(במלאות לו ששים שנה)

לפנים, בעודו באבּו, היה שמו: מתתיהו אַחר. אז היה רבולוציונר. ברדיטשבסקי בא, במדה ידועה, מאסכולה שלו כשדרש: “אחרים עלינו להיות”.

וכיום הוא אחד ממנהיגי “אגודת-ישראל”. רואה בקיום המצוות המעשיות תעודתו האחת והעיקרית של עם-ישראל. והוא גופו נעשה אדוק וחרד. אחד ממחזיקי-הדת.

מן הקצה האחר פסע אל הקצה השני. במשך שלשים או ארבעים שנה. בשעת מסעו הארוך הזה היה עושה תחנות-תחנות. בכל תחנה הציב לו במה. ולכל תחנה ותחנה במה אחרת. ברם, את קרבנו העלה תמיד מתוך חרדת-קדש ורגש אמונה עמוק. גלגולים רבים עברו על בירנבוים אד הגיעו הלום.

עוד סטודנט היה כשניצוצות-רוחו של סמולנסקין ניתזו עדיו. ומאז רוחו סוערה בקרבו עד היום. מאז נתגייס למלחמה, הנמשכת אצלו, מבית ומבחוץ, גם בשעת-שלום. גם כשאנך-הבנין בידו, נפשו אינה שלווה. תמיד, כשהגיע ונתקרב לנקודה, שנמשך אליה, נוכח לדעת, שבעצם, הנקודה השניה שלאחריה, היא-היא זו שנכסוף נכספה נפשו לה. הוא יסד את אגודת-הסטודנטים העברית הראשונה “קדימה”, וגם את העתון הלאומי הראשון “זעלבסטעמאַניציפּאציון”. אז נתן שופר אל חכו להריע, כי בוא גואל. וחבריו הסטודנטים נתנו לו להרכיב בדמם את ה“לאומיות”, שנקלטה יפה-יפה. ונעשה בירנבוים אביהם הרוחני של ה“בורשנשאפטים”, מכמה ארצות.

אגודת הסטודנטים “קדימה” היא שנענתה ל“חבת-ציון”, וזוהי שזרזה את הרצל להחל במפעלו. והיא עצמה נתנה את עצמה להיות האריח הראשון בבנינו.

וכשהופיע בקונגרס הראשון יחד עם הרצל ונורדוי, והוא הצעיר שבחבורה, לא בטל בעיניהם. עצמותו בלטה למדי. אולם הוא לא היה מסוגל, כנורדוי, להצטמצם ולכבוש עצמו מתוך גדולה, להיות נושא-כלים. וזה למודעי: אמביציה קננה בבירנבוים תמיד להיות מנהיג. והוא בטבע לא חסר-היפּנוזה. וגם מחונן הוא בכח-שליטה. מה שמנעהו מלהיות מנהיג, זוהי – התנודדות-רוחו התמידית. כי מנהיג, שהולכים אחריו בעינים עצומות, ממנו ידרש: שלא יחוג ולא ינוע בלכתו.

והוא, בירנבוים, חג ונע בלכתו. הוא נתעה כל ימיו מנתיב לנתיב, מדרך לדרך. וזה טיב-טבעו המיוחד. ומכאן, אולי, עָצמה לעצמותו המיוחדת במינה.

בירנבוים המערבי – הוא נולד בווינה, אבל אבותיו באו מגאליציה – נבא בראשית-הופעתו בתור עסקן, שעתידה היהדות המזרחית להעכל ביהדות המערבית. כי למערב הנצחון. ולבו לא היה מיצר בכך. ואולם בירנבוים זה, כשפגש אחר-כך פנים אל פנים את יהודי המזרח, ודוקא “בצוותא” עם יהודי המערב, חזר בו מדעתו ומשאיפתו הקודמות. הלך ונעשה סניגורה של המזרחיות. ונעשה למאמין אדוק, שעלינו להשליך יהבנו רק על היהדות המזרחית, כי היהדות המערבית היא משענת קנה רצוץ. מאז הלכה נפשו הלוך ונקוע, אַט-אַט, מן הרעיון הציוני, שהוא היה אחד ממחשליו, וה“מזרחיות” נעשתה לו מין פולחן, מין אידיאה משעבדת כל חושיו, שלה התמכר בכל חום הטמפּראמנט שבו.

כי מהו כל הלהג הרב בדבר תקומה, התחדשות ו“תחיה”, שאנשי המערב רוצים לזַכות אותנו בהן, בשעה שכבר יש בעין, במציאות, יהדות חיה מלאת ליח ולשד; אומה ממשית לכל פרטיו של מושג זה. עם המקופל לו בדפוסו המיוחד, חי לו על-פי צורותיו העצמיות, ואינו נעדר גם פּוליטיקה כלכלית שלו. עם לבדד ישכון.

עיקר פעולתו בתקופה זו או, נכון מזה, בהמצאו בתחנתו השניה, היה להראות את עשרה ואת תפארת-גדולתה של יהדות המזרח. מכשירים לדבר לא חסרו לבירנבוים בשום פעם. עט שנון ומפליא לעשות מנתו מאז. הלך ופרסם אותה שעה בגרמנית את אחד-העם, את י. ל. פּרץ. כלום יש עדות טובה מזו, שיהדות-המזרח מלאה עסיסיות, רעננות, חיים ובריאות כשסופרים כאלה לה; כשיש לה מין בטוי-חיים כזה?

וכך הלך הלוך והתרחק בטימפּו מהיר מן הציונות ונעשה מתנגדה. כי חדל להאמין בהתגשמותה, בממשיותה, בנחיצותה. מה לנו ולצפור המעופפת בשמים בשעה שיש לנו בעין, במציאות, “גלות” ממשית, ועם ה“גלות” בעל זכות-קיום מוחלטת, וכדאית. דבר שבסטאטיקה, שאין להזיזו, שמוטב לנו לחזק ולבצר יפה את הבסיס שלו.

כמתוך פקעת הלך והשתלשל באותם הימים אצל בירנבוים בקירוב הלך-השקפה שכזה: הגלות היא דבר תדיר; היא בלתי-חולפת. בהמשך הדורות התפתחו בתוצאתה ערכי-נצח ספּיציפיים. האסון של חוסר-ארץ לא ערער את קיומו של עם-ישראל. אדרבה, הוא הוכיח, באופן די מענין, שאפשר ללאום להחזיק מעמד גם בהעדר-מולדת. והעיקר הוא, שמחלחל בו עוד גם עתה לשד-חיים. ויהדות-המזרח תוכיח. בה הרי נמצאים כל הסימנים שמנו בלאום חי. לשון מיוחדת: אידית. צורות-חיים מיוחדות. ספרות. שירה. תיאטרון. פּוליטיקה כלכלית מיוחדת. הכל בכל מכל כל. וכך הגיע בירנבוים באותו זמן לפרק של “פּוליטיקת-ההווה”, ונעשה ליהדות האוסטרית, ביחוד הגאליצאית, לאחד מן הדַבָּרִים הבולטים. זה היה בתקופת מתן זכות-בחירה כללית באוסטריה, ואז נתגלה כר-עבודה נרחב להלחם לזכויות-העם בבית-המחוקקים. ניטשה אז בגאליציה בפעם הראשונה מלחמת-בחירות לטובת מועמדים לאומיים. אותם ימות-האורה יוחקו בהיסטוריה של יהודי גאליציה בצפרן-שמיר לדור-דורות. ההתלהבות של הקרבת-עצמו ומסירות-נפש לכבוד האומה הקיפה את כל השדרות. בירנבוים הטיל אז בסערת-רוחו את כל כובד אישיותו במלואה למאזני התנועה הזאת – ונעשתה בעלת-משקל ועצומה. תלמידיו, מימות ה“בורשנשאפטים”, אדולף שטאנד, ד“ר גרשון ציפר, ד”ר יהושע טהון, ד"ר מרדכי ברוידא וחבריהם הציוניים הנלהבים, מחלו לו את אפּיקורסותו בציונות והכתירוהו לדבּר התנועה. והיה הוא נודד באותם הימים מעיר לעיר, במקום שהועמד קאנדידאט לאומי, והיו נתכות מפּיו לַבות, עד שהאש אחזה מסביב בלבבות מכל החוגים. הקאנדידאטורה שלו הועמדה באחד המחוזות היותר מובטחים בנצחון, במחוז שישב בו אז כותב הטורים האלה. נער הייתי אז ושמוני שומר-הסף שלו. ואני שמרתי את צעדיו, בהתרוצצו בחדרו אילך ואילך, כארי בסוגרו, והכל בו אומר בטיחות, מרץ ועוז. עיקר מעשהו בחדרו היה כתיבת מכתבים קצרים, ביחוד טלגראמות. את הטלגראמות היינו שולחים מתחנת העיר הסמוכה, מפני שבעירנו, ברי היה לנו, לא ישולחו לתעודתן. נוסח של טלגראמה אחת, שנכתבה על-ידו עברית, נשמר היטב בזכרוני: “גיאר, ווינה. נא להודיע בעתון “די צייט” על-דבר השערוריות הנעשות פה. בירנבוים”. ועוד שמור בזכרוני עד היום סיום של נאומו האחרון שם: “רואה אני, הפּולאנים, שעל-ידי תעלוליכם הנוראים תכשילוני סוף-סוף בבחירות, אולם אני, הסופר נתן בירנבוים, אבטיחכם נאמנה, שעוד אראה לכם, הפּולאנים, את נחת-זרועי”.

העם הפּולאני, כמוכח עתה בחיים, לא ניחת כל-עיקר מפני נחת-זרועו של בירנבוים. לכל אומה שר שלה… המציאות של העם הפּולאני שבמחובר לא נרתעה מפני המציאות העלובה שלנו, התלושה, הגלותית, שהיתה בעיני בירנבוים כה ודאית, מוצקה, בל-תמוט. “מפלתו” במלחמת-הבחירות שהונחלה לו הודות לאמצאי-הזיוף של הפּולאנים, לא היתה עלולה לרופף בו את אמונתו ביהדות-המזרח. להיפך, המגע הישר עם יהודי-גאליציה בעידן-דריתחה של הבחירות, למלוא שפעת ההתפרצויות היסודיות שבשעת-ההתלהבות, הוכיחו לו בעליל, מה שהגה בנפשו עוד מקודם לכן: שיש לנו בעצם, בעין, עם חי. לא זקוק הוא העם כלל ל“תחיה”; לזו המאכינאציה, שהאפּיטרופּסים המערביים אומרים לזכּוֹת אותו בה. העם חי בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. עם מדבר בלשונו. שמעתם יפה? מדבר – לא בלשון-המדינה, שבה הוא מתגורר, אלא בלשונו, בלשון שלו ממש. ולשון זו, שהיא שומה בפיות יהודי-גאליציה, היא גופה שפת-האם של יהודי רוסיה, פולין, אמריקה וגו'. היא – כלי-הביטוי לרחשי-הנפש, יום ביום, של שלשת רבעי האומה הישראלית.

באותה תקופה נעשה לו ה“אידיש” לקולט, למין יראה, והוא נועד להיות “שליח” שלה, להראות לעין-כל את המאור שבה, את ערכה המוחלט. באותם הימים מפליג בירנבוים לאמריקה, לניו-יורק הכרך, המונה מיליון ומחצה של נפשות-יהודים. נדחף לראות בעיניו את הגוש הכבד היהודי הזה. ומה שראה – טרם יתרונן משכרונו – היה למעלה ממושג “הפתעה”. חטיבה של עם אידישיסטי הראויה להתכבד. עתונות שוקקה, תיאטרונות הומים, צבוריות ערה, מפלגת-פועלים מסודרת, – וכל זה נעשה ונוצר באידית. הוא היה נסוך הזיה וחלום.

ואחר-כך באה הועידה המפורסמת של טשרנוביץ, ועידת האידישיסטים, שהועיד בירנבוים ושהעלתה משום-מה אַסוציאַציה של “מעשה-עגל”. נטפלו אליו אז פּרץ, זשיטלובסקי, אש, רייזין, נומברג ואחרים, אולם הרוח-החיה שבועידה, העוז והפּתוס – היו של בירנבוים. כי בנפשו היה הדבר. אידית, אידית! זה נעשה לו תכלית בפני עצמה. מין עיקר, שהכל טפל לגבו.

ב“העתיד” לש“י איש הורוויץ, ספר רביעי, שנת תרע”ב, בקבוצת המאמרים “על היהדות ועתידותיה”, שהוקדשה ל“ראשי הזרמים והנטיות” שבנו, שיביעו את מחשבותיהם על פּרובלימה זו, בא גם מאת נתן בירנבוים מעין חשבון-נפש וסכום עצמי בקשר עם השאלה הנדונה, שתמציתו ניתנה כאן כלשונה, באשר ניתן לנו להציץ מבעדה למהותו הנפשית. לפי מאמר זה, ניתנה פעולתו של בירנבוים להחלק לשלש תקופות, למרות התפּצלותה של כל אחת מהן לכמה וכמה סעיפים:

1) הציונות, 2) הלאומיות בגלות, 3) הדתיות.

במאמרו ב“העתיד”, הנקרא בשם “יקיצת הנשמה היהודית”, דולג בירנבוים כמעט על הציונות שלו, מתנכר לה, באשר היא כבר מאחוריו. “זה מכבר שחזרתי בתשובה על “חטאות נעורי”, על שאמרתי להביא פתרון לשאלת-היהדות על-ידי רעיון מיכאניסטי, רעיון ארצי-מדיני”. הוא מדבר, אמנם, במאמר זה על שני הקנינים העיקריים, שהם בעינינו גוף הציונות: על ארץ-ישראל והלשון העברית, – אך נושא הוא מדברותיו עליהם “יפה”, מתוך יחס שמלבר, ולא מתוך יקוד-הלבב, כלפנים בימות ה“זעלבסטעמאַנציפּאַציון” שלו. הוא אומר, שהוא אוהב את ארץ-ישראל, מאמין בעתידה, מאמין, שישראל יעשה בה שוב גדולות, אולם הכיר עתה ברעיון זה ובדרכי-התגשמותו “חוצפה” כפולה: “מצד אחד – כלפי כל הקושי הממשי, שהוא גדול ועצום כל-כך – – – ומצד שני – כלפי הנצחיות של עמנו. כי העובדה, שאין זו זקוקה לחשבונות-העזרה שלנו! שעת-הכושר, שעת-הבירור, גם בגלות תבוא, ואז יקום ישראל וזרמי-חיים, זרמי-יצירה חדשים יפכו בתוכו, בארצות-פּזוריו וגם בארץ ישראל” (פּזור-האותיות שלי).

וכן מקיים הוא גם מצוות ו“הדַרתּ” ביחס ללשון העברית. מכיר הוא, שהעם מחבב את הלשון העברית, אבל מחבב הוא דוקא את “לשון-הקודש”, זו אינה מדוברת עוד, לשון-התפילות, וגו‘. העם הרגיש, שבלשון העברית קנין גדול לו, לאומי-דתי, מפאת היותה בחינת “קנון” דוקא, מהיותה נצחית דוקא, וגו’. אולם “מפחד הוא, ותמיד יפחד, שמא תגרום העברית הספרותית – ואין צורך לומר העברית המדוברת – רעה רבה ללשון קדשו, לעברית הנצחית, בת-האלמות. כי מיטיב העם להרגיש דרך-הרוח; הוא מיטיב להרגיש, כי רעיון הדבור העברי – סמי מכאן את אי-היכלת, הגלויה לעין, של הוצאתו לפועל – אינה אלא חוליה אחת נוספת בשלשלת השאיפות, המכוונות ביודעים ובלא-יודעים להמעיט דמותה של רכוש-הקדושה ביהדות, לעשות את המורשה הלאומית חול, מורשת התקופה הלאומית הדתית הגדולה, ולהפחית ערכה עד היסוד בה”. הקורא נוכח לדעת מן הציטאטים המועטים הרשומים כאן, שמה שמתייחס לציונות, בת תקופתו הראשונה, פוגש מצדו יחס קפוא, יחס של הדרת-כבוד, כביכול, אך יותר מזה הוא פּולמוסי מתוך סרקאסטיות. לעומת זה, הדברים שבמאמר הנזכר, המתייחסים לתקופתו השניה, שבה היה שקוע אז עוד בראשו ורובו, והמתייחסים לתקופתו השלישית, שזה רק עתה רמז לו אופקה מרחוק – יש בהם מנשימת לבו החם. יש לו יחס רב לתוכן שבהם, לנאמר בהם.

וזוהי בקירוב השקפת-חייו בתקופתו השניה, תקופת “הלאומיות בגלות”: "וגלוי קבל עם אני אומר: אין גם אימת-הגלות עלי עם כל מרודותיה ופחדיה. – – – העלינו לחשוש לגזר-כליה עכשיו, כשהפּזור בין האומות, אדרבה, משמש מעין ערובה לקיומנו? ולא זו בלבד, אלא שהפּזור עצמו אינו מקרה מיכאני, לדעתי, כי אם הגלות הנה אחת המשובחות והנאות בעליות-הרוח. ובכל זאת הלא נתנה לנו דבר-מה מן הגדול ומן הנצח, ואין ביד ההפלגות של מפחדי-הגלות למחותו מספר העולם. – – – הצורך בטריטוריה בתור תנאי מוכרח להתבססות תרבותית הולך ופוחת. – – – ודוקא העם היהודי הן יש לו נסיון מפותח בנדון זה, וכל האותות מוכיחים, שהוא הולך ומסדר את מהלך-חייו בדרך של תרבות מאוחדת אינטר-ארצית.

ואשר לערכה ועתידה של לשון-הגלות, האידית, הוא כותב: “אני מאמין בכחה, ובעתידה של הלשון היהודית, בין בשביל הצד הרוחני ובין בשביל הצד החולוני של החיים העמיים שלנו; ואשר לצד החולוני – גם, ביחוד, בתור בסיס ליצירות קולטוריות ובתור מצע לזכויות אבטונומיות”. הוא מאמין “כמו כן בכחה, בערכה ובנצחיותה של הלשון העברית” (הוא יודע לעשות מחמאות!). אך הלשון העברית לא תצויר אלא בתור סגולה יתירה בקנינים העממיים, בתור קנין רוחני. “ושורת-הטבע נותנת, שאין היא יכולה לשמש בטוי לחיי-האמונה במקום הלשון החיה, החיה בזמן, המשביע כל הצרכים החולוניים – ומכל-שכן שלא תוכל להיות כזאת בשעה שתחל תקופה של התרוממות ועליה לחיים הדתיים הללו, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר, שאין עברית חדשה יכולה לשמש להם מבטא-לשון, שלוקחים מבית-גנזיו של הבלשן ורוצים לשימה ביגיעה רבה בפי העם ובלבו. כי את התפקיד הזה תמלא לשון-העם, הלשון המדוברת בפיו ויונקת שפע דרך צנורות-נשמתו היותר כמוסים וחבויים. והריהי בשביל שלשת רבעי-עמנו – ודוקא בשביל אותם שלשת הרבעים, שהם, רק הם, לבדם באי-כחה של יהדות מלאת ליח וכח-צמיחה – הלשון היהודית המדוברת. ונביאי-החסידות הראשונים יוכיחו”…

“אין הגלות לא-נוחמה באותה מדה, שהיא נראית לרוחות נדכאים”. ומצד שני, גם “ארצנו, ארץ-ישראל, ראתה אותנו בשעת קלקלה ודלדול, ולא עצרה כח לעכב את הירידה – הירידה הנפשית, לא רק המדינית”. “אין גלויות מתות כמות ממלכות”.

כזהו, בקרוב, חוג-רעיונותיו של בירנבוים בתקופתו השניה, תקופת “הלאומיות בגלות”, וממנו, כנראה, לא זז גם בתקופתו השלישית, ב“תקופת-הדתיות”; אלא שנוספה על רעיונות אלה זו גולת-הכותרת שבהשקפתו: רעיון-הנצחיות. רעיון זה, שהבהב בלבו של בירנבוים עוד משחרותו, מתמיד, התלקח הפעם, במאמר זה, לשלהבת-יה מאירה, מחממת. “יש לנו ערבון בנו בעצמנו, בנצחיותנו. כי במקום שיש נצחיות – יש תכנית נצחית, – – – כן מתרוממת גם התכנית הצפויה לעם היהודי מעל לארץ-ישראל ולגלות גם יחד”.

“בראשונה צריכה התכנית הצפויה לנו להתחיל שוב להראות כחה במובן של התקדמות. בראשונה צריכה שכינת-עמנו להגלות עוד פעם בכל נפלאותיה ולהביא אותנו אל התעלויות חדשות, אכסטאזות חדשות וערכי-נצח חדשים. בראשונה עלינו לשוב להיות לגוי קדוש ויוצר”. “עלי להגיד: – שעל סדר-היום עומדת עכשיו תשובת-ישראל אל הכרת לאומיותו האלהית ואל הכרת הצורך בהכשרתה של זו להתקדמות וליצירה”. כאן כבר עומד בירנבוים על מפתנה של תקופתו השלישית: תקופת-הדתיות. או נכון מזה, תקופת “הלאומיות האלהית”.

נפלֶה הוא בירנבוים משאר הוגי-הדעות מסוגו, שרובם הנם תיאורטיקנים של אידיאה, אנשי-עיון גרידה, שהגיגים בלבד הוא התכלית עצמה, בעוד שלבירנבוים האידיאה נעשית מין מצווה מעשית, שהוא גופו חייב לעשותה, לקיימה. כל רעיון שובה את לבו, מוצא, אותו מוכן ומזומן להיות החלוץ שלו, עד כדי התמכרות בחרף-נפש. כשבירנבוים הוא ציוני, הכל סביבו נסער, בוער מרוב התלהבות. וכשהוא חושף את יהדות-המזרח – הריהו פורש אותה כשמלה לעיני-העולם. וכשהוא נעשה חסיד-הפּוליטיקה-של-הווה, הריהו מעמיד עצמו גופו בראש החזית, למול אבני-הבליסטראות הפוצעות ביותר. וכשהאידיאה נעשית לו חזות-הכל, אבן שתיתו של קיום-העם – הריהו רוכש אותה לעצמה עד כדי לבטא בה רעיונות למלוא-עמקם, עד כדי להעשות לעורך של עתון באותה לשון, עד כדי קריאת ועידה עולמית של סופרים וחובבים אידיים מכל תפוצות-הגולה, לתכלית בצורו ושכלולו של קנין לאומי זה.
ובסופי-הסופות, כשהוא נעשה דתי, כשהוא רואה בדת את נשמת-היהדות, שהיא בלבד יסוד קיומו הנצחי של ישראל – שוב אין הוא יכול להשאר חפשי, כדוגמת התיאוריטיקנים של החסידות, החסידים האשכנזיים האוכלים טריפה, אלא הוא נעשה יהודי כשר וחרד לכל פרטי-הפרטים. לפני שנתיים, חמש-עשרה שנה אחר תקופת-הבחירות הנזכרת למעלה, שוב ראיתי את נתן בירנבוים פנים אל פנים. זה היה באולם “קונטיננטאל” בווינה, שנמלא יהודים מכל המינים: אדוקים חרדים לדבריו וצעירים מלאים סקרנות. בחבורה של יראי-שמים הופיע בירנבוים על הבימה, חבוש יארמולקה, גופו הושח קצת, זקנו הארוך והשחור הפך לבן. אבל אך פער את פיו הכרתי את רתת-קולו, זה קו-הצרידות שבו מחמת התרגשות. נושא הרצאתו היה, כמדומני: “תעודת עם-אלוה”, או בדומה לזה. התוכן היה זה, שהוא אצור ברובי מאמריו מן התקופה השלישית: אלהות! זו אינה אצלו תעודה בלבד, אלא משאת-נפש, שוועת-אנוש. “היא אינה מופיעה בקפאון פּלאסטי, אלא בתנועה דראמאטית בתור המאציל הנצחי של הרוח והנפש, שבדרכיו עליו ללכת מנצח לנצח” ¹ ).

העם היהודי הוא במצב בלתי-נורמאלי ביחס ל“נורמה” המקובלת, הרגילה, של כל העמים, אולם “אי-הנורמאליות” שלו אינה מקרה היסטורי, ואינה חסרת-רעיון, אלא מונחת בעצם מהותה של היהדות. “טיפוס-הנצח הזה של גוי, אשר ניתק את עצמו, כנראה, מן היסודות ה”טבעיים" של קיום-עם – טיפוס כזה עומד במרכז-העולם ² ). “דוקא בקיום-העם זה, הניתק מן היסודות ה”טבעיים“, חי כח מתן-צורה מיוחד במינו, שפע של סגנון-חיים ושירה, טיפוס-סגולה של אדם ההולך קרי בדרכי החיים המעשיים”. לנוער הסקרני שבאולם, שלמשמע דבריו של בירנבוים נתעורר

בו מעין מנוד-ראש ועבר על פניו צל של חיוך, הרעים בירנבוים בקולו: “היהדות היא התקוממות נגד האנושיות השקועה בחיי החושים וחיה חיים מצטרפים מרשמים, בקשות ותאוות, שאין בהם רעיון ואין בהם סדר, במקום שעליה להבנות מבפנים אל החוץ על-פי הסדר, שקבע אלהים. היהדות היא מרד נגד סבל-הירושה של שגעון-הגדלות האלילי הקדמון, אשר יכונה לפעמים “חופש”; היהדות היא הקריאה לאחדות נצחית עם האלהים ולהכרה משותפת ברצון אלהים וחוקיו. היהדות היא רצון לבטול החטא על-ידי חנוך עצמי נצחי בחיי-יום-יום”.

ועוד הרעים בקול אדיר: “אנחנו סדרנו את העדה הקטנה שלנו בשבילו, בשביל אלהים, ולא בשביל תשמיש הכח המוגבל שלנו”. וזהו סוד נצחיותנו: קשרנו את גורלנו עם הנצח. ובסוף נאומו הביע בירנבוים בקירוב משאלה זו: היהדות הדתית בצירוף הנצרות והאישלם חייבים לערוך מחאה נמרצה נגד רוסיה הסוביטית על שהיא מדכאת בזרוע ופוגעת בגסות בכל ההרגשה דתית של איזו כת שהיא. בדברים חריפים השתער הנואם על האינקוויזיציה הסוביטית, החפשית, שהיא פרי אלילות נתעבת, המסתתרת תחת מסווה אַתיאיסטי. כאן הואר לבסוף, לרגע, בירנבוים האקטיבי, העֵר – בתחום, המשַמרות – בניגוד לבעלי-התודעה החנוטים, הארכיאולוגים, שבעצם, כמוכח למעלה, תורתם מחלחלת בתוך מעיו.

מהו הגשר, שהעביר את בירנבוים אל דתיותו בצורה כזו, עד שנעשה קברניט של “אגודת-ישראל”? שהרי מן הנמנע הוא, שתהא ריליגיוזיותו תולדת השקפתו הריאליסטית על ה“גלות” וה“אידיש” והפוליטיקה-של-הווה מתקופתו השניה. היתכן, למשל, שחיים זשיטלובסקי, שאף הוא עומד על בסיס של השקפה גלותית ואידישיסטית, יגיע למסקנתו של בירנבוים? שיהא נעשה ביום מן הימים דתי וחרד? גל-מבריח תקופה לתקופה ביצירתו של בירנבוים – אין לבקש. לא הוא עלול לשמש דוגמה של חטיבה אחדותית. הטיב רעי לציין אותו באזני: בירנבוים הוא מין סולם, שכל דרגות הלאומיות שלנו לניגודיהן וסתירותיהן השונים נשלבו בו. איזו סקרנות קננה בו תמיד לטעום את הכל. מטבע-ברייתו נדחף למעשי-הקפיצה שלו.

מהו, איפוא, הכוח-המניע המונח בטבעו, שדוחפו למעשי-הקפיצה התכופים שלו?

– היאוש.

כפאראדוכס תצלצל מלה זו ביחס לאדם כבירנבוים. שכידוע לכל, הוא חיובי, בעל-פתוס, אופטימיסטן תמיד. אולם, אם תבחן דעה זו עליו על-פי עובדות-חייו – לא תשלל. לא! שלא מדעתו הוא יאשן מטבעו. צריך הוא לאחיזה לבל ימעד. היום אחז בזה, למחרתו יוואש ממנו. מחרתים ינעוץ כפיו בדבר שני, ויאחז בו בכל מאמצי-כחותיו. כי לבירנבוים נגלו תהומות חיינו. אלא שאין הוא מסוגל כברדיצבסקי וברנר לעמוד על עבריהם, בלא סחרחורת-ראש, להתריע ולהתרות עליהם, אלא מדדה הוא מעל גביהם עד שהוא נאחז מפקידה לפקידה באיזה קנה-שבלת. כזה היה מהלך-השתלשלותה של אישיות זו לתקופותיה ועונותיה המרובות והשונות, עד – עד שנכנפה כצפור קצוצת-כנפים תחת כנפי-השכינה… נכנפה כולה למצוא מפלט והצלה.

כי בדתיותו של בירנבוים אין מורגש, כמו בכמה משאר דבריו, ששואף הוא לסול נתיבה… אדרבה. בה יש הכנעות. משום הפקדת-גורל… ברי לו לבירנבוים, שנחלתה של האומה נשמרה עד היום בידים האמונות של היהדות הרשמית הלזו: השלשלת הנמשכת מן הנביאים והתנאים עד אחרוני בעלי ה“שטריימלאך” וה“ירמולקות”. אל נא לנו לעשות אכספּרימנט ולשנות מזלנו זה.

דתיות זו אינה, לדעתנו, אלא תולדת היאוש הבלתי-מפרה שלו שלעת-זקנה. ומשום כך יכול היה בירנבוים לתת את ידו לפוליטיקנים של “אגודת-ישראל”.

אנו, היושבים בארץ-ישראל, בני-הציוניות, לא היה לנו כל מגע שהוא עם בירנבוים לא לפנים וכל-שכן שאין לנו כזה עמו היום. אנו לא האמנו לחזות הקשה שלו, לא על ארץ-ישראל ולא על הלשון העברית, וכפרנו, וכופרים, בעיקר ערכי-הנצח שלו: “גלות” ו“אידית”. ושותפותו עם אגודת-ישראל" כיום ודאי אינה עלולה לקרבו לרוחנו. ואם הוא משמש בכל זה לכותב הטורים האלה נושא להתענינותו, הרי זה לא רק מפאת הדראמטיות המגרה שבאישיות טראגית זו, – אלא מפאת היותה על חליפותיה ותהפוכותיה סמל חוסר-המנוחה, אי-הספוק התמידי אשר לרוח-עמנו התוהה.

נתן בירנבוים, למרות לקוייו ופגעיו, או הודות להם, הוא אות-הבעה בולט לחפוש, תהיה וחתירה שלנו לפנות-חיים שונות. אחד ממחוסרי-השובע המעטים שבתקופה שעברה, שהוא כמעט אחוז- הבולמוס. ביצירתו הספרותית והאישית כולה פזורים גרעיני-הפראה לרוב. הלואי שלא יהיו עתה לברות לפוליטיקה המחבלת של “אגודת-ישראל”, שלה הוא מכהן בשעה זו. תר"פ.