רקע
שלום שטריט
א. מ. לִיפְשִׁיץ

א.מ. ליפשיץ הנהו סופר חשוב, אלא שפרסומו אינו מרובה מפאת תנאי גורלו האישי. מקומו בספרותנו, מראשית מצעדיו, הנהו מכובד ומבוצר. ב“השלוח” הדפיסו את מאמריו כבדי-המשקל, ובגרותו הספרותית ייחדה לו מיד את מקומו הראוי. הוא היה גם רבם וחברם של פרחי-הסופרים בגליציה מהשכבה האחרונה: אברהם בן-יצחק, ברש ועגנון. דבריו מדעיים, אולם לא חסרים גם נעימה של פיוט. חצובים ומפוסלים מאמריו כאילו היו דברי-אמנות.

הוא כתב הרבה על מהות הסגנון, חדר לנבכי סודותיו, חדירת אמן פסיכולוג. מתוך-כך ניתן לו לעמוד על אישיותם של יוצרים, אופיים ויחידיותם. מתוך יחס נפשי כזה עלוּל היה לראות חזיונות תולדתיים או חטיבות-רוח מגובשות כיצורים חיים. זיקה לו לכל רובדי תרבותנו: המשנה, האגדה, רש"י. גם ביאליק ועגנון קנו שביתה בלבו. בהשקפת-עולמו הנהו ממשיך את הקו של פינס-יעבץ, כמוהם בן-משק התרבות של ישראל-סבא. אולם עם זה הנהו גם בן-בית בספרות העולמית ובזרמיה המודרניים.

הקריה הופתעה כולה עם הופעת ספרו “רש”י" (אם כי מצד היכולת הספרותית היתה כבר חזקה עליו ממאמריו הקודמים), זו המונוגרפיה הרחבה-מעמיקה מסוגו של שי"ר, שהיתה באותה שעה כמעט מאורע בספרותנו. החזיון הנידון, הפופולארי והמַפרה, היה חי בקרב כל לב עברי, וחישופו באורח-מדעי מדויק ובהערצה נלבבת כזו, היה במידה ידועה, ביטוי-רוחו של עמנו. ההתפעלות על הספר הזה היתה אמיתית ומיכה יוסף ברדיצבסקי השמיע למקראו דברי-חזון.

א. מ. ליפשיץ כאילו נוצר להיות מורה ומחנך. והגם שבארץ-מכורתו לא היתה לו ההוראה קרדום לחפור בו, הואיל והיה בן-אמידים, וכל סיפוקיו ניתנו לו ביד רחבה, – עם זה נעשה הוא בלבוב, במקום-מגוריו, תֵּל שכל העברים היו פונים אליו, וביתו נעשה בית-ועד לעברים שהיה מרביץ בו תורה (ביתו היה מן הבתים העבריים הראשונים בגליציה) לכל שוחרי-תושיה מבני-הנעורים, שמהם יצאו גם כמה מורים לבתי-הספר העבריים בגליציה, ושמו נישא לתהילה ולברכה בפיותיהם.

מובן שהשפעתו החשובה, הממשית, באה בעיקר לידי גילוי נמרץ ומקיף בהיאָחזו בארץ בתור מורה, מחנך, מנהל ומפקח בבתי-המדרש למורים השונים. עושר-רוחו ואפני-ההסבר המופלאים שלו הביאו ברכה לא לעצם החינוך בלבד, – אלא גם בספרותנו המדעית, שנעשה לאחד ממכהניה המעולים, ניכרו עקבותיהם. כי חותם-המחנך שבאופיו טבוע בכל דברי-יצירתו. המורה ניכר בספרו “המשנה”, לא בלבד עפ"י חלוקת החומר לשיעורים, ודרכי ההסבר המפורטות החוזרות ונשנות, אלא מפאת המגמה החינוכית-מוסרית, המוטעמת ומודגשת בכוונה תחילה, גם בספרו “רשי” וגם במונוגרפיה “החדר”. בכל דבריו יש משום דחיפה, המרָצה ודירבוּן למחשבה עצמית ולמעשים טובים.

בעיקר מצליח א.מ. ליפשיץ במונוגרפיות. נקוּטה בידו שיטה מדעית, אגירת פרט לפרט, קו לקו, – ועם זה מחלחלת בהכללתם לחלוחית של חסידות. יודע הוא ללחוך יפה את הנושא, ומהצטרפות כל התגים ביחד, מתהווית ומשתכללת דמות מסויימת.

הוא העניק מונוגרפיות חשובות: רש“י, המשנה, האגדה, החדר, עגנון1 ועוד. כפי שמוכיחים הנושאים, עיקר ענינו: היהדותי. הטיפול בביאליק ובעגנון נבעו ג”כ מזיקתו ליהדות. בחינוך שאף הוא ג"כ להרחיב את החלק היהדותי: הפקת החיוב מצורות-היהדות המסורתיות, מהווי ומנהגים שהושקעו בהם חיי-דורות. גם ידיעותיו בספרויות-לועז והכרתו את חיי-אירופה לא הזיזוהו מחיי-המקור שלנו. הוא רואה השתלשלות טבעית ומודרגת של חטיבתנו, ללא כל סטיה, החל מכתבי-הקודש והמשנה ואילך, וכל חוליותיה המרובות עד הגיענו לגזע הריז’יני. הגם שקצה השושלת שונה הנהו, לכאורה, ממטבעת טבעתה הראשונה.


רש"י. –

כולנו זוכרים את רש“י. זוכרים אנו את האותיות העקלקלות והמחודדות, עת הלבבות הקטנים אליהן שׂיברוּ, בשעה שנכפפו גבותינו על גבי חומש עם “חיבור”. כי תחנה לימות חיינו היו לנו האותיות האלו. הן קרבו אותנו לתקופת הבחרות הנכספה. כולנו זוכרים את רש”י. וה“רבי” עם רצועת העור יקום לעינים. וריח דמעות וחלב יעלה מתוך האותיות המטושטשות. כל אלה יתיצבו יחד ואין חוצץ ביניהם.

אטמוספירה זו תחתל את רש"י. ולא רק אותו בלבד. רובּה של ספרותנו העברית מימות התלמוד ואילך, – חתולתו בערפל עבות. דבקו בה, בספרות זו, סחי וטפל, אשר בחיינו שמחוץ לה, – ולה “שמות” (אשר מקומם יכירם בפלוש שבבית-הכנסת) נקרא. בעל כרחנו שנאנוה ונבזנה בשל רצוננו להתפרק מהארס שהטילו בנו החיים ההם.

ובשל הסנוורים, אשר הכתה אותנו האטמוספירה המלַווה הזו, לא הושם לב לא אל האור ולא אל החיים אשר שפעו לנו מבעד הכלים הללו. חסרנו את רגש-ההערכה הנכון – ואיבדנו עולם מלא. ואמנם אין אדם בעל טעם אשר יקל בטיב הכלים, אשר לא יבין שהצורה אינה חיצונוּת, אלא תוך היא. אכן בכל מקום פזורים ניצוצות של נשמה. ולזה אמנם נפשנו תכמה: לקבץ את כל הנדחים הללו מכל העברים והפנות ששמה המה פזורים. מהו הדבר שאליו צריך כל-אדם מאתנו לשאת את נפשו? לגשר. גשר אותנו וקשור את כל בעלי הקולות וכלי המבטא שלנו. כי נדע ונכיר אל נכון את הניגון אף אם לא ניתן להיתוות בתווי-נגינה. כי מוסיקה לנו בנוסחאות אשר נמסרו לנו מסיני. מוסיקה בנוסחאות-התפילה אשר ניתנו לנו בליובביץ' וטלנה, בז’ידציוב וסדיגורה. כי ידובבו המה ללבנו. אלה הצלילים והקולות המה היסודות אשר עליהם תכונן שירתנו העתידה.

ואם גם נפסלו לנו הכלים והדפוסים משל אז, אך הרי עלינו להבין שלשעתם לא הורע כוחם משל כוח ילדי-הנכרים הספיציפיים אשר בהם אך הגויים ישׂפיקו. והתורה להם “ממשות עולמית” (עפ"י ליפשיץ) כאותו אבנגליון אשר נבלע בדמם ונעשה ממשות חייהם של הגויים ללשונותם. אך העיקר הרי נותר לפליטת-תמיד: אש-קודש, אמת מלאה – ולמה אותה התהום?

לכן גדול הוא שכרו של האיש אשר נתעלה על אותה האטמוספירה המזייפת והמעמעמת, וישקף מנקודת-השקפה ברה, ויערך את הערך וההשפעה שהיו לאישיות המוסרית-הספרותית רש"י. ולא עוד אלא כי ינשאנו גם אנו אתו. בפרט ייראה לנו כוחו כי עז, על אשר יכול למצוא באישיות-פלאים זו, שאין לה סדר ומשטר, בהכרח לפי מהות עצמיותה, את המרכז וליצור ספר מדעי מדוייק.

ואמנם כן. יש גם אצל מחברנו הנכבד מקומות מדעיים אשר החרבה בתוכם, בהכרח, בעקב הפרוטרוט המַתימטי, אשר כל מדע לקוי בו. אך בכל אלה, יש בסגנונו תמיד מן המחשבה שבלב, אשר תשנה גם את אלה לטובה. יש בו, בסגנונו, מהתמציתי, הכולל. בייחוד חזק אצלו חוש-השמע וההרגש לגבי הקולות והגוונים אשר בסגנון ובמלה. והעיקר: מתייחס הוא כפסיכולוג נאמן להנושאים שלו, אשר רוח חיים באפם ויחדור אליהם כאל נפש חיה. יחס אנושי כזה, הוא שדרוש לנו תמיד. ותמיד אך אל המוּחש ואל התמונה, – תמונת ממש – ישא עינו. לכך סגנונו פלאַסטי. “מרזבות”, “נימוסים”, “גידים” וכו' – אלה הן צורות דיבורו. ולכך מן הנמנע אצלו הסדר הנבוב המדעי-המלאכותי – ומסקנתו היא תמיד תוצאתית, הגיונית ופסיכולוגית ונובעת מעצם הנידון, אשר המסובך שבו כאילו הולך ומוּתר, כאותה הפקעת אשר ברומַן.

ולא ההשתלשלות ההיסטורית שבו היא העושה את הספר הזה לכל-כך נפלא. האמת המדעית המדוייקת, – אינה לי הענין בה' הידיעה. אני אעריך בעיקר: הכוח, הגילויים, המקומות אשר לא ייראו לעיניך, כי אם ייגלו ויופיעו. וכאלה מה רבו בספר הפתוח לפנינו עתה. כי המחבר לא בלבד שנעורו מחשבותיו לרגל רש"י, כי אם כוחותיו הם אשר ביקשו אילן להתלות בו. שהרי המחבר דן על כמה וכמה ענינים העומדים ברומי-הרום. חטיבות הדורשות ייחוד לעצמן והיו יכולות לשמש נושאים לכמה פרקי-חקירה, יעלה כלאחר-יד. הואיל והכשרון יודע את סוד-הצמצום שבהרככה. ולא יבוא ויפריד, יפרט ויפריח את הנשמה – במקום שההרכבה היא עצם הויתה.

וככה יחי לעינינו פרצופו הנאמן, העדין והשלם של רש"י בלי אותם הסיגים אשר דבקו בו – “ובכלל אין לבקש אצלו הסתכלות-עולם שלמה ומסויימת. בודאי שלא שאף כלל לארוג מסכת רעיונות שכל נימיה מתאימים. השקפתו על העולם היא השקפת האגדה התלמודית, הנוחה, ולא חידש בעולמו הרוחני כלום. בהשקפת-העולם של האומה יש אחדוּת, אם לא כאחדוּת של מערכות היקשים, אבל כאחדוּת של הרמוניה של צבעים ושבסמפוניה של קולות וניגונים”.

כי סופר חשוב זה, שרש"י שמו, מצא כלי לעצמותו בצורת הפירוש. “ולכאורה פירש רק המקרא שלפניו, ורק דברי אגדה הביא, אבל החום שבדבריו בסַפרו בגנות החטא ובשבח התורה מַקרין מתוך נפשו הטהורה”.

ורש“י עצמו יאמר: “מי שלבו טוב – כל שעותיו דומות ימי משתה” (משלי ט“ו, עפ”י ליפשיץ). פתגם יקר זה ודאי כי לא עבר בלא השפעה טובה. ואפשר שהוא אחת האָשיות שהחסידות נבנתה עליהן. וכמה הדרכה טובה וכמה חיזוק ונוחם-לנפש בפסוק: “מי שיש בו רוח גבר, שהוא גיבור ואינו נותן דאגה בלבו – מקבל כל הבא עליו בשמחה ובחיבה” (משלי י“ח, עפ”י ליפשיץ). וכשנעיף עין על תיאורי-הטבע אשר ברש”י ובדקנו ומצאנו, כי מלתו על לשונם של מנדלי וברדיצ’בסקי, עת תעור עליהם רוח השירה. בייחוד יסכון דיבורו מאין כמותו לעממיות ורבה השפעתו בזה עקב הרצאתו ההסברית-החיונית.

ורש“י, ככל כשרון אמת, ידע את סוד הברירה והטעם. ור' יצחק מוינה מסר לנו את תיקוניו כצורתם. “וכך אני מדקדק מתוך פירוש רש”י כי ראיתי בפירושים שכתב בכתיבת ידו הקדושה שלכתחילה כתב כך… ומחק… וכתב למעלה ועשה ציוּן וכתב על הגליון… ועוד היתה תיבה אחת למחקה ולא יכולתי לראות מהי” (מתוך רש"י לליפשיץ).

אותן העדויות הנאמנות אשר יתנו חבלי יצירה.

ורש“י מספר על עצמו “כי לבו מלמדו לדבר צחות” ושה”ג הכיר: ש“דקדק מאד בלשונו שרָמז חידושים בשינוי אות” (מתוך רש"י לליפשיץ).

וזו מידה נכונה בא. מ. ליפשיץ, שאהבתו לא תקלקל את השורה. ולמרות הערצתו את רש"י לא ייחס לו דברים טובים שניתלו בהשערה, כי שמא עמלו בהם אחרים ויקופח שכרם. ואף לא יימנע מגנותו במקצת, במקום שרצון האמת בכך הוא.

ספרו זה של מר ליפשיץ, אלמלא בא אלא לקבץ לנו את אורותיו וטלליו של רש"י מכמה וכמה כנפות שבהן הם פזורים ונפוצים, ולעורר אגב-כך את תשומת-הלב הדרושה לאוצרותינו אלה, מה רבה היתה הברכה, על אחת כמה וכמה שצירף המחבר לזה כמה אור משלו, משנה נקיה, סדר מופתי, והעיקר: הבנה חיה. אכן הפליא לעשות!

ומי יחוש עתידות הרוח? תחומים בל ידע, זמנים לא יבין. רש"י אשר בוורמיזא, נגזר עליו שיבוא תיקונו האמיתי, לאחר בערך תשע מאות שנה, מאת העיר לבוב אשר בגליציה. שלמה באָבער הישיש מלבוב כבר לא נתן מנוח. בלבל כל שנותיו את הקריה, אסף ולקט וא. מ. ליפשיץ מלבוב כִלה. מי ישער קפיצותיו המשונות וגורלו של הרוח? אכן פלאי הוא.


המשנה. –

המחבר הוא בן-בית גמור בתקופת המשנה, בה ובכל הנלווה עמה. אין כאן בקיאות של תלמיד-חכם גרידא, אלא יש בזה חדירה מעמיקה לנפש הנידון. הכול חי לעינינו ומתפעם ממלוא עצמת חיוניות האישים, השקפת-עולמם והווי-החיים מדורי-דורות שנתגבש. ערכין לדורות באים ונכסי-צאן-ברזל. מאמר זה, שכמוּתו מגיעה עד כדי ספר, ונקרא מחמת ענותנותו של המחבר בשם מאמר, הוּרצו בו המסקנות האחרונות של המדע וגם הושערו כמה השערות חדשות ונתחדשו בו חידושים; הוא מטפל לא רק בתולדות המשנה אלא גם בתולדות שאר הספרות מתקופת התנאים “כי אין להפריד בין הדבקים שנולדו יחד ואין מובנים זה בלי זה, אולם המשנה עיקר והשאר טפל”.

ספר זה הנהו אספקלריא נאמנה של תקופה רוחנית הירואית, תקופת המשנה, ששימשה יסוד-מוסד לחיי-האומה הנצחיים, דיוקנאות של גיבורי-רוח צפו ועלו לנגד עינינו, אגב שרטוטי-אמן נמרצים. כל מסכת העמל והשקדנות, זה המחסן הגדוש גרגרי-חיות וחיסון חוסנה של האומה (שכל כלי יוצר לא צלח עליה), נגולה לעינינו על כל טבעותיה ורתוקיה: הסופרים; התנאים; ימי הזוגות; מחלוקת התנאים; משנת בית שמאי ובית הלל; סדרי בית הועד וחיי החכמים; בית המדרש; סדרי הלמוד; דרכי החכמים; תכונות התנאים; הלכות דרך ארץ; התהוות המשנה; ועד ההכרעה ביבנה וסידור המשנה; ר' יהודה הנשיא; חתימת המשנה; המשנה ותכונותיה; פרקי אבות; השקפת העולם של התנאים במשנה; לשון המשנה וסגנונה; סוף החתום וכו' וכו'. פתאום עם עיוננו במשנה של א. מ. ליפשיץ נמצאנו גם אנו תקועים בתוך המעגל שעגו לנו קדמונינו, כאילו לא זזנו מאז ועד היום כדי פסיעה אחת מתחומו…


החדר. –

מונוגרפיה זו היא חקירה מדוקדקת של המוסד התרבותי המקורי שלנו, חקירת מהותו-התהוותו, טיבם של המלמדים למיניהם ועמדתם הצבורית והדתית; מלמדי העיר ומלמדי הכפר וראשי-הדוכנא שלהם ועוזריהם לסוגיהם השונים (רק רווקים שמשו במשרת עוזרים). העוזרים הקטנים מרבית זמנם היתה מוקדשת לשימוש התינוקות, ויתר הזמן קודש היה למלאכות-הקודש: “מרעישים” לפורים; “דגלים” לשמחת תורה; “סביבונים” לחנוכה וגם הצטיינו ב“משחקי-הפורים”. חיי-הילדים מעורים היו עם חיי-המלמדים, באשר רוב שעות הימים בילו בחדרים. הם נהגו כמוהו וכמתכונתו בכל עניני הדת, הואיל וארחות-חייו היו לנגד עיניהם תמיד ואמרו להידמות לו בכל.

המונוגרפיה “החדר” נקראת כסיפור, באשר נוהרים ועוברים לעינינו טיפוסים ומאורעות-חיים; מנהיגים והווי, מתוארים ביד אמונה ומבוטאים בסגנון חי, שוטף. אווירת חיי-דורות מלפפתנו על כל כלי-הקודש לטיפוסיהם המגוּונים. כל מנהגי החדרים ושפעת התכוּנה לערבי-חגים שהגיהו את חשכת נפשות-התלמידים, חיבבו את המוסד בעיני תלמידיו על אף סבלותיהם ונגוֹהות הזכרונות היו משעשעים את הלבבות לאורך כל ימי חייהם. מאורם של חגי ישראל, בניגוד לחול של הגלות החל, ניתך בשפעת קרנים לכל האפסים. היקף חיי-החדר בשלשלתם העבותה, החל מגיל ה“חומש” דרך מאורע הבר-מצוה עד לקבלת ה“סמיכה” נגול לעינינו בפרשיותיו.

שלושה דרגים היו לחדרים: “חדר-דרדקים” (חדר-הדרדקים היה בי"ס מעורב); “חדר-חומש” ו“חדר-גמרא”. בהתאם לשלושת הדרגים השתמשו בשלושה ספרי-לימוד: הסידור, החומש ומסכת-הגמרא, ותו לא. והם ניתנו בלי השמטות וקצורים, במקורותיהם. שיעורים לא הוטלו לבית, הואיל והלימודים נמשכו במשך יום תמים בחדר. בלימוד החומש נהוגה היתה סדרת השבוע, לפי תכנית מקובלת בכל החדרים, ובעבוֹר תלמיד באמצע ה“זמן” מ“חדר” ל“חדר” (חדר החומש) לא הרגיש בסבל-השינוי.

שיטת-הלימודים בחדרים היתה ללא-שיטה, אלא בולטת היתה בכול המגמה: להבליע בדמם של החניכים את היהדות. השיטה היחידה שהיתה לקו האחד ב“חדר”: שפע לימוד. מתוך ריבוי העסק בתורה ומתוך החיים היהדותיים, המקוריים, יהא נעצב האדם מישראל (המחבר נותן לנו במפורט את סדרי-הלימוד של כל סוגי-התלמידים משלושת הדרגים במשך כל ימות השבוע).

ליפשיץ מוצא גם מעלות בשיטת-החדר: לימוד אינדיבידואַלי. “המלמד המכיר את טיבו של כל ילד והסתגל אליו והתאים הסברתו לאחד הלומד, אף שלא מדעת ומרצון, תפש את מהות התלמיד”. מיעוט מספר התלמידים בחדר-גמרא, הועיל הרבה להשלמתם ולהתפתחותם (מעשרה עד שנים עשר בכיתה). השיטה בחדר גמרא כוּונה ביותר לעילוּיים (בחדר-הגמרא הרי בא לאט-לאט מיוּן התלמידים המוכשרים) והפחתה בהסברה ובהקלה יתרה וחינכה לעבודה עצמית ולשיתוף-יצירה. בלי הקדמות מרובות הכניסוהו לתלמיד ישר ללימוד הסוגיא כדי לא להרבות חציצות בין המקורות ובינו, כדי להשרישו באדמת-מורשה.


א. מ. ליפשיץ – איש-שיחה הנהו. עשיר-רעיונות, גדוש גרגרי-הפריה, מתיז לבלי-הרף ניצוצות-רוח בבחינת “ברזל בברזל יחד”. בן-בית גמור במקורותינו. בקי בכל חדרי-התורה ושום רז לא אניס ליה בחכמת היהדות. אזרח בממלכת-הספרות ומקיף את כל מיני האמנויות. בשיחה, ספורטאי וטייל בכל נופי-התרבות ואיש-שיחה מובהק ללא סייג במקצועות מכל המינים, שהרי בשיחה אין אימתא דקולמוס (בכתיבה הנהו דווקא כבד-תנועה). השיחה קולחת ללא מעצור, מרפרפת ונוגעת עם זרמתה, בנושאים הנישאים בדרכה, כצוקי-סלעים איתנים. שפעת הידיעות ושלל הגוונים של הדברים מרוממים את נפש השומע. מפתיעים ארחות-הזכרון ואופני-התפיסה. מָעלים מתהום הנשיה מראות ועלילות. אטמוספירה של רוּם ב“שיחות” שלו, אוויר הרים. מדרכו להיטפל תדיר בכבשונו של עולם: היהדות לו מושכל ראשון ומערכת-הגיונותיו מסתעפת הימנה. התורה והמצוות – נשמת ההוויה כולה. ושני טיפוסים של מעשים יש שמהווים את ההיסטוריה: ההתפתחות והמהפכה. “מתן תורה אינו מסוג מעשי ההתפתחות, התורה היתה המהפכה, שבאה להפוך, להטות לדרך עולם: בתפישת העולם, ביחס החדש אל החיים, בהסתכלות הגדולה בעולם, בהסבר יחיד להיסטוריה, ברעיון הבריאה, בהשגת האלוהות היתה התורה לחידוש הכי גדול בעולם, לבריאה חדשה באדם. המהפכה נעשתה גם בפנימיותם של הסמלים, ובדרישת המעשים. ובסיני היה גילוי שכינה”. והתורה שבעל פה, צומת-המעשים, הנה דרגא גבוהה בעולם ההתפתחות הרוחנית “גלומה וצפונה בתוך המקראות, כסולת בתוך החיטה” – – – “הידעת מה שמסר האר”י הקדוש: יש שישים רבוא אותיות בתורה (מספר סמלי) ויש שישים רבוא נפשות בישראל, וכל נפש יש לה שורש באות שבתורה. זוהי השאיפה, זהו משא-נפש להיות האומה גוף גדול לתורה, וכל נפש אות חיה בתורה".

ב“שיחות” של א. מ. ליפשיץ מפעפעת היהדות כולה לכל חוליותיה ושכבותיה: החל מאברהם אבינו וגמור בכל תלמיד, מתקופתנו האחרונה, העתיד לחדש. ואף הוא גופו, א. מ. ליפשיץ בכבודו ובעצמו, אינו נרתע מלחדש גם הוא. ביטויים ומושגי-חוץ מתמזגים אצלו עם מושכלות-פנים לחטיבה ונעשים כלים לדברי תורה כשם שזמירות-נכר הפכו בפיות ה“צדיקים” לזמירות-קודש, “סמלים הם גלומי תרבות, נושאי רוח הרבים. הסמל הוא קומה שלמה; רעיון ורגש, רעות נפש ומעשה בו יתלכדו – – – הסמל הוא ממשות, קרם עור ובשר ורוח ינווה בו, כחיים עצמם. יש שגם מלה תהי לסמל, אז חדלה להיות מלה. והסמל יש שיבטא מה שאין לבטא במלים, כמוסיקה שתדע לבטא הלך-רוח והמות-נפש שלא נתפרשו לאיש, אולם יש בסמל יותר מזה. והחיים אף הם סמלי גבורה, בהם יזרום שפע שמקורו ממעל לשבעת ימי הבנין. – – – את חיינו הקיפה התורה סמלים שהם רמזי גבורה לנו. שהם מעלים את חיינו, שהם גודרים בעד הנפש ומַתווים לה דרך. המצוות הן מערכת סמלים, לשון סמלים, שבה אנו מדברים אל אלהים ואל נפשנו. האדם נעשה כלי לאורה, המצוה מתגלמת במעשיו ונפשו מתבטאת במצוה. – – – המצוות הן שנותנות אופי ליהדות וליהודים. צלם האלהים שעל היהודי יווצר רק באותו עיגול נשימה של מעשים וחיים. האופי של העם, הטיפוס היהודי, תכונתו היהודית של כל יהודי מוצאם מחוג יצירה זה של מעשים וסמלים”. בבחינת: תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת –

והשיחות שוטפות והולכות. ואגב-ריהטא נפלטות השקפות גדולי-המחשבה. משלנו ומעמי-לועז: הגל, דרווין וספנסר, הרנ“ק ואחה”ע. שיטת-ההתפתחות נדחית באמת-הבנין של היהדות. הבריתות הן האקטים של קבלת תורה. א. מ. ליפשיץ מקלקל מימרות של צדיקי עולם כחיצים: של ר' ישראל הבעש“ט, המייסד מקוצק, ר' צדוק מלובלין, התניא, וכו‘. משל יפה הוא מביא משל ר’ משה חיים לוצאטו בהערכתו את מהות התורה שבע”פ “לפני אדם יש אורלוגין, ובהם גלגלים ושלשלאות ומספרים על הלוח, והגלגלים מתנועעים ומורים שעות. אולם יש שיתנו מתנה לילדים אורלוגין שאין בהם אלא לוח של סיפרות בלבד, והם שואלים מפי הגדולים ומכוונים את השעות ומתגאים: גם לנו אורלוגין”. הנמשל מחוּור: תורה שלנו כאורלוגין בעלי גלגלים ומנגנאות ותורה לנו דרך חיינו. ותורה בידי האומות כאורלוגין שעשוי בידי ילדים. בלי תורה שבע“פ נשארה התורה עמומה. יש מושגים של חוק ומצוה שלא נתפרשו בתורה וכך הם היו לתורה שבע”פ.

ויש שבשטף אמרותיו יביע גם חזון: “לילי שבתות, זרי נרות, שערי שמים פתוחים, אדם סמל, ודבר אלוהים יוצא מפיו, במלים עתיקות יומין, ובמשפטים פשוטים. התזכרו סדר ליל פסח? הוד שולחן ערוך בזכוכית וכסף, סדרי סעודה של בני חורין מימי חרות העם, נוסחאות קבועים לדברים ולתנועות, ומסובין חברים, וזקן עוטה חלוק לבן בראש, ופניו מאירים באור של מעלה, ועל עיניו תשכון נהרה, וכולו לא מעולם הזה, נחה עליו הרוח, אחד קדוש עובר לפני המסובים ומעלה אותם לעולם אחר באותה שעה. התזכרו?”

אווירת דורות עטתנו בהישמע לאזנינו צלילי דבריו אלה.



  1. פורטרט מצויין של עגנון ניתן במונוגרפיה זו. אולי היא המסה המוצלחה ביותר שנכתבה עליו: בה חדירה מעמיקה לשרשי מהותו; עמידה יסודית על עצמיות סגנונו. לכאורה בא ליפשיץ להעריך דמות לאמן, ונמצא שמסתו גופה חטיבה אמנותית היא, מעשה ידי אמן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות