רקע
שלום שטריט
נַחוּם סוֹקוֹלוֹב

 

מאמר ראשון    🔗

שבעים שנה מלאו לנחום סוקולוב – וניתן לומר בודאות, שלמעלה מיובל-שנים שרת את עמו יום-יום בלי הפסק. עבד נאמן לעם קודש היה תמיד, בהתלהבות וברעננות, על פי אפנים ודרכים שונים. ובסקרנו לאחור, למשטח-השמיטות הלזה, משתרע הוא לעינינו כטריטוריה ת“ק על ת”ק פרסא, רבת-המחוזות והמחזות ומראות-נוף מרובים, מופלאים ומגוונים. כי מרחביה ורבגוניות הן התכונות הראשיות במסכת-האישיות הזו. כי סוקולוב בטבעו אינו טפוס של “תמצית”, שהיה יכול לקפל את מהותו העשירה בשטח-שנים זעום כדוגמת סמולנסקין. באופן אינסטינקטיבי “חס” סוקולוב על חייו, על טפה שלא תגרע, בכדי שיגיע לגלוי עצמיותו למלוא עצמתה כולה, עד גמירא. וקרום-הקפאון שלו שלעתים, המדומה, מכאן יסודו. ברם, מבעד לעבי-השריון מפעם לב חם, החותר במשוטיו תמיד, עד לתכליתו. זה למעלה מיובל שנים לא עבר על אדם זה יום אחד לבטלה, יום-חולין, ללא יצירה וללא טפוח ושכלול מהותו. צעד בצעד הוא פסע באון, לקראת חופי, שחזהו בעיניו ואוָהו לו. הוא צעד לקראת מטרתו, מדרגא לדרגא, אגב השתלמות תמידית, גירסא בלתי פוסקת, מתוך הכרת כובד-האחריות, כובד ההר הכפוי כגיגית…

נחוץ לעניננו קולמוסו של בעל ה“אישים”, בכדי – כמתכונתו הוא עם האחרים, – לעבור עם הנידון שלנו שנית, בנתיבות שדרך בהן, לחיות עמו את ה“חויות” שלו, החל מהקורספונדנציה של בן הי“ד עד הרומן, העומד להופיע בקרוב בהוצאת שטיבל, של סוקולוב בן-השבעים. מאז ועד היום יש טימפו אחד של צעידה קדימה… משתרבב פה ושם גם איזה דבר קלוש, אך יתרו בו מתוח בחזקה, לא נתרופף. לא היה זלזול בקטנות מעולם, אך המגמה היתה אל שיא המרומים… להוט היה כבר העלם אחרי הפרסום, אחרי המוניטים. לא הסתפק בחבור מאמרים גרידא, כי אם אל ספרים צמא נפשו, בין במקור ובין בתרגום. והנה התחילו נושרים ספרים כמו מתוך שרוול-האשף: “מצוקי ארץ”, ספר-גיאוגרפיה על פי מוירו; וספר מקורי שהכיל 212 עמודים בשם “שנאת עולם לעם עולם”, שנדרשה לאחר חדשים מספר מהדורה תנינא. ו”ארץ חמדה", גיאוגרפיה של ארץ-ישראל על פי אוליפנט ותירים אחרים; עם זה הנהו מחבר “תורת השפה האנגלית”, ספר-עזר למהגרים לאמריקה.

גם החלה אז השתתפותו התמידית ב“הצפירה” בתור “הצופה לבית ישראל”, והפובליציסטן בלט פתאום בכל שיעור קומתו. בתוך האנדרלמוסיא הזו צפה ועלתה גולגלתו של סוקולוב, – אך פרצוף מסוים לא נסתמן עדיין. מה טיבו של עובר זה? למה הוא חותר ולאן יגיע? והנה בהיותו בן כ"ה מתחיל הוא מוציא את “האסיף”, המאסף הגדוש מחקר, מדע וספרות-יפה, שנעשה כמעט לספר-עם, ונמכר למעלה מרבבה טפסים. דוד פרישמן נלוה עמו. והוא גופו היה עושה בכל מיני להטים: מחקר, פובליציסטיקה ובקורת. נתחוור: ברנש זה אינו מהאברכים המפסיקים באמצע דרכם. אכן, זריקת “האסיף” למחנה העברים – היה בה מירית חץ קולע. הגשוש-של-בוסר פסק באותה שעה אצל סוקולוב. החתירה של משוטיו כאלו כוונה ללב-ים, לשיא-הגלים. ישאו נהרות דכים…

וכשנעשה אחרי זה לעורך “הצפירה” היומית. נשתחרר, הודות למגעו היום-יומי עם העם, מהמדע הנקשה של רבו חז"ס (שקסמו היה נסוך עליו בפסיעותיו הראשונות), והאימפולסים שלו חרגו ממסגרותיהם, אז הגיחו ממחבואיהם כל סגולות-רוחו הטבעיות: הפובליציסטן, הפלטוניסטן, הפייטן, המספר, המבקר, בעל המסעות והפופלריזטור של המדע. בימים ההם נסתחפו גליונות “הצפירה” ממטרות-הרוח העזים של אישיות זו. וריחות לבלוב נדפו מעברים, ואפרים של מרחביה השתרעו למרחוק.

היכולת הבלתי מוגבלה של איש אחד, בעל “גלגולים” שונים ומגוונים, הפתיעה והרחיבה העינים. נתעורר אפילו חשד של צרבריאליות מצד רֵעַ תמה למראה-פלאות זה; חשד של כשרון-שכל הכל יכול, – מחמת כח-ההענקה בנוסחות שונים שלמעלה מיכולת-האדם (חשד שסוּכל כהיום, הואיל והיצירה נשתמרה בלחלוחיתה אחרי עשרות שנים, כביום נתינתה). אכן, הרע התמה לא קלע לאופיו של הנידון. לא עמד כלל על טיבו. “ואומר אני לכם: – קורע סוקולוב לרגע המסכה מעל פניו במסתו על אטלס – כולנו, בני ביהמ”ד, הננו בשעור ידוע מוזאיק, זה פחות וזה יותר“. המקצועות השונים אינם תרתי דסתרי, אלא דרים בכפיפה אחת. ו”הקורא הנכבד“, זה הלוח-החלק לקליטת התגים באורח בלתי אמצעי, – לו היה בולמוס דוקא ליצירותיו של סוקולוב. על נחום סוקולוב היתה גאותו, הואיל והוא היה בעיניו מעשה נ”ס ממש, לא בלבד בר"ת. בו התימר בתור עמוד-התיכון של האומה, עוד לפני היות הציוניות והרצל: “לפני מלכים יתיצב!” הוא אזרח-התבל, בלא מליצה (כי אי פנה בעולם שלא היתה לסוקולוב דריסת-רגל בה?), שהודות לנדודיו הנצחיים היה מזרים תכופות ללב קוראיו מאויר-המרחבים ומרוחות-המרחקים והיה מפשיט אותם מפרובינציאליותם.

אילו זכיתי ליסב עם נחום סוקולוב ל“שלש-סעודות” פעם אחת בחיי בלבד, – היה מקמט הדוד צדוק את מצחו ה“אפיקורסי” באצבעותיו הגרומות, שאגב אף עבירה אחת לא היתה שרויה עליו – והייתי מאזין לקלוח-אמריו המפכה מפיו ממש, ומצא לי, – סגי לי בהכי לגמרי בעד כל הרפתקאות גורלי וסבל חיי…

לתנועת חבת-ציון נענה סוקולוב רק בקול ענות חלושה. עם הופעת הרצל, נלוה עמו סוקולוב במלוא כל כחות-התלהבותו ובהתמכרות כל חושיו, בתור נושא כלים, בתור חבר. כל כשרונותיו המזהירים העמיד לשרות התנועה, ביום ובלילה, ונכנע למשמעת ולפקודה כחייל נאמן. הרצל, – כאן היו מעוף והיקף שצודדוהו כמו לתוך מעגל-קסמים. עם הסתפחותו של סוקולוב לתנועה, – מהותו כולו נעשתה מרוטה וחדה ועמוקה יותר משהיתה.

החלום הציוני – עד אז לא נמנה סוקולוב בחולמים – הצמיח לו כנפים וחדש כנשר את נעוריו. העלומים צפדו לאישיותו מאז כעור אל בשר, וריוח לא היתה בינותם. הרצל הסתייע בו תמיד כעם עוזר נאמן, ונצל אפשרויותיו כולן להרמת קרן התנועה. וסוקולוב נמשך וערג להרצל בכח-קסמים, התחקה על שרשי כל מעשיו, בסתר ובגלוי, ולמד לעשותם כמתכונתו.

עם פטירת הרצל, הוטלו כמה מתפקידיו האחראיים ביותר על שכמו של סוקולוב, והוא מלאם בטקט, בעוז ובחכמה. הוא לא היה יורשו של הרצל, תלמידו ומחקו. תמיד בכל עלילה, נשאר הוא נחום סוקולוב עם טעמו המיוחד. פרצופו העצמי לא נטשטש בשום פעם. האנדרטא של סוקולוב, שתוצב פעם בירושלים, צריכה לגלם תכונותיו השתים האלה: יד אחת אוחזת קולמוס והשניה באמת-הבנין. מטרה אחת רחפה תמיד לפני עיניו של סוקולוב: תקומת הריסות האומה, הריסות התרבות והריסות המדינה. עם כל להיטות הטמפרמנט שלו תמיד היתה רק תכלית זו, האחת והיחידה, משאת-נפשו, שלה התמכר לעבד לצמיתות. כל כידודי רוחו נתזים היו תמיד מתוך מניע-היצירה הלזה. ושמא תאמר שוב: תרתי דסתרי? חשוב יהא לשמוע דברי-ודויו עצמם במכתב פרטי לגולדברג באמריקה בפרובלימה זו. “וכך היא המדה בעבודת ההנהגה הלאומית וכו‘. הנני טבעת קטנה ודלה בהרתוק הגדול של חכמי ישראל כדון יצחק אברבנאל ור’ מנשה בן ישראל – עפר אני תחת כפות רגליהם וגמד זערורי בערך אל גאוניותם! – שהיו כולם סופרים עוסקים בכל מקצועות התורה ולפרקים עובדי עבודת עמם ודורשי משפטו ולוחמי מלחמותיו, ולא עלה על לב אדם מעולם לערער על תערובותיהם ולנסות לקשרם למקצוע אחד, כידעוני זה שהוא קשור בטבורו לרגב האדמה שמתחת רגליו”. כמוכח, תרתי דסתרי – סמי מכאן. כי לפנינו אישיות-חטיבה אחת בעל תכונות מלוכדות זו בזו, המשלימות אחת את רעותה, וכולן ביחד מהוות את הדמות הענקית שלפנינו. כאן השקעה של עמל ששים שנה כמעט, בלי הרף, יום-יום, שלא מדעת ובכוונת מכוון, לעצוב הויה מופלאה, מיוחדת במינה, בצורה כזו, אלשנית.

מסכת-סוקולוב, בגיל השבעים, עוד לא תמה ונשלמה. דף חדש נפתח בפנקס עשיר הדפים הלבנים שלו, דף ה“רומנים” בהוצאת שטיבל. והטלגרמה האחרונה מהיום מודיעה: “סוקולוב יוצא לשם מגבית לדרום אמריקה”. דרך צלחה – מנהיגנו הצעיר!

 

מאמר שני    🔗

(עם פטירתו)

הגאונים ברובם, אחד מסימניהם הוא גם הריכוז, ההרמוניה הפנימית. אצל סוקולוב הפיזור, הבזבזנות והשפעיות כאילו סכּלו את סגולת גדולתו. היצירה הבודדה שלו נופלת היתה אמנם בשלמותה מזו של בעלי-הכשרון האיתנים; אולם הצירוף כולו היוה אישיות בלתי-שכיחה. האם היה כל יבול-רוחו העשיר תוצאה של כשרון-התפיסה וכוח הזכרון? לא אלה בלבד, אלא מדות-מוסר נעלות ששכנו בתוך נשמה גדולה (הן לא הובלטו מעולם מצד אציל זה, ולכן גם התנכר להן חלק מאנשינו), חוֹללוּ והמריצו את גלויו בצורה מוֹרכבת כזו. כי מהיכן ישאב כוחות ישיש מופלג כזה להתרוצץ באוירונים ובכל מיני כלי-רכב אחרים מדרום-אפריקה לאמריקה, מאמריקה לפולניה, לרומיניה, לצ’כוסלובקיה, לאנגליה, ומאנגליה לארץ-ישראל וחוזר חלילה לכל תפוצות הגולה ולחצרות מלכים ולויזירים. ולא ניטל עליו בלבד להביא לכל פינה את בשורת-הגאולה המגיהה את מחשכי ה“גלויות” ולהיות תמיד להוט ומלהיב אחרים, אף את הלבבות הצוננים והזרים ביותר, שכל הנושא הזה הנהו להם מלמפרע מדרש-פליאה; אלא שעל שכמו, בכבודו ובעצמו, הֶעמס גם התרמיל, כאותם שד“רים עלובים, ועליו גופא הוּטל לסדר את ה”מגביות" לכלכלת התקציב הממלכתי שלנו. (כמה יגיעות-גוף ובזיונות כרוכים בזה). ומהיכן מקור הכוח הפיסי הלזה לאַחר שבת בלילות אחר ימות-עמל כאלה, ולעסוק במרץ בתיקון בדק היכל-הספרות: הפגום יתוקן והחסר ימולא – מסה למופת, מונוגרפיה, ספר פילוסופי, חיבור חברותי, רומן, אנציקלופדיה בלשנית. מפעלים בקנה-מדה כזה נוצרים בעצם רק מכוח רגש-אחריות עצום, מתוך אימת-ההעדר הלאומית האיומה, מתוך עומס סבלות-דורות; מחמת מסירות-נפשו לאין מצרים להויה הלאומית, שמעוּרה היה בשרשיו בקרקעה, בכל שכבותיה, מאחריתה עד לראשיתה.

גאותנו על סוקולוב שמתוכנו, מקרית-הספר, יצא למלוך; טפּס ועלה לשיא-הפסגה במשמרות-האומה עד ליד הגה תנועת-השחרור. הוא לא היה קיצוני מימיו ולא שגה בחלומות מטבעו. טפוס של דז’נטלמן גמור היה, בעל מתינות ואורך-רוח, תרבותי עד לזבולא בתריתא, – דוקא הוא, ספוג היהדות הטפוסית, חניך בית-המדרש. גם בעודו עלם רחוק היה מהתרגשות והתפעלות: מורשת אבות היתה זו לו – אצילות, הבלגה, שמינית שבשמינית יוהרא, מנתם של בעלי-יחש. (מקור מחצבתו:רבנות). ראשית עסקו היתה: חיבור ספרי-מדע בעקבות אחרים. ההשגה היתה בכלל:ספרים, בשרא וכוורא ולא עניני פרפראות. בטמפּוֹ כבוש, חשאי, חתר סוקולוב במשוטיו ללב ימים, אכן בארבות-זרועותיו הורגשה השריריות. עם “האסיף” באה הסעת ספינת-הספרות משרטון ה“בטלנות” למרחק – מהלך ת“ק פרסאות. והעתון היומי – היצירה מבראשית הוטלה אמנם על שכם ד”ר יהודה-ליב קנטור, שהשקיע בה הרבה לשד-חיים, ברם הז’ורנליסטן המובהק, הער והגמיש, רב-הגונים ורב-הקסמים למופת, היה נחום סוקולוב בעל “הצפירה”. הוא חוּנן בתפקיד זה מטבע ברייתו והורה הדרך לעתונאים אין מספר, ועד יום מותו לא דמה ולא שוה לו איש ולא עמד שום עתונאי עמו בהתחרות. כהרצל יצר גם הוא לעצמו את הפיליטון המיוחד שכּלל סוגים מכל ענינים שהם. “משבת לשבת” שלו – שום סופר לא יכול היה לחקותו. זה היה עלון באותיות-פטיט מגובשות-תמציתיות, מעשה משזר, תשבץ-פסיפסים; רגש, ציור דמיון, הוּמוֹר ופילוסופיה.

מוזאיקן זה מלא ברוחו את כל חדרי היכל-הספרות. ההיה זה חיפוש ותהיה על קנקן עצמו לבלי הפוגות? בודאי ובודאי. כמובן שסוקולוב לא בלה את זמנו בגשושים אלה לבטלה. ודאי שהוא הכשיר את עצמו ולמד תמיד והתכונן ליעודו בעתיד. לא בלבד ב“דברי הימים” שלו ליטש את עצמו לתפקידו בתור ויזיר-החוץ שלנו לעתיד לבוא, אלא גם בדברי-יצירתו כולם חתר אל עצמו וחשף כל תפארת-נפשו וחוסן-רוחו. רק עם התנערות הציונות בקנה-האַמה של הרצל, רק נוסח-תחיה כזה בהיקפו הממלכתי ובתנופת-ידו הרחבה הלם את האישיות מטפוס סוקולוב, וכר נרחב נפתח לשפעת שאר-רוחו וסגולותיו הנאדרות. איש-הספר הנאצל וחכם-המדינה נקרא באותה שעה למלוי תעודה עילאית במפעל שחרור-האומה.

נושא-כליו זה של הרצל לא בא אמנם לגלויו המלא בהעדר המנהיג. את כסאו לא ירש. למראית עין קמו אמנם נשיאים אחרים במקום הרצל: וולפזון, וארבורג ועוד, אולם, למעשה, רקמת פעולתו המדינית של הרצל נטוותה בחשאי ובמלואה על ידי סוקולוב כל אותן שנות “בין הזמנים”. ובהגיע שעת-הכושר הגדולה, בתקופת המלחמה הכללית, נמצא סוקולוב עומד הכן ביחד עם ויצמן ועמו יחד יגע וחתר בכל מאמצי כוחותיו הגדולים לביצוע אידיאל-התחיה. זו היתה פרשה קשה מלאת אחריות, המערכה המכריעה במסכת חייו וחיי האומה. כל מדות-נפשו, כבושי-רוחו ואישיותו סייעו להישגים גדולים. ביותר פעלו בזה: הבינה, המתינות, הטאקט, ולא בשורה האחרונה: התלמיד חכם שבו. הוא לקח לב הכל שבי, כפי שמעידים עתה לאחר פטירתו מדינאים ממדרגה ראשונה. הוא לא היה חקוי לדז’נטלמן הלועז אלא משלנו היה, מבני הלל, מהמקילים, מאוהבי-השלום, מבעלי אורך-הרוח. הגיע למדרגת החסיד שב“כוזרי” (אידיאל האדם מישראל לפי השגת החבר), בעל ההרמוניה הנפשית, בעל התאמת המדה ביצרים, עד כדי מתן סיפוק גם ל“כעסני” שבו (עפ“י ה”כוזרי"). אמנם גם היו מתרעמים נגדו ומונים אותו על שלות-רוחו האפּית, על חוסר יציבות בו, על ריפיון מרץ, על הן ולאו ורפיא בידו. אכן, המתמרמרים שגו בראיה. אמנם דיוקן מראהו של סוקולוב היה תמיד שלו, שקט ללא קמט-דאגה. ברם, לבו בתוכו פנימה היה כולו להב, סנה בוער ועינו אוּכּל. ואמנם סופו העיד על תחילתו. איש שלו זה ניסע לפתע יתרו בו, בהתפלץ בו לבו, למראה מפעל-התחיה בסכנה. דז’נטלמן קר-המזג הלזה, המבליע הכל בנעימה, נתפּס פתאום לעת זקנה בקלקלתו, בסנטימנטליות שלו. לבו נשבר בקרבו.

היתה לנו “חולשה” חזקה לסוקולוב, לנו בני-גאליציה. העתון “המליץ” לא נשתרש בתוכנו ותנועת “חבת ציון” לא עשתה נפשות בשפע בארצנו. פסגת פעולת “חבת ציון” בגליציה היתה המושבה “מחנים” בארץ-ישראל, והיא שגרמה, להותנו, אכזבה וכשלון לתנועה. הציונות של הרצל חוללה בקרבנו אוירה של ימות-המשיח ורטט צפיה לגאולה. “הצפירה” היתה לחם-חוקנו (מורשה לנו מאבותינו), ועליה התחנכנו. יתכן שהודות לפולניוּת שלו נקלט כל כך נחום סוקולוב על תלמי-הלב של יהודי גליציה. התרפקנו על שמו בכל גלגוליו וצירופיו: נ. ס., הנ“ס, אורח לשבת וכו', והיה בעינינו ההתגלמות העליונה של ספרותנו. כולנו, כזקן כנער, רחשנו לו חבה והערצה לאין ערוך. מלבד “דברי הימים”, “משבת לשבת” ויתר המדורות הקבועים שלו בעתון, העניגתנו לאין שיעור שירתו הפרוזאית שהותאמה לנושאי-הזמן התחייתיים והיתה הולמת את שגב-הנפש של ימות-המשיח ההם, מלבד כרכי “האסיף” ו”ספרי השנה" הכרסתניים שחפשנום בספריות והיינו בולעים אותם בבולמוס קריאה שלא ידע שׂבעה, – אלה מאספי ה“כל בו” שהיו מלאים מזוה אל זוה דברי-ספרות הגונים מכל המינים – הרי הפתיע אותנו סוקולוב עוד יותר בפרי-רוחו של תקופתנו אנו, ביחוד ב“הצפירה” השבועית, ביתר בגרות ובישול וביתר ריכוז ועומק. ראה זה פלא: לא נבצר הימנו מאומה. הנה תרגום ספר על קאנט, הנה מסות גרעיניות מפרכסות; והרי לפנינו “פתוחות וסתומות” גלריה של ציורים דקים וענוגים מלאי הומור; והרי מסות מסע מארצות רחוקות פלאיות. אזרח ונודד בו התלכדו. ענין רב היה לנו באישיות מופלאה זו היציבה ומעורה בשרשים בקרקע, ועם זה נעה ונדה בכל קצוי-תבל ואוגרת כדבוֹרה את מתקה ודבשה מפרחי-היופי של כל הארצות (שמונה לשונות ידע על בורין בפה ובכתב). האיש הפקח הלזה לקח את לבנו שבי בחנוֹ, יפיו וכלליותו. אזרח העולם הריהי פרזה מעוכה, אבל את שום אדם לא הלמה כה בצדק בתוכנו כמו את סוקולוב וזכורני, כד הוינא טליא, לכשהגיע חג חצי היובל לפעולתו הספרותית, רעש כל כך העולם שלנו מכל ארבע כנפות הארץ והריע לעומתו מתוך רחשי-הערצה, אף מפינות נדחות ביותר. ועוד מצלצלים באזני החרוזים הילדותיים שנשלחו טלגרפית באותו חג לבעל-היובל מאחד הנערים באחת עיירות-גליציה המדולדלות בזו הלשון:

ר' נָחוּם סוֹקוֹלוֹב שְׁמֶךָ,

“אוֹרֵח לְשַׁבָּת”הִנֶּךָ,

לִשְׂפָתֵנוּ רַב-הַחוֹבֵל,

הֵידָד, יְחִי חֲתַן-הַיּוֹבֵל!

וְעֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה

בְּשׁוּב ד' שְׁבוּת עַמֶּךָ

כִּי הִיא מְגַמָּתֶךָ

וְזֶה נָעֳמֶךָ.

הנער חשב לתומו שהוא הראשון מפענח את סוד הפסיבדונים של “אורח לשבת” וזולתו לא עמד איש בסוד השם הזה.

לכל בר-בי-רב ידוע שבשעה שסוקולוב עסוק היה בראשו ורובו בתנועת-השחרור לא פסק קולמוסו לפעול אף לשעה קלה. להפך. דוקא בשעה שכל מעיניו היו נתונים לעסקי-המדיניות ששוללים בהכרח כל המרץ וההתרכזות, לא פסק פומיה מגירסא. ולא עוד אלא שבהעדר הרוחניות דומה היה לדג בלי מים, כי רק מכוחה ובהשפעתה בוצעו כל יתר פעולותיו, כאילו היו ניזונים בעיקרם הימנה. ולאו דוקא למאמריו הפובליציסטיים הכרוכים בהכרח בעבודתו הפוליטית, המכוון בזה, כי אם ליצירתו הספרותית הענפה, האובייקטיבית, המחוסרת גושפנקא של “התחיה”.
נראה איפוא שדוקא הודות למשק-התנועה העצום ששרוי היה במערבלתה, דוקא מפני שפע הרעש שמסביב והיסח-הדעת הכללי, ניתן היה לו להתבודד, להתיחד עם נפשו ולהעניק פרי-הלולים ממיטב רוחו. כי יצירותיו הגדולות של סוקולוב, פרי שנותיו האחרונות, בתקופת קברניטותו, הנן בכמות ובאיכות ממיטב בגרות רוחו. גדולת-אישיותו, בשלבה העליון, חופפת עליהן. הספרים “אישים”, “האני הקבוצי”, “שפינוזה ותקופתו”, וכל המונוגרפיות, הזכרונות, המאמרים, הפיליטונים, השיחות והספורים הפזורים על שבעה ימים של עתונותנו וקבצינו הספרותיים הם ממיטב היצירה בספרותנו העברית. אותם יצר בשעות החשאיות, בדממת-לילה, לאחר סערות-היום, לרוב. כפי שמסר לנו עובדה נאה המטיף מסליאנסקי היה סוקולוב כותב לאחר ימות-עמל, בשעה שלש בלילה, “בנפול תרדמה על אנשים”. וכששאלהו מר מסליאנסקי בתמימות: “ומתי תנוח”? – השיב גם סוקולוב בתום לב: “ומתי אכתוב?” באותם הלילות טיפל בעיקר, כפי השמועה, גם בחיבור מלונו הגדול, זה הלכּסיקון שאומרים עליו, כי הוא גולת-הכותרת של יצירתו. כי הלשון העברית היתה לו באין ספק אידיאל-האידיאלים, היקר מכל יקר, שבה ישׂפיק כבילד-שעשועים. שהרי תמיד חטט בין הגרוטאות ובבתי-גניזה ושוקע היה במצולות ונבכים ושולה היה כאמודאי ותיק כל מיני מכמנים ושבצם כאבנים יקרות במטוה-תרבותנו. לא מלה אחת בלבד ולא פסוק בודד קנו להם בזכותו זכות-אזרח בספרותנו.

ועכשיו, לאחר הפטירה, עוד עובר על גדותיו זרם מעינו של סוקולוב. וכפי הנמסר מהמקורבים שלו, עומדים עוד להתפרסם ספריו אלה: רומן על הרמב"ם, חיבור על גבורת ישראל וגבוריו ועוד כמה מונוגרפות (ביניהן אחת על מנדלי) וכו'. ואחרי זה עומדת להופיע משנתו בציונות מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, וכן מפעלו הספרותי המובחר על ידי “מוסד ביאליק”, שהיה מיסדו ונשיאו. פרשת-סוקולוב תהא איפוא חוזרת במסכת-הויתנו.

העם ראה את האיש הזה, בעודו מעורה בתוכו, מתוך פרספקטיבה היסטורית. ידיעתו הרבה בלשונות, בקיאותו בכל מקצועות התרבות והחיים, כשרון-התפיסה שלו וכוח-זכרונו הפינומינלי – הפשיטוהו מעל בית-חמרו ונעשה בעיני העם כאידיאה, כנ"ס מן השמים. ובאמת, שפע זה של תנובת-רוחו בכל פינות-התרבות ושדות-העלילה היה בו כדי להעסיק והטריד עשרות אנשים בעלי-כשרון. הוא האחד עשה עבודת רבים בקלות, ללא עמל, ולא ניכר היה שהוא מכתף משא. שהרי יכול היה להיות גדול הודות ליתרונותיו הבלתי-שכיחים גם מבלי שיכתת רגליו ממדינה למדינה ומבלי לחזור על הפתחים עם תרמילו? שהרי יכול היה להיות מדינאי מובהק מבלי שיבזבז את חילו לפובליציסטיקה המכלה מבשר ועד נפש? אבל הוא היה הנשיא וגם הַשַמָש מפאת רגש אחריותו הלוהט שלא נתן דמי לו, מפאת סבל עמו לבלי נשוא שרבץ על נשמתו.

ומהו איפוא הסך-הכל של כל מהות חייו: הסופר והמדינאי שבו – מי משניהם עדיף? “גלגול” מי משניהם היה הטבעי, האמתי? כמוכח לעיל המדינאי שבו ינק בלי הרף אך ורק מרוחו (ואולי כל המדינאים הגדולים הם במתכונת כזו?). גם הוא היה, למרות מתינותו ושקטו, “משוגע איש הרוח”. ועד נשימת-אַפּוֹ האחרונה משועבד היה ליצירת-הרוח לצמיתות. וגם מלאך-המות שארב אחריו באלף העינים שלו ונראה היה שלא יצלח עליו, מצאוֹ – כפי הידיעה האחרונה – עובד לתומו ליד שלחן-הכתיבה שלו. הוי, גורלו של האנוֹש האָנוּש: מעם מזבחי תקחנו – –

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות