה ללא קשיים וקרבנות. מגדלי־השמירה שטפו את שטח בית־הסוהר באש תופת. יחידות החיפוי נכנסו לפעולה כדי לאפשר לבורחים לעלות על המשאיות הצבאיות הממתינות בסימטות.
הבריטים הזעיקו תגבורת. מלשין ערבי הודיע לתחנת המשטרה בעכו, כי בעיר נראית תנועה חשודה. ממחנה צבאי קרוב יצאה יחידה צבאית דרוכה ומחיפה יצאה מכונית צבאית מלאה חיילים מזויינים. אולם תגבורת המשטרה עלתה על שדה־מוקשים של אצ"ל, והמכונית מחיפה נתרסקה. במחנה הצבאי שהורעש על ידי מרגמות רבתה המבוכה, ולא היה לאיש רצון לצאת לעזרת נתקפים אחרים.
לפני צאתו לדרך, הבטיח מפקד הפעולה כי יחזיר עמו מן המיבצע את אסירי המחתרת הכלואים בעכו. אילולא המקרה העיוור, היתה הבטחתו מתמלאת במלואה, אולם הגורל תיעתע במתכני הפעולה. דב כהן לא חזר מעכו, ועמו נפלו אחרים.
דוקא באותו יום א' בו נערכה הפעולה, התרחצו בימה של עכו אנשי צבא ומשטרה בריטים. נשקם נמצא לידם, על החוף. לשמע היריות, עלו המתרחצים מן החוף ושמו מחסום על הכביש שנמצא בתוך מעגל ההגנה של אצ"ל. תקלה שניה אירעה כאשר בסערת הקרב לא הוזעקו אנשי אחת העמדות הקדמיות על ידי תרועת חצוצרה, לעלות על המשאיות הנסוגות. הם נשארו בתוך טבעת האויב.
על המתרחש בכלא פנימה בעת הפריצה, סיפר אסיר לח“י, מתתיהו שמואלביץ', במכתב מרטיט שנשלח לאיתן, ממפקדי אצ”ל ששוחררו באותה פעולה:
"נתקלנו במחסום ובאש צולבת מיד אחרי תחנת־הרכבת. שניות ספורות לפני כן ראה נהגנו את שמשון [דב כהן] רץ לקראתנו בכביש ומנופף בידיו שלא נעלה על הכביש. עד שהנהג הבין את הרמז, כבר עקף את המחסום, איבד את שליטתו על ההגה ונתקל בגדר צברים. המנוע כבה. האש היתה עזה, אך שמענו בבהירות את קריאתו של שמשון: “אחרי!” מייק [מיכאל אשבל, נידון־למוות שנמלט מן הגרדום; הוא שחיבר את שיר המרי “עלי בריקדות”] נפצע עוד במכונית ואחרים נפצעו תוך קפיצה ממנה. שניות אחדות התרוצצו הבורחים כדי לחפש מחסה מן האש – ולא מצאו. לבסוף, כשכולנו היינו פצועים, התחלנו לרוץ בתוך התעלה שלצד הכביש. לפתע הבחנו בשמשון הרץ אל מכונית צבאית שחנתה על הכביש. בתוכה היו שני חיילים בלתי־מזויינים, ונהג־חייל. שמשון אילץ את הנהג לנסוע, ואנו התנפלנו על שני החיילים והחזקנו בהם. רק תשעה עלו על המכונית הזאת. חיים ברנר נהרג בתעלה. מנדל נפצע מאחור ולא יכול היה להמשיך לרוץ. ניצ’ו נשאר פצוע בתעלה ויצחק נשאר לידו כדי לחבוש את פצעו.
"נדמה היה לנו כי ניצלנו. נשק כבר לא היה לנו ורובנו היינו פצועים. עברנו על פני הג’יפ של שמשון, ושמשון פקד לעצור. היה לנו נהג משלנו ולא נזקקנו לעזרת הבריטי. השלכנו את החיילים מן המכונית, ומן הג’יפ לקחנו מקלע ברן ותחמושת. בינתיים התקרבו אלינו היורים. נהגנו התישב מאחורי ההגה – והמכונית סירבה לנוע. הוא החל לתקן אותה, כשלפתע הופיעה לקראתנו משאית. קפצנו ממכוניתנו ורצנו לקראת המכונית השניה. שמשון ירה באוויר ועצר את המשאית. החזקים שבינינו נשאו את הפצועים.
"הערבים שנסעו במשאית קפצו מעליה, וביניהם נתגלה חייל עם רובה. הנהג סירב לרדת מעל המכונית ושמשון ירה בו. ברוב חפזונו, פרץ נהגנו אל תא הנהג – ונהרג אף הוא בכדוריו של שמשון. נשארנו בלי נהג. שמשון רץ אל הג’יפ, תפש עמדה מאחוריו ועצר את התקדמות החיילים הבריטיים. שם גם נפל. גם כאשר ידע שהכל אבוד, עשה כמיטב יכולתו כדי לאפשר לאחרים להימלט.
"נסים קזס התנפל בידיים ריקות על החייל שכיוון מולו את רובהו, הפילו ארצה, פירק מעליו את נשקו, המם אותו במכת קת ורץ אל השדה. אך הוא היה פצוע וזב־דם. גם אנו התפזרנו בשדה. אחדים מאתנו נפצעו שנית ושלישית. לפנינו היתה קמה ובחורשה הקרובה ראינו חיילים רצים לקראתנו. הכביש שמעבר לשדה התבואה המה מחיילים ושוטרים. השדה עצמו היה קטן, אך לא נותרה לנו ברירה אלא לשכב בו עד בוא החשיכה. אולם תוך רבע שעה הקיפו הבריטים את השדה וגילו אותנו. אחדים מן הפצועים נורו בשכבם על הארץ, ונהרגו. מעטים ניצלו בנס, נגררו על הארץ והושלכו על המכונית הבריטית כאילו היו שקי תבן. במקום להביאם אל בית־החולים, הובאו הפצועים אל תחנת המשטרה והושלכו על המדרכה. מובן מאליו, שאחדים מתו – ומתו ביסורים קשים. אך הם ידעו כי במותם הביאו את החירות לחבריהם, ושברו את גאותם של הבריטים.
אותה שעה הגיעו שתי משאיות עמוסות עצורים־בורחים למבואות דליה. אחד מהם נפצע בעלותו על משאית בעכו, ועתה נמסרה גופתו לקבורה לרועה של הקיבוץ. השאר ירדו מן המשאיות וצעדו ברגל בחשכת הלילה. מחיר יקר שולם עבור שחרורם, אך פריצת המצודה העתיקה עתידה היתה להכות גלים בעולם כולו, למוטט כליל את הפרסטיז’ה הבריטית. מאחורי הצועדים – שעה שקרבו למושבת בנימינה – השתרעו דמדומי־ערב אדומים שראו את גסיסתם של אחים יקרים, ולפניהם היתה החרות – והמשך המלחמה.
שנה אחת ועשרה ימים לאחר יום־דמים זה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה, הנציב העליון הצדיע – ועקר מן החוף. חיילי הצבא הבריטי עזבו את הארץ עוד שעות מספר לפני כן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.