בשעה 00:53 – שבע דקות לפני השעה אחת אחר חצות, אור ליום ה־9 באוקטובר 1945, היה מפקד מחלקה ב“הגנה”, בעל הכינוי המחתרתי “כרמי”, שרוע על גחונו בוואדי שליד מחנה עתלית, מחנה צבאי בריטי על חוף־הים, 15 ק“מ דרומית לחיפה. בתוך מחנה זה נמצאו אותו לילה יותר ממאתיים פליטים יהודים ממחנות־הריכוז של היטלר, שניסו לעלות ארצה בחשאי ולפרוץ את המצור הבריטי נגד העליה, אולם נלכדו בידי הצי הבריטי. כדי לסכל את מזימת הבריטים לכלוא יהודים בארצם, החליטה ה”הגנה" לשחרר את עצורי עתלית בכוחות עצמה.

מאחורי כרמי, סמוך לכביש העובר בין הוואדי ובין המחנה, הסתתרו אנשי ה“הגנה” – כיתה אחת בלבד. כיתת לוחמים שניה וכיתת־עתודות נמצאו לא הרחק משם. בהשוואה לפעולות אחרות של ה“הגנה”, היה כוח זה גדול מאד, הגם שמנה פחות מארבעים איש. בדרך כלל, פעלו יחידות ה“הגנה” בימי תנועת המרי העברי בצוותות קטנים, כדי להכביד על תפישתם בידי הבריטים. באמצעות שורה של פעולות־בזק קטנות הצליחה ה“הגנה” להשיג תוצאות טובות יותר – ובמחיר של קרבנות־אדם מעטים יחסית – מאשר בהתקפת־מצח גדולה המחייבת אבידות רבות.

תכנית הפריצה למחנה עתלית הצריכה כוח גדול מן המקובל בעת ההיא. מחנה זה לא היה בודד ונידח. מסביבו נמצאו עוד שלושה מחנות בריטיים מוגנים היטב. לא הרחק משם נמצאה תחנת משטרת עתלית. כדי להצליח בשחרור עצורי עתלית, היתה הפעולה צריכה להתבצע במהירות הבזק ובשקט רב ככל האפשר. משגה קל עלול היה לעורר את כל המחנות הסמוכים. מפקדת ה“הגנה” נאלצה, איפוא, למצוא פשרה בין הצורך להפעיל כוח גדול ובין ההכרח להשתמש במספר מועט ככל האפשר של לוחמים, כדי לאפשר פעולה מהירה ושקטה.

הוחלט להפעיל שלוש כתות, שהאחת תבצע את הפריצה, השניה תשתק את זקיפי המחנה, והשלישית תרכז את הבורחים, תרחיקם מן המחנה במהירות האפשרית ותפיצם בין הישובים החקלאיים היהודיים, בלב הארץ, הרחק מהשגתם של הבריטים.

לצורך הצלחת הפעולה הוצבו ארבע יחידות אחרות של מתנדבים, במקומות שונים בסביבה. יחידות אלה תפשו את עמדותיהן סמוך לשעת חצות. האחת התמקמה בצפון, השניה בדרום והשלישית במזרח. תפקידן היה לחסום דרכן של תגבורות בריטיות, אם תוזעקנה. ליחידת־הסיוע הרביעית נועד תפקיד־מפתח בפעולה. יחידה זאת הסתננה למחנה עתלית עצמו, שלושים־ושש שעות לפני התחלת הפעולה – כיממה אחת לאחר שכרמי קיבל הודעה חשאית ממפקדת ה“הגנה” ובה פקודת המבצע, מטרתו ורשות לבחור את אנשיו כראות עיניו.

על סמך המפות והידיעות שסופקו לו, וכן מהיכרות אישית של השטח, תיכן כרמי במהירות את תכנית הפריצה. הוא שלח יחידות סיור בתלבושת של טיילים – בדרך כלל, במסווה של זוגות נאהבים – כדי שהללו יסיירו את השטח וידווחו לו על אפשרויות ביצועה של תכניתו. התכסיס העיקרי דרש הסתננותם של מתנדבים לתוך שטח המחנה, כדי שהללו יתגברו מבפנים על הזקיפים, יפרצו את הגדר ויאפשרו לפורצים מבחוץ להיכנס למחנה ולהשלים את המלאכה. בלי הסתננות חשאית זאת לתוך המחנה, עמדה לפני ה“הגנה” רק אפשרות של התקפת־מצח, שהיתה עלולה להיכשל מראש. כיוון ששאון הקרב היה מזעיק למקום מאות חיילים בריטים מזויינים היטב.

כרמי שכב בוואדי ונעץ עיניו בגדר־התיל של המחנה. הוא ציפה לאות שיהבהב מן המחנה ויאשר כי הכל כשורה. פקודת הפעולה הוברחה על ידו לתוך המחנה שעות מספר לפנות ערב. לפי המוסכם, תועלה מדורה על צלע ההר הפונה אל המחנה, אם תבוטל הפעולה. המדורה לא הועלתה, ואנשי ה“הגנה” שנמצאו בתוך המחנה החלו בפעולתם מיד עם רדת החשכה.

ארבעים ושמונה השעות שקדמו לפעולה, היו גדושות הכנות. רוכזו המתנדבים בישוב חקלאי שנמצא במרחק 7 ק"מ מעתלית; הנשקים פתחו “סליקים”, הוציאו מתוכם את הנשק היקר, המוסתר מעיני הבריטים, הסירו מעליו את השמן והכינוהו לפעולה; לכל מתנדב ניתנו מזון ומים, כדי שהיחידות תוכלנה לצאת לדרך 18 שעות לפני שעת האפס (היא שעת התחלת הפעולה) ולהסתתר בשדות; אורגנו משאיות שהוצבו במקומות מוסווים, לצורך הסעת הפליטים המשוחררים לכל רחבי הארץ.

בראש המסתננים אל מחנה עתלית עמד צעיר בשם דב, שקנה לעצמו מוניטין כלוחם קר־רוח ומהימן. עליו הוטל לחדור למחנה במהירות, להכין מיד מפה של המחנה, לרשום את שעות חלופי המשמרות ולהבריח את הפרטים החוצה, לידי כרמי. אחר־כך היה על דב להכין את הפליטים העצורים לקראת הבריחה. לבסוף, הוטל עליו ועל אנשיו להתגבר על הזקיפים בתוך המחנה ולפרוץ פרצות רחבות בגדר־התיל, כדי לאפשר לכרמי ולאנשיו להיכנס למחנה.

שעות ספורות לאחר קבלת ההוראות, התיצב דב בשער מחנה עתלית, כשבידו תעודות שעשו רושם רב, אם כי היו מזוייפות, לפיהן הוטל עליו לשמש מורה לעברית לפליטים. מראהו היה תמים למדי והזקיפים הניחו לו להיכנס. מיד החל משוחח עם הפליטים ואף ערך להם שיעור־לנסיון בעברית. הוא החליט לא לגלות להם את סוד הפעולה, אלא דקות ספורות לפני הבריחה, כדי שהתרגשותם לא תעורר חשדות בלב הבריטים. אולם תוך סיורו במחנה בחר בצעירים שעשו רושם אמיץ ומהימן, והכניסם בסוד ההכנות לבריחה.

דב סייר במחנה, הכין את המפה הדרושה ורשם את פרטי החלפת המשמרות. הוא כתב: “המחנה מוקף שלושה גדרי תיל בגובה 10 מטרים. הגדר החיצונית נמצאת כשלושים מטר מן הגדר התיכונה, וזו מתוחה במרחק ארבעה מטרים מן הגדר הפנימית. הגדרות מוצפות בלילות באור זרקורים, וזרקורים מאירים גם את שטח המחנה. ששה זקיפים מסיירים בלילות בין הגדר הפנימית והגדר התיכונה. כל אחד מהם צועד בשטח משלו. שני זקיפים ניצבים ליד כל אחד משני שערי המחנה, וזקיף אחד עומד במרכז המחנה. מפקד המשמר עורך ביקורת קפדנית של זקיפיו. הסיסמה אינה משתנה, ובכל לילה שואל זקיף אחד: ‘מי שם?’ וחברו משיב לו: ‘ידיד’. המשמרות מתחלפים בשעת חצות ובשעה שלוש לפנות בוקר. כל זקיף מזוין ברובה ובחמשים כדור”.

את הידיעות הללו רשם דב בפתק וחיפש אדם שיעבירן החוצה. אחד הפליטים סיפר לו, כי שוטר בריטי מסויים מגלה אהדה לעצורים ונכון לעשות למענם שרותים שונים. דב החליט להסתכן. הוא טמן את הרשימות במעטפה ונתן אותן בידי אחד העצורים, כדי שהלה יבקש מאת השוטר האוהד להעביר את המעטפה בהקדם האפשרי לכתובת מסויימת בעתלית. התכסיס הצליח למעלה מן המשוער. תוך שעות מעטות היו כל הידיעות בידי כרמי, מפקד הפעולה.

לאחר ביצוע משימתו הראשונה, בחר דב עשרה עצורים צעירים, שנראו נבונים וחרוצים, והטיל על כל אחד מהם את האחריות על צריף אחד במחנה. בכל צריף נמצאו בממוצע 25 עצורים. על האחראים לצריפים הוטל להעיר את דרי הצריפים עשר דקות בלבד לפני שעת האפס, להכינם לבריחה באורח מאורגן, ממושמע – ושקט. כאשר יינתן האות, על כולם לברוח מבעד לפרצות בגדר.

במשך היום הצטרפו אל דב, בתוך המחנה, ששה חברי “הגנה” אחרים. הללו חדרו למחנה במדי שוטרים. הם דברו בבטחון כה רב עם שומרי השער, עד שהללו לא חשדו בהם כלל. כל אחד מהם היה מדריך ספורט ב“הגנה”, מומחה לג’וּדוֹ וללוחמת קומנדו, ואלופי זחילה חרישית לצורך התגברות על זקיפים.

דב ואנשיו תיכנו את תכניתם. תחילה, ישותק הזקיף במרכז המחנה. אחר־כך יתחלקו לשלושה זוגות, כשעודם לבושים מדי משטרה. זוג אחד יחתוך את הגדר הראשונה. זוג שני יעבור בפירצה ויתכונן להשיב על סיסמת הזקיפים. הללו יתגברו על הזקיפים שבין הגדרות. הזוג השלישי יפרוץ את שתי הגדרות הנותרות. אך ישותקו הזקיפים ותיחתכנה הגדרות, יינתן האות לפורצים הממתינים בוואדי.

כשעת האפס נבחרה השעה אחת אחר חצות. במשך השעה שאחרי חצות, יירדמו הזקיפים הקודמים ואילו הזקיפים החדשים ירפו כבר את ערנותם. אם הכל יעלה יפה, תהיינה בידי הפורצים שעתיים לפני מועד חילוף־המשמרות של שעה שלוש.

התכנית הוברחה החוצה, לידי כרמי, וזכתה באישורו המלא.

כאשר קרבה שעת האפס, נזכר דב באפשרות של מכשול: מה יקרה אם אחד הזקיפים ילחץ על הדק רובהו לפני שיושתק? מיד יתעוררו כל החיילים הבריטיים במחנה עתלית ובמחנות הסמוכים. כדי לקדם רפואה למכה, החליט דב להוציא מכלל שימוש את רוביהם של כל הזקיפים. עלה בידו לגלות את שמות הזקיפים של ליל הפעולה, הצליח “לשאול” מהם בלא יודעין את רוביהם ושבר את נוקריהם…

בחצות הלילה הסתכל דב בצלע ההר ממול המחנה, ולא ראה את המדורה. הוא המתין חמש דקות נוספות, ליתר בטחון. אפלה. הוא התכונן לפעולה.

בשעה 00:30 זחלה יחידתו לקראת משימתה הראשונה. פעולתם היתה כה מהירה, עד שהזקיפים היו כפותים וחסומי־פה בטרם הספיקו לחוש את החבטה שניחתה על קדקדם. מיד נתחלקה היחידה לשלושה זוגות, שנעו לעבר הגדרות.

באותה שעה יצאו הפורצים ממחבואם ותפשו עמדות סמוך לגדר המחנה. הם היו מזויינים ברובים, פגיונות ורימוני־יד. מפקדי הכיתות נשאו תת־מקלעים, ולכל כיתה היה מקלע “בּרן” אחד.

שעתיים לפני שעת האפס, התפזרו שלוש הכיתות האחרות, כל אחת לעמדתה הקבועה מראש. האחת יצאה צפונה־מזרחה לעתלית, לחסום את דרכי־העפר מכיוון זה. יחידה אחרת התבססה לצדי דרך־המלך תל־אביב־חיפה, כדי לחסום את התנועה דרומה. והשלישית שמה מארב בדרך־המלך דרומית לעתלית, לחסום את הדרך צפונה. כל הפעולה תסוכל אם סיור בריטי יעבור בדרך כלשהי ויגלה את הפורצים המסתתרים ליד המחנה. על האורבים הוטל להסתתר מעין רואים עד עשר דקות לפני שעת האפס. ניתנה להם הוראה להתגבר ואף לחסל יחידת סיור עוינת, ובלבד שאותה יחידה לא תספיק להזעיק תגבורת. אסור היה לאורבים להיות פזיזים ולפעול בטרם־עת, וכן נאסר עליהם להניח לסיירים הבריטים לעבור על פניהם. המשימה היתה קשה ועדינה.

הפורצים התקשו להתקדם באפלה. דרכם היתה סלעית ורצופה שיחים. כיוון שדרכם ארכה עליהם, הם נאלצו לעשות את הקילומטר האחרון בריצה, כדי להגיע במועד אל גדר המחנה. הם תפשו את עמדותיהם בדיוק שבע דקות לפני שעת האפס, וחיכו לאות מתוך המחנה.

בשעה אחת בדיוק ניתן האות. כרמי נתן פקודה. תוך דקות ספורות היו כל אנשיו בתוך המחנה. כיתה אחת הקיפה את צריפי הפליטים, כיתה שניה הקיפה את חדר־המשמר ואת צריפי הזקיפים הישנים. הצעירים שבחר דב כעוזריו הוכיחו חריצות למופת. הם ריכזו את העצורים עשר דקות לפני שעת האפס, וברגע הפריצה החלו לנוע. מדריכים הנחו את הפליטים אל מחוץ למחנה, וכיתת־המאסף הפכה להיות כיתת־החלוץ.

כיתת־החלוץ נשארה במחנה, כדי לשים לאל כל כוונת רדיפה מצד הבריטים.

פחות ממחצית השעה נקפה מרגע ההתקפה ועד לבריחתו של הפליט האחרון ממחנה המעצר של עתלית.

החלה העפלה מפרכת על צלע הוואדי. הפליטים לא היו מנוסים במסעות כאלה. קבוצה אחת תעתה בדרך, אך נתקלה למזלה בכיתת־המארב הדרומית, שחזרה ממשימתה. כאשר קבוצה זאת קרבה לצומת הדרכים, שהיה עליה לעבור כדי להגיע אל המשאיות¹ הממתינות, התקרבה מכונית־סיור של המשטרה הבריטית. בחורי ה“הגנה” עצרו את המכונית והורו לאנשיה להישאר במקומותיהם. השוטרים פתחו באש. אנשי ה“הגנה” השיבו אש ושיתקו את הבריטים.

הפליטים הועלו על המשאיות, אולם לפתע אירע תקלה: אורות קרבים נראו לאורך הדרך שנועדה לבריחה. היה מאוחר מכדי לשנות את התכניות או להוליך את הפליטים ברגל. מפקד הפעולה החליט להסתכן. הוא הורה למשאיות לנוע באורות מלאים באותו כיוון בו נסעו מכוניות המשטרה הבריטית. השיירה נעה במהירות רבה, גמאה כארבעה ק"מ, וליד תפנית נעצרה. האורות כבו, הפליטים יצאו מתוך המכוניות, נמלטו אל בין השיחים. הנהגים העלו מחדש את האורות והמשיכו בדרכם במהירות שהעידה על מנוסה מבוהלת.

התכסיס הצליח. מכוניות המשטרה פתחו ברדיפה אחרי המשאיות הריקות. לרוע המזל, נטו המשאיות לדרך צדדית שסופה מבוי סתום, ולא יכלו להיסוב לאחור. הנהגים נעצרו על ידי הבריטים. אולם הפליטים נמלטו…

במשך כל הלילה היה על הבורחים לצעוד במרץ, ובמשך היום הסתתרו בחורשות עבותות. בלילה השני לחרותם, הגיעו אל הישובים שנועדו לקלטם.

קבוצה בת ששים פליטים נפרדה מעל המחנה העיקרי והחלה תועה בדרך. אלא שבראש הקבוצה עמד סייר מנוסה של ה“הגנה”. הוא הוליך את הקבוצה כל הלילה והסתתר עמה כל היום. הם לא היו רחוקים מנקודת ישוב צפונית־מזרחית מעתלית, ששימשה כמפקדת הפעולה, אולם הסייר חשש שכלבי המשטרה יגלו את הפליטים המסתתרים בחורשה והחליט להכניסם לאותו ישוב, ויהי מה. בהתקרבו, ראה כי בריטים רבים מקיפים את הישוב ומתכוננים להיכנס לתוכו לעריכת חיפושים. מחמת קרבתו למחנה עתלית, היו הבריטים בטוחים כי כל הבורחים יפנו לישוב זה.

במהירות רבה הוליך הסייר את הפליטים הנתונים לפיקוחו ונכנס עמם אל הישוב מבעד לנקודה היחידה שטרם “נפקקה” על ידי המצור הבריטי. כהרף־עין נטמעו הפליטים בין אנשי הקבוץ. הבריטים ראו את הקבוצה נכנסת אל הישוב, אך בשעת החיפושים התקשו להבדיל בינם ובין התושבים הותיקים. נפתח משא־ומתן בין מפקד המצור ובין מנהיגי הישוב. הבריטים הבטיחו להסיר את המצור לאחר שיוסגרו הבורחים לידיהם. צמרת הישוב הבטיחה לעיין בהצעה. למעשה, היתה המטרה להרוויח זמן. התכסיס הצליח. עד מהרה נהרו לעבר הנקודה הנצורה תושבים מכל הסביבה, והבריטים הצרים על הישוב נוכחו שהם נתונים במצור של המוני אזרחים עוינים. בלית ברירה, נסוגו. איש מבורחי עתלית לא נתפש.