רקע
שלום שטריט
אַחַד-הָעָם

 

א אישיותו    🔗

בהופיע אחד-העם על בימת הצבוריות והספרות, נמצא באותה שעה בגיל העמידה. חיתוך הדבור היה חד ופסקני. שדה ראיתו בלתי מטושטש, חשוף ומפולש. היה כאילו הנידה האומה פתאום עפעפה, והמראה מסביב לא היה מרנין לב ולא היתה קורת רוח: התמוטטות היסודות. מאין הערובה להמשך קיום האומה?

הוא היה קפדן, אך לא בעל יאוש. בחשאי, במסתרי נפשו, למרות עמדו “על פרשת דרכים”, היה נתיבו מותוה לפניו. הוא נצטרף “לזימון” להס ולפינסקר, והכניס תבלין בלאומיות: הרוחניות. בחובו נשא את ההכרה, שהרוח הוא שהיה לעמו התריס האחד בפני החדלון, ואותו הניח ליסוד מוסד ב“תחיתו”: מרכז הרוח. זו היתה האידיאה המרכזית שלו, וכל הגיונות רוחו היו סובבים סחור סחור וחוזרים תמיד אל הקוטב הזה. הוא נעשה לאחד מאבות תנועת התחיה: ציונות רוחנית, אחד-העמיות, כל המוצק והגרעיני שבאומה ננהה אחריו כמו באבן שואבת. אף הנוער, צמאה נפשו אליו, אם כי באמת-הבנין שבידו היה אחד העם חוצץ מבעדו ודוחהו משהו. לעומת זה נשמעו גם לא מעט צריחות בקרית-הספר, עם הופעתו, כקול שועה בבית חולים בשעת הניתוח. כי הוא חתך באיזמל חד, ידיו לא רעדו ופניו לא נעוו, כאילו אינו חותך בבשר חי…

ברם, פעם בעמדו בפני ה“כותל” נמלט מבלי משים מפיו של אחד-העם נהי איום ומבעית: “העם כי יחרב”… אל אלהים, איזה הוֹלם לב זה שנבקע אף מבעד לקליפת-החומט שכזו. אכן, נחשף פתאם באותה שעה לנבוני דעת הצער שלו, זה המניע העיקרי ליצירתו. (גא מאין כמוהו – ובמסתרים תבכה נפשו).

“העם כי יחרב”… מחזה בלהות זה רדף אחריו תמיד, וכל פעולות יצירתו נבעו מכוח דרבן-הדוחף הלזה, מבעד לחץ-ההרגשה: “השתות יהרסון”… נדודי רוחו של אחד-העם, שהיו אמנם בכוון שלו המיוחד והקבוע תמיד בכל ימות חייו, היו מיועדים רק לתכלית ביצור היסודות, בדק הבית כולו על דיוטותיו המרובות. כי לפיו, המקרָה עליותנו לא על יסודות היהדות, תלה אותן על בלימה. תרבות ישראל על שכבותיה המרובות, החל מיהדות המקרא וגומר ב“בני משה”, באין גומר בכלל. כל החוליות בשלשלת הזהב של היהדות, על מהותן העצמית חָברו יחד – ולא תהא נעדרת אף אחת. “השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם. הילד היהודי בימינו וכו, הוא פרי החיים ההיסטוריים של כל הדורות”.

גאון לאומי וענותנות אצילית נתלכדו באישיות רפרזנטטיבית זו. מצד אחד הוא נשא בדמו את היקף היהדות של כל הדורות מבלי ויתור על קוצו של יוד, זו החטיבה האיתנה העשויה רובדים רובדים חיים שאין כדוגמתם באנושיות כולה לכובד-משקל; ומאידך גיסא הסתפק בד' אמות של מולדת מוחשית, במרכז רוחני, באשר לו העיקר התמצית, ה“טופס” היהדותי-האנושי, העסיס הרוחני. ה“טופס” הסגולתי הוא האידיאל ליוצר האורדן החשאי של “בני משה”. כאן לא החשיבות לפתור את צרת היהודים, כי אם להציל מכלָיה תמצית הרוח של ארבעת אלפים שנה, באפיו המיוחד בתור גוש על כל חוליותיו: התרבות הישראלית במלוא היקפה הרחב.

חדור צער הכליה היה חרד לכל עמדה שלא תתערער. וספריו על פי הסדר הם בבואה נכונה למלחמות הרוח שלו לקיום היהדות, בתור חטיבה מוצקה לכל חוליותיה של כל הדורות, על גוניה וצליליה השונים. מעוות יהא זה, אם הוא יוכתר בתור “הסופר הלאומי”, בשעה שספרותנו כללה כבר בשעתו אישיות כפרץ סמולנסקין, שהכניס כבר את ה“לאומיות” בתור תריס בפני טמיעת ההשכלה. ברם, הוא הנהו עומד מצד אחד כנד בזרמת התנועה הלאומית, בשטף הציונות המדינית, שיניקתה מלבר, מהשקפת העולם “ככל הגויים”, עד כדי טשטוש הפרצוף העצמי; ומצד השני הנהו עומד כבלם במערבולת הנוער הנגרף לבונדיזם ולאידישיזם. בתוך נפץ ההתפוררות מלגו ומלבר הנהו דבק מאחד, באשר הוא גופו הנהו מעין “תיקון ליל שבועות”, שתמצית קניני היהדות גם יחד כלולה בו במיניאטורה. החל מהדבקות הפנימית של “בני משה” וכלה בפשטות הסגנון של דור אחרון. כבר בספרו הראשון, בעמדו “על פרשת דרכים”, מסתמנים ומתחורים לפניו הקוים הראשיים: ארץ-ישראל, דרך הרוח, הלשון ואוצר היהדות. ארץ ישראל היא לו חזות הכל. “ארץ ישראל היא מצד עצמה אחת הסבות הראשיות שיצרו רוח ישראל בצורתו המיוחדה”. היא קוטב השראתו הפרטית. למשמע שמה, מיתרי נפשו יזועו תמיד. ארץ-ישראל, לאו דוקא של מעלה, אלא הגשמית, הממשית על שאלותיה המשקיות-הארציות, (המטעים, מזרע התבואות, הפועלים, היחס לערבים וכו') היא הרת ה“טופס” הסגולתי שלו בן מורשת-הדורות וקו-המשך במסכת העתיד. היא החוט השני בכל ספריו. ולית אתר פָנוי הימנה ביצירתו. ובשעת הרעש הגדול של הציונות המדינית, בימות ההילולא של הקונגרסים, שהכל היה עלץ בהם, אלא שה“כלה” נעזבה לנפשה בביתה, היה הוא ה“אביר” הנמרץ שלה, שלא זז הימנה אף כמלוא פסיעה, והיה מטפל בדאגה ובאהבה בשאלותיה המרובות, בפרטי פרטיה ודקדוקי דקדוקיה: ב“בתי הספר ביפו”, ב“הישוב ואפוטרופסיו”. לא ברשימות כלאחר יד, אלא בחבורים מקיפים. ארץ ישראל היתה לו אבן השתיה, שהנבואה, כפי ה“כוזרי”, היתה מותנית מקרקעה, אוירה ורוחה. הרוח שלה הוא של ישראל סבא, רוח ישראל בכלל – והוא לאחד העם עיקר שני. “דרך הרוח” שלנו הנה עקובה מדם דורי דורות, דרך רכסים ועמקים, ועם זה הנה עשת מוצקה אחת, תרבות הרוח העצמית והמקורית של האומה הישראלית. אדון הנביאים משה, הרמב“ם, ד”ר ליאון פינסקר, שהוא עסק בחקירתם (זולתם זכו מעטים לרשימות קצרות מקולמוסו) היו אישים מרכזיים שלו, שהיו משמשים “צנורות” לדרך הרוח הלזו. בצירף-האישים הלזה בולט חופש הרוח של אחד-העם. כי אחד-העם, עם היותו אדוק ביהדות, ודוקא מפני היותו מעורה בשרשיו בקרקעה לבלי הנתק, יכול היה להיות חפשי קיצוני מאין כמותו. בעיטתו ב“ספר” היא קלסית, מפני שאין הוא מַשלים עם שום חניטה, בשום מקרה בתולדות עמו, ואין הוא מודה בהפסק פעימת הדופק אף לרגע כמימרא. יחס בדומה לזה מצדו גם ללשון: “הלשון היא המפתח היותר נאמן להבנת רוח העם”. אויר נשימתו של העם היא לשוננו, הלשון העברית שבה נתגלמה נפש ישראל במשך ארבעת אלפים שנה לכל קפוליה, מבלי הרף אף לרגע במשך התקופה הארוכה הלזו. וגם בזה מהטעמים שלעיל, מטעם ההתערות והשרשיות, חופש-רוח מאין כמוהו. הלשון עלולה להשתנות, לאו דוקא “על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון, כי אם על ידי העם שלא מדעת”. ולדעתו “שגיאות דקדוקיות שכבר נתקבלו אינן “שגיאות” עוד”. והוא תובע “לברוא דקדוק חדש ללשון עברית של ההווה”. רוח תזזית, מהפכנית ממש, ביחס למהות הלשון וארחות חייה. בכל זה אין אצלו פולחן. הלשון מגיעה למעלת קנין לאומי רק על ידי התרחבות המחשבה. “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון”. על פי רטט-הקדושה שלו ביחס ללשון, אנו נזכרים בפרורו “קודש וחול”, גם הלשון היא קליפה מקודשת, קנקן ישן, נצחי, המתמלא מפעם לפעם יין חדש…

מתוך כליל שלמות שכזה, שאישיותו של אחד העם מכילה שכבות-היהדות של כל הדורות גם יחד במזיגה מיוחדת במינה, נולדה ההצעה על דבר “אוצר היהדות”, שהמכוון הכלול בה דומה לזה שב“משנה תורה” להרמב“ם. “ידיעת היהדות היא היסוד היותר מוכרח לקיומנו” ו”קיום היהדות בצורה נאותה היא המטרה הראשית היחידה לפעולתנו". אילן היהדות דומה לעץ רך וירוק בטבע, שדיוטות-הענפים הצומחות מחדש טעונות הידוק על ידי חישוק. אחד העם וביאליק תלמידו (שממש את האידיאה של “כנוס”) הם טבעת-ההידוק של קומת-העפאים החדשה בתקופתנו. חוט-השדרה של רוח האומה הגיע לגיבוש ולישור הקומה, ולעשת מוצקה בכל חוליותיו.

ועם כל הריחוק שלו ממזג הטיפוס הנבואי כריחוק זמנו מתקופת הנביאים (הרצאת דבריו ואופן מחשבתו הם אירופיים למופת) מוּנה לו גורל דומה מאד לשלהם. גם הוא סרב כמותם בכל מאמצי כוחותיו לעלות על הבימה. מוזר היה לשמוע מפיו, זה היחיד בפובליציסטים שהיה לו קולמוס-זהב, שמימיו לא חלם על “עטרת-הסופרים”. רק ממצוקת שפע מחשבותיו על גורל האומה נדחף לבימה. הוא בודאי נשא נפשו למדע יהדותי מסוגו של הרנ“ק או לפחות אייזיק הירש וייס (יש רמזים לזה בכתביו), אך הוצא מגדרו ונדחף שלא ברצונו לפובליציסטיקה, ליורה הרותחת של פולמוס והתרגשות, במצוַת השעה, שעת התחיה. הוא היה מין יצחק נעקד על גבי המזבח. גורל דומה לנביא היה זה, שהאכל את המגילה על כרחו, ונעשתה אחר כך בפיו כדבש למתוק, כי הלמה את אפיו המוסרי לפני ולפנים… והנה, דחוף הנטיות ההן המובעות לעיל, נצב הוא הכן ליד הגה הספרות, קברניט אדיר, גבוש-ההרגשות והדעות של חטיבת יהדות אחת מאז ועד עולם. הספרות נעשית בידו מכשיר מלחמה ובטוי ארשת החטיבה השלמה הלזו. “השלח” שלו היה בעל תפקידים מגוונים, שונים ומרובים בכוון זה, בבחינה תכניתית וצורתית. מתפקידיו: בן לויה נאמן לארץ ישראל המוזנחת, טפוח הלשון הלאומית על ידי העלאת הספרות בתוכן ובצורה; הבלטת הרוחניות בציונות המזרחית, בנגוד למערבית, השטחית ומחוסרת השרשים; יצירת מסגרת מסוימת לציונות של תוהו ובוהו על ידי קליטתה את התרבות העצמאית; ועל הכל התנוססו בו לתפארה שלוש טירות-היכל יהדותיות: אחד-העם ביאליק ומנדלי. נדחק מהמאויים ההם ורווי ההרגשות שלעיל, נעשה אחד-העם לדבּר הדבור באומה, בטוי לרגשות הכי חבויים ועמוקים בצורה הכי קלה. ומה הם ה”פרורים" שלו – האם אין זו הטפה שלמראיתה, הודות לאיָל הגלום בה, ים נאדרי משתרע לעינינו? בכוח כזה, של מועט המחזיק את המרובה, כמעט שעוד לא נתקלנו. וכן הפיליטון הקטן, יציר רוחו, “ילקוט קטן” – ההגיונות שלו דומים לדגי-זהב מפרכסים ומקרטעים בברכת-תבונה צלולה ועמוקה (הזוכרים אתם את ה“זבל”, “השומרונים” ועוד עשרות כאלה?). הופעתו של אחד- העם, סמל התרבותיות, כפתה על ה“מערביים” שלנו להפָנות לשאלת תרבות ישראל, כי במה נחשבו ה“וולט” ו“אוסט אונד וועסט”, כביכול, לעומת חזיון “השלח” של אחד-העם? בו היה מהיסוד המערבי-אירופאי, במזיגה עם תרבות המזרח, ושם יהודי-המזרח נקדש בעטיו, על ידי גַלמו סגולותיהם העצמיות.

כאמור לעיל היה אחד-העם קפדן, חותם העזמה בקלסתר פניו, חודר למעמקי הבקיעים בחומת היהדות, – אך בעל יאוש לא היה. להיפך, הוא האמין והכיר ש“חוש הקיום הלאומי משתמש בנו למטרתו שלא מדעתנו”. כותרת-העפאים החדשה שבאילננו זקוקה היתה לחישוק מלפף, אולם העץ יצמח ויפרח בלי הפסק גם הלאה… משאת-נפשו היתה מרכז רוחני, לא בלבד מפני שהרוחניות היא עצם היסוד לקיום הויתנו, אלא מפני שכחו היה בתִחום, מפני שידע סוד היכולת והגבולין. גם הוא היה בעל האידיאל הגדול, יורשו הטבעי יותר מכולם, אלא הוא חתר אל ה“מטרה”, מפני שדרכה דורכים אל קצה אופק האידיאל… במאמרו “סך-הכל”, – שהנהו, מדומני, מאמרו האחרון – שבו יש מעין וידוי של “סך-הכל” שלו, הגיע מתוך עצימת-עינים ספרותית, מתוך העמקה מחמת צמצום-ראיה, לחזון-עליצות של אדם העומד על מפתן עולם הקושט. עם הבקורת של הקונגרס העשירי והבקור שלו בארץ ישראל, הוא עומד לפני תחילת ביצוע מפעלו במצב רוח של שבתון מכל מלאכתו אשר עשה, וקול אמונה בוקע ממעקי נפשו: “כי לא ינום ולא יישן “חוש הקיום” בעמקי לב אומתנו, ולמרות כל שגיונותינו הוא הולך ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשו ביותר – מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו, אשר יהיה לקשר רוחני חדש בין חלקי העם המפוזרים וישפוך מרוחו עליהם, לעורר את כולם לחיים לאומיים חדשים”.

“מטרה” ו“אידיאל”. בהוספה למאמר הנ"ל, מגדיר לנו אחד-העם את ההבדל של שני המושגים הללו הכלולים בתנועת תחיתנו. ואגב וידוי מתחוור לעינינו סוד איתנותה של אישיות זו, שידעה תמיד לשוות לנגד עיניה את המטרה, מבלי לאבד אף לשעה קלה את שווי-המדה של סבה ומסובב, בשעה שלפניה היה מרחף בלי הרף האידיאל הגדול, סוף המטרה, שאין לו סוף…

 

ב. אחד-העם והרצל    🔗

יהדות-ימינו בגושפנקא של “התחיה” היתה נקלעת בין שני צירים: הרצל ואחד-העם. הרצל היה ההיקף, ואחד-העם העומק. בלי כח-המעצור, תחום-המציאות, בלי רוח-המוסר של אחד-העם, היתה המדיניות של הרצל מגדל פורח באויר. גם בהרצל חלחל הדם הגזעי. וגם בלב אחד-העם היה שורה הפיוט. בזה לא הָפלה אחד מרעהו. ברם אחד-העם היה המצפון של תנועת-התחיה, שהרצל היה בעצם מחוללה. (עד בוא הרצל לא היתה ראויה לשם תנועה). הרצל היה הגוף כולו, ואחד-העם היה השריר, יסוד הברזל. הם היו מתנגדים חמורים זה לזה, כמו כל איתני-טבע המגלמים איזה צד, שבא יותר לידי בליטה על-ידי בטול הזולת.

אכן, הערכת-הרצל בדמות הנשגבה ביותר באה מקולמוסו של אחד-העם, בהניחו את נשקו בחרדת-קודש לפני ארונו (בהקדמתו לעפ"ד חלק ג'). לא צדקו אפוא “הרוחניים”, מבני-ברית ושאינם בני-ברית, שרק מרכז רוחני רצה אחד-העם ותו לא. הוא היה ציוני פוליטי עוד לפני הרצל תלמידו הותיק של פינסקר. הוא יוצרם של המאמרים: “ד”ר פינסקר ומחברתו“, ו”התורה והעבודה" ומתרגמה של האבטואמנציפּציה. ובערוב יומו היה מטפל ביחד עם ויצמן וסוקולוב בהשגת הצהרת בלפור. “המרכז-הרוחני” שלו השתרע עד כדי להכיל מיליונים אדם מישראל, שכל אחד יהא “טופס” לדוגמא בשביל יהודי הגולה, אך לא שלד של נשמה בלי דמות גוף. כמה היה הוא מתעסק בכל פרטי-הפרטים של תורת הכלכלה בארץ-ישראל. ההוא ימָנה על כת האסקיטים? ויחסו ל“פרישות” הרי בוטא באופן נמרץ במאמרו “בשר ורוח”.

כאמור היה הרצל גם גזעי, הטעם היהדותי שבו לא התנדף, אך היה אמון עלי תולע תרבות-המערב, וגויותו – היא שהיתה לנו לברכה. לעומתו אחד-העם, עם כל אירופאיותו היה כולו גזע, על כל המזג המיוחד והעצמי שבו. עם כל הענותנות האישית שבו בתור אחד-העם סתם, ולמרות גנויו את ,התעודה" שב“חכמת-ישראל”, בקש הוא בכל, מבלי משים, את הסגוליות שהאומה: הטופס, הדוגמא. המגמה שמתחת לסף-ההכרה היתה: למופת. הוא היה בן גא לאומתו העתיקה, שלא יכול להשלים עם ישות לאומית כדוגמת עם בולגרי או סרבי. “בני משה” – האגודה שיסד אחד-העם בעת אחת עם ממאמרו הראשון, שהיא “היתה תולדה מעשית מתוך הנחותיו העיוניות” – הם הסמל ויסוד-היסודות לאישיותו, לא פחות ולא יותר, משה, בנגוד לגויות: צדק צדק תרדף, ודל לא תהדר בריבו. יהדות שרשית בלי ספחת של יסודות זרים, מלאכותיים. הנבואה בעיקר היתה בעיניו סמל האופי העצמי של האומה הישראלית. כי לא תוָשע האומה ע“י דיפּלומטיה כ”א על ידי הנבואה. לא החכמים הצילו את האומה מרדת שחת, כי אם אנשי-העתיד, הנביאים (עבר ועתיד). ובאמת נעשתה יצירתו של אחד-העם למין “אורים ותומים”, שכל הפרובלימות משובצות בה, והוא ראה את הנולד, היה מגיד עתידות…

אמנם למליצה יחשב הדבר, אם “נביא” במרכאות נכנהו, בשעה שהוא הנהו עפ"י הרצאתו וסגנונו בטוי רוח הדור האחרון. ברם, לנכון הרי קורצה אישיותו המופלאת מחומר קדום-נבואי, ונארגה מארג-אצילותם של חכמי ימי-הבינים, בצרוף הטעם המשופר של דורנו אנו. הוא, הפילוסוף, מעריץ שלטון-השכל, ומכל מקום הנהו מבני-משה. הוא מזג באישיותו את ימות-הקדוּמים עם תור-הזהב של ימי-הבינים ותקופתנו אנו. הוא עשה את תרבותנו, באמצעות אישיותו, לחטיבה מאוחדת אחת – וזהו סוד הרֵינֵסַנסה האמתית של דורו, שהוא היה דבּרה. –

 

ג. שליט השכל    🔗

בעצם הרי היתה תשוקתו של אחד העם תמיד אל העיון, אפשר שזו היתה משאת נפשו הכי כמוסה: להיות הוגה-דעות פילוסופיות. אומרים שהוא נשא בחובו אידיאל של חבור מקיף בכמה כרכים על “מוסר היהדות”. ברם, למעשה, מאמרו העיוני הכי חשוב באיכות ובכמות הנהו “שלטון השכל”. יתכן שזו היתה הטרגדיה הסוביקטיבית שלו, שהיתה מנהמת ביצירתו כולה: שנפשו היתה נוהה תמיד בחשאי לשדה-המחשבה, המחקר והגות-הדעות, וגורלו מינה לו שדה-פעולה תוך תשואת המון רב… איך שהוא: במאמרו “שלטון השכל” נפתח לנו סדק להצצה לסבכי שכבת-הברגים במכונת-הפלאים הלזו ששמה: אחה"ע.

הפורטרט של הרמב“ם ניתן לנו במאמר זה בכל היקפו, ביד אמן ממדרגה ראשונה: מבחינה פילוסופית, דתית, מוסרית ואישית. ההימנון אל השכל, שעובר כחוט-שני ביצירתו הענקית של הרמב”ם, עולה לאזנינו במאמר זה מבתי-נפשו של אחה“ע, מתוך שתוף-רוח והתלכדות עם הרמב”ם. השכל, מוֹתר האדם מן הבהמה! ברם עם כל הערצת השכל, לא יכול היה אחה“ע להבליע את הטרגדיה, שהנחיל לו לרמב”ם השכל… מבלי משים בולט הרמב“ם מבין השטין כמין איוב, עם מדוי-לב של אמונה וכפירה, לוהטות שתיהן באמתות אמתן. לכאורה, הקוטב והתכלית לרמב”ם “השכל הנקנה”, ובעצם הדבר דוקא הלב שלו הוא הנהו חזית-המלחמה, חזות הכל…

כי אף ה“שכל” שהנהו להרמב“ם תכלית האדם, תכלית-התכליות, – אף הוא אינו אלא שבוי בידי איזה “מניע פנימי, כח-פסיכולוגי” כמו שהוכיח בפרוש אחה”ע במאמרו הנ“ל. כי עצם שלטונו של השכל בשיטת הרמב”ם, (למרות הטעמתו של הרמב"ם, שאלו היה מוצא “מופת חותך” על קדמות העולם לא היה דוחה את המופת מפני הכתוב בתורה) לא בא לעולם, אלא לשמש משען-מבטחים לקיום היהדות. היהדות הנה איפא התכלית לרמב"ם שלא מדעתו, והשכל אמצעי לה.

כזו היא דמות דיוקנו של הרמב“ם עפ”י תפיסת אחה“ע. ושגיאה היתה זו מצד המבקרים להסיק ממאמרו זה של אחה”ע שהנהו אדוק השכל, בה בשעה שלבו הלך שבי אחרי הרמב“ם דוקא משום שאף “השכל הנקנה” שבו שועבד לההרגשה הלאומית, לתכלית קיום ובצור היהדות, ובזו דוקא, בההרגשה הלאומית, נקודת-המגע העיקרית, המשותפת לו עם הרמב”ם. ברם, ביחד עם “הצד השוה”, האופיי מבחינה ידועה, שבין הרמב“ם ואחה”ע (מן הראוי להדגיש: “משה” וה“רמב”ם" בלבד, מהאישים ההיסטוריים, הערכו באופן מקיף ויסודי מצד אחה"ע. בחירה זו אינה מקרית). הרי הם שני טפוסים שונים במהותם ובשרשיהם זה מזה. הרמב“ם, – יצירתו הענקית מכל הבחינות ובכל המקצועות הנה גלותית: לומר, תרבות זו מכוונת לשמש סמוכה לישראל, הנחשל והכושל בגלות; לזה הזקוק לספוק-עצמו, פרטי, לאחר שנתרופפו בו פתוס-המולדת וספוק הלאום. על הרמב”ם ניטל לתת את הבסוס לתרבות הגלות: (כהגדרתו של אחה"ע,– ¬אם כי לא במבטא כזה, – את תרבותנו לאחר חורבן-המדינה. עיין “לא זה הדרך” מאמר ראשון, “בשר ורוח” ועוד). השארות-הנפש, תחית המתים וביאת המשיח. לעומתו אחה“ע, – בו חי עוד בארח-פלאים ספוק-הלאום כבישראלי תנכ”י, בהלו נר אלוה עוד על ראש האומה. לפיו לא זקוק הפרט להשארות הנפש, כי באחה“ע מקננת השקפת היהדות הקדמונית, שאנו מוצאים בתורת-משה: “כי נצחי הוא לא האיש הפרטי כי אם העם; הצורה הלאומית היא “המתמידה ועומדת”, כהצורה המינית בבעלי חיים, והאישים המתחלפים הם החומר לצורה זו”. בו נשמר עוד לח הלאום, שהיה מחלחל בכל יחיד ויחיד, לפני שנותק טבורו מאדמתו. והודות לסגולתו זו נועד אחה”ע להיות נביא התחיה בדורנו; ורק הודות לזו, – הדגיש נכוחה ביאליק ביום האזכרה לאחה"ע, – הצליח להשיב לעמנו את הספוק הלאומי שגלה מעמו, כך, שאדם-מישראל עלול כהיום לטעום שוב בגורל עמו את גורלו הפרטי.

במובן המובע לעיל, אחד-העם הנהו טפוס קדום. ועם היותו ספוג רוח היהדות מכל הדורות, מה שניתן להכיר אפילו במאמרו “משה”, שלמרות שעסקו בטפוס קדום, יסוד-מוסד של היהדות, כלולה בו כבר היהדות בהתפתחותה המאוחרת; ואם כי כל מה שיצא מקולמוסו של אחה“ע נושא עמו אוירת-תרבותנו בכל שכבותיה, ביחוד מאוירת הרמב”ם והרנ"ק, – עם כל זה המהותי שבו, עיקר עצמיותו, התכלית הלאומית, שהיא היתה בעצם גם התכלית הפרטית של הישראלי, בהיותנו עוד חטיבה מדינית, (ראה מאמרי אחה"ע הרשומים בסוגרים דלעיל) – התזכרו כיצד הוא תאר בציור מחריד את הטרגדיה של השומרוני האח? בו חיתה עוד ההרגשה הרעננה “בהפריד אלהים בארץ”…

ומטעם זה, מפני טעימתו את “התכלית הלאומית” תמיד, כפי ההגדרה שלעיל, הנהו, למרות המבוכות הסוביקטיביות שלו, שכל אדם גדול לא ינָקה מהן, (“כמדומה לי” אופיי הנהו בסגנון אחה"ע, למרות ודאותו המוחלטת), אדם הרמוני מאד, והוא אולי האחד בלי קרעים, באשר בחובו ההרגשה של נצח-האומה בתור מין נצחי, “המתמיד ועומד כהצורה המינית בבעלי-חיים, והאישים המתחלפים הם החומר לצורה זו”. כי אחה“ע הוא שלם עם עמו, ההויה הלאומית היא בשבילו הכל. ובתור בן האומה העתיקה, הנושא בדמו את סוד מורשת הנצחים, מגיה הוא באורו לעמו את דרך-החיים הרחבה, המשתרעת ומתעלמת לנבכי אופקים בלתי נכחדים… ובעמדו לפני “פרשת דרכים”, אין הוא כהרמב”ם וכהרנ“ק מורה ל”נבוכים" דרך, עקובה מדם מסות-הנפש ותלאותיה, כי אם, – למרות ענוַת-הבטוי “לא זה הדרך”, בולטה ביצירתו כולה, היד החזקה המורה: זה הדרך! האחד והיחיד המצווה מאת החיים והמצַוה אותם…

מיסד “בני משה” ובעל “שלטון השכל”. – מזיגה מקורית מאד היתה באישיות נאדרה זו. בכל דבריו של אחה"ע, אף באחד לא נעדר – דוקו ותוכחו – יש מן הפתוס הנבואי. בדבריו הכי הגיוניים, חותכים, מציאותיים, תשמעו תמיד את פעימת-הלב, כי הוא היה מצפון תנועת-התחיה שלנו. הן בתקופת “חבת-ציון” והן בתקופת הציונות של הרצל, היה הוא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך התחיה. הוא יצק בה את ערך הצדק המוחלט, למען העשותה צודקת, זכאית ונצחית. כי הוא לא יכול למצוא ספוק ביסוד מין ממלכה סרבית, שפלה. ואם שקוקים לאמצעים בלתי טהורים כדי להגיע אל המטרה, – “ייתי ולא אחמיניה”, היה כמעט לחש-ודויו האחרון…

ברם צדקו גם אלה שכנוהו: שליט השכל. אחה“ע לא הוציא מימיו מתחת ידו דבר, שאין לו סמוכין בשכל. ודומני, שאין דומה לו בתור חטיבה של רגש ושכל. בעֵרה נבואית בפנים, ביחד עם כח-התאפקות של שכל רמבמ”י… מזיגה רבת-פלאים! צרוף ממיטב החזיונות המהותיים של “נצח ישראל”.

 

ד. מעין סכּוּם    🔗

עשר שנים לאחר פטירת אחד-העם; יובל שנים כמעט לאחר הופעת מאמרו הראשון: “לא זה הדרך”, – בקראנו בכתביו ובהגותנו באישיותו, צפה ועולה מהותו לעינינו: איש-התמצית. תכונת עמו נתגלמה בו, מההויה הישראלית העצמית מאז ועד הנה: הסגולתיות, עם-הסגולה. גם נושא הוא את יתר תכונות האומה העיקריות: תורה ונבואה; חוק ומוסר; הגיון ורגש. משה אדון הנביאים, בעל “הצדק המוחלט” – בטוי-האומה הנערץ ביותר, – הוא הר-ההר. הרמב“ם אחיו הגדול, – שלטון-השכל, מכוח מניעים נפשיים, רגשיים, גם מנת-גורלו. כל תכלית-ההויה: קיום-האומה הנצחי. ובדיונו בשאלת ה”עבר ועתיד“, בעקבות שיטת הרנ”ק, הנהו מסיק שהרגשת-העתיד תנוה לנצח בנשמת-האומה, והיא פרי הנבואה, שהיא סגולת-האומה העצמית ביותר – ובהן הערובה, שכל כלי-יוצר לא יצלח על עמנו.

הרכוז הרוחני, יצירת ה“טופס” האידיאלי, למופת ולדגם לכלל האומה, – זהו יעוד הגורל והשעה. פתרון הפרובלימה הכלכלית שלנו, – גורמי חוץ מכריעים בה. בידינו פתרון שאלת-היהדות, – והיא טעונה טיפול בכוון ה“טופס” המוצע. זהו צו התולדה והכרח הגורל.

שקר ענו בו מסביב שהאידיאל שלו מוגבל ומסתפק במועט. אין אצלו ותור אף על קוצו-של-יוד בשאיפת-התחיה, אולם יש חוק ההדרגתיות. ברצות האדם לטפס למרום הפסגה, עליו לפסוע בשלב אחרי שלב. במקרה של פזיזות, צפוי חשש של צניחה. אולם לעיקרא דדינא: אחד-העם אמר ליצור “טופס” מקובץ מכל “סגולות” הדורות, שהאומה מסרה נפשה עליהן, ולהוות אומה ישראלית חפשית, מקורית, שתהא עלולה לשוב ולמלא בעתיד תפקיד היסטורי-אנושי, כלפנים. לשם מטרה כזו מסתבר טעם-הסבל הממושך אלפים בשנים. (מעצמה, כביכול, בנוסח בולגריה, לא הרנינה את הלב.)

לא נמצא בספרותנו החדשה (זולת ביאליק תלמידו) חזיון מגובש כמוהו. סחט כל עצמותה של היהדות מצוי אחרון, ועם זה היה הוא גופו המהדורה האחרונה במסכת היהדות גם לבטוי מודרני ולהרגשת-חיים הווית. רוח החזון שבו לא חששה להתכנס לפכים פובליציסטיים. דור דור ואמצעי-הבטוי שלו. הוא לא נזקק למליצה נבואית בתור גושפנקא (שאמנם נוהגים להשתמש בה ולזהות את הנביא), באשר המניעים הפנימיים, המוסריים הִווּהו ממילא לאיש-חזון. וגם הרגשת-הדופק של השעה האחרונה היא ממורשת הנבואה. היה בו מרטט-הקדושה בפני הדר עונת חיינו, כדוגמת זיקת-הנביא לשעת-ההווה המפרפרת ושותתת-דם. מחמת מגע חי עם דורו ומשאלותיו הוסע על כרחו מעולם המדע לשדה-הפּובליציסטיקה. וכל מה שבצבץ לפנינו מכל העברים במלוא אופקיו השונים ורחבי היקפיו המרובים, – הרי נתגלגלנו תמיד לבסוף ועמדנו כבמעגל-קסמים, בפני נקודת-הקוטב האחת: המרכז הרוחני. בכלל תופס הישוב שני שלישים שבארבעת ספריו (והיתר מוקדש ברובו גם כן לציוניות). אין במאמריו אלה מחקר סוציולוגי-ישובי, אלא יש כאן נפש כואבת על כל תג של שאלה בהוית התרקמות-המולדת. ומופלא: מאמרים פובליציסטיים אלה, שנכתבו לפני עשרות שנים, רעננים עכשיו כביום נתינתם. מערכת-הפרובלימות אקטואַלית גם כהיום. כל השאלות הוצגו מבעד אספקלרית נצחים ללא-תמורה. מעין מסכת “זרעים”, יציבה ועומדת, כנד בלתי מתערער. ובאמנה, למרות נצחון הציוניות המדינית, הודות ללחץ הגלויות, כנבואת הרצל (ואחד-העם, כמוכח, לא התכחש גם ל“אידיאל הלאומי” האחרון, כהגדרתו, שהרי הוא סייע בעצה והדרכה במשא-ומתן עם בלפור, להתגשמותו). אילו, למשל, נתקיימה שאיפת אחד-העם בכוונו דלעיל: אילו נתמלאה ארץ-ישראל, במשך יובל-השנים, בארבע מאות אלף נפש (הרי במשך חמשים שנה, בזמן הופעת אחד-העם, ניתן היה להתגשם הדבר, אף בטמפּו האטי של “חבת ציון”) על-פי ה“טופס” האידיאלי שלו: אנשי-לב ואידיאליים, האם לא היה לארצנו כהיום צביון יותר סימפּטי מזה של עכשיו? הלא?

נראית משום-מה, בכלל, תורת אחד-העם מונחת עתה בקרן-זוית. האם נודף כבר שובע מהשקפתו? ולמה נקעה נפש הנוער הימנה, שננהה היה לפנים בהתלהבות אחריה? להיכן נסתחפו הגלים שהכתה תנועת אחד-העמיות בעולמנו? איככה נעלמו?

אישיות עילאית זו, שכולה אומרת ענוה ואצילות עם שמינית שבשמינית יוהרא; התועה-תוהה הלזה ב“על פרשת דרכים” ורוטן בזהירות “לא זה הדרך”; איש-הספר הקנא המצר על “ספרותיותו” המשעבדת של עמו; הנאנק מר על העבדות שבבני-החורין, כביכול, ועורג ל“אנושיות” תמה וכשרה, – אם לרגל התָעות הנוער, הוסחה הדעת, במדה ניכרת מאחד-העם, הרי בחזרו לעצמו בתשובה, ישוב ויתרפק שוב עליו באהבה ועל ה“טופס” ההגוי בנפשו באידיאליות צרופה ומזוקקה כזו. אחד-העם. איש הבינה, לא יכול היה להסתפק במדע גרידא, כי בערה היתה יוקדת בלבו, בערת-האהבה שלא נתנה דמי לו, שהיתה מכלה את יתר יסודות הויתו, והיתה לו לחזות-הכל: אהבת-הלאום, הארץ והתרבות. לאחד-העם היה הלאום טבור העולם. הפרט הובלע בכלל; וכל סיפוקו הגיע לו הימנו. במפעלו “בני-משה” היה נסיון נועז לבצע את האידיאל העתיק שלנו: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. ואחרי ככלות הכל: היה הוא גלמוד במועדיו, אינדיבידואליסטן בחשאי. ככל אדם גדול.

על קו חשוב אחד שבאחד-העם רצוני להעיר הפעם. לא בלי צדק, קבל אחד-העם תכופות, על סירוסים תמידיים בכתביו שבמתכוון מצד בעלי הפלוגתא שלו, אולם על סירוס-עצמו שבמתכוון, חדשים לבקרים, לא איכפת היה לו. כי בלטריסטן מעולה היה אחד-העם, ובבלטריסטיקה היה בועט “מעשה להכעיס” בכל עת מצוא.

אחד-העם ובלטריסטן – היכא דמי? הוא שפוסל היה את לשוננו, בהיקשים שכליים, לשמוש הפיוט, ההוא בפיטנים ימָנה?

אמנם, לכאורה, כבושה היתה בלבו שנאה לפיוט, ועם זה לפי צרוף-מלים מופלא והרכב משפטי-הפרוזה שלו, נעשה אחד-העם לספרותנו לכנור-פלאים ותיק, שצלילי-סגנונו יענגו את לב השומע. כי כפלאי קם הוא לעמנו, קרוץ כולו מחמרו, בעל טביעת-עין של חכם עתיק, שלא נטפל לטָפל מימיו. בדוק ומנוסה, שבטבע הסופר, מכל המינים שהוא, לחמוד לו “מליצות”, ישנות או חדשות, לתכלית שיפור החומר, כאילו היתה ההבעה הנאה עיקר מהותה של הספרות. התוכן מובלע לרוב בכל מיני נרתיקים ונקנה לנו באפני-קפנדריא שונים. ויש שהעיקר טובע בטפל והגרעין קורם שפע קליפות. לא כזה היה אחד-העם. הוא גרס תוכן גרידא, ללא כל חציצה. (יתכן שמטעם זה בחל, בטעות, בפיוט, שהאמצעי נעשה בו לפרקים למטרה.) בהופיעו בספרותנו, שרר בה, מבחינה זו, תוהו ולא סדרים. דעות סמולנסקין היו טבועות במבול מליצות. יל"ג הפכח, הריאליסטן הנמרץ, אף הוא סבב בפרוזה סחור-סחור סביב הענינים. וגם פרישמאן שנפשו סלדה לריח בטלנות, גם הוא ערפל היה חתולתו באותה שעה. אחד-העם לבד היה האיש, שבטא ישר וגלויות את הכמוס בלבו. סלק כל בטוי נאה שנדחק לקולמוסו, שהיה בו הסח מהעיקר. זה בעל “הצדק המוחלט” נעשה מרן ספרותנו לזכותה ולמזלה: מורה הנבוכים וסולל ארחות-הבעה.

והוא לא היה משים עצמו כלל סופר. נכנס באקראי, בהעיק עליו האידיאל, ואמר לפרוש בהתימו את דברו. ברם, המגילה שהאכל “היתה בפיו כדבש למתוק”. והיא גדולתו שהוא נכנס תמיד לעבודה (בבחינת תפלה) מחמת לחץ האידיאה. הספרות שמשה לו רק אמצעי-גישום של האידיאה. המלה כשלעצמה, – לא היתה לה חשיבות יתרה בעיניו, אלא לתוכן החוסן. הוא לא נפתה ללהטי-המליצה ולא לקסמי-ניבים, והמלה היתה משמשת לו רק כלי לתוכן ולא מטרה לעצמה.

עיקר-העיקרים שבמעלותיו: הבטוי הישר, הבלתי-אמצעי, ללא קישוטים, – התוכן גרידא ללא יתיר וחסר. כשקראנו את דבריו, הוברר לנו, שלאחרים לא היתה גישה בלתי-אמצעית לההויה, (בפרוזה!), הליכתם היתה סחור-סחור, או בכעין טפיפה. רבים מחבריו דברו באותה תקופה בזלזול על בטלנות ו“מליצות נפוחות”, ולא נשתחררו הרבה מהן, אלא המליצות נשנו בפיהם בשנוי-צורה. ואחד-העם עלה לדוכן, כאמור, מתוך דחיפת האידיאל, וכל יצירתו בחיים ובספרות נבעה תמיד מכוח מניע פנימי. בלי “אתערותא דלעילא”, לא נקף אצבע. ובהעשותו, מתוך הגורמים הנקובים לעיל, לקברניט התחיה והתרבות, ברור היה שספינתו תהא נחויה לפי מצפּן המצפּון ותהא מכוונת תמיד לאורחא דמהימנתא. קלישות, מקריות וזיוף נכחדו לאור אמתו.

עוד נער הייתי, בקבלי תשורה מאחי הבכור את “על פרשת דרכים” בשלשה חלקים (הרביעי לא קובץ עדיין). שמעו של אחד-העם כבר הגיע אמנם לאזני, אולם את כתביו עוד לא ראיתי עד אותה שעה. כסבור הייתי לפגוש בכתבים אלה ספורים מעולים, נחמדים עוד משל פרישמן. ומה נשתוממתי בפתחי את הספרים ונעצרתי מרוץ בהם, כרגיל. אין אלה כלל ספורים. נסיתי אמנם להרוס פנימה, השתרעתי בכל כוחי כעל מצודה, – וראה זה פלא! הגם שנדחפתי חוצה מכמה צדדים ולא נסתחפתי בזרמת העלילה כבספור, הרגשתי בכל זה במעמקי הויתי: מה יפה כאן! הכותרות בלבד משכו כבר את הלב: “על פרשת דרכים”, “לא זה הדרך!” (הרגשתי משהו שלא ידעתי אכנהו. זה שהשגתי רק ברבות השנים בהכרה: שלפנינו אדם סקפטי, שה“מדומה” מענה אותו.) “אמת מארץ-ישראל”, “שאלות ארץ-ישראל”, – האין כל זה נקרא בענין רב? הגם שלא הבינותי את הדברים כפשוטם וכמשמעם, אך יפיָם לבבני. רוח צחה היתה מנשבת מהם. בכל – סדר, קב ונקי. השתא דקשישנא, תופס אני אמנם כהלכה את ההנחה המוסכמת, שמדע או כל דבר-עיון אחר, יפה הנהו בתכלית הודות לאמתו המוחלטת. כהיום “אמת מארץ ישראל”, ו,שאלות ארץ ישראל", בקראי בהם, יובל שנים כמעט לאחר הכתבם, מלבבים הם אותי בצלילות-דעתם ויפי מחשבתם, כרומן מקסים.

על כל פנים: הבלטריסטיקה במאמרי אחד-העם מושכת את לבי עתה לא פחות משמשכה את לב הנער בעודו באבו. כבספרות יפה כך מוצא חושנו האסתטי את סיפוקו ב“פרור” האחד-העמי, או ב“ילקוט קטן” שלו, שהרי מזיגת-המלים וצירופי המשפטים במסתו של אחד-העם אומרים הוד והדר במעשה-המחשב האינטואיטיבי שלהם.

מרובות הן צורות-ההבעה שהסתייע בהן אחד-העם ושנתאזרחו בספרותנו, ברם שלא במתכוון נעשו למופת: המאמר, הרשימה, הפיליטון הקטן, המסה מכל המינים: הפילוסופית, הבקורתית, המונוגרפיה והרצנזיה. מעל לכל עומדת: “האמת מארץ ישראל”, ולאחריה כאילו שהסתעפו: “דרך הרוח”, “פרורים”, “ילקוט קטן” וכו' שמבלי משים נעשו ,שעורים לדוגמא", ארחות סלולות, מעין “נוסח” במשמעו של ביאליק.

ספרו הנכסף על “המוסר” לא נוצר. משנתו ניתנה מגילות מגילות. ברם הפרגמנטריות שלו, כטבע תורת עמנו בכלל, אינה תוצאה של פגם וחוסר-שלמות, אלא כעין תולדה של נאמנות-הנפש, ראי נשמת-האדם בהויתה הטבעית. נפש החי לא ניתנה חלקה, שלמה ומהוקצעה, אלא נתחים נתחים…

 

ה. עוד קוים להארת דמותו    🔗

על פרשת דרכים. – בשעה שהוארה הדרך והיתה משתרעת לעין רבים, נזדקר הוא פתאום מולט פנים ומטיל אימה: לא זה הדרך! נגררנו אחריו כמו בכח-כשפים ל“על פרשת דרכים”. מפה נצלבים הדרכים לאופקים הנעלמים. כי, עם יציבותו שמלכתחלה, השמא הפנימי שלו הוא סוד גדולתו מהחל ועד כלה. והודאי שלו הוא רק כלפי-חוץ, למראית עין. אולי כדאי להזכיר בהזדמנות זו, שהד חזק נענה לעומתו ממיכה יוסף ברדיצבסקי ב“על אם הדרך”, ובת-קול מהדדת ממרחק של י. ח. ברנר: “שאל בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל: אי הדרך, אי? – –”

האמן. – נקמה יש בהוגה-דעות זה שרב המבקרים מכתירים אותו עתה בתור אמן; הוא, שהיה בועט בכל הזדמנות בבלטריסטיקה.
בשעה שפרט אחה"ע במסתו “משה” את תכונות הנביא: האמת, איש הקצוות והצדק המוחלט, – דולג היה במתכוון על האמן שבנביא. כאלו יכול היה יחזקאל למשל, אף במצב-רוחו הנואש ביותר, להבליע בנעימה את פרטי-הפרטים בתאור האשה הזונה. אף בשעה שבית-המקדש נחרב לעיניו. –

כשהייתי נער, והגיע לידי בפעם הראשונה, הקבץ “על פרשת דרכים”, נדהמתי פתאום לראות שאין זה כלל קבץ-ספורים, כפי שהייתי סבור קודם. ברם, ברבות הימים נתחוור לי, שסברתי לא נתבדתה. כי אם אמנם המקצוע הספרותי, שאחה“ע מכהן בו, אינו נכלל בגדר ספרות-יפה, הרי הנהו בכל-זה בלטריסתן גדול… כי אין לכפור בעובדא, אם גם תהא נראית כפרדוכס, בשעה שרוצים אנו לשוות לעינינו “מזומן” של אמנים, השלמים והקלסיים ביותר, מבצבצים השמות: אחה”ע, ביאליק, שופמן. –

אחד-העם. אציל זה, שכל העויה שלו בטוי יחוס-דורות, עיקר עזוזו הוא, שמרותק הנהו בטבורו אל העם. העם, הגוף החי האנוש, הנהו לאחה“ע כמו לכל נביאי ישראל, חזות-הכל. מערכת יצירתו כולה, מוּעדת רק לנקודה זו: העם. גם ב”דרך החיים" שהתוה ל“בני משה”, קדמה תחית העם לתחית א“י. ולכל ציוניותו הרוחנית אין מגמה אחרת. ואף סגנונו השקוף והקל, לנושאים עמוקים וכבדים, נתחולל מתוך צורך ההסברה לעם. וכשעומד הוא ליד ה”כתל" “שארית מחמדינו מימי קדם” אינו מתיצב לעיניו סמל הארץ החרבה; אף באותה שעה מתפרצת השועה העצומה: עם כי יחרב…

אחד-העם, – שם זה אינו ענותנות יתרה. מחמת יוהרא, כפי שהיתה סברא, אלא כאן השרש המחובר עם רגב האדמה…

ולמקשים על הדמוקרטיות שלו אפשר להשיב בהחלט: מכל מקום למרות אורח החיים האריסטוקרטי שלו, הרי דוקא א. ד. גורדון הוא הנהו ביסודו ושרשו תלמידו הנאמן, כפי שיוכח במקצת להלן. “ובקדש מעלים את הקליפה למדרגת התוך ושוב אין מורידים אותה גם אם תוכה נחר, אלא עושים לה תוך אחר חדש”.

קדש וחול. – אחה“ע גם הוא מין כלי-קדש מסוג שתאר אותו בפרור “בין קודש לחול”. כי אם גם הנוער הער בתקופתנו, אינו חי עכשיו על תורתו, – הרי בעצם מכניס הנהו לתוכה גופה “תוך אחר חדש”. כהיום רבם של הצעירים הנהו א. ד. גורדון, שהוא סמל ההגשמה בפעל בגוף ממש, של אידיאל הדור. זה נושא הגיגי-הלב, ילידי תקופתנו, שהם אחרים לגמרי מאופי יצירתו של אחה”ע. בו בעיקר, מוצא הנוער החי, הער כהיום, מופת ובבואה ליצר-העלילה שלו. וכל זה, למרות תכן-החיים החדש, מחוור וברור לעומקו של דבר שהחדש של א. ד. גורדון נמסך בעצם לתוך הקנקן הישן של אחה"ע. כי חתירת משוטיהם של א. ד. גורדון ותלמידיו להיכן מועדת, – האם לא ליצירת “הטופס של איש ישראלי בצביונו האמתי”?

אכן, כלי עשוי מחומר בלתי נכחד, הנהו אחה“ע. ברבות התקופות, לא ימָלט שיערו לכלי זה כמה מרעיונות הדור, כלכל חזיון-קדש שהשכיל אחה”ע כל כך לתאר. אכן, עצם הכלי אינו עלול להבטל, וממטבעתו לא ישתנה.

רנ“ק ואחה”ע. – מלבד הדמויים הפנימיים שביניהם, שהבלטו על ידי מבקרים שונים, יש לעמוד גם על המזל המשותף שלהם. לשניהם היתה עבודתם רק הכנה, מעין פרוזדור לטרקלין. יצירתם נראתה לשניהם רק כפרורים. מעין אמון-יד שלפי-שעה, אמצעי-הכשרה.

לבסוף נמצא גבי שניהם, שההכנה הזו, היא עצמה היתה עצם המפעל והפרורים הם הנם כל עצמותה של הסעודה.

ברם הפרורים שלהם אינם עושים רושם של שירי-סעודה, או חלקים בודדים של חטיבה שהיא. הפרורים האלה הנם הטפוס של הפרגמנט המעולה, זה שכולל את עצמו כלו במצעו הקצר, ושלפי טבעו הנהו מַתנה לעצמו אופי ספרותי כזה. מסגולת הפרורים ממין זה, שהם מרעיבים. אכן בתכונה זו מתגלית העצמיות של היצירה הישראלית מאז ומעולם, שהפרגמנטריות המכילה כל עצמה בשלמותה בקטע, היתה תמיד מנתה. –

הפובליציסטן. – טפוס זה הוא בעצם גלגולו של הנביא. אלא שברבות הדורות, עם התפתחות התרבות, ניטל ה“משוגע” שבו ונשאר לבד הפלג השני “איש-הרוח”.

אלו ידעו אנשי-המקצוע הזה שבגויים, ממציאותו של טפוס-פובליציסתן כאחה"ע, היו מכתתים את רגליהם לבית-אולפנא שלו – כי הוא העלה את המקצוע הספרותי הזה למדרגה הכי עליונה.

“הפובליציסטיקה מלאכתי היא” מתגנדר במקצת אחה"ע. והיא באמת אומנותו האחת. כי אף ביצירתו שהיא בגדר מדע, אף בה משאת-הנפש בלבד היא הרוח החיה והמניע היחידי שלו.

ותמיד בלי הרף, אף בשעת הערצתו את “שלטון-השכל”, יש בערה בלב האוכלת מנפש עד בשר. והפנים נשארים חלקים בלי העוית-כאב. –

הבגרות. – עד בואו של אחה“ע היתה הספרות החדשה, למרות הגושים הבודדים פה ושם, רופסה ורופפה. חשול האופי הזה, אחה”ע, נעשה לה למין חשוק. עם הופעתו האיתנה, פקעה הסנטימנטליות, שנעשתה לנו כמעט למדה. קמה כביד-קסמים האסכולה הקלסית של מנדלי, והחלה מתנוססת הטירה המבוצרה של ביאליק ותלמידיו. סמני בגרות נראו בכל האפסים. כבוש-עצמי, גברי. לא היה בזה עוד מהערגון לתחיה, אלא עצם התחיה גופא בכל ממשיותה.

מבט-הזעם של אחה“ע, הנוקב בכבד-אחריותו, אפף את הכל, כך שאי-אפשר היה לזוז ממעגל-הקסמים שעג מסביב. כי היה ביסודיות שבו, שהעלתה ריח-אזוב שבנדבכי הכתל, משהו עתיק, כופת, משעבדנו לשרשינו… והחדש שהכניס אחה”ע לנאד הישן, לא נתכוון כל כך לתכן החדש כשלעצמו (הגם שהכניסו לא בלי נטיה יתרה) כי אם הוא בא כבמגמת הרמב“ם והרנ”ק בזמנם, במצות-השעה, מתוך לחץ חרדה לגורל הנאד; תחת לחץ המורא לקיום העצמיות של האומה ותכלית יעודה הנצחי… תפקיד הלכתי זה שניטל על אחה"ע, הוא שגרם לבגרות התקופה. הוא גופו הנהו הבטוי הכי ממשי לגלוי התחיה של דורנו…

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות