רקע
שלום שטריט
אָדָ"ם הַכֹּהֵן

מימות רמח“ל עד אד”ם הכהן לא נגלתה שירתנו בעתרת חילה ובשפעת נוֹיה (אם ידלג על שלמה לויזון, זה המוזר שהבריק לרגע כבזק באהבתו, שגעונו ושירתו הנאדרה). נדמה היה: שירת אד“ם הכהן גם היא אך הופעה היתה בספרותנו. אולם, לאשרנו, היתה זו טעות. מימיו של אד”ם הכהן נעשתה השירה בספרותנו דבר שבקבע. כהנים גדולים וקטנים ממנו לאין ערוֹך קמו לה מאז לשירתנו. אך השירה לא הוגתה שוב ממסילתה, ושוב לא תהא נוטה ממנה לעד. אד"ם הכהן החל הראשון לבנות את השירה הספרותית.

לשוא חשבו את חכמת הנקוד לחטא לו – בשעה שבאמת תעודה שירית חשובה היתה אז לחכמה זו. קפדנות זו, שהוטלה עליו מתוך אחריות ספרותית גדולה, בגללה בלבד נוצרה לנו הסדר השירי ודיוקו, שהנם כל עיקרה של ספרות. כי אם תוָצר המסגרת הספרותית, וחדלה השירה להיות אך סגולת־יחידים, שחוצבים את לשונם מתוך לבבם. אד"ם הכהן היה איפוא הראשון, שהחל לברוא אטמוספירה שירתית שלא תחדל לעולם.

וההשכלה – השאיפה הנאמנה של קומץ אנשים לדעת ומחשבה, ששאפו לחרוג מכבלי הגיטאות ששתו עלינו מסביב; ההשכלה – ששרשיה ננעצו בקרב חלק חי ומפרכס שבאומה – היא שמשה יסוד לשירה הספרותית של אד“ם הכהן. וכך לא חָסרה שוב את האופי הלאומי וגם העממי במובן המצומצם – כל כמה שהאינטליגנציה בת־עמה היא – שזולתו השירה נמנעת היא בכלל. ההשכלה – כלומר, הבטוי המוחש למאויי חבורת־המשכילים – אותה הניח אד”ם הכהן לבסיס השירה.

אולם אליה זו – היינו: ההשכלה – גם קוצה בה. רמח“ל, למשל, היה נקי לגמרי מהרבה חסרונות שדבקו באד”ם הכהן בגלל ההשכלה. מלבד המגמה המוסרית, לא ידע משה חיים לוצטו שום מניעים אחרים לרוחו, זולת השירה, הפואיזיה לשמה. ואד“ם הכהן נשא על גבו את טרחתם וסבלם, קהות־טעמם ודקדוקי־עניותם של בני חבורתו המשכילים. הלא המה: האידיאלים הצרים של חסדי־מלכים ויראת־שמים הבלתי־פוריה, שתוצאתה היתה: האוֹדה הרעיונית המעושה. רמח”ל, הגם שההיררַכיה סמכה ידיה עליו, אולם לכשנחה עליו רוח השירה, לא ידעה שום מעצור: “אם עיפה נפשו, בבין שדיה ישכח עמלו”; כי היתה השירה בלב רמח“ל כאש עצורה, זו השירה הפרימיטיבית הפורצת כלבּה ואינה יודעת שום מחסום לרוחה. לא כן היתה שירת אד”ם הכהן הספרותית. שירה זו היתה משועבדת כבר לשותפים במעשיה. שירת ה“השכלה” צנועה היא. וכשהתפרצו מלבב אד"ם הכהן רגשות־אהבה, נכלאו לגמרי או נתגלו לעין תחת “פירמה” זרה:

גַּם זֶה הַזָּמִיר שָׁמָּה,

יָפָתוֹ כִּי חָמָקָה,

שִׁירָתוֹ לָהּ מָה רָמָה,

מִקּוֹל עוּגָב מָתָקָה.

אולם המשורר לא יתחמק מעינינו, אף אם יתעלם תחת מסוה רעהו. בשירו “כלה נאה וחסודה”, שהקדיש המשורר לאחד מידידיו, הנהו מגלה לנו פרצוף ה“יפה” שלו, כפי שהיא מצטיירת בדמיונו:

מִבֵּין שַׂעֲרֵךְ כִּי יִקְרַן עוֹר פָּנַיִךְ,

אוֹר שֶׁמֶשׁ יוּצַף מִשְּׁחוֹר צֵל הַיַּעַר,

וּצְחוֹק כִּי תוֹצִיאִי מִשִּׂפְתוֹתַיִךְ,

תִּשְׁלוֹף הַצְּפִירָה קַו שַחַר מִתַּעַר,

קוֹל צַעְדֵּךְ כִּי יִטְפּוֹף עַל רִצְפַּת בַּיִת,

קוֹל רוּחַ מִתְדַּפֵּק עַל עֲלֵי זַיִת. –

החרוזים הנפלאים הללו, שאין ערוך לעומק יפים, שבודאי יעמדו לדורות בתוך יתר השורות הבודדות של שירתנו, מעמידים אותנו מיד על אופיו השירי המיוחד של אד"ם הכהן. הם מצטיינים בחותמו המיוחד, היינו: הגשמת המופשט.

כי אד“ם הכהן רואה את מהותם של העצמים, שנתפסת רק בהלך־רוחנו, בהויתה המוחשת. כי אד”ם הכהן הנהו משורר־פילוסוף. אולם איננו כזה לפי המובן שמבקרינו יחסו לו. לא בפילוסופיה ההשכלית בת־דורו, שבה בא לידי בטויו השכל האנושי – לא בה גדולתו של אד“ם הכהן, אלא בפילוסופיה זו, שהיא בעצם תכונת שירתו. כי מטבעו של אד”ם הכהן להעמיק ראות את האידיאה של כל דבר בצורתה הגשמית.

והדוגמה היותר טפוסית לאופיו השירי הזה ניתנת לנו בשירו “חלום עובר”. פה נראה, איך מושג מופשט, מושג “הזמן”, הולך ומתגשם לנגד עינינו, כאילו היתה פה חטיבה חומרית, שניתנה למשמוש ידים:

מָה רַב, מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם בַּשַּׁעַר,

הַלַּיְלָה בַחֲלוֹמִי הוּבֵאתִי שָׁמָּה!

מָה רַב הֶהָמוֹן הָעוֹבֵר כַּסַּעַר,

דֶּרֶךְ שַׁעַר זֶה מִקָּדִים הַיָּמָּה!

הוֹי אָרְחוֹת נוֹסְעִים כַּחִצִּים יָעוּפוּ

וּכְגַלֵּי יָם נִגְרָשׁ יֶהֱמוּ יָצוּפוּ!


מִי הֵמָּה אֵלֶּה, מֵחוֹל יַמִּים רַבּוּ,

יַעַרְכוּ מֵימֵיהֶם מַר מִדְּלִי לָמוֹ?

מִפֶּתַח קָדִים אֶל פֶּתַח יָם סַבּוּ,

אוֹיָה, מִי יָכִיל רֶגֶשׁ מַהַלְכָמוֹ;

אַבִּיט קָדִים – כִּשְׂאֵת מִדְבָּר אַבְקֵהוּ,

אֶחְזֶה הַיָּמָּה – כַּעֲרוֹת יָם מֵימֵיהוּ1

והמשורר מעיר בשולי העמוד: “נקוה כי הקורא המבין היודע עמל החוקרים לצייר לנו בציור ברור את “הזמן”, יסלח אם נבקשו לשנות ולשלש קרוא השירה הזאת, למען הרגיש היטב את מלאכת הגשמת מושג דק כזה במלות קלות כאלה”. הערתו זו של המשורר פוטרת אותנו כבר מכל באורים יתירים לשיר הנ"ל. הערה זו בלבד תעיד נכוחה על ערכו המיוחד, כי אין כמוה מבטאת מצב־רוח המשורר, בשעת שָבתו מיצירת־אמת שעשה. חש המשורר בנפשו, ששעת־רצון גדולה היתה לו הפעם, שבה באה פילוסופית־החיים לידי הגשמה נפלאה, ושאנוס הוא להדגיש הדבר הזה. כי, אמנם, כשקראנו את הטורים: “אביט קדים – כשאת מדבר אבקהו, אחזה הימה – כערות ים מימיהו”, שמגשימים את התמלאותם של החיים בתחילתם והתרוקנותם בסופם, היתה לנו הרגשה, שאף העצמים היותר מופשטים יוצאים מצומדים עם תארם, ריחם וצביונם שמבראשית ברייתם.

ומפני שמטבעו של אד“ם הכהן לתור אחרי פּנים הדברים, שהנהו מעבר להכרת האדם, לכן הונח מקום אצלו גם לאותו הגוון המיסטי, הרך, העומד, לכאורה, בנגוד גמור להאמצעים הפלסטיים, שהם כל עיקרה של התכונה הפילוסופית־השירית שלו. הפּנים מדבר אלינו בקול כזה, כאילו בא מעולם אחר. וכך הגיע אד”ם הכהן לכתוב גם שירה מוזרה, שבודאי לא הולידתה שום השפעה חיצונית. באשר רחוק היה אד"ם הכהן מאותו החוג הספרותי הנכרי של השירה המיסטית הגרמנית שבדורו, שלאזנו בטח לא חדרה –

מִתּוֹךְ הַרְרֵי שֶׁלֶג, מִגִּבְעוֹת קֶרַח,

תֵּצֵא עֲגָלָה, וּמַנְהִיג לָהּ אָיִן;

בָּהּ אִישׁ וְיָפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחְמַדֵּי עָיִן;

הוֹי אוֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִים יִסָּעוּ,

נָסְעוּ וַיִּתְעוּ וּבְקָרָה גָוָעוּ.

“המות”, שנגלה לאד“ם הכהן עוד בימי חרפו, בשעה שתקפתהו מחלה מסוכנת, ושמאז התחבט כל ימיו לקבוע במלים את “דמותו”, כאשר יעידו עליו הקונצפציות המרובות, המגובבות אצלו בנושא זה, שביניהן תמצא גם תמונה אכזרית כזו: “מה לדת בנים, הרבות מתי חלד – כנושק עצמות מת, נושק הילד”, – “המות” עוד לא “נתגשם” בספרותנו כמו בטורים הנ”ל: “מתוך הררי שלג וכו'”. מלבד שאנו עומדים נפעמים בפני הוד האנדרטא של הכליון הלזו, עומדים אנו משתאים בפני מראות סמויים שמאחורי המלים המפורשות.

“בית” זה שהבאנו פה נבלע בתוך המון “בתים” בשירו הארוך “החמלה” שרובם הם פרי הדור, שה“השכלה” ראתה בהם נקודת־גבהה של שירת תקופתה. מובן, כי “החמלה” המשכילית נכנעת לבסוף בפני בורא העולם, מתפייסת עמו וטענותיה תסתתמנה. אולם הרוח שבאד“ם המשורר לא ניתן להכלא. לאחר איזה זמן חורגת “החמלה” שוב ממסגרותיה, שאסרתה בהן ה”השכלה" והיא מופיעה לנגדנו בצורה של “מבכה” עוטיה. והדרמתיות הנלבבה שבשיר “המבכה” מוכיחה שוב, כמה מוּחש למשוררנו כל נושא מופשט, ול“חמלה” יש דמות־גוף של “מבכה” בעלת בשר.

אף אד“ם הכהן קשה־המזג ומחושל האופי לא יכול להבליע לגמרי קול המיתר הדק, אף שהיה פורט עליו לעתים רחוקות־רחוקות. שירים מסוגו של “המבכה” שעלו עליו עוד בפשטותם ואלגיותם, שהנם מכחידים לגמרי את המזג הכהונתי החריף – הם “האורחים” ו”הגווע". הקלות שבהם היא תוצאה של הויתור העילאי. פועם באזנינו ריתמוס־הריזיגנציה של אדם שעומד על סף־החיים מעברו השני. אין זאת כי אם כתב אותם המשורר לעת זקנתו, בשעה שחודה של מלחמת־חייו קהה כבר, וכאילו הוארו לו עתה בצביונם השכיח ובממשיותם הסטטית. ההתחלה של השיר “הגווע” מכניסה אותנו מיד, עם נקישת הטקט הראשון, לאטמוספירה של בציר… לאויר מלא רשרוש של עלי השלכת…

צִפֳּרִים רִנְנוּ שָׁרוּ,

גַּם אַחַת אַחַת עָפוּ,

עַל פָּנַי פֹּה עָבָרוּ,

שוֹרְרוּ – וּפִתְאוֹם סָפוּ.

נוֹעַר וַעֲלוּמֵי נַחַת,

יַלְדּוּת כַּצֵּל בּוֹרַחַת.

ניתן לשער, שאת השיר “הגווע” חבר המשורר באחד מרגעי־חייו, שבהם יבליג על יגונו האבהי במות עליו בנו מיכ“ל, ובו השלים אד”ם הכהן עם החיים והיה חומדם גם על מרירותם ועוקצם המתוק. וכן גם יוכיח הבית האחרון של השיר הזה, שמחלחל בו הד אדם המבקש מפלט מן החדלון. ונאמנה עלינו גם עדותם של המסַפרים אחרי מטתו של אד“ם הכהן, כי במדה שהזקין, בה במדה התגבר בו כוסף־החיים, מה שמתגלה בכל אדם שסאת־חייו נתמלאה. אולם לשוא נטרח בכלל למצוא אצל אד”ם הכהן כרונולוגיה שירית מדויקת, והיא ממילא לא תסכון בשביל להעריך לפיה את מדרגות ההתפתחות של כשרונו. כי גם אצל אד“ם היתה השירה במובן זה רק הופעה אלמנטרית, למרות בסיסה של ההשכלה, אף ששירתו תחָשב כבר בתור פרי הקולטורה. נכונה מזה תהיה הנחתנו: כי בשלה דוקא – בשֶל ההשכלה – יסתר קנה־ההערכה הכרונולוגי של התפתחות המשורר הרגילה. ההשכלה, שאלצתהו להביע במשל ומליצה גם את הדרישה היותר פרוזאית, את הצורך היום־יומי; ההשכלה, שאלצתהו להכניס במסגרת שירתו גם את הדברים היותר שכליים, היותר רציונליים, באופן שניתן ללמוד על־פי שיריו מעט ממדעי־הטבע בשיטה נעימה מאד; – ההשכלה הזאת היא ששעבדה את שירתו ועשתה אותה אך כלי־שרת, אמצעי למטרה. ואמנם אך כהופעה תתגלה לנגדנו השירה האמתית, בעת נתקלנו בה בדמותה הנכונה אצל אד”ם הכהן. ויותר מכולם חש זה המשורר בעצמו. ידע המשורר, שישנם בקבצו שירים הטעונים תשומת־לב יתירה. ולו היו לדעתו כולם ראויים לזה, לא היה מזדרז להעיר את אזנינו על חלק ידוע מהם. על־כרחנו היינו מגיחים אותם אל לבנו בהעלם אחד, כמו שיארע לנו לא אחת בכל ספר שירים אמתי. אולם המשורר ראה עצמו אנוס להטעים ולהדגיש את היש, כדי שלא יכרוך אותו הקורא ביחד עם שירתו הטפלה. “לזה יאכפני הנסיון הרב – ילחש המשורר באזנינו – להעיר עוד אוזן הקורא, כי גם בשירותי יבואו אמרים רבים שיש להתבונן בהם היטב ולקראם פעמים ושלש עד שיובן כל מה שכוַנתי בם, כי הוא מסתתר מן הקורא אותם בחפזון, אף כי הוא מבואר והוא מסגולות השיר. וכאשר גם הגידו לי רבים מן הקוראים אותן, כי בקראי אני לפניהם שמעו תמיד את אשר לא התבוננו” (מהקדמה ל“שירי שפת־קודש”, חלק ב').

אולם נחָשב בצדק לקצרי־ראיה, אם נעלים עינינו מראות, עד כמה הופרתה שירתו של אד“ם הכהן מאת ההשכלה, והונחה בצורתה זו בתור יסוד לתכני־חיים חדשים ובסיס לשירתנו החדשה. כי כשהרעים עלינו אד”ם הכהן בקולו האדיר בשירו “אל בת עמי”, שבו יקרא תגר על הלוקסוס – שאלה אקטואלית שנעוצה בחיי־החולין היום־יומיים – האם לא נדמה לנו כאילו ראינו כבר את יל"ג עומד ומטיף מעל בימת־השירה? –

הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אִם תִּמְצָא עֹשֶׁר,

לֹא מֵאֲדָמָה הוּא, לֹא מִגַּן וָכֶרֶם,

אֲשֶׁר טוּבָם נֶצַח וּפִרְיָם אֹשֶׁר –

הֲטֶרֶם תֵּדַע, עַם יַעֲקֹב! הֲטֶרֶם…?


עַל כֵּן לֹא כַאֲדָמָה יַעֲמֹד יַרְגִּיעַ

כִּי לֹא בָאֲדָמָה תִּזְרַע זַרְעֶךָ…

אֶפֶס כִּי כֵן גַּם תִּזְרַע אַךְ בָּרוּחַ –

תִּזְרַע שָׁמֶיךָ בִּמְקוֹם שָׁם תָּנוּחַ.

ובמקום אחר:

וּסְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, כִּתְבֵי דָת אֵין חֵקֶר,

וּדְבָרִים לֹא תָכִיל אֶרֶץ, לָשֵׂאת נִלְאָתָה,

כִּי הוֹגַע אֶת כָּל הָעָם, הֶלְאָה כָל יוֹשְבֶיהָ,

וְחָלוּ מִמַשָּׂאוֹ וּנְשׂוֹא בַּל יוּכָלוּ.

חַיַּת אָדָם לֹא מָצָאוּ, אֵין עֵת לִמְצֹא חֵפֶץ

כָּל יָד נֶאֱסָרָה, מִבְּלִי יוּכְלוּ לְבַקֵּש טָרֶף.

כל קורא, הבקי בחדרי שירתנו, ימצא בנקל בחרוזים אלו את הגרעין לשירו הקלסי של יל“ג “צדקיהו בבית הפקידות”. הדוגמות המעטות הללו, שהבאתי באחרונה, יכילו בקרבן כבר את מיטב שאיפותיה של תקופת ההשכלה. הקונקרטיות שבמשאלותיה בולטה כבר בשירה זו מפורש בלי גמגום כל־שהוא. ואם כי ניתן אמנם לציין ריגרס אמנותי מ”לישרים תהלה" של רמח"ל עד הדרמה “אמת ואמונה” (שמתוכה הובא הקטע הנ"ל), כמו שנופלת בכלל האליגוריה מהסמל, – אולם מכל מקום הרי חזיון זה ראי נאמן הוא של דעות האינטלקטואליים שבאותה תקופה, ובתור דוקומנט כזה ישאר גם לימים הבאים, מצבת־תקופה נכונה. ולא עוד, אלא: אם החזיון הזה מצדו האחד הנהו הבטוי הריאלי שניתן לצרכיו, שאיפותיו ואידיאליו של קומץ־אנשים חשוב באיכותו – הרי האיש צבעון הנהו סגנון החיים המוחשים, שרוחשים מעבר למחיצתה של חבורת־המשכילים.

עשרים וחמש שנה כלאו אד“ם הכהן לחזיונו זה במגֵרת שלחנו ולא הראהו את האור, אולם לא גנז אותו לשם טיוב ושכלול, כמו שעשה אחריו מאפו ל”אהבת ציון“. פשוטה מזה היתה הסבה. חושש היה אד”ם הכהן למצבו החמרי, שלא יבולע לו בעבורו. כזה היה גורלו של החזיון “האמת והאמונה”, שהיה כרוז־המלחמה הראשון נגד החשוכים ומורדי־האור. ואין תימה בדבר. כח־הענקים שהיה מניע את אד"ם הכהן ליצירה, הוא שהיה גם מונע אותו מתת פרסום לדבריו בעת הצורך.

ובאחד הערבים שב אד"ם הכהן משוטו בשוקי ווילנה, שהתעהו גורלו לבקש בהם יום ביומו טרף לביתו. וידו שהעבירה לפני מספר רגעים מבעד אצבעותיה מטבעות שונות בזריזות זו המיוחדת לסרסורים (סרסרות היתה פרנסתו של משוררנו זה) – ידו זו החלה להרעיף אות אחרי אות אל הנייר הלבן, כנטפים הללו שמרעיפים הערבים לחלל־אורו של היום. והנה התחולל לעינינו גוש שחור, כבד ואיום –

אַךְ עָבְרָה כִּמְעַט,

אַךְ הָלְכָה לָהּ שֶׁמֶשׁ,

עוֹד עַל אַחֲרִית יָם

וּבְעֵינֵי חֶמְלָה

עוֹדֶנָּה יוֹרֶדֶת

עוֹד שׁוּלֵי שַׂלְמָתָהּ

וַיֵּדַע וַיָּקָם

נֵעוֹר חִישׁ לָצֵאת

מִתַּחְתִּית אֲבַדּוֹן

מִסָּבִיב לָאָרֶץ

יָצָא זֶה וַיִּרֶב

עַל תֵּבֵל כֻּלָּה

כִּחֵשׁ בָּאָרֶץ

וַיִּבְלַע כָּל בָּמוֹ

תֵּבֵל זוֹ וִיקוּמָהּ

וִיפִי צֶאֱצָאֶיהָ

מִזֶּה אַךְ הֶעְתִּיקָה,

עוֹד לֹא הִרְחִיקָה,

נַכִּיר אֲשׁוּרֶיהָ,

עוֹד תַּבִּיט אַחֲרֶיהָ,

מִקְצֵה שָׁמֵינוּ

נִרְאִים אֵלֵינּוּ,

חֹשֶׁךְ מֵאָרֶב,

כִּזְאֵבֵי הָעֶרֶב,

מֵעִמְקֵי שַׁחַת,

מִתְּהוֹמוֹת תַּחַת.

פָּשַׁט – וַיַּעַל

עַד עָבִים מִמַּעַל,

אָמַר אֵין שָׁמַיִם,

כַּמַבּוּל מַיִם,

אֵיךְ לֹא נוֹדָעוּ,

אֵיפֹה נִבְלָעוּ

וכן הלאה עד גמירא.

בעיקרו נשאר אד"ם הכהן ענק גם בחלוקו של הגמד. כי אך לבוש היתה לו ההשכלה, אשר עטהו ופשטהו כמעיל. אולם בעצם לא עלתה לה להפוך בו תכונתו.

ואנו, ילידי דור ההווה, מעריצים כהיום באד“ם הכהן את אופיו הכהונתי, זה סמל הרצינות והיושר. אנו אוהבים את לבב־הארי שלו, ואת בלוריתו־שיבה, הבלורית הלבנה החרושה מעניות־מעניות – אלו חריצי הרעמה, המסתירים כח בקרבם. כי איתן האזרחי הוא לנו אד”ם הכהן.

כסלו, תרע"ה




  1. מפני אריכותו היתירה של השיר הזה, הריני מסתפק רק בשני ה“בתים” הראשונים לדוגמה. אולם טוב־טוב שהקורא יקרא את השיר הטפוסי הזה מתחילתו ועד סופו, כי בו מתגלה בבליטות יתירה תכונת־שירתו של אד"ם הכהן יותר מבשאר שיריו.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות