רקע
שלום שטריט
ר' בִּנְיָמִין

(להופעת ספרו “על הגבולין”)


 

הקדמה

הפסידונים שלו מעמיד אותנו במקצת על אופיו. האין הוא גלגול של בנימין מטולידה? הכסופים התדירים שלו לעולמות שהם מאחורי פרגוד האופק, מאמתים במידה הגונה את ההשערה הזו. שמָא גרים. לא בלי כוונה הנהו מתיצב לפנינו בתור דיוקן רומנטי, להודיעך מלכתחלה שכאן מן הנמנע לפגוש יחס של חולין לשום דבר. תיתי לו לר' בנימין ש“על הגבולין”, ספרו הראשון, אם כי לא סודר בדיוק כרונולוגי, שמר בכל זאת את דרגות ההפתחות של בקויו היסודיים. כך, שבשעת הקריאה בספר, צומחת וגדלה באופן אטי ומודרג לעינינו, אישיותו של הסופר במלוא היקפה.


א. ראשונות

אז, לשעבר, לא חונן עוד במתינות הברוכה שלו. עדיין לא זכה להומור המשעשע, שמשובץ כאבן חן ברשימותיו המאוחרות. בעיקר הפתיע אז הפתוס שלו, רוח היוהרא. הסתער בחוצפה כלפי אחד-העם. הרצליאני היה. חסיד ההיקף. המרחביה – לעומת הצמצום, האוהל. במלה אחת: בחור שמח, בריא, אלים. במקום “מרכז רוחני”, היה מתאווה להתעמלות הגוף, להתמתחות השרירים.

“כנסת ישראל שבגלות גליציה”, כמבטאו, התיימרה בבנה זה. לבני הנוער שאומנו שם על העברית, נעשה ר' בנימין לחזיון לֶגֶנדרי במקצת. סוּפרו עליו מעשיות: כיצד הנהו עושה בכפרים גרמניים ומטפל שם בכל עבודה גסה, באורוה, בשדה, כגוי ממש (“החלוץ” טרם בא לעולמנו). כיצד הנהו נע ונד ממטרופולין למטרופולין ואוסף מלא חפניו נסיון ודעת. והעיקר, אין הוא מתכחש, כחבריו הקודמים, לאדמת מחצבתו, גליציה, העלובה אז. במטילי ידיו החזקות מסִיע הוא משדה-הספרות את אבני הנגף, בשביל לסול נתיב לגליציה הצעירה. אחריו באה השיירה הקטנה, החשובה, התמציתית. ובישוב הא“י פילס את המשעול לגליציה שאחרי “מחניים”. הוא נצטרף ל”מזומן" הראשון. אחריו בא “המנין” ואחריו העשרות ולאחרונה “השומר הצעיר”. –


ב. עם ברנר

שמע-מינה כי שלהבת הלבב, היקוד

שבלבב הוא כאן העיקר, ה“פרימוס”,

השאור שבעיסה.

(מהקדמתו של ר' בנימין)


“המעורר” שזעזע בשעתו את לבב הנוער העברי – חלק הגון מהתוכן המזעזע שלו, אפשר לזקוף על חשבון ר' בנימין. ברנר לא נזקק אמנם לשותף בזה – אך המוטיבים שהכניס ר' בנימין ב“המעורר”, שיפרו ומילאו כלי-מבטא זה.

כי עמד אז ר' בנימין במיטב תור העלומים. רווי לשד, מלא תסיסה, צמא-חיוניות. ואם כי בטבע הנהו תמיד איש החיוב, בעל אמונה – בכל זאת חלחלה בו אז מנה יפה של מרד. לא בלבד שאמר לקעקע את בנין שיטתו של אחד-העם עד היסוד בו, אלא המשיך את מלחמתו של יל“ג בנביא הישראלי בצורה חריפה, בדברים בוטים כמדקרות חרב. ברם, אם לדבר בלשונו, “ניצוצי מינות – ניצני אמונות” ובו גופא מתאמת פתגם זה. פה, במינות שלו, היו חבויים כבר ראשית האמונה שלו, שורש שאיפתו: “כי לא זה הדרך בכלל” – קורא גם הוא בסגנון אחד העם – “כי לא ההטפה לעשות ספרים העיקר, כי לא הם בונים ערים בצורות ומחזקים ומגדלים ומיפים אותן, כ”א העבודה המסכנת, הקרב התדירי עם הטבע, עם סבך היער, עומק הררים, גאות גלים, עם אל אלהים אדירים ועם שבשבתא דעל-על”

* * *

המלה “עבודה” שלא הודגשה מצדו, ושלא באה אצלו במרכאות או באותיות מפוזרות, לא היתה אז לפני י"ח שנים, מהמלים השכיחות תדיר. בספרותנו עדיין היתה היא באותה שעה אורחת. ברם, בשביל ר' בנימין, לא היתה זו מלה גרידא, אלא מגמה. ואם כי היה צ’רטריסט נאמן, הרצליאני, הורתהו כבר אז האינטואיציה שלו מהי נשמת הציונות, מהו הכוון הרצוי. –

באותה תקופה, שהוא קורא לה “עם ברנר” – הבשילו אשכלותיו. פגישתו עם ברנר היתה לו בודאי לברכה רבה. האוריריות היתירה שמילאה את ה“ראשונות” שלו, הלכה אט-אט הלוך ונמוגה. המגע הקרוב עם ברנר הביא שלא מדעת לחישול האופי, לידי השתרשות. הסנטימנטליות והפתוס זוקקו לליריקה מיוחדת במינה. כל אשר ביטא והגה חוט של חן נמתח עליו. כל דבריו ב“המעורר”, החל מ“רומא וירושלים” וכלה ב“בדרך” שבחוברת המסיימת (שהשמיטו המחבר שלא בדין מהקובץ, ביחד עם עוד דברים חשובים וטובים), התלכדו למחזור שירים יפה. לא אחת עלתה, בשעת הקריאה בהם, המחשבה שרק יען שבחל המחבר בצורה השירית החרוזית, איווה לתת קולו בפרוזה כה נאוה וענוגה. אולם גם התוכן גם הצורה לא יכחידו שמשורר מסתתר בחביונם. לפרקים יבחר תוכן, שהנהו קרקע-בתולה. ואם טיפל בשדה שנחרש כבר, היה חידוש בקולטיבטור שלו. הצד השווה שבדבר, שהתוכן היה חשוב ועמוק. בין שנשאב מלגו, ובין שנשאב מלבר. גתּה, קרליל וביסמרק, דיזראלי, הרצל, אחד-העם – מדי דברו הוא בם, כאלו הופשל לרגע האופק, עינינו אורו. –

רובי דבריו שולחו אז מהשדות בגרמניה ובגליציה, שהפך בהם ועיבדם. וכל מה שדיבר ספוג היה ריחם ובושׂמם. הוא קיים בעצמו את המהפכה, מהפכת העבודה, ובידו ממש החיש את בואה. אחד מחלוציה הראשונים היה. וכל נושאי עניניו, אם לא הכילו גם פרובלימה זו, היו חדורים רוח ההשראה החלוצית, קרן אור השליחות. היה כאילו נפתח לו זוהר עילאי, ואור גנוז היה שופע ללבו. ראוי לתשומת-לב ולהדגשה: מלבד מחשבת העבודה, הוארה לעינינו הפרובלימה הערבית אז, לפני י“ח שנה, בצורה זו שניצבה לפני הקונגרס הציוני הי”ב, באינטרפרטציה של מרטין בובר. פּנשמיות, מוחמד, משא-ערב ועוד, – לא היו דברי הזיה אלא חזון.

כרביבים עלי עשב, היו לנו דבריו הרעננים בימי הנוער שלנו, עיננו תרה אחרי שמו, בתוכן הענינים של כל קונטרס וקונטרס של “המעורר”.


מחלקה זו “עם ברנר” מכילה מחצית הספר. בה נאצר הכל, שצל ברנר חופף עליו. הכל שנוצר בצוותא אחת עמו – החל מ“המעורר” וכלה ב“רביבים” בא“י. משתרעים פה ציוני דרך של תקופת-מפעלים משותפה: ה”מעורר“, “יפת”, “יזכור”, בינתים”, רביבים". זוהי שלשלת יצירתו של ר' בנימין, אלא שמשתבצת עוד “מסביב” באבני מלואים. ברנר היה בלי-ספק דרבן-הדחיפה לעלייה הגונה זו בסולם היצירה. ברם, נושא כליו לא היה ר' בנימין. להיפך, פולמוס חריף נטוש ביניהם. פולמוס, שיסודו בהבדל תכונות. גל מאמרים זה, הנקוב בשם “עם ברנר” – יובלט ויוגבר בו הבדל זה כמעט באופן הנדסי. פה בעלי-אופי שנים, שהנם תרתי דסתרי. ברנר, זו ההוויה האלמנטרית, חאוטית, בעלת רכסים ועמקים, נוף-טבע פראי. לעומתו ר' בנימין, כעדות עצמו, הנהו “גליצאי תם, שלא היה מעולם אלא אדם אידילי בלב-לבבו. מרחביה בלי גבול הוא המישור הפודולי בגליציה. אין בו כמעט לא הרים ולא יערים, הכל בו קוים ישרים, שקטים, נוחים. ומוציא מישור זה מין בני-אדם, החושבים לתומם, שגם החיים כולם אינם אלא מישור שכזה”.

בכל אלה רק המות יכול היה להפריד בין שני הרעים הדבקים האלה, יען שהיסוד האתּי, אבן-השתיה של שתי התכונות השונות האלה, הוא חיברן יחד.


ג. “מסביב”

“מסביב” – זוהי סריה של סקיצות קטנות. מראות נוף, ודמויות אדם. קצת פולמוס עם אחד-העם וקצת חזון-לב לעתיד. המכחול התאמן. שרטוט קטן בעל קוים בודדים, מעמיד אותנו על אופים של חזיונות נאדרים. ים יפו, כנרת, דנטה, סוקולוב, ועוד.

הביטוי נחסן. העוויות הילדות נכחדו. תור הבגרות הגיע.

אולם לא כוח-ההבעה בלבד גבר, אלא גם האדם עלה.

בסריה זו “מסביב” הובלעו כלאחר-יד רשימות שהן עצם עצמותו של המחבר. “הדונם”, “דת העבודה”, “לפני כס המשפט”. ברם, הקורא, העובר על הספר בעיון, – מצטרפת אצלו, מבלי משים, מחרוזת מיוחדת של רשימות, המפוזרות בשתי המחלקות “עם ברנר” וב“מסביב”, לחטיבה אחת, למסכתא בפני עצמה. מסכת העבודה.

מגילת שגיון. מונולוג. עלים. בהיר וטמיר. בצל המיתוס. שלשה שמתו כאחד. בראשית. כנרת. תוים. לפני כס המשפט. עשר רשימות אלה יכלו לעשות “מנין” לעצמן, בפני עצמן. ועטרת “עבודה” היתה הולמתן.

ר' בנימין פיזרן לבין יתר רשימותיו. מיאן לייחד להן מסכת לעצמה.

ואמנם כן. להיות טיפוס מיתי כא. ד. גורדון, שנעשה כך מבלי משים, אינו עולה גם ביד גאון עם כחות-נפש איתנים, כמו טולסטוי. ברנר, בעל התכונה הנבואית הישראלית, – למרות, שהיה “מגולגל” באיש חי מההווה, משנות המאה העשרים – פרש גם הוא אברות רוחו הענקיות בחלל אידיאל העבודה, והצל כמעט על כל הנמצאים במלוא משטח התחום הזה. בכל זה חלקו של ר' בנימין לא נבלע בתוכם. מפנתו הנהו נוצץ כברקת, שלא יועם זהרה, גם אם פלגי שמש יותכו במלוא כל האפסים.

נדחקים למפתח פי הקולמוס קטעים, שמפאת קיצורם לא אמנע אותם מהקוראים במילואם. והם ידובבו מאליהם את טיבם:


דת העבודה

“למה נכחד את האמת אשר בלבנו? למה נדבר ראמות ונשגבות על “טובת הישוב”? העבודה העברית אינה ענין של פוליטיקה, של “טובת הישוב” גרידא. היא יותר מזה. הוא מתרומם ונכנס לתוך אותו העולם שממנו הדתות יונקות. גם רעיון התחיה הוא בעצם הדבר המיותר נאצל ומטפיזי מאשר ענין של בנקים ודיוידנדים. ואף הוא אינו אלא תחית העבודה. זוהי תורה כולה. ואידך, כל אידך – כקליפת השום. תחיה בלי עבודה עצמית משולה, באמת ובתמים, “כצל עובר וכחלום יעוף”. נפלה בת-יהודה פלאים – לא מפני זה, שאת ארצה השמו ואת מבחר גבוריה הכו לפי חרב, אלא ע”י זה, שבעטיה של הגלות נתרחקה מן העבודה.

כאשר נתגלו בקהל לפני מספר שנים מאמיני העבודה הראשונה, לא הבין איש את שפתם. הם דיברו ע“ד תחית הלאום העברי והאנשים הטובים האמינו שבאים הם לבקש פרנסה בשבילם. הם דיברו ע”ד קדושת היצירה הלאומית והחושבים חשבו, שבאים הם לעורר “רחמנות”. בראשונה יכול היה חוסר-ההבנה להביא לידי טירוף הנפש. אך לאט-לאט התחילה דברת האנשים האלה להכות שורש בלבבות. מטבע הדתות שהן מתפשטות במהירות. גם לדת-העבודה קרה כדבר הזה".

דת-העבודה. טרמינוס זה טבע אותו ראשונה ר' בנימין. לפניו עוד לא היה בספרותנו.

והנה להלן הקטע ששימש מוטו למאמרו של גורדון: “עבודה”.


הדונם

“במרכז לבנוּ חרות בדמע ודם”. “גאולת הארץ” ולאו דווקא הארץ כולה ביום בהיר אחד, אלא כל דונם ודונם שבה. את מקום העז של לילנבלום נחל הדונם. הדונם הוא כל הגיגנו וחלומנו לבקרים. ונוסף לו, לשעל-אדמה זה, עוד תנאי אחד: שיהא הוא, במחילה מכבודו הרם, נעבד ע“י זרועותינו ומושקה מנטפי זעתנו, דמעותינו ודמנו אנו; שיהא קשר נפשי, פנימי, בין האדמה והאדם. הדונם כשלעצמו, בלי הוספה זו, מתחיל ג”כ, בכל יחשו הרב, להעיק על נשמתנו, למרר את חיינו".


ד. עתים

טנא מלא פירות בשלים. טעמים ומתוקים. ומתעורר לרגע ההרהור: האם לא רטט-היצירה, תור-הנביטה עיקר כוחו וקסמו של ר' בנימין?

ומתברר גם-כן: כמו בכל סופר אמת יש בזה, בכוּר מודרג וממושך, טיפוח אמנותי בלתי-פוסק. אם גם מבחינת התוכן מסתמנים מעלות ומורדות, יש שהמאוחר נופל מהמוקדם, הנה מה שנוגע לביטוי, יש רק עליה.

באופן זה ניתן לומר: שההקדמה שנכתבה באחרונה, היא הפרי הכי גמל שעלה בגורלו.

וסוגר אתה את הספר, וההמיה לא נשתתקה. ונזכר אתה בדברי ברנר עליו: “סגנון, שמכל משפטיו, יוצא כמין קול ובת-קול, באופן שבבואנו אל המשפט השני, זאת אומרת, כשכבר קולו של המשפט הראשון אבד, הנה בת קולו עודנה הומה… ודו”ק".

וע"ז צריך להוסיף מליצת המשורר: הגות לבו תבונות. הגה (הגה, הגיג, הגיון) – מלה זו החביבה על ר' בנימין, היא אפיינית בשבילו. כי במלה זו, כלולות שירה ומחשבה ביחד. והיא חותם יצירתו.


חתימה

ההיסק היוצא, איפוא, מדברינו הנאמרים לעיל הוא, שיצירתו של ר' בנימין היא בתכלית השלמות, כאילו לא חלה בה שום פגימה. האומנם כך הוא הדבר?

הדבר אינו כך. לו הבענו משפט כזה, היינו חוטאים לאמת, ונפשו של המבקר והמבוקר היתה סולדת. גם כשלונות היו לו, כלכל אדם. יש שתמימותו הטעתהו לחשוב, שלבנטיניות קולנית, גם בה יש מביטוי התחיה, והיה נותן לעתים ידו לנבובי-לב וחסרי-כשרון. ויש שנתעה להאמין, שפוליטיקה של ה“מזרחי” וריליגיוזיות הנטועה בנפשו מבעודו באבּו, הן היינו הך. והיה הוא גופו נגרר לפוליטיקה זו. ואנו, מוקיריו ואוהביו, היינו כואבים שהוגה לרגעים ממסלולו.

חרט-הסופרים המיוחד שלו, שימש במקרים כאלה לא לעצמו, לא לאופיו.

ניתן לציין אמנם בסיפוק: הספר “על הגבולין” אין בו שייר וזכר לשגגותיו אלה. משמע, שהדברים הנ"ל בטלים וטפלים בעיניו. אין הם באים במנין הקוים, שמהם נארגת הפיזיונומיה שלו.

אולם אנו איננו רשאים לדלוג עליהם. דברים שטבועים בחתימת ידו, אין אחריותו פוקעת מהם.

כל זה הוכרח להיאמר. לא לשם הטפת מוסר, אלא מתוך חובת הבקורת. למען דיוק ההערכה.


ברם, ארשת רוחו, שנתגלמה בספרו “על הגבולין”, שהיא בלבד עיקר עצמותו של המחבר, טהורה היא. מן הדפים כולם מנשבת אנושיות נאורה וטובה. אטמוספירה תרבותית מזככת ומזקקת בכל הספר. טוב למי שזכה ללון בעומקו של הפיוט הצח הזה.

תרפ"ג



 

מילואים

במשך עשרות השנים, משעת הופעת ספרו “על הגבולין” הרי משתרע לפנינו המשך מפואר והגון. למראית שפע הכריים של פעולות ומפעלים, נדמה, שעיקרי מעשיו נעשו בעצם בשטח הזמן הלזה. לא נפל דבר בעמנו, ללא הגבה מצדו. הוא הימין בתקופה זו עוד כהנה, והרים לכיוון השמרני את תרומתו המלאה. הוא הרים את האגף החרדי, בשפרו אותו ובשכללו, בהכניסו בו מיפיפותו של שם ובהביאו לחדריו משטר וסדר. שנים מרובות הנהו עורך את ירחון “ההד”, המוקדש ליהדות החרדית, ודבריו מצאו מסילות ללבות שלומי-אמוני-ישראל, ברכשו לעצמו אמון מוחלט מפאת נאמנותו ואמונתו התמה. הוא שימש לרעיון התחיה מצד זה בהצלחה מרובה. מלבד שסייע ל“מזרחי” להגיע לשכלול והתפתחות, עלה גם בידו מפעם לפעם להבקיע את החומה האטומה של “אגודת ישראל”, לכרות אוזן חבריה, לשמוע ולהאזין לפעמי המשיח.

מלבד בפינות הקודש, הצליח במאד ומאד להתפתח ולהתקדם בפעולתו הענפה והפוריה בספרות החול. הוא הוסיף דעת והשכלה והמשיך להכניס לאהלנו מיפיפותו של יפת. הוא העניק לנו שני כרכים פרצופי-אדם, עשירי רוח, מכל החוגים והמחנות, מכל הנימים והלשונות. הוא הראה לנו פסגות הרוח האנושי ועורר בנו תשומת לב וערגון ללא רוויה אליהן. לכאורה נמנה ר' בנימין, בתקופתו האחרונה, למחנה העתונאים, – אולם סגולת-יתר לדבריו, שברובם אוצרים בתוכם גרגרי-וויטמינים, המשמרים אותם בחיוניותם, גם בהיפסק הנושאים מאקטואַליותם. מאמרים למאות פרסם ר' בנימין בשאלות הוויתנו ותרבותנו, בשאלות היישוב והכלכלה, א"י והגולה, ועל כולן משעשעת רוחו, כבעודו באבּו, פרובלימת הפּנשמיות (היא רווחה כבר ב“לאן” של פייארברג). וניתן להודות: הגם שאידיה זו אינה נקיה מחזיונות-תעתועים, משומר בפנימיותה גרעין חזק, שעתיד לפרוץ מבעד הקליפה הקשה והמוזרה.

לפנים היה ממניחי “דת-העבודה” וגם היום נפשו נתונה למחונני עפרות ארצנו ולכל יגעי כפיים. אך רוחו שאת לא תוכל חרצובות מפלגות לעצמה, והנהו שַמש נאמן לכלל ישראל לכל שכבותיו. ואם כי נאמן הוא עתה, בעיקר, לדתנו האחת, ל“תורה ציוה לנו משה” שסוככת עלינו תמיד באברותיה ושרק בה הערובה היחידה לנצחיות ישראל, עם זה חביבים עליו בני עמנו לשדרותיו. אין הוא רואה אָון אפלו במפלגה הריביזיוניסטית וגם על “אגודת ישראל” ילמד זכות לפרקים. נפשו זוקקה וזוככה, ברבות העתים, וחוננה בהבנה אנושית של הגורמים והנעימים1 של כל כת וכת וזכות קיומה.

ויש שמפליגים עוד יותר בשבח מידתו זו, שלא סגי לו לר' בנימין בחיבת כל כת וכת, אלא נוטה הוא לאהבה את כל פרט ופרט מישראל לחוד. פרדוכס: דוקא מתוך אהבתו היתרה לכלל-ישראל, מגיע הנהו לאהבת ר' ישראל. ועוד ייאָמר בחשאי: שטעות לחשוב שמרבית עתו של ר' בנימין קודש לפעולה ספרותית או ציבורית. ונהפוך הוא: רוב זמנו נתון לכיתות-רגלים ממוסד למוסד, ממשרד למשרד בשביל פלוני או אלמוני, ולטובת ראובן או שמעון (אף הוא בל ידע שמותיהם. לאו שמא גרים), כדוגמת ר' שלמה גמזו ב“מאחרי בריח הים”, למשל.

ברם, דברים אלה הם כבר בגדר רכילות. מי ימנה את פעליו הסמויים האלה של ר' בנימין?

תרצ"ט



  1. כך נדפס במקור. צ“ל ”והמניעים“. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות