לגיון הזרים! במשך דורות רבים היה שמה של יחידה צבאית צרפתית זאת, המורכבת מבני עמים רבים ושונים, אפוף הילה של הרפתקה, אבירות, סכנה וגבורה. אנשים רבים, שרצו לברוח מחייהם האזרחיים בשל אהבה נכזבת, פשע נורא או סתם שעמום, היו מתנדבים לשירות בלגיון־הזרים, שנלחם בעיקר בצפון־אפריקה, ואחרי־כן במזרח־הרחוק. הבריחה אל לגיון־הזרים היתה, איפוא, דבר שבשיגרה; אך כפעם בפעם נמצאו לגיונרים שביקשו לברוח מן הלגיון. אחד מהם היה מייקל דוֹנוֹבן, סקוטי שטעמי התנדבותו ללגיון לוטים במסתורין, אך פרטי בריחתו הועלו במלואם בזכרונותיו.
יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, נמשך המצב הבלתי־נסבל: מחסור במזון, מחסור במים, צמא המוציא מן הדעת, עייפות מתמדת. כפעם בפעם ניתן לנו לזכור כי חיילים אנו, כאשר כנופיית־מדבר ערבית היתה משלחת אלינו מספר כדורי רובה, אולם מרבית הזמן ראינו את עצמנו כעובדי־כפיה או אסירים שנדונו לעבודת־פרך: סללנו דרכים, שיפצנו כבישים, בנינו מבצרים, הנחנו מסילות־ברזל – ותמיד עמד מעלינו רב־טוראי חגור־אקדח…
כך יצאו שבועות והיו לחודשים, והחודשים הפכו מעתיד לעבר… לבסוף אירע המשבר. ידידי הכושי־האמריקני סמיתי לקח שלל מאת ערבי שהרגנו באחת ההתקפות, טבעת זהב משובצת אבן־חן יקרה. התפעלתי מיופיה, וסימיתי הנדיב הפציר בי שאקח אותה ממנו כמתנה. איתרע מזלנו, והדבר הגיע לידיעתו של הסמל – לגיונר קפדן עד לשגעון, שהזמין מיד את סימיתי ואותי למשפט־בזק על לקיחת שלל במקום להעבירו כחוק למפקדת הלגיון. הסמל התרתח והלך תוך כדי השמעת גערות וקללות, עד שהחל חונק אותי ובועט בי חליפות. רק מקץ שבועיים החלמתי לגמרי מן הכאב שבגרוני ומן החבורות שבכל גופי.
התעללות זאת הולידה החלטה נחושה בלבי: לברוח, ויהי־מה. טוב המוות מחיים כאלה.
אף בלי אכזריותו של הסמל, היו החיים בלגיון־הזרים הצרפתי בבחינת מוות איטי, ללא כל תקווה לשיפור. אלג’יריה, מרוקו – בכל אחד ממוצבי־המדבר שבהן טעמנו טעמו של גיהנום. מנוי וגמור היה עמי עתה להחלץ מתופת זאת, בטרם אאחר את המועד.
כאשר הוחוור לי רצוני מהו, גיליתי את סודי לעמיתי הגרמני, מילר. ללא היסוס התנדב להילוות אלי בבריחתי, באמרו: “טובים השניים מן האחד במיבצע מסוכן כזה”. פניתי בהצעה זאת גם אל סימיתי, אך הכושי נעשה קודר ומסוגר בתוך עצמו, יותר ויותר מדי יום ביומו, עד שלא היה מסוגל עוד להחלץ ממרתו השחורה ועיניו העידו בו כי קרוב הוא לטירוף.
למחרת הודיע לי מילר כי הצליח לרכז כמות רבה ככל האפשר של מזון ותחמושת. לדעתו, מוטב לצאת לדרך עם שקיעת החמה. עצם המחשבה על הבריחה הקרובה, החישה את פעימות לבי. הלכתי אף אני לעשות כמעשהו של מילר, והצלחתי לגנוב שלושים כדורים, שתי קופסות שימורי־דגים, קןפסת בשר אחת וכיכר לחם. את הכדורים טמנתי בחגורה מתחת לבגדי, ואילו את המזון דחסתי לתרמיל־הגב שלי.
עתה הגיע השלב הקשה מכל: הציפיה לרדת החשיכה. מעודי לא ידעתי יום כה ארוך. לבסוף הגיעה השעה היעודה, ומילר ואני החלקנו על פני חומת המצודה והתחלנו מתרחקים תוך ניצול פרק־הזמן הקצר שבין שקיעת החמה ובין עליית הירח. ידענו כי בריחוק־מה מן החומה נוהג להלך זקיף חמוש. בתכנית־הבריחה שלנו, התנדב מילר “לטפל” בו. לא אפרט את פרטי ה“טיפול”. אסתפק בציון העובדה, שמילר חזר אלי בלי פגיונו, וידו הימנית היתה מגואלת בדם. אותו זקיף עשה את המישגה שלא־יכופר בלגיון־הזרים, בשאלוֹ “מי שם?” לפני שלחץ על ההדק.
היינו חופשיים. בני־חורין! פתחנו במרוצה, כדי להגדיל ככל האפשר את הפער בינינו ובין החומה. אותו לילה עשינו כברת־דרך בת ארבעים קילומטרים, לכל הפחות.
הפחד והתקווה האיצו את רגלינו, אך השחר הקדים לבוא. לא היו לנו מצפן ומפה, ומורה־דרכנו היחיד היה הנוף; צמד הרים במזרח, שסייע בידנו לאור היום, וכוכב־הצפון שהושיט לנו סעד בלילה.
משהאיר היום, חיפשנו מקום־מקלט. ידענו כי אחרי מיפקד־הבוקר, כאשר תתגלה בריחתנו, יישלחו פטרולים למדבר, והתנועה לאור היום תהיה מעשה־טירוף. לבסוף מצאנו חגו־סלע שלתוכו נדחקנו. כאן סעדנו את ארוחתנו הראשונה, שקונחה בלגימת מים יחידה. במהרה היו המים יקרים מפז, ולכן החלטנו לאכול במשורה עד לקץ המסע.
מיד אחרי הארוחה, הטלנו מטבע כדי להחליט מי ישן ומי יהיה זקיף. מילר זכה, ומיד השתרע במקלטנו המוגבל, ואני ישבתי בפתח והרובה בחיקי. היה לנו רק רובה אחד, ובמשך הלילה נשאנו אותו בתורנות – נוהג שהיה נקוט בידנו גם בהמשך המסע. בתחילה חשבנו לשאת שני רובים, אך שכר הבטחון שבשני רובים היה יוצא בהפסד כוחנו, ואנו העדפנו לשאת במקום רובה נוסף – מזון השקול כנגד משקלו.
ממקום־שבתי בפתח חגו־הסלע יכולתי לראות בכיווּן אחד בלבד, אך חודשים של תפקידי זקיף לימדוני “לראות” גם באוזני, וידעתי כי אוכל להבחין באדם בטרם יקרב קירבה מסוכנת אל מחבואנו.
בטרם מלאה שעה למשמרתי, חשתי לפתע דקירות בכל גופי. חששתי מפני התקפת אלרגיה כלשהי – עד שהבחנתי במקור הרעה: נמלים קטנות, אדומות, עוקצניות להחריד. מסתבר שפלשנו אל משכנן, והן הסתערו עלינו בנקמנות למופת. למרבה השתאותי, המשיך מילר לישון שנת־ישרים, הגם שגם אותו עקצו הנמלים בכל פה…
למזלנו, הוטרדנו רק על ידי הנמלים, ולא על ידי בני־אדם. כפי הנראה נמצאנו בריחוק ניכר מכל דרך מדברית ומכל מצודה של הלגיון.
ברדת החשיכה, שמחנו להחזיר לנמלים האדומות את מעונן, ופתחנו במסע היום השני. המסע התנהל ללא תקלות באותו לילה ובזה שלאחריו – חמישה לילות רצופים. התקדמנו בקו ישר, על פני גבעות ובקעות, נעזרים בכוכב־הצפון הנאמן ומסתתרים בכל שעות האור.
בלילה הרביעי נקרה בדרכנו נווה־מדבר. בו סעדנו את לבנו בצברים עסיסיים ובתאני־בר, ומילאנו את מימיותינו במים זכים וצוננים. את כיסינו ותרמילינו דחסנו בצברים שגולגלו בחול להסרת קוציהם, ובתאני־בר. כאשר חידשנו את דרכנו, היה מצב־רוחנו מרומם מאד.
בלילה החמישי, אחרי שנמצאנו בריחוק רב מן ההרים־התאומים וצלחנו את מסילת־הברזל של הלגיון, החלטנו כי הרחקנו די והותר מזרחה, ופנינו הישר צפונה. בצפון נמצא חוף הים־התיכון. בצפון חיכה לנו הבית!
הצלחנו לקיים מהירות תנועה מפליאה, בהתחשב בעובדה שצעדנו ללא שביל או דרך… בלילה הששי חישבנו ומצאנו שעשינו את מחצית הדרך. ואז ניחתה עלינו מהלומה אכזרית: מילר נתעוור! עיניו נשארו פקוחות, אך לא עלה בידו להבחין בדבר כלשהו בריחוק העולה על חצי מטר לפניו. הוא נעשה חסר־ישע כתינוק. שיערתי שזהו עיוורון־חמה. אין מלים בפי לתאר את השתתפותי ביסוריו, או את אומץ־הלב שגילה מילר באסונו. כל העת האיץ בי להמשיך במסע, בלי להתחשב במצבו: “בבוקר ייטב לי, מייק”, אמר, וכשידו בידי המשכנו לצעוד.
אותו לילה לא יימחה מלבי כל עוד נשמה באפי. מעדנו על פני אבנים, פעמים רבות נפלנו על ברכינו, אך מדי פעם קמנו ומילר דחק בי: “המשך לצעוד, מייק. אל תדאג לי”.
מרה־שחורה ירדה עלי: מה יהא סופה של הרפתקה זאת? מזוננו תם, מימיותינו כמעט ונתרוקנו… האם אנו צועדים אל זרועות המוות? דכאוני היה רב כל כך, שהייתי רואה במלאך־המוות מלאך גואל באותה שעה. אפסה תקווה מלבי, ורגלי המשיכו לנוע כמו מאליהן.
השחר זחל ועלה באופק, ואני הובלתי את מילר אל גבעות שנקרו בדרכנו. קיוויתי למצוא בהן מסתור. אחרי שבחרתי במקום נאות, הושבתי את מילר בצל ופקדתי עליו לשכב ולנוח. כאשר שאלתי אותו אם הוא מיטיב לראות אחרי שנחו עיניו במשך הלילה, נד בראשו בשלילה, ובפעם הראשונה מאז הכרתיו, ראיתי דמעות זולגות במורד לחייו.
חבשתי את עיניו בשרווּל שקרעתי מכותנתי. דומה כי רווח לו מעט, והוא נרדם דקות מעטות אחרי שהונחה התחבושת על עיניו.
הרגשתי בדידות מוזרה התגנבה אל לבי בשבתי לידו. נדמה לי שהייתי האדם היחיד בעולם. הכל היה כה דומם, שצמרמורת חלפה בגווי. קר היה לי. האם זהו המוות? תמהתי. מהו המוות? כמה זמן ינקוף בטרם נמות, מילר ואני?.. האם יתחולל נס שיצילנו? שכן, רק נס יוכל לגאול אותנו מן הישימון הזה.
התחבושת והשינה במשך כל היום, העלו ארוכה חלקית למילר, ולעת ערב אמר לי כי ראייתו נשתפרה בשיעור ניכר. בהתחדש כוחו, נתחדש גם מצב־רוחו הטוב. “נזוז, מייק”, אמר לי בקול נמרץ, אחז ברובה ויצא לפני לדרך. הודיתי לאל על החלמת ידידי, וחייכתי כאשר היה עלי להחיש פעמי כדי להדביקו. תקוותי קמה לתחיה, ושוב ציירתי בדמיוני את הבית ומחיתי מלבי את ההרהורים הקודרים של יום אתמול. אולם דומה שהקדמתי לשמוח. הגורל המתעתע טרם הרפה מאתנו.
בשני הלילות הקודמים חצינו הרבה שבילים ודרכים שפנו לכל עבר, וכל העת התפללתי בלבי שנמצא את הדרך הנכונה אל אזור מיושב – ושלא ניקלע ישר לתוך מחנה של הלגיון.
אך יצאנו מבין הגבעות, וכבר הגענו אל דרך רחבה. החלטנו ללכת לאורכה, ועד מהרה שמחנו על החלטה זו. בטרם עשינו שלושה קילומטרים, הגענו אל משק ערבי, שם הצטיידנו בכמות גדולה של ענבים. עשרות כלבים חרצו לשון נגדנו, אך שום פלח ערבי לא יעיז לשרבב ראשו החוצה אחרי רדת החשיכה, ואיש לא כיהה בנו. המשכנו ללכת – ולהצטייד במזון טרי במשקים שבהמשך הדרך.
עם שחר נמצאנו במרחבי שדות נטולי־מחסה, לכן סטינו מן הדרך ושׂמנו פעמינו אל גבעה מכוסה שיחי צבר, שם היה בדעתנו להסתתר עד הערב.
ברגע זה עצמו הופיע פרש ערבי מאחורי תלולית קטנה. היה זה האדם הראשון שראינו מאז בריחתנו. שמעתיו בטרם ראיתיו. ליתר דיוק, שמעתי את בריח רובהו שנדרך. אחרי כן קרא אלינו הערבי בקול רם.
אותה שעה נמצא הרובה בידי מילר, ואני קראתי מוכנית: “תן לו, חבר!”
השתטחתי ארצה שעה שהערבי הצמיד את קת רובהו אל כתפו, וכדור חלף בריחוק־מה ממני. מילר השיב אש – ולחרדתי הרבה ראיתי את הקלע שלו מעלה עפר במרחק רב מאוד מן הערבי, רק אז נזכרתי בעיוורונו־החלקי של מילר, ומחנק הושם בגרוני.
הערבי ירה שנית, ומילר פלט אנקה והתגלגל כגזע עץ גדוע עד שנעצר ללא ניע כמטחווי־זרוע ממני. חטפתי את הרובה מידו והסתערתי אל עבר הערבי בהחלטה נחושה לרצחו נפש. לא עלה על דעתי לירות בו. חמת־הרצח שיקדה בי דירבנה אותי למחוץ את ראשו בקת הרובה. למזלי, מעדו רגלי באבן ואני נפלתי. דעתי נעשתה צלולה יותר, ויריתי בערבי.
הוא נפל מעל סוסו, ואני קמתי ממקומי והמשכתי לרוץ לעברו כשאני מריק את המחסנית שלי בגופו. כאשר הגעתי אליו, השתוללתי כפרא־אדם וחבטתי בו בקת רובי עד שלא ניתן לזהות את פניו. חי נפשי, אפילו עוצב ראשו מפלדה, הייתי ממעך אותו באותה התפרעות.
לבסוף התעשתתי וחזרתי אל מילר. כרעתי על ברכי לידו, מתייפח וקורא: “מילר… מילר… אתה חי?”
הוא היה חי עדיין – אך מוטב היה אילו מת, שכן כדורו של הערבי פילח את גרונו. “אני אבוד, מייק”, לחש צרודות. “יש עוד מים?”
ידי רעדה עת הגשתי את המימיה אל שפתיו. אחרי־כן מיהרתי לחבוש את פצעו הנורא. החזקתיו בזרועותי כדי להקל עליו – ואז שמעתי את צהלת סוסו של הערבי וזו החזירה אותי אל המציאות. הסוס עמד בריחוק שלושים מטרים מאתנו, מסתכל עלינו. נזכרתי בדרך ובסכנה הצפויה לנו.
הרפיתי ממילר ורצתי אל הערבי המת. גררתי אותו אל שיחי הצבר וטמנתי אותו בחול. את הרובה שלו קברתי עמו. אחרי־כן גרשתי את סוסו. אך בטרם קברתי את הערבי, חלף רעיון במוחי: הפשטתי את בגדיו, טמנתי בקברו את בגדי הלגיונר שלי, והתחפשתי כערבי. לא זו בלבד שהבגדים הערביים הרחבים היו בלתי־נוחים לי, הנה עוררה בי בחילה זהותו של לובשם – האדם שירה בגרונו של ידידי הטוב, מילר. אך בלבוש ערבי ייקל עלי להמשיך בבריחה, ולכן הבלגתי על הבחילה.
כאשר חזרתי אל מילר, כבר מלמל מתוך קדחת. העמסתיו על שכמי והבאתי אותו אל צללי הצבר. הוא התחנן למים, ואני נתתי לו את יתרת המים שבמימיותינו. כל היום כולו ישבתי לידו והנחתי את ידי על מצחו הלוהט. בערב העמסתי אותו שוב על שכמי, ובכוחות ששאבתי – איני יודע מהיכן – יצאתי לחפש מים. כל צעד סחט מריאותי גניחת־כאב. חזי היה ככבשן. לבסוף לא יכולתי לעשות אף לא צעד אחד נוסף.
מילר, שהכרתו חזרה אליו לרגע, ביקשני לנוח. הורדתי אותו בזהירות אל החול וחיבקתי אותו אל חזי. ידעתי, שהוא גוסס בזרועותי, ולא היה לאל ידי להושיעו. כאשר נרדם, קמתי חרש ויצאתי לחפש מים או ענבים. למזלי, מצאתי כרם בריחוק קילומטר אחד ממקום חנייתנו – אבל כאשר חזרתי עם הפרי העסיסי, מצאתי את מילר לאחר יאוש. הוא החזיר נשמתו לבוראה שעה אחת אחרי כן.
דמעות סימאו את עיני. נרדמתי תוך התייפחות – כתינוק ממש.
השמש הזורחת העירה אותי משנתי. קפצתי את לסתותי וכריתי קבר לידידי. ידעתי שעלי להסתלק משם במהירות האפשרית, שאם לא כן אצא מדעתי. הצבתי סלע על הקבר הרענן, ויצאתי להשלים את מנוסתי – לבדי…
במשק הסמוך מילאתי את בטני בענבים והמשכתי לצעוד כל אותו לילה. שוב הייתי מהלך בדרך־עפר. מדי פעם בפעם שמעתי קולות של אנשים שלנו לצד הדרך. כדי לא לעורר חשד, הסתרתי תחת גלימתי את הרובה הצבאי שלי.
כאשר האיר היום, המשכתי להתקדם ללא־אבחנה. קבוצת ערבים עברה על פני, ואנשיה ברכוני וכבר עמדו להתעכב לשיחה, אך אני המשכתי ללכת. אילו ניסו לעצור אותי, הייתי יורה בהם ללא היסוס.
בקצה דרך־העפר הגעתי לכביש סלול. למחרת אחרי־הצהריים מצאתי את עצמי בעיירה מסקארה. המולת רחובותיה עקרה אותי מן האדישות המטמטמת, שניסכה בי במסע המדברי הארוך.
עמדתי בקרן־רחוב, אוזר עוז בנפשי להיכנס לאחת החנויות ולקנות בכסף שמצאתי בכיסו של הערבי, לבוש אזרחי אירופי. לפתע ראיתי למולי כיתת לגיונרים. הפחד הצמידני אל מקומי. לא יכולתי לזוז – והם עברו על פני, בלי לתת דעתם אלי. הצלה זו העלתה חיוך על פני, ואני נכנסתי לחנותו של תושב צרפתי וקניתי צרור פירות מעוררי־תאבון שעליהם הצבעתי בלי לומר דבר.
עם שקית הפירות יצאתי את העיירה והתקדמתי בכיווּן לאוֹראן, עיר־הנמל שהיתה בריחוק כמאה וחמישים קילומטרים משם.
בטרם עשיתי קילומטר אחד, בלמה מכונית לצדי, ונהגה רמז לי לעלות כ“טרמפיסט”. מסתבר שהיה מנומנם ופחד פן יירדם על ההגה, אם יישאר יחיד בתאו. לא קל היה לי להיכנס אל המכונית – ואחרי מאה קילומטרים לרדת ממנה – כשרובה טמון בגלימתי; אך העמדתי פני פיסח, ועליתי ברגל נוקשה אל המכונית.
לאחר שפנה מטיבי לדרך צדדית, המשכתי ללכת ברגל. למחרת אחרי־הצהריים ראיתי את אוֹראן לפני.
לא אוכל לתאר במלים את הרגשות שהציפוני בעמדי בראש גבעה ובראותי את הים־התיכון הכחול לפני. הייתי כמהוּפּנט. רק מקץ שעה ארוכה עלה בידי להתעשת ולהמשיך בדרכי – בשלב האחרון של המסע הנורא.
אחרי שעשיתי תריסר צעדים בלבד – בלמה הזהירות את רגלי. היה עלי להיפטר מרובי. אוראן היתה בסיס של לגיון־הזרים. אל אוראן הגעתי באניה ממארסיי, אחרי התנדבותי ללגיון. רובה צבאי צרפתי יעורר תשומת־לב מידית בהיותו בידי ערבי באוראן. לכן טמנתי את הרובה בחול – וגל חדש של בדידות שטף אותי. הרובה היה ידידי היחיד מאז אבד לי מילר. עכשיו נקבר גם הוא.
ירדו דמדומים כאשר הגעתי לפאתי העיר, והמזל הטוב הראה לי זוג מכנסיים אירופיים שתלו לייבוש על שיח בחצר אחורית של בית קטן. עברתי על פני גדר הגן, כשלבי מתחבט בצלעותי, ואימצתי לעצמי את המכנסיים האלה, ללא גינונים של טקס. כאשר נכנסתי אל העיר אוראן, היו לגופי מכנסיים אלה, חולצת הלגיון, גרביים ונעליים צבאיות ותו לא. את החולצה הפכתי כלפי חוץ, כדי להסתיר את סימני־ההיכר הצבאיים שלה, וכך נראיתי כערבי עירוני, פועל־שחור הלובש בלואים. ראיתי ערבים כאלה למכביר באוראן, סידי בּל־עבּס ומקומות אחרים באלג’יריה.
לבי התרונן כאשר ראיתי בריחוק מאה צעדים ממני את האניה הראשונה. אולם מיד נחלתי מפח־נפש: שמה היה צרפתי. הוא הדין לגבי האניה השניה, והשלישית, והרביעית. כל האניות בנמל היו צרפתיות!
התיישבתי על חומה נמוכה, מדוכא לגמרי. לעשות דרך כה ארוכה, לסבול כה הרבה – ולבסוף להיכשל! איום ונורא… חשתי כי קרוב קצי. שיני נקשו בקור וכל גופי רעד כבקדחת. התברכתי בלבי רק על כך, שטרם הבחין בי איש.
לפתע קפצתי ממקומי כנשוך־נחש, למשמע צפירת משרוקית. אל אלהים, כיצד הפכה משמעת הלגיון לחלק מיישותי! אם כי הייתי מרוחק מאות קילומטרים מן הסמל שלי, עדיין קפצתי ל“דום!” למשמע קול משרוקית. שלחתי מבטי בכיוון לצפירה וראיתי תריסר ז’נדרמים עורכים ביקורת־תעודות לאורך הנמל.
כחיה נרדפת נמלטתי מהם, טיפּסתי על פני חומה סמוכה וצנחתי מאחוריה בלי לחשוב כלל אם אנחת על קרקע או במים. קרסולי השמאלי כמעט נקע בנחיתה, אך גררתי את עצמי אל סככה קרובה, ושכבתי ללא ניע מאחורי גליל־כבל גדול.
רעב, צמא, עייפות, כאב, חוסר־תקווה וחוסר־ישע – כל אלה חברו עלי כדי להכריעני. שעה ארוכה שכבתי במקום מחבואי בטרם העזתי לצאת, וכאשר יצאתי, לא ידעתי מה אעשה.
לפתע צץ השם “ארזב” במוחי. מדוע? היכן שמעתיו לפני כן? היכן נמצא מקום זה? אה, כן, ראיתי במפה – אבל היכן? לבסוף נזכרתי: היתה זו עיירת נמל בריחוק קילומטרים מעטים מזרחית לאוראן. אך מה בכך? מה אעשה בארזב? מדוע עלה שם זה על דעתי?
שוב חלף בי רעד עז. חששתי פן אמות בצינה אם אשאר בחוץ כל הלילה. כדי להתחמם, החלטתי ללכת אל ארזב, ויהי־מה. אחרי שעשיתי דרך כה ארוכה – מה הקושי במספר קילומטרים נוספים?
נדרשו ממני שלושים־ושש שעות לעשות אותם “קילומטרים מעטים” נוספים. נוכחתי כי ארזב נמצאה בריחוק ארבעים־ושמונה קילומטרים מאוראן. רק עם שחר היום השני הגעתי אליה. גנבתי פירות בגנים לצד הדרך ושתיתי לרווייה בשוקת של סוסים, וכך גאלתי עצמי מיסורי רעב וצמא.
איש לא היה ער בארזב בהגיעי אליה, ואני החילותי סורק בעיני את האניות בנמל. גם כאן היו כולן צרפתיות – עד שלפתע הבחינה עיני בשם אנגלי: “מיינדי היל”! אניה אנגלית – או אמריקנית, מה זה משנה?
בלי היסוס זינקתי המימה ושחיתי לעבר “מיינדי היל”. באפיסת־כוחות גמורה הגעתי אל שרשרת העוגן, ואיני יודע מהיכן שאבתי את הכוח להניף עצמי אט־אט אל הסיפון. הצצתי מעל לדופן הספינה, ומכיוון שלא ראיתי איש, זחלתי על גחוני על הסיפון בכיווּן לתיבת־חבלים גדולה, ליד המעקה. נכנסתי לתיבת החבלים, התכסיתי באריג קנבס ונשמתי לרווחה. יצאתי מכלל סכנה! קשה היה לי לעכל מחשבה זאת: אני נמצא במקום־מבטחים!
רגע, רגע! האמנם מקום־מבטחים הוא זה? הלא השארתי עקבות לחים על הסיפון. מה יקרה, אם מישהו יבחין בהם? שוב נתקפתי פחד איום – אולם כה עייף הייתי, שנפלה עלי תרדמה כבדה בטרם החלטתי מה עלי לעשות.
התעוררתי בהרגשה ש“מיטתי” מתנועעת מתחתי. נדרשו שניות ספורות בטרם ידעתי היכן אני, ואז הבינותי: האניה הפליגה! עכשיו יכול אני לצאת ממחבואי!
עשיתי זאת, והקברניט שמע את סיפורי, נד בראשו כמשתתף ברגשותי ונתן הוראה להאכיל אותי ולהקצות לי דרגש במגורי המלחים. הוסכם בינינו, שאעבוד ואשלם בעבודה את דמי־הנסיעה – אולם למחרת נפלתי למשכב והכרתי אבדה לי, כנראה מחמת תלאות הבריחה.
הקברניט, מר ביגלאנדס, התייחס אלי להפליא, וראיתי כי מחנק הושם בגרונו בשמעו מפי את אשר אירע למילר, חברי־לבריחה. כאשר הגיעה האניה לאיי קאמרון, הוריד אותי מר ביגלאנדס בסירה, לאישפוז בבית־חולים מקומי. במשך עשרה שבועות ריחפתי בין החיים ובין המוות. רק לאחר שנמלטתי ממלאך־המוות שעמד למראשות מיטתי – ידעתי כי בריחתי עלתה יפה וכי פתוחה לפני הדרך בחזרה הביתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.