הודעה רשמית מס' 37/9.

תמצית ההרצאה של הועדה המלכותית לפלשתינה (א"י).

- - - - - -

חברי הועדה המלכותית לפלשתינה (א"י) היו: –

הלורד פיל (יו"ר).

סיר הורס רמבולד (סגן יו"ר).

סיר לורי המונד.

סיר מוריס קרטר.

סיר הרולד מוריס.

פרופיסור רגינלד קופלנד.

מר י. מ. מרטין היה מזכיר הועדה.

- - - - - -

הועדה מונתה בחודש אוגוסט, 1936, וזו היתה סמכותה: –

לברר את גורמי היסוד של המהומות אשר פרצו בפלשתינה (א"י) באמצע אפריל; לחקור בדרכי הגשמת המנדט של פלשתינה (א"י) בקשר עם התחייבותיה של בעלת המנדט כלפי הערבים וכלפי היהודים; ולברר אם, לאור פירוש נכון של הוראות המנדט, יש לערבים או ליהודים תלונות מוצדקות על אופן הגשמת המנדט בעבר ובהווה; ואם יוברר לועדה שיש יסוד של ממש לאותן תלונות, להגיש הצעות לסילוקן ולמניעת הישנותן.

לקמן ניתנת תמצית ההרצאה של הועדה:

 

חלק א: הבעיה.    🔗

פרק א. – הרקע ההסטורי.    🔗

הרצאה קצרה על קורות היהודים בארץ בימי קדם, על הכיבוש הערבי, על גלות היהודים, על התפתחותה של “שאלת היהודים”, ועל גידולה ומהותה של הציונות.

פרק ב. – המלחמה והמנדט.    🔗

כדי לרכוש את עזרתם של הערבים בימי המלחמה, הבטיחה הממשלה הבריטית בשנת 1915 לשריף ממכה, כי אם תנצחנה ממשלות ההסכמה, יהא החלק הגדול ביותר של הפלכים הערבים של הקיסרות התורכית עצמאי. הערבים הבינו כי פלשתינה (א"י) תוכלל באזור העצמאות.

כדי לרכוש את עזרת היהדות העולמית פרסמה הממשלה הבריטית בשנת 1917 את הכרזת בלפור. היהודים הבינו כי אם יצליח הנסיון להקמת בית לאומי יהודי ואם יזרום לפלשתינה (א"י) מספר מספיק של יהודים, יוכל הבית הלאומי להתפתח במרוצת הימים למדינה יהודית.

כתום המלחמה נתקבל משטר המנדטים ע“י ממשלות ההסכמה ובעלות בריתן כמכשיר לביצועה של הפוליטיקה של הכרזת בלפור, ולאחר תקופה של דחייה נתאשר המנדט על פלשתינה (א"י) ע”י חבר הלאומים וארצות הברית. המנדט עצמו מטפל בעיקר בהתחייבויות מסוימות בעלות משקל שוה – התחייבויות חיוביות לענין יסוד בית לאומי, התחייבויות שליליות לענין שמירת זכויותיהם של הערבים. המנדט מטיל גם את ההתחייבות הכללית, והיא משתמעת מכל מנדט, להגשים את התכלית העיקרית של משטר המנדטים, כפי שהובעה בפסקא הראשונה של סעיף 22 מספר הברית של חבר הלאומים.

פירושה הוא זה: ש“טובתם והתפתחותם” של העמים הנוגעים בדבר הם החובה הראשונה הרובצת על הממשלה הממונה, ומשתמע ממנה כי לעמים אלה תנתן האפשרות בזמן המתאים “לעמוד ברשות עצמם”.

הפוליטיקה של הכרזת בלפור נרתמה לשטח המנדטים מתוך אמונה כי איבתם של הערבים לפוליטיקה זו תסולק במהרה, תודות לברכה הכללית שהעליה היהודית תביא בכנפיה לארץ כולה, כפי שקוו.

פרק ג. – פלשתינה (א"י) משנת 1926 עד שנת 1936    🔗

בחמש השנים הראשונות של השלטון האזרחי שהוקם בשנת 1920 הוחל מצד אחד בהספקת השירותים הצבוריים, מה שנגע בעיקר לרוב הערבי של האוכלוסיה, ומצד שני ביסוד הבית הלאומי היהודי. מהומות פרצו בשנות 1920 ו-1921, ואולם בשנת 1925 סברו השלטונות כי הסיכויים להרמוניה מוחלטת בין היהודים והערבים היו כה טובים, עד שקיצצו במידה ניכרת בכוחות להחזקת הסדר.

הנסיון הוכיח כי תקוות אלה נתבדו, שכן אעפ"י שפלשתינה (א"י) בכללותה נעשתה עשירה יותר, הרי גורמי המהומות משנות 1920 ו-1921, דהיינו, דרישתם של הערבים לעצמאות לאומית והתנגדותם לבית הלאומי, נשארו בעינם, ואף נתחדדו יותר בעקב “גורמים חיצוניים”, דהיינו, לחץ יהודי אירופה על פלשתינה (א"י) והתפתחות הלאומיות הערבית בארצות הסמוכות.

אותם הגורמים עצמם הם שהביאו לידי התפרצויות בשנת 1929 ובשנת 1933. בשנת 1936 נעשו הגורמים החיצוניים רציניים ועצומים יותר בגלל:

*

(1) סבלם של היהודים בגרמניה ובפולין שהביא לידי גידול רב של העליה היהודית לפלשתינה (א"י);

וכן

(2) סיכוין של סוריא והלבנון לקבל במהרה אותה מידת עצמאות שקבלו עיראק וערב הסועודית¹. אף מצרים עמדה בערב העצמאות.

פרק ד. – מהומות שנת 1936    🔗

“מהומות” אלה (שעליהן ניתן סיכום קצר) היו דומות מבחינת אפין לארבע ההתפרצויות הקודמות, אלא שהיו רציניות יותר, וגם נמשכו זמן רב יותר. כמו בשנת 1933 כן גם הפעם היתה ההתקפה לא על היהודים בלבד אלא גם על ממשלת פלשתינה (א"י). הופעה חדשה היה התפקיד שמילאו שליטי המדינות הערביות בהפסקת השביתה.

“גורמי היסוד של המהומות” של שנת 1936 היו אלה: –

(1) משאת נפשם של הערבים לעצמאות לאומית;

(2) שנאתם את הקמת הבית הלאומי ופחדם הימנו.

שני גורמים אלה היו אותם הגורמים לכל ההתפרצויות הקודמות, ותמיד היו מעורים ומשולבים זה עם זה. מבין כמה גורמי=לוי, אלה הם החשובים יותר: –

(1) התקדמותה של הלאומיות הערבית מחוץ לפלשתינה (א"י);

(2) העליה המוגברת של יהודים משנת 1933;

(3) האפשרות שהיתה ליהודים להשפיע על דעת הקהל באנגליה;

(4) אי אמונם של הערבים בכנותה של הממשלה הבריטית;

(5) בהלתם של הערבים מפאת קנית הקרקעות ע"י יהודים, שהלכה ונמשכה;

(6) אי-הודאות הכללית בענין כונותיה הסופיות של הממשלה הממונה.

פרק ה. – המצב הנוכחי    🔗

הבית הלאומי היהודי חדל להיות נסיון. גידול אוכלוסיתו היה מלווה בהתפתחויות מדיניות, סוציאליות וכלכליות, לפי הקוים שנקבעו מלכתחילה. החידוש העיקרי היה ההתפתחות העירונית והתעשיתית. הניגוד שבין צביונו המודרני הדמוקרטי, והאירופי בעיקרו, של הבית הלאומי, לבין העולם הערבי אשר מסביבו הוא ניכר ובולט. מזגו של הבית הלאומי הוא לאומי מאד. לא תוכל להיות כל שאלה בענין מזיגה או טמיעה בין התרבות היהודית ובין התרבות הערבית. הבית הלאומי לא יוכל להיות לאומי למחצה.

משטר של מושבת כתר אינו מתאים לצבור כל כך מחונך ודמוקרטי כצבור הבית הלאומי, והוא גם מטפח חוסר אחריות בלתי בריא.

הבית הלאומי גמר אומר להחיש את צעדי התפתחותו, לא רק משום שאיפתם של היהודים להמלט מאירופה, אלא גם מפאת הדאגה לעתיד בפלשתינה (א"י).

האוכלוסיה הערבית גדלה גידול מפליא משנת 1920 ואף נהנתה במידת מה מן העושר המוגדל של הארץ. הרבה בעלי אחוזות ערבים נהנו ממכירת קרקע ומהשקעות כסף המקנה בצורה המכניסה רוחים. בדרך כלל טוב עתה מצבם של הפלחים משהיה בשנת 1920. התקדמות ערבית זו נגרמה במקצת תודות להכנסת הון יהודי לפלשתינה (א"י) ולגורמים אחרים הקשורים בגידולו של הבית הלאומי. ביחוד נהנו הערבים משירותים סוציאליים שאי אפשר היה לספקם באמת המדה הקיימת אלמלא ההכנסות שנתקבלו מהיהודים.

אפס כי אותה התועלת הכלכלית שצמחה לערבים מן העליה היהודית תתמעט אם הקרע המדיני שבין יהודים וערבים יוסיף להתרחב.

הלאומיות הערבית היא כוח לא פחות עצום מן הלאומיות היהודית. דרישתם של המנהיגים הערביים לשלטון עצמי לאומי ולסגירת הבית הלאומי נשארה ללא שנוי מאז שנת 1920. הלאומיות הערבית, כלאומיות היהודית, שואבת כוחות מרשת החינוך ומגידולה של תנועת הנוער. גם האמנה האנגלו-מצרית והאמנה הסורית-צרפתית שנחתמו לא מכבר עודדו את הלאומיות הזאת.

התהום שבין שני העמים היא איפוא כבר רחבה למדי והיא תוסיף ותתרחב אם יעמוד המנדט הנוכחי בעינו.

מצבה של ממשלת פלשתינה (א"י) בין שתי העדות העוינות זו את זו אינו מצב המעורר קנאה. ישנם שני מוסדות מתחרים: מצד אחד הועד הערבי העליון הקשור עם המועצה המושלמית העליונה, ומצד שני הסוכנות היהודית הקשורה עם הועד הלאומי, והשפעתם של אלה על נאמנותם הטבעית של הערבים ושל היהודים גדולה מהשפעתה של ממשלת פלשתינה (א"י). מאמציה הכנים של הממשלה לנהוג כלפי שני העמים בלי משוא פנים לא שיפרו את היחסים שבין שניהם. אף הפוליטיקה של השקטת ההתנגדות הערבית לא הצליחה. מאורעות השנה החולפת הוכיחו כי אין תועלת בפיוס של פשרה.

העדות שהוגשה ע"י המנהיגים הערבים והיהודים עמדה בסתירה ישרה זו עם זו ולא נתנה כל תקוה לפשרה.

הפתרון היחידי של הפרובלימה שהוצע ע"י הועד הערבי העליון היה להקים מיד ממשלה ערבית בלתי תלויה, אשר תעשה כטוב בעיניה ב-400,000 היהודים המצויים עתה בארץ. תשובתה של הועדה לכך היא כי האמונה בתום לבה של בריטניה לא תחזק בשום מקום בעולם אילו היו מסגירים את הבית הלאומי בידי שלטון ערבי.

הסוכנות היהודית והועד הלאומי טענו במפגיע כי הבעיה אם יוגשם המנדט בתקיפות בהתאם לכל תביעותיהם של היהודים; לפי זה אין מקום לשום הגבלה חדשה על העליה, ואין לעשות שום דבר שימנע את האוכלוסיה היהודית מלהיהפך במרוצת הימים לרוב בפלשתינה (א"י). תשובתה של הועדה לכך היא כי פוליטיקה כזאת אי אפשר יהא לקיימה אלא בכוח, וכי לא דעת הקהל הבריטית ולא דעת הקהל של היהדות העולמית עלולות לסמוך ידיהן על השמוש-בכוח מפעם לפעם אלא אם כן יהיו משוכנעים כי אין כל אמצעי אחר לנהוג בצדק.

 

חלק ב. – ביצועו של המנדט    🔗

הועדה עיינה עיון מלא בשאלה: מה אפשר לעשות בשטח אחר שטח, אגב הגשמת המנדט, כדי לשפר את סיכויי השלום. תוצאות חקירה זו כלולות בחלק ב' של ההרצאה. תוארו הפרובלימות העומדות בפני הממשלה הממונה לענפיה השונים, והועדה דנה במיוחד בתלונותיהם של ערבים ויהודים בכל סעיף וסעיף, אלה הן המסקנות העיקריות של הועדה: –

פרק ו. – הנהלה.    🔗

הפקידים הפלשתינאים (א"י) בשירות הממשלה עובדים יפה בימים כתקונם אך בימי מהומות אי אפשר לסמוך עליהם. יש לותר בלי היסוס על שירותם של אותם הפקידים שאין בטחון בנאמנותם ובישרתם.

ואשר לפקידים בריטיים, הרי ה“קדר” (מערכת הפקידות) הוא קטן למדי מכדי אפשר שירות ממשלתי מיוחד לפלשתינה (א"י), והממשלה חייבת להוסיף ולגייס פקידים משירות המושבות, אלא שתקופת השירות הרגילה בפלשתינה (א"י) צריכה להיות לא פחות משבע שנים. צריך לברור את הפקידים בזהירות וצריך לאמנם בקורס מוקדם של הכשרה.

הועדה מכירה בקשיים של ההנהלה הבריטית שהיתה מלכתחילה אנוסה לעבוד תוך לחץ גבוה, בלא שתהא אפשרות למחשבה שקטה. ישנו ריכוז מופרז ואין קשר מספיק בין המחלקות שבהנהלה המרכזית לבין שלטון המחוזות.

תלונותיהם ותביעותיהם של ערבית ויהודים בענין בתי המשפט אינן מתישבות אלה עם אלה, והן משקפות את האיבה בין העמים הפושה בכל הממשלה כולה. הקושי שבהתקנת רשת של בתי משפט שתהא מתאימה לצרכיהם של העמים המעורבים של פלשתינה (א"י) מתחדד מפאת מציאותן של שלוש לשונות רשמיות, שלושה ימי מנוחה בשבוע, שלושה סדרים של ימים טובים ושלוש מערכות של חוקים. ואשר לחשדותיהם של היהודים בענין הנהלת התביעות הפליליות, מרמזת הועדה על הקשיים של המחלקה המשפטית בארץ ששבועת שוא שכיחה בה, ואשר במקרים רבים אי אפשר להשיג עדות, והיא באה לכלל מסקנה כי האיבה שבין שני העמים וביחוד בעיתות משבר, נתנה אותותיה לרעה בעבודת המחלקה. הועדה מציעה למנות עורך דין ממשלתי בריטי גבוה.

יש לגמור את בנין הכביש יפו-חיפה בהקדם האפשרי.

יש צורך בחקירת מומחים נוספת לפני שתתקבל החלטה אם דרוש חוף שני למים עמוקים. הדבר הטוב ביותר יהא לבנות חוף כזה, אם בכלל ייבנה, במקום ההצטלבות שבין יפו ותל-אביב, באופן שאפשרות הגישה אליו מיפו ומתל אביב תהא שוה.

אין ענף מענפי השלטון שהסוכנות היהודית אינה מטפלת בו, אלא שעובדא זו אינה עילה למתיחת בקורת על הסוכנות. סעיף 4 מן המנדט מזכה אותה ליעץ את הממשלה ולסייע בידה כמעט בכל דבר אשר יכולה להיות לו זיקה לאינטרסים של האוכלוסים היהודים. היא מהוה מעין ממשלה מקבילה הקיימת לצידה של הממשלה הממונה, ועמדתה המיוחסת מגבירה את האיבה הערבית.

הועד הערבי העליון היה במידה רבה אחראי לקיומה ולהמשכתה של השביתה אשתקד. המופתי של ירושלים בתורת נשיא חייב לישא בחלק-האחריות המגיע לו. חבל כי מאז שנת 1929 לא היתה אפשרות מעשית לנקוט בשום פעולה להסדרת שאלת הבחירות למועצה המושלימית העליונה ומעמדו של נשיאה. התפקידים שהמופתי ריכז בידי עצמו והאופן שבו השתמש בתפקידים אלה הביאו לידי התפתחות של “ממלכה בתוך ממלכה” (imperium in imperio) ערבית. אפשר לתארו כראש ממשלה מקבילה שלישית. הועדה דנה בהצעה בענין סוכנות ערבית מורחבת שתהא מורכבת גם מנציגים של ארצות ערביות סמוכות וגם מבאי כוח ערבים בפלשתינה (א"י) בתור משקל-שכנגד לסוכנות היהודית. אם תמשך שטת המנדט הנוכחית יהא צורך לדון בתכנית מעין זו.

פרק ז. – בטחון הצבור.    🔗

אעפ“י שההוצאה על בטחון הצבור עלתה מסך 265.000 לי”ש בשנת 1923 ליותר מסך 862.000 לי"ש בשנת 1935–36 (ובשנת 1936–37, היא שנת המהומות, הגיעה לסך 2,230,000 לי"ש) ברור כי החובה האלמנטרית של הספקת בטחון צבורי לא נתקיימה. אם תפרוצנה שוב מהומות בעלות אופי כזה המצריך את התערבותו של הצבא, צריך יהא להטיל בלי כל היסוס משטר צבאי בכל הארץ הזאת תחת פיקוח צבאי מוחלט ושלם. במקרה כזה צריך יהא להוציא לפועל את פירוק הזין ולהקים רשת משוכללת של פיקוח על הספר כדי למנוע הברחה, עליה בלתי חוקית והברחת נשק. אם לא יוצא לפועל פירוק בזין צריך יהא להמשיך בהחזקתה של משטרת הנוטרים להגנת הישובים היהודים, כחייל האמון על משמעת.

איסוף ידיעות בשירות החשאין לא היה מניח את הדעת בימי השביתה. רובם של הקצינים הפלשתינאים (א"י) במחלקת חקירת הפשעים הם מסורים ונאמנים בהחלט, אלא שהשוטרים הנמוכים, וכן גם רובם של השוטרים המחוזיים, אעפ"י שיצלחו לימי שלום, אי אפשר לסמוך עליהם בימי בלבולים. מסוכן מאד יהא להעמיד את השוטרים הערבים של פלשתינה (א"י) בעוד נסיון, בדומה לאותו הנסיון אשר היו צריכים לעמוד בו בקיץ שעבר.

באזורים “מעורבים” יש למנות פקידים מחוזיים בריטיים.

יש צורך ברזרוות של שוטרים במרכז ובמחוזות. הכרחי גם להחזיק חיל רוכבים נודד גדול, אם בצורת בולשת ואם ע"י תגבורת השוטרים הרוכבים הבריטיים.

לאחר המהומות של שנת 1929, הוצאו להורג רק שלושה רוצחים אעפ"י שנתאשרו 27 פסקי מות. בשנת 1936 הודיעו על 260 מקרי רצח, 67 איש יצאו חייבים בדינם, אך לא נחרץ כל דין מות. הענשת עושי הפשע במהירות ובמידה מספקת הוא גורם חיוני בהשלטת החוק והסדר.

עונשין קבוציים בסך של יותר מ-60,000 לי“ש הוטלו בשנות 1929–36: עד עתה גבו רק 18,000 לי”ש. אם רוצים שקנסות קבוציים יפעלו את פעולתם “למען ישמעו וייראו”, צריך יהא לצמצמם בסכום שאפשר לגבותו, וצריך להעמיד פלוגה של משטרת-עונשין בעיר או בכפר עד שישולם הקנס.

העונשין שנקבעו בפקודת העתונות והפעולה שנעשתה על פיה אינם מספיקים. צריך להנהיג פקודה הקובעת פקדון במזומן, שאפשר להחרימו, ומלבד זה גם מאסר וגם תשלום קנס; כמו כן צריך לקבוע הוראה להחרמת בית הדפוס, במקרה שהעברה חוזרת ונשנית.

בערים ידועות יש צורך דחוף בקסרקטין של משטרה ובמעונות לשוטרים נשואים.

אי אפשר לכסות את כל ההוצאה הכרוכה בפעולות המוצעות מתוך קופת ההכנסות של פלשתינה (א"י). יהא צורך בתמיכות באמת מידה נדיבה מממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת. התולדה המידית של פעולות אלה תהא הרחבת התהום המפרידה את הערבי מן היהודי, והדבר יגרום תגובות שתתפשטנה הרחק מתחומיה של פלשתינה (א"י).

פרק ח. – שאלות כספיות ועניני מסים.    🔗

עד השנים האחרונות לא הניחו כספי הצבור מקום רב להתפתחות בשירותים הסוציאליים. צבירת עודף גדול היתה הופעה של ארבע השנים, החל משנת 1932, והיו נמוקים לעמדה של זהירות לגבי התפתחות זו. המסקנה כי קיומו של עודף גדול בא להעיד על קמצנות יתרה אינה מתאמתת לאחר ניתוח מדוקדק, שכן נמצא כי כל העודף כולו הוא ממושכן במידה כה כבדה עד שאינו אלא בבחינת הקצבה מספקת להתחייבויות קיימות.

אם תעצר זרימת ההון שהיא ההופעה המופלאה ביותר בכלכלת הארץ, אין טעם לחשוב כי סילוק היתרונות היוצאים מן הכלל יביאו לידי דלות. אעפ"י שיתכן כי תבוא הפחתת מה ברמת החיים עד שתהא הכלכלה החדשה מבוססת. במקרה שתהא תקופה ממושכת של שיתוק כלכלי, אין להימנע לגמרי מן הסכנה של יציאת ההון.

באין סטטיסטיקה מספקת אין אפשרות לעמוד על מידת האמת שבקובלנה של הערבים כי ההגנה על התוצרת התעשיתית מביאה בעיקר ברכה ליהודים, ואילו המשא שהיא מטילה רובץ בעיקר על הערבים. מקוים כי מחלקת הסטטיסטיקה החדשה תחקור בקרוב בשאלת אופן חלוקת נטל המסים, וכי מסים חדשים ייבחנו ביחס לכל נטל המסים כולו, ולא רק מבחינת פגיעתם בתעשיה המסויימת.

אין כל מקום לספק בנידון הצורך להגדיל את סחר האקספורט ולמצוא שוקים לתוצרת ההדרים ההולכת וגדלה. לאחר שבחנה הועדה בדרכים מעשיות שונות שאפשר לנקוט בהן כדי להתגבר על הקשיים הנובעים מאי-ההפליה בפוליטיקה של תעריפי המכס, כדרוש בסעיף 18 של המנדט, באה לכלל מסקנה כי הוראות הסעיף 18 הן מיושנות. אם לא יתוקן סעיף זה, תצטרך הארץ להוסיף ולסבול מן ההגבלות המעכבות בעד המסחר הבין לאומי, ויש לפתוח בלי עיכוב במו"מ כדי להעמיד את סחר הארץ על בסיס יותר הוגן.

פרק ט. – הקרקע.    🔗

סיכום של תחוקת הקרקע שהוחקה בימי השלטון האזרחי מראה את המאמצים שנעשו לקיום ההתחייבות המנדטורית בענין זה. הועדה מרמזת על קשיים חמורים בקשר עם התחוקה המוצעת ע"י ממשלת פלשתינה (א"י) להגנת בעלי האחוזה הזעירים. צריך לתקן את דבר המלך במועצתו, ואם יש צורך בכך, אף את המנדט, כדי שתהא רשות לחוק חוקים המקנים לנציב העליון את הסמכות לאסור העברת קרקע ליהודים בכל אזור מסויים, באופן שאפשר יהא להוציא לפועל את ההתחייבות לשמור את זכויותיהם ומצבם של הערבים. עד שתשלם עבודת המדידה וסידור עניני קרקעות (סטלמנט) תקדם הועדה בברכה איסור מכירתם של שטחי קרקע בודדים ופחות או יותר קטנים, ליהודים. היא תעדיף תכניות גדולות יותר לסידור מחדש של בעלות תחת פיקוחה של הממשלה. היא תומכת בהצעה ליצירת חברות מיוחדות לתועלת הצבור שתקבלנה עליהן תכניות פיתוח כאלה בתנאים ידועים.

יש למנות ועדת מומחים שתערוך חוקת קרקעות.

הועדה מציעה הצעות לצורך החשת פעולות הסידור (שגדול הצורך בו) והשבחת הפרוצידורה לענין הסידור.

השטה הנוכחית של בתי משפט לקרקעות גורמת דחיות. עד שתשלם עבודת המדידה והסידור צריך שיהיו שנים או שלושה בתי משפט לקרקעות נבדלים מבתי המשפט המחוזיים, שכל אחד מהם יתנהל ע"י שופט בריטי יחיד.

בדרך כלל נהנה עד עתה עובד האדמה הערבי הן מעבודתה של ההנהלה הבריטית והן ממציאותם של היהודים בארץ, ואולם עתה צריך להזהר זהירות מרובה ולדאוג לכך כי במקרה של מכירות קרקע נוספות של ערבים ליהודים, תשמרנה זכויותיהם של כל האריסים או עובדי האדמה הערבים. כך למשל, אין להתיר העברת קרקע אלא כשיש אפשרות להמיר את העיבוד האקסטנסיבי בעיבוד אינטנסיבי. באזורי ההרים אין כל תקוה שימצא מקום לגידול רב כל שהוא באוכלוסיה החקלאית. מעתה ועד לאחר שנים רבות אין הממשלה הממונה צריכה לנסות להקל ישוב צפוף של יהודים במחוזות ההרריים בכלל. חוסר הקרקע נגרם לא כל כך ע“י קניות היהודים כמו ע”י גידול באוכלוסיה הערבית. טענותיהם של הערבים כי היהודים השיגו שעור יותר מדי גדול של אדמה טובה אי אפשר לקבלן. הרבה מן הקרקע שעתה נטועים עליה פרדסים היתה בשעת קניתה אדמת חול או אדמת ביצה, ובלתי מעובדת.

תחוקה המקנה לנציב העליון את זכות הבעלות על מימי השטח היא הכרחית. הועדה ממליצה על הגדלת מנגנון העובדים והמכשירים לצרך מחקרי חיפוש לשם תגבורת ההשקאה. הועדה מדברת בשבח התכנית לפיתוח אזור החולה.

הועדה מכירה יפה בצורך שביעור באמת מידה רחבה ובפוליטיקה של יעור לזמן ארוך, אלא שבהתחשב עם מסקנתה בענין מיעוט הקרקע שבהרים לישוב החקלאי, אין היא יכולה להמליץ על פוליטיקה המצריכה נישול עובדי אדמה באמת מידה רחבה, עד שלא יהא אפשר למצוא בשבילם אדמה אחרת הראויה לעיבוד או עבודה מתאימה אחרת על הקרקע. ואולם בחשבון של ס"ה הרי שטח גדול של קרקע יצלח ליעור אך לא לעיבוד, והועדה תומכת בשטה של יעור שיפועי-הרים כדי למנוע החלדת הקרקע, איסור המרעה בקרקע הראויה ליעור, וכן, כל מקום שאפשר הדבר, יצירת יערות כפריים לטובתם של עובדי האדמה הסמוכים.

פרק י. – עליה.    🔗

הפרובלימה של העליה הוחמרה ע"י שלושה גורמים: (1) ההגבלות הנמרצות שהוטלו על ההגירה לארצות הברית, (2) עלית השלטון הנציונל-סוציאליסטי בגרמניה, (3) הלחץ הכלכלי ההולך וגובר על היהודים בפולין.

הלחץ הממושך שבין עם נבון מאד ובעל מרץ רב, הנתמך ע"י אמצעים כספיים גדולים לבין צבור פחות או יותר דל של ילידים העומד על רמה תרבותית שונה, יוכל ברבות הימים ליצור ריאקציות חמורות. העיקרון של יכולת קליטה כלכלית, שפירושו שנימוקים של כוח-קיבול כלכלי, ורק נימוקים אלה, יקבעו את שעור העליה, אינו מספיק עתה, והוא מתעלם מגורמים במצב שמדינאי נבון לא יוכל שלא להתחשב עמהם. יש להביא בחשבון גורמים מדיניים, סוציאליים ופסיכולוגיים. ממשלת הוד מלכותו צריכה לקבוע “נקודת גובה מדינית” לעליה היהודית. למשך חמש השנים הבאות יש לקבוע את נקודת הגובה הזאת כדי 12,000 בשנה. יש ליתן לנציב העליון סמכות של שיקול דעת להתיר את כניסתם של עולים עד למספר המקסימלי הזה, אך לעולם יהא הדבר כפוף לתנאי של יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ.

בכלל שאר השנויים בתקנות העליה מציעה הועדה כי לממשלה יהא הפקוח הישר על עולים הנכנסים לארץ בסוג A1 (בעלי הון של 1.000 לי"ש) וכל הרוצה להכנס לארץ בסוג זה חייב לשכנע את פקידות העליה לא בלבד שיש ברשותו 1000 לי"ש, אלא גם שיש מקום בארץ לאנשים נוספים באותו מקצוע או באותה מלאכה או עסק שבדעתו לעסוק בהם.

הגדרת המונח “תלוי” טעונה תקון באופן שתלוי יהא כלול בשני סוגים

(1) קרוב-קרוב אשר תהא לו הזכות להכנס, אם נניח כי אמנם הוא תלוי, וכן

(2) שאר קרובים אשר לגביהם צריך יהא להוכיח לפקיד העליה כי העולה או התושב הקבוע הנוגע בדבר יוכל לכלכלם, כל זמן שיהיו נשארים תלויים בו לכלכלתם.

החלוקה הסופית של תעודות העליה (סרטיפיקטים), כפי שנקבעה ע"י הסוכנות היהודית צריך להגישה לנציב העליון לאשור.

יש להשתמש במדה גדולה יותר במנגנון של שלטון המחוז בעריכת חקירות בקשר עם הכנת השידיולים החצי-שנתיים. מצב השיכון הוא נימוק כלכלי אשר יש להתחשב עמו במדה מרובה יותר בשעה ששוקלים את יכולת הקליטה.

מאחר שהעליה היתה הגורם החשוב ביותר שהביא את הבית הלאומי היהודי לדרגת התפתחותו הנוכחית, הרי שבעלת המנדט קיימה במלואה את התחייבותה להקל על יסוד בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (א"י), כפי שאפשר להוכח ממציאותו של ישוב יהודי בן 400,000 נפש. אך אין זאת אומרת כי הבית הלאומי צריך להיות מגובש במידתו הנוכחית. אין הועדה יכולה לקבל את הדעה כי הממשלה הממונה לאחר שהקלה על יסודו של בית לאומי תצדק אם תנעל את שעריו. חייו הכלכליים של הבית תלויים במידה רבה בעליה נוספת, והון רב הושקע בו על יסוד ההנחה כי העליה תמשך.

הגבלות על העליה היהודית לא תפתורנה את שאלת פלשתינה (א"י), הבית הלאומי כבר נראה בעיני הערבים גדול מדי, ותהא מה שתהא מידתו, הוא חוסם את הדרך בפני השגתם עצמאות לאומית.

פרק יא. – עבר הירדן מזרחה.    🔗

סעיפי המנדט בענין בית לאומי אינם חלים על עבר הירדן מזרחה ואפשרות הרחבת הבית הלאומי ע"י עליה יהודית לעבר הירדן תלויה בהנחה כי יקום הסכם בין יהודים וערבים. התנגדות הערבים לעליה יהודית היא חריפה בעבר הירדן לא פחות מבפלשתינה (א"י). ממשלת עבר הירדן תסרב לעודד עליה יהודית לנוכח התנגדות עממית.

פרק יב. – בריאות.    🔗

תלונות היהודים מסוכמות כקובלנות על שהממשלה הממונה לא הוציאה די כספים לעזרת השירותים הרפואיים שנוסדו ע"י יהודים בכספיהם הם. את אשר נותנים לשרות אחד צריך ליטול משירות אחר, ולא תמיד זוכרים כי על אף ההתפתחות הכלכלית של הבית הלאומי, הרי פלשתינה (א"י) עודנה ארץ עניה לערך. כל השאלה כולה שופכת אור על הקושי שבהספקת שירותים במדינה אחת לשני צבורים נבדלים בעלי שתי רמות-חיים שונות בתכלית.

פרק יג. – עבודות צבוריות ושירותים צבוריים.    🔗

אם נניח כי חלוקת המשרות בין שני העמים צריכה להיות בשעור יחסי לפי מספרו של כל אחד, הרי קיימה הממשלה ביושר את השעור היחסי הזה בשירות הממשלה בכללותו, אף כי גידולו המהיר של הצבור היהודי הכביד מאד על דבר זה.

בפלשתינה (א"י) שקיימים בה דרגות תשלום שונות לעבודה פשוטה ליהודים וערבים, וכן תנודות תכופות במחירי שכר העבודה, כמעט שאין שום אפשרות להעביד אנשים בעבודות צבוריות עפ"י שעור יחסי קבוע בין שני העמים.

אין הועדה מציעה כל הצעות בענין העסקת יהודים ולא-יהודים במחלקות ממשלתיות ובעבודות צבוריות ושירותים צבוריים. היא מרמזת על הקשיים הנוצרים מתוך האיבה שבין שני העמים, ההבדלים ברמות-החיים שלהם ובדרגות שכר העבודה שלהם, וכן על התסבוכת הנוספת של שלוש מערכות שונות של ימים טובים, ואומרת כי היא נוכחה כי הממשלה אחזה בדרך מרחיקת-ראות בטפלה במצב, וכי אין יסוד לסברה כי עמדת הממשלה כלפי העסקת יהודים היא עמדה חסרת-אהדה.

פרק יד. – הנוצרים.    🔗

הענין הדתי אשר לנוצרים במקומות הקדושים הוא לא פחות גדול מענינם של היהודים או המושלמים. נוצרי העולם לא יוכלו לנהוג בשויון נפש לגבי צדקתם ושלומם של אחיהם-לדת בארץ הקודש.

תזכיר המרצה את קובלנותיה של העדה הערבית-אורתודוכסית והקובל על היחס האדיש (יחס של laissez-faire)) מצד הממשלה, נתקבל ע“י הועדה בזמן יותר מדי מאוחר מכדי שיהא סיפק בידה לבחנו לפרטיו, אך הועדה מעירה כי הועדה הכספית שנתמנתה עפ”י פקודת הבטרקיה האורתודוכסית משנת 1928 הוציאה לפועל תקונים של ממש בהנהלת הכספיים של הבטרקיה וכי הריאורגניזציה של הענינים הפנימיים של הבטרקיה, לרבות יסוד מועצה מעורבת, כבר עמדה לדיון בין הממשלה, הבטרקיה והועד החילוני, והממשלה מעיינת בה עתה.

הועדה נוגעת בשאלה עבודת יום א' ע"י פקידים נוצרים, שהיא תולדה של שמירת השבת היהודית לכל חומרותיה, והיא נוטה להסכים לסברה כי מצב הענינים הקיים מטיל על הפקידים הנוצרים נטל עבודה יותר מדי כבד, ופוגם בהשפעה הרוחנית של הכנסיה הנוצרית.

בענינים מדיניים קשרו הנוצרים הערבים את גורלם בגורל אחיהם המושלמים.

פרק טו. – חוק הנתינות ורכישת נתינות פלשתינאית (א"י).    🔗

ואשר לקובלנתם של אותם הערבים (ולפי שנמסר מגיע מספרם ל-40,000) אשר יצאו את הארץ לפני המלחמה על מנת לחזור אליה לבסוף ולא עלה בידם לקבל נתינות פלשתינאית (א"י) מציעה הועדה כי לפחות אלה שיוכלו להוכיח קשר אישי בלתי נפסק עם פלשתינה (א"י) והמוכנים ליתן הבטחה רשמית מוחלטת על כונתם לשוב לארץ, תנתן להם הנתינות הפלשתינאית (א"י).

ואשר ליהודים, הרי התחוקה הקיימת יש בה כדי קיום ההתחייבות של המנדט במובן זה. היהודים לא השתמשו במהרה בהזדמנות שניתנה להם להיות נתינים פלשתינאים ואת זאת מבארים בעובדא כי האינטרס העיקרי שלהם הוא בכנסת ישראל עצמה. לרבים מהם יחסי-אמונים לפלשתינה (א"י) ולממשלה הם גורמים קלי ערך.

אין הועדה סומכת את ידה על הבקורת שנמתחה על צמצומה של זכות הבחירה לעיירות באופן שהיא ניתנת רק לנתינים פלשתינאים (א"י), רצוי מאד שכל אלה שיש בדעתם לשבת בארץ ישיבת קבע יהיו נתינים פלשתינאים (א"י), וסגולת הכשרה זו כתנאי לזכות בחירה היא גורם ישר הממריצם לעשות כך.

פרק טז. – חינוך.    🔗

צר שהממשלה לא יכלה לעשות למען החינוך יותר משעשתה. יש להביא בחשבון לא רק את ערכו של החינוך מניה וביה. כל מאמץ להעלות את רמת החיים בקרב הפלחים לא יוכל להצליח אלא אם כן ינתן להם אימון שכלי מספיק על מנת שיפיקו תועלת מן החנוך הטכני. אם נביא בחשבון את העובדה כי ההקצבה הקיימת לחינוך ערבי אינה מספקת, הרי שומה על הממשלה להתחשב עם תביעותיו של החינוך הערבי מקופת ההכנסות של הארץ כתביעות שניות במעלה רק לתביעות הבטחון הצבורי.

אך גרוע מזה, היינו מן המספר הבלתי מספיק של בתי הספר הערבים, הוא הצביון הלאומי (נציונליסטי) של החינוך בבתי הספר של שתי העדות, ולכך אין הועדה רואה כל תקנה. שטת החינוך האידיאלית היתה רשת חנוך דו-לאומית לשני העמים. ואולם דרך זו היא בעצם בלתי אפשרית לפי המנדט הקובע את “זכותה של כל עדה להחזיק בתי ספר בשביל בניה בלשונה שלה”.

הרשתות הקיימות של בתי הספר של ערבים ושל יהודים מרחיבים בהחלט את התהום שבין שני העמים, ועוד יוסיפו וירחיבוה.

כל מקום שיש אפשרות מעשית לכך, כגון בבתי ספר טכניים או עמלניים חדשים, יש לטפח חנוך מעורב.

ואשר לתביעת היהודים לתמיכה גדולה יותר לרשת החינוך שלהם, סבורה הועדה כי עד שלא יוצאו סכומים הרבה יותר גדולים על פיתוח החינוך הערבי באופן שיועמד על רמה שוה לרמתו של החנוך של היהודים, אין צידוק בהגדלת התמיכה הניתנת לחנוך היהודי, ולו יהא הדבר רצוי מאד במסיבות אחרות.

השעור שבו הטילו היהודים על עצמם מסים לצרכי חינוך היא מן ההופעות היפות ביותר של הבית הלאומי. ו“עזרה עצמית” זו ראויה לכל התמיכה האפשרית; אלא שתמיכה זו אינה צריכה להנתן ע"י שנוי הפרופורציה הקיימת שבין התמיכה הניתנת ליהודים והסכום המוצא על ערבים. היא צריכה להיות תולדה של הגדלת ההקצבה כולה הניתנת לחינוך.

הניגוד שבין רשת החינוך הערבי ורשת החינוך היהודי הוא בולט ביותר בשלבים העליונים. יש ליהודים אוניברסיטה בעלת רמה גבוהה. לערבים אין אוניברסיטה, והנוער האינטליגנטי של הארץ אינו יכול להשלים את חוק למודיו בלא לגרום לעצמו הוצאות ואי-נוחיות הכרוכים בנסיעה לחוץ לארץ. בכל דיון נוסף בענין תכנית לאוניברסיטה בריטית במזרח הקרוב צריך יהיה לבחון בכובד ראש את השאלה בענין הקמתה סמוך לירושלים או לחיפה.

פרק יז. – שלטון מקומי.    🔗

השטה הנוכחית של שלטון עצמי לכפרים (ע"י מועצות מקומיות) לקויה בשני אלה: -–

1. בחוסר גמישות,

2. בריכוז מופרז.

יש לנסות ולחזק אותן מועצות מקומיות מועטות שעודן קיימות באזורים החקלאיים הערביים, אך הועדה אינה בעד נסיון להחיות בשעה זו מועצות אשר כבר בטלו או ליצור מועצות חדשות, אלא אם כן יש ביקוש נאמן למועצות אלה. על צד האמת אין מקום רב להרחבת רשת השלטון העצמי בכפרים כל עוד לא יעבור יותר זמן עד שהספקת החנוך העממי תביא פרי ישוה לו.

הפגמים שבמשטר העיריות הנוכחי הם אלה: (1) חוסר איניציאטיבה מצד העיריות המפגרות יותר, וכן (2) ההגבלות המושמות על האיניציאטיבה מצד העיריות המתקדמות יותר ע"י פקודה העושה אותן, כולן, כפופות לאותה מידה של פיקוח ממשלתי והנהלה מרוכזת. צמצום הסמכות והאחריות הוא הגורם העיקרי לחוסר ההתענינות מצד אנשי הערים ברוב מועצות העיריה.

לתל אביב פרובלימות מיוחדות במינן משלה שהן תולדה של גידולה הפינומינלי בחמש השנים האחרונות. התעודות שאנשי תל אביב הציבו לעצמם בענין שירותים סוציאליים הן מצויינות מצד עצמן, ומשלמי המסים העירוניים גילו נכונות הראויה לשבח, לשאת נטלי-מסים כבדים לשם הגשמתן של תעודות אלה. העיר נתקלה בקשיים יוצאים מן הכלל, ובמידה מרובה אף התגברה עליהם, בלא לערער במידה רצינית את מצבה הכספי.

המועצות המקומיות החשובות ביותר וכל העיריות צריך לשוב ולסייגן ע"י פקודה חדשה, לקבוצות-קבוצות לפי גדלה וחשיבותה של כל אחת מהן. אז אפשר יהא לשנות את מידת הסמכות והעצמאות בצורה המתאימה לכל סוג וסוג. הסמכויות הקבועות בפקודה הקיימת אינן מספיקות לעיריה מסוג ראשון ויש להרחיבן. יש לרכוש את שירותו של מומחה בשלטון מקומי כדי לסייע בניסוח הפקודה החדשה ובהשבחת היחסים שבין הממשלה והעיריות, ביחוד בערים הגדולות, ובהכנסת קואורדינציה ביחסים אלה, מתוך התחשבות מיוחדת בצורך לסלק את גורמי העיכוב הקיים באישור תקציבי העיריות.

הצורך לתל אביב במלוה גדולה – צריך לשוב ולעיין בו במהרה ומתוך יחס של אהדה.

היחסים הקונסיטיטוציוניים הנורמליים שבין שלטונות מרכזיים לשלטונות מקומיים אינם אפשריים בפלשתינה (א"י).

פרק יח. – מוסדות שלטון עצמי.    🔗

אם היו בשנת 1922 תקוות להתקדמות מהירה לקראת שלטון עצמי, תקוות אלה נתרופפו. המעצור להתקדמות זו היה כי איבת הערבים לבית הלאומי, לא בלבד שלא נחלשה אלא הלכה וגברה.

יתכן שהמנהיגים היהודים ישלימו עם יסוד מועצה מחוקקת על בסיס של שויון (פריטיטיות), ואולם הועדה משוכנעת כי שויון אינו פתרון מעשי לבעיה. קשה להאמין כי אמצעי כל כך מלאכותי יפעל בהצלחה או כי יאריך ימים, ועל כל פנים המנהיגים הערבים לא יקבלוהו.

אין הועדה מציעה לנסות כל נסיון להעלות מחדש על הפרק את הצעת המועצה המחוקקת, אך הואיל ורצוי שיהא לה לממשלה אמצעי קבוע וממשי כדי ללמוד על פיו את דעת הקהל כלפי המדיניות שלה, היתה הועדה מקדמת בברכה את הרחבת המועצה הפלשתינאית (א"י) מתוך תוספת חברים מן הצבור; הללו יוכלו להיות רוב בה ולשמש במשרותיהם עפ"י בחירות, ולהגיש הצעות בדרך העמדת ריזולוציה אלא שלא יהיו מוסמכים לאשר או לדחות את התקציב או כל חוק אחר. אף הצעה כזאת לא יתכן כי הערבים יקבלוה.

כבר הודתה הועדה, כי ערבי פלשתינה (א"י) ראויים לשלטון עצמי לא פחות מערביי עיראק וסוריה. יהודי פלשתינה (א"י) ראויים לשלטון עצמי לא פחות מכל צבור מאורגן ומחונך באירופה. בכל זאת, מאחר שהם מחוברים יחד עפ"י המנדט, אין השלטון העצמי ניתן להתגשם לשני העמים. המנדט לא יוכל להתגשם במילואו, ואף לא יוכל להסתיים בדרך-כבוד במתן עצמאות לפלשתינה (א"י) בלתי מחולקת אלא אם תהא אפשרות לישב את הסכסוך בין הערבים ובין היהודים.

פרק יט. – מסקנות והצעות.    🔗

הועדה חוזרת על המסקנות המובאות בחלק זה של ההרצאה ומסכמת את התלונות של הערבים ושל היהודים, ואת הצעותיה היא לסילוק אותן התלונות שהן מוצדקות. אך מוסיפה היא כי הצעות אלה אינן ההצעות הנדרשות בגבולות סמכותה. רוצה לומר, שהצעות אלה לא “יסלקו” את התלונות ואף לא “ימנעו בעד הישנותן”. הצעות אלה הן תרופות עראי הטובות ביותר שיכולה הועדה להציע למחלה שפלשתינה (א"י) סובלת הימנה, ואולם אין הן אלא פליאטיבות. אין בידן לרפא את החולי הזה. כל כך העמיקו שרשיה של המחלה עד שלפי הכרתה הנאמנה של הועדה התקוה האחת לריפויה תלויה בניתוח כירורגי.

 

חלק ג: אפשרות של שלום בן קיימא.    🔗

פרק כ. – כוחן של מסיבות.    🔗

כאן ניתנת שוב סקירה קצרה על בעית פלשתינה (א"י).

תחת לחץ המלחמה העולמית נתנה הממשלה הבריטית הבטחות ליהודים ולערבים כדי לרכוש את תמיכתם. הבטחות אלה חוללו תקוות ידועות בלבות שני הצדדים.

הנהגת משטר המנדטים בארץ בכלל, והמנדט הפלשתינאי (א"י) בפרט, נבעה מתוך האמונה כי במרוצת הימים ימצאו כי ההתחייבויות שנתחייבו כלפי הערבים וכלפי היהודים, תהיינה מתישבות אלה עם אלה, כי הברכה החמרית שהעליה היהודית תביא לארץ בכלל תפעל פעולה מרגיעה על ערביי פלשתינה (א"י). אמונה זו לא היה לה יסוד, ואין תקוה כי יהיה לה יסוד להבא.

ואולם אין זו עילה לעם הבריטי לכפור בהתחייבויותיו, ואף מבלעדי בהתחייבויות, דורשות המסבות הקיימות בפלשתינה (א"י) מאמצים כבירים ביותר מצד הממשלה שהיא אחראית לשלום הארץ.

הועדה מסכמת את המסבות הקיימות כדלקמן:

סכסוך שאינו ניתן לדיכוי פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה הצרים של ארץ קטנה. אין כל דבר משותף ביניהם. שאיפותיהם הלאומיות אינן מתישבות אלה עם אלה. הערבים שואפים להחיות את המסורת של תור הזהב הערבי. היהודים שואפים להראות מה בכוחם לפעול אם ישיבום אל ארץ מכורתו של העם היהודי. לא האידיאלים הלאומיים של הערבים ולא האידיאלים הלאומיים של היהודים מאפשרים התחברות לשם שרות מדינה אחת.

הסכסוך הזה החמיר והלך בלי הפסק מאז שנת 1920 והפרוצס הזה ימשך גם להבא. התנאים בתוך הארץ, וביחוד שיטות החנוך, מגבירים את הרגשות הלאומיים של שני העמים. ככל שיגדלו ויפרחו, כן תגדלנה שאיפותיהם המדיניות, ואי-הודאות ביחס לעתיד מחמירה את הסכסוך. שואלים: “סופו של מי למשול בפלשתינה (א"י)”. בינתים, מוסיפים “הגורמים החיצוניים” לפעול את פעולתם בכח מוגבר. מצד אחד, לא תעבורנה שלש שנים וסוריה והלבנון יגיעו לריבונות לאומית, ותביעתם של ערביי פלשתינה (א"י) ליהנות אף הם מן החופש של הארצות הערביות באסיה, תקבל עי"כ יתר חיזוק. מצד שני, אין סיכויים כי סבלותיהם וחרדתם של יהודי אירופה יתמעטו, ושועתם לישרותו ולרגשותיו האנושיים של העם הבריטי תעמוד בעינה.

בינתים אין ממשלת פלשתינה (א"י), שהיא עתה צורה בלתי הולמת של שלטון על ערבים מחונכים ועל יהודים דמוקרטיים, יכולה להתפתח למשטר של שלטון-עצמי כמו שהתפתחה במקומות אחרים, יען כי אין משטר שיוכל להבטיח צדק גם לערבים וגם ליהודים. לפיכך נשארת הממשלה שלטון בלתי מיצג ונטול-יכולת לסלק את התלונות הסותרות של שתי העדות הנתונות לשלטונה, שאינן מרוצות ושאינן נושאות באחריות.

במסבות אלה אי אפשר יהיה להשליט שקט בפלשתינה (א"י) עפ"י המנדט אלא באמצעי-דיכוי. פירושו של דבר, החזקת שירותי בטחון שתעלה במחיר כה רב שלא תהא אפשרות להרחיב את השירותים המכוונים “לטובתם ולהתפתחותם” של האוכלוסים ואולי גם יהא צורך לקצץ בהם. טעמי ההתנגדים המוסריים לשיטת דיכוי אינם צריכים הוכחה, וגם למותר הוא להדגיש את התגובות הבלתי רצויות ששטה זו תעורר בדעת הקהל מחוץ לפלשתינה (א"י). יתר על כן, הדיכוי לא יפתור את הבעיה. הוא יגביר את הריב. הוא לא יסייע ליצירת פלשתינה (א"י) אחת בעלת שלטון עצמי. לא קל להלך בשביל האפל של דיכוי בלא לראות קו אור בקצהו.

העם הבריטי לא ישוב אחור מתפקידו להוסיף ולנהל את פלשתינה (א"י) עפ"י המנדט, אם זוהי חובת-כבוד שהתחייב בה, אך מותר לו לשאול אם אין דרך אחרת למילוי תפקידו.

בריטניה לא תרצה גם לכפור בהתחייבויותיה. הצרה היא כי נתגלה שאין ההתחייבויות הללו מתישבות זו עם זו, והסכסוך מדאיב יותר על שום שההתחייבויות הללו – כל אחת בפני עצמה, מתאימות לרגשות הבריטיים ולאינטרס הבריטי. מצד אחד, פיתוח שלטון עצמי בעולם הערבי עולה בד בבד עם עיקרונים בריטיים, ודעת הקהל הבריטית כלה מתיחסת בחיבה אל שאיפותיהם של הערבים לקראת תקופה חדשה של אחדות ופריחה בעולם הערבי. כיוצא בזה היה האינטרס הבריטי קשור מאז ומעולם בשלום המזרח הקרוב, והמדינאות הבריטית יכולה לציין שלשלת בלתי נפסקת כמעט של יחסי ידידות עם הערבים. מצד שני יש מסורת בריטית חזקה של ידידות עם העם היהודי, וטובת האינטרסים הבריטיים מחייבת לשמור ככל האפשר על אמונו של העם היהודי.

המשכת המשטר הקיים פירושה להרחיק לאט לאט מעל בריטניה שני עמים שהם ידידיה המסורתיים. אין לפתור את השאלה ע“י שיתנו לערבים או ליהודים את כל משאלתם. התשובה לשאלה מי מהם סופו למשול בפלשתינה (א"י) מוכרחה להיות “לא זה ולא זה”. שום מדינאי ישר-לב לא יחשוב זאת לצודק להסגיר בידי שלטון ערבי 400,000 יהודים שכניסתם לפלשתינה (א"י) הוקלה ע”י הממשלה הבריטית ונתאשרה ע”י חבר הלאומים, או להסגיר מליון ערבים בידי שלטון יהודי, אם יהיו היהודים לרוב בארץ. אלא שאם אין זה מן היושר כי לאום מן הלאומים האלה ימשול בכל פלשתינה (א"י), יהא זה מן הצדק שכל אחד ואחד מהם ימשול בחלק מן הארץ.

אין ספק כי רעיון החלוקה כפתרון לפרובלימה כבר עלה במחשבה קודם לכן, אך יתכן כי הרעיון סולק הצדה כרעיון שאינו ניתן להתגשם למעשה. ודאי הוא, כי הקשיים גדולים מאד, אלא שאם נבחן אותם בחינה מדוקדקת נראה שאין הם כל כך כבדים מנשוא, כאותם הקשיים הנעוצים בהמשכת המנדט או בכל סידור אחר.

החלוקה פותחת פתח לשלום אחרון, מה שאין כן שום תכנית אחרת.

פרק כא. – קנטוניזציה.    🔗

אפשר היה לפלג את פלשתינה (א"י) פילוג מדיני בדרך פחות יסודית מאשר דרך-החלוקה. אפשר היה לפלגה כדרך שמפלגין מדינות פדרטיביות לפלכים ולקנטונים שיהיה להם שלטון עצמי בכמה ענינים כגון עליה, מכירת קרקעות ושירותים סוציאליים. הממשלה הממונה תשאר כממשלה מרכזית או פדרטיבית המפקחת על כמה ענינים כגון יחסי חוץ, הגנה, מכס וכיוצא בזה.

למראית עין יש בה בקנטוניזציה כדי לצודד לבבות, שכן, מדמה היא לפתור את שלש בעיות היסוד: קרקע, עליה ושלטון-עצמי, ואולם פגימותיה גלויות וברורות. ראשית הגשמתו של משטר פדרלי תלויה בשיתוף מספיק של אינטרסים או של מסורת כדי לקיים הרמוניה בין הממשלה המרכזית לבין הקנטונים. בפלשתינה (א"י) גם הערבים וגם היהודים יביטו על הממשלה המרכזית כעל גוף נכרי ומפריע. שנית, היחסים הכספיים בין הממשלה המרכזית לבין הקנטונים יעוררו לתחיה את הסכסוך הקיים בין הערבים לבין היהודים בענין חלוקת העודף של ההכנסה הפדרלית או בענין השתתפותם של הקנטונים בגרעון הפדרלי. עליה יהודית בלתי מוגבלת לקנטון היהודי עשויה להביא עמה דרישה להרחבת השירותים הפדרליים על חשבון הקנטון הערבי. שלישית, תפקיד שמירת חוק וסדר שיעלה בדמים מרובים עדיין יהיה מוטל בעיקרו על הממשלה המרכזית. רביעית, הקנטוניזציה כמו החלוקה, בהכרח שתשאיר מיעוט של לאום אחד באזור הנתון לפיקוחו של הלאום האחר. פתרון השאלה הזאת דורש פעולות כה נועזות שאין להעלותן על הדעת אלא אם כן יש סיכויים לשלום אחרון. חלוקה פותחת פתח לסיכויים כאלה. מה שאין כן הקנטוניזציה. לאחרונה, קנטוניזציה אינה פותרת את שאלת השלטון העצמי הלאומי. בשלטון-עצמי קנטוני גרידא לא ירגישו לא היהודים ולא הערבים כי ניתן סיפוק לשאיפותיהם המדיניות.

בקצרה, יש בה בקנטוניזציה כמעט כל הקשיים הנעוצים בחלוקה מבלי שיהא בה היתרון העליון האחד שיש בחלוקה – אפשרויות לשלום אחרון.

פרק כב. – תכנית-חלוקה.    🔗

אם כי אין לדרוש מן הועדה לגשת לחקירה נוספת וארוכה שיהא צורך בה לשם עיבוד תכנית חלוקה לפרטי פרטיה, הרי אין טעם להציע את עקרון החלוקה מבלי להלביש אותו צורה מוחשית. ברי, שעלינו להוכיח כי אפשר לעבד תכנית ממשית שיהא בה משום סיפוק הדרישות העיקריות.

1. משטר- חוזים.

המנדט לפלשתינה (א"י) יובא לידי גמר ויוחלף במשטר חוזים לפי התקדים שנקבע בעיראק ובסוריה.

יש לקבל מנדט חדש למקומות הקדושים כדי לגשם את המטרות המוגדרות בסעיף 2 להלן.

על הממשלה הממונה לנהל מו"מ מצד אחד עם ממשלת עבר הירדן ובאי כח ערביי פלשתינה (א"י) ומצד שני, עם ההסתדרות הציונית לשם כריתת חוזי-ברית. בחוזים אלה יוכרז כי בתוך תקופה קצרה ככל האפשר תוקמנה שתי מדינות סובריניות ועצמאיות – האחת מדינה ערבית שתכלול את עבר הירדן בצירוף אותו חלק של פלשתינה (א"י) המשתרע מזרחה ודרומה לגבול שאנו מציעים בסעיף 3 להלן; השניה מדינה יהודית שתכלול אותו חלק של פלשתינה (א"י) המשתרע צפונה ומערבה לאותו גבול.

הממשלה הממונה תתחייב לתמוך בכל בקשה להצטרף לחבר הלאומים שתוגש ע“י ממשלת המדינה הערבית וע”י ממשלת המדינה היהודית.

בחוזים יהיו ערובות קפדניות להגנת המיעוטים בכל אחת מן המדינות, והוראות בעניני כספים ובענינים אחרים שנזכירם בסעיפים הבאים.

לחוזים תסופחנה אמנות צבאיות שידונו בעניני החזקת חילות הים, היבשה והאויר, כלכלת החופים, הכבישים ומסלות הברזל והשמוש בהם, בטחון צנור הנפט. וכן הלאה.

2. המקומות הקדושים.

חלוקת פלשתינה (א"י) כפופה להכרח המכריע לשמור על קדושת ירושלים ובית לחם ולהבטיח לכל העולם גישה חפשית ובטוחה אליהם. זהו “פקדון קדוש של הציויליזציה” במלוא מובנן של המלים שבמנדט, ולא רק בשם עמי פלשתינה (א"י) אלא בשם המוני בני אדם בארצות אחרות שמקומות אלה, שניהם או אחד מהם, קדושים להם.

לפיכך יש לנסח מנדט חדש שתכליתו היסודית תהיה מלוי חובת הנאמנות הזאת. יש לתחום יחידה מדינית מובדלת (אינקלאבה) שתשתרע מנקודה צפונה לירושלים עד לנקודה דרומית לבית לחם, ולאפשר גישה אל הים ע"י מסדרון שישתרע צפונה לכביש הראשי ודרומה למסלת הברזל ויכלול בו את הערים לוד ורמלה ויסתיים ביפו.

הגנת המקומות הקדושים היא חובת-תמיד, מיוחדת במינה מבחינת אפיה ותכליתה, ולא נקבע דבר עליה בסעיף 22 מספר הברית של חבר הלאומים. כדי למנוע אי-הבנה יש לומר בגלוי שחובת נאמנות זו לא תסתיים אלא אם ירצו בכך חבר הלאומים וארצות הברית, וכי אעפ"י שחובת הנאמן תהיה לסייע לשלומם ולהתפתחותם של אוכלוסי מקומות האלה, אין המנדט מתכון כי במרוצת הימים יהיו אלה עומדים ברשות עצמם כציבור בעל שלטון עצמי מלא.

ערובות בענין הזכויות של המקומות הקדושים והגישה החפשית אליהם (כפי שנקבע בסעיף 13 מן המנדט הקיים), בענין זכות המעבר בשטח המנדט, ובענין אי-הפליה בענינים כספיים, כלכליים ובענינים אחרים, תהיינה נשמרות בהתאם לעקרי משטר המנדטים. ואולם המדיניות של הכרזת בלפור לא תהא נוהגת. ולא תתעורר כל שאלה בענין העדפת תביעות הערבים על תביעות היהודים, או להפך. כל תושבי החבל הזה יהנו מיחס שוה. “הלשון הרשמית” האחת תהא רק לשונה של הממשלה הממונה. שלטון מתוקן וצודק, בלי התחשבות באינטרסים כתתיים, הוא יהיה העיקר היסודי של ממשלה זו.

אם יכללו במנדט זה גם את נצרת ואת ים כנרת יהיה זה הולם את הרגש הנוצרי בעולם כלו. יש למסור בידי הממשלה הממונה את הנהלת נצרת וליתן לה סמכויות מלאות לשמור על קדושת מימיו וחופיו של ים כנרת.

כיוצא בזה יש להפקיד בידי הממשלה הממונה את חובת ההגנה על ההקדשות הדתיים ועל אותם הבנינים, המצבות והמקומות אשר במדינה הערבית הקדושים ליהודים, ועל ההקדשות הדתיים ועל אותם הבנינים, המצבות והמקומות שבמדינה היהודית הקדושים לערבים.

לשם החזקת הממשלה הממונה תתקבל אל נכון הכנסה ידועה, ביחוד מן האוכלוסיה הגדלה והמתפתחת בערים הנתונות להשגחתה, הן ממסי מכס והן ע"י מסים ישרים; אך יתכן שלא תהיה הכנסה זו מספיקה לכסוי ההוצאות הרגילות של הממשלה. במקרה זה סבורה הועדה כי בהתחשב עם כל המסבות, יאות הפרלמנט להקציב את הכסף הדרוש לכסוי הגרעון.

3. הגבול.

העיקר הטבעי לחלוקת הארץ הוא להפריד את האזורים שבהם רכשו היהודים קרקעות והתישבו בהם מן האזורים התפושים כלם או רובם בידי ערבים. בזאת יוצר בסיס הוגן ומעשי לחלוקה, בתנאי שבהתאם לרוח ההתחייבויות הבריטיות

*

1. תנתן בגבולות המדינה היהודית אפשרות מספקת לריבוי האוכלוסים ולהתישבות, ו(2) ינתן פיצוי מספיק למדינה הערבית בעד הפסד קרקע והכנסה.

כל הצעת-חלוקה תהיה הצעת-שוא אם לא תתן רמז כל שהוא, ולו גם בצורה מקוטעת, כיצד לישב את השאלה החיונית ביותר בכל הענין הזה, היינו – שאלת הגבול. כפתרון לשאלה זו, הנראה בעינינו גם אפשרי וגם צודק, אנו מציעים להלן קו פחות או יותר מדויק. מן הצורך למנות ועדת גבולין כדי לתחום את הגבול המדוייק.

החל מראש הנקרה, נמשך הקו בעקבות הגבול הצפוני הקיים והגבול המזרחי הקיים של פלשתינה (א"י) עד לים כנרת וחוצה את הים עד לתוצאות הירדן, משם הוא נמשך עם זרם הירדן עד לנקודה קצת צפונה לבית שאן. משם הוא חוצה את מישור בית שאן ונמשך לאורך קצהו הדרומי של עמק יזרעאל ודרך שפלת יזרעאל עד לנקודה הסמוכה למגידו, ומשם הוא חוצה את רכס הכרמל בקרבת כביש מגידו. משהגיע לשפלת החוף נמשך הקו דרומה לעומת קצהו המזרחי, והוא פונה מערבה, כדי שלא לכלול את טולכרם, עד הגיעו למסדרון ירושלים-יפו סמוך ללוד. דרומית למסדרון נמשך הגבול בקצה השפלה עד לנקודה הנמצאת כ-10 מילין דרומית לרחובות, ומשם יסוב הקו מערבה אל הים.

הועדה מעירה את ההערות ומציעה את ההצעות דלקמן בקשר עם הגבול המוצע ובקשר עם השאלות הנובעות מתוכו: –

(I) אי אפשר למתוח גבול שיפריד את כל הערבים ואת כל קרקעות הערבים מכל היהודים ומכל קרקעות היהודים.

(II) היהודים קנו גושי-אדמה גדולים בשפלת עזה ועל-יד באר-שבע, ורכשו אופציות לקנית גושים אחרים באזור זה. הקו המוצע ישלול את האפשרות לנצל את הקרקעות האלה להתפשטות הבית הלאומי היהודי נגבה. מצד שני, קרקעות היהודים בגליל, ובפרט עמק החולה הנושא בחובו אפשרות רבה לפיתוח ולהתישבות, יהיו באזור היהודי.

(III) הקו המוצע מחייב את הכללת רמות הגליל שבין צפת ובין שפלת עכו באזור היהודי. זהו אותו חלק של פלשתינה (א"י) שהיהודים החזיקו בו מעמד כמעט בלי הפסק מראשית ימי הגלות ועד היום הזה. ולבה של כל היהדות קשור ברגש עמוק אל “הערים הקדושות” צפת וטבריה. זאת ועוד, עד לפני זמן קצר מאד חיו יהודי הגליל בידידות עם שכניהם הערבים; ובמשך כל ימי “המהומות” השונות הראו פלחי הגליל כי הם נשמעים להסתה המדינית פחות מן הפלחים שבשומרון וביהודה, שבהם מצויים מרכזי הלאומיות הערבית. בערים “המעורבות” כמו טבריה, צפת, חיפה ועכו היו מאז “המהומות” דאשתקד חליפות ותמורות במידת החיכוכים. אילו היו מעמידים ארבע ערים אלה למשך תקופה מסוימת תחת הנהלת ממשלה ממונה, היה דבר זה מסייע במדה גדולה להגשמתה המוצלחת של החלוקה בשלביה הראשונים, וביחוד היה זה מסייע להבטחת מלוי ערובות החוזים להגנת המיעוטים.

(IV) יפו היא עיר ערבית בעצם והיא צריכה להיות חלק של המדינה הערבית. שאלת חבורה אל המדינה הערבית אינה גוררת עמה כל קשיים, שכן המעבר דרך מסדרון יפו-ירושלים יהיה פתוח לכל. מצד שני, למסדרון דרוש גישה אל הים משלו, ולתכלית זו יש לרכוש ולפנות רצועת-קרקע צרה מצפונה ומדרומה של העיר.

(V) אעפ"י שלמדינה הערבית תהא גישה אל ים התיכון ביפו ובעזה, הרי לטובת עניני המסחר והתעשיה הערביים צריך שתהא למדינה הערבית, לצרכי מסחר, גם גישה אל חיפה, הנמל היחידי כיום שמימיו עמוקים. לפיכך יש לקבוע בחוזה היהודי הוראות לענין מעבר חפשי של סחורות-בבונד בין המדינה הערבית ובין חיפה.

כיוצא בזה יש לקבוע בחוזה הערבי הוראות לענין המעבר החפשי של סחורות-בונד במסלת הברזל בין המדינה היהודית לבין גבול מצרים.

הוא הדין לגבי שאלת הגישה לים סוף לצרכי מסחר. השימוש במוצא זה אל המזרח עלול ברבות הימים להיות לתועלת גדולה למסחר ולתעשיה של הערבים ושל היהודים כאחד, ובשים לב לאפשרויות אלה יש למסור לרשות הממשלה הממונה חבל-ארץ בחופו הצפוני-מערבי של מפרץ עקבה בתורת יחידה מדינית מובדלת (אנקלאבה) ולקבוע בחוזה הערבי הוראות למעבר החפשי של סחורה בין המדינה היהודית ובין יחידה מובדלת זו.

יש לקבוע בחוזים הוראות להקלות דומות לאלה למעבר סחורה בין אזור המנדט ובין חיפה, גבול מצרים ומפרץ עקבה.

4. תמיכת כסף ממדינה אחת לחברתה.

השתתפותם של היהודים בקופת ההכנסות של ממשלת פלשתינה (א"י), לפי הגולגולת, גדולה משל הערבים, וזה איפשר לממשלה להחזיק למען הערבים שירותים צבוריים ברמה גבוהה יותר משהיה ביכולתה להחזיק אלמלא כן. חלוקת הארץ פירושה, מצד אחד, שהאזור הערבי לא יהנה עוד מכח משא-המסים של האזור היהודי. מצד שני, (1) היהודים ירכשו זכות סוברניות חדשה באזור היהודי; (2) אזור זה, כפי שהגדרנוהו, יהיה גדול מן האזור הקיים של קרקעות יהודים והתישבות יהודית; (3) היהודים ישוחררו מן החובה, הרובצת עליהם עתה, לעזור לקידום שלומם וטובתם של הערבים שמחוץ לאותו אזור. לפיכך מציעה הועדה שהיהודים ישלמו תמיכה למדינה הערבית כשהחלוקה תקום. תקדימים של סידורים כספיים הוגנים ממין זה אנו מוצאים בסידורים שנעשו לא מכבר בקשר עם הפרדת סינד מבומבאי והפרדת בורמה מקיסרות הודו; ובהתאם לתקדימים אלו יש למנות ועדה כספית שתדון ותגיש הרצאה בדבר סכומה של אותה תמיכה.

הועדה הכספית תצטרך גם לדון ולהגיש הרצאה בשאלה, באיזו מכסה יש לחלק את החוב הצבורי של פלשתינה (א"י), המגיע כיום לסכום קרוב ל-4,500,000 לי"ש, בין המדינה הערבית ובין המדינה היהודית, ובשאלות כספיות אחרות. כמו כן תטפל הועדה בשאלת רשת הטלגרף והטלפון במקרה של חלוקה.

5. תמיכה בריטית.

התמיכה ממדינה למדינה עשויה לישר את המאזן הכספי בפלשתינה (א"י); ברם, תכנית החלוקה גוררת עמה את הכללת עבר הירדן במדינה הערבית. יכולת משא המסים של עבר הירדן נמוכה מאד, והכנסותיה לא הספיקו מעולם לכסות את הוצאות ממשלתה. משנת 1921 ועד היום הזה קבלה ממשלת עבר הירדן מן הממלכה המאוחדת תמיכות המצטרפות לסכום כללי של 1,253,000 לי“ש או, בחשבון ממוצע, כ-78,000 לי”ש לשנה. כמו כן ניתנו תמיכות לכיסוי הוצאות חיל הספר של עבר הירדן, והלואות בסכום 60,000 לי"ש ניתנו לשם סיוע לניזוקי הרעש ולשם חלוקת זרעים.

אין להסתלק מן המנדט על עבר הירדן מבלי להבטיח ככל האפשר שרמת ההנהלה לא תרד יותר מדי מחמת חוסר כספים להחזקתה; ומן הדין לבקש את העם הבריטי כי יעשה את המוטל עליו כדי להקל על סידור ענין זה, המשכת המנדט הקיים תביא, כמעט בהכרח, לידי הגדלת הנטל הכספי הרובץ על האוצר הבריטי, נטל שיהא נמשך והולך. אם תביא החלוקה שלום לארץ, הרי הכסף שיוצא כדי להגשימה ולעשותה ראויה יותר לתעודתה, אל נכון לא יוצא לחנם. ואף מבלעדי נימוקים מסוג זה, מאמינים אנו כי העם הבריטי יסכים ליתן תשלום חד-פעמי, במקום האחריות הכספית השנתית הרובצת עליו עתה, כדי לכבד את התחייבויותיו ולהביא שלום לפלשתינה (א"י).

אם יקום משטר החוזים יש לבקש מאת הפרלמנט ליתן למדינה הערבית תמיכה בסך 2,000,000 לי"ש.

6. תעריפים וחופים.

המדינה הערבית והמדינה היהודית, שתהיינה מדינות סובריניות ועצמאיות, תקבענה את תעריפיהן הן. הוא הדין לגבי הממשלה הממונה, עד כמה שהוראות המנדט תהיינה מתירות.

שטות התעריף של המדינה הערבית והמדינה היהודית עלולות לסתור זו את זו; ואילו יכלו לבוא לכלל הסכם להטיל מסי מכס שוים על המספר הגדול ביותר של סחורות, ואילו יכלה הממשלה הממונה גם היא להבליע את מסי המכס שלה במסיהן של שתי המדינות או אחת מהן, היה הדבר מקל בהרבה על המצב ומסייע לאינטרסים של המדינה הערבית והמדינה היהודית כאחד.

קו יסודי במשטר החוזים המוצע צריך להיות חתימת אמנה מסחרית על מנת לקבוע תעריף משותף לסחורות אימפורט מרובות ככל האפשר ולאפשר חילוף-סחורות שיהא ככל האפשר חפשי בין שלש הארצות הנוגעות בדבר.

7. נתינות.

כל האנשים היושבים באזור המנדט (לרבות חיפה, עכו, טבריה, צפת והיחידה המדינית המובדלת במפרץ עקבה כל זמן שישארו ברשות הממשלה הממונה) שמעמדם עתה הוא מעמד של אנשים הנתונים לחסות בריטית, ישארו באותו מעמד; אך פרט לאלה, כל הפלשתינאיים (א"י) ייהפכו לנתיני אותה מדינה שבה יגורו.

8. שירותי ממשלה.

קרוב לודאי שבמקרה של חלוקה תדרושנה ממשלות המדינה הערבית והמדינה היהודית את שירותיהם של רבים מן הפקידים הערבים והיהודים ששמשו בממשלת המנדט הקודמת, ואילו מספר הפקידים הבריטיים יופחת בהרבה. חובה, איפוא, לקיים במילואן את זכויותיהם של כל אלה, לרבות הזכויות לפנסיה ולתגמולים, בהתאם לסעיף 28 של המנדט הקיים. בענין זה תצטרך לדון הועדה הכספית.

9. זכיונות-תעשיה.

במקרה של חלוקה, הרי ההסכמים שחתמה עליהם ממשלת פלשתינה (א"י) לפיתוחן ולבטחונן של תעשיות (כגון, ההסכם עם חברת האשלג לא"י) צריכים לעבור לממשלות המדינה הערבית והמדינה היהודית, ועליהן להוציאם לפועל. ערובות לתכלית זו צריכות להקבע בחוזים. ערובה דומה לזו תיקבע גם לבטחון תחנת כח החשמל בג’ישר אל מג’אמע.

10. חלופי קרקעות ואוכלוסין.

כדי שהחלוקה תביא לידי שלום מוחלט, לא די במתיחת גבול וביסוד שתי מדינות. במוקדם או במאוחר צריך לסדר גם העברת קרקעות ממדינה למדינה, ועד כמה שאפשר גם חילופי אוכלוסים.

יש לקבוע בחוזים שאם ירצו בעלי קרקעות ערבים במדינה היהודית או בעלי קרקעות יהודים במדינה הערבית למכור את קרקעותיהם וכל מטעים או תבואה שעליהם, תהא ממשלת המדינה הנוגעת בדבר אחראית לקנית אותם הקרקעות, המטעים והתבואה במחיר שייקבע ע"י ממשלת המנדט, אם יהא צורך בכך. לתכלית זו יש לערוב על הלואה בסכום מספיק, אם יהא צורך בכך.

חשוב יותר הוא הצד המדיני של בעית הקרקע. הואיל ומשנת 1931 לא היה כל מפקד אי אפשר לחשב בדיוק את תפוצת האוכלוסים באזור הערבי ובאזור היהודי; אך לפי אומדנא נמצאים עתה באזור שימסר למדינה היהודית (פרט למחוזות העירוניים שישארו למשך תקופה ברשות ממשלת המנדט) קרוב ל-225,000 ערבים. באזור שימסר למדינה הערבית יש רק 1,250 יהודים; אך בירושלים ובחיפה יש כ-125,000 יהודים לעומת 85,000 ערבים. ברור שקיום מיעוטים אלה מהוה את המעצור הכבד ביותר למימושה של החלוקה בקלות ובהצלחה. אם רוצים בסידור מוחלט וגמור צריך לטפל בשאלה הזאת בכל האומץ ובתקיפות. היא מחייבת בינה מדינית גבוהה מאד מצד כל הנוגעים בדבר.

יש תקדים לכך בחילופי האוכלוסים בין יון ובין תורכיה שנתקיימו מיד לאחר מלחמת תורכיה–יון בשנת 1922. ממשלת יון וממשלת תורכיה כרתו אמנה שקבעה כי, בהשגחת חבר הלאומים, נתינים יונים בני הדת האורתודוכסית הגרים ביון יועבר מאונס לתורכיה, ונתינים תורכיים בני הדת המושלמית הגרים ביון יועברו מאונס לתורכיה. מספר האוכלוסים שהועבר בצורה זו היה רב – לא פחות מ-1,300,000 יונים וכ-400,000 תורכים. ואולם התפקיד הזה בוצע בצורה כל כך נמרצת ומוצלחת עד שלא עברו שמונה עשר חודש מן האביב של שנת 1923 ועבודת החילופין שלמה כולה. התוצאות הצדיקו את אומץ-לבם של המדינאים היוניים והתורכיים שטפלו בדבר. קודם לפעולה זו היו המיעוט היוני והמיעוט התורכי משמשים יסוד תמידי לגירוי. כיום, היחסים בין יון ובין תורכיה הם ידידותיים כאשר לא היו מעולם.

בצפונה של יון היה במציאות עודף קרקע ראויה לעיבוד, או שאפשר היה להמציאו במהרה, להתישבות היונים יוצאי תורכיה. בפלשתינה (א"י) אין לפי שעה עודף כזה. בשביל היהודים החיים עתה באזור הערבי יש מקום בתחומי המדינה היהודית, או שאפשר להמציא להם מקום במהרה. הבעיה הגדולה היא בעיתם של הערבים שמספרם הרבה יותר גדול; ואם כי כמה מהם יוכלו להתישב על הקרקע שתתפנה על ידי היהודים, עדיין יהא צורך בשטחים הרבה יותר גדולים של קרקע כדי לישב את כולם. על יסוד החומר שבידינו מותר לנו לקוות כי ביצוען של תכניות רחבות-מדה להשקאה, לאצירת מים ולפיתוח בעבר הירדן, בבאר שבע ובעמק הירדן ייצור מקום להתישבות אוכלוסים במספר הרבה יותר גדול ממספר האוכלוסים היושבים שם כיום.

לפיכך, יש לגשת במהירות האפשרית למדידת האזורים האלה ולהערכת האפשרויות המעשיות של השקאה ופיתוח. אם יתברר כתוצאה מזה כי אפשר יהיה להעמיד שטח גדול של קרקע להתישבותם של ערבים הגרים עתה באזור היהודי, יש להקדיש מאמצים כבירים ביותר לסידור הסכם להעברת קרקע ואוכלוסים. כשנשים אל לב את האיבה הקיימת עתה בין שני העמים, והתועלת הבולטת שתצמח לשניהם מתוך שאפשרויות החיכוכים בעתיד תמעטנה ככל האפשר, יש לקוות כי גם המנהיגים הערבים וגם המנהיגים היהודים יגלו אותה בינה מדינית גבוהה שגילו התורכים והיונים, ולמען השלום יחליטו אותה החלטה נועזה.

הוצאת תכנית ההשקאה והפיתוח תהיינה כבדות מכדי שהמדינה הערבית תוכל לשאתן. אף כאן סבורה הועדה, כי העם הבריטי יאות להושיט את עזרתו לסידור הדבר; ואם יהא אפשר להשיג הסכם להעברת קרקע ואוכלוסים, אם מרצון ואם בדרך אחרת, יש לבקש מאת הפרלמנט לקצוב תמיכה לכיסויי הוצאות התכנית דלעיל.

אם יוסכם להביא את המנדט לידי גמר וליצור משטר חוזים על בסיס של חלוקה, תהיה תקופת-מעבר בטרם יקום המשטר החדש, ובמשך אותה תקופה יוסיף המנדט הקיים לשמש מכשיר יסודי בהנהלת פלשתינה (א"י). אולם ההצעות שהוצעו בחלק ב של ההרצאה בנידון הפעולות שיש לנקוט בהן עפ"י המנדט הקיים יסודן בהנחה שהמנדט ימשך לזמן בלתי מוגבל, אך לא יהא להן מקום במצב כל כך שונה שיווצר על ידי תכנית החלוקה.

ואלו הן ההצעות למשך תקופת המעבר: –

(1) קרקע. – יש לעשות את הדרוש על מנת לאסור קנית קרקע ע“י יהודים באזור הערבי (היינו, באזור המדינה הערבית המוצעת) וקנית קרקע ע”י ערבים באזור היהודי (היינו המדינה היהודית המוצעת).

סדור עניני קרקעות המישור באזור היהודי צריך להשלימו במשך שנתים.

(2) עליה. – במקום “נקודת-גובה” מדינית יש להטיל על העליה היהודית הגבלה גיאוגרפית. אין להתיר עליה יהודית לאזור הערבי. כיון שע"י כך לא תגע העליה היהודית באזור הערבי וכיון שבקרוב מאד תהא המדינה היהודית אחראית לתוצאותיה של העליה, הרי שצריך לקבוע את מדת העליה היהודית לפי יכולת הקליטה הכלכלית של פלשתינה (א"י) בניכוי האזור הערבי.

(3) מסחר. – יש לפתוח מיד במשא ומתן לשם תיקון סעיף 18 מן המנדט וכדי להעמיד את סחר החוץ של פלשתינה (א"י) על בסיס הוגן יותר.

(4) המועצה הפלשתינאית (א"י). – המועצה הפלשתינאית (א"י) תורחב, אם אפשר, ע"י מינוי נציגים ערבים ונציגים יהודים; אלא שאם יסרב צד מן הצדדים להצטרף למועצה תוסיף המועצה להשאר בהרכבה הנוכחי.

(5) שלטון מקומי. – יש לתקן את משטר העיריות לפי עצת מומחים.

(6) חנוך. – יש לעשות מאמץ כביר להגדלת מספר בתי הספר הערבים. יש לעזור ככל האפשר בידי “בתי הספר המעורבים” שיהיו נמצאים באזור שינוהל עפ"י המנדט החדש, ויש לעיין באפשרות של פתיחת אוניברסיטה בריטית, שכן לאחר החלוקה עשויים מוסדות אלה למלא תפקיד חשוב בהשכנת שלום מוחלט בין העמים.

פרק כג. – חתימה.

בשים לב לעמדה שנקטו בה גם באי כוח הערבים וגם באי כוח היהודים בשעה שהעידו, סבורה הועדה כי קרוב לודאי שבמבט ראשון לא יהא שום צד מן הצדדים מרוצה מן ההצעות שהציעה לשם יישוב תביעותיהם המתחרות. כי חלוקה פירושה ששום צד מן הצדדים לא ישיג את כל אשר יחפוץ. פירושה שהערבים יצטרכו להשלים עם הוצאת חבל-ארץ, התפוס על ידם זה מזמן ואשר משלו בו, מכלל ריבונותם; פירושה שהיהודים יצטרכו להסתפק בפחות מארץ ישראל שפעם משלו בה ואשר קוו לשוב ולמשול בה. אך נראה הדבר לאפשרי כי לאחר מחשבה יבואו שני הצדדים לכלל הבנה כי היתרונות שבחלוקה מכריעים את חסרונותיה. שכן אפילו אינה נותנת לשום צד את כל אשר יחפוץ, הרי נותנת היא לכל צד את אשר הוא רוצה בו ביותר, היינו חרות ובטחון.

היתרונות לערבים מן החלוקה לפי הקוים שהצענו אפשר לסכמם כך: –

(I) הם מקבלים עצמאות לאומית והם יכולים לשתף את עצמם שוה בשוה עם ערביי הארצות השכנות בפעולותיהם לטובת אחדותם והתקדמותם של עמי ערב.

(II) סוף סוף נגאלים הם מן הפחד פן “יציפום” היהודים ומן האפשרות שסופם להשתעבד לשלטון היהודי.

(III) וביחוד, ההגבלה הסופית של הבית הלאומי היהודי בתחום קבוע ואישור מנדט חדש להגנת המקומות הקדושים שחבר הלאומים יערוב עליו חגיגית, מסירים כל דאגה פן ישתלטו היהודים ביום מן הימים על המקומות הקדושים.

((IV כפיוס על אבדן חבל ארץ שהערבים מביטים עליו כעל ארצם שלהם תקבל המדינה הערבית תמיכת-כסף מאת המדינה היהודית. ומפאת מצבו הנחשל של עבר הירדן מזרחה, היא תקבל גם תמיכה בסכום 2,000,000 לי"ש מבית האוצר הבריטי; ואם יושג הסכם בדבר חילופי קרקע ואוכלוסים תנתן תרומה נוספת כדי להפוך, עד כמה שתהא אפשרות לכך, קרקע שוממה במדינה הערבית לקרקע פוריה שתביא ברכה גם לעובדיה וגם למדינה כלה.

היתרונות ליהודים מן החלוקה אפשר לסכמם כך: –

(I) החלוקה מבטיחה את ייסודו של הבית הלאומי היהודי ומשחררת אותו מן האפשרות שיהא משועבד בעתיד לשלטון ערבי.

(II) החלוקה מאפשרת ליהודים לקרוא את הבית הלאומי ביתם שלהם במלוא משמעו, שכן החלוקה הופכת אותו למדינה יהודית. אזרחיה של המדינה היהודית יוכלו להכניס כמה יהודים שתוכל ארצם לקלוט לפי ראות עיניהם הם. הם יגיעו לראש מטרותיה של הציונות – אומה יהודית מושרשת בפלשתינה (א"י), אשר תתן לנתיניה אותו מעמד בעולם שאומות אחרות נותנות לנתיניהן. סוף-סוף יחדלו לחיות “חיי מיעוט”.

החלוקה פותחת פתח גם לערבים וגם ליהודים – מה שאין בשום פוליטיקה אחרת – ליהנות ממנחת השלום שאין ערוך לה. הלא כדאי לשני הצדדים להקריב קרבן-מה אם הריב יוכל להגמר עם גמירתו של המנדט. אין זאת איבת-דמים טבעית או נושנה. בכל קורות ערב היו הערבים לא רק נקיים מכל רגש אנטי-יהודי אלא גם הוכיחו כי רוח-הפשרה מושרשת עמוק בחייהם. אם נשים אל לב מה רב ערכה של אפשרות מציאת מקלט בפלשתינה (א"י) בעיני רבואות יהודים סובלים, האמנם תהא האבדה שתגרם ע“י החלוקה – כמה שתהא גדולה – למעלה מכח הנדיבות הערבית? בענין זה, כמו בכמה ענינים אחרים הקשורים בפלשתינה (א"י), לא את עמי הארץ הזאת בלבד יש להביא בחשבון. שאלת היהודים איננה הפחותה שבין הפרובלימות הרבות העוכרות את היחסים הבינלאומיים בימים קשים אלה והעומדות למכשול על דרך השלום והרוחה. אם יוכלו הערבים לעזור לפתרון הפרובלימה הזאת ע”י שיקריבו משהו, יהיו ראויים להכרת תודה לא מן היהודים בלבד אלא גם מכל עמי המערב.

היו ימים שמדינאים ערביים היו נכונים לותר על פלשתינה (א"י), הקטנה לטובת היהודים ובלבד שאר ארצות הערבים באסיה תהיינה חפשיות. תנאי זה לא נתגשם אז, אך עתה הוא עומד על סף התגשמותו. לא תעבורנה שלש שנים וכל אדמת ערב הרחבה מחוץ לפלשתינה (א"י), למן ים התיכון ועד האוקינוס ההודי, תהיה עצמאית, ואם תתקבל תכנית החלוקה – אף החלק הגדולשל פלשתינה (א"י) יהיה עצמאי.

אשר לעם הבריטי מחוייב הוא לכבד ככל אשר לאל ידו את ההתחייבויות שהטיל על עצמו, בתוקף דרישות המלחמה, כלפי הערבים וכלפי היהודים. כשהוכללו התחייבויות האלה בגוף המנדט לא העריך העם הבריטי כל צרכם את הקושיים הכרוכים בתפקיד שהטיל עליו המנדט. הוא נסה להתגבר עליהם, ולא תמיד עלה הדבר בידו. הקשיים גברו והלכו בלי הרף וכיום הם נראים כה עצומים עד שכמעט אי אפשר להתגבר עליהם. החלוקה פותחת דרך להחלץ מן הקשיים האלה, דרך לקבלת פתרון סופי לבעיה הנותן סיפוק-צדק לזכויותיהם ולשאיפותיהם של הערבים ושל היהודים גם יחד, והמקיים במלוא ההיקף האפשרי במסבות הימים האלה את ההתחייבויות שנתחייבו כלפיהם לפני עשרים שנה.