רקע
שלום שטריט
י. ל. גוֹרְדוֹן

 

מאמר ראשון    🔗

לעולם לא תרָאה האמת ערומה, כבאותו בעל מזג קשה שבאתהו צרה. התגלות הלב, שבאה לרוב בתור תוצאת האסון, תחרידנו באימת רצינותה. וכה יצא גם מסובכו לפני עינינו המשורר יל“ג, בפודש מקום-גלותו. מבעד סבך גבותיו, שהורמו כוילאות מסך-הבימה – קרנה פתאום אמתּו בכל מערומיה. פתאום נודע לנו שלא בגלל “ופסי הרב” ו”שמגר הפרנס" היו פניו תמיד מרעימים. נימוק עמוק מזה טבע זעפו בקלסתר-צורתו של יל“ג. והרי הוא בא עתה לידי הופעה בולטת בשירו שנכתב בפודש: “צדקיהו בבית-הפקידות”. הראה המשורר בשירו זה בעליל, כי לא נכחדה מנגדו עִלַת-עלתם של הוָפסים האלה. מסובבים המה – רק מסובבים, – אולם בכל זה נקה לא ינקו מידיו. וזהו עצבו של המשורר, אשר יסתר בערוצי-פניו הקפדניים. “ידיעת הסבה” – היא שהיתה אבן-שתיתה של שירת יל”ג, וגם אנו נשתמש בה בתור מפתח אשר יפתח לנו חדרי-משכיתו. הרושם שקובע יל“ג בלבנו הוא: כאילו היה יליד התקופה, שבה נשתרבבה בראשונה השגגה, ועל סכנתה הוא עומד ומתריע (סמני הרגשת-הסכנה כבר נראו בשירת מורו אד"ם הכהן, כמרומז לעיל). כח שריריו הוא ממש כזה, שהיה מצוי באומתנו בטרם הוגתה ממסילתה. אולם ביחד עם זה – או דוקא בשל רגש-ממשיותו המוצק – הוא יודע להעריך את מדת תקפן של שכבות-החיים המאוחרות, אם גם הושתתו על יסודות כוזבים; והוא גם מכיר את שעור-אפשרויותיו של כחו הוא בעצמו. רצוני לומר: מצד אחד נעוץ יל”ג בתקופת-בחרותה של האומה; אולם מצד שני לא תתנהו ריאליותו לעבור את גבול תקופתו ההווה, שבה נולד וחי. וזהו סוד-המזיגה של תוכן-עניניו ההווה עם כח סגנונו הקדום. נושאים בעלי תוכן הווה מתלכדים אצלו עם כח אלמנטרי מאז, נבואי. או נושאים קדומים מתמזגים עם רעננותו של ההווה החי.

כי ריאליותו של יל“ג אינה ספרותית בלבד, כזו של בני תקופתו, היינו: השאיפה הנמרצה לדמויות-אמת בשביל חיים הווים. הגדרתו של יל”ג, שהגדיר את הריאליות, היא עמוקה מזה בהרבה. ריאליותו: העמדת החיים בכללם על אמתותם. והיסוד שעליו נבנו חיינו – אם כי נאמנו החיים בהתאמה גמורה עד היסוד – יסוד זה אך שגיאה נוראה היא, שעכרתנו עד כה. וזה מקור הטרגדיה הנצחית שלנו, כי:

כָּל עַם הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִבְרֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְעוּדָה.

כָּל הָעָם – מִן הַיּוֹגְבִים עַד הַנְּשִׂיאִים

כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְּבִיאִים.

והעיקר הוא זה:

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיִעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלַּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה,

חָרֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה…

ריאליות זו הביאה את יל“ג בהכרח לידי המסקנה היותר איומה. היא הביאתהו לידי שלילת הנבואה: מהות העצמיות שלנו, המשמשת יסוד ובטוי לגאוננו הלאומי. ריאליות זו פסלה למפרע כל מה שסותר את אוביקטיביותה. ושום זכות-מורשה לא שחדתה, ולו גם נערמו עליה ערמות מלאות חיים. כי השקפת-חיים זו של יל”ג היא ההפך הגמור מזו של אברהם מאפו. אותן התמונות גופן, שנגלו אלינו מבעד עיני מאפו בתור מראות-זוהר, הן הן ששמשו ליל“ג לבנים לבנין סגנונו הסטירי. מלה זו של יל”ג – ניכרת בה הבריחה מפני משהו מזיגה מליצית, שעלולה לברוא חזון-לב. מלה ריאלית גמורה, ברורה ופשוטה כמשמעה.

הסניגוריה על שאול המלך והקטיגוריה על שמואל הרואה – בשנוי-הערכה זה הכרנו מיד את מקורו הברוך. ואמנם גדול היה החסד שעשה עמנו יהודה ליב גורדון, ששב לקשרנו עם שבטינו האבודים – אלו אנשי הקומה שמעבר לסמבטיון. שעל-ידי כך האדיר והגביר את מכסת רגשותינו והרגשותינו. והוא הגבר שהוליד וחולל לנו דור העובדים הנאמנים לאלהי-עולם השונים והמרובים בכל גלוייהם הרב-גווניים. על-ידו הורחבו גבולותינו. חרגה ספרותנו מסוגר כלובה.

ריאליותו של יל“ג – תרי אנפין לה. מצד אחד לא היה לפניה “אלא מה שעיניה רואות”. זו הריאליות השכיחה והחשובה ביותר לספרותנו, ששרשיה מעורים בתחומי עבר, לבלי תת להם שטר-שחרור הימנו. ומצד שני: הריאליות בעלת הטנדנציה הריפורמטורית, המוחלטת, שתובעת לחזור אל המציאות והממשיות האנושית בכלל. ולא נקל להכריע, מי משתיהן פעלה עליו ביותר. למשל, השיר “בין שִני אריות”, שנדפס בספרו “שירי יהודה” בשנת תרכ”ח, שמונה שנים אחרי פרסמו את ספרו “משלי יהודה”1; שיר זה שבא בין יתר הפואימות ההיסטוריות (מה שמעיד שוב על נקודות-המגע היסודיות שבין המשורר ובין תקופות-העבר, שחזר שוב על עקבן, לאחר שכבר הגיע במשליו הנ"ל אל צורה אמנותית ריאלית גמורה), בו נאמר:

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם,

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

וּבְכֵן נָס לַחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ,

חֳמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ,

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדּוֹרוֹת הִצִּיגּוּךָ.

הטורים הללו, אשר הושרו אחת-עשרה שנה בטרם נברא “צדקיהו בבית הפקידות”, ואשר “ידיעת-הסבה” הנזכרת לעיל הראתה בהם את רשמה מתחת לרגש-ההכרה של משוררנו, – מי יפתור, אם נולדו בתור בטוי השעה שבה חי המשורר, או בתור בטוי התקופה שבה טפל בשירו? אפשר ליחס את הבטוי לשתיהן ביחד. כי היא הסינתיזה היל"גית, אשר הורכבה משני סוגי הריאליות הנזכרים לעיל, והיא גם סוד התערותם זה בזה, העושה את הטורים האלה לריאליים מוחלטים, נצחיים. הייתי אומר: נבואיים.

אמנם כן. ריאליסטן-אמן לא היה יל"ג. לא יכול היה להיות כזה, לפי מדורו שנקבע לו בבית-ספרותנו בתקופת-חייו שבה נולד. אולם הופעה נפלאה היה הוא, דוקא הודות לתנאיו שניתן בהם. שאותם ואת הכחות הלשוניים, ששלטו בתקופת-חייו, ידע להביא בהתאמה עם כחותיו השיריים העצמיים. הריאליות בתור שאיפה, משאלת-דורו היחידה, מתבטאת אמנם ביצירתו בכל חום תקפה, וניכרת למעשה גם במפעליו השיריים, הן בהתפתחותם הריאלית הפנימית ובירור התכנים, והן לפי התקדמותם של אמצעיו הספרותיים. “משלי-יהודה” – בהשתחררותם מהמליצה, בתאורי הטבע הקצרים, שנבלעו בהם אגב-גררא, ובהשתעבדותם הגמורה בתוך מסגרת התוכן – בפיהם כבר היתה הבשורה. ואולם הנה שורות אחדות לדוגמה מהשיר “בין שני אריות”, שמעידות בעיקר גם על התקדמותה הענקית של האמנות הריאליסטית:

רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ)

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלוֹךְ וְּדוֹשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַעְגָּל פַּעַם אַחַר פַּעַם

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרָע לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

האריה של יל“ג, בהשואה לזה של מאפו ב”אהבת ציון“, ילמדנו יותר מכל להעריך את מדת ההתפתחות הריאליסטית של יל”ג. אצל מאפו זוג הנאהבים הסמוכים לאריה ואופן יחוסיהם ההדדיים במצבם האיום הזה – הם, ורק הם, מעוררים את כל תשומת-לבנו. לא כן האריה של יל"ג. הוא אינו מניח מקום פנוי בלב לאחרים זולתו. הוא כובש אותנו במדה כזו, עד כי זו ההשתתפות עם הגבור, שנעורה בקרבנו בתחילת הופעתו, נבלעה ונשתתקה לחלוטין, כאילו לא היתה ולא נבראה.

השאיפה לריאליות – ריאליות החיים והספרות – “לה כל חושיו לצמיתות מכר”. ואף בתקופתו השניה, שבה, לכאורה, תאר רק חיי ההווה, גם בה לא הגיע למעלה ממדרגת שואף. וגם לא נתכחש מימיו לתפקידו זה – והיא תהלתו. כי זה כלל בכשרון: התאמה גמורה בין הרצון והיכולת, שלא יהא מעדיף האחד על חברתו. ואמנם לא התעלה יל"ג לזו האוביקטיביות, שיוכל לסקור מבחוץ את מראות-הדברים ויהא עלול להינות משפעת האורות שאוצלים החיים, וגם תתעטף נפשו בצלליהם. לא. מתוך הקלחת הרותחה – שבתוכה ישב גם המשורר – זרק מרה, הטיל דופי. שוע כארי, שהושם מחנק לצוארו בסוגר כלובו.

לוחם זה לא מֻנו לו רגעי-המנוחה שלאחר הקרבות, אלו שהמלחמה בעצמה נושאת כבר בקרבה גרעיני ערובתם. ואף בפואימות-ההווה שלו, שבהן רק המציאות מבקשת את הבעתה האמנותית, שקלסיות סגנונן מעידה על מחברן, כי השלים עם המציאות הזאת, מבלי אשר ישית שוב את לבו ליסודן הכוזב שעליו הושתתו, כי-אם היה חותר בלבד למצוא את שפתן המיוחדה – אף בפואימות האפיות הללו, אשר בהן אמר המשורר להרגיע את רוחו הסוערה, לא זכה לנופש שברגעי היצירה המרגיעים. הגיח גם מפה ממחבואו יל"ג הטנדנציוזי, הריפורמטור, וגם כאן עשה חובתו.

ויפה – מנקודת-מבט ידועה – ראה פרץ סמולנסקין בתקופתו זו של יל"ג ירידה ספרותית בשבילו, הגם שהכיר והוקיר את חשיבותה היתירה של יצירתו זו. ידע אמנם סמולנסקין, כי השירים הללו: “הטובים המה בכל שיריו”. “כי לא לשפת עבר ננוד בזה, כי היא אמנם הרויחה הרבה מאד מאד בזה, כי על ברכה נולדו שירים, אשר לא פללו מאז כי השפה המתה הזאת תעצור כח להוליד כאלה. רק לנפשו ננוד, כי עשה את עצמו ממשורר לדורות למשורר בשעתו”. כי למשורר לדורות עשוהו השירים ההיסטוריים, אשר בהם התקופות שהרחיקו מאתנו הפכו להיות לנו לגורמים סמליים, שאינם עלולים להכרך אחרי צורך-הרגע, ונטולות הן כל תביעות השעה. ורק צרכים לאומיים, יסודיים ונצחיים באים לרגלן לידי תעורה. לא כן שירי-ההווה. שפתם תהא בלתי-נשמעת לדור יולד. באשר אותו הצורך הארעי, שלשם הגשמתו בזבז המשורר אש-לבבו – נפתחה חשיבותו בעיני הדור הבא. או אם כבר יצא לכלל מעשה, אז פועל קול-שאונו באזנינו כקול מוזר זה, שיעלה אלינו מתוך גל עתונים עתיקים, שבהם נתלה קיומו של כל העולם כולו בבחירתו של איזה ציר לבית-המחוקקים.

כן, בעיקר הדבר לא שגה סמולנסקין. אלא שחובה לנו לראות את צהד השני שבדבר. חובה לנו לראות, שאם בספוריו בא יל“ג לידי גלוי ה”אפיקורס" בעל הצרכים הקטנטנים ילידי-השעה עם לגלוגו המביש, לא כן הדבר בשיריו. כאן לא ערכם של הצרכים מענין אותנו, כי-אם היחס היל“גי אליהם. כי יצק יל”ג בצורך-השעה הלזה את השאיפה לריאליות הנצחית שלו, שעל-ידיה חדל הצורך מהיות בן-השעה והפך להיות צורך אנושי-כללי. השאיפה למציאות ממשית בנגוד לערטילאותנו חסרת-השרשים. מנקודה זו לא נפלו השירים הללו משירי-העבר שלו. אותו הצד האובייקטיבי, הריפורמטורי, הנבואי, ש“ידיעת הסבה” שלעיל מניעתו ומזרזתו לחפוש האמת המוחלטת, מתגלה גם בהם, ושפה אחת לשניהם גם יחד. וכשהמשורר פותח ב“קוצו של יוד” להאשה העבריה:

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ, מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי, –

אנו מכירים את זכות המשורר לשיר כך. אמנם, בת-שוע איננה “טפוס”, שבא ללמד על מצב-האשה הטפוסי בכלל, הואיל ויל"ג אינו רק אמן. אולם באותם האמצעים המצויים בידו הצליח במלים העזות הללו להשיג מאוייו, לעורר בנו את רגשות ההשתתפות בגורלו של אותו:

צֶמַח אֲדוֹנָי אוֹבֵד בִּמְקוֹם צִיָּה,

גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא יָדַע לֹא רָאָה לָעָיִן!

ולא רק גורלה של “גבורתו” יתיצב לעינינו, כי-אם גורל “האשה העבריה” בתור תוצאה הכרחית, טבעית, בתור מסקנת חיי סביבתה לכל תנאיה ומצב-חייה המשונה. וככה פושטת פרובלימה פרטית זו של בת-שוע את צורתה המוגבלה ולובשת צורה כללית, מקיפה, ונעשית לפרובלימות “העבריה” של כל הדורות.

כזו היא בת-שירתו של יל“ג, ובצורתה זו נבין להעריכה ולאהוב אותה תמיד. אמנם לא נחליט לאמר, כי כולה נובעת ומכוונת מבתחילה רק על פי תכונתו השירית הזאת. הרבה סתירות גם מעידות על חסרונה של הכוונה בהכרה. אולם לוא היה חי יל”ג גם עד היום, כי גם עתה לא היה אופיו העיקרי, שציינוהו בזה, משתנה הרבה על ידי השתלמותו האמנותית. כי היה יל"ג משורר בעל תכונה, ואין תכונה משתנית.

אופיו – ברכתו זו מצויה אצל יל“ג בכל שיריו. ברזל זה טבע בהם, והוא יכביד משקלם. ובזה יבדל יל”ג מיתר חבריו הלוחמים. הדבר שהיה לחבריו “שאלה אקטואלית” בלבד, תולדת גורמים חיצוניים שמחוץ למפתן הרגשתם – היה ליל“ג פרובלימה תכונתית, שנבעה ישר מצפוני-מצפונו. לילנבלום, ברודס וחבריהם רצו בתקון-הדת, תקון-התורה. הם רצו שתתפתח גם להבא על פי יסודותיה, ואמרו, שעלולה היא להשתנות לפי צרכי עתותיהם, כי עלולים הדת והחיים להתמזג ביחד. יל”ג היה מחאה חיה כנגדם. הוא חתר תחת בסיס הויתם של התורה והחוקים. הוא העלה את ה“מלוכה” ממעל ל“נבואה” ו“תעודת המעשה והכח” למעלה מ“תורה ותעודה”, – לפיכך, כאשר נולדה התנועה הלאומית והשלימה עם הדת בעקב הרומנטיקה, שבה תוָשענה שתיהן ביחד, – שָבו גם חבריו הסופרים הנ“ל והשלימו עם הדת. מפני שהם רק אפיקורסים היו, שדרכם תמיד לחזור בתשובה. לא דמה להם יל”ג. פתרון הפרובלימה שלו לא ניתן להזדייף. הוא לא יתן להשלות את נפשו. כי תמיד המריצהו אופיו להעמיד את החיים על אמתותם. כי תכונה היתה זאת לו.

בעל-כרחו נשאר יל“ג עומד במריו כל ימות חייו. ודרשות הפרופוגנדה שלו בשביל ההגירה לאמריקה נמשכו עד יום-שקיעתו האחרון. כי אמריקה לכל גלוייה הטכניים והריאליים, ארץ-החופש המוחלטה, הרי היא הפוכה הגמור של ארץ-ישראל, מולדתן של התורה והמצוות; אמריקה זו היתה בשבילו הבטוי היותר ברור לתביעותיו הריאליות הקיצוניות. ארץ-ישראל לא היתה נקודת-מרכז בלבב יל”ג. וזוהי הטרגדיה העצומה של אדם גדול זה, שנולדה לרגלי הנגוד השירי והמעשי ששרר בלבבו. כל האידיאלים הנם מוץ נדף בפני אותו הכח החומרי שקנן בקרבו. כאילו נכנעו בפני יד קשה… ופרי קונפליקט פנימי זה היא הליריקה היל"גית המיוחדת במינה.

מועטים אמנם שיריו הליריים של יל"ג. אולם בכולם טבוע יגון-מלחמתו זה. ולו נאספו השירים האלה בקבצה של הליריקה העברית, היה עומד הקורא משתאה לראות, כי מכובד ביותר הוא המקום, שראויים השירים הללו לתפוס בו. כי מיוחדה במינה היא הליריקה של האפיקנים, אשר לעולם לא תבָרא מתוך הרגל או מניֶרה, כי-אם בנפול תוגה גדולה כעופרת על רוחם:

"שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחֵת קַסְתֶּךָ;

הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּהּ חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

עֲלֵה2 אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבוֹהַּ;

שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרוֹנִים לֵאלֹהַּ".

ככה לחשה לאזנו השכינה באחד מרגעי-חייו הקשים, שבהם היה תוהה אחרי תוגת-לבו. ואם יל“ג לא יכול היה אמנם להענות לקולה של השכינה, אולם ניתן לשער, מה עצומה היתה המלחמה שבלב זה, שמחונן היה בחלומות שכאלו, בהתנגשו עם כח חומרי עצום שכנגד. ויל”ג לא אבד את כח הכבוש העצמי. יותר מבכל מקצועות-השירה בולט היה בליריקה שלו זה הכח הגברי שהכניס יל“ג לספרותנו, שמלאה היתה רוח-נשים ודמעות-כזב שהורישתה ההשכלה בתוך יתר סגולות חמודותיה. רגש מוכר היה רגשו של יל”ג, והריהו ערב עבורו בהכרה גמורה גם בו מתכונתו הריאליסטית. המלה מלאה ודמות גוף לה. הליריקה היל"גית היא רבת התמונות והציוריות המוחשת, שבאמצעותן אנו קונים רושם זה, שנותנת לנו הליריקה הטפוסית בכלל רק מתוך רמזי-דברים וחצאי-הברות.

תמוז, תרע"ה.


 

מאמר שני    🔗

(ליובל המאה)

א“י חוגגת עתה את יובל-המאה של המשורר יל”ג. במאפלית הימים האלה, ימות פספילד, זהו חג טבעי לנו, חג מעודד. זוהי בכלל תשובה נוקבת לבעיה המחרידה של יל“ג גופו, בתקופתו הקהה “למי אני עמל?”. היה לו ליל”ג למי לעמול, נראה בעין כהיום ביובל-המאה שלו. כי במדה שיל“ג מתרחק מעמנו בשנים, בה במדה מתקרב הוא אלינו ברוח ובטעם. כי הוא היה משורר גדול, שנעלה היה בכמה בחינות מעל לדורו. אם כי בבחינה אחת, עילאית, היה הוא מן הנחשלים שבדורו: בחבת-ציונות. סמולנסקין ואליעזר בן-יהודה חוננו בסגולות-הטמפרמנט יותר הימנו, ונועדו לשליחות ליעוד זה. והוא היה יותר מדאי ליטאי. ממקור-יניקה זה, המחושב והאיתן, הופרתה ספרותנו לברכה בתקופה זו. כי ספרותנו וחיינו זקוקים היו באותה שעה לריאליזם, ויהודי פקח-פכח זה, העמיד את עצמו כנד-מציאות בתוכם, לבלי המוט. כי לאחר סלקו את המס המגיע לרומנטיקה בתקופתו הראשונה בפואימותיו “דוד וברזילי” “אהבת דוד ומיכל”, כבר בלט הוא בשירי-המעבר ההיסטוריים, (מסוג “בין שני אריות”) לתקופת הריאליזם שלו, בחוש-המציאות הלוהט של אדם נצלה במדוי-חיים נאמנים, הווים, מציאותיים, שהם בגדר של ממש, שלא “עבר עליהם עוד כלח”. אז הוא לא הרחיק שוב את עדותו, כי אם שר על “יום מר, עבדות נצחת, דראון עולם, עבטיט ורפש”. הריאליזם הזה – הוא היה כחו של יל”ג בכל המובנים, הריאליזם שלאחר ה“השכלה”, (אם כי בתחום ההשכלה בהיקף רחב) שהוא היה אבירו הנמרץ, ושנקודת גבהו היתה אמריקה על כל כבושיה התעשיתיים, המעשיים. רומנטיקה, אף בבואה דבבואה, סמי מכאן. ואפילו “ציון” מכלל היופי, בתור דמדום, חלום, – היתה בעצם מעילה ב“שליחותו”… מסתבר מזה שהוא לא היה “חובב ציון”, במובן המקובל והמוגבל, ולא היה מסיע לנביטת ניצני-התחיה הראשונים. וזכורה לי באסוציאציה עם זה, עובדה מענינת בדוד פרישמן. היה הדבר בערך לפני עשרים שנה, כשפרישמן בקר בפעם הראשונה את ארץ ישראל. במקרה נערכה לו מסיבה קטנה באם-המושבות ונטפל אליו באותה שעה חקלאי ותיק, בנאום מלא זלזולים וצליפות על אנטיציונותו. בקול רוטט מהתרגשות ובסבר פנים נעוה מכאב, נענה לו לחקלאי פרישמן, כהאי לישנא: “הסופר העברי נותן דם-התמצית שלו לספרות, ככל אשר יוכל, שלעמלק”פ, והוא הנהו בעצם גוף הציונות – והנה באים אתם ורוגמים באבנים: “אנטיציוני!”" מין “אנטיציוני” כזה היה בודאי גם יל“ג. הוא לא טפל ישר בהחשת השגשוג של הרעיון הציוני, אך הוא גופו, בישותו הנאדרה, ובמלוי תפקידו העצמי, היה במילא תוספת-תגבורת לציונות. כי משורר גדול הוא היה. כי הוא העלה את השירה, שהיתה משרכת את דרכיה בין צוקי סלעים ומשעולי הרים למישור ההרים. אויר-הרים היה מורגש לנו גם בשירתם של אד”ם ומיכ“ל, אלא ביחד עם זה הרגשנו מסבל הטפוס על ההרים, מלחץ נשימה כבדה. וכאן בשירת יל”ג אנו נהנינו מצינת אויר-ההרים המרעננת, בשעה שהיינו פוסעים כבר בכביש-הרים, במישור. מין הר-ציון שטוח מלא אור ומרחב היה לנו הפיוט של יל“ג. כי הוא היה קברניט ספינת השירה, הממשיך שלה והמפלס לה נתיבות לא שערו. שלש תקופות נשתקפו בבליטות בשירתו: הרומנטיקה, ההשכלה והריאליזם, ובשתי האחרונות עמד ליד ההגה. נעוץ היה בשרשיהם של רנה”וו ושלום הכהן באפּוס ובאידיליה, ממשיך היה את שירת מיכ“ל ואד”ם הכהן, ברומנטיקה, בהשכלה, ובריאליזם וסלל הדרך באברות כנפיו להופעת ביאליק. וכן הכשירה שירתו הריאליסטית את יצירת האסכולא של מנדלי. בלי “קוצו של יוד” וחבריו “מקורות ימינו” ובלי “משלי יהודה”, לא היה נברא כה בנקל ה“נוסח”. עובדא היא אם גם פרדוכס: רמח“ל עורר מבלי משים בחזיונותיו השיריים את הפרוזה הספורית משנת-המרמוטא שלה, בתוקף זרמת-העלילות ובכח דחיפת היצרים שבהם, ושירתו הריאליסטית של יל”ג היתה דוגמא קלסית לנוסח המנדלאי. השירה האמתית היא גם אֵם הפרוזה הצרופה. אם כי לו לעצמו, בספורים שלו, הסתייע בשירתו מעט מאד, הרי סמולנסקין וברנדשטטר עכלו כבר בספוריהם כמה נקודות מיסודות פיוטו. וכל זה הודות לדבר שהריאליזם היה יעודו. כי כפי שנזכר לעיל, עברה אמנם נפש המשורר “גלגולים” שונים, ברם הקוטב שבאישיות זו היה תמיד הריאליזם. כי קפדן היה האיש בטבעו, בלתי מפורכס בשום פעם, וסבל-ההווה לא הועב אצלו גם מתחת לאיצטלא של נושאים קדומים. עד שצנחה האיצטלא מכתפיו לגמרי, והוא נראה בעריתו, כולו שותת דם… (“עין לעין את עמי הראוני”.) כמובן, מי שהעמס בחטוטרה של חוש-מציאות נפרז כזה, בתפקיד של צופה-ריאליסיטן, אינו מסוגל שוב לשגות בחלום… וכאן יחשף לפתע עוצם התוגה בלבב המשורר: כולם עליזים מסביב, כולם מוארים בנגוהות השחר, אך הוא לבד אבל בין החתנים –

מופלא ומוזר: האיש הנאדר בזמנו, שזכות היתה לו מאין כמותו אצלנו, לנחת ואושר – הוא היה גם העצוב ביותר בתוך חבריו. כי לא גופו בלבד סבל “גלות” בפודש כי אם היה גולה בלי פודש, ואומלל היה בתוך אחיו הודות לסגולות-עצמיותו המיוחדת במינה ואיני מכיר בהויה כולה עוצב יותר גדול מאשר בחרוזיו הוותרניים האלה:

וּלְעַמִּי כִּי יֵצֵא אָז שֶׁמֶץ טוֹב מִמֶּנּוּ

אֶשְׁכַּב אֶרְקַב לָבֶטַח וּבְקִבְרִי אָנוּחַ.



  1. אגב: המשלים הנפלאים הללו הנם למעלה מכל סדר כרונולוגי, בגלל פשטות שפתם ובהירות נושאיהם, הנובעות אך מתוך תכונה שירית טהורה ואהבה נפלאה לכל יצור בעולם. המשלים הללו נוטעים בלב הקורא איזה יחס–אינטימיות לחיות השדה ולעצי היער, שהם יפכחו את רגש–בדידותנו.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות “עלי”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות