רקע
שלום שטריט
שִׁמְעוֹן בֶּרִנְפֶלְד

הכדאי והגון לעמוד ולתהות על קנקן אופיו של הסופר הזה? ותאריך יובלי? האם שנת השבעים ושמונה בחיי-אדם, שנה כשרה לחג-יובל? תהלה לאל, שגם תאריך נמצא לנו: חג-הששים לפרסום מאמרו הראשון בדפוס ב“משנה מגיד” בעריכת דוד גורדון. ובכן, הכל אתי שפיר, אלא שהנושא גופו “מתחלק מבין האצבעות”. קשה מאד לסקרו ולהקיפו מהחל ועד כלה (על כלה אין לדבר, הואיל ובודאי נערמו אצלו בינתים ספרים חדשים, המצפים לגואל), כי בטפלך בו, יהא נדמה לך, שנתעית ליער עבות ומסובך, – ואין למצוא מבואיו ומוצאיו. כיצד למַין את הסוגים השונים באוצר-הרוח הלזה? כנוס ופזור משמשים פה בערבוביא. הספרים המכונסים תובעים לעצמם, לפחות ארון; והמפוזרים – ארונות רבים לא יכילום. כי לפנינו שפע יצירה מכל המינים: היסטוריה, פילוסופיה, בקורת-המקרא, מסות ספרותיות ומאמרי-פובליציסטיקה וכו'. ואם כי לפי הענקתו הבלתי פוסקת ולפי סגנונו המודרני, הנהו בן-דורנו, – אכן, לפי עושר היצירה ולפי התוספת המסועפת שהגיעה לספרותנו מידו, עלולים אנו לראותו ממרחקים, מתוך דיסטנס מופשט מהזמן. רבש"ע! מה רחבה ספרותנו ומה נתעשרה, במשך ששים השנה, הודות לעושר רוחו, בכל הפנות והמקצועות. מחונן בחוש תולדתי, זִכָנו קודם לכל במונוגרפיות קלסיות (שי"ר, ריסר, זקש, הריפורמציון הדתי בישראל וכו'). איזה נוי של כתיבה, איזה יושר-הגיון וסגנון למופת! אחד-העם חלם על היקף יצירתי, על ספרים, בא ברנפלד והגשים את חלומו. משום כך נשמרה גם הערצתו הנלבבה לברנפלד בכל ימי חייו. ברנפלד אינו מקורי למדי, שטחי הנהו, – היו מרננים אחריו, – מפני החשד בשפעת-יצירתו. אכן, סגנונו העיד, שאם גם אחרים טפלו בנושאים הללו, הרי נתן הוא הכל משלו, מעולמו, מעצמיותו. אלו נתן לספרות חלק עשירי מזה שנתן; אלו חבר מעט-מזער מחבוריו, כי אז היו נראים. והוא העניק שפע, והכל טבוע בגושפנקא המיוחדה שלו, והכל חומר להשכיל, וברובא-דרובא תורה היא הצריכה למוד, – זה בודאי בגדר הנמנע, ולכן החשד מתוח מלכתחלה.

אולם לגופא דעובדא: פינומן לעינינו: בכח-הזכרון, בכשרון-התפיסה, בהיקף-הראיה, ביכולת-העכול ובמרץ ההענקה. יפה אמרו הליצנים: מן הדין, לפי עתרת פעולתו של ברנפלד, שה“מעת-לעת” שלו תהא מתמתחת כעור-הצבי, ליום נכפל. ואחד-העם, עז-האופי, אמר לברנפלד מקצת שבחו בפניו, באחד המכתבים: “איני יודע סופר בכל העולם שמרבה לכתוב מאמרים וספרים בלשונות שונות כמוך. ובכל עת שאחשוב על עבודתך, הנני משתומם על ,כח המוליד' שברוחך.”

הנעצור כח להתחקות מעט על שרשי יצירתו הענפה של ברנפלד ועל מהות אישיותו?

מוֹתר לו מחבריו: הנהו סופר בן סופר; אביו, משה ברנפלד, היה גדול בתורה ובחכמה (פרסם ב“המגיד” דברי-חכמה, בעלום-שם, לאחר הפצרות בנו.) חנך את בנו, “במחשבה קודמת למעשה להיות סופר – – לפי השקפתו, לא היתה אומנות חשובה מזו” כעדות בנו שמעון ב“זכרונותיו. מאביו בא לבנו למורשה: הטפול בנושאים רציניים, כבדים; ומיד אמו, היפה בנשים, הפזרנית, (מחמת אמידות בית-אביה, בנעוריה) – בזבזנותו, ללא קורטוב חסכון. הוא היה דור שלישי לסופרי גליציה המקורית. מאסכולא של הרנ”ק, דור שלישי לסופרי גליציה המקורית. מאסכולא של הרנ“ק, מצא הוא עוד בילדותו, בבואם להשתקע בלבוב, את אוירתו של שי”ר מרפרפת באותה עיר. (הרבה חומר נקלט בנפשו באבו למונוגרפיה החשובה שלו על שי"ר.) אכן, באותה שעה היתה מפעפעת בספרות גליציה ומחוצה לה, רוח-הבקורת של “החלוץ ליהושע השיל שור וארטר בזימון עם קרוכמל הבן. מי-המנוחות של בית-המדרש הרנ”ק, (ששקטו אך למראית-עין, ושנזדעזעו עמוק במצולתם), הגיעו עם “החלוץ” למקומות מערבולת ונחשולים סוערים. מכל אלה, – לא הגיע אז מאומה לנער. הוא היה אָמון על ברכי התנ“ך והתלמוד, במזיגת תרבות אירופה על ידי מורים להועיל והדרכת-נועם של אביו. הכל התנהל במישרים. רק מדה מיוחדה נראתה בו: אוהב היה ללקוט לו מכל מקצועות הלמוד את ה”צמוקים" התולדתיים. עוד בילדותו שגורים היו בפיו פרטי-הפרטים של המאורעות והמקרים התנכ“יים, שנראו לכל טפלים. החוש ההיסטורי שלו בא לבליטה בראשית הגותו ובתחלת מעשהו. ואם כי, כאמור, ברנפלד הנהו דור שלישי בשלשלת היצירה הספרותית הגליצאית, נסתפגו בו, שלא מדעתו, היסודות היצירתיים שמלפניו ושמלפני דורותים. השקפת “הרוחני-המוחלט” הרנ”קית נבלעה בדמו. דרך-היצירה השי“רית היתה לסגולתו. (העמידה המפורטת והמרחבת על מהות החזיונות הנידונים.) גם לברנפלד נעשתה המונוגרפיה לכלי בטויו העיקרי. ורוח-הבקורת הקיצונית של יה”ש, בשמושו לגבי התנ“ך, היתה לו ג”כ למנה, ברבות השנים. המשך טבעי של ספרות גליציה המעולה היה ברנפלד, שאגר את גרעיני עצמיותה והפרה בהם שדות התנובה, למקצועותיהם השונים, למכביר.

ראשית עבודתו של ברנפלד היתה בספור. (עד היום נשאר בארכיטקטוניקה ובסגנון בלטריסטן.) אולם מיד עבר לכתיבה היסטורית. לאחר המאמר, בעל יובל-הששים, שנדפס ב“מגיד משנה” בשנת תרל“ט, נתפרסם בהמשכים ספרו “לתורה ולתעודה” ב”המגיד". ספרו זה, בעלום שם עשה רושם גדול באותה שעה, ויחסוהו לסופרים ותיקים ורגילים. סופר זקן אחד, מפורסם, גם התפאר בבית אביו של ברנפלד, שהוא מחברו של אותו ספר…

מיד להופעת ברנפלד, קבלו באהבה רבה קברניט הספרות באותו זמן: יל“ג. הוא גפפו וחבקו ממש כבן, הואיל וצפה את הברכה הרבה השפונה בו. כל זו האירופיות, שהוטף לה באותם הימים בהתלהבות יתרה, הרי נשתפכה בסילונות לאין שעור, עם גלוי חזיון זה, בראש כל חוצות. ולא בדברי תעמולה גרידא, אלא עם ניד-כל-אצבע שלו. ולא בלבד מצד הצורה הנאה, אלא גם מפאת חשיבות התכן האנושי. ויל”ג, כנראה ממכתביו, היה “מעונין” מאד בידידותו, והוקיר מאד את דברי-הערכתו, כמודגש באחד ממכתביו אליו. ובהזדמנות בקרתו של ברנפלד עליו, הפליט יל"ג, בשעת חדותא, את רעיונותיו המהפכניים הללו: “והנה אם כדאי והגון אני להלל הגדול הזה אם לאו, אבל עיקר מחשבתך אמת ויציב היא. כי כחכמי ישראל הדורשים קדמוניות כחכמי הגויים נושאים חרפה עלינו בזה כי לא ישיתו לבם אל פעולות הדורות החיים, כי אם דורשים רק אל המתים וטובה בעיניהם צפרנו של איזה כתבן אשר היה לפנינו מכרשן של גדולי סופרי זמננו. ובזה שלומי אמוני ישראל אלה שלא בכונה מגלים דעתם כי ישראל הוא עם היה ולא עם הוֶה וְיהיֶה, ואינם חשים עתידות לו”. ההיסטוריון ברנפלד היה גדוש חיונויות והיה לו הדיסטנס הדרוש גם בשביל היסטוריה חיה.

השפעת הרנ“ק היתה על ברנפלד רק במובן תּכני (כגון: השתלשלות הדעות והסבות בפילוסופיה של הדת ב“דעת אלהים” בשיטה הגֶליאנית עשויה ברוחו של הרנ"ק). הוא קלט את השקפת עולמו הפילוסופית ודרך-השגתו את הוית אומתנו. אכן, במובן צורתי, סגל לו את דרך-בטויו של שי”ר, איגורם של הפרטים וכיולם: המונוגרפיה, היא הצורה החביבה עליו ביותר, גם בטפולו בנושאים מקיפים.

בהיותו בן כ', לקָחו רדקינזון עמו מלבוב לקניגסברג, שיערוך לו את “הקול”. כי גם עתונאי מוכשר היה ברנפלד כל ימיו. ולא רק הכשר-דעת היה בפובליציסטיקה שלו, אלא גם נטיות-רוח ומשאלות-לב שנתעלמו מן העין. ואם, למשל, ברדיצ’בסקי תהה על תכונתו העיקרית, בקשה ולא מצאה, – אין ראיה. הוא לא היה מצווה להתריע עליה. כל יצירתו טבועה היתה במהותו. כי, בעצם, לא היה ברנפלד, לפי חנוכו, אלא סופר. מורה להועיל. הוא נועד להשכיל את קוראיו בדברים מועילים, מוסברים בטעם. מלבד דברי-היום שנתפס להם, מתוך חיוניותו, באותה שעה, שהיה גם להם גוון תולדתי, – הוא טפל, בתחלה, בנושאים תולדתיים-תרבותיים מהעבר הקרוב. נושאים, שזיקתו להם עדיין היתה טלולה מההבל החי של אקטואליות הדור. “דור-תהפוכות” (ההשכלה בגרמניה במאה הי"ח); “תולדות הריפורמציון הדתית בישראל”; “דור חכם” (חכמי עמנו במאה הי"ט); “תולדות שי”ר; “מיכאל זקש”; “גבריאל ריסר”, – אין לומר שמונוגרפיות פופולריות הללו, עשויות כולן ברוח המדע הצרוף, (למרות הטון התולדתי) ללא מגמה ומשאלה פנימית. עם כל האוביקטיביות ההיסטורית, כביכול, כלפי מנדלסון, הרי שם הנושא כבר מעיד, שדור-תהפוכות היה דורו, – ולעומתו מקביל בית-מדרשו של הרנ“ק כ”דור חכם“. המונוגרפיה היתה עשויה כמתכונת שי”ר, אלא בפחות חשוף אינטואיטיבי ומדעי. ברם, מהצד הארכיטקטוני והסגנון, מעשה ידי אמן להפליא.

אכן, רוח-היצירה של ברנפלד שטפה ועברה את כל החופים, והפרתה את שדות-הספרות החשופים. הוא נעשה לבועז ויכין של ההוצאות הספרותיות החשובות באותה עת: “תושיה”, “אחיאסף”, ול“השלח” נעשה הוא לעמוד התיכון. אלמלא ברנפלד היו הן רופסות ומשוללות חוליות-ברזל, המהדקות את הפרקים. אחד-העם הסתיע בו להגביר בספרות את רוח הבגרות. “השלח” של אחד-העם נתקיים בהרבה מכחו וזכותו של ברנפלד, כמודגש במכתביו. תכניתו של אחה“ע היתה נשארת מחשבה דאזלת ערטילאית, בלי ההגשמה למעשה של ברנפלד. וכן בצע גם ברנפלד את מחשבת אחה”ע, בדבר עשית ספרים, (“דעת אלהים” נכתב עפ“י הצעת אחה”ע, כעדות ברדיצבסקי). בנגוד למאמרים, המצומצמים בכמותם, שהיו רווחים באותה שעה בספרותנו, הספר “דעת אלהים”, אם כי גם הוא אינו אלא מונוגרפיה גדולה על הפילוסופיה הדתית בישראל, – ברם, מסביב לגליל-הפילוסופיה הלזה, הָשחלה כפקעת-חוטים, כמעט, כל ההיסטוריה הישראלית. “הרוחני המוחלט” – נצב בזה לעינינו, בכל חיוניותו הבלתי פוסקת. והגם שהספר נקרא בשטף ובענין, כקובץ-מסות על אישים-פילוסופים מגוונים, מאזורי-אקלים שונים, – אינו משולל, עם זה, את האופי הפילוסופי, הודות להשקפה החטיבתית ואחידות הנושא. בספר “דעת אלוהים” הוכח ברנפלד, שאם כי נמנה למשפחת הפופולריזטורים, הריהו עם זה גם ממעמיקי-הגות.

בספרו זה, אם כי ברנפלד אינו מתכוון להוכיח בו במופתים, את מציאות אלוה, אולם הודאתו בכאן מפורשת “כי הדת היא עיקר גדול בחנוך המוסרי של המין האנושי וראוי לעמוד עליה, אם נתחקה על שרשי הקולטורה לכל פרטיה. ואמנם אין מן הצורך דוקא, כי נעשה בגלל זה סנגוריא אל הדת, כי אפשר לנו לחקור בה בלי משא פנים. אבל על כל פנים נודה בחשיבותה ונדבר בכובד ראש על דבר מושגיה, עיקריה וטעמים התלויים בה”. ולכן נמנע מלכתחלה מצדו פולמוס עם אותם האנשים, שאינם מודים בחשיבות הדת, אף בתור מניע מוסרי. “לכן אפשר לנו לבוא לידי מסקנא עם הרמבמ”ן ההולך בעקבות וולף וליבניץ, או אפילו עם המחזיקים בשיטת קנט, אשר עם כל חופש חקירתו הוא מאמין ומודה בכחות המוסריים של האדם ותכליתו, לעשות הטוב והישר, ויתרון האדם מן הבהמה בכל הוא; או עם דעת הירש ההולך בעקבות היגיל, אשר לכל הפחות יאמין בסדר התולדה, וכי יש לה מנהיג, באופן שלא מפי המקרה אנו חיים. אבל דבר אין לנו עם האומרים, כי “האדם הוא מכונה”, כלומר נעדר הכחות המוסריים “ומותר האדם מן הבהמה אין”.

ריח אבק-שריפה מורגש כאן אצל הפילוסוף. מלחמה לברנפלד על “מותר האדם”, מלחמה בהשקפת המכונתיות עד רדתה. אך מניה וביה היצר נכבש, יצר-הטוב. ושוב לובש הוא איצטלא דפילוסוף. בעצם ובעיקר אין המכוון בזה, לא לגרוס ולא לפסול, כי "בבניו זה, אשר עם לבבנו לבנות, יסודו הראשון הוא: האמת על פי החקירה המדעית, לדרוש ולשאול את פי כל הצדדים, טרם נחרוץ משפטנו; או יותר נכון, אין חפצנו להוציא משפט, כי אם להבין את כל הדעות שהשפיעו על התפתחות היהדות. אף לא ירע בעיני אניני הדעת, כי לפעמים נחלוק על אדם גדול ונכבד בעמנו, כי אין משא פנים בדבר, והאמת חביבה עלינו מכל. את דעתנו נשמיע אחרי החקירה העיונית והדרישה האמתית לפי השגתנו אנו. ואם יבוא איש לטעון נגדנו הרשות בידו, כי סוף סוף נושא עניננו חקירה הנדסית, אשר רק משפט אחד אמתי לה, באופן שלא תפול בה המחלוקת, כי אם הטעות מאחד משני הצדדים; כי אם חקירה מסורה ללבו של אדם על פי השקפותיו ודעותיו ודרושיו שהוא מצוי אצלם ומחזיקם לאמת, ושבעים פנים לחקירות כאלה, באופן שיקשה ההסכם עליהן, ונוכל להמליץ על וכוח כזה: “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. מדברי הפתיחה, שלמקוטעין יובאו בזה, מנשבת רוח של רמה נישאה. אנו נושמים אויר הרים…

 

מהו עולמו של ברנפלד, ומהו מרכז-נפשו?    🔗

מילדותו, כפי המסופר ב“זכרונותיו” של ברנפלד, לא מש מאהלה של תורה. הוא הסכין לנשום תמיד את אוירתה. נתחנך מלכתחלה לשמש בכתר סופרים, כמסופר לעיל, וזה היה גם יעודו מההשגחה. כשם שהנביא נדחף לתפקידו מלחץ האש העצורה בעצמותיו, כך נדחף ברנפלד, – אלו גם לא חנכוהו לכך, – מתוך מניע פנימי, שלא נתן דמי לו: להורות, להשכיל ולחנך! לגלות את השפונות ולפענח את הסתום. יצר-ההענקה נמרץ, שאינו עלול להבלם. ברנפלד הסופר הטפוסי, – הספרות לו חזות-הכל, והוא המית את עצמו, באמת, באהלה של יצירה. לא ייקר בעיניו כל קרבן, ולא יחוּס על שארית כחו לספרות, עד טפת-דמו האחרונה. אולם במה היה רב טפולו, במה שם את עיקר מעיניו ואחרי מה הלך לבו שבי?

ניתן לומר על ברנפלד במלוא כל האחריות: בכל אשר טפל, היה זה עיקר בעיניו באותה שעה, כי כל יצירתו נבעה תמיד אצלו מתוך תאות-היצר. בכל מה שעסק נלחך הנושא באיזה מרץ ומעולם לא עשה עבודתו רמיה. “בל תשחת” – סמי מכאן. על ידי התעכבותו בפרטים, נראה היה לפעמים כמטפל בפכים קטנים, אולם צרופיהם הוו את הגדולות. כאמור, בתחלתו עוסק היה בעניני דורו או בדברים הקרובים לדורו, לרוב, בחלקי דברים. אולם עם שגשוגו ובגרותו, העביר את היקף ההיסטוריה שלנו כולה דרך צוקי נושאים ידועים, מוחלטים. כמעט כל תולדות ימינו העברו בתחנותיהן המרובות, לעינינו, מבעד שני צירים: הקוטב הרוחני (“דעת אלוהים”) או הקוטב המוחשי (“ספר הדמעות”).

ברם, לבו הלך שבי כל ימיו, עוד מבעודו באבו, אחרי התנ“ך. התנ”ך היה לחם-חוקו בכל רגעי חייו; אותו אהב והעריץ, וכל חייו היו קדש לו. אם כי סגנונו היה חדש, מזיגה עצמית, בטוי-אדם בן-דורנו ללא קורטוב מליצה, בכל זאת מצא בתנ“ך כל תכן-חייו. כי הביבליאה היא בידו של ברנפלד זה יותר משבעים שנה והוא מקים בה בלי הפרזה: והגית בו יומם ולילה. “שפת הביבליה היא לי לשון היום, ועולמי הוא עולם הביבליאה. בו אני אזרח ובשאר ענינים אני בבחינת גר ותושב”. בתנ”ך, בעיקר, תלה שלטי חקירותיו, רובי השקעותיו הרוחניות הכניס בו, והוא גם שעצב את דיוקנו העצמאי של ברנפלד. מלבד שיודע את התנ“ך על בוריו, בע”פ ממש, לגוני-גוניו הדקיקים, ידיעה נוקבת של תכניו וצורותיו ודרכי-סגנונו מלגו ומלבר, – הרי הוא חי פרטי-הפרטים של כל מקרה ומאורע בהויתם המוחשת; תאור ציורי-החיים שלו הנהו כה אמתי, תולדתי ואמנותי, – שאין לשוות להם תאר שונה מזה אף במשהו. ועם ידיעתו את התנ“ך בצביונו הממשי כבהנתנו, לא נתעלמה הימנו גם אוירת המסורת, שנתגבשה ברובדי-דורות, הם ומראיהם, הכלולים ואצורים בפרושי התנ”ך המרובים. עם כל אלה, לא נמנע ברנפלד מבקרת-המקרא באופן קיצוני, בתכלית הדיוק המדעי, כי תמיד הנהו נאמן לכללו שבידו: האמת ההיסטורית, אם גם מכאבת, היא העיקר ותכלית-התכליות.

מפעלו הענקי “מבוא לכתבי הקדש”, בארבעה כרכים גדושים, – בו נראה ברנפלד כבן-משק בית התנ“ך מכל הבחינות. “מבוא היסטורי-ספרותי” יקרא לספר, – ובהתאם למגמה חלונית זו, הורצו לפנינו, בחפש-דעות גמור, מחקריו המקוריים, ואלו שהוצעו גם ע”י אחרים. במתינות ובנחת גולל לפנינו ברנפלד יריעות יריעות של המבוא שלו לכתבי-הקדש, והן כה מבארות בדברי-הפתיחה המאירים את כל הכתבים לחוד וכלל הספר כולו, עד שנראה לך, שאלמלא ה“מבוא”, נושא התנ"ך בערפל חתולתו. בנשימה ארוכה ורחבה, יציע ברנפלד את הנחותיו הודאיות והשערותיו הסתומות, לא בבהילות שמא יקדמנו אחר, ולא בלהיטות מחשש של שכחה. לפוּרה אין שליטה עליו, באשר הדברים מובלעים בדמו, הוא והם חד הוא. ואם באיזה פרט יקדמהו מישהו, לא יבולע לו, כי הפרט טפל כשלעצמו ביחידותו, וכל חשיבותו בהלכדו עם יתר חבריו לחטיבה. “מבוא לכתבי הקדש” בשלמותו, על האלפים העמודים שלו, זה אוצר-הגנזים המדהים בגוּשיותו, – הימנו לא יגרע אם קדמוהו בפרטים שונים. עובדא היא: שהספר כולו, על שפעת חקירותיו, הנהו פלטרין מופלא במינו, מבלי לחוש שחלק מחלונותיו או דלתותיו עשויים כמתכונת הארמונות האחרים… ברם, עם כל הסגולות הבלטריסטיות (החיוביות בעינינו), המושרשות בהוית ברנפלד בכל יצירתו, כגון: התרשמות והרגשיות, הרי עיקר ענקיותו של המפעל הזה, בשתין המדעיים שהשתת עליהם, ומוכח ומבורר הדבר מפורש באפני-באור עבודתו: “התאמצתי להעמיק ולדיין בכל פרובלימה מקראית, לברר את פרטיה; שוב בדקתי, אם הפרטים מסכימים אל הכלל היוצא מהם. וכשהיה נראה לי הכלל ברור, חזרתי על כל הפרטים, כדי להבחין, אם מובנים הם בהסכם אל הכלל. ורק דבר שנתברר לי על ידי בחינה ישרה והפוכה, דידוקטיווית ואינדוקטיווית, נראה לי היותו ראוי להקבע בספרי”.

מופלא ומענין: דיוקן-מראהו של האדם אינו תמיד בבואת נפשו. כותב-הטורים הללו, לא זכה עדין, לצערו, לראות פני ברנפלד בעין, – אולם עפ“י קוים מקוטעים במכתבי המשוררים יל”ג וביאליק, עלולים אנו להסיק שברנפלד הנהו בטבעו קפדן ביותר ובעל מרה שחורה. ואמנם מדת האוביקטיביות וחמר-הדין של היסטוריון שופט-צדק טובעים מבלי משים בפרצופו ארשת-הבעה רצינית. אולם צריך אני להודות, שבהפוך לרשמם, נשקפה לי תמיד מכתביו, דמות מלבבת. לא מהמונוגרפיות בלבד שנעימה של פיוט היתה מרטטת בהן, אלא אף בכתביו המדעיים לא היתה מנשבת רוח-שעמום. יובש – סמי מכאן. והנה גם ב“זכרונות” הנפלאים שלו ב“רשומות” (מי יתן וזכינו להמשך, כי זהו ספר ממדרגה רמה), בהרום קמת הוילון מנפשו, יראה לפנינו זה העלם הרציני, המתמיד, כשחסד אלוה חופף עליו. האם אצל פיטן מסתננים העצמים והמראות יותר ענוגים, מאשר על ידי אספקלריא שקופה כזו? ביחוד נתפס זה ההיסטוריון, איש המדע בתכלית, בכל שפעת רגישותו ופיוטו, ביצירתו רבת-הפלאים “ספר הדמעות”. פה לא יכול יותר לכלוא את רוחו, וכיוסף בהתודעו לאחיו, געה בבכי בקול רם. ביאליק ורבניצקי כנסו אגדות ומדרשים; ברדיצבסקי אצר גם הוא למשמרת ספורים ואגדות קדומים ומאוחרים יותר; עגנון אגר כל דברי-הפיוט, האגדה והדינים המתיחסים ל“ימים הנוראים”. כל אחד מהמה אסף הגורנה את הדברים הקרובים לרוחם, תגים שנצטרפו למסכת אישיותם. ברנפלד התקין לו נאד, לאסןף לתוכו את דמעות עמו מכל הדורות. זה לא נעשה מבלי זיקה נפשית מעמיקה, וזה אינו מנתו של היסטוריון גרידא, בעל מדע צרוף, בלי רוח-שירה. מקורו של הספר נִבעה לנו גם הוא באותם ה“זכרונות” ושם נחשפו לנו שרשיו: “ביחוד שמור בזכרוני ציור תוקף את הלב. ביום תשעה-באב, בבוקר, היתה אמי יושבת על ספסל נמוך וקראה את הקינות מתחילתן ועד סופן, ולפי שהיתה מבינה את הדברים היתה ממררת בבכי. דמעותיה החמות היו שוטפות ועוברות ומרטיבות את דפי ה”קינות“, שנעשו נאד של דמעות. מאד אצטער, כי לא נשתמר ספר זה בידי, אות-זכרון לאשה עברית מיללת על אבדן עמנו. אי אפשר לי לצייר את הרושם, שעשה המחזה הזה עלי, ועד כמה השפיע עלי כל ימי חיי”.

קשה שבעתים לראות גבר-פילוסוף, שיחסו לַהוֹיָה ולהוֹיה סטוֹאי – דמעותיו החמות שוטפות ועוברות ומרטיבות את דפי הקינות. כי “ספר הדמעות” הנהו קובץ ספורים וקינות, שסביב צירו סובב היקף תולדות אומתנו כולה, על כל המרטירולוגיה שלה בגלויות-החל השונות, מאורעות הגזרות והרדיפות והשמדות החל מזמן אנטיוכוס אפיפנס וכלה בגזירת ימי גונטא. “ספורי מאורעות אלה היו לעם ספורי-גבורים, מצערים וגם מרוממים את הנפש, – לא ממין הגבורה והנצחון של העמים שכניו – – – קדמונינו רשמו אותם למען ידע הדור האחרון, למען יאמץ את לבו לסבול ולהלחם כשם שסבלו ונלחמו הם, לא לאמץ אדם, אלא לאמץ את רוחם של בניהם אחריהם אמרו. ספורי הצרות בעבר הם גם שירי נחמה לעתיד”. והשוקע בנבכי הספורים והפיוטים האלה, מסכים בהחלט עם מלקטם ומאספם, “שהם באמת חוט-השדרה של ההיסטוריה הישראלית” וראויים הם הרשומים האלה להלקט וללמדם את בני דורנו. כי “מלבד התועלת המוסרית המרובה שיש בזה, אני מוצא בסדור הדברים ובפרסומם גם מעין תשלום חוב לקדמונינו, אשר אלמלא הם, אלמלא גבורתם במלחמה תמידית, היה עם ישראל עובר ובטל ונשכח מן החיים. באבדן עם ישראל היה שמש גדול אובד מעולם הדעות והמוסר. ואם עוד לא עמדו כל באי עולם על הבנת הדבר הזה – הרי עלינו, לכל הפחות, להבין אותו על אמתותו”.

בכדי לעמוד על טיב מהותו של ברנפלד, כדאי להתחקות על שרשיו המעורים ברגביהם ב“זכרונות” שלו ב“רשומות”. הנער שמעון, הגם שחונך באטמוספירה פילוסופית, והוא עצמו, ניצוץ היסטורי-מדעי נתגלה בו מילדותו וכל ארחות-חייו היו: מתון, מתון, אם מחמת חנוכו או מנטית-נפשו, – בכל זאת, רגשות אדם היו מפציעים מפעם לפעם, מנפשו, כהגיח פסת-שמש מבעד חשכת-עננים. נער רציני זה, שהיתה בו תמיד להיטות אחרי הדעת (מורשה לו מאביו) – עם זה, גם דברים שברגש לא זרו לרוחו כלל וכלל. אפיזודת-האהבה של הנער שמעון בן ט“ו, עם הילדה בת-המסגר, כבת הי”ד, איננה אוביקטיבית-פילוסופית, בלי שמץ שירה. מענין ספורו שמאותה התקופה: “הייתי בונה עולמות בדמיון, מגדלים פורחים באויר, ואותם הייתי מקשט בכל מיני עונג. אחרי-כן החרבתי את העולם הבנוי ובניתי אחר נאה הימנו. ובכל העולמות האלה היתה הילדה עומדת במרכז החיים שלי”. אף בספרו לנו זאת לעת-זקנה, מראה-דיוקנה עוד כ“כ בולט לנגדנו, ושחוקה העלז עדין מצלצל רענן באזנינו. או תאור מות-אמו בילדותו, במלים פשוטות ומזעזעות. ציור הגסיסה ורגשות הילד למראיתה, – ספור זה נראה כדף מעתק מ”בדמי-ימיה" של עגנון: “בשבת נחמו” שנת תרי“ד ישבה עמו בבית- הכנסת, כלה נאה ופניה היו מזהירים כאור הלבנה. בשבת “נחמו” שנת תרכ”ז שכבה מתה על מטתה".

כן, החיים לא פנקוהו לברנפלד מנוער, ולא מוּנוּ לו רגעי-אושר, והגם שסופקו לו כל צרכיו עדי הגיעו לגיל בגרותו, לא נבצרה מעינו לראות את ההתאבקות החשאית של אביו במלחמת-קיומו הקשה. נפשו ספגה פנימה ממרי-הגורל, אך ללא יתר עכוב הלך אחרי הכשרת-עצמו לתפקידו. הסח-הדעת, אף במשהו, לעברה יחשב. עליו להגיע למחוז חפצו. ואי התחנה, איה? הוא החל בשיר, המשיך בספור, אך המוטיב ההיסטורי, בכל הנושאים, כאלו נלבט בבין רגליו. ואכן הגיע למטרתו עוד קודם מכפי המשוער. לאחר פרסום מאמרו הראשון ב“משנה מגיד”, מאמר-היובל דנן, מיד גלה קהל הקוראים את להיטותו אחרי ההמשך. הנה תעודתו שבשבילה נוצר, ללא כל הסוס: להשכיל לבני-האדם, לאַלפם – הלא כה רבה הבערות! והריהו מרגיש שנפתח בנפשו שפע צנורות, ואין לו בעולמו אלא: הענק, השפע, והפרות. יצר-ההענקה סוכן בו ללא מעצור. ברם, עושה הוא את דבריו בלי פניה ובלי נצחנות –, הגם שהסביבה תוקפנית, רודפת עד חרמה, מתעללת. (הרי באזניו עוד שמע בעיר לבוב מעדי-ראיה, כיצד כנופית חסידים הרעילו את רב ה“היכל”, אותו ובני-ביתו, והסתוללו בגוית הנפטר, הרבה שנים לאחר הרצחו). הוא הרי ידע כבר יפה את ה“אתיקה” של שפינוזה, ויחסו להויה וסביבת-האדם היה כבר פילוסופי. זמן מועט לאחר-כך פרסם את חבורו “ברוך שפינוזה והיהדות”. לפי כוון חנוכו, לא יכול ברנפלד לצאת מהכלים..

שמעון ברנפלד היה לרוח החיה בספרות העברית. חוליה רבתי נתמלאה מהויתו. להרבה תקופות שמש עמוּד-התיכון. א. – תקופת “המגיד”, “המליץ”, בסיום ימות-ההשכלה וראשיתה של “חבת ציון”. מלבד עבודותיו בהיסטוריה, פילוסופיה ובקרת, – היה שטוף באתם הימים בפובליציסטיקה, שטבועה היתה גם היא בגוון היסטורי-פילוסופי שלו. ב. – תקופת “השלח” – “הדור”, והוצאות “אחיאסף” ו“תושיה”. מה דמות תערכו לתקופה, בהעדר הימנה חוליה זו של חוט-השדרה? ואלו לא יכול היה אחה“ע להשען בעיקר על “הכח המוליד” שבברנפלד, לא היה נגש לתכנית הנועזה, בימים ההם, של “השלח” וגם של “אחיאסף” (שנמצא בהשפעתו התדירה). ומופלא, שגם ה”מאידך גיסא" שבפרישמן מצא סעד נמרץ בברנפלד. ג. – תקופת הוצאת “דביר”, שבה הוציא את “בני העליה”, – מסות על אישים מצוינים מימי הבינים, קולעות אל השערה, ובעיקר את ספרו ,מבוא לכתבי הקדש", זה מפעל-חייו הכביר, שהושקעו בו שלושים שנה ויותר; והיא גולת-הכותרת של יצירתו ונזר-תפארה לספרותנו בכלל.

זרמת יצירתו שטפה ועברה, כאמור לעיל, כל שדות-הספרות, בכל שלש התקופות. מידו ניתנו לה ספוקיה בכמה וכמה מקצועות. הוא לא היה “נחל אכזב” לסומכים עליו. הבוטחים בו לא היו בבחינת “בשו כי בטח, באו עדיה ויחפרו”. מעינות-רוחו היו מפכים בכח ונשפכו מכל העברים; כמראה-נוף ענקי, מופלא, הרהיב כל עין. עם התקופה הראשונה, תקופת “המגיד”, “המליץ”, ניתזו עדין מי-מעיניו בשצף-קצף אפלולי; בתקופתו השניה: ימי ,,השלח" ו“אחיאסף”, הוצק זהב-הצהרים בשפעת-יצירתו, כעין צבעי הקשת בענן; ובתקופתו השלישית, תקופת “הדביר” ו“אשכול” – מופזת היתה יצירתו בנגהות-השקיעה, כעין הכתם הטוב. ברם, שפעת פעולתו עוררה, כאמור, השתוממות ביחד עם חשדות. יצירתו הפינומינלית, הריהי למעלה מכח אנוש! ובכן, הבה נחפשה מומים. זה טוען:משל אחרים לקח, וזה אומר: מדע קליל מדאי, ועוד כמה פגימות. והוא כלום התגדר מימיו במקוריותו, בחדושיו: “אלו הייתי עומד ומכריז עלי: ראו הנה הבאתי לכם דברים חדשים, לא אמרם עוד אדם מעולם, – היה אפשר לטעון עלי, כי דברי לקוחים מספרי מחברים שקדמוני; אבל מימי לא אמרתי כזה, אלא הרציתי את דברי, כאלו נאמרו כולם בספרי אחרים; ומה חדשתי אני, מה איכפת לי, אם יקראו על שמי או לא?” הרי עיקר כוונתו תמיד: השכל, הסבר והורות לקוראים דעת דברים, שאינם מצויים אצלם.

ואגב יפליט בהומור מריר ע"ד הדעות המוסריות, שאינן קבועות ועומדות בכלל. דא עקא: מתקופה לתקופה ישתנה הקריטריון ביחס למוסר. “מה שנחשב בעיני בני הדורות הקודמים להיתר גמור, נחשב בעיני בני דורנו לאיסור גמור”. וכן להפך. אבל ברנפלד אינו אומר נואש. “אבל יש בכל אלה עצם שאינו מתבאר ואינו מתחלף לגמרי; תשליכו קליפה אחרי קליפה – והפרי ישאר…” (ציטטה זו ועוד אחת שבמאמרי הובאו במאמרו של ברדיצבסקי על ברנפלד).

אכן, לחשבון סכום הערכתנו על יצירתו של ברנפלד, ראוי להאמר: אם נמצה את פעולתו של ברנפלד כולה, נמצא, שאם אמנם ראש-עניניו היתה, כאמור, תקופת התנ“ך, עם זה לא נמנע הימנו יחס נפשי להיקף-תרבותנו כלה, על כל נקודותיה הבודדות, של כל הדורות. השקפת הכנוס קננה גם בו,מבלי משים, כמו בכל יוצרי-תרבותנו הרפרזנטטיביים, וראיה לדבר שהוא טפל כמעט במיוחד בכל חוליות-הרוח שבשלשלת תרבותנו. ועם כל שרותו התמידי לרבים, נשאר ברנפלד בודד במועדיו. פרש לרוב מחבריו, לא נזקק לעולם לחברותא והתרחק תמיד ממרכז ספרותי. רק אחד-העם ידע למשוך אותו בחבלי-אהבה ולהפיק ממנו את המכסימום של תועלת ספרותית לגישום תכניותיו. קורת-רוח ועדוד מצא ברנפלד ביחוס אחה”ע לאישיותו. (הוא גם השיב את ברנפלד לספרותנו העברית מספרות-לועז, בעסקו בה בחכמת-ישראל). ברנפלד החזיק בודאי טובה מרובה לאחה“ע במעמקי-נפשו, על שהוא גם הבין מאין כמוהו לבלום את זרמתו ולפלג תעלות, כמו בנילוס, לארחות רוחו. ובפרוש אחה”ע, מסבות חשובות, מעבודת-העריכה של “השלח” לזמן מה, לא מצא הגון וראוי מברנפלד, למסור לידיו האמונות, את עריכת ירחונו, בהאמינו בו, שהוא האחד, הראוי לאיצטלא זו. “כי מכל הסופרים עוזרי, רק אתה הוא האחד שאוכל למסור לך עריכת “השלח” לעת נסיעתי. – – – כי רק אותך ידעתי לאיש אוהב הסדר והדיקן במעשיו”. וכן בהפרד אחה"ע מעמו בתור עורך “השלח” בכלל, הוא מודה לו “מעמקא דלבא” על עבודתו עמו באמונה בכל השנים: “מעטים מאד היו בין עוזרי שיכולתי להשען עליהם, אבל אחד אתה שהיית משען לי מן השעה הראשונה עד האחרונה. ואת חסדך זה לא אשכח”.

ובאחד ממכתביו לברנפלד, מחזיק אחה"ע טובה לעצמו, על החזרתו אותו לספרותנו “העלובה”: “והלא ידענו גם שנינו, ויודע כל הקהל, כי בין הספרים הראויים לשימת לב, שיצאו בשנים האחרונות, חלקך מרובה משל כל חבריך, ואם נצייר לנו רגע אחד ספרות השנים האלה בלעדיך, תבוא מארה באוצרה במדה גדולה וניכרת לעין. מעתה אם יבוא אדם ויטען עלי. (כמו שקרני פעמים רבות) כי איני מרבה לכתוב, ולא אתן לספרותנו מפרי עטי זולתי קימעא קימעא, בהפסקות בינתים, והיה לי פתחון פה להשיב ולאמור: אנא עבידנא לספרותנו שלא תשתכח מברנפלד, והוא לבדו נתן לה יותר ממה שיש רשות לדרוש מעשרה סופרים”.

עוד מילדותו הוטה שכמו, בצו הגורל, לעמוס ולסבול (סבל תרתי משמע). עוד בשחר-ימיו הועבו נגוהות-חייו. לא מוּנוּ לו רגעי-אושר בכל שלש התקופות של חייו: לא בנעוריו, לא בשנות-העמידה, ולא כל-שכן בשנות-הזקנה שנתקדרו שמי-היהדות במקום מגוריו. חדוה ושמחה לא היו מנות-גורלו מעולם, אך הענק והפרות היו יעודו וספוקו. כי כל חייו של ברנפלד, הם יומא אריכתא, של פעולה ללא לאות. עבודה לברנפלד, במשמע: אויר לנשימה. לא לעבוד, פירושו: מחנק מחסר-אויר. גם באבדן ראיתו, לא פסק פומיה מגירסא. תאור ברנפלד את עוּבדת אבדן ראיתו, נוגע ללב בפשטותו הגדולה: “בימים ההם פסקה שליטתי בעיני, וכבר חשבתי שלא יעלה בידי להשלים עבודת חיי. מרכין אני ראשי בפני גלי-הזמן, שעוברים עלי. לפיכך רואה אני עצמי מאושר מאד, כי בינתים הרגלתי בהכתבה”. אָשרו, – שלא ניטלה ממנו יכולת-ההענקה. לא זכוּר לנו אף יום אחד, בתולדות-ימי ברנפלד שפסק בו ממשנתו, או יום שקורא לו מועד ממלאכתו. איני זוכר גם שהשביתוהו פעם מעבודתו ע“י חגיגות-יובל לפעולתו הספרותית כמנהג עם גוברין סופרים אחרים. והשתא כשהזקין, בהיותו קרוב לגבורות, – והבטוי גבורות לגביה אינו מליצה בעלמא, – נעדר, לצערנו ולהותו, את התנאים האלמנטריים, שיוכל לתנות את אשר עם רוחו, שיוכל להשתחרר ממועקת-מחשבותיו, אפילו במסירת-קולמוס, אפילו בהכתבה בלבד. ומפליאה ביותר זו הקשחת-לב של כולנו (שום אחד מאתנו לא יוכל לומר: נקי אני) שמסוגלים אנו לראות גדול-דור נמק בשתיקתו ובבדידותו, – באין אוזן-קשובה מסביבו, שיוכל השמיעה אנקת-נפשו. הוא – שרגיל היה כל ימיו לשמוע הדים ורעש מעבריו, – מדבָּר עוטהו, באין נפש היה במחיצתו, ואין למי להשיח נפשו. איום ונורא! האם אינה ראויה גם קינה זו להכלל ב”ספר הדמעות"?

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות