“אם אחד מאתנו יצליח לברוח, ייקל עליו לתכן מבחוץ תכנית בריחה גם בשביל האחרים”, התלחשו העצורים הפוליטיים במחנה־המעצר הבריטי שבלב מדבריות סודאן. במחנה זה רוכזו יותר ממאתיים וחמשים אנשי מחתרת עבריים, שהבריטים חששו לכלאם בישראל מחשש בריחה והצטרפות מחדש לשורות המחתרת. בין עצורי סודאן נמנו טובי המפקדים של אצ“ל ולח”י. אחד מהם היה יעקב מרידור, שקנה לעצמו מוניטין כ“אלוף הבריחות”.
עצורי אפריקה ידעו שהבעיה העיקרית אינה הבריחה מן המחנה, כי אם המסע מחוץ למחנה, עד לארץ ישראל. הוחל בתיכון תכנית לבריחתו של מרידור, למען יארגן בחוץ רשת בריחה עבור עשרות מפקדי מחתרת אחרים, שהיו דרושים לארגונם בארץ, לשם מלחמה בבריטים. עד מהרה הוברר שאחד הנהגים המביאים מים למחנה העצורים, נכון לפרק את המחיצות הפנימיות של מיכל־המים שעל מכוניתו ולפתוח את ברגי המיכסה שעל פי המיכל, כדי להכניס לתוכו – לאחר שירוקן במחנה – את הבורח או הבורחים.
בדרך כלל, נבדקה כל מכונית בהיכנסה ובצאתה את שער המחנה. בבוא מכונית המים, היו מרימים את המיכסה ומציצים לתוך המיכל. במכונית שנבחרה לצורך הבריחה, לא היה טעם בבדיקה זאת, כיוון שפיה היה בקוטר עשרה ס"מ. שום אדם אינו יכול להיכנס לפתח כזה. המיכסה הגדול של המיכל, בקוטר גדול יותר, היה מוברג תמיד והחיילים הבריטים לא שיערו שמישהו יטרח לפתוח את ברגיו. לעומת זאת, היו מרימים את האברזין המכסה את מיכל המים ומציצים תחתיו.
הנהג הסודאני דרש 20 לירות תמורת הוצאת 3 אסירים מהמחנה. הסכום לא הדאיג את הקושרים. הדאיגה אותם הבעיה, כיצד ייכנסו 3 אנשים למיכל הקטן. כמו כן, היה חשש שהנהג נשלח על ידי הבולשת לטמון להם פח. החשש האחרון הופג במהרה: במקרה הגרוע ביותר, יוחזרו הבורחים מאצל השער. את בעיית הכניסה למיכל המים, לעומת זאת, היה על אחד הקושרים לבדוק.
מנהל־העבודה במחנה היה אוהד העצורים, ולאחר שסיפק להם אקדחים, היה גם נתון במידה רבה לחסדם. בשיחה גלויה עמו, הבטיח לגייס עבור הבורחים סירה מפורט־סודאן לעקבה. הוא התקשר עם ראש עריית הרכביט, בעל סירת־הברחה ושתי משאיות, והמבריח ניאות לקבל את הבורחים במרחק 2 ק“מ מהמחנה ולהסיעם לעקבה תמורת 400 לירות. הקושרים כבר ראו את עצמם בתל־אביב מקץ שבוע לבריחה… העובדה שהמשאית תיקחם מקרבת המחנה, תחסוך לבורחים מסע בן 110 ק”מ מהמחנה לפורט־סודאן. דא עקא: הכסף לא היה בידי העצורים. היו בידיהם 160 לירות בלבד. ההבטחה לשלם חלק במזומנים וחלק לאחר שיגיעו הבורחים לארץ ישראל, לא נתקבלה על לב המבריח.
סוכלה תכנית מצויינת זאת, והועלתה מחדש תכנית מיכל־המים. לפי תכנית זאת, ייצאו הבורחים את המחנה במיכל המים, יסעו ברכבת לפורט־סודאן, ישכרו סירת מפרשים ויפליגו לאילת. הוחלט להתלבש בבגדי חאקי, להעמיד פני קציני מודיעין פולנים, להצטייד בתעודות מזוייפות מתאימות ובאקדחים עשויים עץ, שקתותיהם יבצבצו מהכיסים. כמו כן יצטיידו הבורחים בתעודות מזוייפות של משטרת ארץ ישראל, לצורך הנסיעה מאילת לירושלים. במהרה נוסף תיקון לתכנית: אחד משלושת הבורחים ייכבל באזיקים, וייווצר הרושם ששני האחרים מובילים אותו למאסר.
אחד העצורים, מומחה למלאכת־יד, יצר תוך ימים מעטים אקדחי “וובלי”, המקובלים אצל הבריטים. אקדחי העץ היו כה משכנעים, עד שמומחה לנשק מבין העצורים לא הצליח להבחין בתרמית במבט ראשון.
בהיותו עצור בקהיר, היה מרידור מקבל מהבריטים גליונות נייר־כתיבה עם חותמת בולטת של סמל בית המלוכה האנגלי, כדי לשלוח מכתבים לאשתו. גליונות אחדים הסתיר מרידור בכליו, ועתה החליט לנצלם לכתיבת “מסמכים”. את נוסח המכתבים ואת צורתם המשכנעת, ערך אחד מעצורי לח“י במחנה, שהיה איש המודיעין הבריטי במלחמת־העולם השניה. לפי הדרכתו הוכנה חותמת בריטית “אמתית”. אחד העצורים כתב את המסמכים בעפרון מחודד אך בכתב דומה בדיוק לכתב־מכונה. תמונות דרכון לא נמצאו בידי הקושרים: הם גייסו תצלומים של חבריהם ו”ריטשו" (תיקנו) אותם להפליא. תמונה אחת נגזרה מתצלום כלולות, שמתוכו “נמחקו” כל המסובים, פרט לחתן, שעל שפתו העליונה הוסיפו שפם… את התצלומים חיברו לתעודות בעזרת מהדקים של מחברות.
בזמן ההכנות הללו, הוחלף נהג המיכלית, והיה צורך לגייס שותף חדש. כמו כן נפוצו שמועות שהמחנה יועבר לקרבת העיר אסמארה, באריתריאה, והיו שטענו כי משם ייקל לברוח, כיוון שבעיר מצויים אירופים רבים ואפשר להיטמע ביניהם. גם קהילה יהודית נמצאה באסמארה, והיה מקום להניח שהיהודים יסייעו בידי הבורחים. אולם מרידור סירב לבטל את התכנית המקורית. להיפך, הוא ראה צורך להחיש את ביצועה, לפני העתקת המחנה.
בהיווכחם מה מכשיל הוא חסרון־הכיס, החלו העצורים למכור סדינים לשומריהם הסודאנים, וצברו כמאתיים לירות. אולם בנתים חדל מנהל־העבודה לבקר במחנה ולא היה למי להציע שוחד…
מי שיצר את האקדחים מכפיסי עץ התקין גם מזוודה בעלת דופן כפול, להסתרת המסמכים. גוייס גם זוג אזיקים חלודים, שצוחצחו בחול עד ברק. למזוודה הוכנס גם אקדח אמתי, קטן (רבע בראונינג), עם 4 כדורים שטיבם מוטל בספק.
השבוע קרב אל קצו. הגיע מועד הבריחה. נמצא נהג שהיה מוכן להוציא את הבורחים מהמחנה, לאחר הורקת המים במטבח. הוא קבע עם הבורחים מפגש במטבח. בינתיים הגיע הדואר מארץ ישראל ובו 300 לירות מצריות. הכסף “נתפר” לתוך כיסו של מרידור. כצידה לדרך הוכנו ביסקוויטים ושימורי פירות, בשר וגבינה. כיוון שמיכל המים עלול ללכלך את המסתתרים בו, הוחלט שהם ייכנסו פנימה בבגדים תחתוניים בלבד, יכניסו עמם פח מים, יתרחצו במים אלה לאחר היציאה מהמחנה ויתלבשו כהלכה.
רכבת היתה עוברת בסמוך למחנה רק פעמיים בשבוע, בשעות הבוקר, ולפי שהבריחה נועדה לשעת הצהריים, הובאה בחשבון לינה במדבר.
המכונית הגיעה אל המטבח. נתברר שהנהג הפר את הבטחתו ולא פירק את המחיצות הפנימיות. ברוב נדיבותו הציע לתת לבורחים מפתח צרפתי לפתיחת הברגים. המצב היה ביש: הברגים היו חלודים מן המים ונדרש זמן רב לפתיחתם. בינתיים התרוקן מיכל המים ומרידור התגנב אליו בחשאי וניסה להיכנס לתוכו. הפתח היה צר, אך הברגים לא אבו להיפתח – והם היו 60 במספר! במיכל הצר והקטן היה בדוחק מקום לאדם בריא אחד. לאחר תמרונים מרובים, התכווצויות והידחקויות, נכנסו שלושת הבורחים לתוכו, חנוקים למחצה.
הנהג הסודאני הגיף את מיכסה המיכל ויצא לדרך. המתיחות הגיעה לשיאה ליד שער המחנה. אולם מאום לא אירע, והבורחים נמצאו במדבר שמחוץ למחנה. בתוך המיכל נותרו מעט מים מעורבים בחלודה. הבורחים נשטפו זיעה, שקשוק המים הגדיל את צמאונם. אחד מהם שרבב את ראשו החוצה מבעד לפתח המיכל, והקל על שני הנותרים. לפתע נעצרה המכונית. הנהג טען שדרושים תיקונים, אשר יימשכו שעה. למראה עשר לירות, חלף הצורך בתיקונים והנסיעה נמשכה. שוב נעצרה המכונית והנהג טען שראה תנועה חשודה. הבורחים הבינו שאם ייכנעו לסחיטה, הם אבודים. והפעם לא הראו לנהג שטר כסף, אלא לוע של אקדח.
רק לאחר שיצאו השלושה ממיכל המים, עמדו על גודל מבצעם. אורך המיכל לא עלה על מטר וחצי. והרווח בין המחיצות לא עלה על 20 ס"מ! היציאה מן המיכל לא היתה קלה מן הכניסה לתוכו… הבורחים היו תשושים מהמסע, אך האוויר הצח החזיר את כוחם. כשעמדו ללבוש את בגדיהם, נכחו כי ברוב ריגשתם שכחו לקחת עמם את פח המים. הבורחים נתנו לנהג פיסת עתון, שבהימסרה לעצורים במחנה תשמש כעין “קבלה” המאשרת את הצלחת הבריחה. הם הבטיחו לו כסף נוסף תמורת פח מים.
הנהג חזר למחנה, ואילו הבורחים עמדו על טעות חדשה בתכניתם: לפי תיאור השטח, הם עמדו להסתתר בחורשת עצים. עתה נוכחו כי החורשה אינה אלא קומץ שיחים. הם בחרו בסובך קטן, פרשו שמיכה בין השיחים והחלו מנקים עצמם, מתלבשים ולובשים מראה של אנשי תרבות. מחמת הצמא, לא יכלו לטעום דבר. הלילה חלף והנהג לא חזר. כיוון שהרכבת עמדה לעבור על פניהם בשעה שבע, החליטו לקבור את צידתם, את בגדיהם הישנים ואת שמיכתם, וללכת ברגל את תחנת הרכבת. הליכה ממושכת לא הביאה אותם אל מסילת הברזל הנכספת. מרידור עלה על גבעה רמה וראה רק שטח סלעים וחול. במרחק רב, בעמק, ראה רמז למסילת־ברזל. דא עקא, חבריו מצאו בינתיים פרא סודאני שהוביל נאקה והיה נכון לתת להם חלב מעטיניה. הדבר עיכב אותם עד 6:30. עתה היה עליהם להלך בקצב מזורז כדי לא להחמיץ את הרכבת. איחור כזה היה עולה להם בשלושה ימי צפיה במדבר.
בלכתם, שמעו טרטור מנוע של מכונית. הם תפשו מיד מחסה, שהרי אין זה חזיון נפוץ לראות שלושה אירופים משוטטים במדבר, סמוך למחנה עצורים. לאחר כברת־דרך נוספת הגיעו לבית שעל פתחו שמר חייל סודאני. זיעה קרה שטפה אותם. אם מוצב זקיף על הבית, אות הוא שגר בו נכבד אנגלי. החליטו לנקוט דרך של עזות־מצח. אחד מהם ניגש אל החייל הסודאני וציווה עליו לשאת את מזוודותיהם אל תחנת הרכבת. החייל גמגם בהתנצלות שעליו לשמור על בית המושל הבריטי. הם גידפוהו באנגלית והלכו לדרכם, כשבלבם מקנן החשש פן ייצא המושל אל מרפסת ביתו ויבקש לארחם בביתו…
אל תחנת הרכבת הגיעו השלושה רק בשעה 8. לבם היה כבד, אולם כששאלו את מנהל התחנה אם הרכבת כבר חלפה, חייך כמתנצל ואמר: “היא מאחרת תמיד. אולי תבוא ב־11”. עתה נתמלאו הבורחים דאגה חדשה: כיצד לבלות 3 שעות בתחנה, בלא לעורר חשד? הם שוחחו ביניהם אנגלית וקנו כרטיסים במחלקה הראשונה (דבר שעורר דרך־ארץ). כששמעו אחדים מן העומדים בתחנה מדברים בערבית ורומזים ש“הללו דומים לגרמנים”, החליטו לנקוט שוב דרך של חוצפה ושאלו היכן אפשר להשיג קפה. מנהל התחנה אמר להם שבית־הקפה נמצא בלב הכפר הסודאני. חרף החשש שבכפר יימצאו בריטים ממחנה העצורים, החליטו השלושה להפיג כל חשד על ידי הליכה אל הכפר. את המזוודות הפקידו בידי מנהל התחנה – הוכחה לכך שאין להם מה להסתיר.
הופעתם בכפר עוררה התרגשות רבה, ופעמים אחדות עמדו להתגלות על ידי סודאנים שעבדו במחנה העצורים, אך עלה בידם להתחמק בעוד מועד. בשובם אל התחנה, ריחפה עליהם סכנה חדשה, בדמות מנהל העבודה שהבטיח לקשרם עם המבריח, ושני פועליו שהכירו את מרבית עצורי המחתרת. אולם מנהל העבודה הערמומי הבין את מצוקת הבורחים והסב את שימת לב מיודעיו למקום אחר.
לבסוף עלו הבורחים על הרכבת ונשמו לרווחה. לאחר שלוש וחצי שעות נסיעה, הגיעו לפורט־סודאן. כדי לא למלא טפסים רשמיים, החליטו השלושה לא להאריך שהותם בעיר אלא לשכור סירה ולהפליג לעקבה. בינתיים היה עליהם לקנות בגדים לבנים, כדרך שלובשים האירופים באקלים החם. ביקור בנמל העלה שמיטב הסירות נמצאות בלב ים, הואיל והיתה זו עונת הדייג. צץ בלב הבורחים רעיון, לנסות להתקשר עם שני היהודים שגרו בעיר זאת, לפי הידיעות שקראו בעתונות המקומית. כיוון שאחד משני היהודים האלה היה יבואן של מוצרי “עסיס”, ניגש אחד הבורחים לקיוסק, הזמין כוס גזוז ושאלו לתומו היכן אפשר לקנות בקבוק שלם של “עסיס”. הכתובת נמסרה לו ונקבעה פגישה עם היהודי לעת ערב.
מרידור, שנשאר במלון, הפעיל את מיטב כשרונו כדי לעקוף את התקנה המחייבת רישום הדיירים. הוא גילה לבעל המלון “בסוד”, שהוא וחבריו נשלחו על ידי האינטליג’נס בקהיר לחקור בדבר הגניבות הרבות במחנות הצבא, ולכן אסור שאיש יידע עליהם דבר. הוא ציטט פיסקה בחוק הצבאי הבריטי, לפיה זכאי איש המודיעין לתת פקודה לכל אדם בעולם. נימוקיו שיכנעו, ובעל המלון הסכים לא לרשמם במשך יממה אחת.
לאחר שהוסרה דאגה זאת מלבו, צצה אחרת תחתיה: חבריו שהלכו לפגוש בסוכן “עסיס”, לא חזרו עד חצות. האם הוסגרו לידי הבריטים? מסתבר שלא. הם חזרו בפנים קורנות ואמרו שאותו יהודי קישר אותם עם יהודי אחר, בעל סירות, שהבטיחם לעזור. אמנם, לדברי אותו יהודי, דרושות כ־500 לירות לצרכי הבריחה1, אולם הוא ביקשם להסיר דאגה מלבם. לדבריו, היה נכון לטבע את סירת הבורחים במפרץ אילת, כדי לטשטש את העקבות.
דוקא נכונותו הנלהבת של בעל הסירות עוררה חשדות בלב הבורחים, שהיו עצבנים ודרוכים. שנתם נדדה אותו לילה, ולמחרת נתאמתו חששותיהם: שליחו של היהודי לא הופיע בבית מלונם. הם החליטו להיפטר מיד מאקדחם האמתי, לבל ייתפשו עם נשק חם. חששותיהם לא היו חסרי־שחר, כיוון שבעל מלונם התעקש לרשמם ביומנו – או לקבל היתר מאת השלטונות להימנע מהרישום. “שפיר, ניגש אל המושל”, אמרו הבורחים בנעימה של בטחון. המושל ביקש לראות את דרכוניהם. מרידור הושיט לעברו את תעודת המודיעין המזוייפת, ומיד פינה המושל את לשכתו מכל הנוכחים המיותרים והתייחד עם שלושת “שליחי המודיעין”. הוא התנצל בפניהם על אי־הנעימות שהוסבה להם, גלגל עמם שיחה מנומסת ושילחם בכבוד לבית מלונם. כה רווח להם, עד שאחד מהם העלה הצעה לדרוש מאת המושל סירת מנוע שתביאם לעדן, לביצוע “שליחותם הסודית”. מובן מאליו, שהצעה זאת נדחתה…
הזמן חלף, ולא חלה כל התקדמות בכיוון שכירת סירה לצרכי הבריחה בים. היהודי שהבטיח לעזור להם, לא עמד בדיבורו, והשלושה החליטו לבסוף לנסוע ברכבת. הצגת תעודותיהם היקנתה להם תא סגור, וכדי שלא יפריעו אותם בנסיעתם, הדביק הכרטיסן פתק על הדלת: “שלושה ג’נטלמנים משרות המודיעין”. פלצות אחזה את הבורחים למקרא פתק זה, ולאחר שהוסבר לכרטיסן שלאנשי מודיעין אסור להבליט את שירותם, כתב על דלתם: “שלושה ג’נטלמנים יוונים”… מקץ שלוש שעות הגיעה הרכבת לתחנה שהמתה מחיילים. היה חשש שהם מחפשים אחרי הבורחים, אולם חשש זה נתבדה. בתחנה הבאה נתעכבה הרכבת לילה תמים – נוהג שכיח בסודאן.
הבורחים החליטו לעבור מן הרכבת הזאת, הנוסעת אל חארטום, לרכבת הנוסעת לואדי חלפה. משם היה בדעתם להפליג לאורך הנילוס עד ללוכסור, ומלוכסור שוב ברכבת לקהיר, ואף אולי לתל־אביב. מרידור עשה את הדרך מקהיר לתל־אביב פעמים אחדות, במדי חייל בריטי, ולא חשש לתקלות. אולם התקלה באה כאשר מסר להם הקופאי, שיש להזמין מקומות 3 ימים מראש לנסיעה אל ואדי חלפה. כאשר התעקשו הבורחים לנסוע ברכבת של אותו יום, כעס הקופאי על “סדרי הצבא, המופיע ברגע האחרון ודורש את הבלתי אפשרי”. הוא הפנה אותם אל מנהל התחנה. לבם של הבורחים צנח בקרבם. מנהל התחנה היה אנגלי. הוא הביע תמיהה על שהשלטונות לא הזמינו בעבורם מקומות מראש וביקש לראות את תעודותיהם. לאחר מכן אמר שישלח מברק אל חרטום לאישור סידורי הנסיעה שלהם, ובינתיים יעץ להם לחזור למלונם ולנוח.
הם חשו עצמם שבויים במלונם. עד מהרה היו שבויים ממש. קצין בריטי הופיע בחדרם, ערך אצלם חיפוש שגרתי ומצא את אקדחיהם. “הרי אמרתם שאינכם נושאים נשק!” טען. הם חייכו, פרצו בצחוק והראו לקצין שהנשק עשוי עץ. הוא חיטט במזוודתם, אך לא גילה את הדופן הכפול. אילו גילה את התעודות המזוייפות הטמונות שם, היה אוסר אותם מיד. העובדה שלא גילה דבר, הביאה אותו במבוכה. אך המבוכה לא ארכה. חקירה נוספת עוררה נגדם חשדות כבדים ונמסר להם שהם אסורים. מיד תוכנה תכנית־בזק להשמדת התעודות המזוייפות. שניים מהם הסיחו את דעת השוטרים ומרידור השמיד את התעודות.
שעתיים ישבו הבורחים בתחנת המשטרה, עד שחוקריהם קיבלו ידיעה בדבר בריחת שלושה אסירים פוליטיים עבריים ממחנה המעצר בסודאן. המשחק תם ונשלם. ליתר דיוק, כך סברו הבריטים.
לגבי מרידור לא תם משחק־הבריחה כל עוד לא תם מעצרו. כאסירים ושבויים רבים מאז ומתמיד, נעורה בלב מרידור הערגה לברוח, בו ברגע שהושמו האזיקים על ידיו. לפני בריחתו במיכל המים מסודאן, ברח מרידור ונתפש מחדש על־ידי הבריטים, וגם אחרי שנתפש בסודאן, לא ראה את מצבו נואש והוסיף לרקום תכניות בריחה חדשות.
מרידור נאסר לראשונה ב־13 בפברואר 1945, ברעננה, ארץ ישראל. לאחר תקופת מעצר קצרה בארץ, הועבר במטוס למצרים. מיד רקם תכנית בריחה – שנכשלה. כשלונו הראשון לא החליש אף כמלוא הנימה את החלטתו הנחושה לברוח מקהיר. בין השאר, חפר במסמר חלוד בין לבני־הקיר של תאו, בתקוה לחלץ מספר לבנים ולברוח מבעד לפירצה. בטרם הושלמה הפירצה, הוטס מרידור לסודאן. בסודאן רוכזו אסירי־מחתרת רבים, ושם פעלה ועדת בריחה שמתפקידה היה לדון בתכניות בריחה ולאשר את הסבירות שבהן.
מן היום הראשון לבואו לסודאן, עשה מרידור נסיונות לבדיקת ערנותם של השומרים. הוחל בניסור סורגים של אחד האשנבים, והותקן סורג שאפשר להורידו ולהציבו לפי הצורך, בעזרת הברגה… הוקם שרות מודיעין של העצורים, ותוכנה גם תכנית לחפירת מנהרה. לבסוף הועלתה ההצעה לברוח במיכל המים, ובריחה זאת עלתה יפה – עד שאירעה תקלה בשעת המעבר מרכבת חרטום לרכבת ואדי חלפה.
מרידור הוחזר למחנה המעצר הבריטי – וחידש את תכנית־הבריחה שלו. חלה הפסקה קלה בתכניות, כאשר העצורים הועברו למחנה־מעצר חדש – באריתריאה. כאן נרקמה תכנית־בריחה גדולה, לפיה יימלטו מהמחנה 50 עצורים מאנשי לח“י ואצ”ל. האמצעי הבדוק משכבר: מנהרה. החפירה התנהלה במרץ, לאחר שהותקן מיכסה מוסווה היטב לפי הבור. לאחר תקלות אין־ספור, כולל חדירת מים לתוך המנהרה, הוחלט לבצע את הבריחה ב־29 ביוני 1946. בעוד אחרוני הבורחים נמצאים במנהרה, יצאו הראשונים להשתלט על אוטובוס שעבר בדרך. הנהג והכרטיסן נכפתו והבורחים נכנסו לאוטובוס. ברם, כאשר בושש האוטובוס לחזור לתחנה שלו בעיר, שלחה חברת האוטובוסים מכונית עם שני מכונאים, לראות שמא אירעה תקלה במנוע. שני המכונאים נכפתו אף הם ולבורחים היתה מכונית נוספת. עלה בידם לעבור מחסום בריטי, אך התקלות נמשכו בהתמדה, המכונית נתקלקלה והבורחים קיוו להגיע לפחות אל שולי יערות־העד של אריתריאה, כדי שיוכלו להסתתר בהם.
ייתכן שהבריטים לא היו תופשים אותם, אילולא הבחינו בהם הילידים, הקיפום, כיוונו אליהם רובים והובילום לאחר כבוד לידי הבריטים. העצורים־מחדש הועברו למבצר בלדיזרע הבנוי על צוק סלע ומוקף חומת אבנים כחומת ירושלים העתיקה. המבצר היה מוגן להפליא מוצף אור זרקורים ומוקף מגדלי־שמירה מצויידים במכונות־יריה. אולם לא היה גם אחד מבין העצורים, שלא חשב על בריחה בו ברגע שהוגפו שערי המבצר מאחורי גבם. תוך זמן קצר הוחל בחפירה באדמה הסלעית שמתחת למבצר. תכנית זאת לא הושלמה בגלל העברת העצורים למחנה אחר. גם שם נרקמה תכנית בריחה, שעלתה יפה – אך הבורחים נתפשו מחדש לאחר שהתקשו למצוא סירה להפלגה בים (כמו במקרה של הבריחה מסודאן).
ב־14 בינואר 1947, לאחר מיפקד־הערב, נעלמו 5 עצורים ממחנה העצורים הסמוך לעיר אסמארה. ביניהם היה מרידור. הם הצליחו לברוח דרך הגדרות. לאחר שהייה ממושכת מדי באסמארה – נתפשו שוב…
העצורים הועברו למחנה־מעצר בקניה. מיד נבדקו תנאי המעצר והוחלט לפרוץ את תקרת התא, לעלות לעליה, להתקדם לעבר חומת הכנסיה הגובלת עם הבנין, לפרוץ פירצה בחומת הכנסיה, להיכנס לתוכה, לצאת מבעד לחלון אל חצר המחנה, לזחול אל החומה החיצונית, שעוביה מטר וחצי וגובהה 7 מ' ו… אכן, אף תכנית דמיונית זאת לא נפסלה על ידי העצורים, ותכניות דומות לה נרקמו חדשות לבקרים.
את ה־29 בנובמבר 1947, יום החלטת החלוקה באו“ם, בילו עצורי אצ”ל ולח"י במחנה המעצר גילגיל שביבשת אפריקה. שם הכינו לעצמם הגולים דרכונים מזוייפים והיתר להוציא משטחה של קניה 800 דולרים ו־140 לירות. הם חשבו על הכל ולא רצו להיכשל בהברחת מטבע זר. הדרכונים היו של מדינת הוֹנדוּראס, והיה צורך להצדיק הימצאותם של אזרחים לטיניים בקניה. בדרכונים הוטבעו חותמות־מעבר של ארצות שונות ומשכנעות ביותר. בעוד התעודות מותקנות ונכרכות כיאות, נחפרה מנהרה במחנה גילגיל. מועד הבריחה נקבע ל־28 במארס 1948 . הפעם השתתפו ששה עצורים בבריחה. הבריחה הצליחה. באפריל היו הבורחים בפאריז, בירת צרפת, וב־14 במאי, ערב הקמת המדינה, ליוותה אותם הבולשת הצרפתית לשדה־התעופה: בדרכם ארצה.
-
“הבריח” במקור – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.