עשר שנים חלפו מאז החל מוחמד – הסוחר איש־ערב – מטיף את עיקרי תורתו באזני תושבי מכּה. במשך העשור הזה איבד כל מה שהצליח לרכוש בארבעים השנים שקדמו לו. האיש שעלה מדרגת מלווה־שיירות חסר־פרוטה לעמדה מכובדת למדי, שב והיה נרדף ומנודה וכמעט חסר־כל. אחרים החלו חושבים, כי משהו אינו כשורה עם האיש מוחמד ועם חידושיו. רק הוא המשיך להאמין ביעודו ובשליחותו. והנה, באחד הימים, נפל דבר חשוב וגורלי בתולדות האיש.
דורות רבים היו היהודים בחצי־האי ערב מצפים בכליון־עיניים לבואו של המשיח. במיוחד האמינו בבואו הקרוב היהודים ביתריב (שמה העתיק של העיר מדינה). עיר זו היתה צור־מחצבתם של שלושה שבטים יהודיים חשובים: בני נאדיר, בני חנוכה ובני קורייצה. אף שהיהודים מילאו תפקידים ציבוריים רבים בעיר מדינה, לא היו עצמאיים, אלא חסו בצילן של שתי קבוצות בדואיות: בני אאום, ובני חזרז' – בדואים שנטשו את חיי הנדודים ונעשו יושבי העיר מדינה.
אמונתם של היהודים בבואו הקרוב של הגואל שיעניש את נוגשיהם, לא נעלמה מידיעת הערבים, וכאשר שמעו כמה מבני חזרז' את מוחמד נואם באחד הירידים סמוך למכה, היו מלוֹתיו מוּכּרות להם למדי. הם קראו בהתרגשות: “אין ספק שזהו הנביא בו מאיימים עלינו היהודים!” ובהתאם להרגשה זו, הוסיפו: “חושו, אחים, ונצטרף אליו!”
האנשים המתינו עד שנתפזרו כל באי היריד, ואז ניגשו אל מוחמד ושוחחו עמו. הם גילו לו את דבר התענינותם בתורה שבפיו, ואף ביקשו פרטים נוספים. מוחמד שׂשׂ בכל לבו לשוחח עם האנשים שגילו ענין של ממש בדבריו, ועל כן קבע מקום־מיפגש בלב המדבּר, מקום שם אינה צפויה לו ולתלמידיו החדשים כל סכנה של התערבות מן החוץ. שם האריך בדבריו עד לשעות הקטנות של הלילה. הגיונו החד וגישתו הרצינית לתורתו קסמו ללב בני מדינה. בשובם לעירם הפיצו את השמועה על קיומו של נביא חדש, נביא שאינו יהודי אלא איש מבני עמם, אשר גילה את האלוהות האמיתית, ואשר יש בכוחו לחסל את כל המחלוקות שפשו בקרב בני ערב במשך מאות בשנים.
בשנה הבאה עזבה קבוצה גדולה יותר את מדינה ויצאה למכּה, להאזין לדבריו של מוחמד. שוב ושוב נתבקש לפרש את תורתו, ושוב השפיעו הדברים על המאזינים ממדינה, והם נשבעו אמונים למוחמד בטקס מרוֹמם־נפשות, שנערך בלב המדבר הסלעי.
בשובם למדינה, בא עמם העירה גם תלמידו של מוחמד, מוסא איבּן־עוֹמר, כדי להחדיר לתודעת כל תושבי העיר את סודות האיסלם.
מוחמד הצטיין בכשרון מיוחד, להקדים רפואה למכה בכל שעת מצוקה. הוא הכיר היטב בכוח ההתלהבות הקנאית שבאמונה, ואף־על־פי־כן סירב להצטרף בעצמו לשורותיהם של כמה תריסרי מאמיניו, שהיו נכונים להילחם נגד העם הערבי כולו. לפני שהחליט להוסיף ולפעול, עליו להיות סמוך ובטוח, כי רוב תושבי מדינה נכונים לקבל אותו ואת תורתו.
תקופת המתנה זו היתה, ללא כל ספק, אחד הנסיונות הקשים ביותר שעברו על מוחמד. בני שבט חזרז' ממדינה נחשבו לבחירי השבטים הערביים, ויצא להם מוניטין בכל רחבי חצי־האי ערב. אם הם יקבלו בעצמם את עקרונות האיסלם, יגשים מוחמד את עיקר משימתו; אך אם לא יקבלו את תורתו, דומה שלא תצלח עוד דרכו – הוא לא יוכל להוסיף ולהילחם לבדו. במקרה זה יהיה תפקידו במכה חסר כל תקוה.
נגזר עליו לחכות – והציפיה היתה מסוכנת: מדי יום ביומו גברה הסכנה המרחפת על חייו ועל חיי תלמידיו. למען האמת, האווירה במכה היתה גרועה ומתוחה כל כך, שמוחמד החל מבריח את תלמידיו, בקבוצות וביחידים, מעיר זו למדינה. יתכן ששם, במדינה, הם לא יתקבלו ב“ברוך הבא” בנוסח המוסלמי, אך לכל הפחות לא תרחף עליהם סכנת־מוות בעטיה של אמונתם.
ככל שנתרבו תלמידיו במקום המיבטח החדש, כן גברה בלב מוחמד התחושה שהוא עצמו נעשה פסול ומוּעד לפעולת־גמול מצד השלטונות במכה. לא עבר זמן רב, ואיש לא נותר עוד לצדו – פרט לבני ביתו. כולם היו מתוחים כמיתר עלי קשת.
השנה חלפה ללא תקריות תוקפניות. שוב החל ירח העליה־לרגל. מכל רחבי חצי־האי ערב נהרו העולים־לרגל ובאו אל העיר מכה. בין הבאים לעיר היה גם מוּסא איבּן־עוֹמר, מורה־ההלכה ששוּגר למדינה. יחד עמו הגיעו למכה שבעים מבני מדינה, שקיבלו על עצמם את עול האיסלם. באחד הערבים עם רדת החשיכה, בלב המדבר, נפגשו כל אלה עם מוחמד. הלה הביא לפגישה זו, נוסף על עוזרו הנאמן, אבּוּ־באקר, גם את דודו, אל־עבּאס. אל־עבאס זה היה ברנש מוזר, שנועד לו תפקיד חשוב מאוד בדברי־ימי האיסלם. היה זה בחור צעיר, אשר נמנע מלקבל על עצמו את עקרונות הדת של מוחמד, אך העריץ את שאר־בשרו הערצה עצומה.
בהגיעם אל קבוצת האנשים, שנראו ככתמים בהירים במדבר נטול־הירח, הוחלפו דברי ברכה ערביים מקובלים, ואז פתח אל־עבאס ואמר: “בני חזרז', אחי! קרובי־משפחתי מבקשים את הגנתכם. הואילו נא, איפוא, לדון בבקשתנו בכובד־ראש, ונקבו שכרכם אשר יותן לכם!”
אל־בארא, מנהיג המשלחת ממדינה, השיב: “החלטתנו איתנה: חיינו קודש הם לנביא ולשרותו. על כן, יואיל נא הנביא לומר את דברו”.
שוב חזר מוחמד על אותם הדברים שאמר בשתי פגישותיו הקודמות עם אנשי מדינה. קושיות רבות הוקשו באותו לילה, ומוחמד השיב על כולן, ראשונה ראשונה ואחרונה אחרונה. בתום דבריו חזר והצביע על הסכנות ועל העול הכבד, אשר האיסלם מטיל על מאמיניו.
משימתו כולה, וכן חייו וחייהם של כל הקרובים לו תלויים היו עתה בתגובתם האוהדת של בני מדינה אלה. הוא יכול היה להתפתות ולהציג את המצב באור בהיר ולהגזים באוֹפּטימיות. אלא שמוחמד שמר אמונים לעקרונותיו. כנותו ונאמנותו לאמת הביאו עליו לא פעם צרות וקשיים, ברם, לא היה מוכן לוותר עליהן גם בשעה שסכנה ריחפה על ראשו. הוא חי לפי עקרונות אלה, והיה מוכן למות על קידושם.
בני מדינה לא הכזיבוהו. הם לא סטו מהחלטתם ודחו את כל אזהרותיו. כל מבוקשם היה, שמוחמד יבטיח כי לא יטוֹש אותם, גם כאשר ייושרו כל ההדורים.
מוחמד נד בראשו. “לעולם לא אעזוב אתכם לנפשכם”, אמר, “דמכם – דמי הוא. אני שלכם ואתם שלי!”
כל אחד משבעים הנוכחים לחץ את ידו של מוחמד ונשבע אמונים לו ולאלוהיו.
היה זה רגע גורלי. אלמלא היתה מדינה מוכנה לקבל על עצמה את תורת האיסלם ולאמץ את הגולים ממכה, יתכן מאוד שהאיסלם היה שובק חיים לכל חי בעודו באיבּוֹ.
לפני שמוסא ובני־לוויתו פנו ושבו לעירם, הוסכם שמוחמד יעבור למדינה ברגע שהנסיבות תהיינה מתאימות לכך. עתה, דומה, החלו מתפזרים העבים שנתחשרו בשמי יעודו של נביא האיסלם. קצה הדרך הקשה נתגלה מרחוק. אך לא… מוחמד שכח לרגע את בני קורייש – יריביו הבּדויים.
בדרך זו או אחרת, החלו לדלוף במרחבי המדבר הידיעות על פגישות־הסתרים הנערכות עם בני מדינה. יחד עם זאת, נסתבר לפתע, שמירב אנשי המושבה המוסלמית במכה – נעלמו. הרחובות התרוקנו. חלונות ותריסים הוגפו. המתיחות הגיעה לשיאה בהופיע עומר לפני אבן הכּעבּה המקודשת – והוא עטוף בשריון, קשתו בידו, חרב־ענקים חגורה במותניו. בלי שגילה את כוונותיו קודם לכן, עמד והצהיר בפני אויביו, שחסל סדר בריחות. עתה יש בדעתו לעבור למקום אחר, שם יעלה בידו לארגן את כל בני האמונה המוסלמית ולהפכם לכוח שידע להשיב לבני קורייש כגמולם על הרדיפות והעוול שעוללו לו ולאחיו המאמינים. בהתלהבותו הרבה, סיים בקריאה: “כל מי מביניכם, המוכן להפוך את אמו לשכּוּלה, יקום ויבוא עמי אל העמק הסמוך!”
איש לא מש ממקומו. כמחווה בוז משך עומר בכתפיו, ופסע לעבר האפלולית המתעבּה.
קריאת תגר אמיצה זו האירה פרט נוסף: לפתע הסתבר, שלמוחמד תלמידים הרבה, הרבה יותר משניתן לשער. המצב היה מביך מאוד. אם יניחו בני מכה לדברים להוסיף ולהתגלגל כך, עתידה סכנה של ממש לרחף עליהם עצמם. האויב שיתבסס במדינה יוכל לנתק את דרכי השיירות העיקריות המוליכות לסוריה. אין כל צורך שכוחו של אויב כזה יהיה גדול מדי, כדי לנתק את כל דרכי המסחר ולמנוע כל אספקה ממכה.
אבּוּ־סופיאן היה באותה שעה המושל הכללי של מכה, וכן היה מפקד הצבא. שנאתו למוחמד היתה עתיקת־יומין, אך היא גברה עם התמנותו לתפקידים החשובים הללו. כאשר הגיע לידיעתו דבר המאורעות הללו, כינס את מועצת־העיר, הוא גילה לחברי המועצה מה מתרחש עתה בתוככי מכה. הוא הזהיר אותם שהפעילות של מוחמד ותלמידיו עלולה להמיט שואה על העיר, ואמר כי יש לנקוט מיד באמצעים חמורים נגדה. הדברים כבר חרגו ממסגרת של תגובה אישית ופרטית. יש לארגן את כל אנשי שבט קורייש, וכן את כל תושבי מכה, כדי להמית את מוחמד וחסידיו ללא כל שהיה נוספת.
כאשר הציעו כמה מחברי המועצה המתונים יותר, להגלות את מוחמד או לשימו במעצר, פרץ אבו־סופיאן בצחוק. הוא אמר, שכל עוד נשמה באפו של המטורף הזה, הסכנה בעינה עומדת. כל זמן שהנוהים אחרי נביא־השקר הזה ידעו שרוח־חיים באפו, יקדישו את כל מאמציהם כדי להצילו – במיוחד עתה, כאשר אנשי מדינה תומכים בהם.
אבּוּ־ג’אהל, אשר איבתו למוחמד לא נפלה מזו של אבו־סופיאן, קם אף הוא לשאת את דברו. בפסקנות קבע, שהדרך היחידה לפתרון הבעיה היא להמית את מוחמד. אילו היו עושים זאת לפני חמש שנים, היתה השוֹאה נמנעת מראש. הוא הציע, שבהוצאה־להורג זאת ישתתף נציג של כל משפחה ממשפחות מכה, לפי שהסכנה היא כלל־לאומית. לבסוף נערכה הצבעה. איש לא הצביע נגד. אבו־ג’אהל הציע להוציא לפועל את ההחלטה בו־בלילה. גם הצעתו זו נתקבלה פה־אחד.
ברם, גם הפעם היה לדיון זה מאזין אחד שלא לאוזניו נועדו הדברים. תוך דקות ספורות נודע למוחמד, כי הורשע ונידון למוּת. הפעם ידע, שנדרשת ממנו פעולה מהירה. אם אין ברצונו לקפח את חייו, ולגרום למותם של רבים אחרים, עליו לפעול ללא־דיחוי.
מוחמד הזעיק אליו את אבו־בקר ואת עלי, וסיפר להם את אשר נודע לו. גם הם סברו שעל מוחמד להימלט. אבו־ברק הביע את משאלתו להילוות אל מוחמד, ואילו עלי העדיף להישאר. יחסיו עם בני קורייש לא היו גרועים כל עיקר, וכך יינתן לו לדאוג לנשים ולילדים. אסור היה לאבּד לריק אף רגע. מן הסימטה הצרה נשמעו צעדיהם הקרבים והולכים של אבו־סופיאן, אבו־ג’אהל ומרעיהם. עלי דחף את מוחמד ואת עומר אל מחוץ לדלת האחורית, נעל את הבית על מנעול ובריח, לאחר שהגיף את התריסים, ולבסוף השתרע על יצועו של מוחמד ונתכסה בגלימתו.
בהגיע הרוצחים־בכוח אל הבית, היססו למראה הדלת הנעולה. הם לא רצו לפרוץ בכוח לתוך הבית. אחד מהם הציץ פנימה בעד חרכי התריס, ועל הרצפה ראה דמות מכוסה בגלימתו הידועה היטב של מוחמד. הוחלט, איפוא, לדחות את ההוצאה להורג לשעת הבוקר, כאשר ייצא מוחמד מפתח ביתו. האנשים תפסו מחסה סביב הבית, לופתים בידיהם את פגיונותיהם ומחכים.
בעלות השחר נפתחה דלת הבית. עיני חבורת הקושרים נקרעו למראה העומד על הסף. תחת לראות את מוחמד, נראה עלי גבה־הקומה, גלימת מוחמד על כתפיו.
“איה דודך?” שאל אותו אבו־ג’אהל.
“השומר דודי אנוכי?” השיב עלי ומשך בכתפיו. “אם אין זכרוני מטעני, יצא דודי עוד בליל אמש את הבית, בחברת אבו־בקר. הוא לא אמר לי לאן מועדות פניו”.
באמרו זאת, התרחק בשוויון־נפש לאורך הרחוב, בואכה הכּעבּה.
עתה היו אבו־סופיאן ואבו־ג’אהל אובדי־עצות. משוכנעים היו שעלי דיבר אמת. מסתבר, איפוא, שהוליכו עצמם שולל בשל גלימה. חיש מהרה ניחמו את עצמם בהעלותם סברה, שאם יצא מוחמד לאחד מכנסי־הדת שלו – חזקה עליו שיחזור לביתו. ואילו אם אל מדינה שׂם פעמיו, עדיין ניתן להדביקו, לפי שהמסע אל מדינה מחייב שימוש בגמלים, והגמלים מתנהלים לאטם. על נקלה ישיגום פרשים אמיצים.
ללא דיחוי אורגן מיבצע־הרדיפה.
מוחמד ניחש את תגובתם של אויביו. הוא לא יצא אל מדינה בשיירת גמלים, אלא צעד ברגל, עם אבו־בקר, כשפניו אל הר תור המתנשא אל־על בריחוק שעת הליכה ממכה. עלי ידע לאן הולכים השניים, ונתבקש לעמוד עמם בקשר כאשר יתאפשר הדבר.
שני הפליטים הגיעו אל הר תור בטרם הנץ השחר, והסתתרו באחת המערות העמוקות שבצלע ההר הטרשי. שעה קלה אחרי עלות השחר הגיעו לאוזניהם שעטות פרסות־סוסים. אולם הרודפים הרכובים לא הבחינו בגמלים כלשהם והבינו, כי מוחמד שיטה בהם שוב. בגבור זעמם עליהם, פתחו בסריקת השטח סביב מכה. אחת מחבורות המחפשים הגיעה עד לפי המערה בה הסתתר מוחמד. אבו־בקר, העירוני בן החמשים־ומשהו, נתמלא חרדת־מוות. לשוא ניסה מוחמד להרגיעו בלחישה: אל פחד, אחי. אללה עומד לימיננו!"
מסתבר שהצדק היה עם מוחמד. תריסר הרודפים שהגיעו אל פי המערה, סטו ממנה וחזרו כלעומת שבאו, משראו קורי־עכביש מכסים את פי המערה, ויונת־בר דוגרת בקנה בפתח המערה. “לא יתכן שמסתתר בו מישהו, שהרי הקורים שלמים והיונה דוגרת ללא פחד”, אמרו בלבם.
אבו־בקר נשם לרווחה.
ברם, הסכנה טרם חלפה. אפילו לא ייערך חיפוש נוסף בהר תור, כיצד ימשיך מוחמד בדרכו? וכיצד ישיג צידה ומים לדרך?
עם רדת הלילה הגיעו אל המערה עבדאללה, בנו של אבו־בקר, ואיסמע, בתו. הם מסרו דרישת־שלום מעלי. איסמע סיפרה כי חקרוה חקירה ממושכת, אך לא אלימה, ולבסוף האמינו לה כאשר נשבעה שאין לה מושג היכן נמצאים אביה ודודה. לפני שהאיר היום כבר נמצאו האח והאחות שוב בביתם במכה. בשעה מאוחרת יותר בבוקר הגיעו אל סביבות הר תור רועיו של אבו־בקר עם עדריהם, ולאחר שסעדו את לבם בפי המערה, “שכחו” שם כמות ניכרת של מזון ומים. אך לפי שעה לא ניתן לשני הגברים לצאת ממחבואם.
פעמים אחדות עברו בני קורייש על פני המערה, בטרם רפה החיפוש אחרי הבורחים. איסמע ועבדאללה דיווחו למסתתרים על המתרחש, ולבסוף הודיעו כי מוחמד ואבו־בקר יכולים להמשיך במנוסתם. בלילה השלישי הובאו אל המערה שני גמלים ומורה־דרך מהימן. השניים עלו על גמליהם ופתחו בדהרה אל תוך החשכה.
תוך הימנעות משימוש בנתיבי השיירות, רכבו הבורחים בקו אלכסוני צפון־מערבה אל עבר ים־סוף, מדינה מרוחקת כשלוש־מאות קילומטרים ממכה, והיה עליהם לעשות את חלק־הארי של הדרך בטרם יראו עצמם בטוחים מסכנה.
אחרי שזרחה החמה, נעשה המדבר הצחיח לוהט ככבשן. שלושת האנשים המשיכו לרכב עד שהיה החום כבד מנשוא, ואז החליטו למצוא מחסה בצלו של סלע גדול. לא היה להם סיכוי להיתקל בבאר או בנוה־מדבר, שכּן מלכתחילה עקפו את נתיב־השיירות המותווה על פי מקורות המים והצל שבמדבר.
לפני צאתם לדרך, מסרו להם איסמע ועבדאללה, כי בני קורייש הבטיחו פרס בסך מאתיים גמל למי שיחזיר את מוחמד אל מכה – חי או מת. לא מעטים היו נוודי־המדבר שהרחיקו נדוד לשני צדי הנתיבים הקבועים בתקוה לזכות בפרס זה.
בבוקר היום השני לבריחה מהמערה, הבחין ראש־שבט נווד בשם סוראקה אבן־מליכּ, בשלישיה הרכובה על גמלים. כדי לזכות בפרס בעצמו, לא הודיע אבן־מליכ לבני שבטו את אשר ראה, אלא יצא לדלוק אחריהם על המשובחת בסוסותיו. כשהוא חמוש בחנית ובקשת, דהר למול השלישיה.
אבו־בקר היה הראשון שראהו, ומיד הזהיר את מוחמד. מוחמד החל משנן פסוקי קוראן, כמנהגו בעת צרה. הפרש העוין קרב ובא במהירות, וכבר דרך את קשתו – אך בטרם היה סיפק בידו לירות חץ ראשון, נתחלחלה סוסתו – אולי למראה נחש שרבץ בדרך? – והפילה את רוכבו מעל גבה.
אין חרפה גדולה מזו לערבי בן המדבר – מה גם שבלעדי סוסו נעשה הלוחם המדברי כמעט חסר־אונים. כדי לחסוך מעצמו חרפה וכלימה, הפך הרודף את היוצרות והעמיד פנים כאילו קפץ מרצונו־שלו מעל סוסתו – וזאת כדי לבקש את ידידותו של מוחמד, שליח אללה… “באתי לומר לך”, אמר בדחילו ורחימו, “שאינך צריך לחשוש בשטח־החסות של שבטי. תוכל להמשיך בדרכך במנוחה, ואני – לא ראיתי ולא שמעתי דבר”.
מוחמד, שהבין לרוחו של סוראקה, ברך אותו בלבביות והמשיך בדרכו.
הסכנה שוב חלפה.
קרוב לשבוע נמשך המסע במדבר הצחיח. בבוקר השביעי הגיעו הבורחים אל נוה קובה הסמוך למדינה. כאשר האירה השמש את הנוף, לא יכלו הבורחים להאמין למראה עיניהם. הישימון נשאר מאחור, לפנים השתרע גן־עדן עלי־אדמות, כולו רימונים ועצי־הדר, דקלים ומים.
מיד הבריך מוחמד את גמלו ונשא תפילת הודיה לאללה, שהנחהו בשלום אל מקום־מבטחים.
שהותו בנוה־המדבר קצרה היתה, שכן צופים ממדינה, שסרקו בעיניהם את המדבר מאז נודע להם דבר בריחתו ממכה, הבחינו בו ובמלוויו. עד מהרה נהרו המונים ממדינה אל נוה קובה, להקביל את פני הנביא.
מוחמד היה שבור ורצוץ בגופו מחמת המנוסה הגדולה, אך לבו התרונן בקרבו. ידע, כי הוא – ודתו החדשה – עברו את המשבּר הקשה ביותר, וכי מעתה תתנהל דרכו בכיוון אחד בלבד: קדימה ולמעלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.