לגבי מרבית מאתיים וששים ותשעה יושביו, נושא בית־הכלא באי אלקטרז, אופי של יאוש קודר ועמוק ללא־סייג. בכלא זה, המתנשא כארמון אגדי ומבוצר באי סלעי ששטחו כחמישים דונמים בלבד, מוארך ודומה ללוויתן שחור, והנמצא במפרץ סאן־פראנציסקו, כלואים האסירים הקשוחים וחסרי־התקנה שנפלטו מכל בתי־הסוהר האחרים במדינה.

“אצלנו יושבים אותם פושעים מוּעדים שקשה ביותר להביאם בעול משמעת, ואין כמעט תקווה לרסנם. חלומם היחיד הוא – לברוח, ואפילו ביודעם שטרם עלה הדבר בידי איש באלקטרז”, אומר מנהל בית־הכלא הזה.

על־מנת לדכא את חלום הבריחה, הופעלו באלקטרז שיטות־השמירה המעולות ביותר בעולם, שהקנו לאי זה את הכינוי “בית־הכלא האטוּם ביותר, שאין מנוס ממנו”. אסירי אלקטרז נתונים להשגחה כמעט מתמדת מצד מאה וחמישים וחמישה סוהרים חמושים וערניים. מאה וחמישים וחמישה סוהרים על פחות משלוש מאות אסירים – זהו היחס המספרי הגבוה ביותר ברשת בתי־הכלא של ארצות־הברית.

רק אנשים מעטים מאד מורשים לבקר באי – אם אצל הסוהרים ואם אצל האסירים – והמבקרים אצל יושבי האי עוברים סריקה קפדנית ביותר. זכויות האסירים מועטות ביותר, מיפקדים נערכים להם תכופות ביותר, תאיהם נסרקים מדי פעם, ואף לא אחד מן האסירים מתמנה לתפקידי משגיח, תורן או אחראי, כמקובל בבתי־סוהר אחרים.

יתר על כן, האי אלקטרז מרוחק למדי מחוף ארצות־הברית. רצועת־מים קרים כקרח ומהירי־זרם, ברוחב שני קילומטרים, חוצצת את אי־הכלא ובין הנקודה הסמוכה ביותר ביבשת – “מזח הדייגים” של סאן־פראנציסקו.

תכונות אלה הן שהועידו את האי הטרשי והקודר לתפקידי בית־כלא מקדמת־דנא. אלקטרז, המכונה “הסלע”, בוּצר עוד בידי הספרדים, בהיותם שליטי החוף הזה ביבשת החדשה. גם את שמו – “לוֹס אלקאטראָסס” (השׂקנאים) – נתנו לו הספרדים, על שם שוכניו היחידים שהיו חופשיים לבוא ולצאת ממנו עד למאה השמונה־עשרה.

אחרי שנת 1859 היה אלקטרז לבית־כלא צבאי של ארצות־הברית, ואילו בשנת 1933 הפך לכלא אזרחי לפושעים המסוכנים ביותר במדינה זו. יצא לו מוניטין במיוחד כאשר “ישבו” בו אנשי־צמרת של העולם־התחתון האמריקני, כגון אל קאפּוֹנה וקלי “המקלען”.

מלכתחילה הוטלה על יושבי אלקטרז משמעת חמוּרה ביותר, וכל נסיון־בריחה ממנו סוכל מבעוד מועד – עד לנסיון של יוני 1962.

בסך הכל בוצעו אחד־עשר נסיונות־בריחה מן “הסלע”. בנסיונות אלה השתתפו שלושים־ושניים איש. ששה מהם נהרגו בעת ביצוע בריחתם, שלושה בורחים טבעו שעה ששׂחו לעבר החוף הקורץ מרחוק (זה היה בשנת 1937); הנותרים נתפסו, הוחזרו לכלא ונענשו עונשים קשים.

אחד האמצעים המיוחדים למניעת בריחות מן “הסלע” היה – החזקת האסירים בתוך תאיהם הקטנים (שניים וחצי מטרים רוחבם, שניים וחצי מטרים אורכם, ושני מטרים גובהם), לא פחות מארבע־עשרה שעות ביממה (מחמש וחצי בערב ועד לשבע וחצי בבוקר). מכיוון שכל סוהר ותיק הראוי לשמו יודע, כי האסיר מקדיש את מרבית השעות שהוא מבלה בתאו הסגור למזימות בריחה ולנסיונות בריחה, היתה נערכת מדי שעה בשעה בדיקת האסירים ותאיהם – לפחות על־ידי הצצה פנימה.

מגדלי־מקלעים צויידו בזרקורים מתנשאים בכל פינות הכלא, סירות־משמר סרקו את הים סביבו, ועם המצאת האלחוט צוייד האי במכשירי־קשר המאפשרים התקקשרות מידית עם החוף, כדי להעמיד על רגליה את המשטרה ולמנוע בעד אסיר בורח מלעלות בשלום על החוף.

מסתבר, שכל האמצעים הללו עדיין לא הספיקו.

בשעה 7.15 בבוקרו של יום שלישי, 19 ביוני 1962, כאשר נקראו האסירים כנהוג אל דלתות תאיהם, לעריכת מיפקד־בוקר, נראו יושבי התאים מס' 138, 150 ו־152 כממשיכים לישון בדרגשיהם.

הפרזה בשינה? בבית־הכלא הקשוח ביותר במדינה? זה חשוד!

סוהרים פרצו חיש־מהר לתוך התאים והסירו את השמיכות מעל הישנים. בן־רגע יצאו בהולים את התאים, להשמיע את אות־האזעקה שבישׂר לאסירים ולסוהרים האחרים, כי הנה בוצעה אחת הפריצות הנועזות ביותר בדברי־ימי בתי־הכלא של ארצות־הברית.

הדמויות ה“ישנות” בדרגשיהם של שלושה שוכני התאים הנ"ל לא היו אלא בובות עשויות מכרים, עם ראשים שעוצבו ביד־אמן מסבון, חימר ואבקת בטון וטיח שהורטבה ברוק. הפנים נצבעו בצבעי עור־אדם ועוטרו בקפידה בשער־אדם שנאסף מעט־מעט מעל רצפת המספרה של בית־הכלא (תחבולה דומה איפשרה את בריחתו של אלוף־הבורחים בעולם התחתון האמריקני, ווילי סאטן – אך הוא ברח מכלא “קל” יותר).

שלושת הבורחים היו שודדי־בנקים מועדים, נועזים ושנונים במיוחד, שנידונו לעשר ולחמש־עשרה שנות מאסר. בראשם עמד פראנק לי מוריס, פושע ותיק בן שלושים וחמש, שנחשב כמסוכן במיוחד משום שנחן במנת־שכל בת 133 (140 ממעותם גאון).

“ידענו כי מוחו גאוני ומסולף, אך לא תארנו לעצמנו שיוכל לבצע בריחה מן הסלע”, אמר מנהל הכלא הנדהם.

שותפיו של פראנק מוריס היו האחים ג’והן אנגלין, בן 32, וקלארנס אנגלין, בן 31, ששכנו בתאים הצמודים זה לזה – 150 ו־152.

כיצד בוצעה בריחתם של השלושה?

חקירת־בזק העלתה, כי הפער הראשון במסכת השמירה וההשגחה המעולה של “הסלע”, נתגלה על ידי הבורחים באולם־האוכל של האסירים. מסתבר, שבין כללי הזהירות של בית־כלא קשוח זה לא נכללה ספירת כלי־האוכל אחרי כל ארוחה. הזנחה זאת איפשרה לשלושת הבורחים להסתיר בבגדיהם אחרי האוכל מספר כפיות. את הכפיות האלה חידדו על ידי שפשוף שקדני ברצפת־הבטון הקשה של תאיהם – מלאכה קשה ביותר, משום שאוזנם של הסוהרים קשובה תמיד לקולות חריקה ושפשוף בתאי האסירים. זוהי גם מלאכה הדורשת סבלנות למופת, מכיוון שהיא מתנהלת אט־אט.

לאחר שהיו בידי הקושרים איזמלים חדים (הלא הן הכפּיות־לשעבר), הם החלו מגרדים את קירות תאיהם, סביב מאווררי־הברזל העגולים, בקוטר עשרים־וחמישה סנטימטרים, הקבועים בכל תא ופונים אל מסדרון־שירות אחורי שאין משתמשים בו. עבודה זו נמשכה, לפי אומדנים של החוקרים, חודשים לא מעטים. אחרי שנעקרו המאווררים מן הקירות, הורחבו החורים לקוטר ששים סנטימטרים – רוחב שהספיק להידחק ולעבור במאמץ. במשך חודשי החפירה בכתלים, היסווּ החופרים את החורים בקירות באמצעות לוחות־קרטון וטיח שנצבעו עד שדמו תכלית דמיון לכותלי הבטון שסביבם, וכן למאוורי־הברזל העקורים.

את אבקת הטיח והבטון שגורדה מן הכתלים, היו החופרים מלקטים בזהירות יתרה מעל רצפות תאיהם בכיסיהם ומפזרים מעט־מעט בשעת טיוליהם היום־יומיים בחצר בית־הכלא.

ביום שנועד לבריחה, החלו השלושה בפעולה מיד אחרי בדיקת המיטות של השעה תשע וחצי. הם פרצו סופית את פרצות־המאווררים שבכתליהם, וזחלו אל מסדרון־השירות שאליו פנו הפרצות. הם ידעו כי במסדרון זה אין משתמשים כמעט כלל, ולכן לא היה חשש פן מישהו יפתיע אותם שם. מסדרון זה מתמשך לכל אורך אגף־התאים, מאחור.

הם טיפסו על פני צינורות הקבועים בקירו של המסדרון האחורי, לגובה עשרה מטרים, בקירוב, עד לתקרת הבניין בן שלוש הקומות. שם עקרו מאוורר שלא היה בשימוש, כופפו סורג־פלדה בעובי סנטימטר אחד, שחסם את צוהר־המאוורר בקוטר ארבעים־וחמישה סנטימטרים ומנע יצאה אל הגג עצמו. אם כי כתפיו של אחד הבורחים היו רחבות יותר מארבעים־וחמישה סנטימטרים, עלה בידי שלושתם להידחק דרך הצוהר הצר ולצאת אל הגג.

במקום זה עלול היה לראותם הזקיף במגדל־המקלע מס' 1, בקצה הצפוני של הכלא. משום־מה לא גילו הזקיפים ערנות נאותה (“אין אדם יכול להסתכל לכל כיווּן באותה עת!” התנצלו בחקירה), והבורחים רצו שפופים על פני שלושים־וחמישה מטרים, לאורך הגג, מעל לאולם־האוכל, עד להגיעם אל צינורות־המים של המטבח. הם החליקו למטה, כדי חמישה־עשר מטרים, על פני קיר שנשטף מדי כמה שניות על ידי זרקורים, ולבסוף עמדו על הקרקע.

הנה הם מחוץ לבניין.

ברם, בזאת לא תמה הבריחה. כדי לצאת את תחומי הכלא, היה עליהם לעבור חומה שגובהה כחמישה מטרים, ואשר בראשה מפותלים חוטי תייל־דוקרני. גם משימה זו עלתה בידם!

הם נמצאו, איפוא, בפינה הצפון־מזרחית של האי, על שפת הים. כיצד צלחו את הים והגיעו למקום־מבטחים? זאת לא הצליחו החוקרים לגלות…

מיד אחרי המיפקד של 7.15 בבוקר, כאשר נתגלתה הבריחה, יבבו צופרים באי ומכשירי האלחוט דיווחו על כך מיד ליבשת. מאות סוהרים חמושים, עם כלבי־גישוש, סרקו את האי, וסירות־המשמר פיטרלו את חופיו – בלי לגלות דבר. היה ברור מעל לכל ספק: האסירים הבורחים אינם נמצאים עוד באי. אך הם גם לא נתגלו ביבשת…

בריחתם של השלושה העלתה מחרוזת של קושיות טורדניות:

כיצד יכלו השלושה להסתיר בתאיהם את ראשי־הסבון והטיט, כאשר לעתים קרובות נערכות סריקות יסודיות בכל התאים?

כיצד יכלו לעקור את סורג־הצוהר בגג, בלי שיראו או ישמעו אותם הזקיפים המפטרלים לאורך מסלולים מיוחדים במרומי הבניין?

כיצד יכלו לרוץ לאורך הגג ולהחליק במורד הצינור של המטבח, בלי שיראו אותם זקיפי המגדלים?

מנהל בית־הכלא הבטיח לגלות את התשובות לשאלות אלה, ולתקן את המעוּות. אחד הדברים שדרשו תיקון מידי היה המצב הכללי של הבניין, שאמנם נבנה מבטון מזויין, אך שנות פעולתן של הלחות והרוחות המלוחות נתנו אותותיהן בבטון, אשר החל מתרכך ומתפורר.

מפיו של אסיר אחד, שאף הוא פרץ פירצה בכותל תאו, אך נרתע מן הבריחה ברגע האחרון, גילו החוקרים כי הבורחים תיכנו את בריחתם בסבלנות רבה עת ארוכה, וערכו חזרות רבות על־פה בטרם ניגשו לביצוע המעשי של התכנית. לדבריו, הם גנבו שרווּלים של מעילי־גשם מן המתפרה שבבית־הסוהר, והיה בדעתם לנפח את השרוולים האלה, לקשור את קצותיהם ולהשתמש בהם כבמצופים – או חגורות־הצלה – ולהעזר בהם בעת השחיה הארוכה אל היבשת. חוקרי אלקטרז ערכו מיד נסיונות בשרוולים דומים, והעלו את הסברה כי מצופים אלה לא יחזיקו מעמד משך הזמן הנדרש לשחיה כה ממושכת.

“אבל לא היה בדעת הבורחים לשחות ישר אל החוף”, טען האסיר הנחקר. “היה בדעתם לערוך תחנת־ביניים ב’אי המלאך' הבלתי־מיושב, הנמצא באמצע הדרך בין ‘הסלע’ ובין סאן־פראנציסקו!”

חיפוש שנערך באי־הקטנטן וסביבו העלה משוט גס, שנוטש על ידי מישהו. אך לא נתגלו עקבות בחוף העזוב.

בתחילה קיווּ הסוהרים כי גופותיהם של השלושה תתגלינה במהרה, כפי שנתגלו שלוש גופות הבורחים שטבעו בשנת 1937. אך הגופות לא נתגלו, ותחת זאת החלו מגיעות אל המשטרה ידיעות מפי אזרחים שטענו, כי ראו אנשים הדומים לבורחים במחוז מארין שליד סאן־פראנציסקו.

“אכן, לשם היה בדעת השלושה להגיע”, גילה האסיר שנחקר. “הם רצו לפרוץ שם לחנות־בגדים כדי להתלבש כיאות ולגנוב סכום כסף שיאפשר להם להמשיך בבריחה”.

אך ככל שחלפו הימים והבורחים לא נתגלו, נאלצו אנשי אלקטרז להודות כי אכן התחכמו להם שלושה פושעים מועדים. אחרי שנים רבות של “אטימוּת” נפגע שמו של “הסלע”, והוא לא יוכל עוד להתקרא “בית־הכלא האטוּם ביותר, שאין מנוס ממנו”…